לוחם חשאי

שורשים

כיבוש הפחד

 

בערב קיץ אחד של שנת 1954, בשעה שאמי השכיבה את אחַי התאומים אייל ויובל לישון, ואודי אחי הבכור הכין שיעורים, שלח אותי אבא, בטבעיות גמורה, כבהיסח דעת, תוך כדי עיון בניירותיו, לסגור את השיבֶּר — הברז הראשי הגדול המפעיל את הממטרות בשדה. הייתי ילד בן תשע ולבי התמלא גאווה על קבלת המשימה. עד לאותו לילה רק אבא ואודי יצאו לסגור את השיבר אחרי השקיעה. כחודשיים לפני כן נולדה אחותי תמי, בת ראשונה לאחר ארבעה בנים, תינוקת חמודה להפליא, שגרמה כנראה לאבי להתייחס אלי כאל ״בוגר״. שמחתי במיוחד על כך שאבי סומך על כוחי לסגור כראוי את גלגל השיבר הגדול.

עד אז היה העמק בעיני המקום הבטוח ביותר בעולם. מעולם לא יצאתי בגפי מתחום הילת האור שכיסתה את מבני המשק בשעות החשכה. עכשיו עקפתי את המתבן וצעדתי לאורך מכלאת הרפת הקטנה, שבה החזקנו כ-20 פרות ועגלים ובסמוך לה זוג סוסות. ברקע נשמעו יללות התנים, שהייתי מורגל אליהן, אבל משעברתי לאזור החשוך נשמעה לפתע אחת היללות קרובה מאוד, ממש לידי. לרגע חששתי שהנה הם מתקרבים, יוצאים מבין העצים ומתנפלים עלי. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שחשתי את טעמו המצמית של הפחד.

לפתע צף בזיכרוני סיפור שרווח בין ילדי העמק על צבוע בכפר יחזקאל שחיקה בכי של תינוק, וכשאחד מילדי המושב רץ בלילה לעבר זעקותיו, הוא טרף אותו ונמלט בחשכה. בדמיוני הילדותי התמזגו סיפורי ״אלף לילה ולילה״ בקטעים משיחות מבוגרים, שקלטתי פה ושם, על מסתננים שהגיעו מג'נין וחדרו אל יישובי העמק בראשית שנות החמישים. השקשוק החדגוני של הממטרות בחשכה הוסיף מתח משלו, ובחזי עלה ותפח חשש מפני כנופיה של ערבים שמסתתרת וזוממת לחטוף אותי. עצרתי לשניות אחדות בקצה השדה החשוך, קופא מפחד.

אבל שניים מערכי היסוד במשפחתי, שאותם ינקתי עם חלב אמי והיו משותפים לרבים מבני העמק, מנעו ממני לנוס בחזרה לחצר הבטוחה: הערך הבסיסי של אחיזה עקשנית בקרקע תוך התמודדות עם כל הפחדים והקשיים, והערך השני, שעל פיו מוטב לדבר מעט ולעשות הרבה. ידעתי, אף שהייתי עדיין ילד, שאני לא יכול לפנות לאחור מבלי להשלים את המשימה שהטיל עלי אבי. יללת תן נוספת הדהדה בחשכת העמק, כמתגרה בי. הבלעתי נשימה עמוקה והמשכתי לצעוד בהיסוס לתוך האפלה. לבי הלם בפראות, אבל בלבי גמלה ההחלטה: אני מגיע לשיבֶּר ויהי מה.

הכרתי כל רגב בשביל שהוביל אל השיבר, אבל הליכה של דקות באור יום נדמתה עכשיו כנצח, וכל רחש קל — שריקתה הקלה של הרוח בצמרות העצים, קרקור הצפרדעים וצרצור הצרצרים — נשמע זר ועוין בדקות המתמשכות האלה. לבסוף הגעתי לגלגל הברזל של הברז הראשי, אחזתי בו בידי הקטנות וסובבתי אותו במהירות בכל כוחי, עד שנדם שקשוק הממטרות. בשקט שהשתרר נשמעה עתה יללת התן קרובה במיוחד. מן השלולית שמתחת לשיבר עלה שיהוק של קרפדה, ממש צמוד לרגלי, והקפיץ אותי ממקומי. רצתי חזרה הביתה בדהרה מטורפת, עד שהגעתי לקצה החצר המוארת. שם עצרתי, מתנשם בכבדות.

קולות הלילה, ששניות קודם לכן נשמעו מאיימים כל כך, כבר התרחקו, מאיימים הרבה פחות. הכרחתי את עצמי לעמוד בשקט עוד דקות אחדות ולהאזין להם. הלמות לבי נרגעה והלכה, התחלתי לזהות את הקולות שהגיעו אלי מתוך החשכה. הדחף לברוח מן הקולות נעלם בהדרגה. צעדתי קדימה באור הצהבהב שהקיף אותי, נאבק עדיין בעצמי להמשיך ולהתגבר על הפחד. כשנכנסתי הביתה, לאחר סערת הרגשות שעברה עלי בחוץ, ראיתי את בני הבית ממשיכים בשלהם, כמו לפני צאתי. בלילה התקשיתי להירדם; חשבתי על מה שעבר עלי באותו ערב. בלבי החלטתי שמחר אני חוזר לשיבר פעם נוספת.

בכל יום המחרת הייתה מחשבתי נתונה למשימת הלילה. כלל לא הקשבתי למה שנאמר בכיתה. כשחזרתי מבית הספר השלכתי את הילקוט בפינת המרפסת ורצתי לכיוון השיבר, במעין חזרה ל״זירת הפשע״, כדי לשחזר את חוויית ליל אמש. לא הבנתי למה פחדתי, שהרי ביום הכול נראה בטוח ושלֵו. צעדתי פעמים מספר מהשיבר לחצר ובחזרה, בהליכה אטית, בעודי משנן לעצמי שכך אצעד גם בלילה.

לאחר ארוחת הערב, עוד לפני שאבי פנה אלי, התנדבתי לצאת ולסגור את הממטרות. אבי, שלא ידע מה עבר עלי בערב הקודם, אישר לי במנוד ראש קל לצאת לדרך. אבל גם הפעם, כאשר הגעתי אל החושך, שב והציף אותי הפחד. יללות התנים מילאו שוב את חלל הלילה. נשמתי נשימות עמוקות וצעדתי קדימה לאט. הכרחתי את עצמי להאזין לקולות, ובעיקר ליללות התנים, בניסיון לזהותן ולאתר את מקורן.

