חוצה

אני עייף.

 

המשפט הזה מהדהד לי בראש. אני הולך, אוכל, נושם, מבצע את מטלות ימיי והמשפט חקוק בתוכי, מהדהד בתודעתי. אני עייף. משפט קצר, כמעט בלי נפח, פליטת פה אגבית. הוא לא מחייב אצל רוב בני האדם, אך אצלי הוא חבר למסע, חבר לחיים. גם כשאני טרוד בעניינים אחרים, אני מגלה פתאום שהמשפט אינו מוותר על אחיזתו בי, אלא נע הנה והנה עם אותה מטוטלת לבבית פנימית ועוטף את כולי. ניתן להניח שאותו צמד מילים מייצג למעשה את המציאות האפרפרה שמהווה בשנים האחרונות את תמצית חיי.

 

ניתן לומר בוודאות שהמילים האלה הן פמליה רגשית כבדת משקל, שותפה לא מבוטלת לדרך. הן אִתי בבוקר - בצחצוח השיניים, במשך היום - בישיבות במשרד, ובערב - מול האותיות המרצדות בספרים, כשאני קורא בפינת הקריאה שלי בסלון, כשמשפחתי נמה את שנת הלילה. זוג המילים נוכח בי גם בשניות הטוהר עם רפרוף ריסים אחרון, ברגע שבו נעצמות העיניים. אני משחרר את הנשימות הכבדות שספנתי בתוכי במשך היום. גם בשנייה האביכה הזו, לפני הרגע המזוקק שבו אני חוצה את הגבול למקום שאליו אני שייך, משתלט עליי צמד המילים, חודר לגופי.

 

מה זה "עייף" בכלל? ואיך הפך המושג הזה לרודן חיי? זו לא העייפות הנינוחה שבאה אחרי פעילות ספורט מזככת, כשהאנדורפינים סיימו את תנועתם והשביעו את מנת ההתמכרות היומית - אז אני נשכב ברפיסות איברים על השטיח בסלון, באטימות ובטשטוש מוחלט, השרירים מתוחים בכאב מענג והמוח שלי חוסם עצמו מפני המחשבות החודרניות, הטורדניות, ואני צונח לתוך שיכחון מבורך. לא, זאת לא העייפות הזאת בכלל.

 

 

 

אני פוחד להתפרק. אני פוחד לקרוס בגלל המחנק שמצמצם את שעות האמת שלי. אני פוחד ליפול לבהייה אדישה שמנתקת אותי מעצמי ומהסביבה, אבל הלאות שעולה מחלל הבטן שטה לאורך העורקים, ממלאת את התאים, מתפשטת ואז עוטפת את המוח בגוש אמורפי וצמיגי, ובגניחה אחרונה - במאמץ עליון של גייסות הייאוש - משתלטת על הנשימה, הופכת אותי לשבוי, עקוד באזיקי הכלום. עצם חלול שפועל על אוטומט.

 

האם זה משבר? האם החיים הקונפורמיים שבניתי בעמל כה רב גרמו לדלת הסתרים שלי להיסדק ולאמת שהצלחתי להסתיר אפילו מעצמי, לחלחל ולהרים את ראשה מולי? האם העייפות הזו חיסלה בברוטליות את כל ההנאות והדברים שחייתי למענם - כדורגל מרגש, ספר מעורר פליאה, אישה יפה? אני נאבק בחמיצות שממלאת אותי, המעגל מתהדק ואני לא מוצא שקט.

 

מול שולחן האור במשרד, שעליו משרטטים את התכניות לבתים, היו רגעים שבהם שמעתי באוזניי שירת מלאכים. מוזיקת היצירה שרטטה את עצמה מתוכי, בקווים, בעיגולים דמיוניים ובמקלות סבא מוזיקליים. גם אותה התרגשות בתולית שבהפיכת שרטוט לבית, לקן של אנשים, גם היא אבדה. קן של אנשים, ביטוי נפלא שיצר בי את הדיבוק להיות אדריכל. אני נזכר בדוקטור שרת המוטרף, התזזיתי, המרצה שלי בפקולטה לארכיטקטורה, שהיה עומד מולנו, עדת סטודנטים שמהופנטים מהברק שלו. הייתה לו תשוקה לטירות. מבנה הטירה היה חמוקי אישה, ומרכזו, טבור מסעיר של פרוצה מימי הביניים. הכיפות הזכירו לו ישבנים מפוסלים של אלות. מעשי האהבה המילוליים שסיפר היו מעלים סומק בלחייהן של סטודנטיות צעירות.

 

נהגתי לשבת בהרצאותיו מגורה ונסער. אחרי כל שיעור נזקקתי לסיגריה, כמו זו שמגיעה עם תום מעשה אהבה. תמר, שלמדה אִתי בערבים ידעה את מעשי האהבה שלי, "דני, נראה לי שאתה יכול לזיין טירה מרוב שאתה רותח," היא אמרה. לך תסביר לה שאתה חש תשוקה חייתית לעמודים, לחזיתות, לצריחים. בסופו של השיעור היה דוקטור שרת מרים את מבטו באטיות מכוונת מהניירות המגובבים על שולחנו, משעין את ידו הימנית על שולחן המרצים ואת השמאלית על מותניו, כאילו משגר את מילותיו דרך גופו, מתבונן בקהל מעריציו, ואומר בלחש כך שהחלל הדומם והמוקסם כאחד מרים את ראשו ומחדד את אוזניו, "אל תשכחו אף פעם שאתם בונים קן לבני אדם. תהיו רגישים, אוהבים, דברו כמו פסיכולוג ולטפו כמו גננת. אל תתייהרו, תזלזלו, תשחיתו ולעולם, אבל לעולם, אל תשכחו שאתם בונים קן לאנשים." אלו היו רגעים טהורים של אהבה אמִתית למקצוע שהקסים אותי. מילים שליוו אותי בעבודתי, עד שהפכתי לאיש עייף, עייף ושבע.

 

העבודה המופלאה והמרגשת של שרטוט המבנה הבתולי בראשי, תוך כדי פעילויות היום-יום, בעודי רץ בבוקר במסלול הקבוע, מוסיף גומחה לחדר השינה, נוהג ברכב בדרכי לעבודה ומתכנן את פינת הישיבה, קוצץ את סלט הירקות של ארוחת הערב ומודד בראשי מטרים של שיש שיתאימו לבית החלומות של הלקוח. במשרד, כשראשי רכון מעל שולחן האור, אני מצייר את המבנה שנרקם בראשי. ברגעים אלה אני שומע את דוקטור שרת: "אתם בונים קן לאנשים, אתם הציפור, האם המביאה את הקש במקורה לדפן את הערסל בעבור גוזליה, שימו לב לפרטים, אל תשכחו שאתם בונים קן לאנשים."

 

היום הכול מתגמד, מתפוגג, משמים תחת שתלטנותה הקנאית הזועפת של הלאות רומסת ההנאות.

 

אני דן שגיא. בן שלושים ושמונה, ארכיטקט ושותף במשרד "שגיא, ברנע, נטר" המורכב משלושה שותפים שבהחלט לא חושבים באופן זהה. כנראה מתקיימת בעולמנו יד עלומה שמאחדת אנשים שונים לשותפויות מחייבות ללא מגע של חברות רכה. "שגיא, ברנע, נטר, משרד לאדריכלות בע"מ" הוא דוגמה מובהקת לכך.

 

דורון ברנע הוא שותפי היקר, הוא גדל בצפון הישן של תל-אביב, נציג מרשים של השכבה המבוססת. הוא גרוש מאודליה כבר חמש שנים ותמיד מדקדק בלבוש שלו. הוא מגיע בבקרים למשרד אחרי שתיית אספרסו מחייב בבית קפה שקרוב למשרד, ומדבר במילים הנכונות. הוא נינוח, קליל, ממלא את תפקידו כשר החוץ של המשרד וגם דואג לשמר את מעמדו במדרג משרדי האדריכלים המובילים בארץ.

 

אנחנו יחד כבר שתים-עשרה שנים. מעין נישואי נוחות שנשענים על אינטרס כלכלי משותף. אני מול הנייר המשובץ, בונה קן, ודורון מהלך קסם, מארגן ארוחת ערב רשמית ומחייך חיוך בוהק.

 

יאיר נטר, הוא השותף הבוגר, המייסד. הוא גייס את דורון ואותי לעבודה. אותי גייס כשהתמחיתי במשרד קטן בצפון העיר. נטר כבר היה אגדה. דרכינו הצטלבו באחד הפרויקטים לשימור בשדרות רוטשילד שבו השתתפתי כארכיטקט זוטר.

 

כששאלתי אותו מדוע בחר בי, ענה שהוא מזהה תאבי תכנון כמוני, שחיים את המקצוע בעומק נשמתם. הרעב בוקע מעיניי. הוא צדק. נטר הכניס אותי למשרד בנדיבות ופתח בפניי צוהר לשותפות. בדיעבד זה הסתבר כהימור מוצלח בעבור שנינו. יאיר עצמו התאדה לעולמות של סקי, של סיגרים ושל נשים, ונהנה ממנעמי הכסף. כשהוא מגיע ארצה, הוא מגיח אל המשרד לשעתיים יומיות שבהן אנחנו מסתגרים בחדר הישיבות, סוקרים את הפרויקטים במשרד, מעלים רעיונות.

 

השותף השלישי הוא אני. נשוי ואבא לשני ילדים, גר בפרוור טבול ירק, בבועה שמתנפחת לאטה וממלאת את הזוגיות חסרת החיים שלי.

 

ילדיי ישנים בחדרם. נועה אשתי שרועה לצדי, עיניה עצומות ושערה פזור על הכרית. היא נושמת נשימות של לילה. בתוכי צומחת עייפות משתקת.

 

אני פוסע בשקט אל הסלון, מתיישב בפינת הקריאה שלי, בכורסה האדומה, מתבונן בחיי. עיניי פקוחות אל תוככי המועקה שבלבי. אני מקלף את החיוך המאוס שצובט את פניי, את הבית המוקף בכיכרות ירוקות עם שמות של ציפורים, ונשאר עם דניאל אלבז. זה אני דניאל אלבז, כדאי שאהיה צלול מאוד כבר מההתחלה.

 

כל הדרכים, מאז עמדתי על דעתי, הובילו אותי במסלול חד-כיווני, למירוץ בלתי מתפשר לחיים דשנים, לסגנון ולתרבות צריכה שמחייבים ארוחות סושי, חשיפה ליין מבציר ריחני, הבנה מרשימה בעישון ויישון בשר מחלקיו הטובים ביותר של הבקר, וכמובן - הבנה חדה במודלים החדישים של המכוניות שיצאו בשנה האחרונה. אני דניאל אלבז מחדרה, היא תבנית נוף ילדותי. אולי אגיד זאת לאט, הברה אחר הברה, שיתקבע, שייחרת, ויותר חשוב שיחדור למוחי השבוי, להכרתי. הייתי נוכח נפקד בטורי הבתים המקולפים למול הרוחות המכלות, זהו בור הזיכרון שלי, בטבורה של השכונה שהמתגוררים בה היוו בעבורי את עדשת האמת לחיים. בבית הכנסת המרוקאי שבו אחזתי בידו של סבא שמעון הגדול כשהתפללתי מול ארון ספרי התורה.

 

והיום, במקום להביט בים הגדול שתמיד נכח שם, רוגש וגועש, והכיל את הרגעים הבודדים ואת רגעי הרכות, אני טובל בירוק פרוורים, והדגים שאני אוכל לארוחת ערב עטופים באורז מגולגל ולא ברוטב החריף והסמיך של סבתא נינט. יש בי כמיהה לחזור ולהרגיש הכי דניאל אלבז שאפשר. שקוף, פעור, חשוף.

 

אני עוצם את העיניים, משוטט במחשבותיי במקומות אחרים, בנופים שונים. אולי הם יצליחו להטעין את מצבורי האנרגיה המתכלים שלי. מה רע למשל באירלנד? "שומר הסף", קוראת נועה לכורסה בה אני קורא. רק מנורה קטנה בתוך אהיל אדום מאירה את הסלון באור רך, אוזניות על אוזניי, אני נעטף בצלילים קלטיים, מוזיקה פתלתלה של חלילים מרוחקים. אני עוצם את עיניי ונותן למחשבות הרעות לחלוף, מביט בגוני הירוק העולים מערפילי הווקליות, במניפת הכחולים של הים הגועש משמחה מתפרצת. אירלנד המרהיבה למולי. המוזיקה מרחפת בתוכי. אני חש טעמים בגרוני. את צמריריות הקצף של הבירה השחורה, הסמיכה, את ריח הטבק הדחוס המסתלסל בתוך בית מרזח אירי. צליל הכינור המתנגן בחלל גורם לצמרמורות בגופי, נמס אל מול האושר הארומטי. מסלול כבוש וריחני בניחוחות של רוזמרין ועלי מרווה מתפתל בין ההרים הגבוהים. הים הקר מלא באדוות שלוחכות את הסלעים הקפואים. הרוח המנשבת ממרקת בי תחושה של חופש. מרחבים משובצים ממלאים את החופש הכלוא בתוכי, מפריחים שממה שעטופה בשמיכה מרופדת. עייפתי מכוס הקפה המשובח של הבוקר. אני נצרך למשקה מפתיע, תוסס, בהיר, כהה, חם, קר, אלכוהולי ובעיקר שונה.

 

 

 

אני רוצה לנסוע רחוק, לצרוב את עצמי במקום אחר, להאט את חיי, להקשיב, להיפתח. אני חש במשקולות שהנחתי על עולם הדמיון שלי במשך השנים, את כובד השליטה בתבניות חיי. אני כזה? אני? ומה על הכאב בצד? על העווית הלא ממומשת של חיי? המילים של דילן, העוצמות של יאנג, המסעות הדמיוניים של ילדותי, אין נקודה בגופי שאינה מאותתת. זהו הזמן שלי לנשום את עצמי. דניאל, אל תשכח את צעקת החיים שלך! אני דניאל שגיא שבתוכו דניאל אלבז. ואני חייב לעצמי את האמת שלי.

 

 

 

"עננו אלוהי המרכבה, עננו," החזן שר בקול חם ועמוק. אני מתבונן בו, זה אדון בוהדנה. אני מכיר אותו מהשכונה. אני רואה אותו לעתים קרובות מהמרפסת, כשהוא עובר מתחת לבית של סבא.

 

אני מתיישב על הכיסא השוקע של סבתא, תמיד באותה פינה של המרפסת. ממנה רואים את הים. הבית של אדון שמעון וגברת נינט הוא האכסניה לחלומותיי, והשכונה כולה היא מגרש עצום של משחקים ודמיונות. אני מרגיש רם ונישא, חולש על אפיקי הים, משיט את ספינת הפיראטים שלי למרחקים לעבר איים חדשים, מביט מבעד למשקפת הטלסקופ, מגלה את אי המטמון, תר אחרי רובינזון קרוזו וששת עוזרו, מתבונן במשפחת רובינזון השוויצרית המקימה את מחנה השינה שלה. החלומות שלי ספוגים בסיפורים, בחול, ברוח ים.

 

ממרחק זיהיתי את אדון בוהדנה, כיפה גדולה ולבנה על ראשו, לגופו חולצת עבודה מגוהצת שעליה סמל מפעל הצמיגים "אליאנס", נעליו שחורות, כבדות, קומתו העצומה וכובד גופו היו מנוגדים לארשת פניו העדינה. הוא מחייך אליי, "מה שלומך דניאל? תמסור דרישת שלום לאדון שמעון." אני יכול לראות את עיניו המורמות למרומים בתחינה, לשמוע את קולו מתגלגל בתוך ההיכל הקדוש, הוא מהדהד בתוכי, בוער בנשמתי, "עננו אלוהי המרכבה, עננו." עמדתי בין אבי לסבי והרגשתי את הלהט המציף את גווי. ביום כיפור ערב רב של אנשים שצמו ונרעדו, מתנענעים בדבקות מושלמת. החזן בוהדנה חזר על התפילה הקדושה, ידיו אחזו בתיבה שלפניו ופרקי אצבעותיו הלבינו ממאמץ. "עננו אלוהי המרכבה, עננו." גבי הפך חידודין חידודין, "עננו," ענה לו הקהל, וקול תפילתו חדר לנשמתי, מוסס תאים בגופי והוליך אותי ליקומים אחרים.

 

"תשיר דניאל, תיתן כבוד למקום ולזמן ולאלוהים."

 

"אני שר אבא, אני שר, אבל לא יוצאות לי מילים." הסתכלתי על האנשים, על הדבקות, על הקרבה. הכרתי את כולם: ביטון שכננו מקומת הקרקע, וענונו החבר הכי טוב של סבא - טלית על ראשו, גופו הכבד מתנועע כשבנו יחיאל עומד לידו, ראשו מכוסה בכיפה לבנה, חנוך המסגר וחיון החצי עיוור. כולם חלק ממני. פסים פסים של זמן מסודרים כיחידות שלמות בזיכרוני, "עננו אלוהי המרכבה, עננו." השירה העצומה הסתלסלה בגופי. חשתי שראשי סחרחר ולבי מלא ואני מפליג למקומות אחרים, לחלומות אחרים, נותן לניגון להמשיך, וכשכולם שרים בקול אחד, משילים את חטאיהם, דניאל אלבז מתבונן ביציעים, שומע את הקהל שואג, "אלבז! אלבז!" והקול מתגבר וממלא את האצטדיון, עוצמתי כמו רעם. לרגע אני חזק, גיבור, נאהב. אני שחקן הכדורגל הנפלא שמציל את נבחרת ישראל. תמיד אני! חזק, גיבור, נאהב, מציל נבחרת ישראל והקהל שואג את שמי.

 

אני נזכר איך לפעמים הייתי שר בריצתנו בפארק, "עננו אלוהי המרכבה, עננו" ושי היה צוחק, "דפוק, נשארת מרוקאי מהשכונה, בחיי, איך זה שאני תמיד מוקף בחברים מרוקאים דפוקים," ואני הייתי עונה לו, "עננו אלוהי המרכבה, עננו," וצוחק למנגינה של חיי.

 

"דני חולמני", קראו לי בכיתה, בשכונה, בבית. אפילו יעל, הילדה שכשהייתי רואה אותה היה בורח לי הלב לתחתונים, קראה לי ככה. כך יצרתי לי חברים שחיים אִתי בבדידותי, הקמתי סביבי חומות של ספרים, מוקף בחברי דמיון שממלאים את זמני עפתי מעל העננים, שטתי בין הכוכבים, אני כול יכול. הנה הקהל מריע לי. הנה רעם עצום שאחרי ברק במיטה הענקית שמריחה מסבא וסבתא. אני נעטף בכריות כדי לא לשמוע, לא לפחד. קורא לכל החברים הקטנים שלי שאספתי לתוך עולם הדמיון, והנה הכדור ברשת! המשחק הוכרע, אנחנו אלופי העולם! דניאל אלבז הגדול מביא לישראל את הגביע. איזו שירה ביציעים!

 

"מי אל כמוך... למה אתה לא שר? אלוהים שומע ורואה." אני שר סבא, הוא שומע את קולי? אני אומר תפילה. סבא, אני שר את השיר שלי הפרטי, זאת התפילה שלי סבא. ראיתי חיוך קטן בפניו, ועיניו מלטפות וטובות. סבא שלי, "שמעון הגדול", שכל השכונה כיבדה ואהבה. "מי אל כמוך" שנחרת בי. ניגון חיי.

 

 

 

אני לוקח את הילדים לגן. חייב למהר. יש לי ישיבה מוקדמת הבוקר ובר-מצווה משפחתית בערב. הם נכנסים לאוטו. אביתר ונטע. אני מת עליהם. לפעמים אני מוצא עצמי מביט בהם בלילות, שוקע בתנועות הלא רצוניות של שנתם, מצלם רפרוף ריסים של נטע, מקשיב לנשימה רכה שעולה מנחיריה, מלטף את הלחיים האדמומיות של אביתר ומתמלא בתחושות ראשוניות של כאבי גוף שנובעים מעוצמת הנוכחות של ילדיי בעולמי.

 

אביתר בן חמש ונטע בת שלוש. הם שונים זה מזה ודומים בחלקי הלב. תרכובת שחצי ממרכיביה נרקחו ממני. קרעים מדניאל אלבז הקטן, הם דניאלים אלבזים קטנים שבונים טירות עצומות, שטים לאי הפירטים השוקק במפות עתיקות. המבט שלי מול האלוהים. אני כאן מרכין את ראשי מולך, מכיר את הקדושה שבילדיי, בוחן את עצמי מולך.

 

"תן נשיקה לאבא. מתוק, שיהיה לך יום נפלא בגן." אני רואה אותו מתרחק, יפה וכל-כך רציני. אביתר ירש ממני את החיוך הקצת מבויש ואת העיניים הכהות, המלוכסנות. שי היה קורא לי "סינג סינג" ואחרי בקבוק או שניים של יין הוא ונועה והילה היו שרים לי בקול מסטול את "שניים סינים עם כינור גדול", והיינו מתפוצצים מצחוק. אביתר משרטט ומצייר על כל דף נייר ובכל רגע פנוי. לפעמים בשעות ערב, הוא יושב לידי בחדר העבודה, רכון כמוני מעל תכניות הבנייה הגדולות, שואל שאלות ואני עונה ומסביר ולבי מלא עד גדותיו. הכי אני אוהב להקריא לו סיפורים, לראות איך הוא עוצם את עיניו ומפליג בעקבות המילים ל"אי המטמון", לאוקיינוס של "מובי דיק". כשסיפרתי לו על פרודו, סם וארוגראן הנפלאים, גיבורי "שר הטבעות", אחז בידי והתבונן בי בעיניים פעורות מתפלאות. כשסיימתי את החלק הראשון, כיביתי את האור והרגשתי איך הוא נמלא בהוביטים הקטנים. העולם האחר התנחל בתוך נשמתו. בבוקר הוא חיבק אותי וביקש שאגיע מוקדם. "אבא, תגיע בטיל הביתה, אני רוצה שתספר לי את ההמשך על פרודו וסם." כל ערב ישבו שני הילדים, הגדול והקטן, אוחזים ידיים להרפתקה הנפרשת בפניהם, אחד מספר והאחר מקשיב.

 

אביתר משרטט ומוחק, מעביר קווים ומיישר בארשת פנים רצינית, כשעיניו מכווצות כמו סינג סינג. הוא ממשיך למחוק ולאייר מחדש עד שהתוצאה מניחה את דעתו.

 

"היא עדיין לא אכלה," אני מוסר את נטע לגננת ומחייך לשלום. נטע, אני לוחש את שמה לעצמי, נ ט ע, היא עדיין קטנה מכדי להבין את התנהלות העולם.

 

מבעד למראה ראיתי את הוריה של נועה מתכווצים במושבם למול הכעס הגואה של נועה.

 

"אתה תמיד חושב שאתה הכי חכם, אתה בטוח שאתה צודק ואם אתה לא צודק, אתה משתתק ומחפש דרכי מילוט, משתבלל לתוך עצמך. אני חושבת שאתה פשוט תקוע בעולם שלך, דניאל. ועוד משהו, אני פשוט לא מסוגלת יותר לשמוע את כל הקיטורים שלך עליי." הרגשתי שאנחנו חוצים גבול אסור. שעכשיו נועה חוצה את הגבול. אולי גם היא לא יכולה יותר?

 

"נועה," מלמלתי, "ההורים שלך אִתנו באוטו, מיותר עכשיו כל המילים האלה."

 

"הן לא מיותרות דניאל, ממש לא מיותרות, הן אפילו הכרחיות, ולי נמאס כבר, אתה יכול להתחמק מלענות אבל זה לא אומר שאני אשתוק." ריחמתי על ההורים של נועה, בסך הכול הצטרפו אלינו לנסיעה לבר-מצווה של אחד מבני המשפחה המורחבת שלהם. ברגע אחד התנקזו כל תחלואי יחסינו למחול פנימי ששחרר סכר של זעם.

 

"נועל'ה, אולי די?" ניסה נחום.

 

"לא רוצה! די! תמיד הוא חושב שהוא צודק ולפעמים אני מתפוצצת, זהו, לא יכולה יותר." חשקתי את שפתיי והמשכתי לנסוע בדומיה אל שכונת מגוריהם של הוריה של נועה.

 

"לא בא לי לבוא לאירוע הזה, אני נשאר במשרד עד מאוחר, יש לי מלא עבודה," אמרתי לנועה בשיחה מקדימה בצהריים, בדרך כלל הודעות מהסוג הזה עברו בשלום; לא הפעם. נועה ענתה בקול החלטי שהיא רוצה שאבוא לאירוע וכבר הזמינה בייביסיטר שתהיה אצלנו בשעה שש וחצי, ושאשתדל לא לאחר, כי היא קבעה לאסוף גם את הוריה.

 

היא חיכתה לי בפתח הבית. האירוע היה נעים, יין טוב נמזג לכוסות, נחום אביה של נועה הכיר לי שוב ושוב את משפחתו והתבדח אִתי כהרגלו. נועה ישבה ליד השולחן וחייכה למשפחתה, התיישבתי לצדה ונגעתי בידה. היא הסבה את עיניה ממני. חמה התלהטה בתוכי, "שוב הקרירות הזאת נועה, אוף אִתך, למה את כזאת צוננת, מה קרה?"

 

"אני לא צוננת, אני דווקא אני רותחת ולא מבינה איך אתה חושב שאתה יכול לעשות ככל העולה בראשך. קבענו ללכת לאירוע הזה לפני שבוע, ואני מחכה וקובעת ומארגנת שנלך יחד, ואתה כל-כך מלא בעצמך ובעבודה שלך, לא נותן מנוח - לא לעצמך ולא לנו. עכשיו אתה זורק אליי כל מיני סיסמאות. אתה חושב בכלל כשאתה תוקע מילים כמו סכינים?"

 

נהר הכלוא בסכר, נע ודופנותיו חיפשו דרכי מילוט. הסכר התרסק והנהר הסתער כאילו אין מחר, מילים בלי מחסומים, כעסים שהם ממשות, עלבון צורב. מה שנגלה רק לפרקים הסתער מעל פני השטח.

 

"נועה נשבר לי הזין מהקרירות הצוננת שלך, אני לא יכול יותר, לא יכול! נשבר לי הזין מחוסר הרגישות שלך, הנה באתי אִתך! מה את רוצה!?" אני מרגיש שאני פצצה מתקתקת.

 

 

 

בכביש החוף פקוק מהפרוור שבו אני גר עד תל-אביב, התרגלתי. זאת השעה שלי. אני מקשיב לתוכי, מתכנן את היום. מרבית האנשים השפויים רואים פקק תנועה ומתייאשים, אפילו המכונית שלהם נראית מרוטה מייאוש, ואילו אנוכי, מגיע לפקק הקבוע ורוחש לו כבוד. אני מגביר את המוזיקה ונותן לעצמי לחוש את החופש הזורם בעורקיי. העייפות מאבדת את עצמה בתא האינטימי שלי. המוזיקה חודרת לראשי והיא שפה - דילן, יאנג, ווייטס, בנאי, פול סיימון. אני מכור למילים, מאוהב בקצב. ניזון ממנה. טרובדור של מילים. חבל שאסור לעצום עיניים בנסיעה. בראשי עוברות מחשבות ותמונות, החלטות גורליות שמתמוטטות כמו מגדל קלפים. אני עף להודו, שט באוקיינוסים הענקיים, רוכב על סוסים בערבות העצומות. דניאל שגיא חובר לדניאל אלבז, נושק לחלומותיו.

 

אין לאן לברוח, רק להקשיב. בראשי חולפות מחשבות על מבנים שצריך להספיק לתכנן, נשים שאני חושק בהן, ספרים ששרים לי בראש. אני מתחבט, שואל, עונה, דילן ממלמל את מילותיו המרדניות, המכוניות זזות לאטן. אנשים מביטים במבט חלול מבעד לזגוגית ואני נזכר בערבות הסוראזק, במסע האדיר של יגדיבי, בספר שחלחל בי. אני שואף אל תוכי את המילים הצפופות בדפים של הספר "והיום אינו כלה". וכשאני זקוק למעט איזון, אני נושם לתוכי את ריח השלג, את הסופה, את המרחבים האינסופיים ואת מאמץ החיים ההרואי. נמשך לסיזיפיות. אני נוקש קלות על שערי גן עדן, דילן מחבק את המפוחית.

 

 

 

בית-ספר היסודי הנידח "אורים" עמד מול ביתי. הייתי חוצה גבעת חול קטנה, והוא היה שם. מוזנח, בלוי, קודר. שם ביליתי את שנותיי הראשונות כתלמיד. שם הצלחתי לזכור את האותיות היטב, ולעשות את השיעורים בזמן. כתבתי בעיתון בית-הספר וכשהיה מגיע אורח רם מעלה כלשהו, תמיד בחרו בי להעניק לו זר ולהיות הילד שנצבט בלחי. אני זוכר את הביקור של המפקחת ממשרד החינוך. הענקתי לה את סמל בית-הספר ותעודה מגולגלת. כששאלה אם אני אוהב מוזיקה עניתי לה בחיוב, וכשהיא שאלה איזו מוזיקה, פלטתי מוצרט ובטהובן. שמות המלחינים שזכרתי מכתבה שקראתי בעיתון של אבא.

 

אימא לא אפשרה לי לשכוח שאני, דניאל אלבז - מקור גאווה למשפחתי, בנה יחידה, שאוהב לקרוא - ופעם אהיה דוגמה ומופת לתושבי השכונה. אבל אני לא אהבתי ללכת לבית-הספר. רציתי לחיות בעולם הספרים, לשוטט ברחובות המאובקים, לא לשמוע את אימא דוחקת בי לקום בכל בוקר, ואת אבא מקפיד לבדוק בכל ערב את השיעורים שעשיתי.

 

בתיכון איבדתי כל כיוון. הרהב שאפיין אותי ביסודי התנדף ממני. לא הצלחתי לעקוב אחר המורה, נראה כאילו היא מדברת מתוך חלל אטום, השרבוטים על הלוח הילכו עליי אימים, המספרים רקדו מולי כעדת קניבלים סביב סיר מבעבע, את הנעלמים במתמטיקה מעולם לא מצאתי. הרגשתי שאני מתכווץ, הולך ונעלם. ריח מעופש אטם את מוחי ולא הותיר לי כל סיכוי לשרוד את שנות התיכון. ערמת הציפיות ממני ריסקה אותי לאט מבפנים. האמת טפחה על פניי במלוא עוצמתה. כל אחד היה יכול למעוך אותי בכל רגע נתון. הוריי דשו במוחי ללא הרף, אבל האותיות קטנות, המספרים מבולבלים, ההיסטוריה הייתה דייסה של עובדות ותאריכים, אני טובע, אני צועק ללא מילים, ספוג בבדידותי ואין איש שיענה לי. מבטי המורים נקבו בי חורים. חבריי החלו לחשוד שאני טיפש אמִתי. הפכתי לחסר ביטחון. רק הספרים ניחמו אותי. בלעתי אותם בשקיקה בזה אחר זה. רכון מעל שולחן, במיטה, בחצר, בפינות חבויות. קראתי את חיי.

 

זו הייתה אימא שפרצה את המחסום, "דניאל שלי, מאמי, מה קורה?"

 

"אימא, למה אני לא יכול?" עננו אלוהי המרכבה, עננו. בכיתי.

 

"דני, אתה בא? יש צלצול," רונן כהן. החבר הכי טוב שלי, השכן שלי, הילד היחיד שידע שאני אוהב את יעל. נגררתי אחריו בחוסר חשק. יש שיעור חשבון עם משה, השיעור השנוא עליי ביותר, במיוחד אם לא הכנתי שיעורים.

 

"דני אלבז, מה יהיה? כרגיל, חולם, על מה, למען השם? אני מאוד מקווה שהחלום מעניין, אולי תספר אותו לכל הכיתה?" כולם צחקו ומשה נהנה מהצלחתו והמשיך, "כן, דניאל אלבז, אנחנו ממתינים."

 

"לא חלמתי," עניתי בעיניים מושפלות.

 

"אהה כן, סלח לי אדוני, טעיתי," הוא חייך בסרקסטיות ששמורה למורים בלבד. הרגשתי את הזיעה הקרה שמכסה אותי, את הכאב שפילח את בית החזה, את תחושת האפסות שמחצה את נשימתי ואת הייאוש שהלם בי שוב ושוב. משה המורה חייך את חיוך הגביר מול הסריס המותש והעלוב.

 

בכיתה י' הגיעה אימא אל המנהל המשופם שזימן אותה לשיחה בדבר הישגיי הנמוכים. היא סיפרה לו על כישרונו של בנה, על הספרים שממלאים את חייו, ועל כך שבשכונה כולם ידעו שדניאל נועד לגדולות, אבל הוא התבונן בה במבט אטום, "גברת אלבז, בנך לא עובר כיתה בבית-ספרנו. הכישלון שלו צועק. אין מקצוע שדניאל מצליח בו." אימא חזרה מכווצת מהשפלה, עטופה בייאוש. היא התיישבה מולי ועיניה צרובות מדמעות, היא שותקת, מנענעת בראשה, "למה זה מגיע לי דניאל? מה אני עושה לא בסדר? מה אלוהים, מה?"

 

בחופש הגדול נתבקשתי לעבור לבית-ספר אחר.

 

אימא לקחה אותי לד"ר גרין, מומחה להפרעות קשב וריכוז. בנה יחידה אובחן כדיסלקטי. ממש בדיחה של החיים. תוך רבע שעה של התבוננות בי ובציוריי שלף הרופא אבחנה והפנה אותנו לקופת החולים באזור מגורינו כדי לקבל ייעוץ מיוחד. כן, ודאי, עכשיו זה לגמרי ברור למה אני יושב אבוד בכיתה, הוא בהחלט מוכן לכתוב למנהל, אולם לדעתו כל פניה לא תעזור, אין כיתות מיוחדות לילדים דיסלקטים.

 

ומה עם הייאוש התהומי, דוקטור, שמכסה את לבי? ואולי, דוקטור, תוכל לומר לי מה עושים עם הלבד העצום שגר אצלי בלב?

 

 

 

יצאתי מבית-הספר ומהשיעור של משה והלכתי הביתה דרך רחוב הנשיא, הרחוב הכי מאובק בחדרה. מכוניות, רוכלים וערב רב של אנשים זזו בתנועה לא מתואמת. אני חי את התזוזה הלא נגמרת, יש בה אנרגיה מעירה ותוססת. אהבתי לעבור דרך השוק העירוני, ריחות של כוסברה, שמיר, צבע בוהק של עגבניות אדומות כדם, בשר חשוף תלוי על אנקולים, דגים ענקיים פעורי פה מכוסים בשכבות קרח מרוסק, רוכלים שצעקו ססמאות מצחיקות - "מי שלא קונה תות אצל אדון זמר תות, מחר ימות."

 

אדון רחמים היה שכן של סבא והייתה לו חנות דגים, כשעברתי לידו הוא הסתכל עליי, פניו כעסו אך עיניו חייכו, "לאן אתה הולך דניאל? למה אתה לא בבית-ספר?" למזלי, בדיוק הגיעה לקוחה ואני ניצלתי את ההזדמנות כדי להיעלם. השמש כבר זרחה באמצע השמים. אנשים נשפכו מהבנק החוצה, בית הקפה המה ביושבים שנהנו מהקרניים החמות. הכול סער, חבל שעידן הרחובות הסתיים. תנועה שירדה מגדולתה, היום תנועת האנשים מתבצעת בקניונים ענקיים וממוזגים. אני רוצה לתעד את הרחובות של ילדותי.

 

איך שברחתי מאדון רחמים, ראיתי את אבי מכלוף ניצב מולי בעיניים בורקות. השער שלו נמשח בג'ל וסיגריות טיים היו תחובות בכיס האחורי של מכנסיו. זה האיש שעליו דובר בכל בוקר ובכל ערב; "אם לא תלמד, תהיה בדיוק כמו אבי מכלוף. בלי מקצוע ובלי עתיד." אבל זה לא נכון, אבי מכלוף היה עסוק במשך כל ימות השנה.

 

כשהיה בן שבע–עשרה - גבוה, יפה תואר ושחום-עור והיה לו חיוך מהמערב הפרוע - עבד כמציל בים כשהוא יושב על כיסא קש בלי חולצה, מעשן סיגריה ולוגם קפה שחור מכוס זכוכית, משקיף על בנות העיר שעוברות ליד הסככה. בחורף עבד בבית הקפה של אחיו במרכז העיר, ממלצר, מכין קפה, יושב מול קופת הטוטו. בימי חמישי בערב, כמו רוב תושבי השכונה, נהגנו אבא ואני לשלוח בבית הקפה את טור הטוטו שעליו עבדתי במשך השבוע. אבי מכלוף חייך כשראה אותי. הוא נהג לשלוף קרמבו מארגז שעל הדלפק, מוודא שאבא עסוק, ואז מגניב אותו אליי.

 

סלח לי, סבא, על התמימות הטהורה שהתפוגגה ממני. הקידוש הנצחי של יום שישי, הניגון שעטף אותי, הטעימה מהיין, בציעת הלחם, רגעי קדושה - כל אלה נעלמו ואינם, אבל אני יכול לומר בפה מלא ובגאוות שכונות אמִתית, שאבי מכלוף היה הגדול מכולם.

 

אבי אהב את החוף. הוא שתה מהשמש ולגם את הגלים. הוא ידע לטעום מהחיים מלוא המרחב.

 

"ויכולו השמים והארץ וכל צבאם, ויברך אלוהים את יום השישי ויקדש אותו." אני, דן שגיא, מלך של ארכיטקטים, איש משפחה שנון, מתוחכם, מודד את זמני בתוך מנהרת זמן ומתגעגע עד כאב לאבי מכלוף. אין הרבה מכלופים בעולם שלי - המנותק מהחיים, גדוע מהשכונות הצפופות, מן העבר - רחוק שנות דור מהאמת, מדניאל אלבז, שהפך לדניאל שגיא שחי בעולם של נייר. רוצה להיות כמו אבי מכלוף - חצוף, תוסס ואוהב את החיים עד המוות. עד שמת. אבי מחלוף הנצחי, הנער ללא פחד שהפך לחייל עם כומתה חומה, הגולנצ'יק של השכונה שהסתובב ברחוב ביום שישי עם המדים. אבא חשב שהצבא יישר את מכלוף ואני הייתי גאה שסוף סוף מכלוף קיבל ממנו אישור. הייתי רץ אליו ומחבק אותו, לוקח את הכומתה שלו ומניחה על ראשי; גם אני אהיה בגולני כמו אבי מכלוף הגדול.

 

אני זוכר את הזעקה מקפיאת הדם של יחזקאל ברחוב ביום שישי, כשהודיעו לו שהבן שלו איננו. שורט את פניו, "אבי, אבי, א–ב–י..." ואת חנה מכלוף, אמו, מתעלפת, ואת אימא שופכת מים על פניה. כל אנשי השכונה התאספו, ואני, עולה לגג שטוף דמעות, מקופל מתחת לדוד השמש, דקרו בי אלפי מחטים זעירות.

 

למחרת הלכו כולם לקבור את הלוחם ליד שכונת הרכבת, בין רחוב אלי כהן לרחוב תש"ח, קרוב לים. בהליכה אטית פסעו אחרי המכונית הצבאית הפתוחה. האחים של אבי, חנניה ובועז, תמכו ביחזקאל שנשען עליהם. אבא הלך עם אימא ועם סבא. ראיתי את מקווה הדמעות בעיניו. לא הייתי אמור להיות שם, אבא לא הסכים שאבוא. לפני שהלך לקח אותי לחדר, חיבק אותי, ניגב את דמעותיי וביקש שאשאר בחדר. אבא אל תבכה, אבי לא מת, זה רק סרט ותכף יבוא הגיבור הטוב ויסדר בעבורנו את העלילה. לפני שהתחילה הלוויה רצתי דרך הים לבית הקברות והתחבאתי מאחורי המצבות. נחילים של דמעות נבעו מעיניי, בטני כאבה. אבי, למה הלכת? אבי אחי הבכור, אני כבר מתגעגע אליך. רק אבי מכלוף שלי קפץ על רימון ללא ניצרה כדי להציל את חבריו. אתה, הקדוש והנורא, אדון הסליחות, קח אותי.

 

הקצין דיבר על גבורה וראיתי שאבא מביט בי, מניע את ראשו בחוסר אמון, ואת יחזקאל שידיו מורמות מעלה בתחינה, "ריבונו של עולם למה, למה, איוב אני?" בטני בוערת, נשימתי קצרה. אבי מכלוף יוצא מהארון, לבוש בתכריכיו, עיניו עצומות, פניו יפות והוא עולה לשמים, מנופף בכנפיים של זהב. רק אני ראיתי את אבי מכלוף שלי. "אבי, אבי," צעקתי, הרגשתי את לחייו של אבא מלטפות את לחיי, הוא מחבק אותי ודמעותיו נמהלות בדמעותיי. "אבא, אבא, תראה את אבי..."

 

אחרי שקוטלגתי על ידי ד"ר גרין כבעל הפרעות למידה, אימא לא ויתרה ונפגשה שוב עם מנהל התיכון. המנהל הביט בקוצר רוח בתוצאות האבחון, הניע בראשו באטיות ימינה ושמאלה ואמר, "גברת אלבז, אם אתייחס לכל אבחון של איזה דוקטור, לעולם לא אוכל לנהל תיכון, איאלץ להתעסק כל היום בסיפוק גחמות ההורים, גברת אלבז, הבן שלך פשוט צריך ללמוד או אולי לקוות להיות מעט חכם יותר, לא כל אחד מוכרח ללמוד בתיכון, ועכשיו אני עסוק גברתי, סלחי לי." הוא פנה לדרכו, משאיר את אמי, אולי בפעם היחידה בחייה, ללא מילים.

 

 

 

הישיבה המאוסה הזאת. זוג מעוצב, שתקציב בית החלום שלהם כמעט כמו תקציב החלומות שלי ושל כל ילדי השכונה יחד.

 

"בוקר טוב, אני דניאל," האדון המעונב ואשתו הבהירה רוצים בית חלומות ואני כמובן, נעתר לבקשתם. צריך להרוויח, לא? אני מתכנן את הבית ודורון משווק את החלום, הזוג מחייך ופורש את התשלום הראשון. עוד ניצחון לדניאל שגיא. מחר אקום עם חור חדש בלב.

 

 

 

התכרבלתי בשק השינה הצבאי. עיניי נעצמו בכבדות, גופי עייף מהמאמץ הפיזי במשך היום, ניר ישן לידי בשק שלו. שקט שרר בחלל האוהל העצום. קרעי תמונות של היום עברו בראשי. לחצתי על כפתור סמוי בתודעה והסכר נפתח לרווחה, תשלילים נשקפו, תמונה רודפת תמונה, החיזיון הקבוע התחיל. ניר זרע בחלומותיי את תיאוריו כסימני דרך, שתל חיים. המסע תוכנן לפרטים, מסע שריפד את החלומות. ניר ואני היטבנו לשחק בו. אנחנו נוסעים, הנתיב ארוך, מפותל ושחור, אספלט מהודק, אינסופי, הדרך אומרת מרחבים ותנועה. תמיד הדהים אותי האופן השונה שבו נתפש מושג החופש ומתבטא בקרב בני האדם. יש מי שמרחב המדבר משקיט אותו, וישנם כאלה, שהים העצום ממלא את ריאותיהם ומסחרר את ראשם, יש מי שהערים הענקיות מספקות לו מרחב וחופש. אני בחרתי את הכביש כספק השחרור שלי. ואולי בעצם כמסלול בריחה? ממה אני בורח בעצם? לאן אני נס? מהיכן מתנחל בי חוסר השקט שמניע את רגליי בתנועה תזזיתית בלתי פוסקת? ממי אני בורח? מעצמי? מדניאל? הרי בסוף נצטרך להיפגש, לכרות בינינו ברית שלום, לעשן יחד ממקטרת הפיוס. אני טס על האופנוע וניר רוכב על הארלי לצדי. הכביש משחק אִתנו. פעם ההארלי הרועם שולט באחיו הכהה והמתפתל, נוגש בו, מוביל אותו על האספלט הלוהט, ופעם הכביש טוען לבכורה, מראה את כוחו ועורמתו בנפתלויות של מסעפים ופניות, מכריז "לא תוכל לגבור עליי, רק מאבק איתנים יכריע בינינו." עד שמגיע אותו הרגע שבו ההכרה מחלחלת - אנחנו שווים, שילוב ההרמוני בין הנצים. ההארלי כבד. הקסדה רכוסה והעיניים מצומצמות קדימה אל האופק. בלילות ארוכים של שמירות ומארבים, על אלפי כוסות קפה וסיגריות, הלהטנו עצמנו בפרטים, מילאנו את ראשינו בספרים ובמפות, והבוקר, פתאומי כמו תמיד, פקח את עינינו השקופות מקולנוע האשליות, ליום נוסף של מציאות.

 

 

 

לבנון, מרג' עיון, מארב. שכבתי צמוד לניר וגוסטבו. הלילה אפל, ואין כוכבים. הירח נעלם מתחת לעננים, משאיר אותנו להיאבק בחשיכה. חבורת לוחמים עייפה. השקט שמסביב הוא קול ההרתעה מהלא נודע. ניר לחש לי סיפורים על אלסקה הקפואה ועל כך שנוכל לעבוד על סירת דיג ולהרוויח כסף אמִתי. העיניים שלו הבריקו בחושך כשהוא דיבר על הקרנבל הברזילאי ועל המולאטיות הנפלאות שעושות אהבה כמו לולייניות... אוף, אני עוצם את עיניי ורואה את התמונה.

 

בלילות הארוכים בחמ"ל, בהפוגות בין הסיורים המקפיאים בקו הגבול ברמת הגולן, ראינו פעם אחר פעם את "הסנדק" ואת "הטוב הרע והמכוער". הסרטים האלה, שקיבלנו עם הבידורית מהחטיבה, עברו שוב ושוב במכשיר, עד שסלילם נשחק. היינו ותיקי הפלוגה; ניר, וקנין, עידו, גוסטבו ואני, צופים בסרטים ומתווכחים על מי הכי גבר - איסטווד הגדול או ברנדו הנפיל. וקנין היה מדקלם סצנות שלמות מהסרט כשהוא עומד על הבט"שית בעיניים מצומצמות, לופת את המקלע, ומסנן בשפתיים קפוצות: "הייתי בא למערב הפרוע עם מאג, נראה איזה פאקינג גבר היה מתעסק אִתי." באותם רגעים, כשהשמש שלחה קרניים אדומות זוהרות והחלה נעלמת מאחורי ההרים, הזכיר לי וקנין מקריית שמונה את קלינט איסטווד הגדול.

 

ביום ראשון אחד, בשלהי אוקטובר, כשרוח הערב כבר שלחה שובלי צינה מצמררים בצווארים החשופים, חזר ניר מהחופשה ובתרמילו הקלטת הגורלית. לפני המקלחת ולאחר טקס הנס קפה והסיגריה הקבוע שהפריד בין משמרת למשמרת, צפינו ב"אדם בעקבות גורלו", ושם זה קרה; הייתי ניקולסון הרוכב על הארלי, סיגריה בפי, מטפחת אדומה כרוכה סביב צווארי, הרגשתי את הזעם שניבט מעיניו. ניר חייך בחיוך זוויתי. הוא ידע שהסרט יעצים את הכמיהה שלי לחופש. ישנו באותו אוהל, מיטה ליד מיטה, קרובים. אני נשמתי את כאביו, את אהבתו הצורבת לנורית. כשהיה חוזר ביום ראשון מהקיבוץ, היה מספר לי בלחישה שראה אותה מתחבקת עם אורי מהקומנדו, ואיך במשך כל המסיבה חשק בה, ועם משקה שהֵעֶרה לקרבו, הרגיש שמתקרב הרגע שבו יכבוש את לבה, אבל הוא מעולם לא ניגש אליה.

 

קמתי המום ופסעתי לכיוון האוהל, שאפתי את ריח המטר הראשון של אוקטובר. ובלילה, אחרי תורנות שמירה מייגעת נאחזתי שוב במרקע האשליות, ותשליל החלום הצרוב באישון בא לביקור הלילי הקבוע.

 

החלומות שלנו נכרכים אחד בשני כלולאות. ניר רוכב לצדי על אופנוע. ללא יעד ברור אנחנו מניעים את עצמנו ממקום למקום, נושמים את חדוות החופש. הוא יודע איך לשפוך דלק למכל המחשבות שלי, ואני רוקם בחוטי הדמיון. אנחנו מייצרים סרט פרטי. שני גברים בודדים; נוסעים לתוך חיינו ומשילים את החומות וההסדרים, זיכרונות הצבא ממלאים את הנשמות שלנו במרחבים של אמריקה ובגרגירי אספלט. הכבישים נוצרים בתוך חלומותינו. אנחנו בונים לעצמנו נשמה חדשה, נשמה טהורה ועצומה. ניר ואני. אחי לנשק, אחי לחלום, אחי לאכזבות. ניר רכן על המפה, נשימה בנשימה. הוא שרטט את השבילים והכבישים שהאופנועים יכבשו, ואדיות וערוצים שנחצה. הוא דיבר ועיניו נצצו, ואני עצמתי את עיניי ובניתי לי ערפילי אשליה. ארצות הברית. שני אופנועים, שלווה והרמוניה. עיניי משוטטות בתוכי. רגעי הזהב שבהם משחרר המוח את עצמו מהרציונליות הנוקשה של חיי הצבא, ונותן לו לנווט. נזכרתי באוגוסטוס מקריי הגיבור הנצחי ב"יונה בודדה", וחיוך עטף את שנתי.

 

הגעתי לטירונות הקשה כדי לייצר דניאל חדש ולברוח מהכלום שסגר עליי. נזרקתי מהתיכון הראשון וגם מהשני, עד שאימא הרימה ידיים. אבא, למרות עלבונו השקט, ויתר על כבודו וסידר לי עבודה בחנות הספרים והתקליטים "ליריק", בבעלות בנו של פיקלר שעבד אִתו במפעל. בליריק, מוקף בספרים ובתקליטים, ישבתי מאחורי שולחן המכירה וקראתי ספר אחר ספר, מקשיב לדיסקים של ה"פינק פלויד", "ג'נסיס" וליאונרד כהן. בניתי חומה שלבניה צלילים ואותיות. לימדתי את עצמי להקשיב, אימנתי את מוחי לשמוע ג'אז קלאסי של ברובק, להקשיב לחצוצרה של דיוויס ולחדש את הקשר עם בדידותי. בערב חזרתי באוטובוס לשכונה. אבא הקפיד שאגיע הביתה בשעה סבירה, מפחד שאתחבר עם האנשים הלא נכונים ואתדרדר. הקשבתי לו, מילאתי אחר הוראותיו וחשתי שאני חי על-פי תכנית קיום זמנית.

 

מומו השכן היה מוכר לי חתיכות של חשיש. בחדר הקטן הייתי פותח את החלון הפונה לים ומגלגל לי סיגריה, יונק את הערפול לתוכי, מקשיב למוזיקה בווקמן החבוט, פותח את דלת הייאוש המוגפת במשך היום, ונרדם. חומת הספרים, התקליטים והבדידות שבה הקפתי את עצמי הייתה בצורה לחלוטין. הוריי הרגישו שהם מאבדים את הילד שנשא את ההבטחה הגדולה, ואט אט התגבשה בהם וגם בי, תקווה שצמחה במקומה של זו; אולי הצבא יהווה בעבורי פתח לחיים נורמטיביים. בתוכי הדהד הגולני של אבי מכלוף כרישיון להגשמה עצמית. קצין המיון שלח אותי לאחד מחילות השדה שבצפון הארץ. יחידה שלא הייתה עטופה בהילה. שם השתייכתי. שם חזרה החדווה. עיגול הקרח שצמח סביב לבי החל להפשיר. נולדתי מחדש. תכונה חדשה החלה לצמוח בתוכי - מנהיגות. חבריי ליחידה הקשיבו לי, מפקדים כיבדו את דעתי, יכולתי להוביל.

 

בערב התנהלו במאהל קרבות על חלוקת אתרי השמירה. כולם ניסו להשתמט משמירה במגדל האחרון, המרוחק, בקו שפרשה היחידה בגבול הצפוני, הלא שקט. על מנת להגיע אליו, לסוף העולם, יש לחצות כמעט קילומטר של תעלות חול שנועדו למנוע מעבר של טנקים, להידקר משיחים קוצניים שגדלו פרא ולקפץ כלוליין מעל תלתלי תיל חדים שזרועים סביב. הייתי היחיד מחבורת הלוחמים שמוכן ללכת למגדל, נמשכתי כמגנט לעמדה המבודדת. טיפסתי על סולם צר, מרגיש את קרירות המתכת המצחינה והתיישבתי מול האופק, חשוף לחלוטין, כאן אני נמלט מחוקי המשחק הקשוחים של חבריי. בעמדה הבודדה בשעות השמירה הארוכות, הייתי מקשיב למוזיקה וקורא את הספרים שלקחתי אִתי לכל מקום. "העולם על-פי גארפ", "מלכוד 22", פול אוסטר. הספרים הציגו בפניי מראה שאל תוכה התבוננתי בקשב, מוזג עוד קפה וממשיך לקרוא, ושוב עוצר ובוהה לעבר המרחבים וחוזר לקרוא.

 

שוקה היה מילואימניק שסופח אלינו ושובץ בעמדה הרחוקה. כשבאתי להחליף אותו הוא ישב וסיגריה בידו. הוא מזג לי קפה שבושל על גזיה וחייך, מבטו לכד את הספר שהציץ מהאפוד שלי והוא שלף אותו והתבונן בכריכה, האפר נשר לו מהסיגריה, "וואו, מה זה, דניאל, אתה קורא רומן גארי?"

 

עניתי לו בחיוך מבויש שזה סתם ספר להעביר את הזמן. נדמה היה שעיניו נכבות.

 

אלו היו שעתיים של שמירה רוויות הנאה. שוקה תיאר בקסם את הספרים והסופרים שליוו את חייו, עיניו יקדו בהתלהבות, פיו הפיק מילים שעטפו אותי. דיברנו על סקוט פיצג'ראלד ועל "גסטבי הגדול" ומדוע הם הרומנים הגדולים של המאה. הסכמנו ש"הבושם" של זיסקינד הוא מסע אמִתי לשורשי הרוע. דיברנו על קונדרה ועל צ'כיה, ועל ההשפעה של סופרים על אומות שלמות, הייתי מרותק, הרגשתי איך אני נפתח. שוקה שיתף אותי בתאוות הספר הבלתי נשלטת שלו. עוד משפט נהדר, עוד סופר שחורט עולמות.

 

מעולם לא דיברתי בכזו תשוקה על ספרים, למעט אותו היום כשנכנסה לליריק בחורה צעירה. השער השחור שלה היה מתולתל בעזות והיא דמתה לבת שבט אפריקאי. עיניה הירוקות התבוננו בי בחדות מאחורי משקפיים עגולים. היא שאלה אם יש לנו את "קופסה שחורה" של עמוס עוז. עניתי שבדיוק ברגעים האלה אני קורא אותו ובת אפריקה המרהיבה חייכה ושאלה איך זה שדווקא בחדרה יש מוכר ספרים שהוא גם יפה וגם קורא.

 

הצעתי לה קפה והיא נשארה אִתי כל הבוקר. קראו לה אדווה. פיקלר, מנהל החנות, הסכים לתת לי חצי יום חופש. בין הגלים היא פשטה את תחתוניה, ושאלה אותי אם אני מוכן כבר לגעת בה, ואני, בפעם הראשונה בחיי, חשתי את מסע הגוף המתפתל סביב רגליי הרועדות. אצבעותיי נעו ברעד בלתי נשלט, חשות את אסופת השער העדינה סביב שערי גן עדן. היא הצמידה את גופה לגופי הרעב, הכמה לרגש. חשתי איך אני יוצא מתוכי לנוכח היופי המשכר שכרוך בגופה ובגופי, הרגשתי כמו גיבור בספר, כזה שהחיים חייכו אליו. היא חזרה הביתה ויותר לא נפגשנו. חיכיתי שאולי, יום אחד, באותה פתאומיות שבה הופיעה, היא תשוב, תופיע בליריק. זה לא קרה מעולם.

 

בעמדת השמירה עם שוקה הרגשתי שאני חי את המילים המתעופפות שיוצאות מפיו. חופשי מזיוף, מותר מאיפוק, מכיל ואוסף מהידע ומההתלהבות של שוקה. רציתי לדעת הכול, לשתף אותו בעולם הספרים הפרטי שלי, לספר לו למה "שר הטבעות" הוא ספר מופתי, ואיך העולם שבנה טולקין עשה בי סדר מחודש של מחשבות על דמיון, לספר לו שאת "מלכוד 22" אני קורא הפוך - מפרק הסיום להתחלה. ישבתי על ארגז הפגזים, לומד כל שם שהוא ציין, מתייק בראשי כל נוכחות ספרותית שאליה הגענו. הוא נפרד ממני אחרי שעתיים.

 

זה היה נתי שהחליף אותי. שמעתי אותו צועק לי כהרגלו, "קום דניאל, המלך הגיע." חיכיתי לו עם קפה חם, מתחבק אִתו. מנהג החיבוק זר למי שאינו חי בהוויה של לוחמים. זה חיבוק שמכיל בתוכו מרכיבים רבים: את שעות היחד הארוכות באוהל, את לגימות הקפה באישון הליל ואת אלו של אשמורת הבוקר לפני גיחה למארב חסר שקט.

 

צעדתי לתוך הלילה, לכיוון האוהלים, נפרדתי משעות השמירה הקסומות. על המיטה שלי הונחה שקית ניילון וגוסטבו מסר ששוקה עבר באוהל להיפרד מכולם. הוא סיים עם המילואים והשאיר לי משהו, ואם זו עוגה, אז שנפרק אותה ביחד. בתוך השקית היה הספר "יונה בודדה" של לארי מקמטרי, ופתק שצורף: "לדניאל, תיהנה מהספר. תקרא, תפנים, תלמד ואז תיגע בשמים." למחרת היה הבוקר החופשי שלי. שכבתי על המזרן המגולגל במיטת הקפיצים, מלטף בעיניי את הספר בעל העטיפה המבטיחה, מחכה בקוצר רוח לעמדת השמירה הרחוקה. בשעות הצהריים חציתי את תעלות החול, נשרט מהקוצים. נפרדתי מיואל שחיכה לי עם קפה חם וחיבוק והתיישבתי על הכיסא. אלו היו שש שעות השמירה המהירות ביותר שעברתי בחיי. הרגשתי שאני אִתם. ממש אחד מהם. רוכב אִתם במערב, אוסף את הבקר, מרגיש את עקצוצי הרוח על פניי, כובע בוקרים שחור על ראשי, פלצור כרוך סביב ידי הימנית ולחיי חרושות בקמטים מהשמש ומקרניה הלוהטות.

 

כשהגעתי לאוהל השתחלתי לשק השינה ועצמתי את עיניי, אוגוסטוס מקריי, לחשתי, איך שוקה ידע לתת לי את אוכל הנשמה הנפלא שערער אותי, שסחרר אותי, שהפעים את רוחי. מתתי להיות כמוהו, לחשוב כמוהו, לראות את הזריחות כמוהו.

 

לא להיכנע לכאב הרוחש בתוכי, לעייפות ולקור. אוגוסטוס מקריי לא ויתר. הוא לא התייחס לחיים כאל מובן מאליו, ועכשיו בזמן הקיים, גם אני, דניאל שגיא, בן 38, חייב להחזיר את השליטה לחיי, להתגבר על העייפות שמשתלטת עליי מבפנים. היום, במיטה שלי, בביתי המתוכנן בקפדנות, ועם משפחתי שנמה את שנתה - אני עדיין משוטט בחוסר מנוחה; אוגוסטוס, בטוח שלך אין כאבים קטנים בלב?

 

 

 

אני מתעורר, מנקב את הלב הפועם לשניים. חציו שייך לחיים בנויים ביסודיות וחציו רעב לאמת שזורמת בעורקיו. אוויר.

 

"קפה?" שואלת המלצרית בדיינר.

 

"בטח," אני עונה ומתיישב בכיסא שמיד נענה לי ומעניק את ההרגשה שאני אוגוסטוס - הבוקר המערבוני העוצמתי. אני זולג לאטי אל שינה מבורכת, היא מתקרבת אליי לערבוב אחרון. אוגוסטוס, שוקה, ניר, דיינר, אמריקה, צריך לישון, מחר יום חדש, צריך לקום לעבודה.

 

 

 

"אבא, אבא, אבא," קולו של אביתר חודר לשנתי. נועה, ספוגת שינה, מניחה את ידה על גבי, "דני, קום לאביתר," אני מתעורר באחת, נכון לכל גחמה לילית של בני הנסיך. "אבא יש מפלצות בחדר..." אני כורך אותו סביבי, מריח את שנת הלילה, מלטף את ראשו.

 

"אני אשב לידך בכיסא ואשמור עליך מכל המפלצות שבעולם, תמיד אִתך." חיוך נח על פניו, "אתה מבטיח, אבא?"

 

"אני מבטיח אביתרי," עיניי עוקבות אחרי מחוגי השעון, שתיים ועשרים, שעה של בית נם. אני ערני, מתיישב על הכיסא בסלון, מתבונן בציור של נערה כהה שתלוי על הקיר. נועה קנתה אותה מצייר רחוב בנחלת בנימין. היא התמוגגה מיופייה. "תום של פעם", היא קראה לה. זה היה מדויק. יעל. כאילו צייר בעל המכחולים את אהבת ילדותי מהשכונה. אני עוצם את עיניי, יעל מרחפת סביבי, זוכרת אותי, אני יונק מהצוף המריר של זיכרון העבר.

