מוות זה דבר נגטיבי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מוות זה דבר נגטיבי

מוות זה דבר נגטיבי

4 כוכבים (2 דירוגים)

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2000
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 60 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה

אלאונורה לב

אלאונורה לב, כלת פרס ראש הממשלה לסופרים, היא הסופרת הראשונה שזכתה בפרס ברנשטיין לרומן עברי מקורי מטעם התאחדות הוצאות ספרים בישראל.
לב היא העורכת הספרותית של מלים ודמויות — פרויקט הספרות של ירושלים, שנועדו להפקדה בספרייה הלאומית.

בשנת 1989 יצא לאור בהוצאת "עם עובד" ספרה הראשון, "סוג מסוים של יתמות". בשנת 1996 יצא ספרה השני, "הבוקר הראשון בגן עדן". בשנת 2000 יצא לאור "מוות זה דבר נגטיבי".

זוכת ״פרס הילדים״ למתרגמים במסגרת ״מצעד הספרים״ של משרד החינוך, על תרגום ״בית החלומות של אן״ מסדרת ״האסופית״ מאת ל.מ. מונטגומרי ופרס ברנשטיין לביקורת ספרותית, על כתיבתה על יצירת ס. יזהר. היא מנהלת עזבונו הספרותי של יצחק לבני ועורכת יצירת המופת שלו, חומר החיים (נ.ב. ספרים, 2022).

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/4pmn9a3c

הספר מופיע כחלק מ -

תקציר

''הוא אומר לי שזו היתה אשמתי, גם זה, כישלון הנשיקות שלנו והסקס שלנו בכלל, שלדברי - רק לדברי, הוא מדגיש- היה כל כך לא מוצלח. הוא מצדו לא מודה בכלום, להפך, עוד מתעקש לשקר ואומר שתמיד נמשך אלי, ועדיין, כן, מה אני מדברת, בהחלט היה לו טוב איתי במיטה. - תשכח מזה, אני אומרת, אני לא הולכת לשכב איתך עכשיו רק לכבוד זה שאתה מבוהל שיש לך סרטן.'' התיקו המריר, הנצחי, של מלחמת המינים הוא החומר שממנו עשוי הסיפור הזה, שבו גבר ואישה מנהלים משא ומתן עיקש על אהבה ומוות, מין ושירה, דג מלוח ונשיקות. אולי הם יודעים, אבל אינם מודים, שדווקא האכזבה והעצבות שהם מעוררים זה בזו הן שמחזיקות אותם יחד; ההחמצה המתמשכת של הקשר היא היא הקשר עצמו. ספריה הקודמים של אלאונורה לב: רב המכר "הבוקר הראשון בגן עדן", שזכה בפרס ברנשטיין ובפרס קשת הזהב; ורומן המסע החדשני "סוג מסוים של יתמות", שעליו כתב מבקר "הארץ": "ספר מדהים. לא יכולתי להניח אותו מידי עד שסיימתי... נוגע בשורשי החוויה הישראלית כמו שרק ספרים מעטים לפניו הצליחו לגעת." הספר יצר לאור בסדרת ''קצרים'' של כתר ספרים.

פרק ראשון

היינו בדרך מתל השומר. הרופא הזכיר בטלפון משהו על ״תאים אטיפיים״ שהתגלו בביופסיה של השבוע שעבר.
ביופסיה, תאים אטיפיים, אף אחד עוד לא רצה לומר את המילה המפורשת, שלא להקדים אפילו בדקה אחת את הרגע שבו לא תהיה ברירה (קיימת כמובן גם הטכניקה הבנלית של להמשיך ולהתעקש ולא לומר אותה עד הסוף המר: אין לנו שום התנגדות עקרונית לבנליות, ודאי לא במקרה זה). אבל רגע־סיוט מרוחק ועמום, שצף תמיד מעבר לסף המחשבה, כבר זינק פתאום וסטר לתודעה באיזו חוצפת־רשעות קרה, לא מובנת.
התודעה, משותקת תחילה, כצפוי, ניסתה להיאבק בו: תא אטיפי, מה? לך, לך, מי אתה, מה פתאום צצת, לא מכירים בך, עוף מפה תכף ומיד. ובה בעת היתה גם צלילות: זיהוי צונן, מיושב והגיוני של אימת העונש, כמעט תחושה של ידיעה. אה, אז הנה אתה כאן, אויבי בנפש, רוצחי, חיכיתי ליום שתגיע. משונה, מה לקח לך כל־כך הרבה זמן.
הדוקטור ניסה עוד בטלפון להרגיע. עכשיו, בפגישה, צעיר יחסית ויעיל, נעים סבר ובהיר עיניים, חזר והדגיש שאין לנו בינתיים שום סיבה שבעולם להיתפס לפאניקה (בינתיים, למה הוא אומר בינתיים, חשבנו כאיש אחד ולא אמרנו בקול). בסבלנות לא נגמרת ענה לכל שאלותינו שנטפלו לפרטים, חוזרות ומסתבכות ודורכות לעצמן על הזנב, כלבים טיפשים שיצאו מאיפוס.
 