הלכתי בשביל החשוך לצד הכרם, משאיר את אורות הבית מאחור. הגעתי אל השיבר, ידי אחזו בגלגל הברזל הקר והלח וסובבו אותו בכיוון השעון, לאט ובביטחון. וכמו בלילה הקודם, כשפסק שקשוק הממטרות השתלטה לרגע דממה על החשכה. אבל הפעם, גם כאשר פילחה יללת תן את אוויר הלילה לא נסתי בבהלה לכיוון החצר המוארת, אלא הלכתי לאט ובצעדים מדודים. התעלמתי מהתחושה שיצרו היללות הקרובות, כאילו התנים ינשכו אותי תכף בגבי. רוח חרישית נשאה עמה את קולות הלילה הקרובים והרחוקים. עצרתי והאזנתי להם. כשחזרתי לתחום האורות הבטוחים של המשק הייתי שלו ורגוע.

לימים הבנתי שבאותו הלילה למדתי לראשונה איך לכבוש את הפחד. אין דרך אחרת אלא להתעמת אתו, פנים אל פנים, עד להכנעתו.

עשר שנים אחר כך, בשנת 1964, התגייסתי לסיירת הצנחנים. מאז, במשך עשרות שנים, נאלצתי פעם אחר פעם לכבוש את הפחד. בשנים האלה הפכה ההתמודדות הזאת עם הפחד למעין שגרה.

ערכי יסוד

 

המשימה של סגירת השיבר לא הייתה העבודה הראשונה שביצעתי במשק המשפחתי שלנו. התחלתי לעבוד בגיל שמונה, ובגיל תשע כבר הייתי אחראי על הלול. היום שלנו התחיל מוקדם. בחמש וחצי היה אבא יוצא לחלוב את הפרות ואנחנו היינו קמים, הולכים לבית הספר, חוזרים, זורקים את התיקים והולכים לעבוד — בחצר, ברפת, בלול, בחלקות הירק או במטעים. כך עשה אחי אודי וכך עשיתי אני. אחר כך הצטרפו גם שני אחי התאומים, אייל ויובל, ולבסוף אחותי תמי.

החקלאות שבה גדלתי בילדותי הייתה חקלאות של סוס ועגלה. את הקציר עשינו בידיים, במגל ובחרמש. את הטרקטור הראשון קנינו כשהייתי בן שמונה-עשרה, בשנת 1963. אבא, שהיה חקלאי מלידה, עבד בשדה ואנחנו למדנו ממנו, בעודנו מביטים בו ועוקבים אחרי כל תנועה שלו. הוא הפקיד בידינו את המחרשה, לכל היותר הראה לנו לרגע איך צריך להחזיק בה — והולך. ואנחנו היינו חייבים להסתדר. לבד. קטיף האגסים והתפוחים במטעים, איסוף העגבניות, האבטיחים, המלפפונים והחצילים בשדות — הכול היה בנוי על עבודה עצמית. אימא גידלה חמישה ילדים בבית, ואנחנו עבדנו עם אבא, מחזיקים אתו את המשק במו ידינו.

אחד מזיכרונות הילדות המוקדמים שלי הוא ריח חמוץ-מתוק של גללי פרות וקש לח ברפת, הנישא באוויר לקול צליפה קטועה של סילוני חלב דקיקים, הנסחטים מעטיני הפרה וניתזים לתוך דלי הפח שמתחתיה. אהבתי להתבונן בסבתי שִפרָה או בסבי ישראל בשעה שחלבו את הפרות מוקדם מאוד בבוקר. סבתי וסבי היו בין החלוצים והמייסדים שהקימו בשנת 1921 את נהלל, מושב העובדים הראשון. שם נולדתי בשנת 1945.

סבתי וסבי היו ילידי רוסיה וחלוצים אמיתיים. כבני תקופה סוערת ורוויה באידיאולוגיות ורוחות מהפכה, הם ספגו את רעיונות המהפכה הציונית, אך גם את רעיונות האוטופיה הסוציאליסטית: צדק חברתי, אי-ניצול, שוויון ואחווה של מעמד העובדים. הם רצו להגשים את אמונתם בהתיישבות שיתופית חדשה בארץ ישראל. ברוח האידיאולוגיה של חלוצי העלייה השנייה הם לא הסתפקו בהתיישבות לשמה, אלא רצו גם לעצב חברה חדשה בארץ ישראל: ישרה והגונה, דמוקרטית, חיה מפרי עמלה. סבי היה חקלאי בן חקלאים, נצר לארבעה דורות של חקלאים יהודים מן המושבה נהר-טוב שבערבות אוקראינה, ליד העיר חֶרסוֹן. החברה היהודית הגלותית שבה גדלו סבי וסבתי לא הבינה את בני דור מהפכת ההשכלה והחילוניות שהמירו את חיי הדת המנוונים ואת הפרנסות היהודיות המסורתיות בחיים יצרניים המושתתים על עבודה עצמית, הגנה עצמית ועזרה הדדית. הם היו מוכנים להקריב את רכישת ההשכלה הפורמלית באחת האוניברסיטאות באירופה לטובת הביצות והיתושים של עמק הירדן ועמק יזרעאל. כרוב חלוצי העמק הם האמינו בכוחה של העשייה, והרבה פחות בכוחן של המילים.

סבא ישראל עלה לארץ ישראל לבדו בקיץ 1907, מארגנטינה. הוריו ושבעת אחיו היגרו לשם מרוסיה, בעיקר בשל האנטישמיות האלימה והמצב הכלכלי הקשה ששרר במזרח אירופה בשלהי המאה התשע-עשרה. הם התיישבו במושבה החקלאית מוֹזֶסוִויל שהקימה יק״א (JCA — ״החברה היהודית להתיישבות״), ואשר נתמכה בעיקר על ידי הברון מוריס דֶה הירש. אף שהמקום התפתח מאוד, ובראשית שנות העשרים של המאה העשרים התיישבו בו כ-30,000 מהגרים יהודים, נפשו של סבא ישראל יצאה לארץ ישראל. בגיל עשרים וארבע הוא עזב את הוריו ואת אחיו והפליג באונייה במסע הארוך לנמל יפו.

כאן השתתף ישראל בקבוצה שהפכה ברבות הימים לחבורה מיתולוגית בתולדות יישובה המחודש של הארץ, ונודעה בשם קבוצת אוּם ג'וּני. זו הייתה קבוצת פועלים מאנשי חוות כינרת, שביקשו מחברת ״הכשרת היישוב״ שבהנהלת ד״ר ארתור רופין לקבל לידיהם אדמות, כדי לעבד אותן באופן עצמאי במשך שנה. הצעתם הייתה שאם השנה תסתיים ברווח כספי — ולא בגירעון, כמו שקרה שוב ושוב בחוות כינרת בניהולה של הכשרת היישוב — יימסרו עוד אדמות לניהולם העצמי של החלוצים. ד״ר רופין קיבל את ההצעה. הוא מסר 1,000 דונם מאדמת אום ג'וני, בגדה המזרחית של הירדן, לידי שבעה פועלים שהכיר והעריך. ביניהם היו סבי ישראל בצר, וגם סבתי שפרה שטורמן ואחותה שרה, הנשים היחידות בשביעייה הזאת.

