המסע המופלא של ציפור העשב
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
המסע המופלא של ציפור העשב
הוספה למועדפים

המסע המופלא של ציפור העשב

3.8 כוכבים (23 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

יצחק ישראלי

יצחק ישראלי גדל כילד בקיבוץ מזרע שבעמק ובדומה לציפור העשב, לא תאר לעצמו שיום אחד גם הוא יפרוש כנפיים ויפליג אל מעבר להרים המקיפים את העמק ויגלה את העולם הגדול, על כל יופיו וכיעורו. יצחק הוא גיאוגרף ומתכנן ערים במקצועו, מפרסם מזה שנים את סיפוריו בכתב העת "שבילים" ו"המסע המופלא של ציפור העשב" הוא ספרו הראשון. 

נושאים

תקציר

ציפור העשב יוצאת לחלץ את אבן החיים מידיה של של אלת האופל. האלות הגדולות הכשירו אותה למשימה הזאת. לשם כך הן העניקו לה את כל התכונות שהן עצמן חוננו בהן: כח, חכמה, תושיה, חיי נצח. במסעה מלווים אותה נשר זהוב, קוליברי זעיר ולהקה של עגורים, שבאמצעותם היא מתוודעת לעולם, על כל יופיו וכיעורו.
 
האם תגבר ציפור העשב על אלת האופל ותציל את היקום כולו? או, חלילה, יגברו עליה כוחות האופל המצויים עמוק, עמוק בתוכה?
 
יצחק ישראלי גדל כילד בקיבוץ מזרע שבעמק ובדומה לציפור העשב, לא תאר לעצמו שיום אחד גם הוא יפרוש כנפיים ויפליג אל מעבר להרים המקיפים את העמק ויגלה את העולם הגדול, על כל יופיו וכיעורו. יצחק הוא גיאוגרף ומתכנן ערים במקצועו, מפרסם מזה שנים את סיפוריו בכתב העת "שבילים" ו"המסע המופלא של ציפור העשב" הוא ספרו הראשון. 

פרק ראשון

ציפור העשב נולדה מתוך חיקה החמים של אימא אדמה. אלף שנים היא נמה שם, עטופה בקליפותיה, חולמת את סודות הצמיחה. משהבשילו תובנותיה, פרשה את עליי כנפיה ובקעה אל האור.
היא גדלה על ראשו של הר קירח, ליד אלון זקן ועיוור, שלימד אותה את חכמת הצמחים.
"עלייך להיאחז בכל כוחותייך בגופה של אימא אדמה," ייעץ לה האלון, "כדי שהרוחות הסוערות לא יוכלו לעקור אותך ממקומך."
אבל ציפור העשב לא רצתה להיאחז בקרקע. היא רצתה לעוף.
תמיד התבוננה בערגה בציפורים הנודדות, שעפות דרומה ונעלמות מעבר להרים הרחוקים.
"לאן עפות הציפורים הנודדות?" שאלה את ידידה.
"אל ארצות הדרום החמות," אמר לה האלון.
"אל ארצות הדרום?" תמהה הציפור, "יש עוד ארצות מעבר להרים הרחוקים?"
"יש שם ארצות, ויבשות, ואוקיינוסים, עולם עצום ורחב ידיים."
"ספר לי על העולם ההוא," ביקשה הציפור.
והאלון סיפר לה על העולם המופלא שיצרו האלות הגדולות, על הרי הגעש ועל האוקיינוסים הרחבים ועל יערות העד, על החיות הרוחשות על פני האדמה ועל בני האדם שיודעים להשיט אניות גדולות בימים, ולבנות ערים שגגות בתיהן נוגעים בשמים.
"הציפורים הנודדות, שפעם היו באות לנוח בין ענפיי, סיפרו לי הכול על העולם הזה," אמר.
"כל כך הייתי רוצה לעוף, כמותן, ולראות את העולם המופלא הזה," אמרה ציפור העשב.
האלון הזקן צחק.
"אנחנו, הצמחים, לא זקוקים לכנפיים," אמר, "אנחנו מסוגלים ליהנות מיופיו של העולם גם בלי לזוז ממקומנו."
"אבל הציפורים הנודדות חופשיות לנוע בעולם כרצונן," אמרה הציפור.
"הן אינן חופשיות," אמר האלון, "הן אסירות של יצר הנדודים שלהן."
והשנים חלפו. ציפור העשב, שלמדה בשקדנות את חכמת הצמחים, הלכה וגדלה וצימחה את עליי כנפיה, וככל שהעמיקו שורשיה להיאחז בגופה של אימא אדמה, התחזקה בה ההכרה שלעולם תישאר עשב, והחלום לעוף כמו ציפור הלך ונשכח.
אבל ידידה, האלון, החל להשתנות. עליו הצהיבו ונשרו לאדמה, וענפיו הלכו והתייבשו. שמיעתו כבדה ודיבורו נעשה אטי יותר ויותר, עד שיום אחד נדם כליל.
האלון הזקן החזיר את נשמתו לאלת הצמחים.
וכך נשארה ציפור העשב לבדה, על פסגת ההר הקירח, מתכוננת לשנים ארוכות של בדידות. עד שיום אחד קוליברי נודד, שעבר במקום, האט את מעופו והקיף אותה מספר פעמים. אחר כך, במשך שעה ארוכה, הוא ריחף מול פניה והתבונן בה בסקרנות שכזו, עד שפניה הירוקים האדימו מרוב מבוכה.
"תגידי, את עשב, או שאת ציפור?" שאל אותה לבסוף.
ציפור העשב הופתעה מעצם השאלה.
"מה זאת אומרת, 'ציפור'?" התפלאה "הרי רואים שאני עשב! יש לי שורשים, ויש לי עלים, ויש לי גבעול."
"אני לא כל כך בטוח," התעקש הקוליברי, "לי את נראית ממש כמו ציפור, יש לך רגליים של ציפור, וכנפיים של ציפור וראש של ציפור."
 
