בית מינס, שלום!
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בית מינס, שלום!

בית מינס, שלום!

עוד על הספר

דורי ברקל

עו"ד דורי ברקל, יליד ישראל, 1949. רישיון בישראל 1990. חבר לשכת עורכי הדין בישראל. נוטריון.
תארים אקדמיים: אוניברסיטת תל-אביב, 1984‏ (LL.B).
הסמכות מקצועיות נוספות: מגשר מוסמך.
השתלמויות מקצועיות: "דירקטורים בכירים בתאגידים", אוניברסיטת תל-אביב, הפקולטה לניהול, בית הספר למוסמכים במינהל עסקים (2000).
תפקידים: דירקטור חיצוני בחברות ציבוריות. חבר הנהלה בעמותת "רוח טובה" ובעמותה להנצחת חללי חיל הקשר והתקשוב.
שפות: עברית‏, אנגלית‏, גרמנית.
תחומי עיסוק: מכרזים‏, תשתיות‏, טכנולוגיה ומדע‏, משפט מסחרי‏, דיני עסקים‏, רשויות מקומיות‏, דיני חוזים‏, דיני עבודה.
נפטר במאי 2017

תקציר

"שמחתי מאוד להתאכסן בהמלון היפה", כך כתב נשיאה הראשון של המדינה, חיים ויצמן, בשנת 1947 בספר האורחים של "בית מינס", בית מלון ראשון מסוגו בצפון, שהוקם על ידי משפחתו של המחבר.
דורי ברקל, כיום עורך דין תל אביבי, מגולל בספר בית מינס, שלום! בצורה מרגשת ומרתקת את קורותיה של משפחתו, שהחלו במסעדת "מינס" המהוללת בתל אביב, בשנות ה-20 של המאה הקודמת, והסתיימו חמישים שנים מאוחר יותר, במרומי הר כנען שבגליל, מקום משכנו של המלון האגדי.
דמויות מנהיגי היישוב – בהם דוד בן גוריון, יצחק בן צבי, משה דיין, פנחס ספיר ופנחס לבון, לצד אמנים ידועי שם, בהם דז'יגאן ושומאכר, אילנית, יפה ירקוני, הצייר קסטל ואחרים – כולן קורמות עור וגידים, שלובות היטב בקורות המשפחה והמלון, במעשיות ובאירועים שאותם חווה הסופר עצמו.
סיפורה של מדינת ישראל מנקודת מבטו של ילד צעיר שזור בעלילה העוסקת בסקרנות ובאבדן התמימות, ביחסי אבות ובנים, דתיים וחילוניים, ומוגש בשפה פשוטה המתובלת ביידיש, במעשי קונדס, באהבהבי נעורים ובמאכלים מזרח-אירופים.

פרק ראשון

פרק 1: בירא עמיקתא
 
הדומייה הייתה קשה מנשוא ומוחלטת, לבד מהחיכוך הצורמני של מעדרי הקברנים באדמת הגליל הטרשית; נוטלים ועורמים, נוטלים ועורמים, כף אחר כף, רגב אחר רגב.
 