 

יעל גרה בבלוק של נתי, אח של אבא, קרוב מאוד לים. כמעט בכל צהריים הייתי מגיע לדוד נתי ודודה שרה כדי לחכות בחדר הכביסה שממנו יש תצפית אל הרחוב, ארבתי ליעל שתצא לטיול עם הכלבה שלה. ברגע שהבחנתי בראשה של במבי מגיח מחדר המדרגות הייתי דוהר במדרגות, נעצר בקומה הראשונה להסדיר את הנשימה, וכאילו במקרה עובר מולה.

 

אני? בדרכי לדודה שרה, פעם חלב, לפעמים ביצים או קמח, ולרוב אריסה לאבא, כי שרה הייתה ידועה ברחבי השכונה באריסה החריפה שהייתה רוקחת. יעל, יעל, אם רק היית יודעת, אני פה משעה שתיים מחכה לך, סובל את דודה שרה שלא מפסיקה לצעוק על ילדיה וממלמלת כמו לעצמה, "למה הוא בא לפה כל צהריים, מה אני, המכולת של אימא שלו?" יעלי שלי, אני אוהב אותך יעל.

 

בחוף הים בחדרה ישבנו איציק ואני מול הגלים, על מצוק הכורכר, נקודת התצפית לעבר האופק, מאחורינו בתי השכונה. היינו ילדים בני שתים-עשרה, לבושים במכנסי ספורט "יומברו" ובחולצה לבנה של בית-ספר אורים. הארובות שנישאו מעלינו נשקו לעננים ועישנו ענן לבן שהתפוגג בעצלתיים בשמים הכחולים. איציק חייך חיוך מנצח, "את האמת, דני, אתה אוהב או לא אוהב אותה?"

 

"אוהב. זה משנה?" הלכתי לאיבוד. התרגשתי מקולה כשדיברה בכיתה, קוראת ברהיטות את התשובות לשיעורים. תמיד הסתובבה עם רונית ורויטל החברות שלה, לבושה בג'ינס כחול ובחולצת בית-ספר לבנה עם סמל בית-ספר. יעל. ככה זה כנראה אהבה ראשונה.

 

"ידעתי שאתה אוהב אותה, ואל תדאג דני, אני לא אספר לאף אחד."

 

הכרתי את איציק מהגן. בתמונות תמיד ניצבנו או ישבנו זה לצד זה: בחנוכה, עם החיוך שחסרות בו שתי שיניים ונר קרטון עם להבת צלופן אדומה לראשו, ואני לצדו עם להבה ירוקה; ובתמונת סיום כיתה ב' כשאנחנו יושבים זה לצד זה, בידיים שלובות אל החזה ובגב מתוח.

 

בכיתה ג', במשך כל שנת הלימודים, היה איציק מגיע בכל יום שלישי וחמישי לאכול אִתי ארוחת צהריים ולהכין שיעורים. היו אלה הימים שאימא שלו עבדה בבישול בגן אירועים ביישוב. בשל קומתו הנמוכה כינו אותו הילדים "אישוני הגמד". חבורה של ילדים הייתה מלווה אותנו כתהלוכה עד לרחוב שבו גרנו, שרה בקולי קולות, "אישוני הגמד, אישוני הגמד, אל תלך לבד", לפעמים היו בועטים לו בתיק או מעיפים לו את הקסקט מהראש. איציק היה חושק את שפתיו וצועד ואני צעדתי לצדו, מרגיש בהשפלה המפלחת את לבו. כשבנות הכיתה החלו לקרוא לו "אישוני הגמד" הוא פשוט הפסיק לגבוה, כאילו בלמו המילים את צמיחתו. בכיתה ד' איציק כבר נראה כמו כולם, אבל הכינוי "אישוני הגמד" דבק בו כמו כתם לידה והוסיף ללוות אותנו הביתה. כשהיה בכיתה ח' החליטה אמו להעביר אותו לפנימייה בבית-הספר הטכני בחיפה. בהדרגה התרחקנו. יום אחד, אחרי שנים של נתק, בדרך הביתה מליריק, ראיתי אותו בספסל האחורי של האוטובוס, יושב עם נפתלי, זוהר ואלי שנפלטו גם הם מבית-הספר. התיישבתי לידם והם השתתקו.

 

הבטתי בו. עיניו היו אדומות וידעתי שעישן סמים. הוא שאל אותי איך בעבודה, ועוד לפני שעניתי הוא סינן שהוא חייב לרדת, ורץ יחד עם זוהר ואלי כשהם מגחכים לעברי.

 

נזכר בימים של פעם, גופינו חומים כמו שוקולד, שערנו דבוק לראשינו, עינינו אדומות ממלח הים לאחר הרדיפה אחרי הגלים עם קרש או קלקר, עטופים באושר ומלאים בחדווה. ואיך קרה שכל אחד מאִתנו גרר את עולמו הפרטי לכיוון אחר, ומה שהיה משותף בים מול גוררת פחם - אותם חברים מהשכונה, הרחובות שהיו כר המשחקים שלנו - נעלמו ואינם.

 

כשביטון, אבא של איציק, נפטר, התקשרה אליי אימא וביקשה שאבוא ללוויה. הייתי סטודנט לארכיטקטורה והרגשתי שקשה לי לעזוב את הממלכה שלי ולחזור אל השכונה. הרצון לא להיות שייך היה חזק יותר מהבקשה של אימא. היא לא ויתרה והתקשרה שוב. גם לבקשתו של אבא לא נעניתי, אבל אז סבא שמעון השאיר הודעה במזכירה האלקטרונית: "אני מקווה שתגמור לבנות בתים ולהצליח בדרכים שבחרת לעצמך. אולם, גם כשתתעסק בדברים החשובים בעינייך, אל תשכח לתת כבוד לאנשים שליוו אותך בחייך. אני מצפה שתגיע ללוויה של דוד ביטון שהיה שכן מכובד שלי, ואני בטוח שאתה זוכר שאיציק הבן שלו היה החבר הכי טוב שלך. תודה רבה, שלום."

 

הלכתי אחרי הארון יחד עם רוני וצ'יקו השכנים והרגשתי ניכור וריחוק מהסביבה, או שאולי דימיתי זאת, אבל בכל זאת חשתי היטב במבטים הננעצים בי ושמעתי את הלחישות של השכנות של אימא, "הנה הנכד של הרב שמעון בא לראות מה קורה בשכונה", "תראו את השער הארוך שלו", "אולי הוא הומוסקסואל?", "ירחם השם".

 

בבית העלמין פגשתי את איציק. לא התראינו כמה שנים. איציק קטן הקומה הוסיף למשקלו ונראה עייף ומדוכדך. כיפה לבנה הייתה מונחת ברישול על פדחתו. התחבקנו והוא לא הרפה ממני. "תישאר דני ואחר-כך תבוא לתפילה, סבא שלך יבוא לברך. אני כל-כך שמח שבאת. תהיה אִתי דני, זה חשוב לי."

 

הנהנתי. רגליי נעו בתוך הקהל המלווה. נחנקתי, היה צפוף, הרחתי את הדוחק והזיעה. הפה יבש. הנה אני מוקף בבועה שקופה שאינה חדירה. מולי דלת כבדה, ציריה אכולים בחלודה עכורה. היא מעופשת ומכוסה בשכבות צבע תכול דהוי. ציריה חורקים כשהיא נפתחת. שובל זוהר של אור מקבל את פניי. כנס דניאל, תראה - כל פרקי ילדותך, כולם כאן. ריח מוכר הסתלסל באוויר, גרוני ניחר. מה זה סבא, יום הדין הגיע? דלת כחולה נטרקה אחריי. עמדתי בהיכל הקודש לבוש במכנסי קורדרוי חומים ובחולצת "אדידס" לבנה, ומולי החזן בוהדנה. הקשבתי לקולו המיוחד וחשתי על כתפי את ידו המלטפת של אבא. כן אבא, זה נעים, אל תפסיק. סבא עמד לידי, שר בקולו החזק, והתבונן בי בחיוך. "ח ט א נ ו ל פ נ י ך רחם עלינו", מיצי הקיבה המרירים עלו בגרוני, מלעלעים בפי. טעם האכזבה המוכר איבן את מחשבותיי. הרמתי את עיניי אל מול האור המסנוור של קדושה. חטאנו לפניך רחם עלינו, רחם עליי, חטאתי לפניך.

 

אנוכי כאן, חוזר למקום שבו הבנתי שהאל הנורא והמאיים, שריחף מעל תמונות הילדות שלי, פסק מלהתקיים. "מלחמת יום כיפור" קראו למלחמה ההיא, שבאחת ניתקה את שפתיי מיניקת חלב המעשיות. אלוהי הסליחה והכפרה הוא מושג אוורירי ונוח כמתג הפעלה. יום הכיפורים הפסיק להיות יום הדין הפרטי שלי - הזמן שבו הסליחה האישית שלי מגיעה במהירות לשמים, הרבה לפני הסליחות של כולם, כמו מבטיחה את מקומה ליד אוזנו של אלוהים. זה אינו אותו יום הכיפורים. מעתה ישנה מלחמה גדולה שמרחפת מעל, מכנסת את היום הזה אל קרביה.

 

ביום כיפור של המלחמה ההיא אימא סוף סוף הסכימה שאלבש את החולצה הלבנה של "אדידס", שדודה מרגלית שלחה מאמריקה. כשהיא הגיעה, אימא מיד הטמינה אותה עמוק בארון. כשנעדרה מהבית, הייתי יושב בחדר ו"מסניף" אותה, מרגיש את הבד הרך מלטף את עורי, לובש אותה בגנדרנות, מדמיין את יעל מביטה בי לבוש בחולצה הלבנה עם הסמל הכחול ובמכנסי הקורדרוי שקיבלתי מאבא ליום ההולדת. יעל עוד תתבונן בי ותחייך את החיוך הזוהר, ואני אניע את הראש כמו בסרט, לאט כזה.

 

הנחתי את החולצה על הכיסא וחיכיתי שנלך לבית הכנסת של סבא. ידעתי שיעל תבוא עם אימא שלה, רוזה, ותחכה מחוץ לבית הכנסת לראובן אביה.

 

לבשתי את החולצה. אימא נישקה את לחיי ושלחה אותי לבית הכנסת שבו מאז הבוקר ממרקים גברי השכונה את חטאיהם. התיישבתי במקומי ליד סבא ואבא בבמה המוגבהת. הצלחתי לראות מבעד לדלת את רוזה, בטוח שגם יעל כאן. רציתי לברוח מספסלי העץ של בית הכנסת אל אהובתי. הרגשתי איך הלב שלי פועם בחוזקה ושאני מוכרח לצאת החוצה. אבא אחז בידי, "לאן אתה הולך? אני מבקש שתישאר כאן, אלו רגעים קדושים." אני רק רציתי להספיק לראות את יעל, אבא. למה אתה לא מבין? ומהו הרעש מחולל החטא? ומי למען השם מעז להשמיע צפירות ביום הקדוש והנורא? ואיך זה שפתאום דוד נתי והשכן שלו סימון לבושים במדי צבא, ויש גם אוטו בחוץ? אני לא מאמין, הנה עוד אוטו. מה קורה פה? אני רוצה לראות את יעל.

 

תושבי השכונה יצאו מבתי הכנסת. הרחבה שהפרידה בין בית הכנסת המרוקאי ובית הכנסת בנוסח ספרדי רחשה, המתפללים לבושים בבגדים החגיגיים שלהם - לבן צחור, טליתות וכיפות. רעש חנוק של בכי דחוק עלה באוזניי. עיניי חיפשו את יעל, ראיתי את רוזה, אבל איפה יעל? כל-כך רציתי שתראה אותי. אבא נראה נסער ולפת את ידי בחוזקה, גוון פניו סמוק. אף אחד לא הסביר לי מה קורה.

 

דוד פרדי השמן, אח של אבא, התנשף, בבתי שחיו נראו כתמים רטובים, הוא החזיק בידו מטפחת משובצת וקרא לסבא, "תגיד לדני שידליק את הרדיו, אומרים שיש מלחמה, עוד לא עשו לו בר-מצווה, אני חושב שזה מותר."

 

סבא בראש, צעדיו שקולים ומדודים, פסיעה אחר פסיעה אחז במעקה האבן הכבד. עמוד האש שלי נסדק למולי. אחריו בהלמות לב עלו בני משפחתי במדרגות הבלוק שברחוב אלי כהן עשרים ושבע. גם ראובן אבא של יעל הצטרף. רוזה נשארה למטה עם יעל, דווקא רציתי להישאר אתן, אבל סבא ביקש ממני לעלות אִתם ולהדליק את הרדיו. "אלוהים מרשה לנו היום," הוא אמר, "תדליק דניאל, זה בסדר." זה לא בסדר. ידעתי בכל תא בגופי שהם מעלים אותי קורבן לחטאים שלהם. דוד פרדי עם המבט הנרפה הקבוע על פניו, מאיר, נתי ויואב שהרכינו את ראשם, אף אחד לא בא לעזרי. אפילו סבא שמעון, שעמד בראש בית הכנסת הקריב את סליחתי בקלות, כאילו כל סיפוריו על קדושת היום היו כזב. אני ידעתי והם ידעו שברגע שאגע במתג הרדיו נחרץ גורלי. אלוהים לא מוחל. נשארתי נטוע על מקומי. אבא הביט אליי בקוצר רוח וקמטים חרצו את מצחו, "דני תדליק." חור נפער בבטני. הדלקתי את הרדיו שעמד במרפסת של סבתא נינט, במקום שבו בכל שבת ישבתי להביט בים.

 

"תענית חלום, תענית חלום, דגל כחול, דגל כחול, עיניים ירוקות, עיניים ירוקות," מה הן המילים המוזרות האלו? שאון התעורר סביבי, ואני מחכה לכדור אש שיבלע אותי לתוכו.

 

חשתי את ידה של אמי אוחזת בידי. ערב רב של אנשי השכונה צעדו אחרי עגלה שעליה נישאה האלונקה של אדון ביטון.

 

סבא קרא את ההספד, איציק התחיל לקרוא את הקדיש, ואני מתפוגג חזרה בלי שאף אחד מרגיש, נעלם. את העיניים של סבא שמעון שחדרו את עמוד שדרתי, אני עוד מרגיש.

 

 

 

קמתי מוקדם בבוקר והתבוננתי על הגינה דרך החלון, היה חשוך וכהה בחוץ. על המקרר דף קשר "גן שיקמה", תמונה של אביתר ונטע בתוך שדה כלניות מהטיול מהחורף האחרון, תור לרופא השיניים שלי, לוח מועדי רכבת, גלוית נוף ששלח סבא חיים מהטיול המדובר שלו לאיטליה. אני לוגם מהקפה ומרגיש איך מעגלים שונים מצטמצמים, נסגרים בחיי, לולאה אחר לולאה, כמו סיבובים של קליידוסקופ ספיראלי, כך שלבסוף אני נשאר עם שפיץ קטן וללא נקודת אחיזה. אולי הפרק הזה הסתיים בעבורי. אני צריך לנסוע, לחפש תשובה לעייפות שעושה שמות בגופי, להחזיר את מה שאבד, למלא את מה שהתרוקן.

 

הבוקר התפרץ בעוז ואני מבצע את המטלות הרגילות. מלביש את הילדים באטיות וברוגע, בלי העצבנות המשתקת, אני מתנהל באטיות מכוונת. מדוד ומתוכנן. ממש שחקן בסרט שלא צריך את הוראות הבמאי, מקצועי וחד כמי שיודע שזה היום שלו. יום טוב להתחיל לפסוע. אני עוזב את הקיים.

 

השמש נעימה בבוקר. נטע מתיישבת במקומה, בכיסא הילדים במושב האחורי, תלתליה אסופים בקשת ירוקה זורחת. "אבא, אבא, חיבוק," היא צוחקת כשאני חוגר את חגורת הבטיחות. אני נוהם נהמת גרגור, וצחוקה מתגלגל אליי כתשובה. גם אביתר מתיישב בכיסא המוגבה לצדה ומנפנף לנועה לשלום. בוקר שגרתי במשפחת שגיא.

 

נטע יורדת בגנון, אני מחייך למירב הגננת שקוטפת אותה מידיי. "יום טוב, נסיך של אבא." אני נפרד מאביתר תוך כדי צעידה לגן.

 

"ביי, אבא," הוא עונה לי ברצינות שקבועה על פניו. אני נכנס למכונית ויוצא לדרך. עיניי נעוצות במראה, מנסה להבין למה הוא לא נכנס לגן אלא עומד בחוץ, מתבונן במכונית המתרחקת. אני נוסע. המכונית שטה מעצמה, אני קל. האם הרגשת הקלילות טבעית או שקרית? אולי רק תחושה שאיני רגיל בה? הגוף מגיב אליי - אני כאן, תאסוף אותי, דניאל, אני מחכה לך. אצבעותיי משוטטות עם הסמן על הסקלה במערכת המוזיקלית שהתקנתי לא מזמן, אני מרגיש את הליטוף התמידי של צללים שנעים במעגלים.

 

כשנועה ראתה את המערכת שקניתי, פניה התכרכמו כאילו גנבתי את חסכונותיה, "כמה כסף השקעת בצעצוע המיותר הזה, דני?" המבט שהיא נועצת בי תמיד, מפלח את תוכי ללא רחמים. נועה, את לא רואה? מדובר בי, חיוך קטן, מה קרה? הפשירי את הפרצוף המריר, הרפי.

 

אני מכניס דיסק של ניל יאנג. עכשיו נעים! אני במסע, לא? עזבתי את הבית, לא? אני משחרר לאט את ראש המשענת ומרים קצת את הקפיץ שיהיה נוח, צועק יחד עם ניל את המתח הקבוע שנוכח אצלי בין הרקות. ניל מספר על האיש הזקן ואני מכבה את הטלפון הנייד. הניתוק מעורק חיי הוא מעשה בגידה אמִתי. אני מחייך לעצמי. דני, מה קורה אִתך? אתה משתחרר. אני מגביר את עוצמת הקול, וניל יאנג שר לי. המלך חזר.

 

השלט הכחול מודיע שמחלף חדרה לפניי. השכמות שלי מתחילות לחוש את העומס. הנה הים, סבא, אבא, אימא, השכונה - חדרה. כואב לי מתחת לצלעות. שריר הכאב שלי - השריר שמתאבן לרגע כמתיחת חוט נוקשה ויוצר בי כיווץ עמום. כאב הזיכרון שלי. תזדקף, תנשום לאט. תן לכל נשימה לשחרר את ההתכווצויות. אני נוסע ישר. סע הלאה, דניאל, לחץ על מצמד הגז וסע ישר.

 

הארובות של חברת החשמל מזדקרות למולי כמו מחטים ענקיות. בקול מעושן הן לוחשות אליי: "אנו המגדלורים שמאירים את חופי העולמות שלך, איך העזת לשכוח אותנו? דניאל, תתבונן בנו, הרם אלינו את עיניך. דניאל, השכונה כאן, איציק, הזרקורים דולקים."

 

לאן אני נוסע? למי אכפת בעצם?

 

מחלף זיכרון. פונה ימינה, עובר את פרדיס וממשיך ישר. הגוף רוצה לצרוב עצמו דווקא אל העבר, אהוד בנאי בשירי המסע. המילים שלו הן שיר געגוע. איני יודע למה אני מתגעגע, אבל כל שיר חורט בחזי חריץ עמוק. כמו לפני שנה, כשהלכתי עם נועה לשמוע אותו בהופעה. הוא חבש לראשו כיפה שחורה. נועה הייתה יפה בשמלה לבנה שהבליטה את עורה השזוף, רוקמת שובלים של גוני כוכבים זעירים סביב שדייה. היא בדיוק הייתה בתקופה כזו, של ספורט במכונים, חטובה ונשית. אהוד שר והשקט שלה טלטל את לבי. חשתי בחומה שבינינו, לבנה אחר לבנה. הניכור העמוק והאגם הריק. בבית הבליעה שלי התהדק רגב שגדל והתעצם. אהוד שר ואני התאמצתי לא לבכות. ונועה יפה וכל-כך שקטה, נתונה למופע, האם היא רואה? מרגישה? אני לא יודע. אהוד שר על דייגו, ועל ההיא שלא חיכתה לו על הגשר, ואני מתנתק מנועה, מוחה כפיים לאהוד ולעצמי, לבד. הגוש חונק ולא מרפה. נועה מוארת באור הירח שמעל, שהגיח לחזות בהופעה הנפלאה. נדמה היה לי שהוא מתבונן בבדידות שלי. נשאתי את ראשי אליו ושרנו יחד את "אהובתי, הביטי אל העפרוני", ואני עם האבוב הסמיך הזה הגדל בתוכי - הסהר, ונועה בלבן שקט.

 

אני נחנק מפחד, אוויר אני רוצה. תנשום דניאל, תן לאוויר לשטוף אותך. אהוד מנגן לי בתוך חלל האוטו. אני מתמסר. פתח את החלון דניאל. ילד חולמני, שלפתע נהיה לאיש ועדיין הכול בוער בו, זה כבר לא ישתנה.

 

אני עוצר בחוף דור, שהוא סיני הפרטי שלי. כבר עשר בבוקר והרעב מציק לי. בדרך כלל, אני לא אוכל ארוחות בוקר אבל היום אני רוצה לטרוף את העולם, לבלוע כל רגע במסע הפרטי שלי. אני יושב על קו החוף ומביט. איני שבע מהמראה שמחיה אותי. איני שומע דבר לבד מרחש הגלים השוטפים את החוף הלוך ושוב. הנה הענק האימתני והמופלא, שלועס אותי לתוכו. "ברוך שובך בן-הים, ברוך שובך יקר," הגלים לוחשים לי.

 

אני עוצר את המכונית בחוף דור. הגלים נוגסים ברצועת החוף, האופק עצום. כשמביטים עד הקצה הראייה מתערפלת מול הכחול על עושר גווניו. שכבות הכורכר נישאות מעל הים כזקיפים, ובין הסלעים חבויים אגמים קטנים ונסתרים של אור צבעוני ומנצנץ. הגלים מחייכים אליי את שירת הים; ברוך שובך אחינו. רוגע מחלחל לתוכי.

 

אני פושט את בגדיי, ומטייל לאורך החוף הריק בתחתוני בוקסר מפוספסים. על מה אני חושב בעצם? למה אני מרגיש כל-כך טוב? אני נכנס למסעדה ומתיישב הכי קרוב לחוף. זהו הפרכוס האחרון של העיניים לפני טשטוש התכלת. "מה בשבילך?" שואל אותי מלצר.

 

"בשבילי?"

 

הוא מחייך חיוך מלא בשיניים לבנות, "זה ברור לא? אתה יושב ואני מגיש. ככה זה בכל העולם, יש אורח ויש מלצר וכאן יהיה לך טעים, אני מבטיח," הוא מחייך שוב. אני מניח שהוא פגש כבר הרבה תוהים שנוחתים בחוף עם בוקסר מפוספס. נראה לי שקשה להפתיעו. הוא מבוגר; פניו הגלויות צרובות השמש ממתינות לתשובתי, "סבבה. תפנק אותי," אני עונה, מופתע מהקלות שבה נזרקות המילים לחלל, "ואל תעשה הנחות לעצמך. תפריט בוקר או תפריט ערב, תפנק לי את חוש הטעם איך שאתה מבין."

 

הוא שמח על התשובה, אני רואה עליו. השיניים הלבנות שלו בולטות בפניו השזופות מהשמש הים תיכונית, החיוך המזמין מעורר בי זיכרון נעים. רגע, מי אתה? זורבה היווני? אתה רגיל לאנשים כמוני שבורחים? בכמה כאלה כבר נתקלת? כמה כבר עברו דרך החוף במסע הפרטי שלהם? המלצר פונה אל המטבח, יש לו אורח נוסף להאכיל. אני משרטט לי על החול איקס ועיגול, שורות ועוד שורות. פסים של מרגוע ושל סיפור נארגים לצמרמורת בגווי. כוח עצום מנוקז בי, כזה שהצטבר סביב המפרק שאוחז במקל. פס, קו, חיתוך. המלצר חוזר אחרי רבע שעה ומניח על השולחן הרעוע שלי כוס קטנה, בקבוק ערק ביתי ללא תווית, מיץ לימון, זיתים ועגבנייה עם בצל. אני מוזג את הערק יחד עם מיץ הלימון, מוסיף מים ושותה, המשקה מחלחל לתוכי לאטו. אני נוגס מהעגבנייה ועסיסה ניגר על שפתיי, התחושה עוקצת, מתגרה, הערק מחוספס במורד הגרון.

 

אני מרגיש שהמלצר החייכן נועץ עיניו בגווי ואני מסתובב אליו. הוא עומד מאחורי בר עשוי קש ועיניו מכווצות מהאור הרב. ידיו הגדולות מונחות על הדלפק, ידיים אדירות בגודלן. אני מסמן לו לבוא. כשידו העצומה מסנגרת על עיניו מול השמש הוא שואל אם הכול בסדר ואומר שהמנה העיקרית בדרך. הוא מניח את ידו על כתפי, תחושה של קרבה פועמת בי. הירגע, דניאל. אני מחייך אליו או אולי לעצמי, "אולי תשב אִתי?" אני מציע לו. הוא נאות מיד, מתיישב ומוזג לעצמו כוס נדיבה של ערק, "לחיים," שקשקתי בכוסו, "אני עמוס, דייג, מלצר ומשורר." ההצהרה מפתיעה וחרצן הזית נפלט מפי בקול רועש, עמוס צוחק מעומקי גופו, אני צוחק אִתו. כשהוא מטה את ראשו אני חש בריח האניס המוכר. סבא, זה אתה?

 

"אתה יכול להתבונן בים ככל שתרצה. אתה בטח יודע שהים הוא שקובע את החוקים, אין בן אנוש שיכול לשלוט בכוח שנוצר מהזרמים שיש בו. אני מכיר גם כמה אנשים שנוצרו מאותו חומר ושלא ניתן לשלוט בזרמים המבעבעים שלהם, אתה מבין אותי, נכון?" הוא מרים את ראשו, צוחק מאיפה שהגוף חי, "לפעמים זה פשוט, לא הכול מסובך." ואני משתאה, זה סבא? זורבה היווני? שניהם אִתי בתוך הערק שלי.

 

"המחשבות שלנו תמיד בתנועה כמו זרמי הים, לא ניתן לשלוט בהן. אדם אוסף לעצמו זיכרונות ותמונות שנלכדים במעמקי גופו, ולעתים, כשמכלי הגוף עולים על גדותיהם, הכול מתפוצץ בתוכו. השקט צועק והכאב חשוף, ומאותו רגע יש רק אמת אחת. בנקודה זו אתה עומד מול האלוהים שלך. אתה יודע דניאל, אני מתבונן באנשים שיוצאים למסע של החיים שלהם, לאודיסיאה שלהם. צריך הרבה אומץ לתת לסכין לחדור לאמצע הבטן, לתת למוגלה לזלוג. לפעמים המחיר גבוה." אני מרגיש איך פלגים קטנים של עצב זולגים ממני, "סופרים ומשוררים כתבו על הים, פיזרו אינספור מילים על אהבתם אליו, ובשבילי הים הוא דרך חיים. מעטים יודעים שיש בני ים סביבם, אנשים עם רגליים וידיים, ראש ולב - רגילים במראם - אבל הם בני-ים אמִתיים; רוח הים מזינה אותם, מחיה אותם, טווה רשת של חיים סביבם." אני לא מגלה לו שאני בן-הים.

 

עמוס מדבר כאילו חיכה לי במיוחד, פה, במסעדת הדגים בחוף דור. אולי כך זה כשבני-הים יוצאים למסע של חייהם. הם יכולים לגלות פתאום, בתחתוני בוקסר מפוספסים, כי בן-ים אחר מלווה את צעדיהם. אני מקשיב לשירה של עמוס וחורט פסים בחול. "בעומק הים נמצאים הדברים הטובים, כחול כהה למעלה; וגוונים של תכלת, ירוק וטורקיז במצולות. כמו אצלנו בלב - באמצע - במרכז הבסיסי-שורשי כהה; ובשוליים גוונים של סערות, אכזבות, כעס ורגישות, ומה שקובע לבסוף הוא האמצע. אדם שיש לו מרכז מבוסס בעל שורשים, הוא איש אמִתי."

 

אני מביט לאמצע הים, כחול אינדיגו. עמוס הולך להביא את האוכל ואני נשאר עם המקל שבוער לי בכף היד.

 

השרימפס מעוטר בעלים ירוקים. רוטב החמאה הלבן בוהק מול השמש. "נראה נהדר," אני נפעם בקול בפני עמוס, לצד השרימפס סלסלת לחם שחור. אני טועם והפריכות מתפרקת בפי. טעמים עזים של שום, חמאה ויין שמעדן את זעם השום. אני טובל את הלחם השחור ברוטב הלבן והסמיך ובוצע מהבצל הסגול. סעודת עניים ועשירים באותה צלחת. תענוגות אמִתיים. הערק שנמזג בשפע מעניק סיומת מופלאה לקונצרט הטעמים.

 

"השרימפס הטוב ביותר הוא מאמצע הים. אני יוצא בבוקר עם סעיד לדוג, ומשם אני שולה את הקטנים האלה." עמוס מצטרף לארוחה. "באמת טעים," הוא צוחק ואני אִתו.

 

עמוס גר במושב סמוך. בעברו היה שכיר בחברה לעבודות עפר, אחראי על סלילת הכבישים, ובסופי השבוע היה יורד לים לדוג, לצלול - להחיות את נשמתו. הסיפורים שלו מחזירים אותי לילדותי בחדרה.

 

עמוס ממשיך לפנק את חכי במטעמים קטנים בתוך צלוחיות חרס: טחינה, פלפל כבוש, דג מלוח בחומץ, מטבוחה ולחם שאשתו אופה, איזו התחלה נפלאה. "הכול שקט, מתי מגיעים לקוחות?"

 

"עדיין מוקדם," הוא מבטל את דאגתי כלאחר יד, "אלה שישנים בבונגלו מגיעים מאחת בצהריים. רוב האנשים מגיעים בערבים לשבת מול הים, להתבונן בגלים ולאכול דגים."

 

אני מנסה לקלוט את האמצע של הים, איפה שיש כחול אינדיגו, רגע לפני גוני האולטרמרין. אני דוחס את אגרופיי לתוך עיניי העצומות בחוזקה. אחת, שתיים, שלוש, ארבע. פוקח אותן במהירות לרווחה וזהרורים של צבעים פסטליים מתפוצצים באישוניי, כמו נובעים מתוך הכחול העצום. ברוך הבא בן-הים.

 

 

 

בימי שישי בצהריים, לפני כניסת השבת בחדרה, הייתי יושב במרפסת על כיסא מרופד בכריות, מול הרדיו הגדול שהנפיק צלילי מוזיקה מסתלסלים. התוספת האקוסטית של צעקות ושירה שנבעו מחלונות הבניין העידה על הכנות דקדקניות לקבלת השבת. למרות המהומה הייתה סבתא מוצאת זמן בשבילי ומתגנבת למרפסת בשקט, מתיישבת לידי ומניחה כוס תה עם שיבה ולחם ביתי מרוח בשכבה נדיבה של "גולד-בנד"; "תאכל ילד שלי, גם אני אוהבת לשבת ככה ולחשוב." הייתי מתרפק על סבתא נינט שלי, מרגיש את הלמות לבה ואת ידיה המלטפות את ראשי בעדינות. אף אחד לא יכול לחדור לרגעים המיוחדים האלה שלי עם סבתא ועם הים. אני נוגס מהלחם החם עם הגולד-בנד הנמסה לתוכו, לוגם מהתה ומרגיש איך הלב שלי מתרחב וסבתא נינט ממלאת את חדריו.

 

באחת השבתות בשעת אחר הצהריים ישבתי מול סבא שקרא בספר תהילים. השמש שלחה קרני אור אל התמונה שתלויה על הקיר, ולרגע היה נדמה שהיא מקבלת חיים משל עצמה והנמל שמצולם בה סואן וזע. סבא מכוסה בכיפה עצומה, מחוסן מכל פגע, וילד קטן אחוז בידו. הילד היה אבא שלי. שאלתי את סבא על התמונה, והוא אמר שצלם מקומי תיעד את הרגע שבו נפרד מאבא והעלה אותו על ספינה שהפליגה לישראל. שאר המשפחה נשארה בצרפת לחכות לאישורים ואבא הפליג עם תנועת הנוער לבדו. רגעי הפרדה התארכו לחמש שנים של ניתוק. סבא נשאר עם האחים של אבא: דוד פרדי, דוד מאיר, דודה רחל, דודה חנה ודודה שולה שהייתה תינוקת. אבא שלי חיים גדל ללא ידה המנחמת של סבתא נינט.

 

וילון בצבעים צהוב, כתום וזהב חצץ בין הסלון למרפסת. בפינה סמוך לתריסול, עמד רדיו ענק עם כפתורים גדולים בצבע שמנת, עם פס גלי אתר שחור. מחוג התחנות שלו קפץ באטיות בכל לחיצה על הכפתור הצהבהב. כדי להעביר תחנה מרשת ב' לקול המוזיקה בשפה הערבית הייתי חייב ללחוץ בשתי ידיים. אום כולתום הייתה זועקת וסבתא הייתה מלווה אותה בקול שני, "תגביר, דני, תגביר, שנשמע את הגברת!" סבא היה מרים את העיניים מספרי הקודש, קורץ לי ומחייך.

 

במרבית ימי השבוע, כשאימא עבדה במספרה עד שעות מאוחרות, הייתה סבתא מחכה לי עם הצלחות, "בוא נאכל יחד ותספר לי מה קרה בבית-ספר, שעה אחרי שעה, כולל ההפסקות." שלושה כיסאות עץ כבדים הקיפו את השולחן שבמרפסת, ועל הקיר ממול ציור רקום של אפריקאית נושאת כד מים על ראשה וצווארה חנוק בעשרות צמידי שנהב.

 

ביתם של סבא שמעון וסבתא נינט היה חלקת אלוהים הקטנה שלי. עולם שנרקם בתוך הבית הקטן והפשוט - בקומה שלישית בבלוק עמידר, מה אני מתפייט? - נולדתי שם, גדלתי שם, ואספתי בבית החם הזה זיכרון אחר זיכרון.

 

כשסבתא בישלה ביום שישי בסירים עצומים, משופשפים משימוש ומחוספסים, נהגתי לשבת כהרגלי ליד השולחן הקטן, מביט בה ולועס מעוגיות השומשום בדבש. אני זוכר ששאלתי אותה למה היא לא מחליפה את הסירים והיא השיבה שסירים מכילים טעמים שלכודים בהם. למשל, ברוטב העגבניות של הדגים החריפים יש טעם של משפחת אלבז, בדיוק בתחתית הסיר, זאת הארומה, ומשם היא מגיחה לתוך התבשיל, מפזרת את הקסם והדגים סופגים את האהבה ואת הניחוח המופלא. לא כמו אותם דגים בברצלונה, במסעדה הקטנה שבה אכלנו - נועה ואני, ושי והילה - דגים ברוטב אדום. גרגירי הזיכרון של בלוטות הטעם כבשו כל חלקה בגופי. "אלוהים, אלה ממש הדגים של סבתא נינט, הרוטב החריף שלה, אבל משהו חסר..." לחשתי לנועה והיא הנהנה, "כן, כן. דניאל והסבתא המיתולוגית שלו."

 

לפעמים הצטרפתי לסבתא בבישוליה: הייתי מגלגל את הבשר הטחון החריף בבצק הסיגרים לפני הטיגון, בוחש את העגבניות של המטבוחה. סבתא נינט אהבה אותי מהתוך, כמו האמצע של הלחם. והיא זו שלימדה אותי שהאוכל בא מהנשמה, ושם נמצאות האהבות האמִתיות. בחיבוק שלה יכולתי לחוש את הלב שלה נוגע בשלי.

 

 

 

"הייתי בא לגור אצלך עמוס, בחיי."

 

"בוא, אל תאיים."

 

"תגיד, אתה אוהב סחינה?" אני שואל והוא צוחק.

 

"אני אוהב סחינה? אני אוהב סחינה? שתבין, דניאל היקר, אין אצלנו שבת חורפית בלי סחינה, אין דבר כזה. כולם - הילדים, הנכדים - כולם עומדים בתור לסחינה של אשתי, ומשתחווים בכבוד גדול." אני מחייך, קצת אפוף מהערק, "עמוס, יקירי, אהבה רבה לי אליך, אבל אף אחד - ותקשיב טוב - אף אחד לא עומד מול הסחינה של סבתא נינט. ועם כל הכבוד לאשתך שאני לא מכיר ואני בטוח שיש לה את היכולת - היא עדיין לא עומדת בסטנדרט הבלתי אפשרי של סבתא."

 

"אחי..." ממשיך עמוס משועשע, "אני דורש ועומד על כך שביום שבת בצהריים אתה, אשתך והילדים - כולכם אצלי, באים לסחינה, ואז נדבר."

 

"נשמע טוב חברי היקר, אין מה להפסיד. החיים טובים אם יודעים לחיות אותם נכון, ככה סבא שמעון היה אומר." הכחול והטורקיז של ים צלול מבליחים ואני מרגיש כבד ונינוח.

 

אני נכנס למכונית אחרי שנפרדתי מעמוס. גופי רפוי כמו אחרי ריצה ארוכה, אוויר הים נוהם בתוכי, אני ער, נושם. יש ארבע הודעות חדשות בנייד. ממשיכים דני, אנחנו במסע. אני ממשיך לנסוע. מהו פירוש המילה "מסע"? יש בה צליל של הבטחה. אני חוזר על המילה "מסע" בלשוני, מרגיש את כובדה; לא דרך, לא שביל, לא נתיב - מסע של חיים. כמה מסעות יש לו לאדם בכל חייו?

 

ומהו אותו סיפור מסע שמתחיל ללא אזהרה באמצע של הכול? נביטה אטית של נפש שנעה במעגלים קבועים, שוברת את השגרה שאופפת את חייה ויוצאת לדרך. השינוי מבשר על ההתחדשות. הגוף דורש את נתיב הגילוי והקילוף - התמודדות אמִתית עם עירום חשוף.

 

לנסיעה יש קצב קבוע. מחוג המהירות לא עובר את תשעים הקמ"ש. הפיתוי הקבוע ללחוץ על דוושת הגז, להגיע כבר - לכל מקום שהוא, רק כדי להגיע - נעלם. ראשי עדיין כבד מהשתייה ומהאוכל. אני פותח חלון ונותן לרוח לנשוב על פניי, היא צורבת את העיניים. ריק בתוכי. מוזר, אני חושב, שום כאב עמום לא מציק, אין מעמסה. הנוף צפוני.

 

לפעמים אני רץ בשדות ההולכים וכלים באזור מגוריי, נוגע בשולי האצבעות בזיפי החיטה העוקצים, מרגיש שאני הולך לאיבוד בתוך הכתום-צהוב הזה שלא נגמר, השמש שוקעת ומאירה את השדה בקשת צבעים תפוזית, עד שאני מרגיש כמו בתוך גלוית נוף.

 

אני ממשיך בנסיעה אטית, מכוניות עוקפות אותי, ממהרות לדרכן. חוצה את כפר תבור ומביט אל המנזר שבראש ההר הגבוה. לפני שנה נסעתי עם נועה לצימר שהזמינה, מסוג הצימרים המעוצבים מעץ או מאבן, שכוללים ג'קוזי ואת כל חבילת הפינוקים. במהלך החופשה הבנו שאולי עדיף שכל אחד מאִתנו יקרא את הספר שלו, ונדבר קצת - רק על מה שצריך. כשיצאנו חזרה לכיוון המרכז, נועה הציעה שנבקר ביקב החדש שנפתח בכפר תבור. קנינו יינות אדומים שנראו מבטיחים והתיישבנו מול הר תבור. השמש שקעה, שתינו יין אדום מצוין. שתיקה כבדה רבצה באוויר. כבדה מאוד.

 

 

 

מולי הכנרת כחולה. זיכרונות של טיולי ילדות, פיקניקים משפחתיים ארוכים, אוהלים, שמש. היא צלולה, מבהיקה כמראה, עושה לי חשק לארטיק שוקולד קר. מה אני מחייך לעצמי? מימין לחוף צמח עומד זוג, אני מתלבט אם לעצור ומחליט שכן.

 

"היי," אומרת תיירת בהירה, "אני לסלי, וזה סטיב. אנחנו רוצים להגיע לעין גב." שמות אמריקניים, אני חושב, אלא שסטיב דווקא אוסטרלי שהגיע לחלוק כבוד למזרח התיכון. מתברר שהם מטיילים באזור.

 

אני מדליק את הרדיו. מוזיקה ממלאת את החלל בצלילים נעימים. אני מגביר את עוצמת הקול והמערכת נענית לי בשמחה. אני מביט במראה, סטיב נשען לאחור ועיניו עצומות. לסלי מביטה מבעד לחלון, עיניה ירוקות ושובבות, היא שרה לעצמה את מילות השיר. זה שיר על אמריקה. ההרמוניה של סיימון וגרפונקל היא כטלפיים שאוחזות בגרוני. החמה בחוץ מלווה אותנו, לוהטת ורחוקה. לסלי מחזירה לי מבט, היא מחייכת אליי, "אתה אוהב את סיימון וגרפונקל?"

 

"כן, מאוד אוהב, ואת?" אני שואל באנגלית שרכשתי היטב.

 

"מוזר בעיניי שאתם הישראלים כל-כך אוהבים את המוזיקה שלנו, האמריקנית, הרי אלה מילים שלנו ועלינו."

 

"אני חושב שבמוזיקה ובאמנות בכלל, אין ‘שלנו' ו'שלכם', זו שפה רחבה."

 

בעיקול של המושבה כנרת דקלים צפופים מקבלים את פנינו. אשכולות תמרים תלויים לעייפה, כתומים וחומים ועמוסים במתיקות. אני מציץ בלסלי השעונה לאחור, מבטי נמשך אל פניה. היא מחזירה אליי מבט. "איזה יופי השילוב הזה של הדקלים והמים. יופי קדמוני, אתה יודע."

 

"כן, יודע, רוצה שאעצור?" הרעיון לעצור מתפרץ ממני. רציתי לעצור, לעצור יחד עם לסלי, ואם סטיב רוצה לבוא, שיצטרף, הוא לא מפריע לי. שקרן שכמוני.

 

אני מאט את הרכב ויורד בדרך כורכר מסומנת לכיוון המים. חוף כורכום, או משהו דומה, השלט מטושטש. השמש מלהטת את קרניה בין מטעי הדקלים. לסלי יוצאת מהדלת האחורית, היא רכה וחתולית. סטיב פוקח את עיניו כשלסלי מלטפת את פניו, "אתה יכול להישאר באוטו, בטח יהיה קצר, אני רוצה לגעת במים," היא מסבירה לו. סטיב מהנהן ועוצם שוב את עיניו. הנמנום שלו משמח אותי. אני משאיר את המזגן ואת הרדיו דולקים. במכונית מתנגן שיר של פעם, על אהבה בת עשרים. העורך המוזיקלי של התחנה עוקב אחריי כנראה, אני מגחך לעצמי כשאני יורד מהאוטו. לסלי כבר די רחוקה. סביב ראשה שלה קשורה בנדנה אדומה. מאחור היא נראית עוד יותר זקופה וחסונה, כמו חלק מפאזל טבעי של תמונת החוף. כשהיא מסתובבת אליי ומנפנפת בידה אני שומע את קולה ואת ההד שהוא משאיר אחריו, "אתה בא?"

 

ועוד איך שאני בא. אני מתקרב אליה, חלוקי הנחל של הכנרת מלוטשים. שים לב, אני אומר בלי קול כאימא דאגנית, מה קורה אִתך דניאל, אתה מזדקן. היא חולצת את הסנדלים ומתקדמת לכיוון המים. אני מתיישב על סלע קטן, צופה בה ומחייך. אני מת לסיגריה. עכשיו היא טובלת את רגליה, המים נושקים אותה עד מפרק הברך. השמים האדומים-כתומים והשקיפות של הכנרת מהווים תפאורה של קסם בעבור האלה מלונג-איילנד. אני בולע את התמונה לתוכי.

 

הגוף שלי מגיב. אני עוקב אחריו כגשש פנימי, תשוקה רדומה מתעוררת בי, אני רוצה לעטוף את לסלי לתוכי ולהיות חבוק בתוכה ואִתה. הבזקים של דכדוך מגרדים את הנשמה החבוטה שלי. נועה, נועה, ושוב נועה, הלוואי שהיית מביטה בי כמו שלסלי מביטה בי - כאילו אני שייך.

 

"אתה בא למים?" למה לא בעצם? אבל אני לא זז. היא פושטת את המכנסיים ונשארת בתחתונים קטנים וורודים שמלהיטים את גופי. אין בה טיפת מבוכה. מה אני אמור לעשות, לעזאזל?

 

"אני בא," קולו של סטיב נשמע מאחור. הוא כבר מוריד את המכנסיים ורץ לתוך המים, מתיז אותם בשמחה ומעיר את השקט. אני מביט בו ומרגיש ששריטה קטנה מתחילה לעקצץ לי בלב. מי הזמין אותך בכלל?

 

תחזור למסלול, דניאל, מה קורה אִתך, אתה מבולבל. לסלי מביטה בסטיב. אני מעדיף למצוא במבט שלה משהו מסויג. פיה נפער אליו בחצי תרעומת, "מה אתה עושה, סטיב? אתה לגמרי מרטיב אותי." התחתונים הוורודים שחציים כבר רטובים משרטטים את תווי אגנה. פטמותיה מנצנצות מבעד לגופייה הלבנה שלה. היא נראית נפלא. עיניי נעות בין המגנוט המהפנט לבין הנוף שלפתע נראה משמים, העיקר לא לפגוש בעיניה המעלות אותי אל המוקד. אני יודע שהיא מרגישה את הדם הגועש בי. היא מחליפה עם סטיב כמה משפטים באנגלית. גם מן המרחק הזה אני שומע את המילים המסתיימות בהברות חתוכות וחדות. לפרקים היא מתבוננת בי. על מה היא מדברת? אני רוצה סיגריה, רוצה קפה, רוצה משהו שיעסיק אותי, ובלבד שלא לחשוב על מה הם מדברים. אני רוצה לשמוע על מה הם מדברים, אני רוצה.

 

סטיב נעמד לידי ושואל אם גם אני נכנס למים.

 

"נעים לי ככה," אני מחייך.

 

"תיכנס, זה מרענן. המים פשוט נהדרים, יש להם טעם של קדושה," הוא צוחק מההברקה של עצמו. אני יכול להבחין בזווית העין בחיוך של לסלי, אולי בכל זאת אכנס. האישה הזו, היא שקטה וחמה. השמש נוגעת במים ומציירת כדורים זהובים. סטיב מביא מגבת מהאוטו ומושיט אותה ללסלי שעוטפת את עצמה ומתיישבת לצדי.

 

סטיב מצית סיגריה ומתרחק. הוא מנופף בידו כמבקש שלא נדאג. אני מבחין בנייר הטואלט שבידו ומבין לאן מועדות פניו. אני מסמן ללסלי שאני חוזר מיד, ומביא מתא המטען את השמיכה המשובצת שמצויה במכונית מאז טיול המשפחות האחרון שעשינו. "בבקשה, גברתי," אני פורש אותה על האדמה, "שלא תגידי שבישראל אין הכנסת אורחים."

 

"תודה," היא צוחקת בפה המלא שלה, "מאוד נחמד מצדך." אני מתיישב לידה על השמיכה.

 

"במה אתה עוסק?" היא שואלת.

 

"אני ארכיטקט במנוסה," אני מצטחק. הבעת פניה משדרת אליי הרבה יותר מתשומת לב והרבה יותר מניצוץ של הבנה.

 

"אני לא ארכיטקטית, אבל גם אני במנוסה..." החיוך הקלוש על שפתיה לא מצליח להסתיר את עצבותה. היא בוהה במרחב. בשעות בין הערביים רוקדת הכנרת עם הרוח המזרחית, גלים הומים מלחכים את החוף וכובשים פיסות ממנו. מה פתאום במנוסה? אני מטייל, אני נהנה, לא הולך לעבודה... ורגע, מה פתאום במנוסה בכלל? למה אמרתי "במנוסה" ללא היסוס?

 

"למה במנוסה, דניאל?" היא שואלת, "מי רודף אחריך?" יש צליל נעים למילה "דניאל" שנהגית במבטא אמריקני קליל על שפתיה. היא ממשיכה להביט ישר לתוכי. היא שואלת ורוצה לדעת. ידיה ממוללות רגבים מעפר הכנרת, הופכות אותם לחול דקיק.

 

"אף אחד," אני עונה, "אף אחד." אני בכלל לא מכיר אותה ומרגיש תחושה מוזרה של קרבה, נדמה לי שהיא סביבי ואִתי לאורך זמן. אולי בעצם אני נמוג בתוך הרכות שאני חסר אותה. חש את מבטה נוקב את פניי, מנסה ללקט שברירים של תנועות. סטיב עדיין לא נראה באופק, אני מחפש אותו במבטי, מתחמק ממבטיה, ממלמל שאני מקווה שסטיב יחזור בקרוב כי אנחנו צריכים להמשיך בנסיעה.

 

"מי את, לסלי?" אני מעז לשאול. לפחות חושב שזו תעוזה, אבל זו שאלה שמטרתה להמשיך את הדיאלוג בינינו.

 

היא עונה לי באנגלית עם צליל זר שמתנגן, "אני ילידת ניו-יורק, גדלתי בלונג-איילנד בבית יהודי. תמיד הייתי מהילדים הנוחים, תלמידה מצטיינת, מנומסת... רק למצוא שידוך יהודי נכון מבני האזור סביבנו ולהקים משפחה נכונה. סוג של מימוש עצמי של ילדת פרוורים יהודייה. הוריי ציפו שאלמד בקולג' קרוב ואכין את עצמי לחיי משפחה. אז החלטתי ללמוד בקולג' רחוק. למדתי פילוסופיה, ספרות ושירה אנגלית. קראתי את פיצג'רלד, את ייטס, שיננתי את קארבר, וקרה ההיפך מהציפיות של הוריי. התגברה התאווה לחפש חיים משלי. הוריי חשבו שאלמד משפטים או רפואה או שאתמקצע במקצוע חינוכי, אבל תוך כדי הלימודים הבנתי שאני חיה באיזו בועה, ושאני חייבת לפוצץ אותה כדי לזכות בעצמאות בחיים, למצוא את לסלי האמִתית. האמת היא שהצעד העיקרי היה לנתק את כבלי המשפחה המגוננת. אחרי הקולג' החלטתי להסתובב בעולם לבד ולבדוק את עצמי, ואני משתמשת בדיוק באותה מילה שאמרת - מנוסה. אחרי מאבק עיקש, מריבות וניסיונות שכנוע, הם השלימו עם מה שבחרתי לי. אבי, ככל אבא אמריקני טוב, ריפד את התרמיל בדולרים ואני חושבת שאחד הדברים שהכי הרגיעו אותו היה כשהבין שחלק גדול מהטיול שלי יהיה בישראל, כך שאוכל לבקר את המשפחה היהודית שלי בהרצליה." היא מגחכת על המונולוג של עצמה. קולה מלטף את הנוף הישראלי. השמש ששוקעת עכשיו היא כדור בדולח אדום. סטיב מגיע ונעמד על ידינו, כף ידו מוטה מעל מצחו, עיניו המצומצמות ממוקדות בשקיעה.

 

אנחנו ממשיכים בדרכנו. המזגן מקרר את הרכב. לסלי מוצאת חן בעיניי. המחשבה על גופה התמיר בתחתונים הוורודים גורמת לדמי לזלוג בתוך העצמות. אני מרגיש כיצד הגוף שלי נענה, כמו פסנתר ישן שחיכה למכוון. חושיי ערים, אולי בגלל היום הארוך והמוזר הזה ואולי בגלל הרגעים שנדמה לי שקורים. מה אכפת לי, אני מרגיש כמו להבה. סבתא נינט הייתה אומרת שהלב לא טועה, ואני חושב כמה פעמים טעיתי.

 

כשאני מציץ במראה, אני רואה את לסלי מגניבה אליי מבטים. לרגעים היא מביטה אל הכביש, לרגעים בוחנת את סטיב. אני לוכד את מבטה, היא כבר הורידה את הבנדנה ושערה הבהיר פזור. אני מרגיש כמו נער בן שש-עשרה, נמשך לאש ומתמלא בעשן. הרבה זמן לא הרגשתי ככה. לסלי וסטיב הם חברים לדרך, שותפים, לא זוג אוהבים, היא כבר מסרה לי את המידע. לסלי נמתחת מאחור ושואלת מתי מגיעים, ואני משיב לה בקול מתגרה שכבר הגענו.

 

חניון עין גב דומם על חוף הכנרת. רק הכוכבים שמעל מחוררים את האפלה שמעל האגם. סטיב מחייך בנימוס כשהוא יוצא מהרכב, לסלי מביטה בי בעיניים. הלב שלי מתמלא. מה קורה, דניאל? אני מתרגש. אני מבקש בתוכי לדעת מה לומר. היא מתקרבת לחלון הנהג. אני יכול להריח את הבל פיה בטעם מסטיק מנטה, חם וקר כאחד. לבי פועם בפראות כשאני ממשיך לטייל על הנמשים באפה. בירוק של עיניה אין מבוכה. "בוא, תיכנס אִתנו. תמשיך את המסע שלך הערב אִתי."

 

"ומה עם סטיב?"שאלתי.

 

"מה אִתו? בחור נחמד לא?" חיוך קטן מתעקל בשפתה התחתונה, אנחנו ידידים שנוסעים ומטיילים ומאוד כיף לנו יחד בארץ המדהימה שלכם..." היא משלימה בחיוך עם שיניים בוהקות; אני נכבש. "תבוא, דניאל, אני אשמח," היא פונה לכיוון חדרה. אני מתבונן בצללית שלה. מחשבותיי נמהלות בשמים הכהים, אני מחכה לאות או לרמז מהכוכבים. הגוף המבולבל שלי שולח אותותיו, הבטן מציקה לי פתאום ברעב תוקפני. אני מביט במכשיר הנייד הכבוי. קשה לי לנשום. מה אני עושה למען השם? מה אני עושה?

 

 

 

לסלי וסטיב יושבים על ספסל עץ מול חברת קיבוץ קצרת שער, הם סוגרים מולה את המחיר ללילה. היא מרימה את עיניה אליי, "אתה אִתם?" היא שואלת בפליאה.

 

"כן, אני אִתם. אני מורה הדרך שלהם." למה עניתי כך? מדוע ההמהום הצדקני הזה? ממה אני מתחבא?

 

"אוקיי, אם אתה אִתם זה בסדר. יש לנו חדרים לזוג ולאחד. אני מבינה שהם הזוג ואתה האחד, ארוחת בוקר מוגשת בין השעות שבע לתשע, פינוי החדרים בשעה שתיים, יש לכם אפשרות להיכנס ללא תשלום לחוף המוכרז שלנו." אני מתרגם את השיחה לאנגלית. לסלי מביטה בי ומאשרת את דבריי.

 

החדר קטן. חלון גדול ורחב משקיף על הכנרת החשוכה. העייפות מפשיטה אותי. אפילו בגדים להחלפה אין לי, גם לא מברשת שיניים ומשחה, מה שכן יש לי זה כאב עמום בצד הגוף - כאב חדש, לא מוכר. אני פותח את החלון ונותן לרוח לקרר את החדר. הכאב בצד אינו מרפה. מה אני עושה עכשיו? אולי אתקשר? אני בטוח שבמשרד משתגעים ממני ואני יודע שנועה לא עושה דבר כדי לחפש אותי, הכול צפוי. היא כבר יודעת שהלכתי ממנה. היא פשוט יודעת שאני איננו, שנעלמתי. היא סיימה לקלח את הילדים. אביתר יושב בצד הקבוע שלו ליד השולחן, אוכל חביתה וסלט ושותה שוקו, נטע יושבת בכיסא התינוקות המיוחד ומצחיקה את כולם. אביתר שואל כבר בפעם העשירית איפה אבא. הוא רגיל לאבא, לסיפור לפני השינה - הטקס שאני מקפיד עליו בקנאות. עכשיו, ללא הודעה מוקדמת - האיש הכי בטוח בחייו איננו. נועה שכבר עייפה אומרת לו שכנראה אבא יחזור מאוחר. הוא מתקשר לסלולרי שלי בקביעות בפרקים של כמה דקות. המשיבון עונה והוא כבר לא רגוע. כאב הצד שלי מתחזק, אני אוחז במכשיר הטלפון הקטן, מעביר אותו מיד ליד, מדליק אותו. אות השידור מופיע עם סמל החברה. אני מכבה אותו.

 

אני מתקלח בעיניים עצומות, נותן לקילוחי המים לשטוף אותי, לנקות אותי מעצמי. סחרחורת רגעית משתלטת עליי. אני רוצה לבכות אבל לא מצליח. אני מביט במראה המכוסה אדים, זיפים מכסים את לחיי, אני מנסה לחייך, מעבה ומכווץ את שפתיי, מותח את עיניי. פעם הייתי מצליח להצחיק את נועה עם הפרצופים שלי. אני עוטף את עצמי במגבת, מאפשר לטיפות מים לנזול ממני. נועה תמיד מתעצבנת שאני משאיר אחריי שובל של מים. הרטיבות מעקצצת בגופי ומרעננת את תוכי. אני שם לב לכך שכל מה שאני עושה מזכיר לי את נועה, אז למה לעזאזל אני לא בבית? איך הגענו למסלול ההתרסקות הזה?

 

אני מטורף על הגוף שלה. גם בשעות הכי קשות שלנו יחד, כשהייתי מביט בה אוספת את השער במקלחת, הייתי מתעורר. הייתי מבקש אותה והיא הייתה מצננת אותי בקרירות. פעם היינו עושים אהבה לפחות פעם בשבוע, נועה אהבה אותי זז לאט בתוכה. הייתי מתבונן איך היא מתרפקת על עצמה, נאנחת, מתנועעת יותר ויותר מהר ואז רועדת בעוצמה וקמה במהירות למקלחת, במרחבי הקרירות.

 

אני יוצא מהחדר. הרוח מצמררת אותי ואני רעב. אני שומע נגינה של מיתרים, ורואה בחצר השכנה בחור פורט על גיטרה. הוא יושב על כיסא חוף ובחורה עטופה בשמיכה נשענת על רגליו. אני מנסה לזהות את השיר. "השביל הזה מתחיל כאן, בין סניף בנק למעיין," הפנס ממול משרטט צלליות, מזכיר לי עטיפת תקליט ישן משנות השישים. אם אעצום את העיניים ואפקח אותן במהירות - כמו במשחק הילדים שהייתי משחק בשכונה - הדמויות ינצנצו לי מתחת לזרקור לבן שיעשה בהן פסים וזהרורים שקופים.

 

ריח של עשן סיגריות מתפשט באוויר. אולי אבקש סיגריה? נורא בא לי. אני מתקרב אליהם, מגבת למותניי. "ערב טוב," אני מברך.

 

"ערב מצוין," מחזירה הבחורה, הבחור ממשיך לנגן ומסמן לי בעיניו לשלום. היא יפה, "נערת דור שלום", עוברת מחשבה בראשי. אני מבקש סיגריה והיא מעבירה אליי את קופסת המרלבורו. אני שואף לתוכי את העשן. לא עישנתי כבר המון זמן והטעם זר לי. אני חוזר למרפסת. אני רעב. למה לסלי לא באה לבקר אותי?

 

יש ריח מיוחד לצפון בשעות הערב - ריח של דשא ודגים, ריח שמגביר את התיאבון. אני מתקשר לקבלה והם אומרים שישלחו לי לחדר מנה מאולתרת מהצהריים. המחשבה על המזון שיתעכל בבטני מרגיעה אותי, כמעט.

 

אני נועץ את עיניי במכשיר הסלולרי. אני חייב להתקשר, אני חייב לשלוח סימן חיים. למה לסלי לא מגיעה? הפריטה נמשכת, הסיגריה חונקת אותי ואני נושך בפילטר כמו פעם כשעוד עישנתי. הריח דביק. חוסר מנוחה עצום מתדפק מתוכי. אני רעב ולבד. בטוח שיש כאן באחת הפינות מיני-בר קטן. אני פותח את הבר, הוא ריק. אני מתיישב במרפסת ואז רואה אותה. היא לובשת שמלה לבנה מתנפנפת ושערה עטוף בבנדנה. היא מתקרבת לכיווני ונעמדת מתחת לפנס בטווח שמיעה. בואי, אני אומר בלבי. היא מתבוננת בי. אור הפנס עוטף את דמותה בהילה והיא נראית כמו נסיכה. בואי כבר לסלי.

 

"לבוא?" היא שואלת. מה את שואלת? בואי. אני מסמן לה עם כף היד.

 

היא לוחשת לי "ערב טוב" ומנשקת את לחיי. רק עכשיו אני שם לב שלא לבשתי חולצה ואני רועד מקור. לסלי אוחזת בידי ומושכת אותי לכיוון החדר.

 

קווצת שערה נוגעות בלחיי, ריח סבון עולה באפי. לא בושם. גופי נמתח כשאצבעותיה אוחזות בכף ידי. אני מתקרב אליה, שפתיי נוגעות בשלה, מרחרחים פיות. היא מלקקת את פניי בלשונה, את ארובות עיניי, את שפתיי, לשונה חמה ומחוספסת, מבעירה את גופי. נחיריי רוטטים כשלשונה חודרת אליהם. נועה מעולם לא העזה.