סבא ישראל וידידו (ואחר כך גיסו) משה קריגסר — שניהם חקלאים בני חקלאים יהודים מאוקראינה — הכניסו שיטות חדשות בעבודת הפלחה ובכך הבטיחו את הצלחת הניסוי. הם זרעו חיטה, שעורה, שיבולת שועל ופוֹל, והיבולים עלו יפה. העונה הסתיימה ברווח. בעקבות ההצלחה הוחלט שאדמות אום ג'וני יימסרו לידי חברי קומונה שהתארגנה בחדרה, להקמת יישוב חדש שייקרא דגניה. חלק מחברי קבוצת אום ג'וני הצטרפו אל מקימי דגניה ואילו האחרים פנו להתיישבות בעמק יזרעאל.

סבתי שפרה לבית שטורמן, בית שהפך לאגדה בתולדות ההתיישבות בארץ, הייתה בת עשרים ושתיים כשעלתה לארץ מרוסיה בשנת 1905 עם בני משפחתה: הוריה, משה ומנוחה, ואחיה חיה, שרה, אסתר, חיים, זליג ומנחם. היא השתייכה לקבוצת חלוצות שהגדירו את עצמן ״פועלות בתנועה המהפכנית״. הן דרשו שוויון מלא בעבודה לצד הגברים ולא נרתעו מכל מלאכה. באום ג'וני מצאו שלוש מבנות שטורמן את חתניהן: שפרה — את ישראל בצר, שרה — את משה קריגסר, ואסתר — את השומר צבי בקר. לחתונה הכפולה, של שפרה ואסתר, שנערכה בדגניה, הגיעו המונים בעגלות וברגל מכל קצות הארץ, ביניהם חלוצים, חברי ארגון ״השומר״ ואף שכנים ערבים לא מעטים. ״קולות השירה והריקודים״, כך נכתב בספר ״אנשי הבזלת״, המביא את סיפורם של השטורמנים, ״נשמעו על הירדן עד ההרים שמעבר לים כינרת״.

ישראל ושפרה בצר נמנו עם אלה אשר בתום שנה בדגניה הלכו והקימו יישוב חדש בעמק יזרעאל — מרחביה. שם הם היו שותפים לניסיון התיישבותי חדשני, שכּונה ״הקוֹאוֹפּרציָה״, על פי רעיונותיו של הסוציולוג הנודע פרופ' פרנץ אוֹפֶּנהַיימֵר. הרעיון היה להקים כפר שיתופי בשלבים, עם יסודות חקלאיים ותעשייתים כאחד, כאשר החברים יכולים לבחור בין בעלות על משק עצמי או השתייכות לקבוצה השיתופית.

רעיון הקואופרציה לא עלה יפה. מרחביה הפכה לקיבוץ וסבי וסבתי עברו להתגורר בבן שמן, אך לא לפני שנולדו במרחביה בתם ירדנה — הבת הראשונה שנולדה בעמק יזרעאל — ובנם משה. בבן שמן נולד אבי נחמן, ואחר כך חזרה המשפחה למרחביה. ואז, בשנת 1921, נוסד היישוב נהלל — צורת התיישבות חדשה שאת עקרונותיה גיבשה קבוצה קטנה מחברי מרחביה, ביניהם סבי וסבתי. בייסוד נהלל באו לידי ביטוי מאווייהם לחיי שיתוף, עבודה עצמית ועזרה הדדית, תוך שמירה על ערכי המשפחה והמשק הפרטי ב״מרכז״. בנהלל נולדו לשפרה וישראל עוד ארבעה ילדים: שרה, צבי, חוה ויעקב, המכונה ״קוֹבָּה״.

הדרך להגשמת חלומם של המתיישבים הייתה זרועה קשיים עצומים. הם החלו אותה ב״גבעת הכיבוש״ (לרגלי תִמרָת של היום), גבעה קטנה שהשקיפה אל ביצות גדושות ביתושים נושאי מלריה. ביצות אלה היו המקום המיועד להקמת נהלל, ובני הגרעין המייסד יצאו מדי יום כדי לייבשן ולהכשיר את הקרקע. ברוח האתוֹס של אנשי העליות הראשונות, וגם ממה שראו אצל הערבים בני הארץ, נוצק אצל חלוצי נהלל הערך של היצמדות אל הקרקע, ״צוּמוּד״ כפי שמכנים זאת הערבים.

המושב עוצב על פי העקרונות שהתווה אליעזר יפה, מהבולטים שבין אנשי העלייה השנייה וממקימי חוות כינרת. האדמה שעליה הוקם המושב הייתה קרקע לאומית. כל משפחה קיבלה שטח אדמה שווה בגודלו, וכן אמצעים בסיסיים לעיבוד הקרקע. מוסדות השיווק הוקמו על בסיס שיתופי. כך למשל המחלבה בנהלל: כדי הפח עם החלב הובאו אליה מהמשקים, וממנה שוּוק החלב כולו במרוכז אל מחוץ למושב. היו גם מוסדות משותפים לרכש זרעים וציוד חקלאי, וגם שטחים לעיבוד משותף, בעיקר תבואות. בצד זה, נשמרו בקפידה עקרונות של עבודה עצמית. כל משק עובּד וטופל רק על ידי בני המשפחה, ואסור היה להעסיק פועלים מחוץ למושב. אבי ואחיו עבדו כולם עם סבי וסבתי ועיבדו את ענפי המשק השונים בכוחות עצמם. גם העזרה ההדדית בין המשקים הייתה ערך מקודש.

מושב נהלל התאפיין בצורתו הייחודית, שממעוף הציפור נראתה כמעין עוגה עגולה פרוסה. במרכז המושב ניצבו המבנים המשותפים — האסם, הצרכנייה, בית הספר, המחלבה, בית העם, המרפאה — ואילו המשקים דמויי הטרפז נמתחו מבתי המגורים במרכז אל קצות השטח החקלאי. בכל שנה קבעו חברי המושב, בהצבעה משותפת, מה לגדל בשנה הבאה. עקרון השוויון בחלוקת אמצעי הייצור יושם ללא פשרות: כל משק קיבל כמות שווה של זרעים וכלי עבודה. בשנת 1932 נבחר סבי להיות ״מוכתר הכפר״. כך כינו שלטונות המנדט הבריטי את יושב ראש ועד הכפר, שאת מינויו היו חייבים לאשר רשמית.