חלקת הקבורה מצויה הייתה בשיפוליה המערביים של צפת, משקיפה ממרומי ההר אל הכנרת התכולה, שנראתה קרובה מאוד, כאילו מעבר לרכס הראשון ממש, ואל ואדי עמוד המוריק. בניגוד חריף לקבר שנכרה כאן, שם הטבע פועם וחי במלוא הדרו וכאן תהומות קודרים של חידלון ושל מוות.
ניצבתי למול קברו המתהווה של אבא, לצדו של דני, בוהה בשני הקברנים, חולצותיהם היו אולי פעם לבנות אך כעת בלו והצהיבו, מלבושיהם שחורים ומרופטים וזקנם פרא, והם עמלים ועורמים במעדריהם את תלולית העפר.
אחד משני הקברנים נטל את האֵת ארוך הידית שהונח בצד וניסה להקנות לתלולית צורה של חרוט, פחות או יותר, משתמש באת כבמברשת, וכאשר סיים את מלאכת העיצוב העצובה נסוג לאחור כפָּסל הבוחן את עבודתו. הוא הניח בראש התלולית שלט לבן קטן שעליו נכתב בטוש שחור ועבה ובאותיות דפוס: "יעקב ברקל ז"ל".
כאילו חפצה נפשי לדעת בדיוק באיזה רגע נסתם הגולל, הטיתי מעט את כף ידי כדי להביט בשעוני וראיתי שהשעה ארבע. שלא כמרבית בני האדם, רכסתי את רצועת העור מבחוץ, לוח הספרות נתון מצדו הפנימי של פרק היד. כך נהג אבא שלי וכך נהגתי אני בעקבותיו. כך, כל רגע בחיים שבו נזקקתי להביט בשעון היה לרגע משותף רווי שמץ של געגוע מחמם למה ולמי שהיו ואינם.
מעולם לא חדרה לתודעתי הבנה עמוקה ודוקרת כל כך של הביטוי "סתימת הגולל" - זהו, הכול נגמר, יריעת חיים שלמה - עשייה ארוכה ומגוונת, טיפוס מייגע במדרגות החיים מאוטיאן שבליטא ועד צפת שבמרומי הגליל - מסתיימת בשלט קטן ונוקב כל כך.
 
צלצול הטלפון אמש גדע את השגרה כבמכת חשמל. הבשורה מבית האבות בצפת הייתה לקונית, מילים מועטות אך כל אחת מהן כסכין מושחזת היטב, נושאת בקצותיה מכאוב ענקי. את מילות הניחום הבלתי אישיות של המודיע הלא מוכר, אשר חתמו את ההודעה, כבר לא ממש קלטתי. בלי מחשבה כמעט, הריקנות ממלאת אותי, נטלתי מעט בגדים וכלי רחצה בתיק קטן, כיפה וארנק. אחוז מחשבות אין קץ ועיניי דומעות, נהגתי לפנות בוקר מיבנה לאסוף את דני אחי הבכור בחיפה ומשם לצפת. איך זה התחיל ואיך זה נגמר, הרהרתי בלבי ותמונתו של אבא בכיסא הגלגלים בבית האבות שבצפת ממשיכה לייסר אותי. ואולי טוב שכך, עניתי לעצמי.
התחבקנו, דני ואני, בפתח ביתו שבחיפה והמשכנו צפונה בנופי הגליל המתעוררים לשחר חדש, נופי ילדותנו המוכרים כל כך, בדממה כמעט. כשהמחשבות זהות והכאב זהה, לא נותר מקום למילים רבות, הרהרתי.
כשניצבנו בדלת ביתה של אימא, בשבע בבוקר, תוהים איך נבשר לה את הרע מכול, לא היינו צריכים לדבר: "זה אבא," היא ספק שאלה ספק אמרה.
צפיתי בנוכחים, רובם בני גילו של אבא. עוטים היו מעילים קלים ואפודות כדי להגן מצינת אחר הצהריים, בקושי מניין. זיהיתי ביניהם מקצת ממכריו וממוקיריו - מנחם כהן גבה הקומה מ"מוניות צפת"; מרים פרל שעמדה עם אלוירה, שתיהן עטופות בסודרי צמר דקיקים; לוטה, רופאת הילדים ובעלה מילוס; שניים-שלושה מחבריו ב"בונים החופשיים" ועוד כמה אחרים. הרבה אחרים חסרו - אלו שתרו אחר קרבתו בשבע השנים הטובות, נהנו מאורו, מידידותו ומרוחב לבו, והסבו מבטם לכיוון השני או עברו למדרכה הנגדית בשבע השנים הרזות.
כעת עמדו המעטים שבאו, משפילים מבטיהם לקרקע, כאילו נכלמים היו בשם אלו הרבים האחרים שלא באו וצריכים היו לבוא - אלו שיקר היה בעיניהם בשעותיו היפות ונשכח מלבם בשעותיו העגומות. נזכרתי בעצב במילותיו הנוקבות של מזמור ל"א בתהילים: "נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד".
כבר באותו רגע ניסחתי את שרציתי שייכתב על מצבתו: "נעים הליכות ואהוב על הבריות".
בלעתי את רוקי וקראתי בקול כמה מילים שכתבתי בצהריים. התלבטתי אם לא יהיו המילים צרות מלהכיל את הרגש, את העולמות שהיו ואינם, את הגעגוע ואת הכעס, אך החלטתי בכל זאת לכתוב ולהקריא גם אם יהיה זה מעט מדי ומאוחר מדי.
משמאלי שלחה שמש אוקטובר השוקעת את קרניה המנצנצות בין שתי פטמותיו של הר מירון, שצבעו המתכהה והולך שיווה לו ארשת של קדרות, כאילו התאים עצמו למעמד. על אף רפיונן של הקרניים הנמוגות עדיין נותר בהן הכוח לסמא מעט את עיניי ולגרום לי לסוכך עליהן בידי, ממש כפי שעשיתי באותו יום, שנים רבות קודם, בשעה שעמדתי בעודי ילד קטן בגינת המלון שלנו שבהר כנען, "בית מינס", ואותן קרני שמש ממרומי ההר כפול הדבשת טופחות על מצחי ומסנוורות את עיניי כשאני מחכה לאבא שיחזור מחיפה.
 