 

לשונה של לסלי מחפשת את לשוני ואנחנו מתערסלים לנשיקה רותחת. גופה נצמד לגופי ואני יכול לחפון באצבעותיי את פעימות הלב שלה. היא מסירה את המגבת ממותניי ואני עומד מולה חשוף וזקור. היא טועמת מצווארי, מחזי, מטבורי ואז מזכרותי. גופי משתולל. גרוני יבש וניחר. מרגיש שאני מאבד שליטה. רגליי רועדות, לא יכול להכיל את שפעת העונג הזה. היא מובילה אותי למקלחת ופותחת את זרם המים. ידיה מעסות את גופי. פיסה אחרי פיסה מתנקים חיי. רעש נשמע ליד הדלת, נראה שהמנה המאולתרת הגיעה.

 

אנחנו יוצאים מהמקלחת ולסלי מוציאה מסל הקש את הכריכים והשתייה. אני מושיט את ידי לכיוון הכריך, כשלסלי עוצרת אותה, "לאט, דניאל, לאט לאט," היא נצמדת לשפתיי.

 

אני מתעורר עם כאב ראש מוזר. רגישות חדה מתפשטת בקצה הרקות ודוקרת בי. אני שותה כוס מים ומתיישב בכורסה שלצד המיטה, מתבונן בלסלי. המחשבות צפות - שברי תמונות, הבזקים - ותחושה ברורה של מועקה בבית החזה. מה אני עושה כאן, אלוהים? ומה מחר? ובעוד שעה? תחושת אבדן מציפה אותי.

 

בריצותיי הארוכות למרחקים - האהבה הגדולה ביותר שלי בשנים האחרונות - למדתי לשלוט בנשימות שלי ולתת לגוף להוביל את הנפש. כמעט תמיד עסקתי בספורט והיה לי כושר גופני טבעי, וכסטודנט הקפדתי על ביקורים קבועים בחדר הכושר. ואז הגיעה שגרת הנישואין ובניית הקריירה. הייתי חוזר מהעבודה הביתה, מתפרקד ברישול בכורסה, קורא ספר או צופה בטלוויזיה וממשיך לטפח את הכרס הגדלה שלי. גופי הוזנח והסתרבל.

 

לאחר בדיקת רופא תקופתית שהבהילה אותי, החלטתי שאני מפסיק לעשן. התחלתי לצעוד ברגל בערבים, בכל ערב התארכה הצעדה. יום המפנה היה כשצפיתי בטלוויזיה במירוץ רמת השרון; חבר'ה מיוזעים, תזזיתיים וספוגי אנרגיה, רצים יחד, נושמים ונושפים. אחרי הריצה הם התראיינו, תזזיתיים וספוגי אנרגיה. קמתי מהכיסא להליכה היומית שלי וצירפתי כמה מטרים של ריצה. גופי נענה בקלות. מיום ליום הגדלתי את מרחק הריצה שלי. הצטרפתי לקבוצת ריצה באזור מגוריי שעמה רצתי פעמיים בשבוע. גופי השיל במהירות את המשקל המיותר, התעוררתי, הייתי חד יותר. שי ואני התחלנו לרוץ ביחד, והשיחות אִתו הגבירו את ההנאה שבריצה. אחרי שנה יצאנו עם הקבוצה למירוצים שונים ברחבי הארץ. מירוץ לעשרה קילומטרים, חצי מרתון, והמרתון הגדול שעמד בפתח וסביבי התקבצו חברים חדשים מהתחום. כשהייתי מדוכדך, הייתי יוצא לריצה ארוכה וחוזר נינוח ורגוע. אט אט נהייתה הריצה שנואה על נועה.

 

בימי שבת נהגתי להתעורר בשעה חמש וחצי בבוקר ולשתות קפה שחור, להכין את הגוף לדרך. הייתי רץ בשדות למשך כשעתיים כשהמוזיקה נמהלת בי. בשובי הילדים כבר היו ערים, ואִתם נועה שהייתה מעבירה לידיי את נטע וחוזרת לחדר השינה. היחסים שלנו הפכו לשתיקה ארוכה, והריצות למחלוקת תמידית. "לא מעניין אותך כלום חוץ מעצמך," היא זרקה לחלל פעם, "אתה מנותק, מוקף בריצה שלך, בחברים שלך, בהתנהלות הכפייתית שלך, אולי אם ביחסים שלנו היית רץ בקצבים נכונים לא היינו כל-כך מנותקים אחד מהשני." ניסיתי להסביר לה שהמאמץ הפיזי מנקה את הטמטום והקהות של החיים, ושדווקא בסיזיפיות שבריצה הצלחתי לחנך את עצמי, אבל גם הייתי ער לעובדה שאכן יצרתי לי עולם משל עצמי, כזה שלא כלל אותה. עכשיו אני מת מפחד כשבחורה יפיפייה ישנה מולי. איך, איך הגעתי למקום הזה? אפילו בלי מברשת שיניים.

 

בארוחת הבוקר בחדר האוכל היא אוחזת בידי מתחת לשולחן, התחושה נעימה. סטיב מגיע ושואל בחיוך סונט איך ישנו ואם בכלל. לסלי מחבקת אותי בבעלות. אני מרגיש טוב, ממש טוב. יום חדש מתחיל.

 

 

 

מיכאל היה מחייך באצילות לב ובצניעות, נכון תמיד לשרת את לקוחותיו בשמחה. כשסבתא הייתה נחה בשעת הצהריים הייתי מדווש באופניי הירוקים אל המכולת שלו, חוצה מרחבי שקט שכונתיים. מוסף הספורט ריתק אותי - התוצאות, הטבלאות, הפרשנות - העיתון היה מעוז אותיות ומילים שבלעתי ברעבתנות. מקור בלתי נדלה לידע.

 

"הכנת שיעורים?" היה שואל, ואני הייתי מבטיח להכין מאוחר יותר, הוא היה מהנהן לאישור ולוגם מכוס הגזוז הקופצני שלצדו. ואז היה מספר לי סיפורים. תמיד בקול שנשמע רך ומדויק. מיכאל מילא את חיי באהבה לסיפור אמִתי, עם התחלה, אמצע וסוף. הוא היה הראשון שפתח לי את הצוהר לעולם הספרים. תמיד היה מונח ספר מהספרייה העירונית ליד מכונת החישוב, מול כיכרות הלחם. הייתי מביט באותיות הצפופות, בשקערוריות השחורות של המילים. קורא קטע, מנסה להבין. מיכאל סיפר על הזקן והים, ועל מריה ופבלו וג'ורדן ברומן שהוא הגדיר כסיפור האהבה הגדול של כל הזמנים, "למי צלצלו הפעמונים".

 

ביום אחד, חם והביל, הגעתי לצרכנייה ומיכאל ישב על שרפרף וקרא בספר עבה. לקחתי את העיתון והתחלתי להביט בכותרות. מיכאל המשיך לקרוא מהספר כשהוא ממלמל שיש בשבילי משהו על השולחן.

 

הרמתי את הספר העטוף בניילון, בתוכו נח כרטיס צהוב, "הקורא: דניאל אלבז". "חסמבה, חבורת סוד מוחלט בהחלט," מלמלתי את המילים ומיכאל חייך, "ברוך הבא לעולם הספרים, דניאל." כך החל המסע הבלתי נגמר שלי בעולם המילים.

 

באישורה של סבתא היה מיכאל לוקח אותי בימי שלישי לספרייה העירונית. הוא היה משאיר אותי באגף ספרי הילדים, ופונה לאזור המבוגרים. הייתי נושם את ריח הספרים הישנים ומתחיל לקרוא, עד שמיכאל היה שב כבר הייתי באמצע הספר. יום אחד, כשחזרתי לשישי-שבת מהצבא, ראיתי את מודעת האבל, מיכאל טולדנו הלך לעולמו. סבתא הנהנה, מיכאל הלך לעולמו, אתמול הייתה הלוויה.

 

עדיין עם מדים, הלכתי עם אבי לבקר בבית משפחתו של מיכאל. למיכאל לא היו ילדים. פעם סבתא אמרה לי שאין צדק בעולם, הלוא ישנם אנשים שיולדים ילדים ושוכחים לגדל אותם, ויש אנשים כמו מיכאל, שנועדו להיות אבות, והם מסתפקים בילדים של אחרים. אבא ניהל שיחה ערה עם הגברים בחדר, בכניסה ראיתי את אשתו, חוה, שסימנה לי לבוא אִתה. נכנסנו לחדר קטן שבמרכזו שולחן חום ישן וכורסה אדומה ורחבה. במקום הקירות היו מדפים חומים עד גובה התקרה עליהם מאות ספרים מכל הגדלים והצבעים. כתלים של ספרים.

 

"זאת הייתה הממלכה שלו, כאן הוא היה יושב בערבים וקורא, ואני הייתי מכינה לו כוס תה ומתחננת שיבוא לישון. הוא אסף ספרים. כל מי שרצה לקנות לו מתנה, הוא היה מבקש ממנו ספר." היא הפנתה את ראשה אליי והנהנה, "הוא תמיד היה אומר, ‘תשמעי חוה, הנכד של שמעון, ילד מיוחד'. הוא אהב אותך, דניאל." רפרפתי בין הכריכות ועצמתי את העיניים. ראיתי בדמיוני את האיש החרוץ, הקטן עם הדיבור השקט יושב בכורסה במרכז החדר, קורא דף אחרי דף. כשעמדנו ליד עץ השסק שכבר הניב פירות צהובים, יצאה אלינו חוה ובידה ספר, "זה בשבילך, אני חושבת. זה ספר שהיה מונח ליד מיטתו של מיכאל." זה היה "ספר האי-נחת" של פסואה. הספר היה משומש ומהוה, היו בו סימנים של דיו ישן, הערות של מיכאל לצד הטקסט; משפטים עם שני פסים סימנו שצריך להתעמק כדי לדלות תובנות. חוה לחצה את ידי בחוזקה.

 

ביני לבין שאר המשפחה, היה הסכם שלאחר הקידוש של סבא, בארוחת השבת, אני יוצא מהשכונה, מטווח הראייה של סבא ושמירת השבת, ושם היה אוסף אותי חבר עם רכב לבילוי של ערב שישי. באותה ארוחת שבת הייתי שקט והבלגתי, אפילו שדוד פרדי השמן הקניט אותי כהרגלו על שאני פראייר שמשרת ביחידה קרבית. בשירות שלו היה שק"מיסט שמגיע הביתה כל אחר צהריים, עובד בעבודה נוספת ויוצא עם בחורות על חשבון פראיירים כמוני. סבתא הייתה מביטה בו במבט ששמור רק בשבילו, והוא היה משתתק מיד.

 

גם היום, בגילי, יש רגעים שבהם אני חוזר אל החנות של מיכאל - לריח הלחם, לדיבור השקול והמיוחד שלו, לשולחן המאובק עם ספרי הספרייה העטופים בניילון, למילים המיוחדות שלו. "אתה יודע, דניאל, יש למילים כוח משלהן. הן עוטפות את הנשמה כמו קורי עכביש, נוגעות בכל פינה. סיפור נועד להיכתב וסיפור טוב נועד להיזכר."

 

 

 

לסלי מתיישבת בכיסא שלצדי וסטיב בכיסא האחורי. נוסעים באטיות, ללא מטרה מוגדרת, מקיפים את האגם הכחול בכביש המחבר את הכנרת עם שיפולי רמת הגולן. לסלי מעבירה ברכות את אצבעותיה על עורפי וההרגשה הטובה משחררת את הכיווצים בגופי. אני יתום מליטוף אגבי, חיבוק חפוז, רפרוף של שפתיים, עיניים מדברות. מהדברים האלה. למה אני מסכים לחיות ככה? למה היא מסכימה? אני חש את הידיים של לסלי ואת הלהט הישן, כאילו נשמר במשך השנים כיין קדמוני. לסלי ממשיכה לחפון אותי באצבעותיה, וכשהיא מחבקת אותי אני מקשיב לקצב נשימותיה המפיצות הבל פה, נדמה שזה הדבר הטבעי ביותר בעולם. לבי דוהר ומוחי עוצר. זה חייב להיפסק - התחושה הזאת שגונבת לי את הלב ומפזרת את העונג לאורך הגוף - היא רגעית ונעשית בחטא. נועה, אוי נועה - הלוואי שיכולת ללטף אותי ככה. נועה, אני רוצה שתחבקי אותי, אני צמא.

 

לסלי מרגישה את הצמרמורת שעוברת בגופי. הרעד בשכמות מקווקו וסדוק. רק מגע פשוט מאישה זרה מלונג-איילנד ואני נמתח כמו מיתר. מדוע אני מרגיש את הרסיסים של הלב מתנפצים בתוכי? מי זר יותר, לסלי או נועה? כבר איני בטוח.

 

ברדיו נשמע השיר "אבק ברוח", של להקת קנזס, וסבתא נינט אמרה שתמיד צריך ללכת עם הלב. השיר נגמר ולסלי מביטה בי. אני רואה את בבואתי משתקפת באישוניה הבהירים. ממקום לא צפוי - גם לא לעצמי - אני מודיע לחלל האוטו שאני רוצה לנסוע לראש פינה, שום תגובה לא נשמעת. כל אחד מצונף במקומו. "אני נוסע לראש פינה, אתם מכירים?" אני חוזר ועדיין אין תגובה. אצבעותיה של לסלי חופנות את עורפי, אני מרגיש שהן מאשרות לי, אנחנו נוסעות אִתך. אני מביט בסטיב, הוא לא מגיב, מזמזם מנגינה שאני לא מכיר. לסלי מביטה בו דרך המראה. "ניסע לראש פינה," היא מאשרת בקול. אני נוסע לאט, לא ממהר. הנוף הולך אִתי ועם השמש שמהתלת במשחקי צל ואור, כן לא, שחור לבן. אני נוסע לראש פינה, אני אומר לעצמי. אני נוסע לראש פינה. לו ריד מזמזם אִתנו באוטו ושלושתנו עונים בפזמון. האווירה במכונית נעימה. אני שר, מלווה את לו ריד בהמהום קולני. לסלי וסטיב מביטים בי ופורצים בצחוק, "יש לך את הקול הכי זוועתי ששמעתי, ותבין שעד עכשיו הייתי בטוחה שלאבא שלי יש את הקול הכי מזעזע. בן אדם, אסור לך לשיר," היא מלטפת את עורפי.

 

אנחנו מגיעים למצוק שמפזר את הנוף מולנו. אני עוצר מתחת לסככת אסבסט שמצלה מפני השמש וסטיב מזנק מהאוטו בתרועה. לסלי יוצאת מהאוטו ומכסה את עיניה מפני השמש, "אתה בא, דניאל?" אני מהנהן אבל נותר לשבת במכונית. באופק נראו ההרים בצבעי כתום, אדום וצהוב עם נגיעות ירוקות, כמו בציורי הגואש של אביתר. לבי הומה אל אמריקנית יפהפייה.

 

חום היום מכה בי עם היציאה מהאוטו. חום יוקד ללא כל משב רוח. בכביש הסמוך רועמות מכוניות שחולפות במהירות. משמאל לסככה לסלי נשענת על אבן ומתבוננת אל המרחב. סטיב מוציא פנקס מכיסו ורושם את הנוף, ממלמל כמה שהוא מרשים ועוצר נשימה. משיכות עיפרון חדות ועזות, שרטוט מפתיע ומדויק. העליצות של הבוקר מתחילה להתפוגג ותחושה של בהילות ממלאת אותי. אני מרגיש מחנק. אני מתגעגע לנועה, אני מתגעגע לילדים. אני חייב להתקשר, חייב לשמוע אותם. ברגע אני מוצף בהבזקים של החיים שלי, או אולי של החיים שהיו שלי. דניאל תתקשר לנועה. תתקשר עכשיו. אני מנסה להתמודד עם תחושת הלחץ בנשימות קצובות. לסלי מנערת את מכנסיה מהאבק הדביק, נותנת בי מבט והולכת עם סטיב לכיוון האוטו. אני מתקשר הביתה בשעה עשר בבוקר, הרי אין סיכוי שמישהו יענה לי. "הלו," עונה נועה וקולה מפתיע אותי, מה היא עושה בבית בשעה כזאת?

 

"היי, נועה."

 

"דניאל?"

 

"כן. מה שלומך, נועה?"

 

"אני בסדר גמור, דניאל, ואתה?"

 

"אני בגליל. אני מסתובב, נוסע..."

 

"אתה נוסע, ממש יופי של דבר אמרת. איך זה קורה דניאל שאתה עוזב פתאום? הולך ולא משאיר סימן לאן נעלמת? אתה נורמלי? אביתר לא מפסיק לשאול איפה אתה, במשרד שלך לא יודעים מה לענות ללקוחות, כולם שואלים שאלות, לי אין תשובות, ואתה מטייל! ברור לך שהמילה ‘אידיוט' היא כבר מחמאה עבורך, דניאל, השתגעת לגמרי."

 

"נועה," אני מנסה, וגוש עצום עומד לי בגרון, "נועה, אני יודע שאני אידיוט, פשוט לא יכולתי יותר, את לפחות יכולה לספר לי מה שלום הילדים שלי?"

 

"מה אכפת לך?"

 

קו הטלפון דומם לדקה ארוכה. "הם בסדר, קצת השתגעו כשלא הגעת הביתה אבל הצלחתי למרוח להם סיפור שאתה נמצא אצל לקוח רחוק. מה זה כבר משנה בעצם, דניאל, מה אתה עושה, למען השם..."

 

"אני לא בטוח שאני יכול להסביר. אין לי כרגע מה להגיד, רק שנשברתי מהריב האחרון שלנו ושקשה לי... לא חושב שיש טיעון שיכול להתאים. מצטער, נועה." אני מזיז ברגלי רגבים באדמה, הכנרת נראית דלוחה.

 

"שלום, דניאל. אני מקווה שיהיה לך לאן לחזור."

 

"ביי, נועה," אני אומר למכשיר המנותק. גם אני מקווה שיהיה לי לאן לחזור.

 

 

 

אנחנו נוסעים והגלגלים בראשי מסתחררים במהירות לא חוקית. אני מרגיש את הזיעה ניגרת על עורפי. נועה ואני כבר כמעט עשר שנים ביחד. נפגשנו בבית קפה קטן בתל-אביב, סמוך לדירה של חבר מהצבא שנסע למספר חודשים לניו יורק וביקש שאשמור עליה בעבורו. לקרוא לקיטון הקטן והצר שהתגוררתי בו "דירה", זו בהחלט הצהרה נועזת. הגומחה הדחוסה הייתה מורכבת מחדר קטן, מקלחון ומטבחון. למרות זעירותו הסגפנית הוא בהחלט התאים לצרכיי. תל-אביב תמיד תהיה העיר המועדפת עליי. מטרופולין שכבשה אותי, שמילאה את החסרים שלי. גם היום, קרוב לעשרים שנה אחרי, אני חש את העיר פועמת בי.

 

כסטודנט, גרתי באחד הרחובות הצדדים בדרום תל-אביב. למרות התדמית הלא מעודדת וסלידתם של מכריי, הרגשתי בבית ושכר הדירה הנמוך התאים לכיסי. בדרום המאובק נחשפתי לעכירותה של העיר ולקסמה. הייתי מסתובב ברחובות העשנים, מריח את תערובת הדלקים שנפלטים מהאגזוזים, מתבונן בנהגים הצופרים עד כלות נשמתם, בשוק בוער מניחוחות. הייתי נכנס לחנויות ממכר התבלינים שבהן תלוליות עצומות בצבעים תוססים; פפריקה מרוקאית חריפה, בהרט כהה, פלפל צ'ומה טריפוליטאי, חוויאג' תימני, כמון חרדלי גאה. אני נזכר בשכונה שלי, זו המעורבבת בעדתיות ובטעמי שמחה. הייתי צועד ברחובות העשנים, מריח את תערובת הדלקים שנפלטים מהאגזוזים, מתבונן בנהגים הצופרים עד כלות נשמתם, מוקף במסעדות פועלים זעירות ובבתי מרזח פעילים שבהם נמזגת בירה עם קצף לבן וסמיך, רחובות פקוקים שבהם בבוקר מוקדם מוציאים הרוכלים את מרכולתם, מדוושים על תלת-אופן שבקדמתו משטח עץ ועליו שטיחים מגולגלים או גלילי בד, ולפעמים מגשי בורקס ענקיים ולצדם ביצים חומות עסיסיות; השוק בער מניחוחות.

 

עם חזרתי מהלימודים בשעות הערב הייתי עוצר אצל מתי בבית המרזח. גרתי בקומה השנייה מעל אותו מקום. מתי היה מוזג לי בירה קפואה ומניח בצלוחית קטנה מעט סלק אדום כבוש ומלפפונים חמוצים ועבים שהכין. "חשוב שתלמד טוב דני, שתלמד לבנות לנו בתים. נכון וחכם לעסוק במקצוע של בנאים, יש ברכה בעבודת כפיים. אח, איזה בירה, דני, אה? תגיד שאני לא אמן?"

 

תל-אביב שלי מספרת את חייה דרך הבתים המיוחדים שלה ואני נסער ממנה כארכיטקט ומתרגש ממנה כחובב ים. נועה ואני גרנו בתל-אביב כשנה, ואחרי נישואינו עברנו לגור בפרוור קרוב לעיר, ועדיין הייתה תל-אביב - עם הים, שהיה הבית השני של המשפחה המורחבת נבות את שגיא. תל-אביב עצובה, שמחה, זורחת, מדממת, בת לוויה אמִתית על שלל גווניה.

 

את נועה פגשתי ב"טאטו". ברוב המקרים ישבתי בקפה טאטו עם ספר, שותה נס קפה ואוכל עוגת פרג. המלצריות הקבועות כבר הכירו את הבחור שקרא ספרים כשרגלו נעה לקצב המוזיקה.

 

באחת הפעמים ישבו בשולחן שמולי שתי נשים צעירות. מבטה של האחת נותר שליו מול להט דבריה של חברתה. התבוננתי בה, בעצמות הלחיים הגבוהות, בנקודת החן הקטנה, הנחבאת בחיבור העדין שבין העורף לאוזן הימנית, באצבעותיה שמוללו שאריות של עוגת שזיפים. עד היום נועה ממוללת עוגות, נוברת ומקלפת את חלקה העליון של העוגה, ואז טועמת. לעתים נדמה לי שהעוגה היא סוג של תרפיית אצבעות יותר מאשר עינוג של טעמים. היא ביקשה את החשבון. הג'ינס הדהוי החמיא לגופה הדק, וחולצת טריקו לבנה הבליטה את שדיה. אוף, הרגשתי שאני חייב לקום אל הנערה-אישה הזו ולומר לה, "היי, אני דניאל, תתחתני אִתי עכשיו?" כמובן שלא העזתי אפילו לנשום.

 

היא הסתובבה אליי ושאלה, "מה אתה קורא?"

 

"'אלה תולדות', של אלזה מורנטה," הסמקתי.

 

"ולמה אתה מסמיק?" שאלה בהתגרות.

 

"כי לא הייתי מוכן לשאלה שלך..." היא צחקה. "את מכירה את הספר?"

 

"אני יודעת שמדובר בספר מעניין ומורכב. אבא שלי קרא אותו ולא הפסיק לדבר עליו." חברתה עם המשקפיים עשתה סימנים של רצון ללכת. נועה הסתובבה אליה, "אני חושבת שאשאר עם הבחור לשוחח על ספרים, אם הוא יסכים, כמובן."

 

"הבחור שמח שאת נשארת לשוחח איתו על ספרים." היא נפרדה מחברתה שאחר-כך גיליתי ששמה לילך והן גרות יחד. היא התיישבה לידי.

 

"אוקיי, קוראים לי נועה ואני אשמח לשמוע על הספרים שאתה אוהב." שוחחנו עד שהמלצריות ניגשו לשולחן ואמרו שדי. עיניה הירוקות קראו לי לטבוע בתוכן, ובצורה הכי טבעית עלתה לדירתי ולא יצאה ממנה עד הבוקר שלמחרת. אחרי חודשיים של היכרות שכרנו דירה משותפת.

 

היינו חברים טובים, מהסוג ששותה בירה בערב, מתרפקים זה על זה. נועה צמחה מולי, נשית ודומיננטית וידעתי שאני רוצה אותה לצדי עד לסוף חיי. היא למדה עיצוב פנים ואני ארכיטקטורה, במחשבותינו השתעשענו ברעיון לפתוח משרד משותף. כשהתחתנו הייתה נועה הכלה הכי מהפנטת בעולם. שי והילה הפכו לחברינו הקרובים, למשפחה.

 

כשאביתר נולד הרגשתי איך סיפור האהבה הגדול שלנו מקבל עקמומיות של שגרה, חשבתי שזה די טבעי אבל הצעתי שנפנה לטיפול זוגי. נועה לא רצתה, היא אמרה שזה יעבור מאליו, שזה משבר שמתרחש אצל כל הזוגות, שאנחנו כמו כולם. כשנטע נולדה, היא הביאה עמה משב רוח של משפחתיות אך גם זו התפוגגה במהירות. השיחות התמעטו. קו שקט חצה אותנו. "אני לא רוצה שנחיה ככה," אמרתי לה ערב אחד כמה חודשים לאחר שנטע נולדה, "אני לא יודע למה את שותקת כל הזמן, לא מדברת אִתי על כלום, לאן את רוצה שזה יוביל? את לא רוצה לשכב אִתי יותר, לא מראה לי שום סימן שאני מעניין אותך. לאן אנחנו הולכים נועה, זו תהום ואני מראה לך אותה, עכשיו - רגע לפני שהכול יתפוצץ לנו בפנים."

 

"שוב אתה עושה דרמות, דניאל? אולי עם השנים התשוקה פוחתת, וזה לא אומר שאני לא אוהבת אותך. קשה לי ביומיום, זה דבר טבעי ומתקבל על הדעת, כל הזוגות ככה, דניאל. תירגע." הנוקשות שלה הרחיקה אותי עוד יותר. סימנים של כעס פוזרו בגלוי וללא רחמים. הזוגיות שלנו הפכה לדחוסה וחונקת.

 

בתחילת דרכנו נועה אהבה לחוש את שפתיי, את לשוני, את פי. אני דווקא המעטתי בנשיקות. הייתה בהן דרישה נחרצת לאינטימיות. תחושה שהתקשיתי לשחרר מעצמי. נועה, בדרכה השקטה והחרוצה, קילפה חומה חיצונית ואחריה חומה פנימית - אבן מעל אבן פורקה - ושפתיי הפכו לשלה. ערב אחד, לאחר שהתמרחה בקרמים התקרבתי אליה, מצפה לחיבור האוטומטי בינינו, קירבתי את שפתיי והיא הזיזה את ראשה ממני. "אין לי חשק," היא אמרה. בתוכי נבטה תחושת עלבון עצומה. "לא קרה כלום, דניאל, אני פשוט לא רוצה להתנשק. אולי רק נזדיין?" היא הורידה את תחתוניה והתיישבה עליי. מרוחקת, לא מוכרת. נעתי בתוכה, עצוב ומנוכר. היא קמה למקלחת, משאירה אותי שרוע עירום, מביט במאוורר התקרה שמעליי.

 

נועה היא מנהלת מעולה, היא לא מותירה מקום למקריות ואין אצלה החלטות פזיזות. החיים שלה מבוססים ומאורגנים. היא נראית נהדר, קשה להישאר אדיש לנוכחות שלה. מדי פעם היא שולחת אצבע קטנה ומלטפת ואז מהבהב ניצוץ, אבל לרוב אני רוצה לנער אותה - נועה, את לא רואה שאנחנו מתפרקים מעצמנו?

 

מעולם לא הסכמתי להשלים עם דיאלוג השאריות שלנו. חלק ממני רצה לקרוא תיגר על מפת אהבתי, ואולי אהבתנו מתה. הלוא שכבתי עם לסלי ולא הרגשתי בדקירות המצפון הפגום. רק את התשוקה ואת החוסר שמתקיימים בי. אמריקה שוב קוראת לי פליט. במסגרות שלי, המסמרים הוחלפו לברגים. ואפילו הם החלו להתרופף. השתגעת, דניאל. ימים יגידו.

 

 

 

שלום, ראש פינה. תמיד כשאני מגיע לירוק שבראש ההר אני מרגיש את האוויר חודר אל כל הפינות בגוף. אני נותן לו להוביל את צעדיי. בין הבתים צמחייה ריחנית, עזה, ויש ריח של תבלינים בחצרות. אני אוהב לצעוד בדרך העולה המרוצפת באבנים משתלבות, תמיד נדמה לי שלברושים הגבוהים יש מה לומר לבני האדם המהלכים תחתם; "הייתי בוחר להיות ברוש אם הייתי צריך לבחור בין העצים," אמרתי לנועה והיא צחקה וקראה לי ברושי.

 

כאן, בראש פינה, אני מנהל יומן צילומי עיניים, מתמקד בתשקיף המופיע באישון, התמונה עדיין מפוזרת לחלקים, בדיוק כמו חלקי פאזל. תוך כדי התמקדות, הפאזל מתפקס. ואז, בתוך מקרן השקופיות הפנימי שלי, מוקרנת ונחרטת תמונה מלאה. תמיד רציתי להרגיש כמו טייל בודד, עכשיו כנראה הגיע הזמן.

 

יש לי כאן, בראש פינה, חבר שהוא בעצמו משפחה שלמה. לא התראינו כבר זמן רב, הרבה יותר מדי זמן לא הבטנו זה בעיניו של זה. הגיע הזמן להיפגש. אני נוהג בין הסמטאות הצרות, מתבונן באנשים המקרינים אורך רוח. לסלי מביטה מהחלון, ממלמלת באנגלית מהירה מילות התפעלות מהצבע ומהטבע. אני חוצה את ההצטלבות המרכזית של המושבה וממשיך בדרך העולה אל הבית של שי. נוהג לאט. נאמן לקצב הפנימי שלי, חוצה צומת נוסף. משמאלי מלון לבן בעל חלונות גדולים. פעם התארחתי בו עם נועה וברחתי החוצה מן המחנק הבורגני. סיכמנו על מסעדה קטנה בחוץ. באותם ימים נועה חייכה אליי גם מבפנים. חיבקתי אותה בתוך הסוודר שלבשה, עוטף את מותניה, והיא, רעדה מקור והצטנפה אליי. היינו רעבים וחיפשנו מסעדה שתתאים לנו. נועה סנטה בי, מתגרה ומאוהבת, "נו, אדון שגיא, לא נאה לך לאכול בווילה עם שועי העולם, אתה חייב למצוא חבורת מדוכאים אוהבי לחם ובירה. סוציאליסט אמִתי." האוויר הקר היטיב אִתנו. ירדנו בשביל אבנים ונכנסו למסעדה בעלת שם לא ברור. הסתבר שמקום לא צריך שם בשביל להיות בית. הייתה שם מוזיקה שמחה וחבורת צעירים בעלי שער ארוך שבדיוק קיבלה את השבת. התיישבנו אל שולחן עץ פשוט ומלצרית מצודדת הגישה לנו מיד לחם ביתי, מטבלים ובקבוק יין. המוזיקה ליהטה אש ואנחנו הפשרנו לאט. הזמנו מרק שעועית שהגיע בתוספת של צרור תבליני גינה - כוסברה ופטרוזיליה; הוא היה מהביל וחריף. תענוג של טעמים. שתינו מהיין.

 

המנה העיקרית הייתה דג חריף עם גרגירי חומוס. בחבורה שלפו דרבוקות וגיטרות והחלו לנגן, שאר האורחים מחאו כפיים ונעו לקצב הצלילים, ונועה קילפה מעליה את הסוודר שלה, אדמומיות בלחייה.

 

 

 

אני מגיע לדרך עפר צדדית שמובילה לחורשה של ברושים. גדר עצים תוחמת את חצר ביתו של שי. הבית קטן, חציו משוחזר מאבן מסותתת, וחציו בנוי מעץ. חוטים ארוכים שזורים בצדפים ובחרוזים משתלשלים מהגג אל מרבץ כריות רכות שמזמינות לרביצה. שביל של לוחות עץ טובלים בתוך צמחייה ירוקה מוביל אל דלת הכניסה. במרכז החצר ניצב שולחן עבודה כבד, עשוי מעץ גולמי, ועליו פסלי עץ. חיבורים שונים בין גבר לאישה - תבליטי דיוקנאות שחורים ולבנים - כולם מפוסלים ללא תבנית העיניים, פניהם חלקות - אף, לחיים ושפתיים, מצח חלול וריק נמשך אל קדמת הפנים, נמתח מן האף עד לרקות. ילדים, נשים וגברים מונחים על השולחן, פניהם נטולות העיניים פונות אל הרקיע, זהו ביתו של שי חברי.

 

גדר עצים תחומה בענפים משורגים תוחמת את חצר ביתו של שי. שער אפור עשוי ממתכת מוביל אל שביל צר המוצל על ידי שדרת העצים הטבעית שניצבת מצדדיו ומובילה לנקודת תצפית אל הגליל. המקום מוכר לי היטב - לא הגעתי לביקור אלא חזרתי הביתה. קשה לי לצאת מהמכונית. סטיב ולסלי נינוחים ומדברים ביניהם.

 

"היי, זה בית באמת מיוחד, נראה שגרים פה אנשים מיוחדים." אומר סטיב, וכמה שהוא צודק. לסלי נעמדת מול החורשה ומביטה למרחב, היא כל-כך יפה ואני רוצה לחבק אותה, להשעין את ראשי על כתפה ולנוח. אני אוהב לכווץ את עיניי כמעט עד דמעות ולפקוח אותן בחוזקה, זהרורים ירוקים מסתחררים ואלפי צבעים חדשים מתגלים. נראה שלסלי רואה זהרורים, ברור לי שהיא מהסוג שרואה. אני משתוקק להשתרע על הדשא, להניח את ראשי ולעצום את חיי. אני דופק בדלת פעם ועוד פעם. ייאוש קטן מתגלגל בגופי, "כנראה ששי לא פה, בואו, נשב על הדשא ונחכה לו." אנחנו משתרעים תחת עץ גדול. סטיב נשכב על הערסל, מניח את ידיו מאחורי ראשו ועוצם את עיניו. לסלי סוקרת את הפסלים בעניין, אני עוצם את עיניי.

 

 

 

שי ואני גדלנו זה לצד זה אבל בילדותנו לא היינו קרובים. הוא התגורר בשכונה המבוססת של ותיקי היישוב ואני בזו שליד, שכונת עולים מאובקת. שי תמיד היה חלק מהחבורה ה"מקובלת" - חבר בצופים, ספורטאי בקבוצת הכדורסל האזורית. אני השתייכתי לחבר'ה מהשכונה.

 

כשעבדתי בליריק, היה שי מגיע מדי פעם לחנות. בולט בגובהו ובחיוכו המלא, ושואל אם אפשר להקשיב לג'נסיס או ללד זפלין. בסוף תמיד היה קונה תקליט. זכור לי היטב שהופתע כשהגשתי לו את התקליט של ג'נסיס "Selling England by the pound" , ארשת של הערכה הצטיירה בעיניו כששוחחנו על ההיסטוריה של הלהקה - שנינו גילינו בקיאות. באותו רגע קסום נהיינו קרובים, הרגשתי שייך אליו והוא הרגיש שייך אליי.

 

בהתאם לציפיות, הוא הגיע לאחת מהיחידות הקרביות החשאיות. היחסים בינינו התפוגגו. שנים אחר-כך, כשרצנו ביחד, צחקנו על היהירות הצבאית ההיא. "נו שי, ביחידה המוזרה שלכם, זאת שאוכלים בה עם סכין ומזלג שלוש מנות, לא יודעים לרוץ?" הייתי מתבדח אתו כשהאט, והוא היה צוחק ומתנשף, "ואצלכם, אוכלים עם הידיים ויודעים רק לרוץ, כי לא צריך מוח." תמיד שעשע אותי הביטוי הזה שלו, "אלה שאוכלים עם הידיים"; הלוא אין אחד שהכרתי שאהב לאכול עם הידיים יותר משי, או כמו שהגדיר זאת: "אני חייב להרגיש את הטעמים באצבעות."

 

אחרי הצבא נפגשנו במקרה בבית קפה ברחוב גורדון. הוא פנה לבחורה שלצדו והציג אותי לפניה כ"דני אלבז האדיש, איש הרוח של השכבה". אני? "איש רוח של השכבה"? בהחלט לא הבחנתי שבימיי הספורים בתיכון עשיתי רושם כלשהו על מישהו. מעולם לא סיפרתי לשי כמה רציתי אז להיות הוא.

 

החלפנו משפטי נימוסים. לא כאלה של שני חברי ילדות שנפגשים אחרי שנים. הוא הזמין אותי לשבת אִתם. קולו היה נעים והמבט שזכרתי כמעט מתנשא, הפך לחיוך רחב. שוחחנו כאילו אנחנו חברים מאז ומתמיד. דיברנו על הצבא, על הטיול הארוך בארצות הברית ועל לימודי המשפטים שהתחיל. בדיוק כמו שציפו ממנו, חשבתי. עיניה של הילה הביטו בו באהבה. ברגע ההוא גם אני התאהבתי.

 

שי שכר דירה ברחוב גורדון בתל-אביב, הוריו מימנו את הוצאות המחייה שלו ואת לימודיו, והוא התמקד בלימודים ובהנאות החיים. הצצתי בהילה לאורך השיחה, היא הייתה יפהפייה; היא דמתה לבת שבט אינדיאני. לאחר שעה של שיחה אמר שי שהוא חייב לחזור לביתו ללמוד והציע שניפגש בערב לבירה, ושהילה תביא אִתה חברה.

 

יעל חברתה של הילה הייתה סטודנטית לספרות ואני הרגשתי משוחרר וקל לשון, החיבור בינינו היה מוצלח. דיברנו על ספרים שקראנו ועל הספרות האמריקנית הקלאסית. שי הפתיע אותי בהכרותו עם עולם הספרות, לא תיארתי לעצמי שהוא חובב קריאה.

 

השיחות הטלפוניות בינינו הפכו ליומיומיות, לעתים קרובות נפגשנו לקפה או להליכה משותפת למכון הכושר. חברות עמוקה נרקמה בינינו. יום אחד אמר לי, "תשמע, דני, איך זה שבתיכון לא היינו חברים? אתה יודע שאני קינאתי בך על זה שלא היית צריך להוכיח כלום לאף אחד?" לא האמנתי ששי, הנסיך של השכבה, קינא בי.

 

יום אחד הלכנו ביחד לשכונה, לבקר את סבא וסבתא. למרות שגר סמוך לא הכיר את השכונה וכמעט מעולם לא ביקר בה. ישבנו במרפסת מול הים ושתינו בירה צוננת. הוא סיפר לי שהוריו אסרו עליו להיכנס לשכונה כי חשבו שמסוכן בה. סבתא הכינה לנו את השקשוקה המיוחדת שלה, "תאכל, נאביבס', תאכל נשמה, זה אוכל שעושה סדר בבטן," ליטפה סבתא את ראשו, התפוצצתי מצחוק למראה הפנים התוהות של שי כששמע את המילים הזרות. שי ביטא את התפעלותו בגניחה ארוכה. בסוף שתינו תה עם שיבה, סבתא ישבה אִתנו במרפסת, מקשיבה לקולות הצחוק שלנו, לדיבורים שלנו.

 

"דניאל, למה לא גילית לי איזה סבתא יש לך, הייתי בא ברגל לאכול כאן כל יום." סבתא חייכה ואז נכנס סבא שמעון. מאז ומתמיד, אני יודע שאין הרבה אנשים שכשהם נכנסים לחדר הם מכניסים אִתם אצילות ונוכחות כמו הסבא שלי. בזווית העין הוא קלט אותי וחיוך התפזר על פניו. הוא אימץ אותי חזק אל החזה הרחב שלו ונישק את לחיי, "מה שלומך, יקר שלי? איזו שמחה הבאת אִתך כשבאת לבקר אותנו." שי קם מכיסאו ולחץ את ידו של סבא שסימן לו לשבת לצדו. סבתא נינט מזגה תה לסבא, ושוחחנו בנעימות. כשעמדנו לצאת הם נפרדו משי בנשיקה ומאז, כשהיה מגיע לביקור בחדרה, היה מבקר אצלם. כשסבא שמעון אושפז במחלקה סופנית בבית חולים והפך לרזה ודואב, סעדתי אותו במשמרת יחד עם שאר בני המשפחה. אחרי יום ארוך בבית החולים שבתי לביתי עייף ושותק. שי נהג לבוא בשעה מאוחרת, לשבת אִתי על ספסל הנדנדה, לשתות אִתי בירה. ביומו האחרון של סבא שמעון נכנסתי לחדרו להיפרד ממנו. הוא שכב במיטה, כבוי ומכוסה בשמיכה, עיניו פקוחות בקושי ונשימותיו כבדות. "באת לומר לי שלום אחרון, דניאל." לחש לי בקול סדוק, הנהנתי, לא היה טעם לומר דבר. אחזתי בידו של סבא ובכיתי והוא עצם את עיניו. כשיצאתי החוצה והתפרקתי על הספסל בגינה טלפנתי לשי שמיד הגיע לבית החולים.

 

 

 

השכונה כולה ליוותה את דרכו האחרונה של סבא שמעון, ואני, מקופל מעוויתות של כאב בבטני, ראיתי את שי עומד ליד הילה ומוחה את דמעותיו.

 

 

 

שי התחתן עם הילה במקביל לנישואיי לנועה. עם הזמן הפך לעורך דין בכיר במשרד מוביל בארץ. הוא אהב את המקצוע שלו ולפעמים היה נכנס אליי בערבים ומספר לי בעיניים נוצצות על משפטים ועל דיונים.

 

נולדו להם שני ילדים, רוני וניר, ומשפחותינו התחברו גם הן. קנינו בתים באותה שכונה בפרוור במרכז הארץ וגרנו באותו רחוב. בילינו את רוב הזמן הפנוי ביחד. בטיולים, בארוחות משותפות, בימי הולדת, בחגים; הפכנו למשפחה אחת.

 

 

 

רוח סתיו של אוקטובר ציננה את החום המעיק של חודשי הקיץ וניקתה את הערפילים העשנים. חיכיתי לזמן הזה. החגים, האוויר המפויס, הצבעים המתכהים. אווירת החגים עשתה לנו טוב, נועה ואני היינו רגישים אחד לשני, וקשובים יותר.

 

האסון התרחש בבוקר יום שלישי; מבעד לשמשה הקדמית של הרכב ראיתי ציפורים שחותכות את השמים, מגינות אחת על השנייה במסען לארצות החום. חול המועד סוכות, יום קצר במשרד, אווירת החגים שמשרה תחושת פיוס באוויר.

 

הצלצול היה חזק ונטרל את המוזיקה ששמעתי בגלגל"צ. בקול חנוק ביקשה נועה שאעצור בצד כי קרה אסון. "הילה נסעה עם ניר ורוני," היא התייפחה, "הם נסעו ליום כיף בתל-אביב, היא נסעה באיילון לכיוון תל-אביב, חוקר התאונות אמר שכנראה הסתובבה לאחור והמכונית עפה מעל המעקה לכיוון נחל איילון... היא התרסקה..."

 

"דניאל, דניאל," שמעתי את קולה של נועה מדבר אליי כאילו מעולם אחר, האור העז והשמים הבהירים השזורים בחוטים אפורים היו תפאורה מושלמת לנדידת הציפורים. "דניאל, תענה לי, תחזור מהר, דניאל." אוויר עכור מילא את גופי, מקשה עליי את הנשימה, "דניאל! דניאל!" היא התחננה בקולה. "נועה, רגע, רגע, אני לא יכול לשמוע אותך... חכי..." ניתקתי את השיחה בהתייפחות, אוויר עכור חדר לסרעפת, צמיגי, דחוס ושמנוני. שוב הצלצול. "דניאל, אתה שומע, אתה מבין מה קרה?" הכרחתי את עצמי לחשוב, שמעתי את נועה מתייפחת, את שנינו. המחנק הסמיך בעט עצמו החוצה. איש עם מצחייה הקיש על החלון ושאל אם אני בסדר. אני ממשיך להתייפח. "לא, הוא לא בסדר," שמעתי את קולה של נועה מתוך הדיבורית. היא המשיכה לקרוא בשמי. האיש עם המצחייה שוב שאל אם אני בסדר, ניסיתי לשלוט בכתפיים הרועדות שלי והמשכתי לבכות, מתפרק לאט. האיש הושיט לי בקבוק מים ונועה המשיכה לקרוא לי. אני בא נועה, אני בא.

 

מכוניות רבות חנו ברחוב שלנו. על הדשא טרקטור צעצוע, ואופניים אדומים קשורים לעמוד הכניסה לבית. האטתי את הנסיעה וחשתי בטעם של ברזל בפי. נועה חיכתה לי בחוץ. קלטה אותי בזרועותיה. חיבקתי את החיה הפצועה והנוהמת. היא נצמדה אליי ואני נצמדתי אליה. היינו גוף אחד. הטעם החלוד כבר שלט בחלל הפה. מה עושים עכשיו? הבית התמלא באנשים. ההורים של שי, האחים של הילה, אנשים שהכרתי באירועים המשפחתיים עמדו צפופים זה לזה. אני צל. רות, אימא של הילה, חיבקה את נועה והתייפחה על כתפה, תמיד אהבה את נועה. אביה של הילה הביט בהן בעיניים ריקות. חיפשתי את שי. במסדרון על הקירות, שביל של תמונות וציורים של הילה. בקצה, קולאז' משפחתי - פסיפס תמונות של רגעים מאושרים. המשכתי אל הדלת שמובילה לחצר. השמים עדיין כחולים ומאוירים בחוטים אפורים. ידעתי ששי יושב בכיסא הנדנדה, ליד הפרגולה החומה שבנינו יחד בסופי השבוע של חודש מאי, רק לפני כמה חודשים. הייתי רגוע. התחושה הפתיעה אותי.

 

אף תו בפניו לא זע. התיישבתי לידו, גוף קרוב לגוף, מדקלם בתוכי שורות משירים שאני זוכר, מניע את רגליי בתנועות קבועות, חייב לשלוט בקצב. שורה אחרי שורה ללא מנגינה. אספתי מילים מכל זמר שהכרתי. אביו של שי התקרב אלינו, "שי, צריך ללכת," הוא אמר בפנים שבורות, "אולי אתה רוצה שגיא ילך, ואני אלך אִתו? אני לא בטוח שאעמוד בזה..." הבנתי שהם הולכים לזהות את הגופות. שי שתק. גיא, אחיו הצעיר הדומה לו בכול, ניגש אליו ומחבק אותו. הבית התמלא באנשים נוספים. שי נעמד, "אני הולך. זו המשפחה שלי, דניאל בא אִתי."

 

נהגתי לאט. אני אסע עם שי לקצה העולם אם צריך. בינינו רק מילים נסתרות שלא נאמרות, והן כואבות, שורטות, סודקות את הדממה, רק הנסתרות צפות בחלל המכונית. "דני, אני מת." המילים חדרו מתחת לעורי והתקיפו אותי. חיזקתי את חומת ההגנה והמשכתי לאסוף מילים של שירים, הפעם של מיכה שטרית, "נעבור את החורף אחר-כך נראה. קבל את הדין, זה נופל מלמעלה".

 

"אני יודע, שי, אני יודע."

 

"דני, אני לא יכול לנשום." המילים חודרות מבעד למילים שאני מנקז לעצמי. נעבור את החורף ואחר-כך נראה.

 

"דני, מה אני עושה, דני, מה אני עושה, תעזור לי," אני נושם דרך חריצים אחרונים של אוויר. הנסתרות חודרות פנימה.

 

"אני לא יודע, אין לי מילים שי, אני לא יודע."

 

שביל רטוב נזל על הגב שלי. החניתי מול בניין מסויד בלבן שעליו שלט אדום, "אבו כביר, המכון לרפואה משפטית".

 

"דני, אם אני יוצא זה נגמר. בוא נשב עוד רגע באוטו. דני..." הוא לחש, "תעזור לי לצאת, אני לא יכול לעמוד. אני לא יכול..." פתחתי לו את הדלת. הוא יצא מהאוטו. ככה נראה אדם שחייו כבו. בדיוק ככה זה נראה. הכרחתי את עצמי להסתכל. שי נשען עליי חם ורפוי ואני יודע שגם רעדנו שם, ביחד. פסענו פנימה. דלת שקופה נפתחה לחדר קבלה עירום וריק. מאחורי שולחן ישבה אישה מבוגרת. מסדרון ובו ארבעה חדרים. הדלתות מוגפות. מבט אל הגיהינום. היא ניגשה לשי.

 

"שלום, שמי רחל, אני האחראית על קבלת המשפחות," שי הנהן, "שבו קצת, תנו לעצמכם קצת זמן. אני אלווה אתכם בקצב שלכם." היא הביטה בשי. מעניין כמה אסונות ראתה.

 

"תראי לי את הגופות." לחש שי. רחל הנהנה וקמה בסרבול, נראה שגם לה לא קל אחרי כל המוות שראתה. היא סימנה לנו לבוא אחריה, "דניאל, אתה לא חייב להמשיך," אמר שי.

 

"אני בא אִתך," לחשתי, גם במילים הגלויות וגם בנסתרות.

 

דלת נפתחה בחדר הסמוך, ושני גברים הצטרפו אלינו; אחד עם זקן צרפתי, לבוש בחלוק לבן, והאחר צעיר וגבוה, על חלוקו תג של רופא. המסדרון היה קפוא. ניסיתי ללטף את עורפו של שי במילים הנסתרות - "אני אִתך." דלת אוטומטית נפתחה והרופא שאל אם אני ממשיך, "הוא בא אִתי," פסק שי. נכנסנו לחדר גדול.

 

מולנו ניצבו שלושה דלפקי מתכת, אחד גדול ושניים קטנים. שי ניגש לקטן. הרופא הזיז את הסדין והפנים של רוני נגלו לנו, נקיות וחלקות, אפו הקטן, הגבות שדומות לגבותיה של הילה - פסל אינדיאני קטן. שי הנהן ואני רציתי להקיא. אלוהים! מה עשית! אלוהים מה עשית. שי ניגש לשני, וניר הקטן נחשף - תשליל יפהפה של שי. רחל הושיטה ידה לתמוך בי. הנה הגופה של הילה. שי הסתובב אליי, עכשיו הצער כותש אותו. עיניו מתחננות שמישהו יגאל אותו מייסוריו. אני נוגע בו והוא נועץ את עיניו בעיניי. הסדין האחרון מוסר. הילה שוכבת תחתיו, היפה מכולן. שי מחניק צעקה שאני לא יכול להחניק והיא נלחצת מגרוני, משוועת לנחמה שלא תתכן. הוא עומד מול הגופה שלה באגרופים קמוצים, "כן, זאת היא," הוא מפנה את גבו אליה. אני בוכה ורחל מלטפת את כתפיי. שי נעקד ואני מת אִתו.

 

רעש של מכוניות עלה מהרחוב הראשי, אני שם לב שהסלולרי שלי כבוי, חייב לדבר עם נועה אבל נשאר לשבת לצד שי. "דני, בוא ניסע," שי הביט בי, "סע לים," על צג הטלפון שש הודעות.

 

אני חוצה את הטיילת ההומה של תל-אביב לכיוון החוף שלנו בתל ברוך. הים צבוע בכחול אפור. ים שמשיל את חודשי הקיץ. סבא נהג לומר שהים הוא הכי יפה בחודשי ספטמבר ואוקטובר, שאז הוא צבוע בצבעי הטורקיז החמים וכבר נקי וזמין לחודשי החורף. להקות של ציפורים ממשיכות בנדודיהן.

 

"דני, אני מבקש שתטפלו אתה וגיא בהלוויה. אבא שלי לא מסוגל לזוז, ההורים של הילה כבר לא יצאו מזה. אתה חייב לעזור לגיא לארגן את ההלוויה. דני, אתה שומע? אני רוצה שנקבור אותם מול הים, בשדות ים, קרוב למשפחות בחדרה, זה חשוב לי." הוא פסע לכיוון הים, בבגדיו. נדרכתי, רוצה לזנק וללפות אותו אך רגליי נטועות, בטון יצוק בהן. שי המשיך לפסוע עמוק יותר ויותר; אני צועק אליו, אבל הקול לא יוצא. החוף היה ריק. שי המשיך לפסוע פנימה, "שי!" שמעתי את קולי, הוא נעמד ללא תזוזה. הרוח התחילה לנשוב, יוצרת במים מעגלים, הסתיו כבר כאן. נכנסתי אִתו, מתקרב אליו. הוא הרים את ידו אל השמים וצעק "אוי" ארוך ומתמשך, ושוב "אוי..." צמרמורות הכאיבו לי בצלעות, "אוי..." הצעקות חדרו לתוכי, משתקות את מערכת הנשימה שלי, חיבקתי אותו. הוא צרח ובכה ואני אִתו. חיבקתי אותו בחוזקה ושקענו במים. "קום, שי, קום," גררתי אותו לכיוון החוף. נשכבנו על החול, אוחזים זה בזה, הגשם הראשון של אוקטובר, נדמה שהתחיל לטפטף עלינו.

 

הבית של שי נהיה הבית הכי גלמוד בעולם. נועה וגיא התקרבו אלינו, קדרות עטפה את כולנו. נועה ליטפה את לחיו של שי, נישקה את ראשו ודמעות זלגו על פניה, גיא הסב את ראשו מתקשה לנשום. שי מחבק את נועה ויללה פורצת מגרונו, הוא גונח בגניחות מקוטעות.

 

נועה החליטה להישאר. אני חזרתי הביתה לנסות לשחזר את עצמי. ליל קינה מחכה לנו. תוך כדי הליכה נזכרתי באביתר שחברו הטוב מת היום, מה נועה סיפרה לו? הסוכה שבניתי יחד עם שי מקבלת את פניי. שכחו לנתק את החשמל והיא מוארת, הבטתי בקישוטים התלויים שנועה והילה הכינו, פנסי קסם, רימונים, שרשראות מנייר קרפ. קבענו לאכול בסוכה הערב, הבטחתי לאביתר ורוני שישנו אִתי בסוכה הלילה, איזו התרגשות הייתה. יעל אימא של נועה התקרבה אליי וחיבקה אותי. הילדים ישנו, רווח לי.

 

"רוצה קפה, דני? לך בינתיים להתקלח," הנהנתי, בקושי מטפס במדרגות אל המקלחת. מביט במראה, פניי משתקפות מכוסות בזיפים ובמלח ים, הסנטר והמצח מכווצים, מתכוננים לקבורת משפחתי השנייה. המים הרותחים שורפים לי את הגוף, מבשלים בתוכי את מאורעות היום. אני יודע שאני מוכרח לחזור לטפל בדברים. הלילה קר וצלול וריח של גשם עומד באוויר. הארגון מהיר. גיא הפתיע עם הנחרצות שגילה. תלינו בשכונה את מודעות האבל.

 

חזרנו לביתנו אחרי שעות מסויטות. כל מה שרציתי היה לשקוע באבל של עצמי. נועה בפנים נפוחות, אני תומך בה, יודע שהיא זקוקה לי עכשיו. בלו נובח בחצר ואני מחבק אותו, נותן לו להתרפק עליי. כל-כך הרבה דברים צריך לזכור, ניסיתי להתרכז בפרטים, טלפנתי לגיא, הוא זה שלקח פיקוד על הבית היתום, הזכרתי לו להאכיל את קוקו הכלבה. הוא יטפל בזה. נשכבתי בבגדיי בחשכת חדר השינה. נועה נכנסה והתפשטה בשתיקה. גופה חם, שדיה צמודים אל החזה שלי ואני מחבק אותה.

 

התעוררתי כעבור שעתיים לבדי במיטה. בסלון, ראיתי שנועה יושבת על הרצפה, סתורת שער וסביבה אלבומים פתוחים. כרעתי מולה וחיבקתי אותה, היא רעדה. השכבתי אותה על הספה וכיסיתי אותה. ליטפתי את שערה עד שנרדמה. אספתי את האלבומים והכנתי קפה. יצאתי אל החצר האחורית. בלו רץ אליי בשמחה, כאילו זה לא הבוקר הנורא שאחרי.

 

הקפה החמישי שלי הונח על השולחן, עמדתי מול החלון והתבוננתי בבוקר המתעורר. אי אפשר לעצור את הזמן. יום חדש הגיח לעולם. בוקר מקולל שכמו להכעיס היה תכול ושטוף מהגשם הראשון של אוקטובר. אני יכול לטבול את אצבעותיי בתוכו, לחפון, לפורר אותו לפירורי יום קטנים וצחים. נועה נעמדה מאחוריי, ידה נלחצה אל בין שכמותיי. אנחנו שומעים את תיפופי הרגליים היחפות של אביתר במדרגות. הוא יורד באטיות, לבוש בפיג'מה ובידו בובת בוב ספוג. השתאות קלה עברה בעיניו למראה זוג הוריו שמקבלים אותו בשתיקה. אמה של נועה יורדת אחריו. אספתי אותו אליי. "אני רוצה שוקו ובוב ספוג בטלוויזיה," אמר בקול מתפנק. חיבקתי אותו. "אבא, היום יש חופש ואנחנו ישנים בסוכה," הזכיר לי. אין דמעות. אני מושיב אותו על הכיסא הגבוה מול דלפק האוכל ושם לב לרעידות בידיה של נועה. יעל מתיישבת וחופנת את ראשה בין ידיה. "מה קרה אבא?" חשתי מחנק בגרון. התכנון לא עבד. אביתר הביט בנועה במבט שואל, "רוני, הילה וניר נסעו לשמים." ראיתי את גווה רועד. לקחתי דף מערמת דפים המונחת ליד מכשיר הטלפון וציירתי שמים ואדמה. אביתר התבונן בי. ציירתי סולם ארוך שעולה מהאדמה אל השמים. נועה התיישבה קרוב לאביתר והסבירה לו איך רוני, ניר והילה טיפסו על הסולם שמגיע עד לאלוהים.

 

בשעה שתיים בצהריים חצינו את נתיבי איילון לכיוון שדות ים. זו חופשת סוכות ואנחנו נוסעים לקבור את המשפחה של שי. אני מזהה הרבה אנשים, חברים מהמשרד, מחדרה, כולם הגיעו. נועה קפואה. אבא חיים הוא היחיד שאני מוכן לחבק. הוא דומע. אני לא. גיא לחש באוזני, "שי מבקש שתבוא, הוא לא מוכן לדבר עם אף אחד, הוא בחדר הטהרה. בוא, דני." חציתי את הרחבה ונועה אחריי.

 

הוריו של שי עמדו סמוך לכניסה. אמו שעונה על הספסל ואחותו מרטיבה את מצחה. אביו ישב וראשו שמוט. שי צדק, האנשים האלה נגמרו. המשפחה של הילה אגודה בפינה אחרת. הלב שלי קופא, הוא אפילו לא פועם. בחדר היו שלוש גוויות שכוסו בסדינים לבנים. שי ישב ביניהן לבוש בחולצת טריקו לבנה ומכנסיים שחורים מבטו ריק. התקרבתי והנחתי יד על ראשו. נועה כרעה מולו, והוא חיבק אותה. אנחנו המשפחה שלו, זו שנותרה לו. נועה נעמדה ליד האלונקות ומתעכבת ליד זו של הילה. היא החניקה צעקה. "בוא," אחזתי בידו.

 

שי ואני פסענו אחרי האלונקות, המשפחות וכל מאות האנשים, אשד של אבלים. הגענו לרחבת התפילה והרב קרע קריעה בחולצתו של שי. ליטפתי את כתפו ונשמתי אִתו - שאיפה, נשיפה, נשימה, שאיפה, נשיפה. השקט כמעט מופתי ואני בתוך בועת זכוכית.

 

הרב סיים את התפילות והאלונקות מורדות אל הבור שנחפר. ילד ועוד ילד. ידעתי שעכשיו שי מת, גווע לידי. אימא של הילה גונחת ואחותה של הילה מרטיבה את פניה. בעדינות עם הילה, התחננתי בתוכי כשחברתי האהובה הורדה אל הבור וכוסתה בחול. שי מתייפח וגונח ואני אוחז בידו חזק יותר. ציפורים נודדות עברו מעלינו במטס של פרדה, נעות באחידות. שי אמר קדיש.

 

נגמר.

 

"הילדה הכי יפה בגן..." האוויר דחוס ושי מדבר, לא, הוא שר. כן. "הילדה הכי יפה בגן," שמעתי את נועה מצטרפת, "יש לה עיניים הכי יפות בגן..." שרנו והקהל הצטרף, "וכמה שמביטים בה יותר רואים שאין מה לדבר..." שי עבר בין התלוליות של ילדיו. כורע על ברכיו, מרים רגבים מהאדמה, ממולל אותם בידיו ומפזר בעדינות, ואני אחריו, אני רואה שנועה עושה אותו הדבר, ואז גיא, וכולם.

 

ואז באמת נגמר.

 

ימים קשים הגיעו. הייתי מתעורר באופן קבוע באמצע הלילה לאחר כמה שעות של שינה טרופה, ומוצא את נועה יושבת בסלון, מביטה בנקודה עלומה או קוראת ספר. זו הייתה דרכה להתאבל.

 

אחרי הריצות בבקרים, הייתי עובר בביתו של שי. ניסיתי לעטוף אותו ולהיות לצדו בכל רגע שיכולתי. בדרך כלל הוא כבר ישב בגינה בפתח הבית וקוקו הכלבה על ברכיו. עיניו כבו. היינו שותים קפה ושותקים. נועה הייתה מגיעה אחר הצהריים.

 

שי היה בלתי חדיר. איש חי עם נשמה מתה. בכל שישי הקפידה נועה להתקשר ולהזמין אותו לסעודת שבת, אבל תמיד השיב בשלילה. הוא לקח חופשה בלתי מוגבלת מהמשרד וישב בביתו.