למען האמת, הגילוי הזה קצת הפתיע את ציפור העשב, אבל היא לא התבלבלה.
"אז מה?" ענתה לקוליברי, "יש עשבים בכל מיני צורות, ואם, במקרה, אלת הצמחים בראה אותי בצורת ציפור, זה לא אומר שאני באמת ציפור."
"תאמיני לי," אמר הקוליברי, "אני נודד בעולם הזה כבר לא מעט שנים, וראיתי עשבים מכל המינים ומכל הצורות, אבל עשב שכל כך דומה לציפור, אף פעם לא ראיתי."
ציפור העשב הרהרה בדבריו של האורח בכובד ראש.
"אתה חושב שבאמת יש לצורה שלי איזושהי משמעות?" שאלה.
הקוליברי משך בכנפיו.
 
"קשה לדעת," אמר, "אבל אם אלת הצמחים נתנה לך כנפיים, אז אולי היא התכוונה שיום אחד את תוכלי לעוף?"
"לעוף?" נדהמה ציפור העשב, "זה רעיון מוזר... עשבים אף פעם לא עפים!"
הקוליברי חייך חיוך רחב.
"זה שהתרגלת לראות את עצמך בתור עשב, לא אומר שום דבר על כך שמחר לא תהיי ציפור," אמר.
"לא הבנתי כלום," הודתה ציפור העשב.
"קחי אותי בתור דוגמה," אמר הקוליברי, "פעם, כשעוד גדלתי בתוך הביצה שלי, בכלל לא תיארתי לעצמי שיום אחד אני אוכל לעוף."
"נדמה לי שאני מתחילה להבין למה אתה מתכוון," אמרה ציפור העשב, "אבל קצת קשה לי לדמיין את עצמי עפה."
הקוליברי הביט בה, משועשע.
"את צריכה להפסיק לחשוב כמו עשב, ולהתחיל לחשוב כמו ציפור," אמר.
והוא נפרד ממנה לשלום ועף לדרכו, תוך שהוא שורק לעצמו, בזיוף נוראי, שיר ציפורים עתיק.
מאז אותו יום ציפור העשב לא הפסיקה לחשוב על הדברים שאמר לה הקוליברי, והחלום לעוף כמו ציפור התעורר בה מחדש.
היא התחילה ללמוד את חכמת הציפורים.
בכל יום, במשך שעות רבות, היא התבוננה בציפורים הגדולות שדאו בגובה השמים, וניסתה ללמוד מהן את סודות התעופה. במיוחד הרשים אותה נשר גדול וזהוב, שביצע מול עיניה תמרוני תעופה מרשימים. היא ראתה איך הוא נוסק, איך הוא מצמיד את כנפיו לגופו וצולל במהירות כלפי מטה, ואיך הוא נעזר בקצות כנפיו ובזנבו כדי לשנות כיוונים.
ואז היא ניסתה לעשות כמוהו.
בהתחלה, ניסתה להזיז את הראש שלה, וזה דווקא הצליח לה. היא הפנתה אותו ימינה, ואחר כך שמאלה, ובפעם הראשונה בחייה גילתה איך היא נראית. ובאמת, כמו שהקוליברי אמר, היא נראתה ממש כמו ציפור, עם רגליים וגוף וכנפיים, רק שהכול היה עשוי מעשב.