שפתיי ביטאו את המילים שכתבתי ומחשבתי נדדה לימים אחרים, לרגע קסום שהתבהר מול עיניי בחדות מכאיבה.
היה זה יום ההולדת שלי. הייתי ילד גדול, כבר בן שלוש, וציפיתי בכיליון עיניים שאבא יחזור מחיפה, לשם נסע בבוקר ולא הסכים לקחת אותי עמו. אימא אמרה שכשאבא יחזור אקבל את המתנות ליום ההולדת שלי ואני נדנדתי לה שוב ושוב, "מתי אבא יחזור?" אימא, בסבלנות אין קץ, אולי שלא כדרכה, שאפה מהסיגריה שלה, "עוד מעט, עוד מעט, הוא יצא מחיפה לפני שעה וחצי אז הוא יגיע בכל רגע," אמרה.
כעת עמדה אימא לצדי. הילוכה הזקוף ורהיטות דיבורה כבר אינם כשהיו. כתפיה שחוחות משהו, עוטה סוודר לבן מכופתר וחצאית צמר שראתה ימים טובים יותר, מטפחת שקופה עוטפת את ראשה ומבטה אינו מסגיר את שעיניה חוזות ואת שלבה חש. בכל זאת שמתי לב ששמרה על ריחוק מודגש מחברותיה הטובות לשעבר, זוקפת עורפה, מבליטה מעט את סנטרה ומתעלמת כמעט מנוכחותן, לא נעתרת לניחומיהן - כנוטרת על השכחה, על הנטישה ועל ההתנכרות שהיו מנת חלקה בשנים האחרונות. החזרתי מבטי לדף שלפניי ובעשותי כך, אולי מתוך ניסיון להפיג קמעה את העצב החונק בגרון, שבו הגיגיי לתמונת יום ההולדת.
האוטו של אבא טיפס במעלה הכביש ואחר כך לשביל החניה. אבא נכנס וחבילה ענקית בידו, הציב אותה על הרצפה בחדר האוכל של המלון, ליד השולחן המשפחתי שלנו שהיה כבר ערוך לחגיגה ומכוסה במטעמים, במרכזו עוגה מרובעת ולבנה שעליה נכתבה בשוקולד הספרה שלוש. אבא הסיר את עטיפת הנייר ופתח את אריזת הקרטון. לעיניי נגלתה מכונית קטנה, נטולת גג, בצבע תכלת, בעלת שתי דלתות קטנות, הגה, פנסים וצפצפה ואפילו זכוכית של הנהג. לבי הלם בפראות כשזינקתי לכיוונו של אבא שגחן לקראתי, ידיו פרושות לצדדים וחיוך שבע רצון וגאווה על פניו. החיוך הזה שוכב כעת מתחת לתלולית, הרהרתי במרירות שמחקה את התמונה מנגד עיניי בעודי מסיים את ההספד במילים:
 
נוח בשלום על משכבך, יעקבי שלנו, הר מירון לימינך, הכנרת לשמאלך, עיר קסומה למראשותיך ואהבת האדם בלבך.
 