 

חודש לאחר ההלוויה, ולאחר מסע שכנועים בלתי נלאה של נועה, הוא הסכים לבוא לארוחת ערב. עם כניסתו קיבלה אותו נטע בצהלות, אביתר נצמד אל הקיר, מביט אליו בחשש. אחרי הקידוש סיפרה נועה סיפור מהעבודה ואני היחיד שצחק.

 

"דיברת כבר עם רוני?" שאל אביתר את שי.

 

"אני לא יכול לדבר עם רוני, אביתר, רוני מת."

 

"אבל אבא אמר לי שבחלום הם באים לבקר אותך."

 

"אבא צודק, בחלום הם באים לבקר ואז רוני מחייך את החיוך המתוק שלו ושואל עליך." נועה נעמדה ליד הכיור בגבה אלינו.

 

"מה הוא שואל?" שי היסה אותי במגע יד, מבטל את הרצון שלי לקטוע את הדיאלוג.

 

"הוא שואל מה שלומך, ומה למדתם בגן, ומה שלום כרמל הגננת, והוא שאל אם אתה כבר אוהב תפוחים." אביתר צחק וענה שהוא עדיין לא אוהב תפוחים ובחיים הוא לא יאכל תפוחים. צחקנו. גם שי צחק.

 

אביתר ביקש משי שישכיב אותו במיטה כמו פעם. נועה ואני התבוננו בהם מחדר האוכל. שי כיסה את אביתר ולחש לו שרוני בטח יבוא לבקר גם אותו בקרוב. הוא נשק לראשו ויצא החוצה. נועה הכינה לשלושתנו קפה, אבל שי רצה ללכת.

 

"דני, אני לא יכול להישאר אצלכם." הלכנו בין טיפות הגשם של נובמבר. הרגשתי בעצמותיי שתם פרק. שי כבר לא פה, אני לא יכול לצפות מאדם שאיבד את עולמו להתנהג כאילו החיים ממשיכים במסלול הרגיל. שי נשען על שער הכניסה, תחת הפנס הצהוב שהאיר את טיפות הגשם האלכסוניות. "אני חייב ללכת מכאן, הזיכרונות מציצים מכל פינות הבית. אין מקום, אין קיר, שאין בו זיכרון מהמשפחה שלי. הכול חשוף. אני נחנק. אני גם לא יכול להישאר לידכם, אתם טבועים בכל הזיכרונות שלי, גם אִתך קשה לי, אתה אמנם משתדל למעני, אבל אני לא מסוגל להרגיש כלום. אתה יודע, כשהגעתי אליכם לארוחת ערב, בצעדים הספורים שבדרך, כל תמונת רחוב הפכה לקשה לצפייה, יותר ויותר, ואני מדבר רק על הדרך אליכם. והכי קשה, היה המטבח, כמה ארוחות אכלנו שם, אלוהים. ונועה, שהיא החברה הכי טובה של אשתי המתה, ואביתר עם השאלות שחייבים לענות עליהן. אני לא מסוגל. אני חייב ללכת, דני, אני אוהב אותך כמעט כמו שאני אוהב את עצמי, אתה החבר הכי טוב שאדם יכול לבקש לעצמו." שי ידע שבמילים האלה שלו, שאחזו בי כמו אש בוערת, הוא מנתק את הגשר האחרון שנותר בינינו, הגרון שלי התמלא בחול. נפרדתי מהשארית האחרונה של המשפחה השנייה שלי.

 

כשהגעתי כהרגלי לביתו, אחרי כמה ימים, האוטו לא היה בחנייה. טלפנתי לסלולרי שלו והוא לא ענה. כך גם למחרת וביום שאחריו. גם אחיו לא ידע יותר ממני. בערב סיפרה לי נועה שראתה שלט גדול: "למכירה מיידית עקב נסיעה".

 

כעבור שבוע הוא דפק בדלת ונכנס עם קוקו הכלבה. זיפים ארוכים כיסו את פניו וגופו היה כפוף. ליטפתי את גבו והוא דיבר בקול חרישי. "מכרתי את הבית, מחר אני נוסע מכאן. אני בעצמי לא יודע לאן. אתקשר ואשלח מייל כשאוכל." קולו השתנק. "תוכל לקחת את קוקו אליך עד שגיא יחזור מחו"ל ויאסוף אותה אליו?" הנהנתי. לא יכולתי לדבר. המטחנה המשיכה לעבוד בתוך גופי. נועה ליטפה את קוקו שנראתה מדוכדכת, גם כלבים עוברים תקופות קשות. "אני אחזור עוד הרבה זמן. רק אם תוכל להתקשר להורים שלי מפעם לפעם, זה חשוב לי." נועה חיבקה אותו ובכתה. הבטתי בהם, לא רציתי לחבק אף אחד. שי התקרב אליי, הוא מכיר אותי, "דני, אני חייב," הוא לחש ואני הנהנתי ויצאתי עם קוקו ובלו אל החוץ. טיילתי עם שניהם ברחובות השכונה, נתתי לכלבים להוביל את דרכי. כשחזרתי שי כבר לא היה.

 

זאת הייתה שנה קשה. הימים חלפו ונספרו אחד אחרי השני בעצלתיים. ימי חול, ימי שבת, חג. נועה הסתגרה בעולם השקט שלה. האסון חלחל לתוך חיינו, השתיקות התארכו. פחדנו להרעיש, חיכינו לימים טובים יותר. החלל שנפער בחיינו בעקבות האסון עלה בשיחות שלנו לעתים נדירות. אביתר היה היחיד שהמשיך לשאול.

 

ביום שישי אחד, באחד מימי האביב שטופי השמש, נמנמתי בחדר השינה, ושמעתי את קולותיהם של נועה ואביתר מהגינה האחורית, הם שיחקו בטאקי. אביתר הפך לאלוף במשחק ודרש סיבובי כניעה רבים. את נטע לא שמעתי, בטח ישנה בערסל לידם.

 

הטלפון צלצל. "דני, זה שי."

 

"שי," הצלחתי לפלוט, "איפה אתה?"

 

"אני בתל-אביב אצל עורך הדין, מטפל בכמה דברים, אני רוצה לפגוש אותך."

 

"אני בא. עכשיו? לאן?"

 

התלבשתי מיד ויצאתי מהחצר הקדמית, רציתי לפגוש אותו לבד. נכנסתי למכונית וטלפנתי לנועה שהייתה עדיין בחצר עם הילדים. לא רציתי לספר לה על השיחה עם שי.

 

"אני נוסע למשרד כדי להעביר כמה מיילים."

 

"עכשיו?" שאלה בהשתאות.

 

"כן, יש איזה משברון קטן עם הפרויקט ההוא ברישפון... זה לא יהיה ארוך."

 

התנועה זרמה. ביום שישי אחר הצהרים יש מנוחה גם בכבישי ישראל. נכנסתי לבית הקפה והמתנתי בדריכות. כעבור רבע שעה הוא הגיע. הוא היה שזוף ופניו מעט סדוקות. בהליכתו היה ניתן לראות רסיסים מהעוצמה הטמונה בו. התחבקנו ארוכות. התבוננתי בו מקרוב. מעיניו ניבטה עייפות והעכירות לא נעלמה מהן, אבל הייתה גם רכות חדשה שלא הכרתי. רציתי לצעוק עליו: איפה היית אח שלי?

 

"בחיים לא התגעגעתי למשהו או למישהו כמו שאני מתגעגע אליך." אמרתי.

 

"אתה מתגעגע למה שכבר איננו ולא יחזור." ענה בקול חרישי, "אתה יודע דני, לבסוף מה שנשאר זו ההשלמה עם מה שאין, עם דבר שהיה וכבר איננו. זה דיאלוג נוקב בינך לבין עצמך ובסופו בחירה בחיים. לא מאושרים, לא שמחים, פשוט חיים. אני החלטתי לבחור בחיים ואני אחיה אותם. אני יודע שהם יהיו אחרים." הוא הביט לתוך עיניי, "הסתובבתי בתהומות הפרטיים שלי דני, ירדתי לשפל החיים ועברתי דרך ייאוש, הגעתי למקומות שבהם אף אחד לא מכיר אותי. שם התמודדתי עם הכאב שלי בצורה החשופה ביותר, בכיתי, צעקתי, נלחמתי, השתגעתי. עשיתי הכול, דני, המראות והזיכרונות לא מרפים לי מהלב, ובפנים רִיק. בשנתיים האחרונות הייתי בהודו, גרתי בחושה בסיני, התחברתי לגליל, דיברתי עם אלוהים, צעקתי לגלים ואפילו קניתי לי מקום בראש פינה. כלום לא עוזר למחות את העצב. חזרתי לכאן כי התגעגעתי אליכם, אליך ואל נועה."

 

רציתי רק לחבק אותו ושהוא יחייך אליי כמו פעם, להחזיר את הגלגל לאחור לימים שהיו פשוטים, "מה תעשה בראש פינה, שי?" מלמלתי.

 

"גבינה. במסע ההזוי שלי חזרה לחיים למדתי לעשות גבינות. גרתי אצל בדואי אחד בסיני שלימד אותי. חייתי מול הים מלא בתחושת האבדן שלי. אכלתי בשביל להזין את הגוף, לא דיברתי עם אף אחד. הייתי לבד, איבדתי את תחושת הזמן. אנשים לא יודעים מה זה עצב עמוק, אנשים לא יודעים מהי תחושת כלום טוטאלית - כמו אבק - אין לך סיכוי בחיים המזוינים האלה. הפכתי לאיש אבוד. אתה יודע, לא כאב לי הלב, פשוט הייתי מרוקן לחלוטין. כשהייתי נזכר בהילה, הכאב, כאב פיזי ממש. לא יכולתי לשבת, לא לעמוד, לא יכולתי לשכב, הגוף התפוצץ לי וידעתי שאני מאבד את היכולת לשלוט עליו. בצהריים הייתי גורר את עצמי למסעדה שליד ונשכב על כריות רביצה בלי לזוז, ובערב חוזר אל החושה ונשכב עד שמלאך השינה היה מוציא אותי לטיול מסויט של כמה שעות. ערב אחד, בדיוק כמו בכל ערב אחר של הזמן ההוא, הגיע חליל. הוא התיישב לידי, עישן ג'וינט ושתק. לא הרגשתי כלום, הייתי מאובן. למחרת, הוא בא שוב. התיישב, גלגל גם לי סיגריה, ושתקנו ביחד, לפני שהלך הביא לי פינג'אן, קפה וכוס. למחרת הוא בא שוב, והפעם הביא אִתו גבינות צאן ופיתות, אכלנו ושתקנו. הוא ניסה לומר לי מילה, אבל אני הייתי אטום לקולות. הוא ויתר ושתק. וככה היה גם ביום שאחרי. לדעתי, זה נמשך כמעט שבוע. יום אחד הוא אמר בשקט, ‘בחור, החיים נמסים לבסוף.' במשפט הזה התקפלה אמת בהירה. החיים נמסים, נעלמים, אסור לי לוותר, אני חייב לנסות לחיות אותם בשבילי. שי נבות צריך אותם חזרה. ואז חשבתי עלינו, על מה שהיה בינינו, איך חיינו. היחד היה אמִתי ואני לא מסכים שהעבר שלנו ייעלם כאילו לא היה. בבוקר אחרי השיחה הזאת ארזתי את הבגדים שלי ועברתי לגור עם חליל ועם המשפחה שלו. חליל חי במדבר עם אשתו, אחיו הצעיר, אמו ועם עוד תשעה ילדים בגילים שונים. שמעתי את הנחירות של המבוגרים, את הבכי של הילדים, המדבר היה טוב אליי, בדרך מוזרה היה לי טוב, המתיחות והנוקשות נעלמו באטיות. השגרה הקבועה היומיומית הרגיעה אותי. נשמתי את המדבר, התאהבתי במרחב, הרגשתי כמו אדם קדום. השתייכתי, דני. סוף סוף שוב השתייכתי. הרגשתי איך אני נעשה קצת יותר נינוח, העזתי לגעת בעצבים החשופים. חשבתי הרבה על מה שהיה, על הילה, על האהבה שלנו, על דברים שעשינו ביחד, על מה שעכשיו חסר. בהתחלה עוד הייתי מנסה להיזכר במנות קטנות, בשברי תמונות, אבל אז הייתי נחנק ומפסיק. ואני מספר לך על הילה, כי אם אני אדבר על הילדים אני איעלם. אסור לדבר על הילדים." הרגשתי איך אני כואב בדיוק כמו ששי אמר, כאב פיזי ממש. "העצב, בן לווייתי הקבוע, הפך להיות סוג של חומר נסבל, מועקה שאפשר לחיות אִתה. הייתי יוצא למסעות ריצה בשעות השקיעה, מגביר את המהירות בצורה רציפה, כמו שלימדת אותי, למדתי להכין גבינות עזים, למדתי לאהוב את החיה האטית והכנועה הזאת שיש בה גם הרבה חן, שלווה וכוח. היית מאמין, דני? אני, שי נבות - חברך האורבני - נהייה רועה צאן? מסתוריות דרכי האל." הרגשתי איך לבי יוצא אליו.

 

 

 

שי נכנס במלוא הדרו: רם, נוכח, מגולח ראש ועיניו שקטות וטובות. אנחנו מתחבקים לזמן ארוך. קשה לי להרפות. ואני מחבק אותו חזק יותר, הוא צוחק בקול עמוק.

 

"תכיר את לסלי וסטיב, תיירים שאספתי בדרך." הם מביטים בנו בהשתאות. הוא מברך אותם לשלום בניד ראש.

 

"מה בעצם אתה עושה כאן באמצע השבוע, לבד, בלי נועה והילדים, ולמה אתה נראה כל-כך מבולגן ועייף?"

 

"אני באמת עייף, שי." אני עונה. באוויר נכחו המילים הנסתרות שבינינו. הן עומדות להפוך לגלויות.

 

לסלי וסטיב שקטים. אפילו שהשפה הייתה לא מובנת להם, הרגשתי שהם ערים לעוצמות שבאוויר. "מה בעצם אתה עושה פה דני? אתה בורח ממשהו?" הוא שואל. אני עונה שאין לי תשובה מלבד העובדה שאני חייב לנוע כל הזמן ושאין לי הרבה אוויר בגוף. אולי הלב שלי מת, סימנתי באצבעי על החזה. הוא התבונן בי בעיניו הכהות.

 

"אל תדבר אִתי על לבבות מתים דני, זה מיותר."

 

"שאלת? עניתי. אני לא צריך להיזהר בתשובות שלי," אני משיב בנוקשות.

 

לסלי נשכבת על הדשא ומתבוננת בשמים. שי מוציא מהמטבח גבינות, לחם, לימונדה ובירה קרה ומתיישב לצדי, מצית ג'וינט ארוך ומעביר אליי. אני שואף ממנו ומעביר לסטיב שיונק אותו בשקיקה, פולט שובל עשן ריחני. גופי נרגע, לאוּת נעימה עוטפת אותי. קולו של שי נשמע כהד מרחוק. "עכשיו אתה אצלי, בעיר המקלט שלי, אולי תספר לי מה אתה עושה כאן לבד עם מבט פראי בעיניים?"

 

"אני כנראה עוזב את הבית," אני מישיר מבטי אליו, "הגיע הזמן שלי לעוף מכל השיט שאני נמצא בו, למלא את החור שיש לי בגוף."

 

"ומה תעשה? החיים שבנית הם כלום? עוזבים, מפרקים, נוטשים, מחליטים שנגמר והולכים? ברור לך שיש משמעות לדברים שאתה אומר, יש את אביתר ואת נטע, אני לא מדבר על נועה, שאני יודע שאִתה קצת עמום."

 

"אני לא יודע שי, מה שיהיה יהיה. כרגע אני לא במצב של החלטה, אני לא יודע מה יהיה, אתה שואל אם אני יודע שיש משמעות לדבר? מה נראה לך, שאני אידיוט?" סטיב שעון על בול עץ, ולסלי שכובה על הדשא, הם הניצבים בסרט של דניאל אלבז ושי נבות.

 

"אתה זוכר דני, איך פעם באחת הריצות תיארת לי את החור בנשמה? המושג נראה לי אז לא ברור. ודווקא במדבר נזכרתי בחור הלא ברור שלך. היה בו משהו שחצני בעיניי באותה תקופה - איך זה שאדם מוכשר, איש משפחה, מלא בעצמו, מתעסק עם חורים בנשמה. אני קבור בתוך החושך האמִתי ואתה נובר בכוח, מחפש אחרי החסר במקום להביט בקיים."

 

המילים הגלויות דוקרות אותי, כאילו מכוונות למשהו שלא ברור לי ומאוד ברור לו.

 

שי מרים את הכוסות והבקבוקים הריקים, "אוקיי דני, אני אִתך. מה שלא תעשה, אני אחיך. רק תעשה דברים נקיים ומחושבים." הסתכלתי במעטה הערב המגיע ברכות, מכסה את ההרים שסביב. כבדות השתלטה עליי ועצב קם לכבודי. ידעתי שהגיע הרגע.

 

עוברות בראשי מחשבות מעורבות. גופי מתלהט בזוכרו את המגע של לסלי שליטפה את גבי ברכות והתרפקה על קימורי השכמות, נישקה את צווארי. הטעם של פיה ריצד בפי, מגע שהיה רדום התעורר. מגע סבלני, כמו מרפא, ומולה נועה שסולדת מאינטימיות. בעיניה הייתה סוג של חדירה לרשות הפרט. מילת גנאי ממש. האינטימיות דרשה ממנה לפשוט את המגן, מה שבהחלט היה גדול עליה. כשלסלי אחזה בי, תחושה שבעבר התקיימה אצלי כדרישה משנית הפכה לצורך ולכמיהה למגע. ההזדקקות העצומה לרגש פרקה ממני תחושות נעלמות. הלשונות מסתלסלות בתוכי, הנשיפות, המגע הבוער בלחיים. רציתי למות בין שדיה של לסלי.

 

הלילה מכסה את המושבה כמו שמיכה. לסלי וסטיב נוסעים לפאב בראש פינה. אנחנו שותים בירה ושותקים. "אני מתבונן בחיים המפורקים שלי וחושב כמה שהם בבלגן. אתה יודע, אני מרגיש פתאום שהמטרה הייתה להגיע לרגע הזה, בראש פינה, ולשבת פה אצלך בחצר לדבר עם החבר הטוב ביותר שלי בעולם. היית חסר לי, נקודת המבט שלך, והנה אתה כאן ואני חושב - קיבינימאט, מה הולך לקרות עם החיים שלך, דני?" שי ליטף את ג'ורג', כלב הזאב שלו, "אני מרגיש שאני חי בלי משמעות, בלי תנועות אמִתיות. אני בעבודה, אני בבית, אוכל, ישן, משחק עם הילדים, מארח, רץ, עושה את כל הדברים שעשיתי תמיד, אבל פתאום אני מוצא את עצמי מותש ובעיקר אבוד. תראה את לסלי, מאיפה היא באה פתאום? היא מסעירה אותי, עושה אִתי אהבה, מחמיאה, מלטפת, הרגשה שכמעט שכחתי מקיומה. נועה תמיד שומרת על מרחק. אתה יודע כמה זמן היא לא נגעה בי? הגוף שלי מתפוצץ, הכול כבוי ביחסים שלנו. אני רוצה לשמוע ממך מה קרה לנו. אתה יכול לעזור לי להבין?"

 

אני מרגיש בכעס שגואה בי. שי מהנהן לאורך השיחה כמו פסיכולוג דפוק ולא מגיב אליי. מתקיים היפוך תפקידים בין שי הסוער לדני המאופק, מה שתמיד היה קיים אינו קיים עוד. שי מלטף את הכלב שלו במונוטוניות. אני מקנא בכאב שלו? בבדידות שלו? אולי אדם צריך להיות בשיא הכאב כדי להשתחרר מהשקר ומהזיוף של החיים?

 

שי נכנס הביתה. קלרינט ארמני מנגן בתוגה ומשתק אותי. דמעות זולגות מעיניי, ממליחות את השליטה שאבדה לי, אני מתגעגע לילדיי, לאשתי, לכל מה שהיה שם יציב. שי שוקע בתוך המוזיקה, נדמה לי שהשיחה שלנו לא מגיעה אליו. אני מת לסיגריה. לקחתי אחת מקופסה שהייתה מונחת על השולחן. איש עם עיניים רטובות ופה חשוק.

 

 

 

צעדים מאחוריי מעירים אותי. השעה חצות וחצי ושי עומד מולי לבוש במכנסי דייגים, בכובע צמר ובסווטשירט, "שים משהו, נהיה קר. בוא, נסתובב קצת."

 

"לא בא לי, שי, אני עייף."

 

"קום ובוא כבר. זו לא בקשה, אני צריך שתבוא." תחושת המידיות שבקולו ברורה.

 

אנחנו יורדים מהוואדי ומגיעים לכביש שחוצה את המושבה. אני סופר פנסי לילה כמו שאני עושה כשאני רץ בשכונה שלי, בדרך זו אני יודע מה מרחק הריצה המדויק שלי.

 

"דני, אני יודע שבאת כדי לדבר ולהרגיש חופשי כמו שאתה באמת אמור להרגיש, אבל אני לא מסוגל להקשיב לך כמו שאתה רגיל. הדברים השתנו, אנחנו אנשים שונים, והדיאלוג בינינו גם הוא לא יכול להיות משוחזר. אתה בא ומספר לי שנמאס לך מאשתך, שאתה בתוך סיפור מסע, עאלק משבר גיל הארבעים, מזיין בלונדינית כוסית וחי בבועה מלאה ברחמים עצמיים. הקושי שלך כמעט עצוב בעיניי. בסוף מה שנשאר לך זה רק סוג של ריגוש או רצון לריגוש. אתה מרגיש איך רכבת הזמן יורדת מהפסים, ושמה שיש לך כרגע בחיים זה מה שיהיה לך כל חייך - הייתי חותם על זה. אני באמת אוהב אותך, אבל אני מצטער להגיד לך שמה שעובר עליך ממש מעניין את קצה הזין שלי. לך לפסיכולוג טוב ותשפוך את עצמך שם, אני בטוח שהטיפול יקר אבל תעמוד בזה. פה לא תקבל אמפתיה, אני מצטער. אתה יכול לישון פה, לאכול פה, ולדבר אִתי, אבל חוץ מהחבילה הבסיסית לא תקבל ממני אישור למעשים שלך. לא בגלל שאני לא אוהב אותך, להפך - בגלל שאני מאוד אוהב אותך." אני קולט שהוא מבין דברים מלמעלה. כן, השתנה השיח שלנו. "תבין דני, מיום שאנשים מתו סביבי אני לא חושב כמו שכולם חושבים, אני איש שחי על זמן קצוב. אני כואב, הגוף שלי הפך למסננת. הייאוש נאבק בי ואני בו, בכל יום מחדש. מפתה אותי לעצום את העיניים, ללכת לישון ולא לקום, אז אני פשוט חי מדקה לדקה, במאמץ לשכוח ממה שלא ניתן להרפות ממנו, לשרוד את עשרים וארבע השעות הבאות, ואז מגיע הלילה, והוא תמיד כהה וארוך, והוא לא נגמר, ואני מלא בזיכרונות - ריסוקי חיוכים, מילים, רגעים שהיו, התחלות. אני מוצא את עצמי צועק. אנשים סביבי חושבים ‘איך הוא שיקם את עצמו, מחזיק את ראשו מעל המים, מתעסק בשלווה שלו'. כן, גם אתה העזת להניח לי," הוא רכן אליי. "מה חשבת? שאני חי בשלווה בסביבה טבולת ירק? מוצא אושר פנימי? אני אחדש לך," לחש, "אני אפוף סיוטים. אתה בטח מכיר את החלום שאתה נופל ונופל ומתעורר בזיעה קרה? ואז אתה שותה כוס מים וחוזר לשינה? אפילו את המותרות האלה כבר אין לי. אני נופל ונופל ומתעורר, סופר את שעות החיים שלי. לכן דני, אני מצטער שאני לא יכול להתרגש מהחלומות שלך ומהדילמות הסוערות. אני מצטער."

 

אני מרגיש נורא קטן. כאב עמום מתפשט לי בבטן. אני מתבייש. "מצטער שי," אני לוחש, "לא ידעתי להכיל את הכאב שלך ועשיתי את מה שרוב האנשים עושים - מה שנוח להם לעשות - לברוח." המילים יוצאות לי מהגרון כבדות וחנוקות.

 

"מה שהרגשת ועשית זה בסדר דני, הבנתי את זה מאוחר יותר. כלום לא השתנה בינינו ומה שיש כרגע הוא מה שהיה צריך להיות. אנחנו במקום אחר היום. מנסים להיות." ושוב החיוך הישן, מפעם. אנחנו חוזרים הביתה בהליכה שקטה.

 

לסלי שוכבת על הערסל בגינה ומתרוממת אליי בחיוך.

 

"איפה סטיב?" אני שואל כדי לצאת ידי חובה.

 

"הוא הכיר מישהי ונשאר אִתה, אמר לא לחכות לו."

 

"אחלה," אני אומר ושי מחייך, "כנראה שההורמונים בראש פינה עושים משהו לאנשים. טוב, אני הולך לישון. אני אישן בחדר שלי. אתם תסתדרו בסלון, נכון? יש כריות ושמיכות והשטיח שעיר."

 

כשאני יוצא מהמקלחת הסלון נראה כמו חדר שינה. סיפורי המסע האישיים של סיימון וגרפונקל ברקע. נרות דולקים בפינות החדר, הלהבות מרצדות בחושניות. לסלי שוכבת על השטיח שכריות פזורות עליו. עצמות לחייה הגבוהות ושערה הפרוש מעניקים לה מראה וודסטוקי - נערה יהודייה אמריקנית, לא נכנעת לתכתיבים, נערה יפה עם תשוקה - ואני רעב אליה. התחתונים השחורים והדקים שלה גורמים לי להרגיש כמו איש אבוד ששב לביתו. אנחנו עושים אהבה לצלילי אמריקה.

 

 

 

בבוקר אני מקיץ בתחושת מועקה מאיימת. לסלי יושבת עם שי במטבח. הם שותים קפה. "עכשיו טוב, ויהיה יותר טוב, אני מבטיח לך," שי אומר, בקולו אותה משענת מוכרת. אני זקוק לה.

 

"אני נוסע הביתה לנועה, שי. לסלי שאלה אם תוכל להישאר כאן עד שאחזור. זה יפריע?"

 

 

 

הוא מושך בכתפיו, "בבקשה, היא מוזמנת. ואתה תחזור?"

 

"לא יודע, לפחות מותר לי לחשוב על זה."

 

"תעשה מה שאתה רוצה. חופש הבחירה עדיין מותר בכמה מחוזות בישראל," הוא מלטף את לחיי ויוצא עם לסלי מהבית. כולם יוצאים מהבית, נדמה שאין להם עניין כלל במסעות ובאבנים שמשקשקות לי בתחתית הגוף. אני מוזג קפה נוסף. דרך חלון קורץ הוואדי את היום.

 

 

 

נוהג ומסדר את המחשבות. מתבונן בהן מוצאות את דרכן לקצה המוח, מעביר אותן עיבוד מחודש. ברדיו מתנגנת מוזיקה נעימה ולא מחייבת. אני נוסע בכביש היורד, חוצה רמזורים ואיי-תנועה מוארים, נע בתוך הסרט שנרקח בראשי, על הקו המתעתע שבין מציאות ודמיון, נד בין הסהרורי לאמִתי. ציפייה מהולה בחשש מערבלת את בטני.

 

אני מנסה לשחזר את הימים האחרונים, לנתח פריים אחרי פריים, שעה אחרי שעה, מתרכך ברגע שאני נזכר בגופה של לסלי מותחת את איבריה. אני לא אמור להיות מרוכך ברגעים האלה. יש לי עוד שעה וחצי של נסיעה. הזמן הזה נוסך בי רגיעה מסוימת ומרחיק ממני את המפגש עם המציאות. אני ממקד את עצמי בסרט שאני מקרין בראשי, לחיות את חמש הדקות הקרובות.

 

 

 

לפני חודש קראתי ספר פנטזיה שבו אחד מהגיבורים מתחייב לעצמו לחיות על בסיס חמש הדקות הקרובות, המייצגות עתיד קצר. כך הוא מצליח לתכנן את זמנו לפרקים מוגדרים של שליטה. הרעיון מצא חן בעיניי, פרקי זמן ברורים ומוגדרים. בעוד חמש דקות אפנה ימינה. חמש דקות אחר-כך אמלא דלק. כך אמשיך את חיי על פי חמש הדקות הבאות, אמשיך לשוטט בתוך המחשבות שלי, להספיק סיפור חיים ביומיים שלמים. אולי אני נוטש מסגרות קבועות, חוצה את גבולות הצפוי ואולי בעצם אני פליט שמתנתק ממדינתו, או תינוק שנתלש מרחם אמו.

 

עברו עוד חמש דקות. איך אפשר להתבונן בחמש הדקות השלמות ולחשוב שחיי מתגבשים לפרקי זמן קצר כזה? והנה חמש הדקות הבאות מגיעות. מה אני עושה עם הדקות המזורגגות האלה? אני שוב מביט בשעון שלצד ההגה, מוריד עוד חמש דקות ממועד ההגעה, בליל של מחשבות משתולל במוחי.

 

ראשי מלא בשברי תמונות. חוזר ללסלי. זיכרון ריחו וטעמו של גופה מכה בחושיי, טעמים מתמזגים בריחות. אני מנער את ראשי ומוציא מתחתית באר המחשבות שלי את שי. יש ניתוק בינינו, ומתח, וערמות של רגשות וכעס. למה למרות זאת אני שועט אליו לראש פינה? אני קשור לנשמתו כאל נפש תאומה, אני עונה לעצמי. עוד חמש דקות עברו ואני מתקרב. אולי אסע לאט יותר.

 

 

 

שי עבר לגור בראש פינה. כמובן ששמחתי שהוא חזר לחיים, אמנם שבור וסדוק, אבל חי. ואני, מרוב רצוני להשיב את החבר שלי אליי, התעוורתי ולא הצלחתי לקלוט את גודל השבר; נעתי כמטוטלת בין אגואיזם ותקווה.

 

במשך אותו סופשבוע נועה חקרה ואני סיפרתי. היא לא האמינה, "שי נבות? רועה צאן? אתה בטוח?" היא ציפתה בכיליון עיניים לפגוש אותו. קבענו מפגש במוצאי שבת בדירה של אחיו גיא בתל-אביב.

 

קילחנו את אביתר ונטע בשעה מוקדמת וחיכינו להוריה של נועה שיבואו לשמור עליהם. בשעה שש הם הגיעו ואנחנו נסענו לפגוש את שי.

 

כשחצינו את נתיבי איילון חשתי בהתרגשות שאחזה בנועה, כמו פגישה עם אהוב ישן, חשבתי. פסענו בשדרה ריחנית ומוארת והגענו לבית. "שלום," שמענו את קולו של שי, הוא עישן סיגריה בחדר המדרגות.

 

נועה הסתובבה בהפתעה, "שי!" שמעתי את קולה רגע לפני ששקעה בתוכו. היא לא יכלה להתנתק ממנו. הנורה הצהובה שמעליהם איחדה אותם לכאב וליגון אחד. "מה שלומך, שי?" היא לחשה בקול רפה. הוא לא ענה. ראיתי דמעות מבליחות בעיניו. הוא ליטף את לחייה וסימן באצבעו שאינו יכול לדבר ושנעלה אחריו.

 

עלינו לדירה של גיא. דירת רווקים בעלת סלון מאולתר, כורסה צהובה, רצפה חשופה משטיחים, ומרפסת. התיישבתי בכורסה הפנויה ושי התיישב לצד נועה על הספה. תחושת פיוס קרנה ממנו, הוא נראה נפלא ופגיע. נועה והוא ניהלו שיחה ערה על כבשים ועדרים. מזמן לא ראיתי אותה שמחה כל-כך.

 

"אני שמחה שאתה כאן," היא אמרה ועיניה נצצו, "טוב, תארוז את הבגדים ובוא אלינו לכמה ימים, תראה את אביתר ונטע."

 

טון הדיבור שלה היה שונה. רעד עבר בי, האם אני מקנא? מתח לא ברור התנחל בי.

 

"אני נוסע מחר לראש פינה, להתחיל בשיפוצים של הבית החדש. חשבתי שאולי תבואי אִתי, תתני מבט וקצת רעיונות עיצוביים." הוא לא אמר "תבואו". מה קורה לך דני, תפסיק לבחון כל מילה שנזרקת באוויר. נועה הביטה בי. ואז בשי.

 

"וואו, רעיון נהדר, זה זמן טוב, אני במעבר בין משרדים, חושבת אולי להפוך לעצמאית, אז יש לי זמן," היא הנהנה, "אבל ההתראה קצרה, מי יישאר עם הילדים? ההורים שלי לא יוכלו לבוא בהתראה מיידית ודני עובד." עיניה בהקו. למה שי לא שואל גם אותי?

 

"אני אשאר עם הילדים, נועה, אגיע מהעבודה מוקדם. תיסעי עם שי, תעצבי אִתו את הבית, ושיהיה גם חדר בשבילנו, כדי שנוכל לבוא בסופי שבוע להתארח." חייכתי. המילים יצאו מפי וידעתי שאינן שלי. אני לא רוצה שנועה תיסע. תחושת מרירות מתרוצצת בגופי, למה פתאום קשה לי? הרי שי הוא חלק מהמשפחה שלי, למה אני במגננה? נועה מיהרה לקבל את ההצעה שלי. "אני אודיע לאימא שלי שתבוא לעזור לדני בשעות הערב, אעשה כמה סידורים ואבוא מאוחר יותר, בשעות הצהריים?"

 

"תודה, אני באמת מתרגש מהנכונות שלך," הרגשתי איך שי חש בחומת ההגנה שלי. התבוננתי בשקט הרך שלו, המהפנט כמעט. נועה בלעה את מילותיו. דני תתעורר, זה שי. הקשבתי לניגון קולו כשגולל לפני נועה את הסיפור שסיפר לי יום קודם. כיווץ בלתי מוכר של קנאה עבר בי. האסון של שי שחרר אותו מהכבלים של הקיום החד-גוני, הוא קיבל אישור לחיות בדרך שלו. הוא שילם את המחיר. מחשבה נוראית, דני.

 

שוב אני מביט בשעון ההגה. ההרהור הזה גזל ממני עשר דקות שלמות. אני מתקרב. המחשבות מסתערות עליי, אולי אעצור בתחנת דלק ואשתה קפה. אני זוכר שבעוד חמש דקות כפול שתיים יש תחנת דלק עם בית קפה וחנות נוחות.

 

העורך המוזיקלי מנגן ברדיו שיר שמתאים עצמו לקצב התנועה של מחשבותיי; "יו טו", דילן, ניל יאנג, אריק אינשטיין - אולי השירים שמתנגנים מנסים לומר לי משהו, כתב סתרים שמתחיל להתבהר לאטו ומסע מתחיל להירקם. חדשות. פוליטיקה, לבנון, ילד בן שש טבע בחוף הים לעיני אביו. סף הרגישות שלי מגיע לגבהים; דומה לדני אלבז הילד, לועג להדחקת הרגשות שאליה חינכתי את עצמי - החומה הבצורה מתמוססת טיפין-טיפין - עודפים סנטימנטליים שלכודים בתאי ההגנה בגופי מקבלים אישור להשתחרר. "ילד בן שש טבע", מודיע הקריין לאקונית.

 

אני בוכה על מה שקורה. על מה שיקרה, אני בוכה על חוסר היכולת שלי. ילד טבע לנגד עיני אביו. הידיעה דוקרת כמו מחט חדה, אני לא מוותר, מביט בתמונה שצפה מולי: רגעים ספורים קודם לכן הם בטח אכלו גלידה מול הים, תכננו תכניות, אולי בנו ארמונות בחול, והנה גופת הילד מונחת דוממת על החוף. הנושא סגור. צודק שי; החיים שלו הם מאבק הישרדות יומיומי, ואני מתעסק בבריחה מהבית. אני שוכח מתחנת הדלק, סביר להניח שעברתי אותה. השעון ממשיך בתקתוקי חמש הדקות, עוד כשעה.

 

 

 

בדרך חזרה מהפגישה עם שי רבצה בין נועה לביני שתיקה רועמת. כשחצינו את מחלף רוקח אמרה לפתע, "מפריע לך שאני נוסעת מחר לשי? אני חושבת שזה מפריע לך, דני. למה?"

 

איך היא מסוגלת לפרק את המשפטים, ממקדת אותם ליחידות פרטניות ומניחה אותן מולי. "לא מפריע לי, נועה, למה שיפריע לי," השקר קלח מפי.

 

"דניאל שגיא, אני מכירה אותך יותר ממה שאתה מכיר את עצמך. אני מזהה כל סימן בעיניים שלך, בפנים, בשתיקות הקפוצות שלך. וכן דניאל, מאוד מפריע לך שאני נוסעת לראש פינה. בכלל, כל הערב הפריע לך שאני נושמת ליד שי. אתה יושב מאובן ואילם... להזכירך, כמה פעמים התגעגענו, חיפשנו, תהינו איפה שי, להזכיר לך ששי זה אחיך וגם אחי? להזכיר לך ששי הוא חלק מהמשפחה שלי? שלנו?" מילותיה בצעו אותי ללא רחמים.

 

לא ידעתי מה אני אמור לענות. לא הייתה לי תשובה. הרגשתי את עיניה של נועה חופרות בתוכי. "תענה לי דני, אני רוצה להבין מה קורה."

 

הקשבתי להמולת הרכבת שחלפה מולנו. הייתי חייב לענות. "לא יודע מה קורה לי. את צודקת. יש בי חשש לא ברור. אני לא מתכוון להתחבא, כל מה שאת אומרת נכון. אני לא יכול להכחיש." הרגשתי את הלב שלי פועם בחוזקה - דניאל, דניאל - הוא אותת לי, מתריע על מרירות מתפשטת.

 

נועה הסיטה את עיניה ממני, "אני לא יודעת מה קורה לך, מחר אני נוסעת לראש פינה ואחזור בעוד כמה ימים. אחרי שתבין את עצמך, תסביר לי. אין לי יותר מה להגיד." המשכתי לבהות בקרון האחרון של הרכבת שכבר דהרה לדרכה.

 

הגענו לביתנו והיא יצאה מהרכב בטריקת דלת. חשתי בזעם שבתנועות גופה. הקשבתי לצעדיה הנמרצים במדרגות, ידעתי שעכשיו היא פוסעת לחדר המקלחת, היא תסיר את האיפור, תלבש בגדי שינה, תעטוף את עצמה בשמיכה עד לצווארה ותנדנד את גופה עד שעיניה ייעצמו. ולא תהיה לי אפילו פינה אצלה.

 

אימא של נועה התבוננה בי. היא מכירה את נועה טוב כמוני. נכנסתי למטבח. לא אכלתי מהצהריים. הוצאתי גבינה לבנה, דיאט קולה ובייגלה, והתחלתי לכרסם. למה לכל הרוחות אני כל-כך זעוף?

 

הלעיסה פירקה את המתח האצור בחלל הבטן. נרגעתי והתיישבתי בכורסה שבסלון. החדר היה חשוך. מראה הגינה האפלולית נעם לי, אור ירח חיוור בצבץ. אנחנו כבר לא האנשים שהיינו. שי נראה אחרת, מדבר אחרת. העצב רוקן את החדווה. המוכר אינו נהיר יותר, הצפוי אינו גלוי. רגעים של חשש, של שבר. חשבתי על הקרבה בין נועה לשי, היחד שלהם הפריע לי. כן, הפריע לי. כן, שיתק אותי. פלאשים חלפו מול עיניי. רגעים קטנים של שי ושלי. קסמים, להט, צחוק, אהבה, רגישות, חברות, התנשפות לאחר ריצה בים והכריעה הקבועה שלו כשידו אוחזת במותנו, "כוס אמק דני, אתה שד," הרגעים במכון הפתולוגי, הים, ההלוויה. מדוע חשתי נבגד? חייתי, משפחתי חיה. קנאה? בשי?

 

אני מאפשר לתמונות היום להופיע מול עיניי, משחזר את דבריו של מאמן הריצה שלי, נשימות ארוכות, להחדיר אוויר טוב פנימה ואז להוציא, לתת לגוף לעכל את עצמו. אני נושם עמוק ונושף בקול את האוויר הדחוס, ושוב נשימה עמוקה.

 

 

 

אני מדליק את מכשיר הטלפון. עשרים וחמש הודעות. מועקה מתחילה לפשוט בי. פחד מהלא נודע. אני מחשב: אם כל הודעה תהיה חצי דקה שלמה, עשרים וחמש הודעות מלאות כולל המעבר להודעה הבאה הן שתים-עשרה דקות וחצי. פעמיים חמש דקות, ועוד חצי מחמש דקות שלמות. תעסוקה מלאה למוח וללב. רוב ההודעות מהמשרד, השותף שלי משאיר הודעה שאני בורח לו תמיד בזמן הלא מתאים. על מה הוא מדבר לעזאזל - אני עובד והוא עסוק במסעות הכיבוש שלו - איך הפכתי למפר איזונים סדרתי? איך לפתע אני מעז לשבור את מערכת הבלמים שנבנתה בעמל רב. חיים בטוחים ונוחים, נוחים למי? הודעה מהבנק. רוצים לקבוע פגישה לגבי ההלוואה שקיבלנו מהם לאחרונה לשיפוץ המשרד. למה בכלל צריך לשפץ את המשרד? ואז הודעה מהוססת, כמעט בלתי נשמעת, "אבא, זה אביתר, איפה אתה? אני רוצה לדבר אִתך. אימא אומרת שנסעת לכמה ימים לעבודה בחוץ לארץ, אבל לא נפרדת ממני ולא אמרת לי כלום."

 

עכשיו אני במקטעי חמש הדקות של הילדים שלי. הקול הקטן חותך באחת את קוצב הלב שלי, קוצב חמש הדקות. "אבא... איפה אתה?" האוויר מתרוקן מריאותיי, אני חייב לעצור. שברים של תמונות מנגחים בי, החיוך של נטע, העיניים השואלות של אביתר. המילים שלו מרחפות בחלל הרכב, מצליפות על קודקודי בחמת זעם. אני מתכווץ, לא מביט בשעון, חייב לעצור, יש לי סחרחורת. אני מאט את הרכב ויורד אל השוליים, פותח את החלון, מימיני משתרע שדה גדול של אחד המושבים, ריח רגבי אדמה, פריחה ונביטה, התחדשות. ניחוח של שורשים. אני מביט לכיוון אחר, מערפל את עיניי לצבעים - צהוב, חום, ירוק, גוונים שונים - "אבא... אני רוצה לדבר אִתך," ושוב חודרת אותי חנית של כאב. אני מוריד את משענת הכיסא ומשעין את ראשי, נותן לעיניי להיעצם. אביתר מונח עליי, אני מחבק אותו והוא טומן את אפו בצווארי, ילד שלי.

 

צומת ואדי ערה. המזגן פועל על בורר הטמפרטורה הראשון, ברדיו מתנגנים צלילים לא מוכרים. אם לא יהיו עצירות נוספות, אני במרחק של חמישים דקות מהבית. השעון מתקתק את פרקי חמש הדקות, אלה הרגעים שפרק שלם הופך למקטע. אני חושב על נועה, על רגע הפגישה אִתה, ושוב הבזק מהיר. בעל עוזב את הבית ללא הודעה מוקדמת. צעד מכריע בדינמיקה ברורה של סוף. לבסוף גם מגיעה הודעה, מחר אני עוזב את הבית. עוזב אותך. נסעתי ללא התראה ועכשיו אני חוזר כדי להשמיע טיעון ומרגיש שהאדמה רועדת תחתיי. היה נחמד אם הייתי התסריטאי שכותב את הדיאלוג שלנו, ואז מביים ומבצע את ה"קאט" ברגעים שאני בוחר. היי נועה, אני אוהב אותך. את היית ותמיד תישארי אהבת חיי, אבל את יודעת כמוני שהיחד שלנו הפך לדהוי. הכלום בינינו צועק. הסכין חייבת להסיר את העבש והקמל. וזאת הסיבה שנסעתי; להקשיב, להביט בעיניים מפוכחות על העצב, על הרגעים המנוכרים שיצרנו, על העכירות הסמיכה שלא ניקזנו. הגענו לסוף דרכנו. נכתוב הסכם גירושין בוגר וניפרד כל אחד לדרכו. בואי נשב ליד שולחן - אפשר ליד השולחן הכפרי בפינת האוכל - ונשוחח כמו מבוגרים. נחלק את עצמנו לשתי יחידות, נפרדות. ניתן הזדמנות לכל אחד מאִתנו לחשוק שוב. אני לא מסתיר, שכבתי עם בלונדינית נהדרת שנהנתה ממני עד מאוד. נועה, את שומעת? נהנתה ממני - ליטפה, חשקה, מצצה לי. היית מאמינה, נועה? במפגש מקרי בניתי אינטימיות עם בלונדינית מלונג-איילנד. מה זה אומר, נועה? היא תהנהן, אין בעיה דני, גם אני הגעתי למסקנה הזאת. הגיע הזמן לפרק את החבילה. טוב שנסעת לכמה ימים, שמחה שהחלטת ובחרת את המהלך שהיה צריך להיעשות. ולגבי הבלונדינית, פשוט נהדר. טוב שמישהי נוגעת בך בכזאת רגישות, אני מפרגנת לך. "קאט". נגמרה הסצנה.

 

אני נוהג במהירות קבועה, כאב בטן עמום צובט אותי מבפנים, אני מפחד. עוד ארבעים דקות במקטעים של חמש דקות ופחד מוחשי בועט בתוכי. אתה באמת רוצה לעזוב את נועה? אתה באמת כבר לא אוהב אותה? שאלות בגוף שני מעלות מולי את החיוך הקטן של נועה, עווית פה חשוקה, כאילו אגבית, מלווה במעין תנודת ראש שמזכירה לי את אימא שלי - שוב נכשלת במבחן, שוב נזרקת מהתיכון, שוב ושוב - והעווית בשפה, החיוך המתעקל, מאדה את שאריות האומץ שבי ושוב אני דניאל אלבז מהשכונה; מפוחד, בודד.

 

 

 

כשהתעוררתי למחרת הפגישה עם שי, נועה השכימה וכבר הייתה בקומה התחתונה. הבדידות של אמש המשיכה לשרוט אותי. שטפתי את פניי וצחצחתי שיניים, הבטתי במראה. שקיות של עייפות מתחת לעיניי. שמעתי את צחוקו של אביתר שצפה ב"בוב ספוג"; ריטואלים של בוקר במשפחת שגיא. לבשתי מכנסי פשתן וחולצה לבנה ונעלתי נעליים שחורות. יש במשרד פגישות היום, ואני אמור להיראות במיטבי. התזתי על פניי אפטר שייב וירדתי במדרגות.

 

נטע ישבה בכיסא התינוק הצמוד לדלפק, ממוללת פתיתים של קורנפלקס לעיסה קטנה ודביקה. אביתר צפה בבוב ספוג אהוב לבו. נועה שתתה קפה ועיינה בעיתון.

 

בלו רץ אליי בשמחה, מחכה ליציאה של הבוקר. "בוקר טוב," אמרתי כשאני רוכן אל נטע לנשיקה, נועה הייתה קפואה. "בוקר טוב," אמרתי שוב תוך כדי הכנת כוס קפה.

 

"כן," ענתה, "בוקר משהו," היא לא הרימה את עיניה מהעיתון. עדיין שרויה בכעס שלא התפוגג בלילה, ואצלי אבנים בתוך הגוף, אבנים כבדות. לקחתי את הקפה ויצאתי עם בלו לטיול בוקר. הרחוב התעורר. ילדים פסעו לבתי הספר, מכוניות יצאו מחניות. עברתי במסלול הקבוע, בלו שחרר את צרכיו וחיזר אחרי כלבות. יום שגרתי גם לכלב של משפחת שגיא.

 

נועה סיימה את טקס שתיית הקפה ופנתה אליי בקול צונן, "הילדים מוכנים ואני עולה להתארגן, אני נוסעת למשרד לקחת כמה דברים, ואחר-כך לראש פינה."

 

"אני לוקח אותם לגן וחוזר לכאן," עניתי לה.

 

"למה אתה חוזר?"

 

"כי אני רוצה לחזור, מפריע לך?"

 

"תחזור אם אתה רוצה, בכלל לא מפריע לי. ביקשתי מאימא שלי שתבוא אחרי הצהריים להוציא את הילדים, אני עוד אחזור הביתה להביא את הקניות מהסופר. אימא שלי תבשל משהו שיהיה לכם מה לאכול, ותוכל לקחת את הילדים אליה במשך השבוע אם תרצה."

 

"מה זאת אומרת ‘במשך השבוע'? היום יום ראשון, מתי את מתכוונת לחזור?"

 

"לא יודעת דני, אני אחזור כשאני אגמור את מה שצריך. אני לא מציבה לעצמי דד-ליינים. לא מדובר על פרויקט במשרד שלך, אני אקשיב לשי ואתן לו את הזמן שלו. סביר להניח שאחזור בסוף השבוע."

 

"נועה, מה קורה לך? יש לך משפחה כאן, למה הטוטאליות הנחרצת הזאת שלך?"

 

"ואני שואלת דני, מאיפה באה עוצמת ההסתייגות שלך? שוב אני חוזרת ומזכירה לך, אם שכחת, מדובר בשי והוא ביקש ואני מתכוונת לעזור. ואני חושבת, דני, ששי היה עושה אותו הדבר בשבילי, ובטח בשבילך." המשפט האחרון מוטח אליי במלוא הברותיו, מודגש, מסונן ואטי, "ו ב ט ח ב ש ב י ל ך." היא הביטה בי בישירות. הבנתי שהשיחה הסתיימה מבחינתה.

 

"טוב, נסיעה טובה, תיהנו." אמרתי ויצאתי עם הילדים.

 

הבית היה ריק כשחזרתי מהעבודה. המצרכים סודרו במקרר ועל הדלפק היה מונח פתק מנועה, צריך לקחת את אביתר לחוג ואת נטע לחגיגת יום הולדת ביום שלישי. שום מילה נוספת מלבד הוראות תפעול. אימא של נועה לקחה את הילדים אליה ואני אמור להחזיר אותם, ואז צלצל הטלפון הנייד שלי, ושי היה על הקו.

 

 

 

שלושים דקות מהבית. אני מרגיש את ערנות מרכז הארץ. צפיפות המכוניות בכבישים. החוקים כאן שונים. המירוץ פתוח, הירוק כבר התפוגג לאספלט ולבניינים. אני מרגיש את הרעד ברגליים. אין חזרה דניאל, האבן המתגלגלת נסחפה במדרון, אין עצירה. עוד עשר דקות עברו. שתי פסקאות חיים של חמש דקות. תחנת דלק בעוד חצי קילומטר, אני נכנס למרות שהמכל שלי חצי מלא.

 

בחור צעיר בסרבל של חברת הדלק ממלא אותו ושואל אם אני רוצה תוסף דלק. אני מסמן שלא. "לבדוק לך שמן?"

 

"לא תודה," אני אומר. "יש לך מספיק מים בווישרים?"

 

"עזוב אותי." אני מסנן.

 

אני נכנס לחנות ומבקש קפה הפוך וקרואסון. מציץ בכותרות של יום אתמול, ורואה שאין לי יד ורגל במה שקורה סביבי. בעמוד שלפני האחרון, בשוליים השמאליים, מופיעה ידיעה קטנה: בחוף הצוק בהרצליה בשעה שבע בערב, שעה לאחר שהמצילים סגרו את סוכת ההצלה מצא אב את גופת בנו. רבע שעה לפני כן הלך להביא מהקיוסק הצמוד גלידה לבנו בן השש וביקש ממנו להישאר במקומו. כשחזר לא מצא אותו. הוא חיפש לאורך החוף וצעק בשמו. אני עוצם את עיניי, מדמיין את עצמי מתרוצץ בבהלה, המחנק והפחד מצמררים אותי. חוסר השליטה המזוין הזה. הנערה במצחייה קוראת לי. אני סוגר את העיתון וטועם מהקרואסון. הוא לא היה טעים; מה יש להם, אני חושב, תעשו איזה טיול לדרום צרפת ותבינו מה אתם מוכרים לנו פה. קונה לי זמן. ראשי מקרין את תמונת האב שמחפש בחוף את בנו הקטן, נכנסת בו תחושת בהילות והוא מתחיל לרוץ לאורך החוף ולצעוק, ואנשים מצטרפים לצעקות. הרוחצים בים צועקים ומחפשים, ויש המולה סביבו, והוא רואה ערמה של אנשים מתגודדים סביב דמות קטנטנה, בהירה, הוא מזדעק ודוחף את האנשים, זה בנו שוכב חסר חיים על החוף.

 

הנערה עם כובע המצחייה נועצת בי את עיניה ואליה מצטרפת מוכרת נוספת, גם היא צעירה עם כובע מצחייה, "אדוני, למה אתה בוכה?" היא שואלת, "אני לא בוכה, אני מקורר, המזגנים האלה הורגים אותי."במראה שמעליי אני מביט באדם שטוף דמעות, האיש הסדוק הוא אני, דניאל. אני נכנס לשירותים ושוטף את פניי, נושם בכבדות יוצא מחדר השירותים, ער לעיניים הנעוצות בי.

 

עשרים דקות מהבית. עכשיו נגמר, נוסעים הביתה להתמודד. אני גודע את מקטעי חמש הדקות, הופך אותם לסרט קצר של עשרים רגעים שלמים.

 

הסלולרי צלצל כשהורדתי את הכביסה היבשה מעמוד התלייה בגינה. "שלום דני, מה שלומך?" קולו של שי נשמע צרוד.

 

"היי שי." השתררה שתיקה על הקו, "אתה כאן?" שאלתי.

 

"אני כאן," שמעתי נשימות וכחכוחי גרון והתיישבתי בכיסא פלסטיק עטור עלים מתפרחת עץ צאלון.

 

"אתה בראש פינה?" המילים נלחצו מפי בכוח.

 

"כן, אני בראש פינה מחכה לנועה," ענה בריחוק. כל-כך רציתי לדבר, לשחרר את השסתום, לא ידעתי איך לפתוח את מה שנסגר בי. "דני, למה אתה כועס?" השאלה הייתה פשוטה ותובענית - למה אני כועס עליו. גם אני רציתי להבין למה אני מייצר את הרעלים לעצמי.

 

"אני לא כועס עליך, שי," עניתי בהתגוננות.

 

"דני, אני הרי מכיר אותך, אני מכיר אותך מבפנים ומבחוץ. אתה כועס, הרעיון שנועה בראש פינה אִתי אוכל אותך, למה?"

 

"אין לי תשובה, שי, באמת שאין לי. וכן, אני מקנא, או לפחות משהו בי חסר שלווה," הודיתי בקול רפה.

 

"דני, אתה יודע שזה לא צריך להיות ככה." שי השיב בקול ההוא שזכרתי. קול צורם וקריר.

 

"אני יודע שי, אני לא יכול להסביר, ככה אני מרגיש."

 

"אני מצטער שאני מכאיב לך דני, אני לא עושה שום דבר רע, אני לא מצליח להבין איך אתה חושב כזה דבר. נדמה לי שאתה מתגונן מפניי."

 

"לא יודע, שי. חשבתי על ההתנהלות שלי," שיקרתי. לא היה יותר פשוט לומר את המילים שקבורות בי? כן, אני חושב מחשבות אפלות ואוכל את הלב. "אני מודה שאני לא אוהב את זה שנועה אצלך. לא חושב שאתם עושים משהו לא כשר, לא חשבתי מעולם."

 

"אני מצטער שאתה מרגיש מאוים. חשבתי שנועה ואני חברים טובים גם בעיניך. חשבתי שאנחנו חברים טובים. סביר להניח שטעיתי לאורך השנים." חשתי בהצלפה. "אז מה אתה רוצה שנעשה?"

 

"כלום," עניתי.

 

השמש עמדה לסגור את הסיבוב היומי, צריך להביא את הילדים.

 

 

 

אני מתקרב לאזור מגוריי. הסתיימו מקטעי הזמן. אני נתון לעצמי. הכניסה לשכונת מגוריי ממלאת אותי בציפייה ובהתרגשות. ימינה, שמאלה, המכונית מכירה את דרכה באוטומט. הנה הבית של שי והילה, היום גרה בו משפחה חדשה. אני מביט לחצר שבה ישבנו בקיץ בשבתות בבוקר, שעות עמוסות בשיחות, במחשבות, בהתרגשויות. הגינה שונה. צמחים אחרים, הפרגולה שבנינו צבעו מחדש בצבע שנהב, הספסלים אינם - במקומם מונחים כיסאות נוח אדומים, הפופים שנקנו בסיני ונסחבו על גבינו דרך ארוכה אינם; משפחת נבות התפוגגה.

 

בחניית הבית מכוניתה של נועה חונה על הפס המפריד, השתלטות מוחלטת על חלקת החניה של שנינו. אני כאן ואתה כבר לא. אני מחנה את האוטו בקצה הרחוב. האוטו ואני; פליט בבית של עצמי. הבית שקט. הסלון מסודר כרגיל, אני זר בביתי שלי. נועה למעלה, בטח שומעת את בעלה ששב. היינו אמורים להזדקן יחד כשאני אוחז בידה והיא בידי.

 

היא שוכבת על המיטה בתחתונים ובגופייה, גופי מתעורר בשניות. נ ו ע ה כמה שאני רעב. אני בולע את רוקי, נשען על הקיר שמול המיטה. שתיקה רובצת בחדר. "מה קרה שחזרת? חשבתי שאדון שגיא לא יחזור ממסע התענוגות," והנה החיוך המתעקל, מסותת ביד אומן רק כדי לרמוס אותי; שלום חיוך, אני מסתכל על האישה של חיי.

 

"חזרתי כדי שנדבר, נועה."

 

"נדבר על מה, דני? אני לא חושבת שיש לנו על מה לדבר."

 

למה אני כל-כך מרוקן? ידעתי, חיכיתי, עשיתי את כל המסע המסכם במקטעים של חמש דקות. מדוע אני מרגיש שקורנס נוחת על קודקודי ללא שהות, מהמם אותי בעוצמתו. אני ממשיך לנעוץ את מבטי בנועה, "לא יודע, נועה. כשמדברים, דברים צפים. אני חושב שאנחנו צריכים לעשות את זה, ממש, כלומר להגיד את הדברים." הלב שלי הולם בעוצמה.

 

"אני אדבר," היא אומרת ומתבוננת בי, "כן, דני, איפה היית? על מה אתה רוצה לדבר? על זה שהחלטת לעזוב את הבית פתאום כי אתה משועמם? או אולי כי בא לך לזיין? איפה אתה חי? מה חשבת?" היא מתיישבת בחדות, "אולי חשבת פתאום שזה נורא קשה - משכנתה, אישה, ילדים? או שפשוט לא בא לך להתבגר? ילד כזה." היא סיננה את המילה ילד.

 

"נועה, הייתי אצל שי. וכן, אני עייף. מותש ממה שקורה סביבי. ועכשיו חזרתי לדבר, ואני מבין, אבל אי אפשר ככה, תמיד עם הפנים הלא מסופקות שלך, תמיד את חמוצה ורוטנת. אולי נמאס לי, אולי אני פשוט לא מסוגל לסבול יותר את חוסר שביעות הרצון שלך ממני."

 

עיניה מכווצות ופיה חשוק, "אתה שוב חי בסרט שאתה מייצר לעצמך, אתה הוא זה שלעולם לא מרוצה ממה שיש, אף פעם לא מוצא את האיזון, מרגיש שהכול תפל וחסר חיים. לי יש חיים מלאים, ילדים שאני אוהבת, קריירה שאני מפתחת, הכול זז אצלי, לא עומד. מי מאִתנו נשאר במקום, איפה המקום שלך? הבית שלך? תסתכל דני - אני נועה, אין הפתעות ואין שינויים, ואתה, אתה פשוט נטשת אותנו!" היא שואפת אוויר מלוא ריאותיה, "בעיניך הרי אני חסרת רגשות. איך קראת לי פעם? ‘נכה רגשית'? אבל עם הנכה הזאת התחתנת. קח את החיים למקומות שאתה רוצה להיות בהם. אני לא שק האוכל שלך ואני לא שק החבטות שלך. ואתה יודע מה, דני? אני גם לא שק הפנטזיות שלך." לא ניתן לעצור את להבת האש. נועה שורפת את חיינו עם מילותיה.

 

"אתה מתהדר בכך שאתה אבא מדהים, מתחשב. בעל מקסים וקשוב - ממש חלומה של כל אישה. אבל בינינו, אתה מלא בחרא; בנית לעצמך עולם דמיוני של משפחת עלית מאושרת שחיה את חייה בנעימים, רק תספר לי, איפה ראית שזה קורה? בספרים שאתה קורא? בחלומות הדפוקים שלך? או במשפחה המרוקאית המעושה שלך, שמשחקת אותה מאושרת ומלאת אהבה, כשלמעשה כולכם חיים בעולם דפוק ומלא כבוד מנופח? תקשיב דני, אתה חי בעולם הדמיון ההזוי שלך וידוע לנו שהחלק הדמיוני הוא החלק הטוב אצלך. ברור שאתה במשבר גיל ארבעים ואתה מנסה לסדר לעצמך את הראש, אבל אולי יצא לך לחשוב פעם על מה העיניים המיואשות שלך עושות לי? ליחסים שלנו? אני מציעה לך דני, שתצא מהפנטזיה שאתה חי בה. בסופו של יום אנחנו חיים בתא קטן משלנו, ולא דני - הביחד לא בהכרח מלא בזיקוקים ובאהבה, ומה שלא עבדנו עליו במשך שנים לא ישתנה לפתע מאליו. לכן מבחינתי אתה יכול לנסוע לאן שאתה רוצה."