כל מי שגדל בנהלל ידע שההתיישבות היא דרך חיים ושהקמת עוד ועוד יישובים על אדמת הארץ היא מצוות עשה שחייבים למלאה. כך היה אבי לדמות מובילה בקבוצה של בני תנועת המושבים שהתארגנה לקראת עלייה לקרקע בנקודה חדשה. אבי, איש שקט, גבוה, חזק ונאה מאוד, בעל ידי זהב ונוכחות מורגשת מאוד, נחשב למצפן המוסרי בקבוצה זו ולאחת הדמויות הבולטות בה. ״טיפוס שתקן, שהתחשבו מאוד בשתיקתו. הייתה לו השפעה רבה מפני שהיה טיפוס פעלתני וכשהיה צריך לעשות משהו, תמיד נתן כתף והיה ראשון לכל משימה״. כך הוא מתואר בספרו של שבתי טבת על משה דיין. מכיוון שמעשה אבות סימן לבנים, הלכו גם חברי הקבוצה והתיישבו, כמו אבותיהם, על גבעת כיבוש משלהם. בסוף 1935 הם עלו על תל שמרון, ליד בית הקברות של נהלל, מקום שהיה אז מבודד ומוקף בכפרים ערביים.

היו שם הבנים הראשונים של נהלל — אבינועם סלוצקי, איתמר בן ברק, דב ירמיה, בניה זרחי, אבא שלי ואחיו משה, אחר כך גם משה ורות דיין, כולם כבני עשרים. כוונת הקבוצה הייתה ליצור מסגרת חיים עצמאית, חדשה, מעין ״התיישבות בנים״, שיוקצו לה בעתיד קרקעות ממשקי ההורים בנהלל הסמוכה. אך לא זה מה שקרה. חיי השיתוף קסמו לבנים, ולאחר שהצטרפו אליהם צעירים נוספים, ביניהם גם עולים חלוצים מפולין ומרומניה, הם עלו וייסדו את קיבוץ חניתה בגליל המערבי.

זו הייתה תקופת ״חומה ומגדל״. אבי השתתף במבצע העלייה לקרקע, ובקרב שהתפתח במקום ב-21 במרס 1938. בתום הקרב, במחיר שני הרוגים וכמה פצועים, נכבשה הגבעה שעליה הוקם הקיבוץ. אלא שזמן לא רב אחר כך עזבו רוב בני נהלל את חניתה. חלקם חזרו הביתה למשק ההורים, והאחרים פנו איש איש לדרכו. אבי עבר לקיבוץ מעוז חיים שבעמק בית שאן, ושם הכיר את אמי.

אמי, שרה הורוויץ, דור שישי למשפחת חסידים ירושלמית, נולדה בתל אביב הקטנה בשנת 1918 וסיימה את לימודי התיכון בגימנסיה הרצליה. למעוז חיים היא באה עם כמה מחברותיה, לעבודה זמנית במשק. באחד מימי הקיץ הלוהטים של 1940, תוך כדי עבודה בשדה, עקצה את אמי צרעה, ורחל חברתה הביאה אותה לנחמן הגבוה ויפה התואר כדי שיטפל בה. עקיצת הצרעה התפתחה לקשר של אהבה, וכפי שכתב אבי שנים רבות אחר כך: ״נתקיימה בנו אמרתו של האיש מצרעה — 'מעז יצא מתוק'״.

שנתיים לפני כן, בשנת 1938, הצטרף אבי לפלגות הלילה המיוחדות של אורד וינגייט. וינגייט הגיע לארץ באותה שנה, ומשימתו העיקרית הייתה הגנת קו צינור הנפט מעיראק לחיפה ולביירות, קו שהערבים התנכלו לו שוב ושוב. וינגייט כונה ״הידיד״ — אוהב יהודים, שספר התנ״ך לא מש מידו והיה בעבורו מורה דרך בשבילי הארץ. הוא קבע את מפקדתו בעמק, בעין חרוד, ליד המעיין שממנו יצא גדעון להילחם במדיינים. הוא האמין שהארץ הזאת מצמיחה את הלוחמים הטובים ביותר ואסף אותם בין יישובי העמק בעזרת יצחק שדה, מפקד פלוגות השדה של ה״הגנה״. שדה גייס כנוטרים את אבא שלי בחניתה, את משה דיין, את חיימקה לבקוב, את אבינועם סלוצקי ואת כל היתר, וצירף אותם לפלגות הלילה. זאת הייתה חבורה רצינית של בני מושבים צעירים, חזקים ומשוחררים, שבטחו בעצמם ובכוחם. הם לא חששו להתעמת עם הבדווים וכבר ידעו ללכת מכות, לגרש פולשים שעלו על שדותינו ולשבור להם את הראש במקלות, כמו שלמדו בשיעורי קפא״פ (קרב פנים-אל-פנים).

וינגייט הפך אותם מצעירים נלהבים ללוחמים מיומנים. הוא לימד אותם ניווט, סיורי לילה ואיך ללכת אחרי עקבות, את תורת המארבים שבהם אתה אורב לאויב בשטח שלו ולא מחכה לו מאחורי גדרות ובעיקר — לבצע פשיטות ליליות. אחרי כל חבלה של הערבים בצינור הנפט, וכל ניסיון להצית בו אש, היה וינגייט מגיע עם אנשיו, לפי העקבות, לכפר שממנו יצאו המחבלים. שם היו אוספים את כל הגברים ומנסים להוציא מהם את שמות האחראים למעשה ההצתה. כדי ללמד את הכפריים לקח היה וינגייט שולף מתוך תרמיל גדול קערת פח, שק עם אפר ומְכל נפט. הוא היה שופך את האפר אל תוך הקערה, מוזג לתוכה נפט ותוחב את ראשו של הכפרי אל תוך העיסה. כל זאת כדי שילמד מן האפר לא להצית עוד אש במקומות אסורים, ומן הנפט — להתייחס בכבוד אל הנוזל היקר. אבי חלק על התנהגות זו כלפי הערבים. וינגייט קבע שרק הלוחמים הבריטים יבצעו זאת מאחר שהם יעזבו את הארץ באחד הימים, והישראלים יצטרכו לחיות עם האוכלוסייה הערבית בשלום. אבי, כמו כל חבריו בפלגות הלילה, העריך מאוד את וינגייט. ההערכה הייתה הדדית, ולאחר זמן קצר מינה אותו וינגייט לאחד המפקדים.