אחר כך היא ניסתה להזיז את הכנפיים האלה. קודם לאט, ואחר כך בתנועות מהירות, יותר ויותר, עד שהרוח שהן יצרו העיפה לכל עבר אבק ועלים יבשים.
"אני יכולה לעוף!" קראה בקול גדול, "אני באמת יכולה לעוף כמו ציפור!"
אבל אז נזכרה שכדי לעוף היא צריכה להוציא את הרגליים שלה מתוך גופה של אימא אדמה, ובשביל ציפור העשב, להיפרד מאימא אדמה, שילדה אותה וגידלה אותה, זה היה דבר מאוד לא פשוט. וכשהתחילה למשוך את הרגליים שלה מתוך האדמה, היא הרגישה כאילו הן ממש נקרעות לה מהגוף.
לבסוף עמדה, המומה, על פני האדמה המוצקה, מתנדנדת כשיכורה, מנסה לשמור על שיווי המשקל.
אחר כך היא עשתה את הצעד הראשון שלה.
את הימים הבאים בילתה ציפור העשב בתרגילי הליכה. בהתחלה זה היה קשה, ולא פעם מעדה ונפלה, אבל תמיד קמה והמשיכה, וכעבור זמן לא רב היא כבר הייתה מסוגלת ללכת, ואפילו לרוץ.
כשהייתה כבר מספיק בטוחה בצעדיה, החליטה לעשות את הדבר האמתי.
ציפור העשב התכוננה לעוף.
היא עמדה בראש ההר, פרשה את כנפיה והתחילה לרוץ במורד ההר. אחר כך התחילה לנפנף בכל הכוח בכנפיים שלה, עצמה את עיניה וזינקה למטה, לעבר התהום הפרושה מתחת.
לדבר המדהים שקרה לה באותו הרגע, ציפור העשב אף פעם לא הצליחה למצוא שם.
בימים שבאו לאחר מכן, ציפור העשב לא הפסיקה לעוף. היא למדה איך להמריא עד לעננים, היא למדה איך להתמודד מול הרוחות הסוערות, היא למדה איך לצלול במהירות, ממש כמו שעשה הנשר הזהוב.
היא למדה את כל מה שנחוץ לה כדי לצאת למסע הגדול.
אחרי שהמריאה בפעם האחרונה מפסגתו של ההר הקירח, היא חגה שלוש פעמים סביב גזעו היבש של האלון הזקן, כמחוות פרידה.
"חבל שהוא לא יכול לראות אותי עכשיו..." אמרה לעצמה.
היא הנידה בכנפיה לשלום ושמה את פניה דרומה, לכוון ההרים הרחוקים שמעבר להם המתין לה, עצום ואפוף מסתורין, העולם הרחב.

יצחק ישראלי

יצחק ישראלי גדל כילד בקיבוץ מזרע שבעמק ובדומה לציפור העשב, לא תאר לעצמו שיום אחד גם הוא יפרוש כנפיים ויפליג אל מעבר להרים המקיפים את העמק ויגלה את העולם הגדול, על כל יופיו וכיעורו. יצחק הוא גיאוגרף ומתכנן ערים במקצועו, מפרסם מזה שנים את סיפוריו בכתב העת "שבילים" ו"המסע המופלא של ציפור העשב" הוא ספרו הראשון. 