 

עכשיו אנחנו מביטים זה בזו. זוג אנשים שחי יחד. פעם חיבקנו, נישקנו, אהבנו, ואפילו בנינו בית. כל היחד הצטמצם לכמה משפטים ארסיים. לאן נעלמנו, למען השם.

 

במטבח אני יושב ליד שולחן האוכל. הכלים, הריח, החלקים שמרכיבים משפחה מוכרים ולא מוכרים. המקרר שעליו דבוקות ההודעות והתמונות של בני המשפחה. אגרטל אדום שבתוכו ורדים שנועה קונה באדיקות בימי שישי, ספר שנועה קוראת בו, "עולם הסוף"; עולם קטן, אני מחייך לעצמי. אני מחכה. אני לא יודע למה. נועה לא תרד, הילדים יגיעו מהצהרון רק אחר-הצהריים.

 

"מה יהיה עכשיו, דני?" נועה שואלת אחרי שעה, כשעיניה נעוצות בי.

 

"לא יודע מה יהיה. מצטער נועה, אני פשוט לא יכול לחשוב ובטח לא לקבל החלטות. את כן?"

 

"אני כן," היא עונה בנוקשות.

 

"אוקיי, תמיד היית הגיבורה מבין שנינו."

 

"לא דני, תמיד הייתי זו שיותר מפוכחת מבין שנינו. פשוט עוף מכאן דני. לך מהבית הזה, מהחיים שלי, הבית הזה הוא כבר לא הבית שלך. אין לנו על מה לדבר. פשוט לך מכאן." היא נעמדת מולי.

 

"זהו, נועה? נגמרה השיחה להיום, אנחנו משאירים את הדברים פתוחים? ומה יקרה מחר-מחרתיים? יש בכלל מחר או מחרתיים?"

 

"אין עכשיו מחר, מחר יהיה מחר. קודם נעבור את היום." אני נעמד ונועה מלווה אותי בשתיקה. אני יוצא מהבית שלי, מהחיים שהיו לי, ועם כל צעד הופך האוויר בגופי לדליל יותר. אני מביט על החצר; דשא ירוק, שמשיה, פרגולה חומה, ברכת שחייה מגומי, אופניים שחורים, אופניים אדומים, אופניים קטנים. החיים שלי מונחים פה, בוהקים בשמש. אני מתבונן בהם ונזכר בדורון השותף שלי.

 

בערב ראש השנה לפני כארבע שנים ישבתי אִתו בחדר הישיבות והזמנו סושי. פתחנו את בקבוק הוויסקי מהבר המאולתר שלו ושתינו יחד את כוסית ה"לפני יציאה לחופשה". העיר התכרבלה באווירת רוגע. התרווחתי על הכיסא, דורון לגם מהכוסית שלו. אני דיברתי והוא שתק. סיפרתי לו על ארוחת החג שנערוך בביתם של שי והילה, וככל שהשיחה התמשכה נדמה היה שפניו התכרכמו יותר. מעולם לא ראיתי את שותפי מתכווץ כך מול עיניי. השתתקתי. הבנתי שכל משפט שיוצא מפי שורף אותו מבפנים. הוא מזג לנו כוסית שנייה. "כשמגיע החג אני הופך לאיש אחר. המסכה שאני עוטה על עצמי ברוב השנה מתפוררת. המוזיקה של החג שציניים כמוני מזלזלים בה חודרת את השריון שלי ואז אני מקנא בך, מקנא באנשים שחוזרים הביתה לחג, למשפחה, לדבר שקוראים לו בית. תחושת כישלון אוכלת אותי מבפנים. כל החגיגות והזיונים לא שווים כלום לעומת הביחד של חגיגה משפחתית אמִתית."

 

הזמנתי את דורון אלינו לארוחת החג. שי ונועה ישמחו מאוד, אמרתי. הוא הנהן ואמר שהוא נוסע יחד עם ידידה למלון בצפון, למשתה של אלכוהול וזיונים - בדיוק כמו שהוא יודע. הוא חייך חיוך עצוב שנחקק בלבי.

 

תחושת הכישלון שורפת אותי עד דק.

 

כשהשעון מראה על אחת-עשרה ועשרים בלילה אני מחנה את האוטו סמוך לכניסה לביתו של שי ופותח חלון. הרוח הקרירה של הגליל מצננת את פניי. מרחוק עולים נביחות של כלב עזוב וקולות פעמוני הרוח התלויים בחצרות הבתים. נועה אוהבת להקשיב לפעמוני רוח, הם נושאים עמם צלילים של שלווה, היא אומרת. באחד מימי ההולדת שלה, קנו לה הילה ושי במתנה שלל פעמוני רוח. ערבוביה של צבעים ושל צלילים. באותו ערב תלו הילה והיא את הפעמונים לאורך הפרגולה והעצים בגינה. שי הביא גיטרה ופרש שמיכה על הדשא, ואני הבאתי יין וגבינות ולחמים שונים. היה נובמבר, נועה התעטפה בשמיכה ושי ניגן לה שיר אהבה שהוא והילה כתבו. אני עדיין זוכר חלק מהמילים. נועה רעדה מהתרגשות והילה זינקה וחיבקה אותנו, "כמה שאני אוהבת אתכם," היא אמרה. אפילו פתיתי הזיכרון נעלמים עם הזמן.

 

אני מביט במראה הצדדית של דלת הנהג, עיניי אדומות, אני מותש לחלוטין. בחצר החשוכה יושב שי על כיסא נוח ומעשן סיגריה. אני מתיישב לידו ואנו שותקים. אני צמא, עייף וכואב. אני מסתכל לו בעיניים והוא מסתכל בי. ג'ורג', ששוכב למרגלותיו של שי, מתבונן בי במבט אוהד.

 

"מה שלום הילדים?"

 

הפרדה היום מאביתר השאירה בגופי חלל ריק. נסעתי לגן שלו והוא חיבק אותי בשמחה נטולת חומות, מציג אותי בגאווה לחבריו. התהום העמוקה ותחושת החוסר שנותרו מהפגישה עם נועה קהו לנוכח השמחה שלו. אפשרתי לו להתכרבל בתוכי, מרגיש באצבעותיו נכרכות באצבעותיי, אחוזות בהן. יצאנו החוצה לגן המשחקים. הוא שאל אותי איפה הייתי והתנדנד בנדנוד קבוע, מדגים לי את היכולת שלו להתרומם גבוה. יום שלישי הוא היום המשותף שלנו והוא ביקש שנלך ל"מק'דונלדס" בסוף היום. עניתי לו שהיום אימא תאסוף אותו מהגן, ובטח תסכים לאכול אִתו המבורגר. הוא ירד מהנדנדה ונעמד מולי, בתוכי שטה ספינת קטר גועשת. דמעות בצבצו בעיניו. ההכרה שאביו הולך החלה מטפטפת לתוכו, חיבקתי אותו. ספינת קיטור חצתה את העורקים שלי.

 

 

 

לאחר שיחת הטלפון הצוננת עם שי נכנסתי הביתה. הרגשתי שאני חייב להתקלח. להישטף במים חמים שימוססו את המחסומים שאוחזים בבית הבליעה שלי. התלבשתי ונסעתי להביא את הילדים מהוריה של נועה. יעל התעקשה שאוכל ארוחת ערב עם נחום אביה של נועה, אני אוהב את האוכל שלה והנחתי שהיא רוצה שאדבר עם נחום. כשפרשה יעל מעבודתה כאחות ראשית בבית החולים, חזרה לאהבתה הישנה, הציור. היא הקימה סטודיו בחדר ילדותה של נועה, ושם וציירה ציורים שנדמה שרצו לפרוש כנף מתוך הבד.

 

לפני כשנה, כשבאתי לאסוף את הילדים באחת השבתות ואף אחד לא ענה לצלצולי הפעמון, נכנסתי ללא אישור לבית חמי וחמותי. טיפסתי במדרגות העץ המובילות לחדרי השינה. מבעד לדלת ראיתי את הצדודית של יעל. הבטתי בה מציירת, עיניה היו ממוקדות בבד שלפניה ופניה מרוכזות במאמץ, לרגע נדמָה לי שאני מביט בנועה שוודאי תיראה כך בבגרותה. כשהרגישה בי, פלטה צעקה של הפתעה. היא התקרבה אליי וחשתי במתח שעולה בתוכי מאזור הבטן התחתונה. היא נשקה על לחיי מתוך קרבה. חשתי שגם היא הרגישה באינטימית המאיימת שחלפה בינינו והתעשתה מיד. ירדנו למטבח ושתינו קפה. "אתה יודע, דניאל, אם היה אפשר, הייתי נוסעת מכאן. לעיר אחרת, זרה, שאני לא מכירה בה אף אחד, הייתי שוכרת סטודיו ומציירת, מטיילת ברכיבה על אופניים, חיה בלי שעון, בלי טלפון, בלי קשר לאף אחד. אני מרגישה תחושה של פספוס, הרי הכרתי את נחום ממש שנה אחרי הצבא, התחתנו ואז הילדים נולדו וצריך היה לגדל אותם, ואז הנכדים... תמיד אני עסוקה, לרגע לא לבד. אולי יום אחד..."

 

נועה נהגה לומר שהיא לא יודעת את מי אימא שלה אוהבת יותר, אותי או אותה. החיבור הטבעי בינינו נעם לה, כמו הייתה זו הצלחתה האישית. גם עם אביה נחום, דב גדול ממדים, בעל פנים רחבות, אף בולבוסי ונימי דם הפרושים על לחייו, הסתדרתי. נחום הקרין עקשנות של דור אחר. שיחותינו תמיד לוו בכבוד הדדי ובעוקצנות חברית. תמיד שב מגיחותיו לאירופה עם בקבוק וויסקי משובח או עם חבילה של ספרים מתוך רשימה שנועה הייתה מעבירה לו. הוא היה מתרוצץ מחנות לחנות כדי להיענות לבתו המעניקה את לבה לבעלה דרכו. ועכשיו הוא יושב על הכיסא החום, בולע מנות גדולות מהפשטידה ומחזה העוף, או כמו שקוראים לו בבית של נועה "הלבן של העוף". גם אני אכלתי ברעב גלוי. נחום התרווח על הכיסא והניח את רגליו על הכיסא שממולו, "רוצה כוסית?" שאל, רכות מפייסת נחה על שפתיו ואפילו אפו התרכך. עניתי לו שאשמח לשתות אִתו.

 

יעל מילאה את המדיח בכלים מלוכלכים. הרגשתי שהיא רוצה לשאול אותי מיליון שאלות ויודעת שלא תשאל. נטע זינקה על ברכיי וערמת תלתליה חבטת באפי, צועקת לי ש"'תר רוצה ל'ביץ לה", עיוות מילים שגורם לי לחיוך. אביתר מזנק אחריה, שערו פרוע ולחייו סמוקות, "נטע סתם שקרנית", החזיר לה. יעל אחזה בידיהם ברכות ולקחה אותם אל הסלון לצפות בטלוויזיה. אביתר ביקש להישאר אִתי והתיישב על ברכיי. ידיו ליטפו את בטני בהיסח הדעת. נחום חזר עם כוסות הוויסקי, "אתה רוצה גם, אביתרי?" שאל בחיוך. אביתר עיווה את פרצופו, "זה מגעיל, איכס, ורק זקנים שותים את זה." הוא ירד מברכיי והצטרף לנטע.

 

"לחיים, דני," אמר נחום והקיש בכוסי, שאפתי את הניחוח המשכר ולגמתי מה"גלנפידיך", נועל את המשקה בחלל הפה, מתענג על הארומה המעושנת ועל שלל הטעמים החורכים - החריפות המבערת נמזגת בכל תא בגופי.

 

"אתמול בערב שמתי לב שאתם קצת כועסים ביניכם," אמר נחום, "אתה יודע, לא הכול צריך להיות מושלם." הרגשתי שהוא רוצה להעביר אליי מסר.

 

מהסלון שמעתי את הפזמון של "בוב הבנאי", ואת נטע צועקת, "כן, כן," ואת יעל ואביתר מתגלגלים מצחוק, הצטרפתי אל הצחוק והשתנקתי מהמשקה. "דני, אתה יודע, נועה עברה כאן בדרך לראש פינה, לא היה קשה לראות שהיא עייפה ומתוחה. ניסיתי לשאול אם הכול בסדר, אבל היא לא רצתה לשתף פעולה. עכשיו אני שואל אותך, הכול בסדר אִתכם, דני?"

 

"הכול בסדר, נחום." עניתי בחדות, ראיתי שהתשובה לא סיפקה אותו. לי היא הספיקה. אני לא מתכוון לחלוק את הזוגיות שלי עם אביה של אשתי.

 

"תראה, דני, כנראה אתה לא תאהב את מה שאני אומר, ואני בטוח שיעל תרצה להרוג אותי, אבל אני חייב לומר לך מה אני מרגיש. אני ואתה משפחה כבר לא מעט שנים ולמדתי להכיר ולאהוב אותך. נכון, לוקח זמן אבל בהחלט זה כבר קיים וטבעי. ברור לי שהחיים היום שונים, מהירים, אתם דור אחר - שזז כל הזמן. דור שרואה את החיים שונה מהדור שלנו, בעבר החיים יחד היו סוג של קביעות, אתה מתחתן עם אותה אישה ואִתה אתה מסיים את חייך. זה טוב, אולי, לנו. בעצם, זה טוב בכלל, אני חושב. כבר לא מעט זמן אי אפשר לא להרגיש במתח שביניכם, בחוסר שביעות הרצון של נועה, כמו בעייפות שלך. אין לך מושג כמה הריחוק ביניכם הורג אותי. אני יודע כמה נועה אוהבת אותך ואיך היית כרוך אחריה. ברור שאהבה כזאת לא הולכת לאיבוד. דניאל, אתם יקרים לי מכול, אני יודע שאתם יכולים וצריכים לעבור את המשבר הזה ולאסוף את עצמכם מחדש, ואם יש בעיה כלכלית, אתה יודע, אני תמיד מוכן לעזור."

 

הבטתי בחותני, שהרשה לעצמו לחרוג מהכלל של אי-התערבות. "אתה יודע, נחום, אולי אני לא אמור לומר לך, אבל כן - די מחורבן. לא תמיד מה ששקוף לאחד נראה שקוף לשני וכולנו גם משתנים. איך אמרת, הדור שלכם? כן, בדור שלנו הכול מעורבב. אני אוהב לבוא לפה, זה הבית שלי, אני אוהב גם את יעל - שתדע את זה נחום, אני לא יודע מה קורה ואיך יהיה." לגמתי בהינף את שארית הוויסקי וחזרתי הביתה עם הילדים.

 

 

 

בערב התקשרה נועה מראש פינה. כל היום לא דיברנו ורק אחרי שהשכבתי את הילדים חסרונה הכה בי בעוצמתו. תהיתי אם אני שומע מעט חום בקולה.

 

היא סיפרה שהנסיעה הייתה סבירה ושהגיעה כבר לפני כמה שעות. קולה רעד כשאמרה שהילה הייתה אוהבת את הבית הנהדר ששי בונה, ושהבית שליו ושקט ויש בו עצב וגם הרבה רוגע. מחר היא תתחיל לעבוד על החלל הפנימי. שמעתי אותה מקנחת את אפה.

 

קולי נחנק. רציתי לפרוק את לבי בפניה, לפוצץ את ערמת השקרים, להתוודות על הקנאה שלי, רציתי לבכות ושהיא תחבק אותי, ולא הצלחתי. "דני, אני יודעת, אני עדיין מנסה להבין, אני באמת מנסה." היא נאנחה, "שי אמר לי שהוא דיבר אִתך היום. שאלתי אותו על מה, הוא מלמל משהו על שאלות טכניות לגבי חוקי נדל"ן ואישורי הרחבה לבית החדש שלו. בטח, דני, אני ממש מאמינה, על מה באמת דיברתם? אתה יכול לספר לי?"

 

"דיברנו באופן כללי, נועה, לא על משהו ספציפי." היה ברור לי שנועה מבינה שאני מתחמק ממנה.

 

"דני, ברור לך ששי אוהב אותך. אני כל הזמן מרגישה אותך אצלו במילים, ‘דני היה אוהב את הנוף הזה ודני נורא אוהב את סוג המוזיקה הזו', ‘ברגע שיגיע לכאן מיד יחפש מסלול ריצה', דני, דני ודני," נועה דיברה, ומהיכן מופיע פתאום הרגש שמשתק אותי? איך מצאתי עצמי מנותק מחברי ומאשתי? היא המשיכה בקול רך, "שי הוא כבר לא אותו אדם. הוא שקט, הוא מקשיב במקום לדבר, אני בטוחה שאת ההתערטלות הוא מעדיף לבצע לפניך, רק לך הוא מחכה. אני לא יודעת מה קרה פתאום ולמה אתה כל-כך כועס, שתדע שנעלבתי בשבילו. חשוב לי להיות כאן, כשאחזור נדבר על הכול." בקולה שמעתי טון מפויס. היא נפרדה ממני וביקשה לדבר עם אביתר ששכב במיטה, מדפדף בספר הציורים שלו. התיישבתי מחוץ לחדר והקשבתי לשיחה הנלחשת בין האנשים האהובים עליי.

 

בסלון הסתובבתי חסר מנוחה, הפעלתי את המערכת והקשבתי לקול העצוב של נייק דרייק. התיישבתי על הכורסה האדומה והבטתי על הדרגש לידי שעליו היו מונחים ספרים שנהגתי לקרוא בערבוביה. אני יודע שזו דרך מוזרה לקרוא אבל כך אני קורא ספרים. קראתי מתוך ספר של פול אוסטר, "איש בחושך", עצרתי אחרי שני פרקים וחשבתי על נועה. אני אוהב אותה ואני חושב שהיא עדיין אוהבת אותי. הסדק הפך עם הזמן לתהום פעורה בינינו. אחרי שני פרקים נוספים, בדיוק ברגע שגיבור הספר מספר על הקלטת שבה הורגים את החבר של נכדתו בעירק, חשבתי על נועה, על כך שהמילים בינינו נורא מצומצמות, אנחנו כבר לא מדברים כמו פעם - הכול כל-כך פונקציונאלי. עצמתי את עיניי ודיברתי אל נועה. מקפיד על צליל נמוך. אשתי שאוהבת דיבור שקט נמסה מחרישיות, אוהבת את המילים שלי נעימות, מלטפות. בדמיוני, היא מקרבת את אוזנה אליי ומבקשת שאספר לה איך עבר עליי היום; "אהוב שלי," היא לוחשת, "אל תמעיט במילים." התגעגעתי לקול שלה, לנשימה שלה, לגוף שלה. עייפות גדולה פשטה בי.

 

 

 

שי פותח את החלון לרווחה וצלילי המוזיקה של ואן מוריסון נשפכים אל החוץ. אלה היו הצלילים שלי. לפני האסון היינו מקשיבים למוזיקה ביחד. בקבוק יין אדום נפתח, איטלקי כמדומני. הוא נעים וכבד ופותח את מעלה גרוני.

 

אני נזכר ביקב ההוא בשפלת יהודה שהגענו אליו בצהרי יום שישי. מצאנו בחור גדל ממדים בעל כרס משתפלת, חבוש בכובע בוקרים. קראו לו גבריאל, הוא היה היינן הראשי ובעל היקב, היה לו קול עמוק וצחוק מתגלגל שהדביק אותנו. שתינו מהיינות ואכלנו מהגבינות שהגיש. הרבה מילים הסתלסלו באוויר. גבריאל חבר לשי, ואני התענגתי על הדיאלוג ביניהם, שנשמע כמו חיזור מלא תנועה ושמחת חיים. נשארנו ביקב עד שהיום החל לדעוך ושעת ארוחת השבת התקרבה. שלושה בקבוקי יין הערנו לקרבנו, והגענו לארוחת שבת מבושמים וזורחים.

 

"אתה זוכר את גבריאל היינן משפלת יהודה?" אני שואל.

 

"בטח שזוכר, שתינו שם בלי הכרה. מה פתאום נזכרת בו?"

 

"לא יודע, נזכרתי בשמחה שהייתה ביקב ובחיבור שלך עם גבריאל ואיזה כיף היה..." חיוך שביר מופיע על פניו.

 

"כן, אני זוכר אותו, הוא היה מבין גדול ביין ובחיים. דיברתי המון שם, נכון? אני זוכר שהוא סיפר על תרצה, אני חושב שככה קראו לה, לאשתו; הוא סיפר איך הוא רוחץ אותה בסבון עשוי משמן זית ולבנדר. כן, הוא היה בהחלט מיוחד. אתה יודע, דני, אצל גבריאל ביקב דיברנו על נשים ועל אהבה - הכול היה חי אז. עכשיו הכול מת. הפצע שנדמה שהגליד נפער שוב בגירוד של תאי זיכרון. באילו עוצמות אהבתי אותה, את הילה שלי. אתה יודע, בחיים כבר לא אוהב אישה כמו שאהבתי אותה." הוא טלטל את ראשו, "לפעמים אני מדבר עם עצמי. יש ימים שבהם אני מרגיש שאני משתגע, יש חלקים ממני שמחקתי בכוח אבל לפעמים הם מופיעים בפלאשים של זיכרונות. אלה הרגעים שהורגים את מה שנשאר ממני. לפעמים אני כמעט לא זוכר את הפנים שלהם. את הפנים של הילדים שלי אני ממש לא זוכר. בלילה הם לפעמים מבקרים אותי. אבל הילה נעלמה. אני עוצם את העיניים ומחכה לדמותה שתצוף מולי, לשער החלק, לעיניים המלוכסנות, והריקנות שבמחשבות שלי לא יכולה להרכיב את הדמות ולחבר את הצבעים. דני, אין לי אפילו שמץ של מושג איך אני גומר את הערב ואת הלילה ואת הבוקר שאחרי. אני אפילו לא מסוגל לחשוב לגעת באישה אחרת, להריח נשימה אחרת. אפילו כשאני מאונן אני לא מסוגל לחשוב על אישה אחרת, רק עליה. וכשהתמונה שלה עולה לנגד עיניי אני גומר על עצמי. כל הגוף שלי מתפוצץ ואני לא מסוגל להתנקות, מפחד להחמיץ את התמונה שלה בזיכרון. אני הולך לישון ככה, מרוח בזרע ובדמעות." הוא משתתק ואני ממשיך לדמיין בראשי את התמונה. "טוב שבאת, דני." רציתי לחבק אותו ולומר לו שאני מתגעגע, ולא יכולתי.

 

"טוב שבאתי, שי. הרבה זמן לקח לי. תגיד, אתה זוכר את סימה?" שי כמו ניעוֹר מחדש, "בטח שאני זוכר את סימה."

 

סימה הייתה מארחת של צימרים בצפון. אישה ענקית בעלת חיוך גדול ותאוות אוכל בלתי נשלטת, מארחת מושלמת. נסענו לשם כמה פעמים, מתלכדים למשפחה אחת. סימה הייתה מחכה לנו בכניסה ומחבקת את כל החבורה לפי התור, "נו, דני, בוא. מה אתה חושב, שבאת לחופש?" הייתה מאיצה בי לבוא למטבחה. בחוץ על הערסל והפופים הענקיים ישבו נועה, הילה ושי עם בקבוק יין, והילדים היו רצים בגינה הרחבה עם הכדור. במטבח המלא סירים רוחשים כמו אצל סבתא נינט, הייתי בוזק, קוצץ, חותך. היא בוחשת, אני נהנה, והיא יודעת.

 

ערב אחד, כשהתארחנו אצלה ללא הילדים, חגגה סימה לבעלה יום הולדת. נסחפנו לערב סביאה. רקדנו ושרנו וצחקנו, נועה הייתה משוחררת, שרה בקול ורקדה לצדי בשמחה גלויה. בבוקר הכינה לנו סימה צידנית עם סנדביצ'ים ויין, ובעלה לקח אותנו לאגם קטן מוקף בצמחייה ירוקה, גן עדן פרטי.

 

"היית שם מאז?" שאל שי. לראשונה לאחר תקופה ארוכה דיברנו כמו פעם. נועה צדקה - שי המתין לי.

 

"לא," הישרתי אליו את עיניי, "אני לא חושב שאני יכול לנסוע לשם יותר, כמו עוד כמה מקומות שהשלמתי עם העובדה שלא אגיע אליהם. אתה יודע, סימה התקשרה אליי שבוע אחרי האסון, היא קראה עליו באחד העיתונים, וקישרה. היא שאלה אם היא יכולה לבוא לבקר אותך והיא באמת באה, אבל אתה כבר לא היית. היא הגיעה עם בעלה, הם ישבו קצת והלכו. כשנפרדנו, ידענו שיותר לא ניפגש. הם מסגרו תמונה שלך, יושב על ערמה של קש עם החולצה הלבנה שקנינו יחד ביוון, מאחוריך מטע גפנים, ומשמאלך הילה. החיים כמו הוקפאו לשנייה של שלמות. בוקר אחד במשרד היא נפלה לי מהיד והרגשתי איך נשבר לי מהשכול הזה. קימטתי אותה וקיללתי אותך ואת הילה ואת אלוהים, וזרקתי אותה לפח. לא שלטתי בזה." חיפשתי אחר עיניו, הוא לא החזיר לי מבט.

 

"לאיפה עוד אתה לא יכול לנסוע, דני?" הוא שואל.

 

"אני לא יכול לנסוע לחוף תל ברוך - זה הרי היה החוף שלנו, של כולנו. אני כבר לא יושב בבית הקפה הקטן בבזל, אני לא מסוגל להיכנס לשכונה מהצד של הבית הישן שלך." אני נשכב על הדשא, פרוש איברים, מביט בשמים הזרועים כוכבים כזרקורים.

 

"אתה יודע דני, בשנה הראשונה אחרי האסון התברר לי שיש תאים במוח שננעלו בפניי. ניסיתי לשמור על שפיות בכך שפעלתי בצורה מכאנית, חייתי בפעלתנות פנימית, שחזרתי סרטים, קטעים מספרים, חלקים מהעבודה, פסקי דין. רק לא להיחשף לזיכרונות. נעלתי אותם. פחדתי שאשתגע. בלילות ישנתי שעה או שעתיים ורק שם, בתוך השינה שלי, ההגנות היו מתרסקות ומשאירות אותי חשוף לזיכרונות האסורים. הייתי מתעורר חבוט ומרוט ומתיישב על המיטה ולא היה לי לאן לברוח מעצמי. לבד מול הקירות. פחדתי, והשדים שבתוכי לא הפסיקו להטריף לי את המוח. לא פעם שקלתי פשוט לגמור עם החרא במכה אחת, בלי פירורים, בלי שאריות," שי הסיט את ראשו בתנועה מהירה, מרחיק מעצמו את השדים. "במסע שלי למדבר, נתתי לזיכרונות לגעת בי בצורה אטית ומבוקרת, חישלתי את עצמי. למדתי להתמודד עם הזיכרונות שעולים, לחיות עם המציאות, לא להיכנע לה. היום אני מסוגל לחשוב על הדברים כהווייתם ולהתייחס אליהם כאל עובדה. אני נרפא לאט. לפחות ככה אני חושב. אני יכול לספוג את עצמי יותר, פשוט לקבל את העובדות. אני אחר, הרבה יותר אטי, אני כהה יותר, לא נפתח בקלות. לפעמים מתיש להיות אִתי, קשה לסובבים אותי לקבל שקרה אסון אימתני כזה, אולי האבדן שלי מאיים עליהם. הנה, גם לך היה קשה לקבל אותי מחדש. פתאום יש שי אחר, מגולח, קצר. אתה אולי רואה את עצמך בי; תמיד היית קצת בודד, והנה אני עומד מולך יתום ובודד באמת, ואתה יכול לראות שצץ בי עכשיו קצת דני. פתאום אחיך התאום פחות מקסים. נבהלת ממני והשארת את החברות שלנו מאחור, רחוקה ומנותקת. היחידה שקיבלה אותי הייתה נועה. היא באה בשביל להיות. ואתה לא באת. כעסת עליי ועליה. לא הבנתי למה. ניסיתי לעכל ולא הצלחתי להבין. איימתי עליך, דני?" הוא נועץ בי מבט חדש, "אף פעם לא דיברנו על הדברים שקרו, העברנו אותם כאילו, אבל אי אפשר לברוח. אתה יודע בדיוק כמוני שהדברים לא נעלמים, הם כאן, בין שלושתנו. עכשיו באת אליי לבד, הולך וחוזר, ואני שמח שחזרת."

 

אני מביט אל השמים הבהירים, מבחין בצמרת עץ הפיקוס שנעה מעליי, מרכינה לעברי תנועות של שלום. "יכול להיות, שי. יכול מאוד להיות... היה לי קשה. לא הייתי מסוגל לעכל את מה שקרה בחיים החדשים שלנו. ברחתי, כאילו אני לא דני באמת. השתתקתי מולך, אולי אפילו לא הבנתי מה קורה סביבי, התנתקתי. אז מה, אני אידיוט, אבל לא הפסקתי לחשוב עליך. ואני פה עכשיו, אף פעם לא הרגשתי רצון כל-כך חזק בתוך הנשמה שלי להגיע למקום מסוים על הגלובוס, כמו הרצון להגיע אליך לראש פינה, להיות פה ולדבר בלי כל המשקולות המזוינות שגוררות אותי למקומות שאני לא מכיר. אתה מבין על מה אני מדבר?"

 

שי חייך, "זה מה שאני אוהב אצלך, דני, מישהו אחר היה ישר קופץ ומכחיש, ואתה - אתה בוחן את המילים. האמת חשובה לך." הצוהר נפתח בינינו שוב, אנחנו מדברים כמו פעם, כמו שהיינו. שאפתי את הקרירות הגלילית, כולא אותה בתחתית הגוף ומעלה אל פתחי הנחיריים.

 

"היה לי נוח להיות מוקף בזיכרון הישן של מי שהיית. לא התאמתי את עצמי לשי החדש, היה בלתי אפשרי בעבורי לקבל אותך קודר ועגמומי. אולי, כמו שאמרת, הצבת מולי את מראת היתום, הבודד. היה לי נוח עם הניתוק, ואתה לא הרגשת צורך לקרב אותי. שי, האסון שלך, בקנה מידה זעיר - אמנם זעיר אלפי מונים - היה גם האסון שלי."

 

שי מהנהן באטיות, כמו מאזין למילים שבתוך ראשו. "האסון פירק את כל מה שהיה, ואתה איבדת משפחה שנייה, וכן, הטרגדיה הזו היא גם הטרגדיה שלך." שי מדבר באוקטבות חרישיות ורכות. לאוּת עוטפת אותי. רעש מזיגת היין מכה בכוס העמוקה ומנחם אותי.

 

"איפה לסלי?" אני מתרומם לישיבה מזרחית, השם שלה מעביר בי תחושה נעימה.

 

"היא נסעה עם סטיב והשאירה לך מכתב על השידה. תגיד דני, מה קרה עם נועה?"

 

"לא קרה כלום. מריבה שהייתה אחת מאלף, מאלפי שתיקות, שקרים; היינו פרודים בבית אחד." שי הנהן. הרגשתי שהוא מחכה לי.

 

"אני מרגיש קצת קטן באסון שלי מולך, אדם שעצב הוא המצב הקיומי שלו, אולי ‘להיות עצוב' הוא ביטוי חסר פרופורציה בינינו, אבל האמת היא שאני עצוב. אני מתגעגע לילדים, אני מתגעגע למשפחה שלי למרות שאני יודע שאני זה שפירקתי אותה."

 

"אני חושב שהפרדה שלך מנועה הייתה די צפויה, התחברתם במין סוג של ייאוש, הייתם בודדים, צמאים לכך שמישהו יחבק אתכם, פליטים של החיים. כל אחד בפני עצמו מלא ביטחון, וגם כל-כך פגיע. נועה, כמוך, ילדה פגועה, מגוננת, שגדלה בבית שבו הורים חיים יחד כי ככה צריך, כי אסור לפרק משפחה - צריך לחיות למראית עין, למען הילדים. בהתחלה ראיתי שנאבקתם, בניתם חזית נפלאה, אחד למען האחר. אבל אחר-כך זה אתה שהפכת להיות ארכיטקט עדכני, חזרת מאוחר, השקעת בעצמך אבל הפסקת להשקיע בחברות שלכם, ככה היה נדמה לי. אני טועה?" התבוננתי בלילה הבהיר, עששית הנפט מפיצה אורות מרקדים בראש פינה.

 

אני קם בשעה מוקדמת, משקיף מבעד לחלון על גינתו של שי. טיפות של טל מנצנצות מכל עבר. אני מתיישב אל השולחן ומנסה להכניס סדר באירועי האתמול, קול של נקר במעשיו בוקע מחורשת העצים וממרחק נשמעות נביחות של כלבים. משב של רוח קרירה מהולה בריח של שרף עצי אורן פורץ לתוך הבית. אני פוער את פי ושואף את האוויר, לוכד את הרעננות. להפתעתי גופי קל ונינוח, נראה שהמועקה עדיין לא השתלטה עליי, נדמה שהיא נותנת לי מעט רגעי חסד, יודעת שלאורך היום היא עוד תעשה בי שמות. יש עוד זמן דניאל, אל תהיה מודאג. אני אבוא ואהיה. שום דבר לא השתנה. לרגע אני שומע שנטע קוראת לי "א ב א, א ב א" - מדגישה כל הברה. אני מכין קפה, נתתי לג'ורג' אוכל והוספתי מים לקערה שלו. שי עוד ישן, השעה חמש ועשרים בבוקר. מוקדם מדי להתחיל לענות את עצמי במחשבות.

 

הסלון שבו ישנתי מרוצף באריחי אבן ענקים בצבע חום-לבן, אריחים של פעם, צוננים למגע כפות האצבעות. ערמת דיסקים מסודרת בקפידה על מדף ארוך, להפתעתי, לא זיהיתי חלק ניכר מהם. היו שם כלי נגינה ארמנים, כלי נשיפה בעלי שמות מיוחדים, אקזוטיים, כלי נגינה פקיסטניים, אפריקניים, השמות הלא ידועים לי גרמו לי לתחושת החמצה; אני כבר לא מכיר את שי. המוזיקה, שהייתה השפה המשותפת שלנו, שונה לפתע - הוא שומע צלילים אחרים: זאקיר, ראווי, דיוון. בין השמות גיליתי דיסק של אהוד בנאי, "קרוב" הדיסק הישראלי האהוב עליי ביותר, הצלילים שמחזרים אותי הביתה, לשכונה, לעצמי. אני זוכר שלפני שנים, באחד מפסטיבלי סוכות, נסענו להופעה של אהוד בנאי בים המלח. ההופעה התקיימה בחיבור שבין המדבר לירח מלא, על צוק גבוה. בשיר "אהובתי", חיבקתי את נועה מאחור ושרתי לה את המילים באוזן. על אריזת הדיסק, מאחור, מודבק פתק צהוב: "לשי שלי, אהוב שלי, מהילה שלך". קירבתי אותו לאפי, הרחתי את הדף הישן. הקשבתי לצלילים של אהוד ולצלילים של הילה שמנגנת לשי.

 

על שולחן העץ שבנה שי מגזעים של עצי ראש פינה, עדיין מונחות הצלחות וכוסות היין של ארוחת הערב. אני מעביר על השולחן את כריות אצבעותיי, נוגע בעיניים העבות שבו, בצדדיו המרובעים. מקרב את אפי ומריח את הניחוח החריף של העץ, מניח את לחיי על השולחן, מרגיש את הקרירות הצוננת. המוזיקה של אהוד ממשיכה להתנגן בין כותלי החדר, מתלפפת בי. אני חש באצבעותיה של נועה נוגעות בי ברכות, לוחשות "אני כאן, שומרת עליך". אצבעותיה של הילה גם מלטפות אותי, נוגעות בעפעפיי, בפניי. סבא שמעון נעמד לידי מקדש על היין, לידו סבתא נינט לבושה בבגדי שבת ובידיה מגש עם חלות לברכת "המוציא". אני לוחש את המילה "אמן". הנה השמש המאירה של ראש פינה, יום חדש. המוזיקה נפסקת. אני מוציא מארונית המצרכים קפה שחור טחון בשקית עם כיתוב בערבית, מניח פינג'אן כהה בעל ידית שחורה על הכיריים, מוזג מים ונותן להם לרתוח לאט. ברגע שהם מגיעים לרתיחה ראשונה אני מוסיף שתי כפות גדושות של קפה, מנמיך את האש ונותן לו לגלוש כמעט על הכיריים. בחלל הבית נפוצה ארומה טרייה. אני מוזג את הקפה לכוסות זכוכית שקופות בלי ידית, מניח את הכוס של שי על השולחן ואוחז בקצות אצבעותיי בכוס הרותחת שלי. אני מביט מהחלון אל היום המתעורר. ליד הטלפון בשידה מבצבצת מעטפה לבנה שעליה נכתב באנגלית "בעבור דניאל". מוזר איך לסלי כבר נשמטה מזיכרוני. פתחתי את המעטפה ושלפתי מתוכה נייר מקופל.

 

"שלום דני,

 

יומיים היינו יחד. אמנם רק יומיים, אבל אני יודעת שישנם דברים שהם מעבר לפרקי זמן. לא תלויים בו. תמיד התבוננתי בחיים שלי כאילו אני צופה בהם מהצד, כך גם הבטתי בחיים של אחרים, לא מתערבת. אני מרשה לעצמי לכתוב לך על מה שראיתי בך, על החשש שלך מהאש שתשתחרר ממך ותבעיר את הנוכחים סביבך. זה לא יקרה! שבית את לבי דרך המבט הפגיע שלך, שעשה לי פרפרים בבטן, כמו התאהבות של ילדה באיש מבוגר. הרגשתי שאתה חלק מההרפתקה והושטתי לה יד. איזו הרפתקה נהדרת, רציתי לחבק אותך לתמיד. אני מקווה שקצת ניחמתי אותך. יש רגעים שאתה מכיר את האדם מולך גם ללא מילים, מספיק מבט אחד. נועדנו להיפגש, ועל כך אני מודה. אני נוסעת להמשך דרכי, המשכו של המסע הפרטי שלי.

 

שי אירח אותי בזמן היעדרותך. מהרגעים הראשונים הרגשתי שהקשר ביניכם מיוחד ואחר. רציתי שיספר לי עליך, אבל הוא אמר שאתה חבר שלו ושהוא לא מדבר עליך אף פעם עם זרים. ואתה יודע מה? קינאתי בכם, שיש כאלה חברויות בין אנשים. הלוואי שאני אזכה לכך יום אחד.

 

דני, יקירי - אני מקווה שאני יכולה לקרוא לך כך. הרגעים אִתך היו נהדרים ומלמדים. אני מסיימת את המכתב בידיעה שכנראה לא ניפגש. הלוואי שתמצא את השקט והחופש שאתה מחפש לעצמך, שתרפא את מה שחסר ותגרום לעיניים היפות שלך לחייך. אני שולחת לך הרבה אהבה ושמש טובה.

 

שלך, לסלי"

 

אני מקפל את המכתב ומניח על השולחן, לוגם מהקפה שהתקרר קצת, רוצה ששי יתעורר כבר, השקט החמים של ההשכמה נעלם ועמו מופיעה המועקה. אני מסתובב בבית הלוך וחזור, מנסה להרגיע את עצמי; תנועה משחררת אותי. צריך לצאת לריצה, כמו תמיד כשאני על סף פיצוץ, אבל אין לי בגדי ספורט ולא נעלי ריצה. "בוקר טוב," מופיע שי מאחוריי. רווח לי.

 

"התעוררת נורא מוקדם," הוא מפטיר ומתבונן סביבו, מביט במכתב המונח על השולחן משהה עליו את מבטו לרגע. "למה יש כאן שתי כוסות קפה?"

 

"אחת בשבילך ואחת בשבילי. הקפה חיכה לך חם, פשוט איחרת לקום." מבטינו מצטלבים כשאנחנו צוחקים. אני רוצה לחבק אותו, התגעגעתי אליו.

 

"גם אני ער די הרבה זמן, שוכב במיטה ומקשיב לתנועות שלך בבית, לפעמים נחמד לשמוע מילים של שירים מפעם. אני שומע רק מוזיקה שאין בה מילים. אולי הגיע הזמן להיגמל."

 

שי מוזג מים לפינג'אן ונותן לקפה טרי להתבשל. בינתיים הוא שופך את הכוסות עם הקפה הקר, שוטף אותן ומוזג לתוכן קפה מהביל. הוא פותח קופסה שעליה כתוב "עוגיות חלווה נימוחות"; הן באמת נימוחות. אור השמש שוטף את המטבח. שי לוגם מהקפה ומביט מבעד לחלון הפתוח. "דני, אתה רוצה לרוץ, נכון?"

 

"אני מת לרוץ, שי, אבל אין לי נעלי ריצה, מהרגע שקמתי, אני מת לפרק פה כמה קילומטרים."

 

שי יוצא מהבית וחוזר לאחר מספר דקות ובידו שקית ניילון אדומה עם לוגו בוהק, מתוכה הוא מוציא חולצה לבנה עם הדפס של מירוץ הגלבוע, גרביים, ונעלי ריצה שנראות לי מוכרות. הוא מניף אותן באוויר, "בבקשה, מאסטרו." אני רוצה לחבק אותו מרוב שמחה. אני מתקרב אליו, מהנהן להערכה, מחליק ליטוף על ידו, מתקשה לחבק אותו. מרגיש במחסום שמקפיא את התנועה שלי. מסך של זרות עדיין עומד בינינו. אני לוקח את השקית האדומה ונזכר מהיכן היא. לפני כשנה, ביום חמישי חורפי אחד, רצתי בגלבוע את מירוץ חצי המרתון יחד עם קבוצת הריצה שלי. אחרי התחרות חזרה הקבוצה העירה, ואני נסעתי לראש פינה. קבעתי עם נועה שתגיע עם הילדים למחרת בבוקר ובסוף היום נחזור יחד הביתה. הגעתי לשי בשעות אחר הצהריים המאוחרות. הגשם שהיה חלש במשך רוב שעות הבוקר התחזק, וכשהגעתי לביתו של שי כבר השתוללה סופה. הגשם ניתך על גג הרכב בחוזקה ובחמת זעם. עצרתי בכניסה למושבה. עצים גבוהים עטפו בתים ישנים כתמונת נוף ציורית. השמים היו שחורים וברקים ריקדו בהם. הגעתי לחניה בנסיעה אטית. ראיתי את צלליתו של שי ניבטת מהחלון. חיכיתי כמעט עשר דקות, אך הגשם לא פסק. נראה שנרדמתי. שמעתי נקישה על החלון. שי עמד בחוץ ובידו מטרייה ענקית. הבית היה חשוך מעט, מלבד מנורה קטנה שהאירה על הכורסה שעליה היה מונח ספר. האח בסלון הדיף ריחות נעימים של עץ. ג'ורג' זינק אליי בשמחה. חיבקתי אותו ואפשרתי לו להתרפק עליי. הנחתי יד על כתפו של שי, הוא אמר שהוא הולך להנמיך את האש והוריד את ידי מכתפו. נרות דלקו ברחבי החדר ואני שטפתי את זיעת מירוץ הגלבוע ממני. התיישבנו לאכול ושי הגיש קדירה של ירקות שורש כתומים וחתיכות בשר עבות עם אורז לבן. הלחם הונח בסלסילת קש, פרוסות עגבניות ובצל סגול היו שקועים בשמן זית, שתינו יין אדום. ארוחת מלכים. הוא רזה מאוד, ראשו מגולח כנזיר בודהיסטי. זיפים בני יומיים על לחייו. הוא ישב שקט ומסוגר. השבר בינינו היה מוחשי. הוא לא נגע באוכל והזמן לא עבר. בבטן התחתונה שלי החלו תנועות של אי-שקט. שי תרם מדי פעם מילה של נימוס, ואני דיברתי רוב הזמן, ליהגתי. הוא התבונן בי והנהן, מתעניין למראית עין. מתחת לשרוול הרחב היו זרועותיו מכוסות בשריטות ארוכות. צחקתי ודיברתי על העבודה. סיפרתי לו על הפרויקטים החדשים שאני מעורב בהם, על החברים שרצים בכל שישי בפארק, וכן, הם שואלים עליו. אבל לא סיפרתי לו שאני מספר בביטחון שהוא בסדר גמור, מתגבר, שאני משוחח אִתו ומבקר אותו בקביעות. ואז נגמרו לי המילים והשתררה שתיקה. שי הביט החוצה מהחלון הגדול, מלטף בהיסח דעת את ג'ורג' ומגרד את הצלקות שעל ידיו. אני טמנתי את ראשי בצלחת המתרוקנת. הכנתי לנו תה והורדתי ממדף גבוה בארון הכלים כוסות לבנות מעוטרות בכוכבים. חשתי בגבי מבט נוקב שקדח בי, ואולי רק נדמָה לי. לא הייתה עצם בגופי שלא רצתה להסתובב ולומר לו: "שי, קיבינימט, דבר אִתי כבר." אבל שתקתי. הנחתי את כוסות התה בינינו. הוא המשיך לשתוק. כאב הבטן שלח גלים והרגשתי שמלקחיים בוחשים בתוכי. לא יכולתי לחדור את השתיקה שלו ולא את הגירוד הבלתי פוסק של ידיו. שי הלך לשטוף את הכלים. עברתי לסלון, פושט איברים על הספה ומקשיב למוזיקה. עצמתי את עיניי ונרדמתי. לאחר כשעה קלה הרגשתי שמיכה שמכסה אותי וידיים שמניחות כרית תחת ראשי. התעטפתי בשמיכה וישנתי שנת לילה ארוכה. כשהתעוררתי שי כבר יצא למרעה עם הכבשים. חיכיתי לנועה ולילדים. קיפלתי את המצעים והנחתי אותם על המיטה הסתורה של שי. התיישבתי על כיסא בחוץ, ממתין למשפחתי שתבוא לקחת אותי הביתה. נועה הגיעה עם הילדים בסביבות השעה עשר. הם נכנסו בעליזות שצבעה את המקום בגוונים רכים והרגיעה את המועקה בבטני. שי חזר כשהיינו בעיצומה של הכנת ארוחת בוקר. נועה חיבקה אותו והטמינה את ראשה בכתפו, הוא נישק את לחייה ברכות. אחרי הארוחה, שהתנהלה באווירה הרבה יותר משוחררת מהאחרונה, נפרדנו משי. נועה חיבקה אותו והוא ליטף את ראשי הילדים. התחבקנו ומיד ניתקנו מגע.

 

בגדי הספורט הזרימו אנרגיה מיידית ברגליי. שי רץ כמו תמיד, ללא חולצה, קרחתו מבליחה בשמש. הוא חזר לעצמו, כנראה שאורח החיים והתזונה שאימץ היטיבו עם גופו וגם עם נפשו. אנחנו חוצים את חורשת הברושים ליד הבית לכיוון עליית אספלט המחברת לבתי המושבה. ידינו נעות כמטוטלת בקצב נינוח. אישה יפה עוברת על פנינו, דוחפת עגלת תינוק, שי מחייך אליה ומהנהן לשלום. היא מתבוננת אחרינו בחיוך.

 

"מי זאת?" אני שואל, סקרן ומתנשף.

 

"זו יעל, שכנה שגרה ברחוב שלי. היא בת המושבה שעזבה את תל-אביב כדי לחזור לגור בטבע. בעלה איש היי-טק, נשאר בעיר הגדולה ומגיע לכאן רק בסופי שבוע. היא מציירת ומוכרת את הציורים בבתים של אמנים באזור. לפעמים היא מגיעה בצהריים למחלבה ואנחנו מדברים קצת, ופעם בשבוע אני משגיח על התינוק שלהם כשהיא הולכת ליוגה, ככה יצא."

 

 

 

"ובעלה... מה אִתו?"

 

"לא נראה לי שיש הרבה חיוכים ביניהם, אבל אתה יודע, מעגלי החיים."

 

זיק של ימים עברו ניצת בעיניו. אני מכיר היטב את הזיק הזה. הוא ממשיך להניע את רגליו במהירות של כאחד-עשר קילומטר לשעה. אני מתנשף אחריו ומרגיש את הדופק שלי מואץ. מוריד קצת מהמהירות. מרגיש שזורמת בינינו קרבה נושנה. "בוא נחזור ונבהיר את מקומנו ביקום, שי; המקום הקבוע שלי הוא המילים. אני מעבד אותן. ואתה מאלה שמבצעים את המעשים. כך הוסכם בעבר. עדיין לא שינינו זהות. למרות שנראה שאנחנו בדרך."

 

 

 

"אתה יותר מדי, דני, והדני החדש מדאיג אותי," שי צחק, ההתרוננות שלו פורטת בגופי מיתרים ישנים.

 

"אתה יודע, אני קורא המון. פעם צחקתי על התאווה שלך לספרים, היום אני מעריץ מילים שפותחות עולמות שלמים. הפסקתי עם הבלי העולם, אני מנסה להיות שי, נטו. זה מה שעוזר לי לקבל את הכאב. החלטתי שאני לא שוקע. לקחתי עזרה ואני עובר ייעוץ פעם בשבוע, ומקפיד להקשיב וליישם. מכיר את עצמי טוב יותר. אני עובד, קורא, רץ, נח, חושב, שותה כוס יין ביום, אני אוכל את מה שאני מבשל לעצמי, מתרגל טאי-צ'י ויוגה, והכי חשוב דני - אני מנסה לחיות בשלווה יחסית. כמו איש במסגרת אינטימיות משלו, אני פסיק קטן מול רעש העולם." שי מדבר על חיים בלי חריקת שיניים, על השלמה, ואני חושב שבתנועות הידיים והרגליים המסונכרנות יש דופק קבוע. איפה הייתי בכל הסיפור של שי? לא הייתי אוזן להקשיב. עקפנו את היישוב, רצים בקצב, כמו פעם.

 

הגענו הביתה ושי מתיישב על הדשא בעייפות. אני נמתח. "כוס אמק דני, אני רץ הרבה אבל עדיין בסוף אתה מגביר את הצעדים כאילו הכול נוצות, זה מעצבן."

 

"אחי, הכול עניין של גנטיקה," צחקתי. שי נשאר על הדשא. אני ממלא את הקערה של ג'ורג' במים מהצינור. ג'ורג' שותה בלהיטות. אני מסתובב אל שי ומשפריץ מים על הקרחת הנוצצת שלו, הוא מופתע ואנחנו צוחקים.

 

"אתה לא אמור ללכת לעבודה?"

 

"לא בא לי עכשיו. העזים יחכו, הגבינות יימכרו. שעות העבודה שלי גמישות, בהתאם לזמן שלי. טוב לי ככה אִתך, בוא ניסע. ניסע אתה ואני. ניסע כמו בסיפורים שלך. תמיד אמרת שזה יכול להיות מדהים - טיול תרמילים ארוך, בלי חשבון - ‘טיול של הלייף', קראת לו. אתה זוכר? שנהיה כמו אוגוסטוס מקריי וג'ון וודרו מ'יונה בודדה'."

 

בימי שישי נהגנו לרוץ מהנמל המחודש של תל-אביב דרך פארק הירקון עד להדר יוסף ובחזרה. שנים-עשר קילומטרים רכים ונעימים לרגליים המיומנות שלנו. בשישי אחד שי הציע שניסע לים ונשתה כוס יין לפני הארוחה. הוא הבטיח שהכול עליו והוא כבר יסדר את העניינים עם נועה. נסענו לחוף וישבנו בכיסאות נוח. קנינו יין נחות של קיוסקים וכוסות חד-פעמיות. שי בישר לי על ההיריון של הילה וזרח מול השמש הנבלעת.

 

"אני לא רוצה לנסוע רחוק דני, אני רוצה להרגיש את החופש, לחוש את מה שהרגשנו ממש עכשיו, בריצה. להרגיש מחדש את החיבור בינינו. שנעשה לעצמנו קידוד חיים מחדש, שנשלים את השיחות שלא שוחחנו, שנריב, נתווכח ונכעס. ואז אולי נשלים. שנתנקה, לעזאזל, שנתנקה."

 

לבי נע בתוכי. מדלג אל הפיקים המוכרים של התרגשות גדולה. שי היה צריך להוביל את הכבשים למרעה ואז לחלוב אותן עם שותפו לטיף. כששי היה חובץ את הגבינות, לטיף היה מתחזק את הכבשים ואת הגינה. "בוא גם אתה תעזור, תרוויח קצת את הלחם שלך." הוא קרץ לי. "אתה יודע, אני לא צריך לומר לך להתקשר לנועה ולשאול אותה לשלומה. אתה תחליט על עצמך לבד. אבל דבר עם הילדים, דבר עם העבודה, תתחבר, אל תהיה פליט. לא כל מה שנראה רע היום ייראה כך גם מחר. מגיע לך זמן. אגב, אתה מכיר את שביל ישראל?"

 

"פעם ראיתי בטלוויזיה כתבה על מסלול חניכה אופייני של חבר'ה לפני צבא, לא יותר."

 

הוא הנהן בשביעות רצון, "תקרא קצת באינטרנט, תלמד. אני ג'ון וודורו ואתה אוגוסטוס מקריי וככה נתחיל, נתגלגל. מסלול החניכה של הצעירים לפני צבא יהיה המסע האמִתי שלנו. יש לנו הרבה על מה לדבר, לא?" מבטו ננעץ בי. מאין לו המבט הזה שגורם לי להשפיל את עיניי?

 

לגמתי מהקפה שהתקרר. תמיד היה לי ברור שאצא למסע חיי עם שי. אין קילומטר בריצות הארוכות שלי, או מילימטר בזיעה שניגרה, שלא היו הכנה למסע הזה. שי ואני, אוגוסטוס וג'ון. רק לאסוף את הרעיון ולאמץ אותו אליי. הציפייה הייתה חוויה בפני עצמה. ידיעה פנימית שמשהו הולך לקרות. מאורע מכונן. לפתע מגיע האיש שנעדר מחיי בשנים האחרונות, איש מרוסק שבנה את עצמו מחדש ומזמין אותי לפסוע לצדו בשביל ישראל. שוב חזרה המטוטלת הקבועה והעיפה אותי מהכביר והעצום אל הקטן והשגרתי.

 

במחשב הנייד של שי הקלדתי את צמד המילים "שביל ישראל". שביל ישראל, על מה הוא מדבר, קיבינימט? בדמיוני הקודח נסענו ברחבי אמריקה הענקית, על פני יבשת של צבעים, ריחות, אקלימים, ספרים. ראיתי את עצמי חורש את הכבישים על פני קילומטרים רבים של חוות, יישובים עירוניים וכפריים, פארקים, הרים ויערות, והלאה משם לברזיל, לאקוודור, לבוליביה - חופש. שביל ישראל נשמע לי כמו טיול של הצופים. לשם אני אמור ללכת? מה לשביל ישראל ולתחושת החופש הנכספת? תל דן, תל חי, דישון, יגור, טבריה, חדרה, תל-אביב - על מה אנחנו מדברים? גיבושון של בר-מצווה. רציתי לפגוש את שי ולהסביר לו שממש לא - שאם כבר עושים טיול, אז שניסע 'על אמת'.

 

חייגתי לביתי. "שלום, כאן משפחת שגיא, ניתן להשאיר הודעות לדני, נועה, אביתר וגם לנטע - למרות שהיא עדיין לא יודעת לדבר," נשמע קולו של אביתר. ההודעה הוקלטה לפני כשלושה חודשים, כשאביתר טען שגם לו מגיע מקום בתא הקולי. "היי נועה אני אצל שי, תחזרי אליי כשתרגישי נוח. ד"ש לילדים ואשמח אם הם יתקשרו." הודעה מטומטמת. מה זאת אומרת כשתרגישי נוח? איך נועה יכולה להרגיש בנוח?

 

אני נפרד מנועה? נועה נפרדת ממני? פרדות היו מנת חלקי לאורך החיים ומעולם לא הייתי הצד היוזם בהן. תמיד הייתי מעין שותף פאסיבי שזמנו פג ושבדרך מוזרה תמיד ציפה לכך. ובאמת, בדרך כלל היו הקשרים שלי מתמוססים ללא שאריות או מילים מיוחדות, במחזוריות ידועה מראש. ואז הצבא. ונורית, משקית הת"ש של הגדודים - היהלום של קציני הגדוד. בת קיבוץ דפנה, שנראתה כמו ילדת טבע בשערה הארוך והכהה ובעיניה הירוקות והחתוליות. היה בה תום וששון המג"ד שמר עליה קרוב אליו. היא הייתה נוסעת אִתו בג'יפ המאובזר בשעות האימונים, את עיניה מכסים משקפי שמש שחורים, שערה היה מתבדר ברוח וכשהייתה עוטפת אותו במטפחת צבעונית דמתה לכוכבת הוליוודית שבאה לביקור קצר, דוהרת ברכב מאובק ונהנית מפריווילגיות יופי ברורות. בערבים, לאחר המסעות המתישים שלנו, הייתה נכנסת למאהל הפלוגתי, עוברת מאוהל לאוהל כדי לשוחח עם החיילים. היא לא נרתעה מריח הזיעה החמוצה שבאוויר, והשתדלה אצל המג"ד בשבילנו. סיורה היה מסתיים בשתיית קפה עם הצוות שלנו, שהיה מהצוותים הוותיקים. יוחאי היה מכין לה קפה נמס עם שתי כפיות סוכר גדושות, ומעט חלב, היא הייתה מתיישבת על המיטה שלי ומקשיבה לתיאורי הרעב של ממן שתיאר בדקדוק את הסנדביץ' המושלם - ממש אפשר היה לטעום מהכריך הדמיוני והטעם היה מוחשי בתוך בית הבליעה. נורית ואני החלפנו מבטים. לאחר טקס הקפה הייתה שבה למקומה הטבעי בחצר הסגל, לצחוק עם הקצינים. הנסיכה של הגדוד.

 

באחת הפעמים שבה נשארנו בבסיס בסוף השבוע היא נכנסה לחדר שלנו ועיינה בספר שקראתי כשעל פניה הבעת פליאה. "ממה את מתפלאת? שלוחם פשוט כמוני קורא ספרים כאלה, או שבכלל יש לי זמן לקרוא ספר?" שאלתי. היא ענתה שגם וגם.

 

גשם ירד לכל אורך השבוע האחרון של אימון סיום מסלול ברמת הגולן, מתחת למדים היה העור רטוב ודביק והגוף רעד ללא שליטה. העייפות והרטיבות התישו אותנו. נורית ישבה מתחת לאוהל החפ"ק, עטופה בחרמונית ובמעיל סערה, וצפתה יחד עם המג"ד ועם שאר קציני הגדוד בתרגיל כיבוש יעד מבוצר, גבעה ענקית שמדמה מוצב סורי. הגבעה הייתה זרועה בסלעי בזלת שכוסו בבוץ טובעני. הסתערנו, מדמים אש אמִתית כהכנה לפני תרגיל הכיבוש עם אש חיה. האימון נמשך ללא קץ, הלאוּת, הקור והגשם הכריעו את שלוותו המעורערת של יוחאי קשר הפלוגה. הוא לקח בידו את אפרכסת מכשיר הקשר הגדודי, הגדיר בטון סמכותי את נורית כיעד כיבוש, והוסיף תיאור מפורט של התהליך. התיאור גרר את הרשת הגדודית להתדיינות ארוכה ומפותלת על כיבוש יעדי נורית בדקדקנות. המג"ד ששון האדים וצעק עלינו שנפתח את האלונקות. חיכינו למוצא פיו. לאחר עמידה ארוכה בסערה השוטפת ניתנה ההוראה לכבוש את יעדי נורית. כבשנו את הגבעה פעם אחר פעם. הגענו לקצה גבול היכולת, אבל ששון המשיך לירות לעברנו את פקודותיו. בפעם החמישית, מותשים לחלוטין ומשוכנעים שהערב הזה לא ייגמר לעולם, פרצנו בצחוק חסר שליטה. שאר הצוותים הצטרפו, הצחוק התגלגל מכל חזיתות הגבעה. המג"ד השתולל מזעם והחליט לבצע בנו, הצוות הסורר, גיבוש לילי. חזרנו למחנה עם אלונקות פתוחות. הגשם המשיך לשטוף אותנו בעוצמה, מכביד על הפק"לים הכבדים שנשאנו. כתפיי היו שרוטות ממוט האלונקה שהעמיק את חתכיו בעור. כשהגענו לבסיס האימונים הועמדנו ברחבת המסדרים באלונקות פתוחות. המג"ד נכנס לאוהלו, מותיר אותנו עומדים תחת גשם שוטף עם אלונקה פתוחה וללא בדל של צחוק על השפתיים. נורית חלפה על פנינו בדרכה למשרד המג"ד ומלמלה שהיא מצטערת. ממן ענה לה שאנחנו רגילים. מבעד לדלת המשרד, שנותרה פתוחה מעט, ראיתי שהיא מגניבה לעברנו מבטים קצרים.

 

הגשם פסק מזעפו אך ששון לא נראה בשטח. הישיבה נמשכה. דרך חלונות האוהל ראינו את הצללים של אנשי הפיקוד. מנור חיזק אותנו כמו תמיד, "הכול בסדר, אנחנו חזקים." לאחר שעה, הרגליים הפכו לעופרת, כל שאר הפלוגה התבוננה בנו בשתיקה רועמת מתוך האוהלים, אף אחד לא הלך לישון. לבסוף יצא המג"ד מחדר המבצעים לבוש בחליפת סערה ולצדו קורקין, הסמל הראשון, שכינויו "הזונה הצוחקת" הלם את פניו ואת מזגו הרע.