***
 
הכול התחיל לגמרי אחרת. אני חושב שהייתי הילד היחידי בעולם שנולד לתוך מלון.
שפשפתי את העיניים והתמתחתי. דרך סורגי העץ של המיטה שלי ראיתי שאני לבד בחדר. דני, אחי הגדול, כבר קם והלך לבית ספר. היה שקט נורא, גם במסדרון שבו היו החדרים של הסבים שלי - אב׳ע (אבא) ושיינה (יפה) מינס, שקראנו להם תמיד "פאפא" ו"מאמא", וגם של ההורים שלי - מוסיה ויעקב ברקל.
המלון כבר סגור! נזכרתי פתאום, בגלל זה כל כך שקט היום. 
איזה כיף, הרהרתי, עכשיו יש לי את אבא רק לעצמי. טוב, אולי גם קצת לדני אחי הבכור, שהיה גדול ממני בשש שנים. המחשבה גרמה לי לקום בזריזות, לשטוף את הפנים במים הקרים, כשאני נזכר שאבא, שנולד וגדל בליטא הקרה, היה מבטל בזלזול את הקור של החורף כאן - אפילו במרומי הר כנען - ומספר כיצד נאלץ להתרחץ בכל בוקר בברז מי הקרח שהיה בחוץ, רגליו מבוססות בשלג העמוק והמקפיא בחצר הבית של הוריו בעיירה הקטנה אוטיאן שבליטא. חיש מהר התלבשתי ויצאתי ללובי דרך דלת הסתרים שהייתה קבועה בקיר העץ המחבר בין המסדרון שלנו לשאר חלקי המלון.
 
המלון שלנו, "בית מינס" שמו, היה בהר כנען, צופה לכנרת מעל לצפת, והיה המלון הכי טוב בארץ. כולם ידעו את זה. ככה אמרו לי גם הסבים שלי ואפילו הייתה לנו תעודה, בתוך מסגרת על הקיר של הלובי. אימא הקריאה לי את הכתוב בתעודה: "משרד התיירות מאשר למלון בית מינס את הדרגה א" - האותיות א בעברית ו-A באנגלית היו מודפסות בצבע ירוק ובגדול על כל התעודה. המלון שלנו, שהיה בניין מאבן צפתית מסותתת, ממש בסיבוב של העלייה להר כנען, נראה לי לפעמים כמו אנייה - עם חדר האוכל שהיה מצד אחד עגול לגמרי, חלונות קטנים ועגולים למעלה ומרפסת עגולה גם היא, שהיה לה מעקה עשוי מצינורות עבים ודקים של ברזל - בדיוק כמו בסיפון של אנייה שראיתי בספרים המצוירים.
בערבי הקיץ, כשהרשו לי להישאר עד מאוחר, הייתי יוצא לפעמים למרפסת הזאת אחרי שכבר נהיה ממש חושך מסביב וראו רק מרחוק את האורות המנצנצים של טבריה. עומד ומחזיק במעקה, הייתי, לרגעים ארוכים ונעימים, רב חובל שמשיט את האנייה שלו בים שחור ועמוק לעבר היבשה הרחוקה.
 