כאמור, אבי היה מהשותקים. רק בהגיעו לגיל שבעים הוא החל לדבר על העבר, להעלות על הכתב זיכרונות כדי שיישמרו בדיוקם. בין השאר הוא תיאר קרב שבו השתתף עם קבוצת הנוטרים שטיפח וינגייט, במסגרת פלגות הלילה, שתוצאותיו יצרו מהפך בתפיסת הביטחון בארץ ישראל. זה היה סיור שיצא מהבסיס בעין חרוד, ובו שישה נוטרים יהודים וארבעה חיילים בריטים בפיקודו של המפרי אדגר ניקולס ברידן, סגנו של וינגייט. הערבים, שכבר ידעו כי אנשי וינגייט יוצאים לסיורים ליליים, חיכו להם על אחת הגבעות. עשרות כפריים ארבו לבאים, רוביהם בידיהם. בעודם מטפסים במעלה הגבעה הבחין ברידן בצלליות האורבים והורה לאנשיו לסגת מיד. הערבים החלו לירות בהם בעשרות הרובים שהיו להם, אבל הנוטרים כבר התרחקו ואיש מהם לא נפגע. בעוד הכפריים חוגגים את ניצחונם הוביל ברידן את הסיור בריצה מטורפת בתוך שדות קוצים, וביצע איגוף. אחר כך עלה הסיור בעורפה של הגבעה, שם המשיכו הערבים את חגיגתם, ובבת אחת פתחו הנוטרים באש על אנשי המארב. אבינועם סלוצקי, שנחשב אלוף הארץ בזריקת רימון, זרק את הרימון לטווח הרגיל שלו — שמונים מטר — ופגע ״בול״ במרכז הכנופיה. ואז הנוטרים הסתערו כדי להשלים את המלאכה. היום יודע כל מ״כ בצה״ל לעשות איגוף ולהפתיע את האויב מכיוון בלתי צפוי, כפי שביצע אז ברידן, אבל באותם ימים היה זה חידוש מהפכני. שנים-עשר ערבים נהרגו באותו לילה, שנחשב לאירוע מכונן בתולדות ההגנה על חיי היישוב.

קרב נוסף שבו השתתף אבי התרחש לאחר שאחיה של סבתי, חיים שטורמן, נהרג עם שני חבריו לאחר שהג'יפ שלהם עלה על מוקש לא רחוק מבית שאן. וינגייט, חברו הטוב ושותפו של שטורמן להגנה על העמק, יצא עם כמה כלי רכב לכפר הערבי דנה, שממנו יצאו על פי החשד מניחי המוקשים. גם אבי היה בכוח. בכניסה לכפר הם התקבלו במטח אש, אך לא נרתעו והסתערו מיד פנימה. בחילופי הירי נהרגו כמה מהערבים. למחרת בבוקר, כשחזרו הנוטרים אל הכפר הנטוש, הם גילו בו חמישה קברים טריים. בין החמישה, ששמותיהם היו רשומים על הקברים, היה גם מנהיגם של מניחי המוקש הקטלני. כך למעשה השתתף אבי בנקמה על מות דודו חיים שטורמן.

עד יום מותו אבי כמעט לא דיבר על אחיו משה — שעל שמו אני קרוי. משה היה מבוגר מאבי בשנה והם היו חברים קרובים. כנראה היה כאב האובדן גדול כל כך עד שהוא העדיף לא לגעת בו. אבל זה גם היה החינוך שקיבל בבית: את הרגשות שומר האדם לעצמו. גם סבא וסבתא כמעט לא דיברו על משה, דודי, מחמת הכאב. בספר של שבתי טבת הוא מתואר כ״אישיות המרשימה ביותר בחבורת הבנים הראשונים של נהלל״.

משפחות רבות ביישוב התלבטו אז בין הרצון לתרום למאמץ המלחמתי האנטי-נאצי, במסגרת הצבא הבריטי, לבין הרצון לחזק את כוח המגן של היישוב. משפחת בצר פתרה את הבעיה בדרך של חלוקה שווה: שניים מבניה התנדבו לצבא הבריטי (משה) ולבריגדה היהודית (צבי) — ושניים אחרים הלכו לפלמ״ח (אבי, נחמן) ולפל-ים (קובה).

סבתי שפרה סיפרה שלפני צאתו מהבית אמר לה משה: ״זה לוקסוס עכשיו שיישארו בארץ ארבעה בנים במשפחה אחת״.

בשנת 1940, בהיותו בן עשרים ושבע, היה משה בין הראשונים שהתנדבו לצבא הבריטי בעקבות קריאתו של דוד בן גוריון. שלוש שנים רצופות הוא נלחם עם חבריו לפלוגה 462 במדבר המערבי בטוּבּרוּק ואַל-עַלַמֵין. באחד במאי 1943 עלתה פלוגה 462 עם 300 לוחמיה הישראלים ועם עוד מאות לוחמים בריטים על אוניית הדגל הבריטית אֶרינפּוּרָה שהפליגה מנמל אלכסנדריה ממצרים לאי מלטה, כדי להיערך למתקפה נגד הצבא הנאצי על אדמת איטליה. הספינה זוהתה על ידי מפציצים גרמנים שפגעו בה באמצעות טורפדו. הפגיעה הייתה קטלנית והספינה טבעה בתוך ארבע דקות. כ-300 מאנשי הספינה נהרגו, מתוכם 138 לוחמים ישראלים מפלוגה 462, ביניהם משה דודי שהיה אז בן שלושים. 140 לוחמים ישראלים ניצלו.

אחד הניצולים, חברו של דודי משה, סמל-ראשון פאול גלבוע גֵלבָּיין מספר בעדותו: ״האונייה נפגעה פגיעה ישירה והחלה מיד לטבוע, נותרו דקות עד טביעתה, מי שהיה על הסיפון קפץ למים. לפני שקפצתי אמרתי למשה, 'קפוץ', האונייה תטבע ואתה יחד איתה, אבל משה ירד לבטן האונייה להציל את חבריו וכך טבע למוות״.

בחלקה הצבאית בבית העלמין של נהלל הוקמה מצבה, ללא קבר מתחתיה — לזכרו של משה. היום מקובל מאוד לפקוד את בתי הקברות, אך לא כך היה כשהייתי ילד. הייתי מתגנב לבדי לבית הקברות כדי להתבונן במצבה הזאת של דודי, ובעצם כדי לראות את שמי חרות עליה. מאז נוספו בבית העלמין מצבות רבות של בני המשפחה.

אנדרטה בצורת ברֵכה הוקמה בהר הרצל לזכרם של הנופלים, שמותיהם רשומים בקרקעיתה. מדי שנה מקיים צה״ל אזכרה ממלכתית בנוכחות משפחות הנופלים וחבריהם מהפלוגה ונציגים מהשגרירות הבריטית.

ידעתי שאבא נפצע פעמיים: פעם בכתף, מכדור שפגע בו באחד הסיורים של פלוגות הלילה בעמק בית נטופה והותיר צלקת גדולה, ופעם שנייה מרימון במלחמת העצמאות, בקרב על כנסיית נוטרדאם בירושלים. בהמשך מלחמת הקוממיות הוא השתתף בכיבוש רמלה-לוד, כמפקד בגדוד 89, גדוד הקומנדו של משה דיין בן כיתתו מנהלל. בסוף המלחמה נטל אבי חלק כמ״פ בקרבות על כיבוש חיפה. אבל מעולם הוא לא סיפר על כך דבר. אבי לא היה מהמדברים.

