כולנו יוצאים מגדרנו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כולנו יוצאים מגדרנו
מכר
מאות
עותקים
כולנו יוצאים מגדרנו
מכר
מאות
עותקים

כולנו יוצאים מגדרנו

4.1 כוכבים (7 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: אביגיל בורשטיין
  • הוצאה: כנרת זמורה דביר
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2015
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 304 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 4 דק'

קארן ג'וי פאולר

קארן ג'יי פאולר היתה מועמדת לשורה של פרסים, ביניהם פרס פן\פוקנר והבוקר. מועדון הקריאה של ג'יין אוסטן ספרה המצליח ביותר, היה לרב־מכר בינלאומי ועובד לקולנוע .

תקציר

רוז קוק היתה פטפטנית בלתי נלאית בילדותה. כאישה צעירה היא עוטפת את עצמה בחומות של שתיקה. שתיקה ושִכחה. משהו קרה. משהו נורא כל כך שהיא חייבת להדחיק אותו.
 
אמה של רוז — פעם אישה חמה ותוססת — אינה אלא צל חיוור של עצמה. אביה המבריק הוא שתיין מתבודד. אחיה הנערץ מבוקש על ידי האף־בי־איי בחשד למעשי חבלה וטרור.
 
ואיפה פרן, אחותה התאומה של רוז, שותפתה למעשי שובבות בימי הילדוּת? הופעתו הפתאומית של אחיה של רוז מאלצת אותה לצאת לחפש אחר אחותה ואחרי פיסות עבר משפחתי מפתיע ונוגע ללב.
 
ספרה העשירי של קארן ג'יי פאולר ("מועדון הקריאה של ג'יין אוסטין") הוא יצירת מופת בת זמננו, שזוֹרה אור על יחסי משפחה ובוחנת מחדש את ההגדרה שלנו לגבי מהו אנושי. זהו ספר חכם, מרגש ומעורר מחשבה, שרשמיו מלווים את הקורא לאורך זמן. הספר זכה בפרס פן/פוקנר, היה מועמד לפרס בוקר ונמנה עם ספרי השנה של הניו יורק טיימס.
 
"ספר לופת, עם לב גדול." חאלד חוסייני, "רודף העפיפונים"
 
"אף סופר בן זמננו לא מעצב דמויות מושכות כמו אלה של פאולר, או בוחן אותן בחדות ובסלחנות כמוה." מייקל שייבון

פרק ראשון

פרולוג 
 
אלה המכירים אותי היום יופתעו לגלות שהייתי ילדה דברנית. יש לנו סרט ביתי שצולם כשהייתי בת שנתיים. זה סרט מהסוג המיושן, ללא סאונד, וצבעיו כבר דהו — השמים לבנים, נעלי הספורט האדומות שלי בוורוד רפאים — אבל עדיין אפשר לראות שדיברתי הרבה מאוד. 
 
אני עסוקה בסוג מסוים של עיצוב נוף, מרימה אבנים בזו אחר זו משביל החצץ המוביל לחניה, מביאה כל אבן לגיגית פח גדולה, משליכה אותה פנימה וחוזרת להביא אבן נוספת. אני עובדת קשה, אבל בהפגנתיות. עיני מתרחבות כעיני כוכבת סרט אילם. אני מציגה לראווה פיסת קוורץ בהירה, מכניסה אותה לפי ודוחפת אותה כנגד הלחי. 
 
אמא שלי מופיעה ומוציאה לי אותה. אחר כך היא נסוגה אל מחוץ לתמונה, אבל אני מגיבה בדיבור תקיף — מבחינים בזה לפי שפת הגוף שלי — והיא חוזרת ומטילה את האבן לתוך הגיגית. כל העניין נמשך כחמש דקות, שבמהלכן איני מפסיקה לדבר. 
 
שנים אחדות לאחר מכן אמא הקריאה לנו את המעשייה הנושנה, שבה אחת האחיות (הבכורה) מדברת בקרפדות ובנחשים, והאחרת (הצעירה ביותר) מדברת בפרחים וביהלומים, וזו התמונה שעלתה בדמיוני כבמטה קסם, הסרטון שבו אמא שלי מכניסה את ידה לפי ומוציאה משם יהלום. 
 