עוד על הספר

נושאים

המסע המופלא של ציפור העשב יצחק ישראלי
ציפור העשב נולדה מתוך חיקה החמים של אימא אדמה. אלף שנים היא נמה שם, עטופה בקליפותיה, חולמת את סודות הצמיחה. משהבשילו תובנותיה, פרשה את עליי כנפיה ובקעה אל האור.
היא גדלה על ראשו של הר קירח, ליד אלון זקן ועיוור, שלימד אותה את חכמת הצמחים.
"עלייך להיאחז בכל כוחותייך בגופה של אימא אדמה," ייעץ לה האלון, "כדי שהרוחות הסוערות לא יוכלו לעקור אותך ממקומך."
אבל ציפור העשב לא רצתה להיאחז בקרקע. היא רצתה לעוף.
תמיד התבוננה בערגה בציפורים הנודדות, שעפות דרומה ונעלמות מעבר להרים הרחוקים.
"לאן עפות הציפורים הנודדות?" שאלה את ידידה.
"אל ארצות הדרום החמות," אמר לה האלון.
"אל ארצות הדרום?" תמהה הציפור, "יש עוד ארצות מעבר להרים הרחוקים?"
"יש שם ארצות, ויבשות, ואוקיינוסים, עולם עצום ורחב ידיים."
"ספר לי על העולם ההוא," ביקשה הציפור.
והאלון סיפר לה על העולם המופלא שיצרו האלות הגדולות, על הרי הגעש ועל האוקיינוסים הרחבים ועל יערות העד, על החיות הרוחשות על פני האדמה ועל בני האדם שיודעים להשיט אניות גדולות בימים, ולבנות ערים שגגות בתיהן נוגעים בשמים.
"הציפורים הנודדות, שפעם היו באות לנוח בין ענפיי, סיפרו לי הכול על העולם הזה," אמר.
"כל כך הייתי רוצה לעוף, כמותן, ולראות את העולם המופלא הזה," אמרה ציפור העשב.
האלון הזקן צחק.
"אנחנו, הצמחים, לא זקוקים לכנפיים," אמר, "אנחנו מסוגלים ליהנות מיופיו של העולם גם בלי לזוז ממקומנו."
"אבל הציפורים הנודדות חופשיות לנוע בעולם כרצונן," אמרה הציפור.
"הן אינן חופשיות," אמר האלון, "הן אסירות של יצר הנדודים שלהן."
והשנים חלפו. ציפור העשב, שלמדה בשקדנות את חכמת הצמחים, הלכה וגדלה וצימחה את עליי כנפיה, וככל שהעמיקו שורשיה להיאחז בגופה של אימא אדמה, התחזקה בה ההכרה שלעולם תישאר עשב, והחלום לעוף כמו ציפור הלך ונשכח.
אבל ידידה, האלון, החל להשתנות. עליו הצהיבו ונשרו לאדמה, וענפיו הלכו והתייבשו. שמיעתו כבדה ודיבורו נעשה אטי יותר ויותר, עד שיום אחד נדם כליל.
האלון הזקן החזיר את נשמתו לאלת הצמחים.
וכך נשארה ציפור העשב לבדה, על פסגת ההר הקירח, מתכוננת לשנים ארוכות של בדידות. עד שיום אחד קוליברי נודד, שעבר במקום, האט את מעופו והקיף אותה מספר פעמים. אחר כך, במשך שעה ארוכה, הוא ריחף מול פניה והתבונן בה בסקרנות שכזו, עד שפניה הירוקים האדימו מרוב מבוכה.
"תגידי, את עשב, או שאת ציפור?" שאל אותה לבסוף.
ציפור העשב הופתעה מעצם השאלה.
"מה זאת אומרת, 'ציפור'?" התפלאה "הרי רואים שאני עשב! יש לי שורשים, ויש לי עלים, ויש לי גבעול."
"אני לא כל כך בטוח," התעקש הקוליברי, "לי את נראית ממש כמו ציפור, יש לך רגליים של ציפור, וכנפיים של ציפור וראש של ציפור."
 
למען האמת, הגילוי הזה קצת הפתיע את ציפור העשב, אבל היא לא התבלבלה.
"אז מה?" ענתה לקוליברי, "יש עשבים בכל מיני צורות, ואם, במקרה, אלת הצמחים בראה אותי בצורת ציפור, זה לא אומר שאני באמת ציפור."
"תאמיני לי," אמר הקוליברי, "אני נודד בעולם הזה כבר לא מעט שנים, וראיתי עשבים מכל המינים ומכל הצורות, אבל עשב שכל כך דומה לציפור, אף פעם לא ראיתי."
ציפור העשב הרהרה בדבריו של האורח בכובד ראש.
"אתה חושב שבאמת יש לצורה שלי איזושהי משמעות?" שאלה.
הקוליברי משך בכנפיו.
 