 

"ערב טוב לצוות המובחר. כולנו חיילים איכותיים ביחידה איכותית ואנו הולכים לסיים את המשימה שהתחלנו בה והיא לכבוש את הגבעה שנקראת בפיכם ‘נורית'."

 

נשאנו את האלונקה הכבדה כל הדרך לגבעה נורית. על פי הוראת המג"ד כל חיילי הפלוגה צעדו אחרינו צופים בסגירת החשבון עם הצוות שסרח. האירוע הפך למאבק כוחות בינינו לבין המג"ד. במשך כל התרגול שמרנו על קשר בינינו, מנור ואני עם הכושר הפיזי הטוב מכולם, דרבנו את כולם. חידו, בעל כושר פיזי לקוי, התקשה לנשום. הוא גרר את רגליו ומלמל לכיווני, "דניאל, אני לא מסוגל יותר." רגע לפני שוויתר הדפתי אותו קדימה לאורך העלייה. כשהגענו למעלה ההר סימן קורקין באצבעו לחזור על התרגול שוב. כמה שנאתי אותו באותם רגעים. "אף אחד לא נשבר," לחש מנור, וכך היה, בדבקות אחוזת טירוף כבשנו את הגבעה. הגענו לפסגה ואז ירדנו בריצה, שוקעים באדמה הטובענית. רק הפנס של ששון מנצנץ אלינו מבעד לעלטה. הבוץ שדבק בנעליים הפך את רגלינו לכבדות. "עבד השטן", שמעתי את ממן לוחש.

 

הטרטור נמשך כשעתיים, כששאר הפלוגה צופה בשיגעון. קריאות עידוד החלו להישמע, "אתם לא נשברים!" הקריאות ניצחו את העייפות. המשכנו לטפס ולרדת מהגבעה ששמה הפך ברשמיות ל"נורית המזוינת".

 

קורקין המשיך לחלק פקודות בקול צרוד. פנסו מאיר מולנו. זחלנו על הברכיים, כבר לא יכולנו להזדקף. חידו נעצר. מנור ווקנין הסתערו לכיוונו כשמנור צורח, "חידו, אתה לא עוצר גם אם אתה מת!" נשימותיו הפכו לחרחורים של תבוסה והם החלו להדוף אותו כלפי מעלה. האלונקה נפלה מכתפינו על הבוץ. הרמנו אותה מיד, מקבלים כוחות חדשים מהעידוד הפלוגתי שלמרגלות הגבעה. ממן, המרדן התמידי, המשיך לחייך בהתרסה. קורקין נשמע כיוצא מדעתו, ששון המשיך להתכנס לתוך שתיקה קפואה, ובפלוגה למטה הפכה התסיסה לקולנית יותר, "עזוב אותם, מספיק!" שמעתי את קולו של ניר. מנור תפס בקצה השני של האלונקה ורצנו למעלה כשממן גורר מאחורינו את חידו וצורח, "סע, דניאל, סע! תראה לבני זונות האלה!" הרגשתי את החשמל בעורקיי, את הכוח חוזר ומתגבר, אחזתי באלונקה בחמת זעם, עפתי. הגעתי למעלה באפיסת כוחות, מרגיש צינה שמחלחלת בגופי, ולמרות העייפות המרסקת, מבקעת אותי התחושה המופלאה שאין מי שיוכל לנו. עמדנו זקופים. "זהו, זה נגמר," אמרתי, "אנחנו הכוכבים. אין עליך, חידו, שתדע." חיבקתי אותו וכולם הצטרפו אליי.

 

תחת אלומת האור של הפנס הסתודדו הקצינים עם המג"ד. הבנו שהטירוף נגמר. ירדנו בפעם האחרונה. כל שאר הצוותים הריעו לנו בטפיחות על הקסדות. כולם נשלחו לחדרים לשנת לילה קצרה, ואנחנו, הצוות הסורר, זכינו בבונוס נוסף - שעת שמירה ארוכה עד להשכמה.

 

כשהגיעה שעת השמירה שלי העיר אותי ממן כשבידו כוס קפה שחור. השעה הייתה שלוש לפנות בוקר כשנעמדתי בעמדה עטוף בחרמונית ובחליפת גשם. רגליי כאבו, שלפוחית אדומה שנוצרה בכתפי הקשתה על תליית הרובה. הצטערתי שלא הבאתי עמי את הווקמן. הייתי מכסה על האוזניות עם כובע הצמר ומתנתק, הסיכון להיתפס על ידי קצין תורן היה קלוש. למרות האיסור, הדלקתי סיגריה. הגשם ריצד מבעד לפנסים הצהובים. חיכיתי רק שאוכל להניח את גופי בתוך שק השינה, להתעטף במילים של לאונרד כהן ולשכוח. נשארו לי כארבעים דקות לשמירה, ואחריהן כשעתיים של שינה. המחשבה על השעתיים האלה ניחמה אותי.

 

אור קטן הבליח. יריעת אוהל הבנות הוסטה. דמות כהה פסעה לכיוון המקלחות. היא סובבה את מבטה לכיוון עמדת השמירה ופס אור צר גילה לשבריר שנייה את פניה של נורית. הבטתי בשעון הזרחני הקשור על מפרק ידי השמאלית, השעה הייתה ארבע עשרים וחמש.

 

נורית חזרה אל האוהל ושוב רקד אור קטן באפלה עד שצלליתה נבלעה בו. גשם המשיך לרדת חלושות, דוקר את האדמה. בועות עגולות הרטיטו שלוליות שהשתרעו מעמדת השמירה ועד למטבח. נותרה עוד חצי שעה. יריעת האוהל שוב הוסטה ואלומת אור האירה את האדמה הרטובה. נורית פסעה לכיווני, נעה בזהירות בין השלוליות.

 

"שומר, אתה דניאל?" שמעתי את קולה לוחש כשהגיעה למדרגות עמדת השמירה.

 

"כן, נורית," עניתי.

 

היא טיפסה במדרגות העשויות שקי חול והגיעה לפתח העמדה. "אפשר להיכנס?" חייכה אליי לאורה העמום של מנורה קטנה, "בטח," מלמלתי בדופק מואץ.

 

היא ניערה את שערה הרטוב ואני נשמתי אליי את ריחה. "ערב טוב," אמרה בלחש.

 

"לילה טוב," חייכתי והנמכתי את מבטי, נבוך מול הקרבה הפתאומית.

 

"באתי להתנצל," אמרה וניסתה ללכוד את מבטי. הרשיתי לעצמי להילכד. היא ידעה שאני כאן, התפזרה הבשורה בגופי.

 

"רוצה קפה?" שאלתי, "בעצם, תתנצלי קודם," התענגתי על הרגע.

 

נורית צחקה, "אל תמשוך את הקצה, דניאל."

 

השעה הייתה רבע לחמש, השעה שבה אני צריך להעיר את השומר הבא. "דניאל, אני אחזור לאוהל. לך לישון, אחרי מה שעברתם היום..." אמרה נורית ונעמדה על רגליה, וריח שערה ריפה את איבריי.

 

"החבר שלך הוציא את הכעס שלו עלינו, אולי תהיי יותר רכה אליו ואז נוכל לעבור את המסלול הרבה יותר נינוחים." חייכתי אליה.

 

"הוא לא חבר שלי, הוא רק חושב ככה, אבל עזוב, נו. רוצה שאכין לך תה צמחים ואז תלך לישון?"

 

"אוקיי," עניתי. היא הושיטה את אצבעה אל פניי, משרטטת עיגולים סביב עפעפיי וחוטמי. הבל פיה נשק להבל פי, המגע של אצבעותיה סביב עיניי האיץ את פעימות לבי. הנחתי ללחיי להיות עטופה בכף ידה. היא ציירה עיגול סביב שפתיי ולחשה "תבוא?"

 

חזרתי לעמדת השמירה והכנתי קפה למנור ששמר אחריי. הוא התעורר מיד. מנור היה הקיבוצניק האשכנזי של החבר'ה. בהתחלה הוא לא השתלב בצוות אנשי השכונות שלנו, אבל רכש את מקומו דרך המסירות שלו לכולנו. אהבתי את חבריי לצוות. כל אחד מהם היה עולם מיוחד, ועכשיו אחרי הלילה הקשה הפכנו מחיילים בודדים לתלכיד קשוח. מנור חייך אליי בעייפות, "הרגו אותנו היום, אה, דניאל?"

 

"הרגו אותנו," אישרתי. הוא רכס היטב את המעיל והתעטף בחליפת הסערה, חבש את כובע הצמר על ראשו ויצא. ראיתי את דמותו מתרחקת לעמדת השמירה וברגע שנכנס לעמדה זינקתי לכיוון האוהל של נורית.

 

נדמה שמסדר הבוקר נותר קבוע. הריח המוכר של השמפו שנדף משערה של נורית עמד באוויר. במרכז האוהל ניצב ארגז צבוע ששימש שולחן ארעי ועליו היו צפופים קומקום חשמלי, כוסות זכוכית וחבילה של עוגיות מזרחיות. נורית ישבה בשיכול רגליים, האור הרפה עיטר את פניה במסגרת עדינה. בטייפ התנגן לאונרד כהן. הרגשתי שאני שב הביתה. רציתי רק להניח את איבריי ולצוף. נשכבתי על המיטה שניצבה סמוך למיטתה של נורית וכוסתה בסדין ירוק, עצמתי את עיניי. נשארה לי עוד כשעה וחצי של שינה, ואני יודע בוודאות שמחר ממתין לי המשך יום של טרטורים.

 

נורית נשכבה לצדי, הרגשתי את נשימתה מרחרחת את צווארי, עורי הפך חידודין, ריחה עורר את חלציי והעייפות התערבבה בתשוקה. שפתיה ליטפו את שפתיי. נוגעות ומרפות, הרגשתי שאני נמוג לחלוטין. מתוך הערפול שמעתי את לחישותיה, "תישן דניאל, אני כבר אעיר אותך." ישנתי לתוך אהבתי החדשה.

 

רבע שעה לפני מסדר ההשכמה היא נישקה את חריצי עיניי שמיאנו להיפתח. חשש החל להתגנב ללבי; מה קורה עכשיו? מה אני עושה פה בחדר של נורית, החברה של המג"ד. לבשתי את המדים והצלבתי סביב כתפי את הרובה. מהחלון ראיתי את וקנין השומר בעמדה משקיף לכיוון חזית המחנה. חיכיתי שינוע לכיוון האוהלים ויצאתי בזריזות, מצליב מבט אחרון עם נורית.

 

העייפות חדרה בפורענות אגרסיבית לכל חלק בגופי. רציתי להיות רחוק - רחוק מהטחב ומהקור ומהמג"ד, ולהתעורר למקום אחר. מפקד הבוקר עבר בשלום. המפקד התורן שחרר אותנו לארוחת הבוקר ולהכנות לקראת מסדר הקצין. נשכבתי על המיטה בבגדיי, לא יכולת לזוז. וקנין הכין קפה שחור וקירב אליי את הכוס עם הריח המהביל, הנעתי בראשי לתודה. לא יכולתי להוציא הגה. "מה קורה, דניאל? אתה צריך לקום ולהתארגן." דרך הפתחים של החלונות המאולתרים והיריעה המקופלת בכניסה חדר הגשם והלם ברעש גדול על הבד המתוח. החושך החל להסתלק וסגריריות מייאשת של יום קר ופעילות ארוכה אפפה את הכול. "דניאל, אתה בסדר?" שמעתי את קולו של וקנין מבעד לענני החידלון. רגעי שבירה. ידעתי שחבריי מחליפים ביניהם מבטים של חוסר הבנה. "אחי, הכול בסדר?" שאל וקנין בשנית.

 

"כן," עניתי במאמץ.

 

"אז קום," אמר מנור מצדה השני של מיטתי.

 

"לא יכול," עניתי, "אני פשוט לא יכול."

 

הרגשתי שנוגעים בי. אלו היו הידיים של וקנין, "קום, דניאל, זהו, נגמר הזמן, אתה חייב לקום, עוד חצי שעה מסדר המפקד, לך להתגלח ולשטוף פנים ואנחנו נארגן את המסדר שלך." קמתי מהמיטה ויצאתי לכיוון המקלחות.

 

המסדר שלי היה מוכן. מנור התיישב לידי והגיש לי חטיף שוקולד. נעמדנו ליד המיטות. צחי וקורקין עברו ממיטה למיטה, בודקים פק"לים, מנערים את המחסניות, מעירים הערות.

 

האימונים החלו ומבטי חיפש את נורית שלא נראתה בשום מקום. ברגעי המנוחה המעטים הנחתי את ראשי על האפוד ועצמתי את עיניי. את פק"ל הכוננות העבירו חבריי ביניהם, מדלגים עליי בסבב. בשעת הצהריים הפך הגשם לסופה צפופה. המשכנו באימונים רטובים, גוררים את עצמנו מתרגיל לתרגיל עד למועד ארוחת הצהריים שהתקיימה במבנה בטון יחידי במאהל המאולתר. שם ראיתי אותה. היא נכנסה לחדר האוכל ביחד עם המג"ד וצוות הפיקוד. הם התיישבו בשולחן מולנו ואכלו גולש ואורז לבן. ישבתי בין חידו למנור, מנקר בעייפות מהצלחת הכתומה. שערה היה אסוף תחת כובע מצחייה שחור והיא לא החזירה לי מבט כשהתבוננתי בה.

 

"אתה רוצה שתייה מהשק"ם?" שאל חידו שנעמד מאחוריי. ביקשתי שיביא לי קולה והוא עקף אותי והמשיך בדרכו. הרגשתי יד מונחת על כתפי, הסתובבתי אל הירוק החודרני של עיניה.

 

"היי דניאל," ראיתי מילים מקפצות משפתיה, "איך אתה?"

 

"אני בסדר," הפטרתי והיא חייכה בעווית עצובה. לא היה ברור מה היה כאן בינינו, מה נוצר.

 

עד הערב המשכנו באימונים אינטנסיביים. אחרי מסדר לילה וחלוקת משמרות ערב, הגיע זמן השינה. בשעה אחת בלילה שמרתי, מחזיק את עיניי פקוחות בכוח. התבוננתי לכיוון האוהל של נורית, מקווה שאולי ייפתח פתח צר ואור קטן ירקד על האדמה הבוצית. בשעה שתיים החליף אותי ניר. חלפתי על פני אוהל הבנות. פועל על פי תחושות גוף ללא מחשבה, הסטתי את היריעה ונכנסתי. נורית ישבה על המיטה כשאור קטן מנצנץ מעליה ויעל ישנה במיטה שלידה. בפנים מאירות סימנה לי באצבעה להיכנס. "כמה זמן לקח לך?" היא לחשה. התנשקנו ונכנסנו למיטתה. התנינו אהבה שקטה, צמאים זה לזו.

 

הגעתי לאוהל שלי ונכנסתי אליו. הצוות ישן עדיין, נשכבתי על שק השינה הפתוח וחיכיתי להשכמה. השמש שזרחה בחוץ בפרץ מפתיע של בוהק הוסיפה טוב למצב הרוח של כולנו. האימונים נמשכו מספר שעות, ובדרכנו לארוחת הצהריים זרק דנינו, ששמר בעמדת השמירה, שנורית מחפשת אותי. חיכיתי שחברי הצוות ייכנסו לחדר האוכל וצעדתי אל האוהל שלה. היא הייתה חיוורת. תיקיה היו ארוזים ומונחים על המיטה. "דניאל, אני עוזבת את הגדוד ועוברת לחטיבה." הנהנתי כמשותק, "אני ביקשתי, מה שקרה ויקרה לא יכול לעבוד, אתה יודע בדיוק כמוני." שפתיה רעדו. הרגשתי את כאב הבטן הולם בי כקורנס.

 

"אני הולך לאכול," מלמלתי, רגליי עופרת כבדה. בחדר האוכל הסואן התפרצה העייפות של הימים האחרונים לכל חלל בגופי. "אני לא מרגיש טוב," מלמלתי לכיוונו של יוחאי שאחז בי רגע לפני שהתרסקתי אל הרצפה. מנור זינק אליי יחד עם וקנין. נשענתי עליהם והם גררו אותי לכיוון השלולית. שם הקאתי את חיי, את נורית, את הכאב. אושפזתי עם חום גבוה. אחרי יומיים, כשחזרתי לפעילות הפלוגתית, נורית כבר הייתה במקום אחר. שמעתי שהיא הועברה למרכז הארץ.

 

 

 

כשהתקרבתי לאזור המרעה ליוו לטיף וג'ורג' את הכבשים. ג'ורג' רץ אליי בשמחה. אני מתכופף אליו והוא מתרפק עליי, משאיר עין תורנית פקוחה ואוזניים זקופות. לטיף מברך אותי ב"שלום" לבבי ומצביע לכיוונו של שי.

 

השמש מסנוורת, כך שאני מוכרח להליט על מצחי. שי כורע מתחת לעץ, מלווה בעיניו את צעדיי. אני מטפס על התלולית דרך שביל האדמה החשופה העולה מעלה כשמשני צדדיי חלקות ירוקות של עשבים. ריח הקפה עולה באפי. "ברוך שובך, אני מקווה שלמדת את השבילים, כי המסע שלנו עומד להיות מעניין."

 

אני מתיישב על אבן סלעית חומה לצדו ואנחנו שותים קפה. "הרעיון נשמע לי מטומטם, שי. אני לא רואה את עצמי מסתובב בשבילי הארץ, זה לא הטיול שאני חולם עליו."

 

עיניו אומדות אותי בשקט. "החיים מתחילים לפעמים בדברים קטנים, בסיסיים. אלה היסודות שעליהם צריך להרכיב את שאר החלקים. ואת זה אתה יודע הכי טוב, זה המקצוע שלך, לתכנן יסודות מדויקים, צריך להתחיל בצניעות מול הטופוגרפיה ותנאי השטח. וכן, אני רוצה לחוות את שביל ישראל, להתבונן בו מלמטה למעלה, להכיר, ללמוד. ועדיין כל המסע הפיזי, התנועה המשותפת, הופכים לחלק משני מול הרצון שלי להיות רק אִתך, נטו. בשביל זה, דני, אני לא צריך את אמריקה, בשביל לדבר עם החבר הכי טוב שלי אני לא זקוק לפרו או לבוליביה, ואתה צריך את המסע הזה אִתי לא פחות ממני. הגיעו ימים כאלה דני, של כנות. נצטרך לדבר אמת." אני נרגש מהמילים שלו. ההגנה שלי מתחילה להתפורר. אולי הגיע הזמן? ולמה העצב הגדול? הנה האיש הזה שהיה חלק מרכזי מחיי. לא צריך מילים כדי ששי ידע שאני מסכים ללכת אִתו לאן שיבקש.

 

"הייתי מספיק ברור, דני? תדפיס את המפות המזורגגות האלו, אנחנו יוצאים מחר בבוקר."

 

"מה מחר, שי? צריך להתארגן לקנות דברים."

 

"לא צריך כלום, לדעתי את רוב הדברים נמצא כאן בראש פינה. נצא לדרך, נסתדר תוך כדי תנועה כמו שאנחנו אוהבים, הדברים יזרמו. יש לנו כסף, יש לנו רצון - אנחנו הולכים על זה. אני אדבר עם השכן שלי ירון והוא יקבע אִתנו בערבים ויביא לנו אוכל ושתייה, הוא יארגן את מה שצריך, לפחות להתחלה. אחר-כך נצוף. אנחנו בישראל, להזכירך..." אני לא מכיר את ירון, חשבתי, ולמרות זאת אני חש התלהבות מידבקת. בדרכו המוזרה, שי חיכה לי. השמש שולחת פסים זהובים אל עומק הוואדי, מתחתיו היער הישראלי הקטן והירוק, לא יערות העד העצומים שראיתי בחזוני. אני זוכר ראיון טלוויזיוני לאחר אחת מהצגות הכדורסל העילאית של מייקל גו'רדן, שבו אמר שלפעמים ברור לו שהוא נמצא ב"זון" מטורף, מעין יכולת לעשות במגרש ככול העולה על רוחו, ואין לו גבולות. ברגעים האלה אין דבר בעולם שאינו אפשרי בעבורו. ה"זון" הפלאי נשמע לי כהתמזגות בין האדם לאלוהים - חיבור רוחני. כשהרגע מתרחש, אתה ממקסם את הפוטנציאל שלך בעצמך, חי בזון, נושם בזון. ברגעים אלה לא קיים פחד, לא ייאוש הנטישה, לא חלל הבדידות, החור נסתם. לפתע חשתי שיש לי כנפיים. אני מתקרב לזון שלי.

 

אוטובוס של אגד נעצר לידנו ודלתו נפתחת באנחה. שי מטפס ואני אחריו, רחש חדש עובר בגופי, רחש של תנועה. יוצאים למסע.

 

פיתחתי לי סוג של משחק. אני הבמאי וגם הצלם. אני אוחז את המצלמה המטפורית ומחלק את זוויות הצילום לזום פנימי שבו מורגשות תחושות של גוף ומחשבות, ולזום חיצוני שהנוף הוא השחקן הראשי בו.

 

מים מהאפיקים הצוננים חורצים ערוצים לאורך הנתיבים, מזמינים אותנו להירטב. בין עצי הדולב ועץ אגוזי המלך, הברֵכה יפה משאר בורות המים, הברכה מתנוססת במפה בהמלצה ענקית, ברכת השכווי. אני מתפשט ונשאר בתחתוניי, צינה עוברת בגופי. בין האבנים יש מדרגות אבן שיורדות אל מקווה טבעי. המים אוחזים בי באגרוף מקפיא, אני סופר עד שלוש וטובל. המים מרעננים את החוץ ואת הפנים שלי בבת אחת, אני נותן לעצמי לשחרר את הכיווצים, להתנקות מהזיעה, להרגיש. שי מזנק אל המים, אחר-כך אנחנו מתפרקדים על הסלעים כמו חרדונים בשמש. מאזינים להמיית המים והרוח. "אתה יודע, דניאל," קולו של שי חודר לתוך השלווה שלי, "בלילות מגיעים לכאן הברסלבים וצועקים אל השמים, מתבודדים מול האלוהים שלהם, טובלים במים הקפואים, מטהרים את עצמם." מוצאות חן בעיניי המילים. טהרה פשוטה מול אלוהים, מול עצמך במים הקפואים.

 

"אולי נישאר כאן ללילה שי, ניטהר גם אנחנו?" שי מתגלגל בפרץ של צחוק, שנים לא שמעתי את הרעמים הרחבים שלו.

 

"אוקיי. דניאל, אוקיי. אחלה רעיון, נטבול על כל החטאים שלנו מול האלוהים של הברסלבים."

 

"הוא גם קצת שלנו..."

 

"לא שלנו. אולי שלך, אולי של אחרים, אבל לא שלי. לי אין אלוהים, דני." קולו רועד, מזכיר לי שהאושר בינינו הוא זמני.

 

שי מכין קפה שחור בפינג'אן והניחוח מתערבב בריחות המים והצמחייה העבותה שסביב. הלילה כבר יורד ושני אברכים מתנדנדים בשביל המשתפל אל הברכה. הם אוחזים בפנסים שמפזרים אלומות מהבהבות, כמו גחליליות שמתעופפות בחושך. הם מתבוננים בנו בחשדנות ומתלחשים ביניהם, יהודה, שמתגלה כדומיננטי מביניהם, שואל אם אפשר להצטרף לקפה.

 

יהודה מספר לנו שהם אברכים בצפת, ושעד לפני חמש שנים הם אכלו שרצים וגרו בתל-אביב. יהודה היה רואה חשבון במשרד תל-אביבי, ונחמן, הצעיר יותר, השתחרר מיחידה קרבית, שם גילה את הדת ואת החסידות ומאז הוא מתחזק.

 

"מה אתם עושים כאן בחושך? אתם לא נראים לי כמו אנשים שבאו לטבול בברכה."

 

"תתפלא," מחייך שי ומצביע עליי, "דווקא לבחור הזה יש רצון לטבול. יש לו כנראה הרבה חטאים." אנחנו פורצים בצחוק, "אנחנו מטיילים בשביל ישראל." משלים שי את התשובה.

 

"אבל אתם נראים כבר זקנים לשביל," מגחך נחמן.

 

"הוא זקן באמת," מצביע עליי שי, "אני רק נראה כך."

 

אני מוזג להם מהקפה ואנחנו שותים בשתיקה. יהודה מניח את הקפה ומתפשט. כשנותר בגופיית סבא ובתחתונים, הוא מביט אלינו, מהנהן לאישור ופושט גם אותם. הירח מנקב את גופו הלבן והחיוור. הוא פוסע בזהירות אל הברכה, נעצר לרגע, שואף אוויר מלוא ריאותיו, וצולל. לאחר מספר שניות מגיח בפתאומיות מהמים בזעקה עמוקה כקינה, "הווו, הוו, הוו," ובסיומה נבלע במים, ומגיח שוב, מרים את ידיו מעלה. נחמן המופנם חושף את גופו הלבן במהירות, הוא נראה כמי שמורגל בפעילות גופנית. "זה מנהג של דוסים." מפטיר ורץ אל הברכה. אני ממוגנט למראה המתחולל, חש איך גופי מבקש את המים הקפואים שייקחו אותו למסע זיכוך. משמאלי נעמד שי, עירום לחלוטין. הוא נכנס למים ללא שהיות, טובל וצולל וטובל שנית. בתוכי מתחוללת סופת רגשות ששורפת את חלל בטני. הזום נפתח ומאחד את החוץ והפנים. שי מניף את ידיו כלפי מעלה, הזום מקרב ומרחיק את התנועות, הדמעות זולגות ממני לאט, נועה איפה את? נ ו ע ה. אני מניח את הפנס הדלוק על האבן, משיל את הבגדים. "זום אִין" מבחוץ, "זום אאוט" מבפנים. אבנים חדות דוקרות בכפות רגליי. אני טובל את גופי במים הקפואים, מהדהדת בי תחושה שכל התנועות החוצות את חיי נועדו לרגע הזה. הקור מכה אותי בתוככי האוזניים, ברקות, נושך אותי, תוקף אותי, צללתי שוב. האדרנלין בתוכי שופע, רוצה לצרוח, לצעוק; נועה, האהבה שלי, נועה שלי, נועההה. אני רוצה לאחוז את העולם בידיי, את העולם שלי, להרגיש אותו שייך לי, להיאחז באמי, להיאחז באבי, להתרפק על סבא שמעון. שי, יהודה ונחמן צורחים אל השמים, ואני בוכה.

 

 

 

שעות הצהריים בארבל. אנחנו מטפסים את המטרים האחרונים בעזרת היתדות הקבועות בסלע, נעזרים בחבלים המשתלשלים מהצוק. שי מגיע לפניי, מושיט לי את ידו וגורר אותי את המטר האחרון, מעווה את פניו במאמץ. "תראה מה קורה, דני, אני גורר אותך."

 

"זה מקרי שי, רק מקרי." אני סונט בו בחזרה.

 

התיישבנו מתחת לעץ חרוב שחלש על הפסגה באדנות. הרי הגולן באופק והרי הגליל מוריקים מולנו. הנוף, הרוח והריחות מחזירים אותי לעצמי.

 

הפסגה מספקת לנו תמונה עוצרת נשימה של הרים משופעים בקרני שמש, צובעים את מדרגות ההרים במניפת צבעי ירוק - משחק משובב של שמש וצל. הכנרת נוצצת כמראה כחולה. עיניו של שי מרצדות במבט הישן, תאב החיים.

 

"דני, מותק, תראה מה עושה לך התלולית של הארבל ואתה עוד מחפש הרים גבוהים יותר? אתה עוד חולם על אמריקה? כבשת את הארבל, ותאמין לי זאת זכות גדולה. יש לי רעיון," הוא מחייך, ולרגע אני רואה את אוגוסטוס מקריי האגדי, רוכב על סוסו, ממולל באצבעותיו את שפמו ומסיט את כובעו לכיווני. דניאל אלבז גועש בתוכי, מסלק את דניאל שגיא; "שנמשיך את המסע, שנגמור את הימים האלה, נעצור לפאוזה של כמה ימים, נסדר איש את ענייניו - אני במחלבה ואתה עם נועה - ונשוב לחלק השני, עוד לא גמרנו. תתבונן סביבך, דני, אנחנו נוגעים בקצה השמים. חלקת אלוהים בלי אלוהים."

 

אני נעמד על קצות אצבעותיי ומותח את גופי, מניף את הידיים, לוחץ את החופש אל רקותיי, מזמין את עצמי למחול פנימי של הרצון הקיים באדם לעוף, כאילו הוא ציפור. ורטיגו, "מר ורטיגו" של פול אוסטר, הספר שהטיס אותי לשמים כשקראתי אותו, ככה אני מרגיש; רוצה לפרוש כנף לכיוון ההרים שלי, פסגות הגולן שייקחו אותי לתוכן. טיפסתי לנקודה הגבוהה ביותר והנפתי את ידיי כנשר, שר את החופש, נוקש על שער גן עדן. שרתי מילים של דילן ושי לווה אותי בתיפוף על ברכיו.

 

 

 

ההליכה ביום האחרון הייתה אמורה להיות קלה ומשחררת, במסלול מישורי ומוצל, אבל העייפות מחלחלת לרגליי ולבי כבד עליי. אנחנו עולים ויורדים באופן מתון. ההליכה נמשכת מטבריה לכיוון נקודת הצליינות "ירדנית". הדרך מתמשכת ושמש נחבאת בין העננים, הרקיע הופך לאפרפר. שי פוסע כחמישים מטר לפניי ואנחנו מעמיקים לתוך החורש. היחד של הימים האחרונים מהדהד בתוכנו. הגעגועים, התובנות, המעורבות הרגשית, הרגעים האינטימיים, המסע הגיע לקו הסיום.

 

"אני עייף, דני. נעשה פה את חניון הלילה. אתה בסדר? אתה נראה כאילו אכלת משהו מקולקל."

 

"אני בסדר, רק עייף וצריך שקט." אני נשכב על הספסל ועוצם את עיניי. שי הולך לחפש עצים. עייפות גדולה מתפשטת בתוכי.

 

להבות המדורה דועכות קמעה. הנוקשות שליוותה את שי ביום האחרון נראית היטב בפניו. הביחד מאלץ אותנו להיות חשופים אחד בפני השני. העצב שלו מחלחל אל העצב שלי, עיסה מעורבבת של עבר, הווה ועתיד לא ברור. אני מזמזם בראשי מנגינה שמתנגנת בי מהבוקר. השכמות שלי כואבות מהעומס של השבוע הארוך, ובתוך הבטן לוחשות להבות צורבות. כמה אבק נערם בי בשנים האחרונות. מחר בבוקר יגיע ירון, שעת המאסף נקבעה לשש בבוקר. אני נשען על שק השינה ומתבונן באש המכלה את העצים. שי נראה דרוך, כממתין לאירוע שעומד להתרחש. למה הוא מחכה?

 

אני פורש את שק השינה ומפזר את איבריי בנינוחות. הערב בהיר והירח מלא. אני רעב. מהבוקר לא בא לפי דבר חוץ מהכריך שקנינו בצהריים במושבה כנרת. אני רוצה לחלוץ את הפקק מבקבוק היין אבל מחכה לשי, משהו בו נסגר אליי.

 

שי מוציא מהתיק קופסת מתכת שבתוכה ג'וינטים. בתקופה הטובה של נועה ושלי - אני נזכר בה ומתגעגע עד כאב - היא נהגה לשבת אִתי בחצר ולקחת ממני שאכטה. אהבתי כשהייתה משתחררת. מתלהטת, מפתה.

 

"בוא שב לידי, הנדריקס." שי אומר ומעביר לי את הג'וינט. האש מתלקחת לאטה, מפיצה בהתמדה את להבותיה ולבסוף בוערת בינינו. זה נגמר. כשנחזור משלב א', שי יחזור לכבשים ויתארגן על המחלבה, ואני אתקשר לנועה ואסע לילדים. הביטחון היחידי שיש לי הוא הידיעה שנחזור ונמשיך את המסע. ההבנה מחדירה בי ביטחון מוכר. אנו צועדים יחד כבר שמונה ימים. הליכה משותפת ללא חרטה, ללא חזרות. ואנחנו ממשיכים.

 

 

 

שי כורע על ברכיו ואוחז בסנטרו. דרך המדורה חודר אותי מבטו. "בשנה האחרונה, הייתי בטיפול. הייתה לי תרפיסטית בשם נירית, היינו נפגשים אחת לחודש בקליניקה צמודה לבית שלה, באמירים. היא גרה שם עם בעלה השני שהוא אינדיאני אמִתי וקוראים לו ספיאנס. היא הכירה אותו בקנזאס ולמדה ממנו את יסודות הטיפול האינדיאני והקשר המחייב בין אדם לאדמה. היא הפכה את הפסיכולוגיה הקלינית שהתמחתה בה לשפה משותפת של נפש וגוף, תנועה ודיבור. ספיאנס הקים בחצר אוהל אינדיאני ושם היינו נפגשים אחת לחודש. היא לימדה אותי להקשיב לנשמה שלי בלי לפחד, להתבונן לתוכה ולהבין את הגוף. לכל תנועה ומחשבה שמתרחשת בגופנו יש תפקיד בהתפתחות החיים שלנו, כולל האירועים הטראומטיים. במשך הזמן נוצרים בנו מחסומים שלוכדים אנרגיה ומונעים מעבר שלה. למדתי להביט לתוך פנים הגוף במסע דמיון מודרך כשנורית מובילה אותי. בחשנו יחד את הכאב, נגענו בו בשתי הידיים, לא ריחמנו עליי. לבסוף הייתי נוחת על המזרן חסר אוויר. ספיאנס היה לוקח אותי לחדר סמוך ומשכיב אותי על כריות, ונירית הייתה מפשיטה אותי ומעסה לי את הגוף, ואני הייתי מתפרק לגורמים. אחרי העיסוי היינו הולכים לחדר קטן עשוי אבן וטיט, שבתוכו דלקו לפידים, "החדר האינדיאני", ככה קראו לו. במרכזו היה תנור אבנים לוחשות שבערו ורתחו כמו בסאונה, ושם הייתי אוסף אליי חזרה את הנשמות של המשפחה המתה שלי. מתרפק עליהם, בוכה, צורח. אחרי טיפול כזה הייתי יוצא מרוסק, בהמשך מותש, ולבסוף מובנה ושלם יותר. הייתי חוזר לראש פינה ובמשך יומיים רק שותה מים. וזה עבד, דני. לאט ובהתמדה היא הסירה את רוב החלקים שנחסמו. אתה רואה, לא ידעת על זה בכלל, נכון?"

 

"נכון," הנהנתי, "תמשיך."

 

"ספיאנס הוא משהו... הוא נצר למשפחת מכשפים וגזר על עצמו תענית דיבור למשך שלוש שנים כדי שיוכל למסור לנירית את יכולת הטיפול שלו. השבט שלו האמין שדיבור תוך כדי טיפול הוא שרפת אנרגיה. הוא התמסר לנירית לחלוטין, והיא ניזונה מהתורה, ממה שנתן לה. היא האמינה שהחיים על פני האדמה משתייכים ל'רוח הגדולה'. הטיפול שלהם הפנה את כוח המחשבה שלי לאפיקים חדשים, קצת קיצצתי את יחסיי עם הצבע השחור, המחסומים החלו להשתחרר." שי מעביר לי את הג'וינט וממשיך, "נירית נסעה עם ספיאנס לחיות בשמורה בקולורדו, הם באו לראש פינה להיפרד ממני, ואז היא נתנה לי את הספר 'אישה בורחת מבשורה' ואמרה שאני מוכן לחזור לחיים. התחלתי לקרוא. הרי לא קראתי מאז. בהתחלה הוא קלח, הפתיע אותי שבכלל לא היה לי קשה לקרוא את גרוסמן. נירית ידעה להמשיך את הטיפול גם כשהיא איננה."

 

"קראתי את הספר," אמרתי והבטתי בו דרך הלהבות. הסיפור על נירית וספיאנס ריגש אותי.

 

"היה לי ברור שקראת את הספר, ואולי בכלל הוא זה שהביא אותך אליי. לך תדע."

 

"קראתי אותו בערבים בבית, בבקרים עם הקפה, במרעה הייתי משחרר את הכבשים וקורא. הרגשתי איך דלת סתרים נפתחת בתוכי. אני רעב, מה דעתך שתפנק אותנו היום? אתה נראה כאילו כיסחו אותך לחלוטין, לא ראיתי אותך ככה במשך כל המסע שלנו. אתה מכין את עצמך לחלק השני?" מרחוק עלו הדי צלילים של מוזיקה שהלכה והתגברה, הפינק פלויד מנגנים את "הצד האפל של הירח";, יכולתי להרגיש אותם מלווים אותי בתוך הכהה הגדול. מזווית עיניי ראיתי ששי התיישב על הספסל ואחז את ראשו בין ידיו. שי אוהב את הפינק פלויד, יותר נכון לומר אהב, בזמן עבר, ונהג לומר ש"אין מה לעשות, הפינק פלויד עשו מוזיקה שגורמת לנשמה לזוז בכל זמן וגיל".

 

תחושת מחנק בגרוני. אני מניח על הגזייה הדולקת את המחבת, פורס לפרוסות עבות עגבניות אחרונות שנשארו בתיק, מוסיף מעט בצל סגול, צרור של עשבי תיבול ונתחי בשר משומר מקופסת שימורים, נותן לתערובת להתבשל. אבל ביום נכאים כמו זה, גם המזון נראה דהוי.

 

אנחנו נשכבים על שק השינה של שי אחרי האוכל. אני מביט לשמים, משבץ את עצמי בתוך הכוכבים. מרגיש איך מטרונום ענקי מתנועע מצד לצד ושומר על קצב המחשבות שלי, על התחושות הקשות שמציפות אותי.

 

"אני מתגעגע אליהם דני. לפעמים כל-כך מתגעגע עד שאין לי אפילו כוח לנשום או להמשיך לחיות. תביט טוב אל השמים, ביום של ראות טובה אפשר לראות אותם." לבי הולם בחוזקה. "המסע הזה הוא גם המסע שלהם. טוב שאתה כאן אִתי. אני מרגיש שאני משחרר אותם ממני, משחרר אותי מהם, אני נפרד." מול מרבד הכוכבים הפרוש אני עוצם את עיניי.

 

אני מתעורר משינה טרופה ובולענית. קפה חם כבר מחכה לי. ירון מחכה לנו בחניון של ה"ירדנית". הוא יושב תחת עץ תמר, לידו גזייה ועליה פינג'אן. שי מתקרב אליו והם מתחבקים לזמן ארוך, משהים עצמם זה בזרועות זה. אני מביט בשי מחבק חבר שאני כלל לא מכיר. ירון לוחש לו כמה מילים ושי משיב לו. "תכיר את דניאל שגיא," ירון לוחץ את ידי בחום אבל אני מרגיש בזרות. הבוקר האחרון בשביל ישראל חורץ בתוכי תלמים של קנאה.

 

"דניאל, שמעתי עליך הרבה, כך שנדמה לי שאני מכיר אותך."

 

"תתפלא דני, אבל אפילו בראש פינה אתה מפורסם." מחייך אליי שי.

 

"לפחות איפשהו אני מפורסם. מאיפה אתם מכירים?" אני שואל, וירון מגיש לי קפה שחור בכוס קלקר לבנה, "אנחנו מכירים מהשכונה בראש פינה." שניהם צוחקים ביחד, "ירון גר ברחוב המקביל." השלים שי, "הוא מעין נפח מתוחכם, הוא בונה רהיטים מברזל ועליהם הוא מוסיף עץ או זכוכית. הוא ואשתו היפה שירה קונים אצלי חלב עזים." שי טופח על שכמו של ירון, "שלום שכן." אני מתכווץ.

 

טנדר "טויוטה" מצוחצח. עץ ריח מפיץ ריח לימוני. הספקתי להבחין בשי מביט בי מהמראה רגע לפני שנרדמתי, ונדמה לי שסימן בעיניו שיהיה בסדר. מבין שרעפי השינה הצלחתי לקלוט שברי משפטים ומילים שהחליפו ביניהם.

 

הברושים הניצבים לאורך הדרך העולה אל הבית של שי לחשו לי "ברוך השב" וג'ורג' קיבל אותנו ביללות שמחה, רץ מצד לצד, מצמיד את חוטמו לזה של שי, מביט עליו לאישור, חוזר אליי לקבל מנות אהבה. ברגע מתמלא הבית בהמולה. שי מקשיב להודעות במזכירה וממלא את הקערה של ג'ורג' באוכל טרי. לטיף מגיע ומדווח לשי על הנעשה בהיעדרו.

 

ירון מניח את התיקים במרכז הסלון ומזמין אותנו לארוחת בוקר אִתו ועם שירה, ג'ורג' רץ אחרי שי, נובח ומקפץ, כמו דבקה בכולם תזזיתיות של שמחה. אני מביט אל הגינה השלווה והפורחת שזוהרת באור השמש הרך, בתוכי מוסיפה להתאבך עננה של זרות, מטביעה את לבי בתוכה. שי מניח את ידו על כתפי, "הכול בסדר? בוא תתקלח ראשון ואז נאכל אצל ירון ושירה, ירון רק נראה קצת גדול - כמה הוא גדול, ככה עצום גם הלב שלו."

 

"אני לא רוצה ללכת. אני נשאר בבית." אני עונה, יוצא החוצה ונשכב על הערסל. שי הולך לארוחת הבוקר עם החברים החדשים שלו. התנועעתי לאטי. מתוך הבית עולים צלילי סיטאר הודי, משתלבים ברכות בפריטה של גיטרה ספרדית, חדש וישן בדיאלוג של כלי מיתר. המוזיקה הזו חדשה לי, מצמררת את עורי, משקיטה מעט את העצב.

 

אני נכנס אל הבית הקריר ופותח את ברז המקלחת. נשטף משמונת ימי המסע. אני צריך הביתה, זה המקום שאני צריך להיות בו עכשיו. אני נעמד מול המראה המכוסה אדים, מתבונן בפניי המכוסות בזיפי זקן כהים וצפופים, מתגלח בתער שמונח בפינת הכיור - מה ששלו שלי. שוטף את פניי ומורח שוב קצף, מתגלח שוב קדימה ואחורה. סוקר את פניי מול המראה, מביט בשער המדובלל על פדחתי. לוקח מהארונית התחתונה מספריים ומתחיל לגזוז אותו, חופן באצבעותיי קווצת שער וגוזר, נותן לו ליפול על רצפת הקרמיקה. שוטף את ראשי מתחת לזרם המים, מחליף סכין בתער ומורח קצף. מתבונן בזיפי שערי נשטפים בכיור. ראשי נוצץ בלבן גאה מול השיזפון של גופי, פניי השתנו, דומה שהתארכו ונמתחו. רוגע מתפזר בגופי. אני מביט במראה, עושה למולה פרצופים והיא מחזירה לי בפרצופים משלה. אני סוקר את גופי. אני שלם.

 

משב של רוח חודר מהמרפסת הפתוחה ומלטף את גופי, מצנן את המים שנותרו עליו. בארון של שי אני מוצא מכנסי דייגים בצבע כחול וחולצה לבנה עשויה פשתן. אני יודע לאן אני הולך, התכוננתי. עכשיו אני מוכן.

 

אני נועל את הדלת וטומן את המפתח במקומו הקבוע מתחת לעציץ שבכניסה. התנעת המנוע מפעילה את הטלפון הנייד וההודעות מהבהבות ומזמזמות ללא הפסקה. חמש, עשר, שתים-עשרה. הכנסתי את ההילוך האוטומטי למצב נסיעה והתחלתי בנסיעה. אני מטלפן לנייד של שי.

 

"היי דני, אתה נוסע," הוא המהם והשתהה לרגע ואז הוסיף, "סע בזהירות."

 

"אוקיי, שי." עניתי.

 

"תחזור בזמן שלך, דני, תחזור ונמשיך. ואם לא תרצה להמשיך זה גם בסדר."

 

אני יורד לכיוון הכביש המהיר בדרך למרכז הארץ. מדליק את הרדיו. בתוכי נוצרת בועה של שקט. אני נוסע הביתה, יודע שיש דרך נוספת שעליי ללכת בה. המסע ממשיך. אני חוצה את צומת עמיעד לכיוון כביש עכו-נהריה בואכה הגליל התחתון. עוצר בצומת גולני, בבית קפה חדש שצץ שם. מזמין הפוך ללא קצף ולוגם אותו באוטו, ממשיך לבלוע את נופי הצפון. חוצה את עפולה המבורדקת עם השילוט המבלבל. אני מתקרב לחדרה. כאן נולדתי, בשכונה הזאת שבה לא ביקרתי באור יום במשך שנים. אני נוסע בסמטאות הקטנות בין בתי הרכבת. ריח הים כובש את האוויר. אני אוהב את השכונה. רחוב אלי כהן, רחוב הגליל, רחוב הערבה, רחוב הזית. מימיני גורדי השחקים שנבנו מול הים, אזור סגור, קומפלקס מגורים לבעלי ממון, עם לובי ושומר קבוע. שלוש הארובות מתנוססות מולי, פולטות את העשן המסלסל מעלה ומזרחה. אני מתקרב עד קורת העץ המסמנת את קצה מגרש החניה של החוף.

 

השחפים למעלה משרטטים בעבורי את תמונת הנוף המושלמת של דניאל אלבז. החוף כמעט ריק. מרחוק ניתן להבחין בכמה אנשים, זוג משחק מטקות, אחדים עומדים על קו החוף ואוחזים בחכות, ארבעה גלשנים מתנועעים, מחכים לגל שיישא אותם אל החוף. לא הייתי בחוף הזה שנים רבות אבל מעולם לא שכחתי את הרחש המיוחד שלו. פעם אמרתי לשי שאת ריח החוף של חדרה אני יכול לזהות בכל מקום בעולם. אני יוצא מהמכונית ומשקיף על הבתים של ילדותי, השכונה הוותיקה שנותרה על עומדה. סביבה כתמים של שכונות חדשות. לבי נצבט. מתקרב עד לקו המים. רגליי טובעות בחול הרטוב ורוח נושבת על ראשי המגולח. אני פוסע לכיוון סוכת המציל, מתקרב לחסקה המונחת על הכלונסאות, נוגע בה ומריח. כאן הבית שלי. אני מטפס על הסולם, "שלום, ששי," אני אומר. על שרפרף צבעוני יושב אדם מבוגר שתלתליו שיבה. כרס גדולה נישאת לפניו והוא שולח לעברי מבט זועף.

 

"מי אתה?" הוא שואל ואומד אותי מכף רגל ועד ראש.

 

"אני דניאל." אני עונה. הוא נועץ בי את עיניו, "אתה לא מזהה אותי?" אני מחייך אליו.

 

שפמו המחודד מתחיל לנוע ולשונו משתרבבת להרף עין החוצה. "דניאל, וואלה אתה מוכר לי. יש לי משהו בראש אבל לא נראה לי הגיוני," מבט תמהַ מצטייר בפרצופו הרחב. "דניאל אלבז," אני חוזר על השם. הוא נעמד, הכרס העצומה שלו נשפכת מהחולצה, "דניאל אלבז שלנו?"

 

"כן, דניאל אלבז שלכם," אני עונה בהתרגשות.

 

"מה נהיית, טיבטי? מה זה כל הבגדים האלה?" הוא צוחק בקול גדול ונושק על לחיי.

 

ששי היה המציל הראשי בחוף הים בחדרה ומורה השחייה של כל ילדי השכונה. הוא גם זה שהודיע לסבא שמעון שדוד אברם, צעיר בניו, טבע בים.

 

פעם אחר פעם זרק אותי ששי למים המלוחים, המעוורים, ואני פרפרתי בין הגלים המתערבלים והמקציפים סביבי, מי המלח חדרו לעיניי ולנחיריי ואטמו את אוזניי. "עכשיו דניאל, עם הידיים והרגליים, להוציא אוויר, לנשום דניאל, לנשום." קרטעתי אל החוף גורר את עצמי אל אבי שהביט בי כשפניו מכורכמות מאכזבה, ושוב לפת אותי ששי בחוזקה ואני פרפרתי לשבריר של שנייה בין שמים לארץ ונזרקתי בחזרה אל הגלים. "מתחפאש1, אדון אלבז, אל תפחד, הוא ישחה בסוף כמו כולם."

 

ניסיתי לצעוק לששי שאני לא יכול. "תנשום דניאל, רק לנשום, יופי." פקחתי את עיניי וראיתי מולי את פניו הבשרניות, את החיוך הגדול עם השיניים המוכתמות בניקוטין, "מחר בבית הכנסת כולם ידעו שדניאל אלבז יודע לשחות."

 

אחרי עשרים וחמש שנים אני מתבונן בו מקרוב, מתמקד בפניו הגדולות, המחוטטות, מציץ על כרסו העצומה, על השומה הכהה שבבטנו שממנה מזדקרות שתי שערות סוררות. העיניים של ששי קטנות וכהות, תחומות בגבות סבוכות. אפו הפחוס, שבמרכזו צלקת עבה, ניצב בגאווה במרכז פניו, שערות שחורות מציצות מנחיריו. סיפרו שבמלחמת יום כיפור הוא נלחם מול שלושה חיילים מצרים בידיים חשופות, רק באפו נותרה עדות לקרב ההוא ולאומץ לבו.

 

"אתה רואה את הילדים שגולשים שם? הם מזכירים לי אותך ואת החברים שלך, גם הם בורחים מבית-הספר כשהם רואים שיש גלים טובים. אתה רואה את הבחור מימין?" הוא מצביע על הגולש הקטן ביותר, "זה הנכד שלי, אייל. יש בנינו הסכם, ביום רביעי הוא יכול לברוח מבית-הספר ולגלוש מול הסוכה שלי ובתמורה הוא מגניב לי סנדוויץ' עם מטבוחה וקציצות חריפות שהוא מביא מהבית. אסור לי יותר לאכול חריף, לא לעשן ולא לשתות אלכוהול - אסור לי כלום. הגוף שלי דומה למזוודה ריקה. אין חלקים פנימיים. הוציאו כליה אחת, ניקו חצי טחול - הכול לוקחת המחלה הארורה. אתה הרי מכיר את שולה אשתי והבנות שיהיו בריאות, הן לא מרשות לי כלום; ‘אסור לך אבא משם, ואסור לך מכאן', וואלה דני, נשאר לי רק הים - פה אין חוקים. פה אני לא חולה ולא מת. אז אני בא לים, זה מה שנשאר חי." הוא עוצר מדיבורו, "אתה חולה? למה אתה נראה כמו טיבטי? מגולח, רזה, לבוש באוהל המוזר הזה, אתה חולה?"

 

"לא ששי, לא," אני מחייך ומניח יד על רגלו, "הכול בסדר, אני בריא כמו שור."

 

"אתה יודע דניאל, לפעמים אני רואה את ההורים שלך יושבים כאן על כיסאות, תמיד יחד. הוא עם העיתון המגולגל והקסקט של אליאנס שמכסה על העיניים, הם מפצחים גרעיני אבטיח ושותקים. לפעמים אני יושב אִתם, הם לבד, אתה נמצא שם, בתל-אביב ואתה בן יחיד. חראם עליהם, זה קשה להיות לבד כל הזמן, הם הזדקנו, ההורים שלך." אני חש מחנק. ההורים הדהויים שלי קמלים ואני איננו. עכשיו יש לי קימוטים בלב. אני בן יחיד למשפחת אלבז, מוקף במשפחות מרובות ילדים - ארבעה, חמישה, שישה ואני יחיד. "אנחנו לא נורמליים!" צעקתי פעם על אימא, "איך זה שאין לי אחים? מה חסכתם בילדים? אני רוצה גם אח גדול או אחות קטנה, ובשבת לקום עם כל האחים ולהתפרע במיטה של ההורים, למה אני לבד?"

 

"יום אחד תבין," אמרה לי אימא ובאמת יום אחד הבנתי, שזה מה שאלוהים נתן למשפחה שלי. ואני, שהייתי אמור להיות העוגן שלהם.

 

"לפעמים אני נזכר, כשהודעתי לאדון שמעון שאברם הבן שלו טבע, מהסוכה ראיתי אותו מסתבך עם המערבולת, הוא שיחק אותה גיבור ונכנס ביום הכי סוער לים, למרות הדגל השחור," ששי התנשף, "למה יש דגל שחור? למה אנחנו שמים את הדגל על קצה התורן? בשביל העיניים היפות שלנו?" הוא התבונן בים מנענע את ראשו, "פשוט חראם, דניאל, חראם. אני הייתי כבר בסוף המשמרת שותה את הקפה אחרון, גם השמש כבר סגרה את היום, לא ראיתי שנכנס למים, מודה. וכשהרמתי את העיניים ראיתי אותו בעומק מתחיל לשקוע. רצתי כמו משוגע, ידעתי שאין לו סיכוי, דני, כמו משוגע רצתי," הוא חזר על המשפט וראיתי רעד בשפתו העליונה, "גררתי את החסקה וחתרתי כאילו אין מחר, אבל הרוח הנגדית הגלים לא נתנו לי לזוז המשוט ביד שלי כאילו היה עשוי מאבקה, כל הזמן צרחתי לו שיחזיק מעמד. כשהגעתי אליו הצלחתי עוד לתפוס אותו בשערות, הוא כבר נגרר למטה וגרר אותי אִתו יחד. נלחמתי שם דני כמו שלא נלחמתי בחיים שלי, בסוף הצלחתי להרים אותו לחסקה. כל השכונה עמדה על החוף וחיכתה לנו. כבר קראו לאדון שמעון. מול העיניים שלו הוא ראה את הבן שלו מת, כל הגוף שלו רעד, הוא כרע ברך לפני אברם, חיבק אותו וסגר לו את העיניים, ואז כיסה את הגופה עם סדין שמישהו הביא מהסוכה, הוא נעמד לפני הים והתפלל בשקט, כל השכונה הסתכלה, ואז הוא אמר בקול כזה של אדם שגמרו לו את החיים, ‘אף אחד לא אומר מילה לנינט, רק אני'." עיניו של ששי דומעות והוא ממשיך, כמו פורק משא כבד מעצמו, "אדון שמעון חיכה לאמבולנס ואז הלך בשקט לכיוון הבית שלו, כשכל תושבי השכונה אחריו. אף אחד לא דיבר אִתו. הוא הגיע לחצר של הבית, סבתא שלך נינט כבר שמעה את הבשורה המרה וחיכתה לו בכניסה לבניין ליד השער האדום, איפה שעמדו הסירה והמנוע של אבוטבול, הם נעמדו אחד מול השני, הוא הניע את הראש מצד לצד והיא החזיקה לו את היד והם נכנסו לחדר מדרגות. איזו דממה הייתה שם, דניאל, ציפור לא זזה בשכונה באותו יום. לא יכולתי להסתכל לאדון שמעון בעיניים. נאכלתי בתוכי. בימי השבעה הסתובבתי סביב הבית כמו משוגע עד ששולה לקחה אותי בכוח פנימה, נכנסתי לדירה של הסבא שלך ואמרתי לו ‘מצטער, שמעון הגדול' ובכיתי כמו ילד קטן. הוא חיבק אותי ואמר שזה הכול משמים, וזה כבוד בשבילו שבאתי לנחם אותו." נזכרתי בתמונה של דוד אברם שתלויה על הקיר בסלון לצד התמונה של הרבנים ממרוקו, ואיך תמיד כשסבא שמעון היה מקדש על היין בברכת הגפן, לפני הלגימה הראשונה, היה מתבונן בתמונה בשקט.

 

"למה אני מספר לך את זה?" ששי הצטחק במבוכה, "אני רואה אותך אחרי שלושים שנה ומספר לך על הטביעה של אברם. עם הגיל נהייתי רגיש. בוא, נשתה גזוז אצל פליקס, בוא, דניאלי, בוא אִתי. בטוח שהזקנים ישמחו לראות את הנכד של אדון שמעון."

 

"תגיד ששי, למי הוא היה דומה, אברם?"

 

"אברם, לאף אחד, הוא היה הלפיד של המשפחה," הוא נד בראשו, "בוא נדבר על החיים, לא על המתים."

 

 

 

"אני ממהר לבקר את אימא," אני אומר ואנחנו מתחבקים. "הריח שלו היה ריח של ים עם ניחוח של מלח." הוא לחש על אוזני וירד בכבדות בסולם העץ של הסוכה. נשענתי על המעקה והתבוננתי בילדים ששוחים בים, ראיתי את עצמי, או אולי את דוד אברם, מרקד על הגלים.

 

אני צועד יחף על החול של ילדותי, מרגיש את חספוס החול מגרגר ומרקד בין אצבעותיי, מטפס בחזרה אל הטרסה העשויה חול כבוש וכורכר בחזרה אל רכבי. לאחר עשרים וחמש שנה מתייצב העבר שלי מולי, אני נוסע לאורך הרחוב המרכזי ומבחין במסעדה קטנה של בשרים על האש, בהמשכה האטליז הנושא את אותו השם, מעבר לכביש נבנה מתנ"ס עירוני חדש, צבוע בלבן. המכונית משייטת על הכביש החדש לעבר בנייני השיכונים. שמאלה לכיכר ברבור, עוד סיבוב קטן ימינה ואני מול בית הוריי, מתבונן מבעד לזגוגית הקדמית של האוטו אל בית ילדותי. החלונות בבית מוגפים, אבא בעבודה וגם אימא כנראה איננה, בטח יצאה לקניות או לאחד מסידוריה שלא נגמרים לעולם. אני מכניס את מוט ההילוכים להילוך נסיעה ויוצא לכיוון הכביש הראשי המוביל לתל-אביב. ההפוגה תמה. אני נוסע הביתה.

 

 

 

המפתח מתאים לבריח בביתי. כנראה שאני עדיין נוכח נפקד. אני מריח את ריח היום יום של משפחתי. על השולחן בסלון קערת קורנפלקס של אביתר. על הרצפה כותונת לילה של נטע. אני נכנס אל המטבח ומוזג כוס מים קרים. ליד הכלים מונח שעון כסף שקניתי לנועה לפני שנתיים ליום ההולדת. שרשרת השעון קלועה בחוליות מעודנות, צרובות זו בזו. היא שמחה לפתוח את החבילה העטופה באותו ערב, "אתה עוד אוהב אותי," היא חייכה ואז הרצינה, "אתה באמת אוהב אותי, דניאל." הנהנתי, "אני אוהב אותך מאוד." אני מתיישב על הכורסה האדומה ומניח את ראשי על הכרית.

 

"שלום דניאל," אני שומע את קולה של נועה.

 

"שלום נועה, נרדמתי. הייתי מותש, לא שמעתי שהגעת."

 

"הנה באתי." היא עונה ביובש, "ואני רואה שגם אתה כאן." הפה שלי יבש. בגופי כדור של מועקה. "אני רואה שאתה עובר תהליך, דניאל, ושהחלטת לחזור, אני אמורה לדאוג ממה שאני רואה?" אני נעמד ומתקרב לכיוונה. שריר בפניה לא זע, רק נשימתה המואצת חושפת את ההתרגשות. הבל פיה נושף על פניי ניחוח חם ומוכר. "אני רוצה לדבר. כבר לא מעניין אותי איפה היית, מה אתה עושה, מהן התכניות שלך. אותי מעניינת ההישרדות של התא המשפחתי הפרטי שלי, שמרגע שהחלטת להיעלם, אתה לא שייך אליו. ביטלת את השייכות שלך, מחצת את הזוגיות שלנו בהחלטה שקיבלת לנטוש אותי ואת הילדים שלך - את המשפחה הפרטית שלך - את העבודה שלך, את הכול!" היא מביטה בי בחדות. "כן, נטשת, דניאל. אותי ואת הילדים שלך. אני מבינה שהתהליך הוא רק שלך, כנראה שהנישואין שלנו בסופם." המילים ניתזות מבין שפתיה החשוקות.

 

"נועה, הייתי עם שי, טיילנו בשביל ישראל, ניסיתי להבין... את יודעת בדיוק כמוני שאין טעם ליחסים שלנו כמו שהם, הכול קפוא, הכול עומד. כלום לא משתנה."

 

"אני שמחה שאתה ושי חוקרים את שביל ישראל." לא ידעתי בוודאות אם היא צינית או מתכוונת לדבריה. היא נעמדת קרוב אליי, ממש יכול להרים את ידי ולגעת בה, וקול פנימי לוחש - כמה אני רוצה לגעת באישה שלי. "עם כל הכבוד למשבר שאתה עובר, אתה כבר לא שייך לכאן, לא שייך! אני חושבת שההיעדרות שלך היא שגרמה לי להבין שאין מה להיתלות במה שאינו מוחשי. כן, אני מודה שזעזעת את מה שכבר היה מזועזע, בחרת לעשות מהלך שדרכו הודעת לי בשפה ברורה, ‘אני מפרק את המשפחה שלי'."

 

הבטן התחתונה שלי, המקום הפקעתי שבתוכו הכול מתרחש ומתקבע, נוהם ומגרגר, הרעב לפרוק יוצק לתוך העורקים הגועשים שלי כמיהה - כמיהה עצומה לאישה שעומדת מולי. היא נעה לאחור נשענת על הקיר שמפריד בין הסלון למטבח בית החזה שלה עולה ויורד בתוך החולצה הסגולה, אדמומיות עוטפת את לחייה. "מה קורה עכשיו, דניאל?"

 

"לא יודע, נועה, אני באמת לא יודע. אני חייב להמשיך במסע שלי." סיפרתי לה על הדרך שעשיתי, על עמוס מהים, על האברכים, על הנופים, דיברתי על התחושות שלי. לא יכולתי לעצור.