אבא, ביחד עם מנדל החצרן שלנו, שרק הוא היה עובד אצלנו כל השנה ולא רק ב"עונה" - כמו המלצרים והחדרניות והטבחים שהיו מגיעים בתחילת העונה, זאת אומרת קצת לפני פסח ועוזבים תכף אחרי סוכות, שאז היה המלון נסגר לכל החורף עד פסח הבא - היו עסוקים בהלבשת דלת הכניסה בבגדי החורף שלה. זה היה ברזנט גדול, שתפרו בדיוק לפי הצורה של הדלת הענקית, מין חצי עיגול שבאמצעו היו שני חלונות עשויים מניילון עבה ושקוף ולא בדיוק היה אפשר לראות דרכם. אבל השמש, אם באה לבקר, יכולה הייתה להאיר דרכם. את הברזנט הזה הם מתחו וקשרו באבזמי מתכת משני הצדדים של הקיר. משום מה הם דיברו יידיש בזמן ההלבשה, אבל הבנתי קצת. מנדל צעק, "נידרקר!" זאת אומרת, "נמוך יותר," ואבא ענה, "וארט א-מיניט, חכה דקה." כשאבא ראה אותי הוא הזדקף, חייך אליי ואמר, "בוקר טוב דורהל'ה," שזה היה מין קיצור חיבה לשם שלי, דורי, "לך קודם כול תשתה ותאכל משהו ואחר כך יהיה לך כוח לעזור לנו כאן."
חציתי את הסלון הגדול, שרצפתו הייתה מכוסה בשטיחים פרסיים, על הקירות היו תמונות של ציירים מצפת. האהובה עליי ביותר הייתה תמונה של קסטל שקראו לה "פיקניק" וראו בה בחור ובחורה יושבים ליד נחל מפכה, ארוחתם מסודרת לפניהם על גבי מפית גדולה שנפרשה על גדות הנחל. בקיר השמאלי, זה שלכיוון המטבח, היה מין קמין מאבן שלא באמת השתמשו בו, אבל הוא שימש תפאורה. פתחתי את הדלת מהסלון לחדר האוכל, דלת שבקיץ הייתה נפתחת רק בזמן הארוחות ועכשיו הייתה סגורה בשל הקור הגלילי, והתיישבתי.
השולחן של המשפחה היה הראשון בחדר האוכל ולכל אחד מאיתנו היה בו מקום קבוע: בראש השולחן בצד אחד ישבה מאמא, לשמאלה ישב פאפא ומצד ימין שלה ישבה אימא שלי. בקצה השני של השולחן, בגבו לסלון, היה יושב אבא, אני ישבתי מצד שמאל שלו - חוטף לפעמים שפריץ לעין מהלימון שהוא אהב לסחוט על האוכל ודני אחי הבכור ישב תמיד לימינו. אפילו אם לא היה אף אחד בשולחן מלבדי הייתי מתיישב במקום הקבוע שלי וכך עשו כולם, מה שהעניק הרגשה של מין סדר שכזה, סוג של שייכות למשפחה, והידיעה שאף אחד אחר לא יתפוס לי את המקום. רק לכלבלב של סבתי מאמא, שקראנו לו "פאדי" והוא היה פודל קטן ולבן, לא היה מקום קבוע ליד השולחן, והוא היה מתיישב, בשעת הקפה שקראו לה "פייב או'קלוק", על הרצפה ליד מאמא ומלקק קפה בחלב מתוך צלוחית קטנה.
גם פאדי היה חלק מהמשפחה. כשהייתי חולה ונשארתי במיטה הוא היה חומק לחדר שלי, זוחל אל מתחת למיטה שלי ומתמקם שם כאילו החליט לשמור עליי עד שאבריא - סוקר בעיניו הקטנטנות והמתרוצצות, מבעד לשערו המדובלל, כל מי שהתקרב אליי. אכן, שומר ראש כהלכה.
בשבוע שעבר, כשתפסתי הצטננות חזקה שלא חלפה גם אחרי שתיית תה מרובה, תה שערבבו בו דבש ואפילו בצל, קראו אבא ואימא לדוקטור אלי כהן, "שיראה מה עם הילד", כפי שנהגו לומר.
הדוקטור, שהיה גבוה ורחב מידות, לבוש תמיד בחליפה כהה ובידו תיק רופאים קטן ושחור, נכנס לחדר והרעים בקולו, "נו, מה יש לנו כאן? חולה או ארטיסט?" ולאחר בדיקה קצרה בסטטוסקופ הקר שהיה כרוך על צווארו החל להכין את המזרק. זריקות היו הדבר שהכי הפחיד אותי, וכשחשתי בחוד הנתקע בעכוזי השמעתי צרחה רמה כחיה פצועה ממש. אלא שלצרחה הזו התלוותה צרחה נוספת, של הדוקטור המכובד עצמו; פאדי, שומר הראש הנאמן והשעיר שלי, הבין שחורשים פה רעתי, יצא להגנתי ובלי לחשוב פעמיים נעץ את שיניו הקטנות והחדות ברגלו של הדוקטור. אבא ואימא האדימו מבושה וסחו, "דוקטור, אנחנו מצטערים, באמת אלף סליחות, לא ראינו שהכלב שם," אך אני, ניסכה בי עליצות לא מובנת, תחושת מוגנות כזו, עד כי כאב הזריקה נשכח מלבי, ומיד כשיצאו כולם מהחדר התכופפתי ונשקתי לפאדי על אפו הוורדרד כהכרת תודה לחבר נאמן.