הייתי בהירת שיער אז, ילדה יפה מכפי שנהייתי כשבגרתי, ומגונדרת לכבוד המצלמה. הפוני המתנפנף שלי רוסן בעזרת מים והוצמד לצד אחד בסיכת קשת מעוטרת יהלומים מזויפים. בכל פעם שאני מפנה את ראשי הסיכה מנצנצת בשמש. ידי הקטנה מחווה מעל גיגית האבנים שלי. כאילו אמרתי, כל זה, כל זה יהיה שלך יום אחד. 
 
או משהו אחר לגמרי. העניין בסרט אינו המילים עצמן. מה שההורים שלי העריכו היה השפע הבלתי נדלה שלהן, שטף בלתי פוסק. 
 
אבל היו פעמים שבהן היה צריך להפסיק אותי. כשיש שני דברים שאת רוצה להגיד, תבחרי את זה שאת מעדיפה ותגידי רק אותו, הציעה פעם אמא שלי, כמעין המלצה להתנהגות בחברה. בהמשך השתנה הכלל לאחד משלושה. אבא שלי נהג לעמוד מדי ערב בדלת החדר שלי ולאחל לי חלומות נעימים, ואני הייתי מדברת בלי לעצור לנשימה, מנסה נואשות להשאיר אותו בחדרי בכוח קולי בלבד. הייתי רואה את כף ידו על הידית ואת הדלת מתחילה להיסגר. אני רוצה להגיד משהו! הייתי אומרת לו, והדלת היתה נעצרת באמצע הדרך. 
 
אז תתחילי מהאמצע, הוא היה אומר, צל מאור המסדרון מאחוריו, עייף בערבים כדרכם של מבוגרים. האור היה משתקף בחלון חדרי כמו כוכב שאפשר לבקש ממנו משאלה. 
 
תדלגי על ההתחלה. תתחילי מהאמצע. 

קארן ג'וי פאולר

קארן ג'יי פאולר היתה מועמדת לשורה של פרסים, ביניהם פרס פן\פוקנר והבוקר. מועדון הקריאה של ג'יין אוסטן ספרה המצליח ביותר, היה לרב־מכר בינלאומי ועובד לקולנוע .

סקירות וביקורות

קוף אחרי בנאדם 'כולנו יוצאים מגדרנו‭ ,'‬ ספרה המפתיע של קארן ג'וי פאולר, מצליח לשאול שאלות מהותיות על משפחת האדם

בתמונה: מתוך הסרט 'פרויקט נים‭ ,'‬על שימפנזה שגודל כבן אנוש

אם יש בכוונתכם לקרוא את 'כולנו יוצאים מגדרנו‭ ,'‬מוטב שתניחו את העיתון מידכם כבר עכשיו. שכן לא ניתן להתייחס לספרה המצוין ועטור השבחים של קארן ג'וי פאולר ("מועדון הקריאה של ג'ין אוסטין") בלי להסגיר את סודו - הסוד שמוסתר באופן כה מעורר השראה, שעצם הסתרתו אינהרנטית אף היא לנושאים שהוא מעלה; שחשיפתו נעשית רק אחרי שעוגנו בך הבנות ורגשות לגבי גיבוריו באופן בלתי הפיך.

רוזמרי ופרן קוק הן שתי אחיות, תאומות. פרן שובבה וכובשת, רוזמרי פטפטנית בלתי נלאית. בגיל חמש נשלחת רוזמרי לסבה וסבתה, היא חוששת שיגלו אותה מביתה, אך כשהיא שבה משם, מקץ שבוע, היא מגלה שאחותה היא זו שגורשה מהבית. כל שנות ילדותה ובגרותה סבות סביב היעלמותה של אחותה התאומה, שתיקתם הרצופה של הוריה, חלקה האפשרי בגורלה של האחות והאשמה הנגזרת מכך.

