היינו בדרך מתל השומר. הרופא הזכיר בטלפון משהו על ״תאים אטיפיים״ שהתגלו בביופסיה של השבוע שעבר.
ביופסיה, תאים אטיפיים, אף אחד עוד לא רצה לומר את המילה המפורשת, שלא להקדים אפילו בדקה אחת את הרגע שבו לא תהיה ברירה (קיימת כמובן גם הטכניקה הבנלית של להמשיך ולהתעקש ולא לומר אותה עד הסוף המר: אין לנו שום התנגדות עקרונית לבנליות, ודאי לא במקרה זה). אבל רגע־סיוט מרוחק ועמום, שצף תמיד מעבר לסף המחשבה, כבר זינק פתאום וסטר לתודעה באיזו חוצפת־רשעות קרה, לא מובנת.
התודעה, משותקת תחילה, כצפוי, ניסתה להיאבק בו: תא אטיפי, מה? לך, לך, מי אתה, מה פתאום צצת, לא מכירים בך, עוף מפה תכף ומיד. ובה בעת היתה גם צלילות: זיהוי צונן, מיושב והגיוני של אימת העונש, כמעט תחושה של ידיעה. אה, אז הנה אתה כאן, אויבי בנפש, רוצחי, חיכיתי ליום שתגיע. משונה, מה לקח לך כל־כך הרבה זמן.
הדוקטור ניסה עוד בטלפון להרגיע. עכשיו, בפגישה, צעיר יחסית ויעיל, נעים סבר ובהיר עיניים, חזר והדגיש שאין לנו בינתיים שום סיבה שבעולם להיתפס לפאניקה (בינתיים, למה הוא אומר בינתיים, חשבנו כאיש אחד ולא אמרנו בקול). בסבלנות לא נגמרת ענה לכל שאלותינו שנטפלו לפרטים, חוזרות ומסתבכות ודורכות לעצמן על הזנב, כלבים טיפשים שיצאו מאיפוס.
הוא פירט את הסטטיסטיקות, המעודדות מאוד, כפי שחזר וציין, ושוב סיכם ואמר שבהחלט יכול להיות שזה כלום, ושצריך עדיין, בהחלט, לחכות לתוצאות של הבדיקות הנוספות. לא רצינו להאמין לו, כדי לא לצאת פראיירים, למרות שזה היה בדיוק מה שהכי רצינו, דווקא כן, להאמין.
אם נתעוררה בו תהיית רגע מי אני - איך זה שס. הופיע אצלו בפעם הקודמת, לפני הביופסיה, עם אשתו, והפעם, לקבלת התוצאות, הוא מגיע פתאום עם אישה אחרת - הוא לא שאל ולא רמז דבר.
כשיצאנו, אל שעת אחר צהריים חורפית נעימה, היה צבע האור בשמים תכול־ורדרד, והתחושה היתה כמו בתוך איזה סד סודי קר, חסר מילים.
נסענו משם דרך קריית אונו ודיברנו קצת על דברי הרופא ומשמעותם האפשרית וקצת דברים בטלים, פוליטיקה, טלוויזיה, רכילות לא נורא מעניינת על מכרים. בנסיעה, מזווית העין, חלף על פנינו שוב השלט הלבן הפרוזאי שראינו גם קודם, בדרך לפגישה עם הרופא: רחוב מיכאל וולך.
ס. לא אהב את האסוציאציה גם קודם, כמובן, הסרטן שהרג את יונה וולך לא נראה לו כמו הבדיחה המקברית הנכונה ברגע זה. אמרתי לו שיפסיק עם זה כבר, אני מתערבת אתו שזה כלום.
איש מאתנו גם לא ידע את המספר המדויק של הבית, רק שהיתה הרגשה של עוד לא רוצים להיפרד איש לביתו. וכך, במקום ללכת לשבת קצת בבית־קפה, כמו שחשבנו, פנינו שמאלה ברמזור וירדנו ברחוב הקרוי על שם האב המיתולוגי שנהרג בתש״ח והחנינו את המכונית בקצהו, במקום הכי נמוך, לרגלי הגבעה, ופנינו אחורה לעלות בדרך חזרה אל הרמזור.
מכל העליות־לרגל הספרותיות שלנו, אלה שעשינו ואלה שאנחנו עוד מתכוננים לעשות - כל אחד מאתנו ביקר בנפרד בבית ילדותו של פרוסט באילייה־קומברה, אבל ס. חוזר ומבטיח (אני כבר מזמן הפסקתי להאמין להבטחות שלו) שיום אחד עוד ניסע לשם יחד - דווקא לבית של יונה וולך לא עלה בדעתנו לעלות לרגל, עד להברקה הרגעית הזאת.