פאפא כבר גמר את ארוחת הבוקר שלו והיה עסוק בעבודה שהוא תמיד היה עושה בתחילת החורף. הוא הביא מהמחסן שק ענקי מלא בחתיכות קטנות של בד, בכל מיני גדלים ובכל מיני צבעים ודוגמאות. אני חושב שמנדל, שידע גם לתפור במכונת התפירה ועשה כל מיני תיקונים, היה אוסף את החתיכות שלא היה צריך אותן וממלא בשק הזה בשביל פאפא. את חתיכות הבד האלו היה פאפא תוחב ברווחים שבין התריסים, "שלא תיכנס הרוח, יימח שמה," היה אומר ותוחב, תוחב ואומר, שעות רבות ובלי להתעייף. בפסח, כשהיו פותחים את התריסים אחרי החורף, היו נופלות כל חתיכות הבד האלו והייתי עוזר לסבי פאפא לאסוף אותן ולהחזיר אותן למשמרת באותו השק, עד לחורף הבא.
אהבתי את מנדל אהבה עזה. תפקידו הוגדר באופן רשמי כחצרן, אבל בעצם היה עושה הכול. מנדל היה עולה חדש מרוסיה והעברית שלו הייתה קצת מצחיקה ועילגת. הוא היה גבוה, שערו הכהה משוך לאחור וחושף מצח גבוה וחרוש קמטים, אף שלא היה זקן. "הקמטים האלו זה מהמחנות," היה מנדל אומר, "כל שנה הוסיפה לי קמט אחד לפחות." הייתי צמוד למנדל כמעט כל הזמן. "כמו דבק," הייתה אימא אומרת, ובעצם היא צדקה. עם מנדל לא היה אף פעם משעמם כי תמיד הוא עשה משהו: צבע את המעקים בחוץ בצבע שמן צהוב או ירוק, או עדר את הגינה או שרף עלים או סייד קירות או תיקן את מנורות החשמל, ובכל הזמן הזה הייתי מביט בו מרותק, בשקט, קרוב קרוב, מאזין להסבריו מדוע עושים כך ולא אחרת, אפילו בלי שהייתי צריך לשאול.
באותו בוקר ראיתי שמנדל עוד לא התחיל, כפי שנהג כל שנה, לרוקן את חדר האוכל - הוא היה עורם את הכיסאות בפינה אחת ומכין אותם ל"טיפול החורף" שלהם: תיקון הריפודים, מירוק הפוליטורה, חיזוק במסמר או בורג פה ושם, והכי חשוב, זה פינה לנו את אולם חדר האוכל כמגרש משחקים מקורה ותחליף לחצר הקרה והגשומה.
אימא ישבה ליד השולחן ומזגה לי את הקפה של הבוקר, שהיה עשוי בעיקר מחלב עם טיפונת של קפה, אבל בשבילי זה היה קפה. עברתי דרך הבר, שהיה בין המטבח לחדר האוכל, ובו שמרנו את היינות והמשקאות האחרים בתוך מקרר גדול עם בלוקים של קרח שאבא היה מביא מבית החרושת לקרח של יוסק'ה בצפת, נכנסתי למטבח והבאתי לי קצת ביסקוויטים לטבול בקפה שלי. אימא הסתכלה בי, קצת זועפת, ואמרה: "זאת לא ארוחת בוקר, תאכל פרוסת לחם עם קצת גבינה לפחות." ואני בשלי, ממשיך לטבול את הביסקוויטים בקפה, נהנה מכל ביס.
כמה אני אוהב את החורף, חשבתי לעצמי, כשכל האורחים המעצבנים האלו כבר אינם ואף אחד לא צובט לי בלחי ומדבר אליי כמו לתינוק. אני כבר לא תינוק, אני בן ארבע וחודשיים. הביסקוויט שטבלתי התפרק וטבע בקפה והייתי צריך לדוג אותו בכפית, מה שגרם לכמה טיפות לעוף על המפה. שמתי מהר מפית כדי שאימא, עם העיניים החדות שלה, לא תרגיש. המשכתי בהרהוריי, תוך שהביסקוויט מתמוסס על לשוני, בעצם גם בקיץ זה לא כל כך רע כשבאים אורחים עם ילדים, אבל אף אחד לא ממש בגיל שלי כי אימא נהגה לומר להם בטלפון "אנחנו לא מקבלים מתחת לגיל עשר!" טוב, אבל גם גיל עשר זה די טוב למשחקים.
כשדני יחזור מבית ספר נבקש יפה ממנדל שיזיז כבר את הכיסאות והשולחנות בחדר אוכל ויכניס לנו את השולחן פינג פונג פנימה, אמרתי לעצמי. כך נוכל כבר הערב להתחיל איזה טורניר משפחתי בפינג פונג ואולי גם יבואו החברים של דני ויהיה שמח.
ובאמת, אחרי הצהריים מנדל כבר הזיז את הכיסאות והכניס לנו את השולחן, ובערב, לפני שהלכנו לישון, דני שיחק עם אבא ואחר כך הסכים לשחק גם איתי, ואת שנינו הוא ניצח. כדי להרגיש טוב שיחקתי גם מול אבא, הוא אף פעם לא נתן לי להפסיד.
 