כל חייו היה אבי קשור לאדמה, אבל במשך כמה שנים עבד כקבלן בניין. כמו כל יתר הדברים בחייו, גם את זה הוא לא למד בשום בית ספר אלא תוך כדי עשייה. בהיותו נער בן שש-עשרה או שמונה-עשרה החלו בנהלל לעבור מצריפים למגורים בבתים. הקבלן שעשה את העבודה אסף את נערי הכפר, העסיק אותם בבנייה ותוך כדי כך הם למדו את המלאכה. כך קמה קבוצת בנייה של בני נהלל, שבה היו החברים משה דיין, דודי משה בצר, אבי נחמן ועוד רבים אחרים. קבוצה זו בנתה חלק מן הרפתות בנהלל, ואחר כך לקחה על עצמה עבודות במקומות אחרים, כמו בניית בתים בחיפה, ואף בתל אביב. כיוון שעבדו בצמוד לאדריכלים ולמהנדסים מומחים, מעולי גרמניה, הם הפכו עד מהרה לבעלי מקצוע של ממש. במשך שנים אחדות, מסוף מלחמת העולם השנייה ועד פרוץ מלחמת העצמאות, זה היה עיקר עיסוקו של אבי.

שנות חיי הראשונות עברו עלי בנהלל, בצריף מול ביתו של סבא שקנה אבי. הבן הממשיך במושב הוא בדרך כלל הבן הצעיר, וסבא וסבתא הועידו את המשק שלהם לדודי קובה. אבי ויתר האחים התפזרו לימים ועברו למקומות התיישבות אחרים. כשחזר אבי לנהלל והביא אתו את אימא, הם התגוררו תחילה בסוכה, בפרדס של סבא. אחר כך נקנה הצריף, שבו נולד אחי אודי ובו נולדתי גם אני. המגורים בצריף היו למן הרגע הראשון מגורים זמניים, עד שיימצא משהו מתאים.

אחרי מלחמת העצמאות, בשנת 1949, קיבל אבי בית בחיפה, מאלה שהוגדרו רכוש נטוש, בזכות השתתפותו כמפקד בקרבות חיפה. כך עברנו להתגורר ברחוב עבאס בחיפה, בלב שכונה ערבית. במשך כמה שנים המשיך אבי להתפרנס כקבלן, כשהלב נמשך כל העת אל העמק ואל עבודת האדמה. הוא החל לחפש לעצמו משק, ובסופו של דבר סבי הוא שמצא לו נחלה פנויה.

זו הייתה נחלה יפה ורחבה של שישים דונם, שלא היה בה דבר אלא אדמה. את כל היתר היה צריך להקים מבראשית. במשך שנה ויותר השכים אבי קום, נסע מחיפה לעמק, ובנה במו ידיו את הבית. מדי פעם הצטרפתי אליו גם אני, כפי שנלוויתי אליו לפעמים לעבודתו כקבלן. כשהיה הבית מוכן, בשנת 1952, עברנו אליו כולנו. בבניית הרפת, הלול והמתבן, וכן בנטיעת המטעים — השתתפנו גם אנחנו, בני המשפחה.

אני זוכר במיוחד מקרה אחד שאירע בעת שאני ואחי אודי התלווינו אליו בעבודתו, שמעיד לא מעט על אופיו של אבי. הוא בנה אז אסם בכפר יהושע. האסם הוא בניין גבוה מאוד, ובעיני ילד בן שש, כמו שהייתי אז, הבניין נראה עוד יותר גבוה. האסם היה כמעט גמור. כבר יצקו את תקרת הבטון, אך היה צריך עדיין להשקות את היציקה במשך כמה ימים. אני זוכר את אבא עומד ליד האוטו ומבקש מאחד הפועלים להשקות את הגג, והפועל פוחד. ואני כילד מתבונן וברור לי שהוא לא יעלה כי האסם באמת גבוה מאוד ומפחיד, ובאותו רגע אני גם יודע שאבא יעלה וישקה בעצמו. וכך היה. אחי ואני הבטנו בו בחרדה ובהערצה על אומץ לבו ועל הדוגמה האישית שנתן.

בילדותי במושב נהגתי ללכת רוב הזמן יחף. נכון שקניית זוג נעליים חדשות לילד הייתה כמעט בחזקת מאורע באותם ימים של צנע, אבל הסיבה האמיתית ליחפנות שלי הייתה שפשוט אהבתי לחוש את האדמה תחת כפות רגלי.

ככל אחַי ירשתי גם אני את הגֵנים של אבי ואת קומתו הגבוהה. תמיד הייתי גבוה מיתר חברי לכיתה, רזה ושרירי. אהבתי את כל סוגי הספורט, אבל יותר מכול אהבתי לרוץ. הריצה הסבה לי הנאה עצומה, ובמהלכה חשתי חופשי ומשוחרר. האהבה הזאת הקלה עלי בבוא הזמן את חודשי הטירונות.

הרבה שעות קסומות בנעורי ביליתי עם חברי, בני גילי בנהלל, בחיפושים אחרי הסליקים שהוקמו ברבים ממשקי נהלל בימי המנדט. מקומות המחבוא האגדיים האלה הציתו את דמיוננו הנערי. מסיפורי המבוגרים דלינו מידע על מיקום הסליקים, והחיפוש אחר כלי נשק מוסלקים הפך אצלנו להרפתקה בנוסח ״אי המטמון״. שעות רבות ביליתי עם חברי בחיפוש אחרי בורות מוסתרים בתוך חצרות המשקים. את הסליקים לא מצאנו, אך במקומות מסתור אחרים מצאנו כמה רימוני יד וכלי נשק. אנחנו עצמנו היינו בטוחים שחשפנו נשק מתקופת המנדט הבריטי, אך היה זה שלל שהוסתר שם אחרי מבצע ״קדש״. מה שמצאנו הפך אצלנו לכלי משחק: מיד הלכנו לגבעות שמרון, הסמוכות למושב, והתאמנו שם בהשלכת רימונים חיים אל תוך המחצבה ובירי אל מטרות שונות בשדות. התלונות וההתראות מוועד המושב לא איחרו לבוא.

כמו אחי נרשמתי גם אני בתום לימודי היסודיים לבית ספר חקלאי. מסלול החיים היה ברור — שירות ביחידה קרבית ואחר כך התיישבות בנקודה חדשה על מפת הארץ (קרצה לנו הערבה שנפתחה אז להתיישבות). הלימודים בבית ספר חקלאי היו הכנה מתבקשת לכך. ואמנם, בתי הספר החקלאיים של אז (כדורי, כפר גלים, כנות, מקווה ישראל) משכו באותם ימים את מיטב הנוער — בני מושבים, בני קיבוצים וחברי תנועות נוער. מכיוון שאחי בחר בכדורי בחרתי אני בכפר גלים, כדי להיות עצמאי.