 

קולה של נועה חד, "דני, תקשיב. תקשיב לי, עכשיו אני מדברת." אני משתתק. "אני לא אדם של מילים, והחשיפה קשה לי. עם זאת, אני לא יען שטומנת את ראשה בחול ומחכה עד יעבור זעם. אני יודעת שלא טוב בינינו, לא טוב בכלל. המסע שלך הוא עובדה קיימת. נבהלתי כשלא היית, ועדיין תוך כדי הבהלה, הבנתי שהמרחק נכון לך. לא טוב לך אִתי ואני כרגע לא מדברת על מה שטוב לי. אנחנו כבר לא יחד הרבה זמן, פעם אמרת שהנשמות שלנו הפסיקו להיות מאוחדות - צדקת. המשפט הזה הולך אִתי הרבה זמן. אנחנו לא האנשים שהיינו. ברחנו למקומות אחרים ועכשיו כל אחד מאתנו מחפש נחמה. אתה בורח לשי ויוצא אִתו למסע בחוצה ישראל. היה ברור לי שתברח לראש פינה. שקוף, דניאל, שקוף. אתה מנקה את השיירים מהכעסים שלך עליו, על עצמך, ואתה מנקה אותי ממך." היא נושמת בכבדות, "אתה פשוט מנקה אותי ממך," דמעות זולגות מעיניה. "ואני, הנשמה שלי מחפשת את עצמה בעולם שבניתי, חיה באמונה מטופשת שהחיים הזוגיים שבנינו בכל-כך הרבה עבודה יובילו אותי לשלווה ולהשלמת החוסר שתמיד רודף אותי. בחיים לא דיברתי ככה, דניאל, בחיים. הרי אתה זה שתמיד אמרת, ‘נועה, אנחנו פליטים של זמן'. ‘פליטי הזמן', קראת לנו. ומתוך המקום הריק של הפליט, נצמח יחד כזוג. אלו המילים שלך, אידיוט, איפה כל זה עכשיו, לאן זה נעלם?" היא עוצרת את שטף הדיבור, "אני מסתכלת סביב ורואה איך נלכדתי בין ארבעה קירות. אני מותשת, דני."

 

אני רוצה לצעוק, נועה, נ ו ע ה! אני מושיט אליה את ידי בהיסוס, "נועה," אני אומר, אצבעותיי נוגעות בידיה, "נועה," אני אומר שוב בקול ניחר, "ששש, דני, אל תדבר, אני מדברת עכשיו. רצית שאומר אז עכשיו אני מדברת רק בשבילך, שתדע שאתה לא חי עם אישה אילמת." היא מהנהנת בחוסר אמון, "עכשיו אני לא עוצרת בשביל אף אחד. הפסקתי להתעלם מעצמי. אולי אני לא האישה שאותה רצית, אולי אני לא מהנשים הנוגעות, ולמרות זאת, אני שלך. הייתי שלך כל הזמן, ואתה ויתרת עליי. במשך השנים חיית בעולמך, אטום ומלא בעצמך, ואתה כל הזמן מדבר על מעגלים סביבך - מעגלים של עבודה, חברים, משפחה, מעגלים של זוגיות - ומה עם המעגלים שלי? כן, אני אולי לא האישה בשבילך, אבל אני אשתך. אשתך שאוהבת אותך. אנחנו לא מתנשקים כשאנחנו מזדיינים, לא מדברים במוצי וקוצי. זה אוכל אותך. תתפלא, אבל אותי זה אוכל לא פחות, אין לנו אינטימיות, אני לא יכולה לשקר לעצמי, ואתה יודע את זה." נועה מקוננת על היחד שלנו. היא ממשיכה בקול נמוך יותר. "אנחנו לא נוגעים זה בזה כיוון שאני לא נוגעת, דני. יש בי כעס עצום עליך. אתה עדיין מאמין שהכול מגיע לך, אתה נעלם לך ואז חוזר ומטביע אותי במשחק המסכנות שלך. אתה לא יכול להופיע כאן לפתע מגולח, רזה, לחזור כאילו שום דבר לא נגמר והתרסק. זה לא עובד ככה. יש בי כל-כך הרבה כאב ועצב, גם אני, לא פחות ממך, סופרת את הזמן שלי - והמסע שלי אפילו עוד לא התחיל." אני רוצה לגעת בה, כמה שהיא יפה האישה שלי. היא מחבקת אותי, שנים שנועה לא חיבקה אותי ככה. אני חש את הרעד בגופה, אצבעותיה חופנות את גבי, אני מקשיב לאישה שלי, לאהובתי הבוכה.

 

נועה הולכת לכיוון המטבח. אני שומע את קינוח האף, מקשיב לרעש פתיחת הארון, והכוס, וזרם המים הניתך בכיור, וקולות הלגימה, הנחת הכוס ושוב קינוח האף. היא חוזרת לסלון עם כוס מים ומושיטה אליי.

 

"אני חוזר לראש פינה נועה, להמשך המסע."

 

היא מהנהנת, "בטח תרצה לראות את הילדים, אבל אני לא בטוחה שזה נכון שהם יראו אותך מגולח ראש ורזה. לך למסע שלך, דני, אני יוצאת מהבית. תנוח קצת. הילדים יחזרו בצהריים, אולי תצא מהבית לפני כן, כשתחזור נדבר."

 

"טוב, נועה. אני נוסע עוד מעט, אל תדאגי הילדים לא יראו אותי, אני אראה אותם. התגעגעתי אלייך, נועה. אבל אם לא אלך עכשיו כל זה היה לחינם."

 

לא יכולתי להישאר בבית ולהמתין לילדיי. איך אני אמור להראות את עצמי כך לאביתר ולנטע. טלפנתי לנועה, "אני נוסע."

 

"אני שמחה על הבחירה שלך, אתה אבא שלהם, אני יודעת שקשה לך אבל עשית בחירות ואלה חלק מהתוצאות, אסור לחשוף את הילדים למה שעובר עלינו, הם לא אשמים בזה, הם לא אלה שצריכים לשלם את המחיר."

 

"נועה..."

 

"כן, דניאל." שתיקה ארוכה נמתחת בינינו, "כן, דניאל," היא חוזרת על המילים.

 

"אני אסתכל עליהם מהמכונית, אני רק רוצה לראות אותם." כך מרגיש אביון חסר מחסה שניזון מפירורים, אני חושב.

 

"אני יודעת, דניאל," קולה של נועה שקט, "תוכל לראות אותם כשאחזיר אותם מהגנים."

 

"תודה, נועה. להתראות." אני ממלמל.

 

אני חולץ את נעליי וחש את קרירות הרצפות בביתי, האריחים הגדולים שאהבתי להניח את ראשי עליהם, להקשיב לרעש הבית. "מה אתה עושה?" נועה הייתה צוחקת. "אני אוהב להקשיב נועה, אוהב להרגיש חיים." באותה צורה הייתי מצמיד את אוזני לבטנה בהריונות, מקשיב לילדים שלי. "הלב של הבית מתרגש."

 

אני מתיישב על הכורסה שלי ונרדם. כשאני מתעורר כבר הגיע הזמן שלי להשקיף על ילדיי מרחוק. אני מטפס במדרגות אל חדרי השינה, נוגע באצבעותיי במעקה העשוי עץ. התחושה מעבירה בי צמרמורת. המיטה מסודרת, הריח שלי ושל נועה מעורבב בחלל, על השידה מול המיטה מונחת מנורה קטנה עם אהיל שנהבי שקנינו בטיול בברצלונה. ספרים מגובבים באי-סדר - ספרי אמנות של נועה וספרי קריאה שלי - לצדם מזדקרים הפסלים הקטנים שהילה יצקה, שני אנשים שלובים אחד בשני. לתוך תיק אני מכניס חולצות קצרות וסווטשרטים, מכנסיים ומגבת. אני פותח את הארון של נועה לרווחה. הוא מסודר לפי עונות השנה בסדר מופתי. מריח אותה, שוטף את עיניי בזיכרונות הבגדים על גופה של אשתי, פותח את מגירות התחתונים שלה: שחור, אדום, תחרה. התעוררות חדשה מתרחשת בי, ריגוש מאשתי. אני מרגיש שאני פוסע את פסיעותיי האחרונות בביתי, אני נפרד. יורד במדרגות כמעט בדהרה, עובר ליד השידה ולוקח את ספר השירה של ריימונד קארבר. יוצא מהבית ללא חרטה.

 

אני נכנס לאוטו ומחכה לטלפון מנועה. הטלפון מצלצל. "אני בגן אוספת את נטע ונוסעת לאסוף את אביתר, מה החלטת?"

 

"אני אעמוד בצד כך שלא תראו אותי." אני אומר.

 

אני נעמד בפינת הרחוב ומנסה לשמור על שלווה, מרגיש איך הציפייה מפוררת אותי ליחידות נפרדות. בשעה ארבע חוצה המכונית הלבנה של נועה את הרחוב. נטע בכיסא הילדים, תלתליה אסופים בקשת ירוקה, אביתר מביט קדימה. אני מרגיש את ירכיי מתקשות, עדרי סוסים שועטים דוהרים בתוכי, רומסים את האיברים הפנימיים שלי.

 

 

 

הצמיגים שוחקים את הכביש קילומטר ועוד קילומטר. אני נע קדימה, אוסף את הרסיסים של חיי, מונה אותם אחד לאחד, רגעים, חלומות שהתכלו, שברי תמונות. עוד פיתול, עוד סיבוב בכיכר מלאה פרחי אמנון ותמר. השמש מתנוססת במערב השמים. החוט הפקעתי של חיי מתיר את עצמו, אני לא עוצר, זז קדימה. האנשים ברכב שלצדי מביטים בי ברמזור, או שרק נדמה לי? כמה רמזורים יש כאן? אני לוחץ על דוושת הגז, מוביל את שארית חיי לנתיבי איילון, מרגיש את הלחץ ברקות. חלום המסע של אדם בעקבות גורלו. אמריקה, כמה ריק יכול להיות מסע שהוא חלום אם אין בך שורש אחד של שייכות. אני מסתפק בשביל ישראל הצנוע שהניע בגופי את התנועות האצורות. שי צדק, האדמה, הכנרת, הדקלים, השמים, האנשים, אין פינה שלא שייכת לי, לנו. אני פוסע בתוך הארץ שלי, הקטנה והצולבת. הרעש החרישי של המנוע מלווה את מוזיקת ההתחלה שלי. צלצול הטלפון הפתאומי מרעיד אותי. "הי, דני," חודר קולו של שי למקדש השקט שבניתי.

 

"אני בדרך אליך, שי."

 

"אני מחכה לך, מכין ארוחת ערב." אני מתרווח במושבי, עיניי מרוכזות בכביש השחור. המסע נמשך.

 

אני מחנה את מכוניתי ליד הבית של שי. הוא פוסע לעברי ואנחנו מתחבקים ארוכות. הבית מואר באורות מעומעמים ונעימים ושקט רך שורר בחלל. ריח של תבשיל מפיץ ארומה מעוררת תיאבון שמזכירה לי כמה שאני רעב.

 

אני מתפשט ונעמד מול המראה, מתבונן בגופי. רזיתי קצת, הפנים צרובות שמש, הבטן מתוחה, הקרחת הולמת אותי. המים שוטפים אותי בחומם, אני מרים את ידיי, נשען על קצוות האלומיניום של המקלחון, תחושה של נועם עוברת בגופי, רגעים של רוגע. אני מסתבן ונעצר באזור חלציי, נוגע באיברי, מניע את ידי הימנית באטיות מרגיש את התקשותו, מפעיל בדמיוני שברי תמונות מלהיטות, ממשיך להניע את אצבעותיי על העטרה, חזק יותר, מתחשמל בתוך ההזיות, לופת בידי השנייה את הברז עם הסימן של המים הקרים, מטעין ומרטיט את ידי בחוזקה, עד שזרם המים מתערבב עם זרם הפורקן.

 

שי רוכן מעל סיר עצום. אני מרים את מכסה הסיר וטועם מהמרקחת, חש את טעם השורשים, חספוסו העדין של הבשר, תרועות טבע בוקעות מהמזון המבושל. "פשוט נפלא, למדת לבשל בישול מפוצץ. פעם היית רק אוכל."

 

"אני רואה ששמונה ימים אִתי בשביל ישראל ואתה עדיין סובל אותי ואפילו מחמיא. אתה נראה רגוע, אני שמח." הרגשתי שהוא מחכה שאספר על נועה. שי לוקח לידו צלחת חרס חומה ועורם עליה גבעה של אורז לבן, אחר-כך מפזר מעליה כמות גדושה מהתבשיל.

 

"התבשיל," הוא מחייך בהנאה, "מכיל מבחר מירקות הבית בתוספת של נתחי בשר בקר שקניתי בקצביה של חנוך, הם התבשלו בציר ירקות בתוספת כוסברה וירקות שורש. חשוב לציין שהחומרים שמרכיבים את הנזיד הם מהחצר שלי ומהחצרות של החברים שלי, טבעיים וללא כימיקלים. שלוש שעות על להבה קטנה, חשוב שיהיה לאט, בדיוק כמו לעשות אהבה." הוא מחייך, "למדתי משהו."

 

שי מוציא מהמקרר סחוג חריף. אני חולץ פקק מבקבוק יין מסוג "דלתון קברנה" ומוזג את הנוזל הארגמני לכוסות. טעמו מצליף בחכי במגוון טעמים. אני מתופף עם הכף על כוס הבלון. צליל גבוה נשמע. "תענוג," אני אומר ומוסיף בכף חלקים רטובים של אורז מעורב בנזיד ססגוני. שי משקיף עליי, נהנה מהרעב שלי. דוחה את המחשבות על חיי המתפרקים.

 

"מחר בבוקר אני יוצא למרעה הכבשים. אני רוצה לסמן ללטיף שטחי מרעה חדשים לתקופה שלא נהיה כאן. די מורכב כאן עניין שטחי המרעה, חייבים אישורים מהמושבים והקיבוצים באזור. אחזור בצהריים ונצטייד להמשך. ביקשתי מירון שמחרתיים בבוקר יסיע אותנו לכיוון המרכז, נרד באזור חוף 'סידני עלי' ומשם נתקדם הלאה. שכח מהצפון, נגמרו החלקים הירוקים. עכשיו אל הצחיחות, אל המדבר ששותה את המחשבות שלך, את הדם, את הוורידים, את הלב, מכריח אותך להתבונן בחלקים שאתה מפחד לגעת בהם. אתה בא אִתי למדבר, ואני בא אִתך לים - שני ענקים במכה אחת - ואחר-כך תסביר לעצמך למה המדינה הזאת מדהימה. אנחנו נחצה מדבריות, אתה תראה שכמו שיש בים חופים מסוגים שונים יש גם מדבריות שונות, אתה יודע שלמדבר יהודה קוראים גם 'מדבר בצל הגשם'? כשעננים מגיעים מהים הם עוברים מעל הרי יהודה ובגלל האוויר החם הם לא מורידים גשם. מדבר הנגב הוא חלק מרצועת מדבריות עולמיות, אח שלי, מדבריות שונות, חיים אחרים, נשמות חופפות. כמו שאתה מרגיש שונה וחופף בין הים התיכון לים האדום. גם במדבר וגם בים המחשבות המעמיקות."

 

אני עונה לו שאני אִתו, לא בורחים יותר.

 

 

 

אנחנו יוצאים מראש פינה בשעה מוקדמת. ירון צריך להגיע לתל-אביב בשעה שמונה בדיוק ומדרבן אותנו מרגע הגעתו. חלק ב' של המסע יוצא לדרכו. הכול מוכן.

 

אני משליך את התיקים על המשטח האחורי של הטנדר. שי מתיישב לצד ירון, קסקט מכסה על עיניו, סוגר את דרכי התקשרות עם החוץ. ירון מספר על מיטה מברזל שבנה ללקוח חדש, דמוית אפיריון, העתק של מיטה שראה בטירה של אציל צרפתי. הוא מתאר לנו בפירוט את סוגי הברזל שתומכים באחורי המיטה, לא חוסך בפרטי העץ העתיק - ההתלהבות בוערת ממנו. אני מזדהה עם תשוקת העבודה שלו, היא מזכירה לי את תשוקתי. השמש משתקפת בזגוגיות הטנדר. הצטרפתי למסדר השקט של שי, וירון התרכז בתנועה. נפרדנו ממנו אחרי כשעה וחצי של נסיעה.

 

ירדנו לחוף ורחש הגלים הומה באוזנינו. אני נמצא במרכז הארץ, בביתי, זו הממלכה שלי, חש באנרגיה חדשה שמוזרקת אליי. שי צועד קרוב לקו החוף. הוא מרכין את ראשו וצעדיו הגדולים כובשים את החול הרטוב. אני צועד במרחק קטן אחריו. לאט לאט הוא ייפתח, אני יודע, מכיר אותו.

 

צריח מסגד מזדקר מתוך חומות והשקיף עלינו. מרחוק ניתן לראות את בתי המלון, אנחנו קרבים לחוף השרון. פרט לזוג מבוגר שמשחק מטקות, הים שומם. שי ממשיך להוביל. שוברי הגלים מזדקרים מתוך המים והגלים חוצים אותם, יוצרים בין הסלעים ברכות קטנות. שי מאט ואני מתקרב אליו. סירות מפרש משייטות באופק. קיאק אדום משאיר אחריו שובל של קצף. "אתה זוכר כמה אני אוהב ים, דני? לפעמים אני מרגיש ששכחתי ממנו באחת המגירות שסגרתי. רק כשאני מגיע לים - מה שקורה לעתים רחוקות - אני נזכר כמה הוא חסר לי. הריחות והמראות שלו חוזרים אליי בלי פילטרים, ואני נשאב אליו; הגלים והחול מזכירים לי את החיים שהיו לי, אני צועד לאורכו ובתוכי אני פצצה מתקתקת. הים פתוח וכל-כך רחב, עד שנדמה לי שהים שואל שאלות בלי סוף. נירית וספיאנס לימדו אותי לא לברוח מהשאלות, הן יישארו בחיי, לא משנה מה יקרה."

 

המרינה של הרצליה התחדשה במפלצת בטון. אנחנו חוצים לכיוון תל ברוך בצעידה מתונה. "לא חשבתי על זה לפני, אבל פתאום יש לי רעיון קצת משונה. מה דעתך שנישן במלון? נגור בתל-אביב כמו תיירים..."

 

שי מגחך, "בסדר, אפשר לחתוך מהמסלול, אף אחד לא יכעס. בעצם, אף אחד גם לא ידע." בחופי תל ברוך אנחנו עוצרים על קו החוף. "אתה זוכר, דני?"

 

"אני זוכר." הלוא הזיכרון נצרב לי בגוף בברזל מלובן. נגענו במים השקופים שדרכם נראית הקרקעית החומה. "אתה יודע דני, שרציתי למות בים, רציתי לטבוע, להיעלם ולהצטרף אליהם. ואם לא היית אִתי כאן הייתי טובע מרצון. ברגעים האלה... לא היה טעם לכלום."

 

"אני יודע, שי. הרגשתי הכי נורא שאי-פעם הרגשתי בחיי, חוסר אונים, שיתוק, ריסוק - תקרא לזה איך שאתה רוצה."

 

"התאריך קרוב, עוד שנים-עשר יום." אני סופר בראשי את הימים.

 

"היום אני אינדיאני. אני מקבל את הרוח הגדולה שלקחה את הנשמות שלהם למקום אחר, טוב יותר. אני לא מציין יותר את היום, פשוט נוסע אליהם בזמנים שלי, ברגעים שאני מרגיש שהנשמה שלי הכי זקוקה להם. לבד, אני והם, אחד על שלוש. בלי משפחה, ללא הסדרים וחוקים. היית אצלם, דני?"

 

השאלה נוחתת עליי כקורנס. "הייתי עם נועה לפני שנתיים ביום השנה, לא היית, היו אִתנו ההורים שלך ושלה, ועוד בני משפחה וחברים. היה נורא. עמדנו שם מיותמים. ראיתי את אבא של הילה, הוא הזדקן כאילו הזמן אכל אותו מבפנים. אימא שלה לא הייתה, הבנו שהיא חלתה מאוד."

 

"כן," מאשר שי, "עדנה מרותקת למיטה. המשפחה התפרקה לחלוטין. אני בקשר רופף אִתם. אחות של הילה באה לפעמים לבקר אותי בראש פינה ולפני כמה חודשים ביקרתי את עדנה בבית חולים, אני משוכנע שהיא נתנה הוראת מוות לגוף שלה. תראה איך החיים מתנהלים. אתם לא מבקרים בחלקת הקבר, אני נעלמתי, נועה ואתה בסוף הדרך, מי היה מאמין שמה שהיה התמוסס. לפני כמה שנים היינו אחד שלם בדיוק כאן בחוף הזה, והיום אתה ואני צועדים כאן בחוף מפוררים ומופרדים, אבל תראה, אנחנו עדיין ביחד."

 

יפו. החומוס של אבו חסן ביפו מרומם את רוחו של שי, עם כל בציעת פיתה וסיבוב על צלחת החומוס הוא נאנק, "אלוהים, זה טעים, דני, ממש התגעגעתי לזה."

 

בערב, בחוף הים מעל יפו, עם בקבוק אוזו וזיתים שקנינו, מדברים בשקט. שי ניעור ועיניו בוהקות. "תראה איזה אורבניות מרהיבה, אני יכול להבין למה נשארת מכור לעיר הזאת."

 

"אפשר לשתות מהחיוך שלכם," צוחקת בחורה שחולפת על פנינו עם שתי חברות שקטות. "בטח," אני עונה, ושי מביט בהן בעוינות. "מה קרה, שי? נבהלת מקצת רעש של בנות?"

 

"לא דני, אני לא נבהל, זה משעמם, בא לי שניהנה יחד, לא צריך עוד נוף סביבי."

 

ימי המסע ארוכים. כמה יערות ותלים יש בדרך למדבר. אנחנו חיים בארץ קדם, ארץ שנופה משתנה מיום ליום, לפעמים מרגע לרגע, יום יער, יום נחל, מכתש מעלה והכול מתערבב לדרך קסומה - ואולי הקסם הוא הדרך החדשה שלי עם שי? אנחנו פוסעים בשביל החוצה את הארץ, שי נפתח ונסגר. אנחנו צועדים ונחשפים למקומות שלא ידעתי על קיומם, שחשבתי שאני מכיר. יערות, דרכים שבילים, שכיות חמדה. יער בן שמן הענק עד לפארק בריטניה המוריק, נחל שקמה ומשם יער להב עד ליער יתיר.

 

"לא ברור לך שאני תל-אביבי מזוין?" אני צועק עליו, נגרר אחריו ביער בן שמן הלא נגמר. הוא רץ באחד המורדות של שביל העפר הכבוש כשתיק המטיילים מטלטל על גבו, "אתה יודע מה, דני? אולי נחיה כמו ביער שרווד של פאקינג רובין הוד ונשדוד את כל העשירים? בעצם אפשר לשדוד אותך, אתה עשיר, לא?"

 

"יש לי רעיון, שי, בוא נתחרה. מי שישיג יהיה דוכס היער, מה שאומר שמי שיפסיד יכין ארוחת ערב וכמובן ידאג לסחוב את התיק של האחר עד הערב."

 

אחרי שנים של ריצות משותפות אני מסיים אחרי שי. "זמנים חדשים הגיעו," הוא מודיע לי, "אני רוצה סלט קצוץ וחביתה עם נקניק וכמובן שלא אשכח לרוץ לגזלן שחונה מעבר לכביש להביא לנו בירה קפואה."

 

בסוף היום השמיני אנחנו פורשים את ציוד השינה בתוך לוע מדברי של סלע. מלון חמישים אלף כוכבי שמים. ההרים נצצו מול הלבנה שהאירה עליהם, צובעת את הבליטות והשקערוריות באור כסוף. העייפות הרפתה את שריריי. היום הכי ארוך במסע הסתיים. ימים רבים צעדנו בשבילים מרוחקים האחד מהאחר. הוא כחמישים מטרים לפניי בצעדיו הגדולים והקבועים. על ראשו כאפייה לבנה ששוליה התנופפו לפי קצב ההליכה. השעות חלפו במונוטוניות עצלה, לזמן לא הייתה משמעות בין ההרים הצחיחים. מצפה רמון מאחורינו, עיירה מנומנמת שהזמן והרוח המדבריים שומרים עליה מיושנת, אפשר לצפות בה הולכת ונעלמת תוך כדי ההליכה. בינינו כבר השתרע שקט, העליצות של השפלה והמישורים מתפוגגות, הדרכים המאובקות איבקו גם אותנו. התרחקנו לפרקים ארוכים יותר. ביער יתיר אנחנו מתיישבים על יד שולחן עץ ישן ואוכלים קרקרים עם טונה. "נשבר לי הזין מהטונה הזאת," אני מקטר, "בא לי סטייק עבה עם רוטב פלפלים, צ'יפסים עבים ובירה קרה, ממש בא לי."

 

שי מחייך, "קדימה, בוא נאכל, אנחנו לא סגפנים." בערד אנחנו נכנסים למסעדה שמכוסה בדגלים של קבוצת כדורגל, מזמינים סטייק עם הרבה צ'יפס ובירה קרה. אוכלים בדממה ומתענגים על כל ביס. "אושר רגעי של שבויי וייטנאם" קורא שי לארוחה הזאת. משהו פוקע בי בפנים, אני מרגיש. שי ממשיך לפטפט על הרגעים הקסומים ואני רץ לשירותים, מתקשה לנשום. מול המראה בחלל המעופש אני בוכה ביבבות קטועות. כשיצאתי שי כבר שילם את החשבון. צעדנו בשתיקה חזרה אל המסע שלנו.

 

עייפות פשטה בנו לאחר שבעה-עשר ימי מסע ארוכים. שי עוצר מהליכתו ומתיישב על מדרגת כורכר מוגבהת. הוא מביט אל האופק הצהוב הזרוע במכתשים. אני מתיישב על הקרקע לצדו. מניח את התיק מאחוריי שישמש משענת לגבי, מחכה לבאות. לא נלחם עם תחושת הבדידות. "אתה רעב, דני." אלה המילים הראשונות של שי מאז ששתינו את הקפה הראשון של הבוקר, "כן, אני רעב." אני עונה את מילותיי הראשונות.

 

"אני מציע שנכין ארוחת ביניים קלה, בערב נכין לנו ארוחה גדולה ומשביעה יותר." אני מהנהן ומוציא מהתרמיל חבילת קרקרים, קופסת שימורי טונה וקופסת תירס מתוק. פותח את הקופסאות ומסנן את השמן והנוזלים המשמרים. אוכלים בשתיקה, המדבר הותיר אותנו מותשים. אני מוציא מהתיק את המחברת הצהובה. השמש עדיין לוהטת אך משבי רוח קרירים מסתננים בגניבה. מעלינו ציפורים שנדדו לארצות חמות יותר. אני סופר אותן ומגיע לעשרים ושתיים, כתבתי.

 

היום התשעה-עשר. בקרוב המסע נגמר. אני מרגיש בריקנות של סוף. שי נעמד, "אני חייב לזוז, אני ממשיך קדימה וניפגש בהמשך, המסלול מסודר, תיצמד אליו, יש לנו בערך עוד שעתיים הליכה, אני אחכה לך בחניון בערב." "בסדר, שי." אני מהנהן, מרגיש נוח לשחרר אותו. לא מודה באמת שהנוכחות שלו מכבידה עליי.

 

הוא מניח את התיק על כתפיו ואוסף ביסודיות את השיירים של קופסאות השימורים לתוך שקית זבל, "קח אִתך בתיק, תמצא כבר בהמשך הדרך מקום לזרוק את זה." בפניו המאובקות הצטיירה ארשת עייפה, עיניו מביטות בי בריחוק, "אנחנו נפרדים קצת," הוא אומר, ואני מרגיש שהוא מרגיע את עצמו, "תישאר כאן לכתוב, הכתיבה טובה לך, הניתוק הזה נכון לנו, רק תשים לב לשעות. הערב יורד בתקופה הזאת מהר יותר והחושך פה לא נעים." הוא מהדק את רצועות התיק לכתפיו, "אני פשוט ממשיך, מוכרח לצעוד."

 

אני כותב. תולש דף מסוף המחברת, ומניח על הכריכה. כותב בגדול את המילה נ ו ע ה, נ' עצומה ומתחתיה "נועות" קטנות יותר, ושוב "נועה" ועוד "נועה" ובשלב מסוים עם כל "נועה" שכתבתי אני מרגיש שקט יותר. אני כותב "נועה" זעיר, ויותר זעיר, והלב שלי שליו יותר ויותר, אני משחרר מתוכי חמצן של מחשבות נועה. אני משרבט עוד "נועה" קטנטנה והלב שלי נח ברווחה. אני מקפל את הדף לרבעים וטומן בכיס האחורי של המכנסיים. השמש מתרככת לכבודי, הרוח מהמהמת סביבי. אני מרגיש שמשבי הרוח מתחזקים וסופות חול נישאות באוויר. השמש מתכסה אט אט בעננים.

 

אספתי את המחברת, את העט ואת שיירי הזבל, והכנסתי לתרמיל. אני מגיע לחניון הערב, בדיוק כשהשמש מתחילה לשקוע. שי ממתין לי בישיבה מזרחית על פסגת מכתש כורכר. הוא מקבל אותי במנוד ראש וממלמל, "אחלה שבאת, כמעט שלחתי חוליית מחפשים. סתם, ידעתי שתגיע דני, אתה מגיע לכל מקום בסוף."

 

 

 

בתוך הלוע הסלעי אני מגיש כוס קפה שחור לשי, הקפה משאיר שובל של ריח ממכר. שי שכוב על הקרקע וראשו שעון על שק שינה מגולגל, מבעד לעלטה אני מרגיש את מבטו בוחן אותי. "אתה יודע," הוא אומר פתאום, "במשך כל הדרך לא דיברנו על מה שמרחף מעלינו. אפשר פשוט לשים זין ולחכות שהכול יתאחה, אבל הדבר שקרה בינינו קיים וחי." "הדבר", הוא קורא לזמן שאחרי האסון - כשכעסתי, ברחתי, קינאתי. כששי היה זקוק לי יותר מתמיד. הוא קרא לזה, "הדבר". אני חורט את המילה על החול. "הכעס קיים. אתה ואני, אני ואתה, וכן - גם נועה בינינו. הכעס לא ייעלם ללא מדורה טובה," הוא מצטחק בעצבנות. ידי הימנית אוחזת בעט דמיוני, נעה קדימה ואחורה, רושמת את התחושה שעוברת בגווי. מתעדת את השיחה בינינו. גרפומניה משתלטת עליי. אני מגלגל בראשי את המילים שיהפכו לחריטות דיו במחברת הצהובה.

 

"אני יודע שלא תמיד יש לנו שליטה על התהליכים. ומה שעברנו היה הרבה מעבר לטלטלה. ואני חושב, למה, למה אתה מעלה באוב את העבר?" היד הימנית ממשיכה לרטוט ברצון לכתוב. שי כרך אותנו כמשפחה שלמה. כך באמת היינו. רציתי לבכות. הדמעות כבר בשלו בתוכי, אני מוכרח לכתוב. אני ניגש אל התיק, שי ממשיך לדבר, "לא חשבתי, אפילו לרגע, שאתה לא אח שלי. אח אמת, משפחה." כל מילה ששי אומר נעמדת, משתהה לשבריר שנייה, מחפשת את התדר הפנוי לה. אני מוצא את המחברת, "ובגלל זה יש לנו סיבה לדבר על מה שהיה."

 

אני כותב "שי" בקצה העליון של העמוד ו"דניאל" בתחתית, באמצע אני מוסיף: נועה, הילה, ים, חדרה, אהבה, ילדים, ריצה, מוות, ושוב מוות, ובגדול יותר את המילים "אסון גדול". שרבטתי את המילים וחיכיתי לשיחה שצריכה להתקיים, מכיר ברגעים המתנקזים.

 

"אתה יודע, דני, בימים ההם, כשניסיתי לשרוד בתוך המחשכים..." מ ח ש כ י ם - רעד תוקף את ידי - מאין הוא הביא את המילה הזאת? "אתה ונועה הייתם סוג של משענת בעבורי, מגדלור. ומתוך האסון שעבר על כולנו ראיתי... ראיתי, דני. אוף, כמה שראיתי - איך הייאוש ממלא עוד ועוד את החיים שלך ושל נועה. אני עדיין חד, דני. הייתי ונשארתי חד למרות כל החרא המטורף שעברתי. ולמרות הכול, לא הרפיתם ממני, הוספתם לבוא אליי עם כל האהבה וכל הנתינה. חשבתם שנתינה יכולה להתקיים בעולם מת. באתם כי ניסיתם לשמור על השפיות שלי, הייתם המשפחה שלי." די שי, אני בוכה ללא קול. "אתה התייצבת בכל בוקר כמו שומר סף, ונועה הייתה באה למשמרת ערב, המשכתם לבנות את חייכם סביבי, ואני הייתי איש גמור." המשכתי לכתוב מילים בין שני הקטבים של הדף: אבדן, ייאוש, תהום, אבו-כביר, שלמות, משפחה ושוב אהבה. על הציר שבין "שי" ל"דניאל" אני חורג מגודל האותיות וכותב את המילה "ח ב ר י ם".

 

שי ממשיך לדבר בקול ניחר, "באת אליי עם הכוח שלך, כמו רוטוויילר, אוחז בשיניים ולא מרפה. תרפה לפעמים, אידיוט. בעצם, מה פתאום? אתה רוטוויילר, באת אליי הכי בשביל עצמך, להראות שאתה קיים בשבילי, באת גם כשלא רציתי. עם נועה הרגשתי אחרת, מולה יכולתי לפתוח את עצמי בלי לחשוש, יכולתי להתאבל. האמנתי לה. מולך הייתי ברזל מזורגג - לא להיסדק. בלוף של נוקשות. לא יודע למה, אבל כשבאת חיכיתי שתלך. שתעוף כבר ותיתן לי להיות אבק אדם. אתה החבר הכי טוב שלי. היית אִתי ברגעי החושך הכי גדולים שאדם יכול לעבור, נכנסת אִתי יד ביד לגיהינום." שי מנצח את הגרפומניה ואני מביט בו. "עם נועה הרגשתי שאני יכול להיות ללא הגנות, אִתך זה לא קרה. שני גברים מהסוג ישן, מערבון ממש."

 

"באחד הימים," נשימה, נשימה ושוב אחת ארוכה, "ממש אחרי השבעה, כשישבתי עם נועה, פתאום משהו במבט שלה ריסק אותי. קינאתי בך; למה לך נשארו ילדים? ואישה? והקנאה הזאת הרגה אותי. התפוצצתי, נשרפתי מבפנים, אספתי את התמונות של המשפחה המתה שלי, הוצאתי מהספריות את האלבומים, הורדתי את הזיכרונות מהקירות, את קלטות הווידיאו מהגן, מהגנון, מהטיולים, מצאתי את הקלטות של האולטרה-סאונד של הילה בהיריון והוספתי לערמה בסלון - קרעתי הכול, ושברתי. במשך כל הזמן הזה של הטירוף נועה ניסתה להרגיע אותי, אבל אני המשכתי לקרוע. היא חיבקה את הרגליים שלי וביקשה שלא אקרע, העפתי אותה מעליי בסטירה והיא התגלגלה על הרצפה. צרחתי עליה, ‘מטומטמת, מה את עושה? אלה הילדים שלי! אלה החיים שלי! עופי! לכי מכאן! עזבו אותי!' היא נעמדה מולי ואמרה ‘אני לא עוזבת אותך, זו המשפחה שלי גם, בעיניים שלה היה דם. התמוטטתי לה בידיים והיא שמרה עליי, ואתה הרגשת את הקרבה שלי אליה, ונולד גם בך הריחוק." הוא התבונן סביבו לשבריר שנייה, "אִתך זה לא היה יכול לקרות, אולי היום אתה אחר, אפשר לראות איך קילפת לאורך המסע את שריון הצב ממך, השריון שישב עליך כמו משקולת. במשך השנים עטפת את עצמך בשכבות של שליטה ושל ריסון עצמי שהפכו לחלק מהאופי שלך, הפכת להיות מכונה. ובתוכך בערת. יש בך תשוקה נדירה, הלוואי שהייתה בי האש שבוערת בך. ואתה מכבה אותה כמו אידיוט."

 

העלטה וריח המדבר מוסיפים את משקלם לאבנים שנערמות בתוכי, שי לא נח, מארב שלם חיכה לי בסלע המקומר והמחורר.

 

"אנחנו לא משתנים הרבה, דניאל. אנחנו יכולים לנסות, להבטיח, אבל הבסיס תמיד נשאר. תמיד, כנראה, ככה יהיה, אתה קצת אני ואני קצת אתה. אתה שראית את החיים שלי מול המוות, הרחת את הילדים המתים שלי ועדיין לא הצלחת לחדור אל האבל שלי - מתי איבדת את היכולת להיות אמפתי, להיות רך? לאיפה זה הלך? כי בסיפורים שנתת לי ללעוס, תמיד הייתה אמפתיה, או לפחות סוג של אנושיות." שי הצליף ללא הפוגה. "בתוך החברות שלנו ,דני, כבר לא נשארו הרבה דברים אמִתיים שמהם נוצרות חברויות - רגש, חמלה ואומץ לחשוף חולשה. ומכאן נגזרה התוצאה. אני לא יכול להיות חלש לידך, דניאל. כנראה שביחסינו החבריים נועדנו להיות סלעיים, כל אחד מאִתנו, למה, פאק, למה? איזה דפוקים אנחנו..."

 

יכולתי לראות את עצמי משקיף אל ביתו המת של שי, הקירות ריקים, סימנים של שריטות מגולחות בקירות הבית, דלת המקרר ריקה מכל תזכורת, הודעה או תמונה. הבית מת. לאיפה נעלמתי? ואיך הפכתי שתקן, למען השם? כל מילה שנזרקת באוויר הופכת לאגרוף בתוך הבטן, קונג-פו לאילמים. דבק במשימות השמירה שלי על האיש המת החי שהוא חברי הטוב. ללא שאלות. כמה שאלות לא שאלתי. איש של משימות, זה אני. עוצר את מפל המחשבות בסכר עקשן. בדיוק ברגעים אלה, בחלל המסולע, הגוף שלי מרגיש מחורר. אני מרגיש את האבל הפרטי שלי על משפחתי השנייה, על סבא שמעון שכבר איננו. אני אבל על משפחתי, על נועה שלי, על ההורים שלי שהוצאתי עצמי מעולמם, אני אבל על השכונה שאיננה, והדמעות מדגדגות בחלל הגרון. אשד גדול של אבדן.

 

"גם כשישבתי לפניך דק, קירח עם שריטות בזרועות הידיים, ישבת מולי ושתקת. עדיין אני לא מראה שום סימן של חולשה בפניך - סוג של כבוד מטומטם - ואתה מולי, האידיוט, שותק. דניאל האידיוט." המילה ניתזה מפיו כמו גיליוטינה מחודדת, עורפת באחת את העצמיות ממני. הדממה ממלאת את המערה המסולעת. השתיקה בינינו היא כמו טיגון ארוך. "היית אִתי ברגעים הכי מטורפים לאדם," אני שומע את שי לוחש, "רגעי מבחן של שפיות, מבחנים שלמים של חברות, לא אכזבת. אף אחד אחר לא היה עובר את המערבולת המטורפת הזאת כמוך, אף אחד, דניאל, על זה אני מודה לך." הרגשתי שהוא מחפש את פניי. צליל בליעת הרוק, כחכוח גרון, רחש החול המדברי שמולל בידו, "הייתי ער לזמזום מסביבי - ‘שי השתגע, שי רוצה למות', ואני רק רציתי להיות במקום שאין בו כלום מהעבר שלי, לייצר שי חדש. אני חושב שקצת הצלחתי."

 

אנחנו שותקים. "הנה דניאל אני אומר את מה שלא נאמר מעולם ובטח לא נוח לך לשמוע, אבל אני בהחלט שם זין על הנוחות שלך. מה? הייתי אמור להזכיר לך שגם אתה היית המשפחה שלי? לא הייתי צריך מנזר שתקנים. פתאום הבנתי שפשוט קינאת. הרגשת איך נוצר ריחוק בין שנינו והתקרבות ביני ובין נועה. ובכל פעם שהבטת בי, קינאת. אני אומר לך את הדברים הלא פשוטים האלה כי הגיע הזמן לסגור אותם." הייתי מטרה ענקית, אי אפשר להחטיא. שי הורג אותנו לאט ביום התשעה-עשר של הטיול.

 

"קינאת בי דני - בי! ממש בדיחה של החיים. קינאת בכלום שלי. אני יודע שעכשיו כשאתה עמוק בתוך הצרות הפרטיות שלך, אתה חושב ‘שי שילם מחיר משולש לחברה, מחיר מלא לאלוהים, הוא יכול אם הוא רוצה להיות בודהיסט, אינדיאני, הוא יכול לבחור להיות כומר קתולי, הרשות נתונה לו, הוא יכול להשתגע בלי גבול, לחצות את הגבול בין השפוי למטורף, לעמוד על רגל אחת כמו חסידה, להשתין בפרהסיה, הוא את המחיר שילם'. קינאת בי, דניאל - אתה מאמין? מה פחדת, שאני אשכב אם אשתך? שאני אזיין אותה בראש פינה? אידיוט. אתה יודע, השיחה הזאת התגלגלה בתוך הראש שלי, התאמנתי עליה, חיכיתי לה. כבר שנים שאני מחכה, ידעתי שתבוא אליי. האינדיאנים אומרים שנשמות אחיות תועות בשמים מחפשות אחת את האחרת עד שהן מוצאות ואז מתלכדות. הנשמה שלי לא תהתה ולא טעתה - היא ידעה שהנשמה שלך תבוא. התרחקנו פיזית ונפשית, אבל זה לא משנה, תמיד נישאר אחים."

 

הקשבתי לשי מספר לי מה שלא הייתי, מה שלא הבנתי.

 

אני כותב "ה ת ר ח ק נ ו". נגמר הדף.

 

הוא נעמד קרוב אליי ויכולתי להריח ממנו את ריח המסע שלנו. חיות מדבריות רוחשות בעלטה. שי שואב ממני את הכאב שלכוד בי. הוא מניח את ידו על ראשי ומלטף את הפדחת שהחלה להניב קווצות שער. "רציתי שתתאבל אִתי. מותר להתפרק. מותר לצרוח כמו מטורפים, וכן - מותר לשבור קירות, לפרק את הבית - הכול מותר לי. הייתי צריך רק הנהון קטן של אישור ממך."

 

אני פותח דף חדש במחברת הזרועה בחול ובדמעות. אני כותב את השם של שי בגדול ומתחתיו שוב בקטן יותר ועוד "שי" זעיר. בעמודה שליד אני כותב "דניאל" בקטן ו"דניאל" גדול יותר. באמצע אני כותב "נועה" וצובע בדיו הכחול, מבליט אותה, היא מתחזקת למול השמות של שי ושלי, ואז מעל כל השמות הקטנים והגדולים - את המילה "אֶבל", ובאותיות קטנות יותר "אבל", ועוד "אבלים" קטנים.

 

"לא ויתרתי עלינו דני, לקחתי אותך אִתי מהחלום האמריקני המטומטם שלך אל האמת הישראלית שלנו. אני יודע שאתה סופר; תרגיש כמו שאתה כותב, תחיה כמו שאתה כותב. אני אוהב אותך, ובתוך המסע הזה אני מאפשר לך לסלוח לעצמך ולסלוח לי. אנחנו חוזרים הביתה, אתה לימים הקשים שלך, ואני להישרדות שלי, ובכל דרך שתעבור במסע שלך אחי, אני תמיד אהיה. שתדע."

 

אנחנו שבים לביתו של שי.

 

 

 

 

 

אני מוכרח להשלים עם המציאות, לבלוע את עוצמתה במנות קטנות.

 

עם שובנו מהמסע אני מבין שעליי לפעול על אוטומט כדי לסדר את הכאוס שנוצר. הייתי "איננו" עשרים ואחד ימים, אין רגש שהתרוצץ בתוכי באותם ימים - במודע ובלא מודע - שלא הכין אותי לזמנים האלה. עליי להיות חסין בפני הרוחות הרעות שמתחילות לנשב בי. אסור שתהיינה הפתעות.

 

נועה קיבלה אותי בחזרה. פתחה לי את הדלת אך לא החליפה אִתי מילה. "אין בינינו כלום יותר." היא אמרה בשקט, "שלא תחשוב שהכול כרגיל, שאתה יכול לחזור ככה, אנחנו צריכים להבין בפני מה אנחנו עומדים. תוך כמה ימים אתה הולך מפה, אני לא רוצה לראות אותך יותר." אביתר היה מסויג כלפיי ונכרך אחרי נועה, מציץ בי באותו מבט מבויש שסיגל, ונטע קיבלה את פניי בשמחה. היא הספיקה בהיעדרי ללמוד לומר "אבא", מגלגלת את המילה על לשונה.

 

במשכו של אותו שבוע, הייתי מגיע בבוקר למשרד ומנסה לשקם את הכאוס שנוצר בהיעלמותי. דורון כעס. הזעם שלו היה בהחלט לגיטימי, ומצד שני לא הזיז לי.

 

העובדים במשרד פסעו בינינו על בהונות. ביום הראשון לחזרתי נכנסה רווית, מזכירת המשרד ובעיקר אשת סודי, לחדר העבודה שלי. הצצתי בה בזווית העין אוחזת בכוס הקפה. "אתה משהו, דניאל, אתה ממש משהו. כולם חיפשו אותך, השתגעו, נועה לא הסכימה לדבר לא אִתי ולא עם דורון, לא ענתה לטלפונים והטלפון שלך לא היה זמין. דורון התפוצץ מכעס ודיבר עם נטר שנמצא בניו יורק, נטר צעק, הפרויקטים נשארו פתוחים - המשרד זר לו כשאתה איננו. היו כאן טלפונים מלקוחות," היא המשיכה בשטף, "והבנקים והספקים והקבלנים, הוא לא מצא את הרגליים והידיים, הוא כעס על כולם. נטר הוסיף אש למדורה כשאמר שהוא לא חוזר מניו יורק ושימצא פתרון." הנה מצאתי את האדם הראשון ששמח לשובי. אחר-כך היא עדכנה אותי על הנעשה במשרד.

 

ספגתי את המבטים והכעסים של דורון במשך כמה ימים, עד שהצעתי לפרק את השותפות ודורון הבין שהגזים.

 

בערב השלישי לחזרתי עמדתי במטבח והכנתי לעצמי קפה. הרגשתי איך עיניו של בני עוקבות אחר תנועותיי. התיישבתי לצדו. נועה ירדה מחדר השינה, היא הייתה יפה. עיניה שורטטו בעיפרון שחור ובלטו בירוק המרהיב שלהן ושערה היה אסוף בגומייה. שאלתי אותה לאן היא הולכת והיא נעצרה, "דניאל, אני לא חייבת לך דין וחשבון, בעצם אני לא חייבת לך כלום. הילדים נשארים אִתך כאן ואני הולכת להביא לחם מהסופר, כשאחזור אכין ארוחת ערב. תעיר את נטע בעוד חצי שעה אם לא אחזור עד אז."

 

הבטתי בה מבעד לחלון והרגשתי איך גורר אותי סלע אל תהום. כל-כך חסרה לי האישה הזאת. אביתר צפה בטלוויזיה, מבטו קבוע בעקשנות במסך הטלוויזיה. התיישבתי לידו וחיבקתי אותו, הוא סיפר שבגן הוא לומד לכתוב מילים והביא נייר ועיפרון. נגעתי בעדינות בגבו והוא הניח את ידו על ברכי. הוא כתב את האות א' ואחריה ב' ו-ג', "איזה יופי, אביתרי," אמרתי והוא צהל, "יש לי הפתעה, אני יודע לכתוב את המילה אבא." הוא שרבב את לשונו בריכוז, משרטט את המילה ומרים את עיניו אליי. המעלית של הלב החלה לעלות במסעה חזרה. ליטפתי את ראשו והוא התרפק עליי.

 

"אימא אמרה לי שנסעת לטייל יחד עם שי."

 

"נכון אביתר, אימא צודקת. טיילנו בשביל ארוך שחוצה את מדינת ישראל, ראינו את ההרים והים השקפנו על הכנרת והיינו גם קצת במדבר." המרחבים שבהם טיילנו נשקפו בארובותיו של דניאל אלבז הקטן. "ישנו בשקי שינה ואכלנו אוכל שהבאנו אִתנו בתרמילים, במשך היום אכלנו סנדביצ'ים ופירות. אתה יודע אביתר, בשביל ישראל יש אנשים שמשאירים חבילות שלמות של אוכל למטיילים אחריהם, למצוא משהו טעים פתאום יכול להיות מאוד נחמד. מצאנו הפתעות כמו עוגיות שוקולד ובייגלה ופירות, ופעם מישהו אפילו השאיר לנו חבילה ענקית של שוקולדים." חייכתי לעצמי, נזכר איך חצינו את נחל עמוד, וברעב שלי למתיקות. האוויר היה קריר, רוח טובה ליטפה אותנו, השעה הייתה עשר בבוקר והמסלול היה ריק וירוק. שטיחים של עצים פורחים שמזכירים גלוית נוף. הנחל הקטן הציץ בין האבנים, נעלם לפרקים ושוב הגיח עד שנדמָה שהאפיק משחק אִתנו מחבואים. שי צחק בצחוק של ימים עברו. "אתה מבין שי, לא שוקולד מריר ולא מתוחכם או ממולא, אלא 'שוקולד פרה' של 'עלית', ישראלי. יודע מה, גם אוהד הפועל ‘אדום' כמוני מוכן הפעם לאכול שוקולד עלית, השוקולד של הצהובים, תראה לאן אני מוכן להגיע." שי צחק מסמן לי בידו באגביות על שקית ניילון לבנה שתלויה על עץ. בתוך השקית נחו שלוש חבילות "שוקולד פרה", שני חטיפי "מקופלת" וחבילת ופלים. פתק קטן היה מצורף, כתוב בעיפרון: "לחבריי לשביל, תתענגו, משמיל." שי חיבק אותי, "אח שלי, יש לך את הטאץ'!" התיישבנו על סלע קטן, השקפנו על גוני הירוק כשאפיקי נחל עמוד זרמו בעצלתיים. אכלנו ריבוע אחר ריבוע. אני גרגרתי כיונק בן יומו.

 

"אתה יודע דניאל, אני כמעט כבר לא אוכל שוקולד, זה משמין." הוא צחקק והכה על בטנו השטוחה.

 

"לא מבין למה אתה שומר על הגזרה, אתה בכל מקרה כבר לא מזיין."

 

"אני לא מזיין כמוך צעירות אמריקניות, כי אני לא יפה כמוך, חוץ מזה אני שומר גם את הזיון לרגעים הכי שווים. יש לי הרבה להשלים, דני."

 

פתחתי את המפה המהוהה שסחבתי אִתי לאורך המסע, לקחתי את אצבעו של אביתר ושרטטנו יחד את הקו המקווקו של השביל, נעצרתי במקומות, מתעגל סביבם, נותן לו להרגיש. "כאן ישנו אביתר. במקום הזה יש את השמש השוקעת היפה ביותר בעולם, והכתם הכחול שדומה לשלולית זאת הכנרת, שם טיילנו לפני שנה עם אימא וסבתא וסבא, אתה זוכר? אתה רואה כאן, איפה שיש עיגול מסומן בטוש שחור? זה המקום שבו ישנו. שי הכין לנו חביתה כמו שאתה אוהב, עם הרבה גבינה צהובה ועגבנייה, ובדיוק כאן, הכוכבים היו קרובים שאתה ממש יכול לגעת באצבעות."

 

המקרר במטבח נפתח ורעש שקיות סופר מרשרשות נשמע; זה ריח של בית, טעם של בית. נועה חזרה. פעם הבית הזה היה גם שלי. אביתר התבונן במפה ובי לסירוגין. חצי הסהר של גבותיו נמלא בשאלות, "למה טיילתם דווקא שם אבא?"

 

"רציתי להיות עם שי לבד והוא רצה להיות לבד אִתי, השביל הוא מקום שקט שאפשר להיות יחד, לא ראיתי אותו הרבה זמן, היו לנו הרבה סיפורים לספר אחד לשני."

 

"ראיתם את רוני וניר בשמים?"

 

"נראה לי שכן, לפעמים בערב כשהשמים היו זרועים בכוכבים הם הסתובבו ביניהם, התיישבו על קצה כוכב והתבוננו בנו, ואנחנו שכבנו בתוך שקי השינה וניסינו למצוא אותם. שי תמיד מצא אותם ראשון ודיבר אִתם בשקט, שאל אותם שאלות, ואני הייתי מקשיב ולפעמים הייתי מחייך כשחשבתי כשהם עושים פרצופים."

 

"מה הוא היה שואל אותם, אבא?" עיניו של אביתר נקרעו מציפייה.

 

"הוא שאל אותם שאלות כמו שאני בדרך כלל שואל אותך - איך הם מרגישים, ואם נעים להם וטוב להם, ומה שלום אימא הילה, ואם הם מתנהגים יפה," השבתי לבן שלי וגרוני נחנק. "אני הולך לראות ‘בוב ספוג', אבא." חמק בזריזות אל הסלון. התבוננתי בגווה הרוטט של נועה, היא קצצה סלט בהתמדה.

 

בארוחת הערב שקיימנו, האוויר בחלל החדר היה חמוץ ומפולג. נועה ביקשה שאעזוב. אור רך נשקף מהמנורה הקטנה שמעל הכורסה האדומה. הכוננית הקטנה הבנויה בתוך גומחה הכילה את הדיסקים שאספתי, תמיד בהישג יד, ההדום הקטן שעליו הנחתי את רגליי, אני נפרד מהפנים של חיי, יוצא למסע אחר. נועה ניקרה מהצלחת. אביתר סיפר לה על השיחה של אבא ושי עם ניר ורוני. הכרת הסוף חלחלה אליי רציתי להעיף את הצלחות והאוכל מהשולחן לאחוז אותה בידי, לזעזע אותה, לחבק אותה, לצרוח עליה: מה אנחנו עושים נועה? מה אנחנו עושים נועה? אביתר הביט בי לרגע. הרדמתי את נטע וליוויתי אותו למיטתו. הקראתי לו סיפור ויצאתי, התיישבתי על ההדום שמחוץ לחדרו ונשמתי את האוויר של הבית מלוא ריאותיי. נועה כבר שכבה במיטה עטופה בשמיכתה ועיניה עצומות בכוח. לא לראות. לקחתי מצעים וירדתי אל הסלון, ניסיתי לעצום את עיניי, אבן פנימית איימה לרסק אותי. פחד עמום השתלט על לבי, ייאוש מוכר חזר לביקור.

 

בשבוע האחרון שלי בבית הרגשתי איך תנועות קבועות נטבעות בזיכרון שלי. נדמה היה לי שאני מאכסן אותן. התנהלנו ביעילות ונועה הקפידה לשמור על ריחוק ממני. כשלא אהיה קיים בעולמה, היכן תניח את השמן? באיזו מגירה במקרר יימצא הלימון?

 

והנה אני שוב בתל-אביב, כאילו לא עברו שנים של חיים משותפים. בבניין ישן מצאתי דירה בבית דירות ישן ברחוב הורקנוס. יש בה שני חדרי שינה, סלון ומרפסת שמשקיפה על הרחוב. הורקנוס נושק לאבן גבירול, מרחק הליכה ממשרדי. אני חי כמו לוויין מבודד בשמים, ללא עוגן, ללא תחנת חלל, קריאה אחרונה לחללית. והנה אני מגיע. פנו את דרך האבנים הצהובות, הכוכב החדש מגיח לעולם.

 

 

 

שבועיים לאחר עזיבתי את הבית נפגשנו עם רונה וייסמן, "מומחית לגישורים והסדרים בין בני זוג".

 

"שלום," רפרפתי ברכות על מפרק ידה של נועה והתיישבתי בכיסא שלצדה, מול רונה.

 

"זוהי הפגישה הראשונה ביניכם, בדרך הארוכה לפרדה," עיניה של רונה נעו לכיווני וקולה היה נעים ורגוע. "אני מכירה היטב את הדקות האלו, רגעי סיום המשפחתיות. תפקידי לעזור לכם להחליט איך לסיים את הדרך שבה צעדתם יחד ולשמור על כבוד הזוגיות שלכם, ולנסות להשאיר מעט נקודות טובות מהעבר. אתם לא מתגרשים מהזיכרונות, הטובים לפחות. לכן, חשוב להמשיך בדיאלוג." הבטתי בנועה, מתמקד בנקודת החן העדינה שבין לחיה הימנית ובין אוזנה. שמעתי את מילותיה של רונה כמו מהדהדות מרחוק. הדופק שלי האיץ, תכניות האיפוק שתכננתי טרם בואי כבר התרסקו. אני אוהב את האישה הזאת, למען השם. וקול קטן מתוכי לחש ‘תגיד לה שאתה אוהב אותה, תצעק, תבכה - נועה, אני אוהב אותך! אל תעזבי אותי, נועה!' הצעקות התחילו להדהד מגרוני ונבלמו בסכר שיניי, עיניי שרפו את לחיה המאדימה של נועה. בדיוק איפה שנקודת החן שוכנת.

 

הילדים יהיו אצלי בכל סוף שבוע שני, ובימים שני וחמישי ישנו אצלי באופן קבוע. את החגים נחלק על פי סדר, ראש השנה בביתי, פסח אצל נועה וחוזר חלילה. רונה מפרטת ומחכה לאישורינו. כלפי חוץ הכול היה ברור וצפוי. בתוך גופי הצטבר אבק שמילא אותי בכבדות מייאשת. אני ממשיך להנהן בארשת אטומה, כשאצא מכאן ארוץ על חוף הים.

 

"בהתחלה זה קשה ונראה בלתי אפשרי, אבל בסוף התהליך הופך לרוטינה קבועה. כמו בכל דבר בחיים בתהליך הפרדה יש חוקים והסדרים. אתם נראים לי כמו זוג מיוחד, שאגם האהבה ביניכם עדיין לא יבש," היא הביטה בנו מחפשת בפנינו את רושם מילותיה, "מה שחשוב כרגע הוא הילדים."

 

פניה של נועה התרככו, "דניאל אבא נהדר," אמרה, "אשמח שהוא יהיה מעורב בגידול הילדים ואשמח שיבוא לפעמים לבשל להם את האוכל שהם אוהבים, וגם בשבילי קצת."

 

הנהנתי אליה בחזרה, "בטח שאבוא."

 

רונה צחקה, "אולי כבר תישאר למשך השבוע כולו? נראה לי שכרגע התהליך נזיל אצלכם." נועה עטתה על פניה ארשת נוקשה, אני מכיר אותה, בתוכה היא נמסה ואיננה.

 

רונה יצאה מהחדר ונועה נעמדה מולי. ראיתי כמה רזתה.

 

"אני הולכת, להתראות." אמרה בפתאומיות. הלכתי אחריה כמובל בעל כורחי אל החוץ. "מחר אני לוקח את אביתר אליי," אמרתי כשירדנו במעלית.

 

"בסדר דניאל, לאט לאט אִתו. הוא מנסה להתנהג מולך כמו גבר קטן, כאילו הכול כשורה, אבל הוא זקוק לאבא שלו, לאבא שהוא רגיל אליו, ואל תשכח שלא היית פה כמעט חודש. בטיול שלך עם שי." היא הקפידה להגיד 'טיול', "והוא כועס עליך ורוצה להגן עליי. שים לב לרגישות שלו דניאל, לא קל לו."

 

חשתי את הבליעה צורבת בגרוני. "אל תחנכי אותי, נועה."

 

"אני לא מחנכת אותך, אני רק אומרת. אביתר ילד רגיש והוא מבין מה קורה, ואתה צריך להיות קשוב."

 

"בסדר, נועה." ידעתי שהיא צודקת. נועה תמיד צודקת.

 

"שי התקשר אליי אתמול בבוקר," היא הוסיפה, "הוא יבוא היום לארוחת ערב, הבנתי שאחר-כך הוא ישן אצלך."

 

"כן," משכתי בכתפי, "הוא כנראה הראשון שמכיר באופן רשמי בפרדה שלנו." היא הנהנה. מעכשיו יהיו לו ביקורים מפוצלים. מצמצם את היחד שלנו, המצומצם בכל מקרה. היום נחנוך ביחד את הדירה שלי בהורקנוס.

 

"אתה בסדר, דניאל?" נועה הושיטה יד והניחה אותה על לחיי הלוהטת. הטיתי אותה לכיוונה מתחכך בכריות אצבעותיה. התחושה הייתה חמה ונעימה.

 

"ביי, דניאל." היא הסתובבה בחיפזון ופנתה לדרכה. הבטתי אחריה, בגווה הזקוף, בהליכתה המאופקת, אני אוהב את האישה הזאת.

 

 

 

עברו חודשיים מאז ששבתי מהצעדה לאורך הים, ניצבתי באותו חוף בהרצליה. מציץ בשעון, עוד חצי שעה אחתום על חוזה הגירושין. בתקופה זו חדלות הרוחות המזרחיות לנשוב, החום מתנדף, הים מוכן לחודשי החורף, מתעורר לימים חדשים.

 

 

 

כשנכנסתי לחדר נועה כבר ישבה על הכורסה ושוחחה עם רונה בקול נמוך. "שלום." אמרתי.

 

"שלום," ענתה לי רונה. נועה הנהנה. התכופפתי ונשקתי ללחייה, היא שתקה.

 

"שב, דניאל, מה שלומך?" שאלה רונה.

 

"אני בסדר," עניתי ולכסנתי מבט לכיוון הצדודית של נועה, היא נראתה מתוחה. רגעי הסיום מתרחשים עכשיו.