כמה שנים אחרי הפרידה הלא-מוסברת מפרן, עוזב את הבית גם אחיה הגדול של רוזמרי, לואל, שמקפטן מצליח של נבחרת הכדורסל של בית הספר הופך להיות פעיל זכויות בעלי חיים ומבוקש של האף-בי-איי. היא נותרת בת יחידה ולומדת לסתום את הפה. אמה מסתגרת, אביה החוקר המבריק מידרדר לאלכוהוליזם, הם מרבים לעבור דירות. בתקווה לפגוש את אחיה, רוזמרי נוסעת ללמוד בקולג' שבמעבדת הניסויים שלו הוא חיבל. אחרי שנים ארוכות של בדידות היא מתחברת עם הארלו, סטודנטית יפה ופראית לתיאטרון, ויחד הן מעבירות לא מעט לילות שתייה, וגם לילות בתא המעצר.

הסיפור, שנמסר על ידי רוזמרי הבוגרת בגוף ראשון, אינו מסופר באופן ליניארי. "מתחיל מהאמצע" או מ"האמצע של ההתחלה‭,"‬ כמו שהיא מגדירה את זה. סיפור הוא, כידוע, בראש ובראשונה האופן שבו מספרים אותו, ובמקרה של 'כולנו יוצאים מגדרנו' העובדה הזו היא גם הטכניקה של הרומן, גם הנושא שלו, וגם אלגוריה לסיפור הגדול: הסיפור שהמין האנושי מספר לעצמו על עצמו. רק בשבוע שעבר, למשל, פורסם כי מתרבות הקריאות לכלול את השימפנזה במשפחת האדם, מה שישחרר את הקופים מהמעבדות ומהמחקרים שבהם הם כלואים, וישנה את האופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו כמין שליט בודד.

פרן, אחותה של רוז, היא שימפנזה. היא גודלה כאחות תאומה לרוזמרי כחלק מניסוי שערך אביה של רוז, פסיכולוג, בלימוד שפה אצל פרימטים. יחד הן שומעות סיפורים מאמן, יחד יושבות בחיקה, פרן היא אפילו האחות האהובה על האח הנערץ לואל. נדמה שמנקודת מבטם של כל הנוגעים בדבר, פרן היא בת משפחה. ובכל זאת היא מגורשת מהבית לאחר שחשפה פן חייתי מדי, לאחר שהפכה מאיימת. לא באופן ישיר, אלא בצוהר שנגלה לעולם שהוא בלתי ידוע ובלתי ניתן לחיזוי. אפל. היא מבתרת בעניין את בטנו של חתלתול. אבל מי מסר לידה את החתלתול חסר הישע? דווקא בת האדם.

שלושת האחים למשפחת קוק נמצאים על הסקאלה האנושית: פרן היא החיה שבנו, פראית אך ניתנת לכליאה; לואל, פעיל זכויות האדם, הנמלט תמידית, שערו מחומצן עד לובן בלתי נראה, הוא כמו רוח או מצפון. ואילו רוזמרי, הגיבורה הכתובה באופן כה מהימן, היא האדם שבטווח: קטנוני, קנאי, מתלבט, שביר, נגרר, רדוף אשמה. ההורים, שלא השכילו להכיל את הקוף שבמשפחתם (פרן‭,(‬ איבדו גם את המוסר (לואל‭.(‬ רוזמרי תלמידת הקולג' מצליחה לבטא את עצמה - כלומר, את החלק הקופי שנותר בה - רק כשהיא מתחברת עם אדם אימפולסיבי ונטול עכבות כהארלו, שיכולה להחליף במידת מה את אחותה הנעדרת. דמותה של מאדאם דפארג' הנקמנית מ'בין שתי ערים' של דיקנס מופיעה בספר כבובה על חוט הנשלפת ממזוודה וחוזרת אליה, כמו זעם שנכבש וקופל. החזרתה של הבובה למזוודה מקבילה לסופו של הספר, שהבגרות וההשלמה שבו כמעט בלתי ניתנים להכלה.