הוא פירט את הסטטיסטיקות, המעודדות מאוד, כפי שחזר וציין, ושוב סיכם ואמר שבהחלט יכול להיות שזה כלום, ושצריך עדיין, בהחלט, לחכות לתוצאות של הבדיקות הנוספות. לא רצינו להאמין לו, כדי לא לצאת פראיירים, למרות שזה היה בדיוק מה שהכי רצינו, דווקא כן, להאמין.
אם נתעוררה בו תהיית רגע מי אני - איך זה שס. הופיע אצלו בפעם הקודמת, לפני הביופסיה, עם אשתו, והפעם, לקבלת התוצאות, הוא מגיע פתאום עם אישה אחרת - הוא לא שאל ולא רמז דבר.
כשיצאנו, אל שעת אחר צהריים חורפית נעימה, היה צבע האור בשמים תכול־ורדרד, והתחושה היתה כמו בתוך איזה סד סודי קר, חסר מילים.
נסענו משם דרך קריית אונו ודיברנו קצת על דברי הרופא ומשמעותם האפשרית וקצת דברים בטלים, פוליטיקה, טלוויזיה, רכילות לא נורא מעניינת על מכרים. בנסיעה, מזווית העין, חלף על פנינו שוב השלט הלבן הפרוזאי שראינו גם קודם, בדרך לפגישה עם הרופא: רחוב מיכאל וולך.
ס. לא אהב את האסוציאציה גם קודם, כמובן, הסרטן שהרג את יונה וולך לא נראה לו כמו הבדיחה המקברית הנכונה ברגע זה. אמרתי לו שיפסיק עם זה כבר, אני מתערבת אתו שזה כלום.
איש מאתנו גם לא ידע את המספר המדויק של הבית, רק שהיתה הרגשה של עוד לא רוצים להיפרד איש לביתו. וכך, במקום ללכת לשבת קצת בבית־קפה, כמו שחשבנו, פנינו שמאלה ברמזור וירדנו ברחוב הקרוי על שם האב המיתולוגי שנהרג בתש״ח והחנינו את המכונית בקצהו, במקום הכי נמוך, לרגלי הגבעה, ופנינו אחורה לעלות בדרך חזרה אל הרמזור.
מכל העליות־לרגל הספרותיות שלנו, אלה שעשינו ואלה שאנחנו עוד מתכוננים לעשות - כל אחד מאתנו ביקר בנפרד בבית ילדותו של פרוסט באילייה־קומברה, אבל ס. חוזר ומבטיח (אני כבר מזמן הפסקתי להאמין להבטחות שלו) שיום אחד עוד ניסע לשם יחד - דווקא לבית של יונה וולך לא עלה בדעתנו לעלות לרגל, עד להברקה הרגעית הזאת.

אלאונורה לב

אלאונורה לב, כלת פרס ראש הממשלה לסופרים, היא הסופרת הראשונה שזכתה בפרס ברנשטיין לרומן עברי מקורי מטעם התאחדות הוצאות ספרים בישראל.
לב היא העורכת הספרותית של מלים ודמויות — פרויקט הספרות של ירושלים, שנועדו להפקדה בספרייה הלאומית.

בשנת 1989 יצא לאור בהוצאת "עם עובד" ספרה הראשון, "סוג מסוים של יתמות". בשנת 1996 יצא ספרה השני, "הבוקר הראשון בגן עדן". בשנת 2000 יצא לאור "מוות זה דבר נגטיבי".

זוכת ״פרס הילדים״ למתרגמים במסגרת ״מצעד הספרים״ של משרד החינוך, על תרגום ״בית החלומות של אן״ מסדרת ״האסופית״ מאת ל.מ. מונטגומרי ופרס ברנשטיין לביקורת ספרותית, על כתיבתה על יצירת ס. יזהר. היא מנהלת עזבונו הספרותי של יצחק לבני ועורכת יצירת המופת שלו, חומר החיים (נ.ב. ספרים, 2022).