לא השקעתי יותר מדי בלימודים, אך אהבתי היסטוריה ואת כל המקצועות הקשורים לחקלאות. הצטיינתי בעבודה המעשית בשטח. בכיתה הרגשתי כלוא, ונפשי יצאה אל המרחבים יותר מאשר אל ספרי הלימוד. בחופשות יצאנו, חברי ואני, לטיולי טבע בנגב ובגליל, שכללו מסעות ארוכים ולינה בשטח. אהבנו מאוד את פריחת האביב, אהבנו לשכשך את רגלינו במי המעיינות, ולהתבונן ארוכות בזריחות ובשקיעות מעל צוקי הנגב הצחיחים. המסלולים ש״חרשנו״ ברגלינו גרמו לנו בכל פעם התרגשות מחודשת. למדתי את יסודות הניווט, על פי המפה ובסיוע הכוכבים. קווי הגובה המשורטטים במפות הפכו בעבורי לתצורות טבע ממשיות בשטח. כוכב הצפון היה לי למעין פנס שהטבע מדליק למעני כל לילה, לעזור לי להתמצא בחשכה. שם בחוץ הרגשתי לגמרי בבית, כאילו נולדתי לחיים מתחת לכיפת השמים. הניווט הפך לאתגר, ובכל פעם שמצאתי את היעד חשתי סיפוק עצום. אז לא ידעתי איזו הכנה טובה יהיו הטיולים האלה לימי הסיירת.

מלחמה על הכבוד

אולי מפני שגדלנו במושב עם יסודות רבים של שיתוף, או משום שצמחנו בתוך קהילה מגובשת, ואולי מפני שפרקנו את כל התוקפנות שבנו בעבודה קשה במשק — תהא הסיבה אשר תהא, ילדי העמק בדור שלי כלל לא נהגו באלימות ובגרימת כאב מכוּונת לאדם אחר.

היינו פטריוטים בעלי כושר גופני מעולה. בעיני עצמנו היינו אמיצי לב, היודעים שבבוא היום נתגייס לצבא כדי ללחום באויב ולנצחו. ובכל זאת, לא ידענו דבר על אלימות אמיתית. חינכו אותנו להבין את הצורך בהגנה עצמית, אבל מורינו הסתייגו מביטויי שנאה הקוראת דרור לברוטליות לא-רציונלית. לימים שנאתי בריונים, מחרחרי מלחמה וטרוריסטים. לא את הערבים.

הייתי בן ארבע-עשרה כשיצאתי למחנה קיץ של הנוער העובד, באחת מחורשות האיקליפטוסים של שכונת חפציבה ליד חדרה. בקצה הרחוק של החולות הסמוכים למחנה ניצב ברז. יום אחד, בשעת צהריים, יצאנו חמישה חניכים אל הברז למלא ג'ריקנים. כשהגענו, נתקלנו במשהו שהיה חידוש גמור מבחינתנו: נערים מבני השכונה הקרובה חסמו את דרכנו. לבושם לא דמה ללבושנו, הם דיברו עברית אחרת והתנהגו בדרך שונה משלנו. אנחנו היינו בסנדלים ובמכנסיים קצרים. הם היו בנעליים חצאיות ובמכנסיים ארוכים, והקרינו איום שלא הכרנו.

״מה אתם עושים פה?״ שאל אותנו ראש החבורה, שהיה גבוה מכל השאר, בדיוק כשם שאני הייתי גבוה מחברי.

״אנחנו מהמחנה״, הסברתי. ״יש לנו רשות להשתמש בברז הזה״, הוספתי והתקדמתי עם הג'ריקן.

הוא נע קדימה וחסם את דרכי. ״תעופו מכאן״, אמר.

נדהמתי. באיזו זכות מנסה הנער הזה למנוע מאתנו לקחת מים? הפחד שתקף אותנו היה מביך עוד יותר מהתדהמה. אני זוכר את השניות האלה בבירור. איש עד אז לא קרא עלי תיגר בצורה כזאת. ההתמודדות ביני לבין הנער הזר נעשתה כעת לעניין של כבוד. בבית אבי וסבי למדתי שלעולם אין לסגת מפני איומים. לא עלה על דעתי לוותר או לחזור למחנה ולבקש את עזרת המדריכים. הרגשתי שמחובתי להשתלט על המצב. ידעתי שגם חברי מצפים לזאת ממני. כל חלופה אחרת נראתה לי מבישה. הייתי חייב להיענות לאתגר, כלומר להילחם. עד לרגע ההוא, איש מאתנו לא ״הלך מכות״ על באמת. לכל היותר נאבקנו זה בזה כשעשוע. ״באנו לכאן למלא את הג'ריקנים״, חזרתי על דברי.

״תעופו מפה״, חזר ראש החבורה שלהם על דבריו.

המתח גבר. ידעתי שאנחנו צודקים והבנתי שעכשיו, בין שאני מוכן ובין שלא, עלי לעמוד על זכותי להתקרב לברז ולמלא את הג'ריקנים, אפילו אם פירוש הדבר יהיה להיאבק ולספוג מכות. הנערים המקומיים נראו מאיימים והפגינו ביטחון. אני הייתי בור לחלוטין בענייני התכתשויות. לא התנסיתי מעולם בהנחתת אגרוף בפניו של מישהו. כל הידע שלי בעניין זה היה שאוב מהסרטים שהוקרנו במושב במוצאי שבת. הבטתי בהם. ראיתי בעיניהם את ההתגרות, אבל בהתבוננות מקרוב הבחנתי גם בשמץ של היסוס. באותה שנייה הבנתי שהפחד משותף לשנינו. המנצח, הבנתי, הוא זה היכול להתגבר על הפחד שלו. גופי התמלא אדרנלין. באותו רגע אמרתי לעצמי, 'יהיה מה שיהיה, אני הולך למלא מים. אם יתקפו אותי, אני אחזיר. לא אוותר!' התחלתי לצעוד בנחישות לעבר הברז.

המנהיג שלהם עשה עוד צעד לעברי. גופי נדרך. אך בעודי מוכן לכל התפתחות הגיח מאחורי, ללא שום התראה, כמו שד, אחד המדריכים, אהוד ממושב בצרון, וללא מילה מיותרת הנחית אגרוף ישר בפרצופו של מנהיג החבורה המקומית. פשוט כך! מיד נמלטה כל הלהקה המאיימת שמאחוריו ונעלמה מהמקום בריצה מבוהלת. ראש הקבוצה, שהוטח לקרקע, קם ונסוג גם הוא בדהרה הביתה. אהוד חזר למחנה בלי לדבר, ואנחנו, המומים עדיין, מילאנו את הג'ריקנים במים.