על אף אינספור הרבדים והתובנות שב'כולנו יוצאים מגדרנו'‬ והעצב העמוק שחש הקורא על האדם, משפחתו הגרעינית ומשפחתו המורחבת - מדובר ברומן סוחף ומצחיק. אחד מהישגיו הגדולים הוא עצם עיסוקו בזכויות בעלי חיים - נושא הטומן, כידוע, מהמורות צדקניות ומטיפניות לרוב. קארן ג'וי פאולר אינה נופלת באף אחת מהן.

שרון קנטור
מתוך הסרט 'פרויקט נים‭ ,'‬על שימפנזה שגודל כבן אנוש

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

שרון קנטור 7 לילות 04/12/2015 לקריאת הסקירה המלאה >
לאוהבי חיות ואנשים: "כולנו יוצאים מגדרנו" הוא ספר כן, סבוך ומרגש נמרוד עופרן וואלה! 24/12/2015 לקריאת הסקירה המלאה >
'כולנו יוצאים מגדרנו', ספרה המפתיע של קארן ג'וי פאולר, מצליח לשאול שאלות מהותיות על משפחת האדם שרון קנטור ידיעות אחרונות 04/12/2015 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: אביגיל בורשטיין
  • הוצאה: כנרת זמורה דביר
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2015
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 304 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 4 דק'

סקירות וביקורות

קוף אחרי בנאדם 'כולנו יוצאים מגדרנו‭ ,'‬ ספרה המפתיע של קארן ג'וי פאולר, מצליח לשאול שאלות מהותיות על משפחת האדם

בתמונה: מתוך הסרט 'פרויקט נים‭ ,'‬על שימפנזה שגודל כבן אנוש

אם יש בכוונתכם לקרוא את 'כולנו יוצאים מגדרנו‭ ,'‬מוטב שתניחו את העיתון מידכם כבר עכשיו. שכן לא ניתן להתייחס לספרה המצוין ועטור השבחים של קארן ג'וי פאולר ("מועדון הקריאה של ג'ין אוסטין") בלי להסגיר את סודו - הסוד שמוסתר באופן כה מעורר השראה, שעצם הסתרתו אינהרנטית אף היא לנושאים שהוא מעלה; שחשיפתו נעשית רק אחרי שעוגנו בך הבנות ורגשות לגבי גיבוריו באופן בלתי הפיך.

רוזמרי ופרן קוק הן שתי אחיות, תאומות. פרן שובבה וכובשת, רוזמרי פטפטנית בלתי נלאית. בגיל חמש נשלחת רוזמרי לסבה וסבתה, היא חוששת שיגלו אותה מביתה, אך כשהיא שבה משם, מקץ שבוע, היא מגלה שאחותה היא זו שגורשה מהבית. כל שנות ילדותה ובגרותה סבות סביב היעלמותה של אחותה התאומה, שתיקתם הרצופה של הוריה, חלקה האפשרי בגורלה של האחות והאשמה הנגזרת מכך.

כמה שנים אחרי הפרידה הלא-מוסברת מפרן, עוזב את הבית גם אחיה הגדול של רוזמרי, לואל, שמקפטן מצליח של נבחרת הכדורסל של בית הספר הופך להיות פעיל זכויות בעלי חיים ומבוקש של האף-בי-איי. היא נותרת בת יחידה ולומדת לסתום את הפה. אמה מסתגרת, אביה החוקר המבריק מידרדר לאלכוהוליזם, הם מרבים לעבור דירות. בתקווה לפגוש את אחיה, רוזמרי נוסעת ללמוד בקולג' שבמעבדת הניסויים שלו הוא חיבל. אחרי שנים ארוכות של בדידות היא מתחברת עם הארלו, סטודנטית יפה ופראית לתיאטרון, ויחד הן מעבירות לא מעט לילות שתייה, וגם לילות בתא המעצר.