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/4pmn9a3c

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2000
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 60 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה

הספר מופיע כחלק מ -

מוות זה דבר נגטיבי אלאונורה לב
היינו בדרך מתל השומר. הרופא הזכיר בטלפון משהו על ״תאים אטיפיים״ שהתגלו בביופסיה של השבוע שעבר.
ביופסיה, תאים אטיפיים, אף אחד עוד לא רצה לומר את המילה המפורשת, שלא להקדים אפילו בדקה אחת את הרגע שבו לא תהיה ברירה (קיימת כמובן גם הטכניקה הבנלית של להמשיך ולהתעקש ולא לומר אותה עד הסוף המר: אין לנו שום התנגדות עקרונית לבנליות, ודאי לא במקרה זה). אבל רגע־סיוט מרוחק ועמום, שצף תמיד מעבר לסף המחשבה, כבר זינק פתאום וסטר לתודעה באיזו חוצפת־רשעות קרה, לא מובנת.
התודעה, משותקת תחילה, כצפוי, ניסתה להיאבק בו: תא אטיפי, מה? לך, לך, מי אתה, מה פתאום צצת, לא מכירים בך, עוף מפה תכף ומיד. ובה בעת היתה גם צלילות: זיהוי צונן, מיושב והגיוני של אימת העונש, כמעט תחושה של ידיעה. אה, אז הנה אתה כאן, אויבי בנפש, רוצחי, חיכיתי ליום שתגיע. משונה, מה לקח לך כל־כך הרבה זמן.
הדוקטור ניסה עוד בטלפון להרגיע. עכשיו, בפגישה, צעיר יחסית ויעיל, נעים סבר ובהיר עיניים, חזר והדגיש שאין לנו בינתיים שום סיבה שבעולם להיתפס לפאניקה (בינתיים, למה הוא אומר בינתיים, חשבנו כאיש אחד ולא אמרנו בקול). בסבלנות לא נגמרת ענה לכל שאלותינו שנטפלו לפרטים, חוזרות ומסתבכות ודורכות לעצמן על הזנב, כלבים טיפשים שיצאו מאיפוס.
 
הוא פירט את הסטטיסטיקות, המעודדות מאוד, כפי שחזר וציין, ושוב סיכם ואמר שבהחלט יכול להיות שזה כלום, ושצריך עדיין, בהחלט, לחכות לתוצאות של הבדיקות הנוספות. לא רצינו להאמין לו, כדי לא לצאת פראיירים, למרות שזה היה בדיוק מה שהכי רצינו, דווקא כן, להאמין.
אם נתעוררה בו תהיית רגע מי אני - איך זה שס. הופיע אצלו בפעם הקודמת, לפני הביופסיה, עם אשתו, והפעם, לקבלת התוצאות, הוא מגיע פתאום עם אישה אחרת - הוא לא שאל ולא רמז דבר.
כשיצאנו, אל שעת אחר צהריים חורפית נעימה, היה צבע האור בשמים תכול־ורדרד, והתחושה היתה כמו בתוך איזה סד סודי קר, חסר מילים.
נסענו משם דרך קריית אונו ודיברנו קצת על דברי הרופא ומשמעותם האפשרית וקצת דברים בטלים, פוליטיקה, טלוויזיה, רכילות לא נורא מעניינת על מכרים. בנסיעה, מזווית העין, חלף על פנינו שוב השלט הלבן הפרוזאי שראינו גם קודם, בדרך לפגישה עם הרופא: רחוב מיכאל וולך.
ס. לא אהב את האסוציאציה גם קודם, כמובן, הסרטן שהרג את יונה וולך לא נראה לו כמו הבדיחה המקברית הנכונה ברגע זה. אמרתי לו שיפסיק עם זה כבר, אני מתערבת אתו שזה כלום.
איש מאתנו גם לא ידע את המספר המדויק של הבית, רק שהיתה הרגשה של עוד לא רוצים להיפרד איש לביתו. וכך, במקום ללכת לשבת קצת בבית־קפה, כמו שחשבנו, פנינו שמאלה ברמזור וירדנו ברחוב הקרוי על שם האב המיתולוגי שנהרג בתש״ח והחנינו את המכונית בקצהו, במקום הכי נמוך, לרגלי הגבעה, ופנינו אחורה לעלות בדרך חזרה אל הרמזור.
מכל העליות־לרגל הספרותיות שלנו, אלה שעשינו ואלה שאנחנו עוד מתכוננים לעשות - כל אחד מאתנו ביקר בנפרד בבית ילדותו של פרוסט באילייה־קומברה, אבל ס. חוזר ומבטיח (אני כבר מזמן הפסקתי להאמין להבטחות שלו) שיום אחד עוד ניסע לשם יחד - דווקא לבית של יונה וולך לא עלה בדעתנו לעלות לרגל, עד להברקה הרגעית הזאת.