לראשונה בחיי הבנתי מה פירושה של לחימה — לעולם אל תיתן ליריב להקדים אותך, הקדם והלום בו ככל יכולתך בעוצמה, במהירות ובנחישות. שמרתי את התמונה הזאת בזיכרוני ימים רבים, וכעבור כמה שנים היא הולידה בי רעיון על האופן שבו צריך לבחון מתנדבים שביקשו להצטרף לסיירת.

במשך הרבה שנים היו תלויים על קיר חדר האוכל בבית סבי רובים ששימשו אותו ואת ארבעת בניו בשעת לחימה. שנים אחדות לפני שנולדתי, בתקופת המרד הערבי הגדול, השליכו ערבים מטען נפץ לתוך אחד הבתים בנהלל והרגו אב ובן פעוט ממשפחת יעקבי. כשבגרתי סיפר לי אבי שהעקבות הובילו לכפר הערבי ספורי (ציפורי של היום) והכנופיה, שהייתה שייכת לעז-א-דין-אל-קסאם, באה על עונשה. גל של גאווה הציף את גופי.

הסכנה הייתה יומיומית, בעיקר בתקופת המאורעות וערב הקמת המדינה. אך גם לאחר מלחמת העצמאות נמשכו ההסתננויות, ואף שנהלל לא היה יישוב ספר, המתח הביטחוני השוטף היה כל הזמן באוויר. מהורי ספגתי את מה שאמור להיות המובן מאליו: השלום, שיאפשר לנו לחיות חיים נורמליים ויצירתיים בארץ הזאת, יושג רק כאשר נהיה חזקים. הורי לא רצו לגזול מהערבים דבר, אבל גם לא היו מוכנים שהם יגזלו מהם את הזכות לחיות כאן.

כשהייתי בן חמש-עשרה התגייס אחי אוּדי לצבא והתנדב לסיירת הצנחנים. הוא לימד אותי לירות בתת-מקלע עוזי וגם להשתעשע עם פתילי השהיה, נפצים ולבנות חבלה. בחופשות הוא נהג לשוחח שעות ארוכות עם חבריו מהסיירת על חוויות הצבא. הם כמובן לא צירפו אותי לשיחותיהם, אבל האזנתי להם בגנֵבה, שומע באוזן קשבת סיפורים על אימונים, טרטורים, לילות ארוכים ללא שינה, וכן על הסיפוק שלאחר מקבץ טוב באימוני הירי, רגעי הסכנה והפחד בעת אימוני הצניחה — וכמובן, על מעללי פעילותם המבצעית.

לא חשבתי על קריירה צבאית. המשמעת הצבאית הנוקשה, שעליה למדתי מסיפורי אחי וחבריו, הרתיעה אותי מעט. בביתי חונכתי להעריך סמכות הנרכשת מכוחה של דוגמה אישית — סמכות מוסרית ולא סמכות הנובעת מן הדרגות שעל הכתף או הזרוע. עם זאת, כמו רוב חברי, גם אני ראיתי בחיי הצבא הרפתקה מושכת. אך גם בעיני מי שלא נמשכו להרפתקאות מסוג זה, השירות היה בגדר חובה שלא מהרהרים ולא מערערים עליה. צריך היה להתגייס ליחידה קרבית, כי כך עשו הורינו וכך עשו אחינו הבוגרים. סיפורי הגבורה סקרנו אותנו, אבל אצלי לפחות, הדחף להתנדב לסיירת נבע בעיקר מן הרצון לממש את אהבתי למסעות ולחיי שדה. למעשה הלכתי בעקבותיו של אודי בהתלהבות, והמתנתי לגיוס בקוצר רוח.

בן שבע-עשרה וחצי הייתי כשגיליתי את נורית. הכרתי אותה, כמובן, מזמן. היא הייתה בתם של ישראל ואביבה גפן (אחותו של משה דיין), אבל פתאום ראיתי לפני נערה יפהפייה ולבי נמס בי. היא הייתה בת חמש-עשרה, אבל מכיוון שנכנסה לכיתה א' מוקדם מאחרים למדה שנה אחת בלבד מתחתי. למן הרגע הראשון היה לי ברור שאיתה אני מתחתן. אחרי חודשיים הפכנו רשמית לחברים.

את הקיץ של שנת 1964 ביליתי בציפייה לגיוסי בחודש נובמבר. גופי התחסן עוד יותר בעבודות המשק ובריצות שרצתי לבדי בשעות הערביים בשדות העמק. באותו קיץ הרביתי לטייל עם נורית ברחבי הארץ. היינו צעירים ומאושרים.

ככל שקרב יום הגיוס נתתי את דעתי יותר ויותר על בחירת הסיירת שבה ארצה לשרת. בימים ההם פעלו ארבע סיירות ששמן עבר מפה לאוזן בין הצעירים המחכים לגיוס. אחת מהן הייתה סיירת שקד של פיקוד הדרום, שמפקדה, עמוס ירקוני, היה מושא להערצה בין לוחמים רבים. סיירת זו התמחתה בעצירת ההסתננות בגבולות הנגב. גם סיירת גולני הייתה מקור משיכה. היא פעלה בעיקר בגבול הצפון. מובן שכל מי שנשא את עיניו לסיירות שמע על סיירת הצנחנים, היורשת של יחידה 101 המפורסמת שהקים אריק שרון. הסיירת הרביעית הייתה סיירת מטכ״ל, החדשה יחסית, אלא שאני עצמי לא שמעתי עליה מעולם.

האגדות שנרקמו על גיבורי יחידת 101 והצנחנים — מאיר הר-ציון, שלמה באום, קצ'ה, ג'יבלי, דוידי וחבריהם — הציתו את דמיוננו. הם לא תמיד חיכו לפקודות מלמעלה, אלא יזמו פעולות וביצעו אותן. הם יצרו אתוס של נחישות מבצעית האומרת ״המעז מנצח״. בצד העלאת הסטנדרטים המבצעיים, הם התייחסו בביטול למשמעת המנהלתית. רבים מאתנו ראו ב-101 את התגשמות הרוח הנועזת והדמיון של גיבורי ילדותנו. עקבנו בדבקות אחרי כל הסיפורים על פעולות ה-101 שהתפרסמו בעיתונים וברדיו. בעיקר ריגש אותנו סיפורו האישי של מאיר הר-ציון, סייר למופת ולוחם עשוי ללא חת, שלאחר החלמתו מפציעה קשה בצווארו הקים חווה לגידול בקר בכוכב הרוחות שברמת יששכר. שם הוא התבודד עם משפחתו, בבית המשקיף על הנוף המרהיב של עמק הירדן.

יחידה 101 פורקה לאחר חמישה חודשי פעילות בלבד, ומפקדיה ולוחמיה הצטרפו לצנחנים. רוחה של היחידה המהוללת שרתה על סיירת הצנחנים, שמאיר הר-ציון היה מייסדה ומפקדה הראשון. ידעתי ששם מקומי.