הסיפור, שנמסר על ידי רוזמרי הבוגרת בגוף ראשון, אינו מסופר באופן ליניארי. "מתחיל מהאמצע" או מ"האמצע של ההתחלה‭,"‬ כמו שהיא מגדירה את זה. סיפור הוא, כידוע, בראש ובראשונה האופן שבו מספרים אותו, ובמקרה של 'כולנו יוצאים מגדרנו' העובדה הזו היא גם הטכניקה של הרומן, גם הנושא שלו, וגם אלגוריה לסיפור הגדול: הסיפור שהמין האנושי מספר לעצמו על עצמו. רק בשבוע שעבר, למשל, פורסם כי מתרבות הקריאות לכלול את השימפנזה במשפחת האדם, מה שישחרר את הקופים מהמעבדות ומהמחקרים שבהם הם כלואים, וישנה את האופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו כמין שליט בודד.

פרן, אחותה של רוז, היא שימפנזה. היא גודלה כאחות תאומה לרוזמרי כחלק מניסוי שערך אביה של רוז, פסיכולוג, בלימוד שפה אצל פרימטים. יחד הן שומעות סיפורים מאמן, יחד יושבות בחיקה, פרן היא אפילו האחות האהובה על האח הנערץ לואל. נדמה שמנקודת מבטם של כל הנוגעים בדבר, פרן היא בת משפחה. ובכל זאת היא מגורשת מהבית לאחר שחשפה פן חייתי מדי, לאחר שהפכה מאיימת. לא באופן ישיר, אלא בצוהר שנגלה לעולם שהוא בלתי ידוע ובלתי ניתן לחיזוי. אפל. היא מבתרת בעניין את בטנו של חתלתול. אבל מי מסר לידה את החתלתול חסר הישע? דווקא בת האדם.

שלושת האחים למשפחת קוק נמצאים על הסקאלה האנושית: פרן היא החיה שבנו, פראית אך ניתנת לכליאה; לואל, פעיל זכויות האדם, הנמלט תמידית, שערו מחומצן עד לובן בלתי נראה, הוא כמו רוח או מצפון. ואילו רוזמרי, הגיבורה הכתובה באופן כה מהימן, היא האדם שבטווח: קטנוני, קנאי, מתלבט, שביר, נגרר, רדוף אשמה. ההורים, שלא השכילו להכיל את הקוף שבמשפחתם (פרן‭,(‬ איבדו גם את המוסר (לואל‭.(‬ רוזמרי תלמידת הקולג' מצליחה לבטא את עצמה - כלומר, את החלק הקופי שנותר בה - רק כשהיא מתחברת עם אדם אימפולסיבי ונטול עכבות כהארלו, שיכולה להחליף במידת מה את אחותה הנעדרת. דמותה של מאדאם דפארג' הנקמנית מ'בין שתי ערים' של דיקנס מופיעה בספר כבובה על חוט הנשלפת ממזוודה וחוזרת אליה, כמו זעם שנכבש וקופל. החזרתה של הבובה למזוודה מקבילה לסופו של הספר, שהבגרות וההשלמה שבו כמעט בלתי ניתנים להכלה.

על אף אינספור הרבדים והתובנות שב'כולנו יוצאים מגדרנו'‬ והעצב העמוק שחש הקורא על האדם, משפחתו הגרעינית ומשפחתו המורחבת - מדובר ברומן סוחף ומצחיק. אחד מהישגיו הגדולים הוא עצם עיסוקו בזכויות בעלי חיים - נושא הטומן, כידוע, מהמורות צדקניות ומטיפניות לרוב. קארן ג'וי פאולר אינה נופלת באף אחת מהן.