 

"אני אתחיל ואומר," החלה רונה, "זהו הסכם גירושין מהנוחים שעשיתי. הייתם קשובים אחד לשני ואליי, אתם מסיימים אהבה גדולה בפיוס ובהשלמה, ומניסיוני זה לא מובן מאליו. פשוט, מכובד ויפה. ההסכם מחייב אתכם להתנהלות שוטפת ביניכם ובין ילדיכם. תמיד תהיו קשורים, תמיד תהיו הורים." רונה לקחה בידיה שלושה תיקים כרוכים בכריכה חומה. "נתחיל לחתום," היא הניחה את המסמך הראשון שבו אני מוותר על אשתי והיא עליי, הוראות ביצוע תשלומים, ילדים, הכול מורכב מתת-סעיפים, אני חותם ונועה אחריי. אנחנו חותמים על סוף חיינו המשותפים. אני לא מביט בכתוב, מעביר שרבוט. נועה חותמת בתשומת לב, שם משפחתה הקודם הצטרף לשמה. הבטתי בעיניה והיא החזירה לי מבט, "ככה זה, דניאל." חיוך מתנצל נמרח על פניה.

 

רונה אספה את הדפים וכרכה אותם בקפידה. "זהו, אני יכולה לומר לכם שמבחינת החוק אתם מרגע זה לא בעל ואישה. נותר רק האקט הרבני."

 

יצאתי אל השמש הלוהטת בשדרות רוטשילד והתיישבתי על ספסל. כאוס פנימי. הבטתי בדניאל קם וצועד לכיוון תיאטרון הבימה, הוא לוקח שמאלה, מגיח לאבן גבירול ופוסע לכיוון ביתו, משאיר את רכבו בחניה התחתית של הבניין ברחוב רוטשילד ולא אכפת לו דבר.

 

 

 

"מה, זה כאן, אבא?" שאל אביתר במבט מבועת בביקורו הראשון. עיניו קלטו את חללו המיניאטורי של החדר שיחלוק עם נטע. הוא מעביר את מבטו לסלון שמתחבר למרפסת קטנה ואטומה שמשקיפה על גושי בניינים עצומים שחוסמים את אור השמש.

 

"המקום הזה יהיה הבית שלך? למה אתה לא רוצה לגור אִתנו אבא?" המילה האחרונה נהגתה בקול גבוה, רגע לפני השבר המתקרב. הוא התבונן באימה על חלל הדירה שעמלתי להפוך לבית.

 

"ברור לך שאני ואימא מאוד אוהבים אותך ואין קשר לכך שאני גר כאן, לא לך ולא לנטע." הוא לא הגיב, מבטו השתהה על הכתמים האפורים שעל קיר המטבח. חשתי בדכדוך שמתפשט בי. "אביתר, זה הבית שלי לתקופה הקרובה וגם הבית שלך." ניסיתי לשוות קלילות לקולי, "אתה תבוא אליי המון פעמים ונשתגע יחד, נלך לים, נאכל ארוחות בוקר ונשתה המון שוקו, נעשה חיים, אביתרי."

 

"אבא," שפתו של אביתר נרעדה, "אני רוצה הביתה. אני לא אוהב להיות פה אני רוצה הביתה." הוא החל לבכות. "בוא נצא החוצה, אביתר." הושטתי את אצבעותיי לכיוונו ויצאנו מהבית, נסים ממקום המקלט שבניתי. שקיות הקניות עם השוקולדים וההפתעות שקניתי נותרו מתגוללות על הרצפה בערבוביה מאשימה. "נלך מכאן אביתר ונעשה כל מה שאתה אוהב. הכול בסדר, אביתרי, אבא אוהב אותך." נאבקתי בצמיגות שבגרוני.

 

"הביתה אני רוצה, הביתה!" קולו צימח באוקטבה על סף צריחה.

 

"אוקיי. אביתר," אמרתי, "בוא ניסע."

 

 

 

בסופי השבוע שבהם הילדים ישנו בדירתי ניסיתי להעניק להם הרגשה של בית - הכנתי להם הפתעות קטנות, לעתים גלויות על השידה, תמונה חדשה תלויה על הקיר, משחק מחשב חדש לאביתר שהוטמן במגירת הצעצועים. נטע התבייתה במהירות הבזק, השתלטה על פינות הבית, מניחה את הבובות הקטנות שלה כמסמנת טרטוריה ביתית. למדנו לאכול יחד בשולחן הסלון ארוחות מיוחדות של אבא, שיחקנו בתופסת, במחבואים, בנינו יחד אוהל אינדיאני משמיכות. שלושה ילדים בחלל אחד. בבקרי שבת צעדנו לאורך הנמל הישן של תל-אביב. שתינו שוקו בבית קפה המשקיף על הים, ולפעמים אכלנו בורקסים ענקיים ביפו, רצנו ב"ספורטק" אחרי כדור וקינחנו בגלידה. אני סופר את השעות, כשבכול סיבוב שלם של המחוגים חודרת צינה ומקפיאה לי את הגוף. לקראת צאת השבת החזרתי אותם לנועה. ימי שישי נעו במטוטלת בין בדידות לאושר פשוט.

 

 

 

ימי השישי המשפחתיים היו קווי הגנה בצורים. הייתי מתעורר מוקדם לאימון ריצה, חוזר לארוחת בוקר משותפת עם נועה בגינה. אחר-כך יוצא לקניות ונועה נשארה לארגן את הבית. לפעמים היינו נוסעים לאחד השווקים ומחזירים ביחד את הילדים מהגן, הופכים למשפחה של יום שישי, מתפנקים בשנת צהריים ארוכה, משחקים בגינה עם אביתר ונטע, מבשלים את ארוחת השבת. והנה עכשיו, אני יושב בסלון החשוך של הדירה השכורה שלי. רוח קרירה חודרת מהמרפסת אל הדירה, זמן בין ערביים לפני כניסת השבת. האוויר בחוץ הופך לנוגה יותר, אווירת שבת משתלטת על העיר. סביבי עיתוני השבת, וכשהערב הופך לעלטה ומשקלו מכביד עליי אני פותח בקבוק יין אדום ומקשיב למוזיקה. תחושת הריקנות עוברת, מתרגלים, ככה אומרים. אני מחייג להוריי, שבשנים האחרונות הרפו מחוקי השבת, "טלפון לא מחלל שבת, דניאל," הסבירה לי אמי, "אני מקפידה לא להדליק אש ולא לנסוע בשבת, החיים מתקדמים." אבא מרים את האפרכסת ועונה בקולו החגיגי, "שבת שלום."

 

"שבת שלום אבא," אני אומר.

 

"דניאלי," הוא נרעש, "איפה אתה?" סיפרתי להם על הפרדה, יודע שהבשורה מקצצת את הנשמה של אבי. דממה השתררה על הקו ואבא סיים את השיחה במהירות. לאחר מספר שעות של עיכול הוא התקשר ואני ידעתי שאימא מקשיבה מהצד השני. הם ניסו להבין. הרגשתי את האיפוק שכפו על עצמם. "למה שלא תבוא אלינו, דניאל? תהיה בבית בשבת, תנוח קצת, תאכל את האוכל של אימא," שמעתי את צליל קולו המשדל ומתכווץ. איפה הסתיימה דרכנו המשותפת? הבטחתי שאבוא ואסביר הכול והרגשתי איך שיירת נמלים מעקצצת ברגליי ובידיי. יכולתי לשמוע את אמי הגורפת את אפה וקולות מהוסים ברקע, בטח דוד נתי ודוד ופרדי.

 

 

 

השבוע חלף במהירות והימים נאספו לתוך תבנית שבועית קבועה. רחוב הורקונס הפך בהדרגה להיות הרקע לחיי החדשים. במרכול הפתוח סביב השעון, המואר באורות ניאון, אני רוכש מדי יום ירקות, בשר ולחם, הקופאיות מחייכות לי לשלום כמכר ותיק. בית הקפה הנמצא בשיפולי הרחוב המתנקז לרחוב אבן גבירול, הפך לבית הקפה שלי. הריצה הפכה לחובה, לצורך קיומי. אני שועט קדימה, לוחץ את רגליי כדוושת גז חבויה מתחת לקשת הרגל, משחרר את הדם, מפיץ את חומצות החלב ורץ בקצבים מהירים, שלא העזתי להגיע אליהם עד כה. בצעידה מתונה אני חוזר מיוזע ומותש לדירה.

 

בשיחות עם הבית נועה עניינית, ברקע המולת בית שממשיך להתקיים כסדרו בלעדיי, היא מעבירה את השפופרת לאביתר, שתמיד מחכה לשיחה בקוצר רוח. הוא מספר לי על היום בגן. אני מתרווח ומתערב בשיחה רק במילה או שתיים, נהנה מיכולת הביטוי שלו. הוא תמיד מבקש שאמשיך סיפור שאני מספר לו בהמשכים או שאתחיל חדש. אני יכול לראות בדמיוני את דמותו פוסעת לכיוון כיסא הספוג שלו בסלון, אוזנו צמודה לאפרכסת והוא לועס את אצבעו בפיזור דעת, מבטו משוטט בעולם הדמיון. אני מספר לו על הדרקון הטוב בעל הקשקשים של ממלכת אקדומיק הנמצאת מתחת לשיפולי הרי השלג הקפואים של חבל טרי מזיניה, שיחד עם הקוסם ארתורו, מובילים את יורש העצר הצעיר נטארו, במסע לשחרור הממלכה מכוחות הרשע. אני נובר בראשי, אורג עוד יריעות לסיפור המתרחש בשידור חי, שומע את נשימותיו הארוכות, הוא מעביר את השפופרת לנטע ששרה לי שיר שלמדה בגנון, ואני בולע את הרוק, מרפה את הגוף ושר אִתה ביחד את המילים עם ההברות של השפה הפרטית שלה.

 

"ברור שלא פשוט להיות לבד ובייחוד לא לאיש משפחה." אמר לי שי באחת מהפסקות הקפה במסע, "אבל לפעמים הלבד וההתחבטות היומיומית יכולים להיות מנוף לחיים אמִתיים ולעוצמות שלא ידעת שיש לך. תן לגוף שלך להוביל, זוז אִתו, אל תילחם בו, תהיה קשוב."

 

 

 

דפיקה בדלת העירה אותי. זה היה בערבו של שישי מנוכר, כמה חודשים אחרי הגירושין. נועה עמדה בפתח. הבועה הצוננת בעיניה נעלמה ובמקומה נכחו בהן פגיעות ורכות. היא רזתה מאוד ואודם עז ציפה את שפתיה, בניגוד בולט לחיוורון בלחייה. בידיה אחזה שלוש שקיות, מאחת מהן הציץ בקבוק יין.

 

"סליחה שבאתי ככה פתאום בלי אזהרה, הילדים אוכלים אצל ההורים שלי, ובאתי לאכול אִתך, אם זה בסדר." התרגשות ניכרה בה. "אני מקווה שאין פה אף אחת," אמרה וניסתה לשמור על חיוך. עיניה סקרו את קירות המבואה, "אין פה אף אחת, נועה. שלום."

 

"זה מה שאני אוהבת אצלך, איך אתה מסתגל מהר למצבים, הייתי מתה אם היית נוחת אצלי בבית בשמונה בערב לארוחת ערב."

 

"מי אמר לך שאני לא מת?"

 

"אתה לא מת, דניאלי, תאמין לי שאתה לא מת. הבאתי מצרכים אִתי, מקווה שקלעתי."

 

"את מכירה את הטעם שלנו. שלי לא השתנה, אני יכול להבטיח לך." היא צחקה ונצמדה אליי, מנשקת את לחיי. הריח שלה הצית בי אש מוכרת.

 

"דירה נעימה סידרת לך כאן, דני."

 

"באת להציץ?" סנטתי בה.

 

"ממש לא, אני באמת חושבת שהדירה חמה ומושקעת, לא שכחתי שמדובר בך, דניאל. אתה תמיד יודע להתארגן נכון וטוב."

 

"תודה, נועה. הרגשה קצת מוזרה להגיד לך תודה על המחמאות שאת מחלקת לי על הדירה הסינגלית שלי." היא התיישבה על הכורסה הזוגית והסירה את הצעיף. מתבוננת ישירות לתוך עיניי.

 

"מי היה מאמין שאני מתרגשת כאילו לא היית האדם הקרוב אליי ביותר. עכשיו אני מרגישה כמו ילדה - תראה, אני רועדת. רציתי לדעת אם אתה מוכן לבשל לי ארוחת ערב," היא לחשה.

 

"בטח שאני מוכן," חייכתי, "תמיד אהיה מוכן להכין לך ארוחת ערב. התגעגעת לאוכל שלי?" הפניתי את מבטי לכיוון המטבח, "בבקשה, אחריי, גברתי."

 

"אחריך, אדוני השף," אמרה ופסעה אחריי למטבח. "יפים הילדים שלך," חייכה כשראתה את התמונות של אביתר ונטע על המקרר.

 

"הצליח לאימא." עניתי.

 

"הצליח להורים." אמרה בקול נמוך.

 

"מה יש לך בשקית? משהו מעניין?" היא הניחה את השקיות על השיש, "בוא תבדוק ותראה. כמו שאתה אוהב, אני חושבת."

 

שלפתי את המצרכים מהשקיות; פטריות בשרניות בצבע לבן וחום, פלפלים אדומים כבושים בשום. זיתים שחורים מצומקים.

 

"את יכולה לארגן לי כוס יין כבר?"

 

לקחתי זית אחד מהקופסה והנחתי בפיה, "חריף," היא נאנקה וחיפשה כוס למלא במים. "מה, אני מרוקאית כמוך שהחריף לא משפיע עליי?"

 

"היית נשואה למרוקאי, שכחת?" המטבח הפך לקסום כמו אז, בימים אחרים, בדירה קטנה בדרום העיר. "תפתח את השנייה, זה מה שבאמת בא לי." בשקית נחו עטופים בשלווה שני נתחי אנטריקוט גדולים ואדומים. "הבאתי לך את הכי עבים וסקסיים, תוכל ללוש אותם בידיים כמו שאתה אוהב." לשונה נעה על שפתיה בתנועה לא-רצונית.

 

"את עדיין זוכרת מה אני אוהב?" קנטרתי אותה.

 

"תפתח את השקית השלישית, נראה לי שיותר טוב שתבשל מאשר שתדבר." החזירה לי בעקיצה. שלפתי בשמחה שני בקבוקי יין מסוג קברנה של יקב בוטיק, ולחם צרפתי שחום כמו שאני אוהב. "תראה איך פינקתי אותך ביין ובלחם." היא הושיטה את ידה לשקית שרשרשה בעליצות ושלפה אריזת קלקר לבנה שבתוכה נחה גלידה בארבעה טעמים נוסטלגיים.

 

"ישירות אליך. לי וניל ותות ולך מנגו וקוקוס - החלוקה הישנה. איזה מזל שאני מכירה אותך," היא צחקה בקול.

 

"בארון השני מתחת לשיש יש מחבת כבדה מחורצת, תוצאי אותה בבקשה ותניחי אותה על הכיריים. בעצם רגע," עצרתי, משועשע, "את יודעת שאני לא יכול לבשל בלי מוזיקה, בסלון ליד המחשב הנייד יש ערמת דיסקים תבחרי אחד ונשמע."

 

"כן, שף," השיבה.

 

"אני אוהב שאת אומרת ‘כן, שף'. בכלל, אני אוהב שאת אומרת ‘כן'; אני לא רגיל."

 

"טוב, טוב, אל תיסחף," הפטירה ויצאה לסלון. הנחתי את נתחי הבשר על קרש החיתוך. נועה אהבה להתבונן בתשוקת המגע שלי לנתחי האוכל; שיקעתי אצבע בגוש המדמם וייצרתי גומה, הבשר הגיב אליי מיידית. בשר של מלכים, ציינתי לעצמי ברגע שמהסלון התערסלה מוזיקה.

 

 

 

נועה חזרה למטבח והיה נדמה שהיא פוסעת על צמר גפן, "איזו מוזיקה מופלאה, לא זכרתי את הדיסק הזה של ונגליס. לפעמים אני שוכחת את המוזיקה של פעם." הנהנתי בהסכמה, עסוק בעיסוי הבשר.

 

היא הוציאה מהארון את המחבת הכבדה. "תניחי אותה על הכיריים. את יודעת מה, עזבי, אני אטפל במחבת, בואי תעמדי לידי, יש לי משימה." פתחתי את דלת המקרר והוצאתי מתוכו אשכול עגבניות תמר עסיסיות, "בבקשה, את אחראית סלט."

 

"כרגיל ביחסים שלנו - התהילה מגיעה אליך, ואני החוצבת." צחקנו.

 

"ממתינה להוראת השף, דניאל," היא עטתה על פניה הבעה צייתנית.

 

"שטפי את העגבניות ותחתכי אותן באמצע כך שהעסיס ימהל בטעם הסלט שאת מכינה."

 

"אני מתה על זה שאתה מדבר ככה; כמה שהמילים הופכות אותך לסקסי. בטח הנשים החדשות שאתה מבשל להן מתמסרות לך בקלות אחרי כמה כוסות יין וכמה מילים." הנהנתי, "שומר על זכות השתיקה, נועה."

 

"העגבניות חתוכות. מה עכשיו, שף?"

 

"עכשיו תפרסי בצל סגול לעיגולים עבים, יש במגירה. אחר-כך תאספי את השרוולים החתוכים ותניחי על העגבניות," ליוויתי את ההסבר בתנועות ידיים, מה שגרם לה לחייך.

 

"אוקיי, שף, אני בשליטה." היא קצצה פטריות בשרניות והוסיפה לתערובת הססגונית שנוצרה בקערה.

 

"במגירה התחתונה במקרר יש כדורי גבינה צפים בשמן שקניתי ביפו אצל חמיד, את זוכרת אותו?" היא הנהנה, "תוסיפי אותם לסלט, תפזרי."

 

היא שלפה כדור מהקופסה ונגסה בו. "טעים... תטעם," היא קירבה את חלקו השני אל פי. נגסתי מהכדור והבטתי לכיוון היין.

 

"אהה, יין, בטח... עוד מעט, תתאפק. צריך לגמור קודם להכין את האוכל," היא פיזרה את כדורי הגבינה על הסלט. לקחתי מהמדף בקבוק שמן זית מלא בירוק עכור, השקיתי את הסלט ופיזרתי עליו מלח גס ופלפל שחור מהמטחנה. "מוכן," אמרתי.

 

"הגיע הזמן שתפתחי את היין. אני צמא ואת יודעת שאין לי יד טובה בבישול בלי יין בגרון."

 

"טוב, הגיע הזמן, שף." היא חלצה את הפקק ומזגה. השקנו את הכוסות זו בזו; "לחיים," היא לחשה. "לחיים," עניתי.

 

הדלקתי את הלהבה הגבוהה בכיריים, הנחת את המחבת, החמאה שהמסתי בתוכה השאירה בועות קטנות של קצף. צרבתי את הבשר בעדינות. רחש עלה באוויר. הפכתי אותו ופיזרתי מעט פלפל גרוס. "אני אוהבת לראות אותך מבשל, דניאל, ממש נולדת לזה." עיניה ננעצו בבשר הנצרב. צדודיתה יפה, אפה זקור, שפתיה משורבבות.

 

ישבנו על השטיח בסלון סביב שולחן הזכוכית הנמוך, היינו קשובים אחד לשני כבעבר, בזמנים רחוקים. הבשר היה עשוי במדויק, "מדיום" בעבורי, מעט עשוי יותר בעבורה. "את יודעת מה יבוא עכשיו." אמרתי. היא צחקה והנהנה. ניקיתי את רוטב הבשר וחתיכות הבצל עם הלבן של הלחם ולעסתי בתאווה. "תביא גם לי." אמרה וטבלה את הקרום ברוטב שבצלחתה, "טעים השיט הזה," היא נשכבה על הכריות והביטה אל התקרה.

 

"שי היה אצלי בערב יום שני, אחרי שהוא היה אצלך." אישרתי בהנהון, "הילדים קיבלו אותו בשמחה, הוא אכל אִתנו ארוחת ערב, ראיתי שהוא התרגש מהם. הוא הרדים את אביתר, הרגשתי שהמגע עם אביתר טלטל אותו. בטח שוב הוא שאל על רוני והשמים. הוא סיפר לי על הטיול שלכם, יכולתי לשמוע אותו מדבר ממך, ממש מתוכך. היה מרתק לשמוע אותו מדבר עליך. הרבה פעמים הוא אמר, ‘אלה קטעים של דני, אני יכול לספר, דני יכול לתאר'. הוא לא אמר מילה על הפרדה שלנו אבל היה ברור לי שכואב לו, ממש כואב לו." נועה השתתקה, מחליקה את שפתיה על שפתה של כוס היין.

 

פיניתי את השולחן משאריות הכלים שנחו עליו והנחתי במערכת דיסק של פול סיימון, רציתי קול ומילים. מזגתי עוד יין לכוסות.

 

"הילדים יישארו אצל הוריי הלילה, אין בעיה עם זה. מחר אקח אותם הביתה." עיניה בחנו את תגובתי, "עכשיו תספר לי על המסע שלך?"

 

"לא בטוח שאני כבר יכול לחלוק עם עוד מישהו את מה שעברתי ועדיין עובר. בשביל ישראל התבהר לי מה הפכתי להיות וכמה אני לא רוצה להיות כזה. אני עדיין מעבד את הנתונים ומשחרר אותם לעולם הפרטי שלי. יש חלקים שאני מתקשה לעכל, אבל אני בהחלט יכול לספר לך על חלק מהמסע שהסתובבנו בתל-אביב. היינו ממש כאן לידך במקומות שאני ואת הכי מכירים. את יודעת, מצחיק לישון בחדר במלון בעיר שלך והכי מוזר להסתובב כמו נווד במקומות שבהם אתה מבקר באופן קבוע, הרגשתי שחזרתי הביתה. אפילו ללחות של תל-אביב התגעגעתי. היה משונה לטייל ביפו לאורך הטיילת, להסתובב בשוק הפשפשים, לאכול חומוס אצל אבו חסן כשתרמיל טיילים תלוי על כתפיי. אפילו טעם הקפה השחור של נביל משוק הדייגים היה אחר. לפעמים היה נדמה לי שהאנשים מכירים אותי. לפעמים היה נדמה לי שאני רואה אותך מסתובבת - כאילו באמת היית במקומות שהיו חלק מהזיכרונות שלנו. מה חשבת עליי כשניתקתי את עצמי מהחיים, מהילדים שלנו, ממך?"

 

ידיה של נועה שיחקו בתחתיות לקפה שהיו פזורות על השולחן. "פעם אתה קורא לטיול שלך ‘טיול' ופעם ‘מסע', ואולי בכלל זאת הייתה בריחה? מה דעתך לתת הגדרה מדויקת?" תחושת הנעימות של הארוחה התפוגגה בפתאומיות. עיניה של נועה היו נעוצות בי בריכוז. היא באמת רצתה לדעת.

 

"במסע שעברתי היו חלקים שניתן לקרוא להם ‘טיול' ואת יודעת מה, גם הייתה בו בריחה. אבל היה בו הרבה קילוף וסביר להניח שחלק מתוצאות הקילוף שעברתי נמצאות כרגע מולך. אנחנו יושבים כרגע בסלון שלי, בדירה השכורה שלי בתל-אביב, אני מדגיש את המילה ‘שלי', אולי כי עכשיו אני מספר רק על המסע שלי, או על הטיול שלנו - שלי ושל שי."

 

"תמשיך, דניאל," היא קמה לאטה מהשטיח והתיישבה על הכורסה מולי, רגליה אסופות אליה. "אני מצטערת, באתי להקשיב ואני נפגעת ופוגעת. למה אני כזאת? מה קורה אִתי?" היא השעינה את ראשה על כרית הכורסה והביטה בי. מבטה צרב אותי.

 

"נועה, אלה החיים, לפעמים יש מילים שלא מתכוונות להרע, לא לכל דבר יש כוונה נסתרת או גלויה. הייתי בעלך כל-כך הרבה שנים ועדיין יש לנו מילים שגורות וקשה להתרגל לחדשות לאלה שהן לא זוגיות, אני מצטער שפגעתי בך. אולי את רוצה גלידת תנחומים?"

 

"כן, אני אביא." היא חייכה. שמעתי ארון נפתח ונסגר, דלת מקרר נטרקת. ברקע ניק קייב, הזמר האהוב על נועה. היא חייכה והגישה לי גלידה בטעם קוקוס ומנגו. "אתה זוכר, דניאל, גלידה אוכלים לאט." כשהיינו אוכלים גלידה, הייתי טורף את הכדורים ונועה הייתה מתענגת לאטה. עם הזמן למדתי גם אני ליהנות מהאטיות שבאכילה.

 

"רוב היום צעדנו שי ואני לאורכה ולרוחבה של העיר, מהחופים של בתי המלון עד לפארק גני יהושע, חצינו את שדרות רוטשילד ואת אחד העם. הלכנו בלי הפסקה. ידעת שהעיר קטנה? פשוט קטנה, בחיי, נועה." היא הביטה בי, נדמה שעיניה משוטטות בעיר לפי התיאור שלי. "שי היה להוט להסתובב בעיר ולראות את כל הרחובות. בתל-אביב הוא היה יותר שי של פעם, שמח. בשוק לוינסקי הוא ממש ריחף מחנות לחנות, אכלנו גבינות צאן בחלבניה בנחלת בנימין, אכלנו בורקס עם ביצה חומה ופלפל שחור אצל פנסו הטורקי, למתי לא הסכמתי להיכנס למרות ששי רצה שנשתה בירה קרה אצלו; איך אני אמור להסביר למתי שאני כאן בלי נועה ועם תרמיל על הגב, הוא יאשפז אותי." נועה הנהנה. "בשינקין ראיתי אותך בפעם הראשונה, עומדת מול דוכן המיצים מזמינה שיק תמר ובננה, כמעט קראתי לך. אחר-כך ברוטשילד - ישבת בבית קפה הקטן מתחת לעץ גדול, כרגיל, מכוסה במשקפיים כהים. רציתי שוב לקרוא לך, ובום, נעלמת."

 

"אלה בדיוק המקומות." לחשה נועה.

 

"טיילנו בשוק הכרמל, בשעות הצהריים השוק כמעט ריק. פחדתי שיזהו אותי. את זוכרת את מוכר עשבי התיבול? זה הקירח שתמיד חבש כיפה בוכרית צבעונית, היינו ביחד בדוכן שלו הרבה פעמים." נועה חייכה והנהנה, "אז כשעברנו לידו הוא כנראה הרגיש שאני מוכר לו ונעץ בי עיניים, המשכתי הלאה, התנהגתי כאילו אני מטייל אקראי בשוק. הרגשתי פליט עם קרחת לבנה ובגדים רחבים. ירדנו דרך השוק לנווה צדק והסתובבנו בין הבתים. את זוכרת איך היינו מסתובבים בין רחובות שבזי לשלוש? מתווכחים מה לאכול ב'סוזאנה', ממולאים או מרק כתום?"

 

היא חייכה, "כשאתה מתאר את זה ככה, בא לי עכשיו להיות שם אִתך." למה עכשיו את אומרת את זה, הרי אלה המילים שהיו חסרות לי, צעקתי לתוכי. "כמה קסם יש בשכונה התל-אביבית הזו, צפיפות של יופי ארכיטקטוני. הבתים שנבנו שם לאחרונה, והתכנון והחדשנות הפכו את הגוף שלי מהתרגשות. פחדתי שאחד הלקוחות יעבור ויזהה אותי, את יודעת שהמשרד תכנן ועיצב הרבה מהבתים באזור. שי צילם בית עם שלט קטן, ‘תוכנן על ידי נטר ברנע שגיא, אדריכל אחראי דניאל שגיא'."

 

נועה הנהנה, "אני מכירה את הבית. אני מכירה את רוב הבתים שתכננת."

 

"חצינו את הבתים המכוערים שנבנו מול הים - גם חסרי טעם וגם עוצרים את הרוח של הים. שי אמר שמוכרים את הים. התיישבנו על סלע שמשקיף על הים של אוקטובר." נועה חייכה, "הים הכי טוב, כמו שסבא שמעון אומר." ליטפתי את ידה.

 

"הורדנו את התיקים למרגלות מסעדת 'מנטה ריי' - זוכרת איך השתכרנו שם מהשמפניה ביום ההולדת שלך? הסתכלנו בדייגים של יפו. באותם רגעים הרגשתי אותך, הרגשתי את הרוח שלך מפעם, והרוח שלך עשתה לי אש בגוף." ברקע ניק קייב ביקש שאהובתו תבוא ישר לזרועותיו. נדמה היה שהשיר הולם בשנינו.

 

שתיתי מכוס היין והתבוננתי באשתי לשעבר, יש לנו זיכרונות טובים של חיינו כזוג אוהב, ואני מבכה על כך שתמו. חיכיתי שהאוויר בחדר יפזר את עומס הרגשות. נועה התנשמה. "אני מרגישה שאני חסרה משהו דניאל, ריקה." המילה האחרונה נבלעה עם הרוק והפכה לדממה.

 

"נועה, תמיד היה חשוב לך להיות חזקה, לפעמים את שוכחת שהכוח שאת מקפידה לשדר כלפי חוץ יכול גם להחליש מישהו אחר, אותי למשל. אפשר היה גם להאמין בנו כזוג, וזה שחי לצדך צריך שהאמונה שלך בו תהיה אותנטית. כנראה שגם אני הלכתי לאיבוד בדרך שלנו והפכתי לאיש אחר, מרוחק, ששקוע בעולם הקטן שלו, מתנהל מתוך חסך של מגע ואהבה מאשתו ומסתובב עם מטענים של תוכחה ושל צדק. כנראה שבזוגיות אין צודקים. רציתי להיות לבד והלבד הזה לא רוקן אותי, רק הפך אותי לעצוב. לא דיברנו שנים. מה חשבנו? שבלי לדבר נוכל להיות אנשים שלמים? לתחזק זוגיות? להיות טובים יותר אחד לשני? אז התרחקנו, אני בגלל האופי המזוין שלי ואת בגלל הנוקשות שלך. והנה אנחנו גרושים, כל אחד לעצמו, וזה קורע לי את הלב בדיוק כמו שזה קורע לך."

 

"אני לא מבינה איך אני שם ואתה פה, זה עצוב לי כל-כך. יש לך פנים אחרות, קפוצות, כאילו אתה מפחד לשחרר, אני פשוט רוצה לבכות. מתבהר לי שאני בסוג של אבל, מודה שהייתי קשה, תקועה בעצמי לא פחות ממך. הגוף שלי בסטרס. אני מרגישה שעשיתי מלא טעויות, אתה יודע על מה אני מדברת?" בתוכי נע גל של רגשות. זו השיחה שהייתה צריכה להתקיים ולא התקיימה, אולי אם לא הייתי עושה את הכול עקום כל-כך, בורח, מפחד, הייתי יכול להזדקן עם האישה הזאת.

 

"את יודעת שכתבתי לך מילים שתכננתי לשלוח מאזורים שונים? אבל כמובן שלא עמדתי בהבטחה והם נאספו להן. כתבתי כמה שורות בכל יום ולפעמים כתבתי עמודים שלמים."

 

"הייתי רוצה לשמוע את מה שכתבת. אולי תביא?" היא הניחה את הבקשה מולי במילים פשוטות. סערתי בתוכי, עכשיו היא רוצה שאקרא לה מהמילים שאני כותב. איפה היית נועה כל הזמן הזה? היא נשאה את עיניה הירוקות אליי, "אף פעם לא קראתי ממה שכתבת, כנראה שיש לי מחסום. אני לא מסוגלת לקרוא את המילים של בעלי. בעלי לשעבר." הוסיפה בחטף, "אני זוכרת שהיית כותב בסלון על המחשב הנייד שלך, מקשיב למוזיקה באוזניות, יורה במקשים בכעס; מצאת לך אי משלך, מנותק ממני. בתוך הזוגיות החמוצה שנוצרה בינינו, בנית לך עולם אחר, שנאתי אותך על זה. אני זוכרת ששכבתי במיטה למעלה וידעתי שכל מילה נכתבת עליי ועליך, ואיך שלא תעטוף את זה - אני נמצאת שם. שאתה כותב עליי, כותב עלינו; פירקת את חיינו לגורמים דרך הכתיבה, היום אני מצטערת שלא קראתי. סליחה." הבטתי בה, למה היא אומרת את כל זה עכשיו, מאוחר מדי. "ביקשתי שתקריא לי מהיומן ואני יושבת ונואמת לך על חיי."

 

שבתי לסלון עם המחברת שכתמי בוץ וקפה נטמעו בדפיה. קראתי מתוכה. "אני יכול להיזכר בזמנים שונים, מרוככים, בשברי תמונות, רגעי אושר. ברגע שהזיכרון מנגח אותי אני נפעם מהמראות שניצבים מולי במלוא חיותם, נצבעים בזהרורי פסטל, בשובל ססגוני שנמוג באטיות בתוך השמים, והשמש לוכדת את סוף הזמן אל תוכה." נועה לא הגיבה. היא הייתה שרועה ועיניה עצומות. ידיה שמוטות לצדי גופה, רק נשימותיה מתחת לחולצה הסגולה משדרות לי סימני חיים. "את יודעת, המילים נכתבו ללא שליטה וסדר. אני קורא את מה שכתוב ואני יודע שאולי זה לא יהיה מובן למי שלא היה שם. הרגשתי איך אני צריך להעביר את התחושות לתוך הדפים, לכתוב לך, שתרגישי את מה שאני מרגיש. אין במילים מתכונת קבועה, יש תמונות שנכרכות זו בזו, שמחברות אותי לעצמי, למדבר ולים. שתדעי, נועה, רוב הזמן אני לא ברור אפילו לעצמי, ואולי אני נהנה להיות לא ברור לעצמי."

 

"תמשיך להקריא לי, דניאל." היא לחשה. פניה חיוורות תחת אור המנורה הצהבהבה. איפה היית נועה בכל הזמן המזופת שלנו?

 

עיניי צרבו. אולי מהתרגשות. חשתי במתח שאצור בידיי שאחזו בחוזקה במחברת. "אדם אוסף שקופיות רבות במשך חייו. מחזות ומסכים שאינם נגמרים, תמונות שלמות. הרגעים הנשכחים שעולים מתוכן מאגדים אותו ואת זיכרונותיו למקשה אחת, שממנה אינו יכול לברוח." דפדפתי במחברת, מעביר דף, מנסה לשחזר את הסימנים של השביל, את הזמן המדויק, כתם קפה, מחיקות, איור מקושקש של שי עושה פרצוף, משחק "איקס עיגול", שוב מחיקות.

 

"היום השישה-עשר למסע." המשכתי להקריא, "עברנו במשך שבועיים ועוד יומיים את רוב שביל ישראל. חצינו את הצפון הירוק שמנוקד בתפרחות פסטליות, חוויתי בחושיי ובגופי את המעיינות הנובעים בפלגי מים צחים, צלחתי את שבילי הכנרת, טיפסתי על הרים. נגעתי בים העצום, התרגשתי מהאורבניות השוקקת, ועכשיו המדבר. זה בעצם המדבר הנפשי שלי. דווקא כאן המרחב קורע אותי מבפנים, אני משתחרר מהפקק המזוין שתקוע בי. אני יודע שבמדבר אורבות לי מהמורות, תחושות נעלות, מורדות של סחרור רגשי, בדידות צחיחה, שיכרון חושים, אבלות קשה. עוד רגע ועוד רגע, ימים שלמים של מחשבות נוראות, התגלות, התרגשות, אהבה. הנה ציפור מדברית כהה חוצה את הרקיע. אני מניף את ידיי, שיכור מהמרחב הנפרש כמניפה לפניי, רוצה לעוף אִתה, לחפש את הלהקה האבודה. לחפש את ה א ב ו ד ה שלי, לנסוק אל על, לשוט בתוך זרימת האוויר החם. רצועות התיק פוצעות את הכתפיים. רק נועה, רק היא יכולה - במטה קסם, במגע אצבעותיה, שפתיה, שדיה - להרפות את השרירים הנוקשים, ללטף את השריטות."

 

אני יודע שהיא מביטה בי. במצחי, באוזניי המאדימות. אני ממשיך להקריא, לא נותן לקרן הלייזר של ירוקת עיניה לערער את שלוותי. לא להרעיד את הקול, לייצב את מסילות הדיבור, לשלוט בהברות. להמשיך.

 

"עכשיו אני רפוי. בובה על חוט, מריונטה של החיים, יושב מול שמים שמציירים עצמם מחדש בעבורי. הלוואי שהייתי צייר והייתה לי קופסת צבעים מלאה בשפופרות. הייתי מצייר לנועה את גלויות הנוף המסוגננות שמולי. זורע זרעים קטנים של פיסות רקומות, פסיפס של עדינות ורגישות. את מרגישה את הרעד שבי? נועה, אני קורא לך ברדיו המלכותי המחבר בינינו, את שומעת? הביטי איך השמים תכולים, אניצי עננים לבנים שדומים לזקן של סבא, לבן ועצום. סבא שמעון שלי. הם ממהרים לברך את ההרים הנישאים שאוטמים בפקק שעם ענק את הרעש. הס. אין במדבר המולה, צליל קבוע שמלווה בתנועה רציפה. אני מתרגל לשקט, זה מבהיל בהתחלה, נועה, ההרגשה היא שאתה עומד על גלשן ו‘תופס גל' בפעם הראשונה, הלב יורד ואתה רוצה לצרוח, לצווח - אחת שתיים שלוש, בום. דממת אלוהים יורדת עליך. כאן המדבר, המדבר דורש ממני תשומת לב, את שומעת איך אני לוחש לך את המראות? מדקדק בפרטים, מפסל לך בחומרים, פורט לך לפרוטות את גלוית הנוף? את זוכרת שדיברנו שנגור פעם במדבר? את תהיי אישה קדומה ואני אכין תבשילים מיוחדים לך ולעוברי אורח. היית מתרפקת עליי בעבר, היית מתמוגגת. לאן נעלמנו, נועה?" ראיתי שנועה מזילה דמעה, ועוד אחת.

 

"זה כל-כך יפה. ומרגש. לא ידעתי... שככה אתה מרגיש, אני ממש רוצה להמשיך להקשיב אבל אני מותשת לחלוטין, אני יכולה לנמנם קצת?" היא עצמה את עיניה.

 

התבוננתי בה, באשתי לשעבר. מתוך שנתה היא חשה שאני צופה בה, ידה התרוממה, מסמנת שאתקרב, מגששת אחרי ידי אוחזת באצבעותיי, "תודה דני, תודה. אני חייבת לישון קצת, בסדר?"

 

ליטפתי את פניה, "כן, נועה, תשני, תנוחי." הבאתי את השמיכה של אביתר וכיסיתי אותה. "הריח של הבן שלי," היא מלמלה ונרדמה.

 

הלכתי למטבח והתיישבתי על כיסא קטן שצמוד לדלפק. השקפתי על ערמות הכלים של ארוחת הערב; במחבת מלאה בשאריות שומניות קרושות, בכוסות היין שבתחתיתן הצטברו טיפות ארגמניות, בקופסאות הזיתים פתוחות על השיש. הנחתי את ראשי על הקיר ועצמתי את עיניי. "תחשוב," אמר לי שי באחד הבקרים שישבנו והבטנו בזריחה, "איך לפעמים כשחיים בתוך בועה, בתוך כיס אוויר אטום ללא גירויים חיצוניים, הכול יותר פשוט, הגירויים המידיים האלה לא עושים לנו טוב. תנקה את המוח שלך ממחשבות טפלות ואז יצוצו מחשבות אמִתיות. התהליך אפשרי, זה רק עניין של מיומנות. מותר גם לך לחשוב בלי להיות בהגנות. אין חוק נגד תהליכי מחשבה. בתוך המירוץ המטורף של החיים אנשים משוכנעים שלחשוב זמן ארוך זה מותרות, הבועה היא מקור טוב מאוד להבנה של עצמך."

 

הוצאתי את הפינג'אן ומילאתי מים בכמות של כוס אחת, הדלקתי את הלהבה הגדולה והבטתי בעיגולי המים המתקבצים לרתיחה. שפכתי פנימה כפית גדושה של קפה שחור, לאחר מחשבה הוספתי חצי כפית, אני אוהב קפה שחור חזק. בחשתי את הקצף המהביל ומזגתי לכוס קטנה, אחזתי בה באצבעותיי, נותן לכריות האצבעות להיכוות קלות.

 

 

 

שמעתי את קול גרירת הרגלים של נועה, היא נעמדה בפתח המטבח. הבטתי בה, באישה שהייתה שלי.

 

"אתה אוהב אותי, דני?"

 

"לא יודע, נועה."

 

"אתה רוצה אותי?"

 

"מאוד ותמיד."

 

"אז איך זה שאתה לא אוהב אותי?"

 

בתוך ראשי נמצאו שני חלקיקים אלקטרונים. הלב והתשוקה. נעים לפרקים אחד בעולם של האחר. אם ילדיי עומדת לפניי, האישה שניתנה לי מסדרי עולם, שבה בחרתי - ובאלקטרון הלב אין תזוזה. "לא אמרתי שאני לא אוהב אותך, אמרתי שאני לא יודע."

 

"לא יודע זאת תשובה של הססנים או של פחדנים." האם אני רואה את החיוך המעוקל שלה חוזר?

 

"כנראה שאני פחדן והססן, נועה."

 

"אל תקל על עצמך, אתה לא פחדן ולא הססן."

 

שתקנו. נועה נשענה על המקרר ושילבה ידיים כחומת מגן. למה היא ציפתה בעצם? למה הגיעה בערב? מחשבות אפלוליות חדרו לתאי המחשבה שלי. אני לא משקר לעצמי, די, די, די. "ואת אוהבת אותי?"

 

"כן."

 

"אוקיי."

 

"זה מה שיש לך לומר לי, אוקיי?"

 

"כן."

 

"אוקיי."

 

נועה חזרה לסלון. שמעתי רחשים של סידור כלים וכורסאות זזות. חלקים ממני החלו למרוד בערב הלא מתוכנן, לאוּת השתלטה על גופי. גררתי עצמי אל הסלון. אני כבר לא שייך לה. אני משתייך רק לעצמי. אומץ דניאל, אומץ. כל השנים האחרונות במחציתה של נועה רציתי שהיא תאהב אותי, והנה היא אוהבת. אז למה אני כעוס, רגוז. מה אני רוצה בכלל? לך אליה, דניאל. דחפתי את עצמי לכיוונה. פנים לפנים, גוף לגוף. האלקטרון של תשוקת הגוף התלהט, שפתיי התקרבו לשפתיה, אחזתי בידה, מתבונן באדמומיות שבצווארה. הנשמה של האישה שלי קראה לי. תזוז כבר אלקטרון מטומטם, תנוע, תן לי נקודת ציון. אלקטרון הרגש לחש לי להרפות, אלקטרון התשוקה הזדעק. שתיקה במרחק של עשרים סנטימטרים. נועה יודעת. היא מרגישה.

 

"אני הולכת הביתה, דניאל. אני הולכת הביתה," היא חזרה על המשפט חזק יותר, בוחנת כל תו בפניי, דמעה נשרה על לחייה, כמה שהיא יפה, אם ילדיי. ליקקתי את הדמעה המלוחה, ידיה אחזו בי בחוזקה.

 

"אני הולכת הביתה, דניאל." היא הדפה אותי, "ככה צריך, אתה יודע בדיוק כמוני. אי אפשר להקפיא רגעים," היא עיוותה את שפתיה בחיוך עצוב, "להקפיא רגעים אפשר בסיפורים." ביעילות הנועתית שלה היא הרימה את צרור המפתחות מהדלפק בכניסה, "ככה צריך, דניאל," אמרה והתקרבה אליי, שפתיה רפרפו על שפתיי. אחזתי במותניה, מריח את הריח המוכר של אשתי. "את האישה של חיי, נועה. מעולם לא אהבתי אישה כמו שאהבתי אותך ואני עדיין מתרגש ממך. פתאום את כאן, אומרת מילים שלא שמעתי הרבה זמן, אני פשוט לא יודע, אולי באמת ככה צריך להיות."

 

"כנראה שאיחרנו. אני אוהבת אותך. אני מגלה את האמת הזאת בכל יום מחדש." עוד דמעה ירדה על לחיה, "ואתה גורם לי לבכות." היא פרשה את ידיה בתנועת חוסר אונים ויצאה מהבית. נשענתי על המשקוף שומע את נקישת מתג האור, מקשיב לצעדים היורדים במדרגות.

 

תבנית השינה של נועה נותרה טבועה בכריות. צינה תל-אביבית חדרה לדירה דרך המרפסת הפתוחה וצמררה את עורי. התכסיתי בשמיכה של אביתר, כמו נועה לפניי. רפרפתי בתמונות מקוטעות ושברי מראות מהערב המוזר. לא, לא היו תנועות במפתח הלב, ולא תזוזות באלקטרון הרגש. ריק גדול מהדהד בעוצמה.

 

 

 

הגשם הסיר את האיפור הזוהר של ימי השמש, והעלה ניחוחות של סתיו. צעדתי לאורך רחוב אבן גבירול, שדרות נורדאו, בשן, בזל, ז'בוטינסקי. הרכב נותר בחניית הבית, נעם לי לפסוע ברגל לעבודה, לצפות בעיר המתעוררת לגשם הראשון.

 

יום חדש הגיע, המשרד ריק, אני הראשון שהגיע. נכנסתי לחדר העבודה המרכזי של המשרד, זמן רב לא שהיתי בו לבדי. פתחתי את החלון מזמין את ריח הגשם להיכנס. פרשתי תכניות עבודה חדשות לבית בקיסריה, מתרשם מאיכות העבודה, מרגיש איך תרשים הבית המתוכנן ניעור לחיים תחת מגע אצבעותיי. המשרד מתמלא בעובדים וסטאז'רים שנכנסים לחדר היצירה, מהנהנים לשלום. רוית נכנסת למשרד, קצת רטובה מהגשם, קצה חיוך מרצד בעיניה.

 

תכנון הבית יצר הרמוניה של טבע וים. הברכה הוגבהה מעט כך שהטובלים בה יוכלו לראות את הים - אלפי הבדלות מהמרפסת הקטנה של סבתא נינט. רווית נכנסה לחדר ובידה כוס קפה שחור. היא הציצה מאחורי גבי על התכנית והקריאה לי את סדר היום המצפה לי.

 

"עוד רבע שעה יש ישיבה עם מנהל הבנק ברוטשילד, באחת-עשרה וחצי פגישה עם משפחת קורן במשרדי החברה שלהם בהרצל פינת אחד העם, אתה יכול לקחת מונית. באחת אתה אוכל צהריים עם איתן מדמוני הקבלן מחיפה, בנושא הווילות בעתלית. הזמנתי לכם שולחן ב'קפה נואר', גם דורון יצטרף." אני מגלה חוסר רצון פנימי.

 

"עזבי, רוית, היום אני נשאר לעבוד כאן, אני מתכוון לעבור על הסקיצות, היום אני לא מנהל, אני איש עבודה, תעבירי את הפגישות לדורון." רוית צחקה ואני התקשיתי לשמור על הארשת הנוקשה, "אוקיי, היום יש לי אנרגיה של יצירה."

 

מהחלון ניתן היה לראות את השמש מציצה מבעד לעננים. דורון נכנס לבוש בחולצה לבנה ומגוהצת בדקדקנות, חנוט בעניבה כחולה אדומה, מאז שחזרתי מהמסע הוא מאופק וקר. "אתה זוכר שיש לנו ישיבה בבנק בבוקר וארוחת צהריים עם מדמוני מחיפה?"

 

"ראית את התכנית הזאת, דורון?" סימנתי לו שיתקרב. היה פשוט להבחין בתעוזה ובאהבת הטבע של המתכנן. דורון הנהן, "אתה יודע, דורון, אוהד עשה מזה קטע ענק."

 

"אתה נראה נלהב, דניאל."

 

"אני באמת נלהב," אישרתי. "כבר הרבה זמן לא היינו בחדר הזה ביחד, מתלהבים מקימורים, מגדרות מבטון. תראה איך אנשים צומחים אצלנו דורון, כנראה שאנחנו עושים משהו בסדר." דורון המשיך להנהן, קסם ניצת לרגע בחדר וכבה. "אנחנו צריכים להתארגן לפגישה עם הבנק, דניאל, אני רוצה להגדיל את מסגרת האשראי ולבקש מהם נוהל תזרימי נוח יותר, אני לא חושב שתהיה בעיה עם האישורים, בסך הכול אנחנו צומחים ומביאים פרויקטים חדשים ולא חסרה עבודה. נטר גם שלח מסמך מניו יורק שמסמיך אותנו לייצג אותו בישיבה." אני חש איך המחשבה על הפגישה בבנק מעכירה את רוחי, לא רוצה להיות במקומות האלה. לא רוצה ארוחת צהריים עם קבלנים. אני רוצה ליצור. הרמתי את ראשי משולחן השרטוט לעבר שותפי, "אני סומך עליך דורון שתבצע את המטלות החשובות האלה בצורה הטובה ביותר, אני רוצה לתכנן היום. הגיע הזמן לקצת התעוררות מחודשת בעבודה שלי, אתה לא חושב?"

 

"אוקיי, דניאל, נראה לי שאסתדר לבד היום." טפחתי על שכמו, "מצוין, דורון, ותודה. אני חושב שהגיע הזמן שנעשה חלוקה יותר נכונה בתחומי האחריות שלנו בעבודה. אתה זוכר למה רצינו להיות ארכיטקטים? עכשיו אני נזכר. אסור לי לשכוח שהעבודה הזאת היא החיים שלי, אני חי בתים, וברור לך שלא רציתי להפוך למנהלן, ואולי הגיע הזמן לקדם את ענת לפני שתיעלם למשרד אחר, אולי נציע לה שותפות חלקית, בטוח שנטר ייתן את ברכתו למהלך, הרי המשרד חייב להמשיך ולהתרענן. אתה תעשה את המשימות שאתה הכי טוב בהן - תנהל את הבנקים, תפקח על לקוחות. נראה לי שאנחנו בשלים היום יותר מתמיד. אה, ועוד משהו, בימי שלישי לא אהיה במשרד, אני נוסע לצפון לשי."

 

דורון הביט בי, "נשמע לי בסדר, עוד נדבר על זה, שיהיה בהצלחה היום." אור ישן נצנץ מבעד לזגוגיות המשקפים.

 

כשיצאתי בצהריים מהמשרד, השמש כבר להטה, מייבשת את החורף הזמני שקפץ לביקור. נכנסתי לבית קפה סמוך למשרד לאכול ארוחת צהריים קלה. עיינתי בעיתון ספורט מהיום והזמנתי כריך חזה עוף מכוסה בפלפלים קלויים. מהחלון ראיתי את ענת יושבת על ספסל ואוכלת כריך משלה. נופפתי לה לשלום והזמנתי אותה בידי.

 

"בתיאבון, דניאל." אמרה והתיישבה מולי. במשך הבוקר היא הייתה עניינית ומרוכזת, כעת פניה נינוחות ומחויכות יותר. "שמת לב לדירת הגג שמעל הבית הקפה?" הנהנתי. "האדריכל שעיצב את הדירה מוכשר בטירוף, הוא השתמש בשמש התל-אביבית שזורחת רוב היום, הוא הצליח לסנן אותה דרך מעברים שונים של אור מבעד לחלונות ענק, נראה שתל-אביב כולה חיה בתוך הדירה הזאת. אני לא מפסיקה לקנא במי שגר שם."

 

היה נעים לשוחח עם ענת. סיפרתי לה על הדירה מול הים בקיסריה, ועל כך שכל פרויקט שאני מסיים מותיר בי תחושה של סוף קטן שנאסף יחד לסופים גדולים יותר. בדרך למשרד עוד הרצתה לי ענת על הדירה הלבנה שלמעלה.

 

הימים התקצרו ויום נאסף ליום. החורף חזר. התעוררתי בשעה מאוחרת יחסית בבוקרו של יום שישי גשום. חיכה לי סופשבוע ללא הילדים. דחיתי את המטלות שנהגתי לבצע, ידעתי שהגיע הזמן. ידעתי שאני נוסע למקום שבו יתרחשו רגעי פיוס. הגיע הזמן לסגור עם משפחתי את הקצוות שנותרו פתוחים.

 

זרזיפי מי גשם ניגרו על האספלט, מחלחלים במהירות לעבר תעלות הניקוז בשולי הכביש. נכנסתי לאוטו והנחתי את התיק בכיסא האחורי. הפעלתי את הנגן עם הדיסק של ג'וני קאש. הצרידות שבקעה ממנו תאמה את הקדרות שעטפה את העיר. זה החורף הראשון שלי לבד.

 

גלשתי עם האוטו מהחניה חוצה את רחוב אבן גבירול לכיוון צפון. התנועה הייתה דלילה, מכוניות נעו לאטן, הגשם הכה בשמשות בחוזקה. פניתי לכיוון מחלף איילון וחציתי את היציאות לכיוון כביש החוף, ג'וני קאש מילא את חלל האוטו בקולו הנמוך. בטחתי בעצמי. במחלף חדרה פניתי לכיוון השכונה וירדתי לכיוון הים. התבוננתי בכחול העצום - המקום שבו נעלתי למשמרת זיכרונות שנצרבו בי. הגלים הכו בעוצמה ברצועה החומה שנעלמת בגריפת המים, משאירה אחריה שובל של צדפים. פתחתי מעט את החלון, מאפשר לטיפות הזועפות לחדור למכונית. הקשבתי להמיית הגלים הלוחשים, בן-הים חזר.

 

ספרתי את ספינות הפחם שמובילות את מטענן אל הארובות, בדיוק כמו לפני שנים במרפסת של סבתא. הסערה המשיכה לזעוף ולהצליף לתוך המכונית, מרטיבה בטיפות גדולות את ההגה ואת הריפוד. הים סגור, אין כניסה אומר הים את דברו. אני דניאל אלבז הילד הנווט שמניע את ההגאים, מניע את החלומות, בן-הים חזר. סגרתי את החלון והגברתי את המוזיקה, מרגיש ברעד קטן שמתחזק ונחלש לסירוגין.

 

חזרתי דרך השביל שיורד אל הים, הרכב נע בביטחון, יודע בדיוק לאן הוא אמור להגיע - בית העלמין החדש של חדרה. עצרתי את הרכב בחניה כמעט שוממת, ממתין לפסק זמן מהגשם. לאחר רבע שעה יצאתי למרות הגשם שקיבל אותי בנהמה שוטפת. נכנסתי דרך שער ברזל שחור לבית העלמין. נעמדתי מתחת לסככה גדולה עשויה מאבן ירושלמית וחיכיתי להפוגה בזעמי השמים. איש שנראה כבן גילי הגיח מאחד החדרים. "הגשם הזה הורס לי את הפרנסה, אני בונה מצבות פה בחוץ, בחצר האחורית." הוא הניע את ראשו באכזבה. "אז כשיש סערה פתאומית כמו היום, אני צריך לחכות שייפסק הגשם בשביל לחזור לעבודה, למי אתה?" לטשתי בו עיניים. הפתיעה אותי הפשטות של הרעיון.

 

"אני לכמה," עניתי.

 

"איפה בדיוק? באיזה שכונה? אני מכיר את כל השכונות כאן, אני פה כבר עשר שנים, עושה מצבות לכולם! ראיתי את רובם בדרכם האחרונה, אני מכיר גם את האורחים שבאים לבקר, אותך אני לא מכיר."

 

"נראה לי שהחלקה באזור ההוא." סימנתי בידי לעבר חלקה מרוחקת.

 

"אני אבוא אִתך, אולי תצטרך אותי, אבל תיזהר מהבוץ. בדיוק סוללים שם דרך גישה חדשה, הנה הגשם הפסיק סוף סוף."

 

ירדתי ממרצפת האבן דרך שתי מדרגות מסותתות אל דרך חולית. מתקין המצבות פסע אחריי. הוא הקפיד לשמור על מרחק קטן ממני. חציתי את חלקה א', השביל המבדיל בין החלקות, או כמו שאמר שומר הסף ‘מבדיל בין השכונות', הפך לבוץ דביק. צעדתי בין השלוליות כשנעליי מתבוססות בעיסה החומה. נעצרתי מול חלקת קבר כפולה שעליה חרוטים שמותיהם של סבא וסבתא. האבן הייתה רטובה והטיפות שזלגו ממנה נראו כמו נטיפים. ליטפתי את האבנים הרטובות, "שלום לכם," לחשתי.

 

"טוב שאתה בא לבקר אותם, זאת מצווה גדולה."

 

"אני כמעט לא בא." השבתי.

 

המשכתי ללטף את האבן הקרה. חשתי איך סבא נוגע בי דרכה. השתוקקתי לחוש אותו, להריח את ריח הים שנושב ממנו, ריח של מרחבים ומרחקים, טעמים של השכונה הקטנה שלי. דמעות קטנות זלגו על לחיי. סבתא חיבקה את ראשי, עוטפת בזרועותיה את דניאל אלבז שלה, הילד שחלם חלומות, שהכיר את הים הגדול. אני קטנטן, בוכה כמו ילד. לא אכפת לי שהאיש הזה עם המבטא הגרוני מביט בי. חש בשפתיה של סבתא נינט מנשקות אותי, אוספות את דמעותיי. סבא, זיפיו נושקים ללחיי, הוא לוחש לי, "אנחנו עוקבים אחריך דניאל, אתה הנכד שתמיד חלמנו עליו."

 

שומר הסף התקרב אליי, "זה הקבר של אדון שמעון הגדול, אני מכיר את כל המשפחה שלך, אני מכיר את אבא שלך חיים ואת נתי אחיו, אותך אני לא מכיר." הוא טפח על גבי, "אתה נכד טוב. עכשיו אני יודע גם מי אתה. אתה מהשכונה, הילד של חיים," הוא הנהן, מרוצה מהגילוי, "ואתה ילד טוב." התיישבתי בצדי לוח השיש הלבן והקשבתי ללב שלי הומה מגעגוע.

 

הגשם פסק והשמש תפסה את מקומה באפור השחור. "אתה יודע, הנכד של שמעון הגדול," הוא הידק את הכיפה עם הסיכה לתלתליו, "אני מתפלל בבית כנסת שנר נשמה על שמם של סבא וסבתא שלך דולק בו. אבא שלך חיים בא להתפלל שם ביום שישי בערב ובשבת בבוקר. הוא יושב בפינה הקבועה של המשפחה שלכם, מתחת לפרוכת. לפעמים נתי ופרדי הדודים שלך מצטרפים אליו, אבל הם כבר לא בשכונה, הוא היחיד שנשאר."

 

הייתי רעב, השמים התקדרו והגשם חזר לטפטף. צינה החלה מטפסת מכפות רגליי מעלה. "אתה עוד פה, הנכד של שמעון?" שומר הסף חזר לבדוק. חייכתי אליו. רציתי לומר לו שקשה לי להיפרד. הוא התקרב וליטף את הפדחת הרטובה שלי, "בוא, כבר מאוחר, הגשם יתחזק עוד מעט ואין מה לעשות כאן בערב, השבת מגיעה, בוא נשמה שלי, בוא." הנחתי את ידי על הקברים של סבא שמעון ושל סבתא נינט לפרדה ונשקתי את אצבעותיי.

 

חזרתי דרך השביל יחד עם שומר הסף. יצאנו יחד דרך השער. ריח פרדסים הציף את אפי. הוא הושיט לי את ידו. יד חסונה שעטפה בחמימות את כף ידי. "אני ראובן, ראובן אלקסלסי, ונעים מאוד להכיר אותך. ואל תדאג, הקברים שלהם מתוחזקים בצורה קבועה. אבא שלך מגיע, ולפעמים גם נתי, אנשים טובים באמת. שבת שלום לך." הוא הביט בשעון, "השבת קרובה." הוא טיפס על הטנדר שלו ויצא לדרכו, משאיר אותי מתבונן בשובל הלבן המסתלסל מהאגזוז, נרטב מהגשם העדין שהמשיך בטפטופיו.

 

יצאתי מהחניה של בית העלמין. ברדיו להקת "קולדפלי", מסוג הלהקות שנועה אוהבת להקשיב להן בצעידות שלה בערב. הזיכרון על נועה מרעיד את גופי, ואולי זה הקור. עברתי בכביש היציאה ממרכז העיר ועליתי על הכביש המוביל אל השכונה. פניתי ימינה וירדתי אל השכונה הישנה, עובר בין בתי הרכבת ברחוב אלי כהן. שעת בין ערביים של יום שישי חורפי, רחובות השכונה ריקים מאנשים. נכנסתי לחניה של בלוק הרכבת שבו נולדתי. מגרש החניה הרחב שבו חונים עשרות כלי רכב. עיניי השקיפו אל האור האחרון של יום שישי. באחת הכניסות נדלקת נורה, אב ובן לבושים בלבן, כיפות על ראשיהם, פסעו במהירות בין הסוככים בדרכם לתפילת השבת. עווית קלה עברה בגווי. נשמתי עמוק ודוממתי את הרכב. הלב שלי הלם בחוזקה. אני פוסע אל בית הוריי.

 

ריחות של שבת הגיחו מהבתים. עליתי במדרגות. ניחוח של לחם, ארומה של דגים שבושלו ברוטב אדום שורף, ריח שבת באוויר. הנה משפחת אלבז. אני מתגעגע לעצמי.

 

"יוֹם הַשִּׁשִּׁי.

 

וַיְכֻלּוּ הַשָׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם.

 

וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה

 

וַיִּשְׁבֹּת בַּיוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה.

 

וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אוֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ

 

אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת."

 

 

 

 

 

1 אל תפחד, מרוקאית