"קשה לדעת," אמר, "אבל אם אלת הצמחים נתנה לך כנפיים, אז אולי היא התכוונה שיום אחד את תוכלי לעוף?"
"לעוף?" נדהמה ציפור העשב, "זה רעיון מוזר... עשבים אף פעם לא עפים!"
הקוליברי חייך חיוך רחב.
"זה שהתרגלת לראות את עצמך בתור עשב, לא אומר שום דבר על כך שמחר לא תהיי ציפור," אמר.
"לא הבנתי כלום," הודתה ציפור העשב.
"קחי אותי בתור דוגמה," אמר הקוליברי, "פעם, כשעוד גדלתי בתוך הביצה שלי, בכלל לא תיארתי לעצמי שיום אחד אני אוכל לעוף."
"נדמה לי שאני מתחילה להבין למה אתה מתכוון," אמרה ציפור העשב, "אבל קצת קשה לי לדמיין את עצמי עפה."
הקוליברי הביט בה, משועשע.
"את צריכה להפסיק לחשוב כמו עשב, ולהתחיל לחשוב כמו ציפור," אמר.
והוא נפרד ממנה לשלום ועף לדרכו, תוך שהוא שורק לעצמו, בזיוף נוראי, שיר ציפורים עתיק.
מאז אותו יום ציפור העשב לא הפסיקה לחשוב על הדברים שאמר לה הקוליברי, והחלום לעוף כמו ציפור התעורר בה מחדש.
היא התחילה ללמוד את חכמת הציפורים.
בכל יום, במשך שעות רבות, היא התבוננה בציפורים הגדולות שדאו בגובה השמים, וניסתה ללמוד מהן את סודות התעופה. במיוחד הרשים אותה נשר גדול וזהוב, שביצע מול עיניה תמרוני תעופה מרשימים. היא ראתה איך הוא נוסק, איך הוא מצמיד את כנפיו לגופו וצולל במהירות כלפי מטה, ואיך הוא נעזר בקצות כנפיו ובזנבו כדי לשנות כיוונים.
ואז היא ניסתה לעשות כמוהו.
בהתחלה, ניסתה להזיז את הראש שלה, וזה דווקא הצליח לה. היא הפנתה אותו ימינה, ואחר כך שמאלה, ובפעם הראשונה בחייה גילתה איך היא נראית. ובאמת, כמו שהקוליברי אמר, היא נראתה ממש כמו ציפור, עם רגליים וגוף וכנפיים, רק שהכול היה עשוי מעשב.
אחר כך היא ניסתה להזיז את הכנפיים האלה. קודם לאט, ואחר כך בתנועות מהירות, יותר ויותר, עד שהרוח שהן יצרו העיפה לכל עבר אבק ועלים יבשים.
"אני יכולה לעוף!" קראה בקול גדול, "אני באמת יכולה לעוף כמו ציפור!"
אבל אז נזכרה שכדי לעוף היא צריכה להוציא את הרגליים שלה מתוך גופה של אימא אדמה, ובשביל ציפור העשב, להיפרד מאימא אדמה, שילדה אותה וגידלה אותה, זה היה דבר מאוד לא פשוט. וכשהתחילה למשוך את הרגליים שלה מתוך האדמה, היא הרגישה כאילו הן ממש נקרעות לה מהגוף.
לבסוף עמדה, המומה, על פני האדמה המוצקה, מתנדנדת כשיכורה, מנסה לשמור על שיווי המשקל.
אחר כך היא עשתה את הצעד הראשון שלה.
את הימים הבאים בילתה ציפור העשב בתרגילי הליכה. בהתחלה זה היה קשה, ולא פעם מעדה ונפלה, אבל תמיד קמה והמשיכה, וכעבור זמן לא רב היא כבר הייתה מסוגלת ללכת, ואפילו לרוץ.
כשהייתה כבר מספיק בטוחה בצעדיה, החליטה לעשות את הדבר האמתי.
ציפור העשב התכוננה לעוף.
היא עמדה בראש ההר, פרשה את כנפיה והתחילה לרוץ במורד ההר. אחר כך התחילה לנפנף בכל הכוח בכנפיים שלה, עצמה את עיניה וזינקה למטה, לעבר התהום הפרושה מתחת.
לדבר המדהים שקרה לה באותו הרגע, ציפור העשב אף פעם לא הצליחה למצוא שם.
בימים שבאו לאחר מכן, ציפור העשב לא הפסיקה לעוף. היא למדה איך להמריא עד לעננים, היא למדה איך להתמודד מול הרוחות הסוערות, היא למדה איך לצלול במהירות, ממש כמו שעשה הנשר הזהוב.
היא למדה את כל מה שנחוץ לה כדי לצאת למסע הגדול.
אחרי שהמריאה בפעם האחרונה מפסגתו של ההר הקירח, היא חגה שלוש פעמים סביב גזעו היבש של האלון הזקן, כמחוות פרידה.
"חבל שהוא לא יכול לראות אותי עכשיו..." אמרה לעצמה.
היא הנידה בכנפיה לשלום ושמה את פניה דרומה, לכוון ההרים הרחוקים שמעבר להם המתין לה, עצום ואפוף מסתורין, העולם הרחב.