שרון קנטור
מתוך הסרט 'פרויקט נים‭ ,'‬על שימפנזה שגודל כבן אנוש

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

שרון קנטור 7 לילות 04/12/2015 לקריאת הסקירה המלאה >
לאוהבי חיות ואנשים: "כולנו יוצאים מגדרנו" הוא ספר כן, סבוך ומרגש נמרוד עופרן וואלה! 24/12/2015 לקריאת הסקירה המלאה >
'כולנו יוצאים מגדרנו', ספרה המפתיע של קארן ג'וי פאולר, מצליח לשאול שאלות מהותיות על משפחת האדם שרון קנטור ידיעות אחרונות 04/12/2015 לקריאת הסקירה המלאה >
כולנו יוצאים מגדרנו קארן ג'וי פאולר
פרולוג 
 
אלה המכירים אותי היום יופתעו לגלות שהייתי ילדה דברנית. יש לנו סרט ביתי שצולם כשהייתי בת שנתיים. זה סרט מהסוג המיושן, ללא סאונד, וצבעיו כבר דהו — השמים לבנים, נעלי הספורט האדומות שלי בוורוד רפאים — אבל עדיין אפשר לראות שדיברתי הרבה מאוד. 
 
אני עסוקה בסוג מסוים של עיצוב נוף, מרימה אבנים בזו אחר זו משביל החצץ המוביל לחניה, מביאה כל אבן לגיגית פח גדולה, משליכה אותה פנימה וחוזרת להביא אבן נוספת. אני עובדת קשה, אבל בהפגנתיות. עיני מתרחבות כעיני כוכבת סרט אילם. אני מציגה לראווה פיסת קוורץ בהירה, מכניסה אותה לפי ודוחפת אותה כנגד הלחי. 
 
אמא שלי מופיעה ומוציאה לי אותה. אחר כך היא נסוגה אל מחוץ לתמונה, אבל אני מגיבה בדיבור תקיף — מבחינים בזה לפי שפת הגוף שלי — והיא חוזרת ומטילה את האבן לתוך הגיגית. כל העניין נמשך כחמש דקות, שבמהלכן איני מפסיקה לדבר. 
 
שנים אחדות לאחר מכן אמא הקריאה לנו את המעשייה הנושנה, שבה אחת האחיות (הבכורה) מדברת בקרפדות ובנחשים, והאחרת (הצעירה ביותר) מדברת בפרחים וביהלומים, וזו התמונה שעלתה בדמיוני כבמטה קסם, הסרטון שבו אמא שלי מכניסה את ידה לפי ומוציאה משם יהלום. 
 
הייתי בהירת שיער אז, ילדה יפה מכפי שנהייתי כשבגרתי, ומגונדרת לכבוד המצלמה. הפוני המתנפנף שלי רוסן בעזרת מים והוצמד לצד אחד בסיכת קשת מעוטרת יהלומים מזויפים. בכל פעם שאני מפנה את ראשי הסיכה מנצנצת בשמש. ידי הקטנה מחווה מעל גיגית האבנים שלי. כאילו אמרתי, כל זה, כל זה יהיה שלך יום אחד. 
 
או משהו אחר לגמרי. העניין בסרט אינו המילים עצמן. מה שההורים שלי העריכו היה השפע הבלתי נדלה שלהן, שטף בלתי פוסק. 
 
אבל היו פעמים שבהן היה צריך להפסיק אותי. כשיש שני דברים שאת רוצה להגיד, תבחרי את זה שאת מעדיפה ותגידי רק אותו, הציעה פעם אמא שלי, כמעין המלצה להתנהגות בחברה. בהמשך השתנה הכלל לאחד משלושה. אבא שלי נהג לעמוד מדי ערב בדלת החדר שלי ולאחל לי חלומות נעימים, ואני הייתי מדברת בלי לעצור לנשימה, מנסה נואשות להשאיר אותו בחדרי בכוח קולי בלבד. הייתי רואה את כף ידו על הידית ואת הדלת מתחילה להיסגר. אני רוצה להגיד משהו! הייתי אומרת לו, והדלת היתה נעצרת באמצע הדרך. 
 
אז תתחילי מהאמצע, הוא היה אומר, צל מאור המסדרון מאחוריו, עייף בערבים כדרכם של מבוגרים. האור היה משתקף בחלון חדרי כמו כוכב שאפשר לבקש ממנו משאלה. 
 
תדלגי על ההתחלה. תתחילי מהאמצע.