למחרת בבוקר, אפילו שעוד לא היה גשם ולא יותר מדי קר, אבא כבר עמד והכין את התנורים. היו לנו שבעה או שמונה תנורים שקראו להם "פיירסייד", שהיו עשויים מפח חום או אפור, מאחור הייתה לכל אחד מהם מין צנצנת ענקית מזכוכית שבה היה אבא ממלא נפט מה"טנק" שבחצר או מג'ריקן ובצד הקדמי היה להם גליל מתכת בצבע שחור, שאבא היה מוציא אותו כדי להניח בתושבת של הגליל את הפתילה הלבנה, שהייתה עשויה מבד עבה ולבן. אחר כך היינו מחכים שהפתילה תירטב מהנפט ואז אבא היה מדליק אותה בגפרור. בהתחלה היה יוצא המון עשן שחור ובגלל זה אבא עשה את כל טקס ההדלקה הזה בחוץ ולא בתוך הבית, כי בכל פעם שהיה יוצא עשן בבית אימא הייתה כועסת עליו, "אתה חונק אותנו, יעקב, אני מבקשת, כמה פעמים אמרתי לך להדליק רק בחוץ ולחכות שהעשן ילך?" אבא היה קורץ אליי קריצה כזו של שותפים לצרה ושותק. בסוף, כשכל הפתילות הפסיקו להוציא עשן, שם אבא בחזרה את הגלילים שבראשם הייתה רשת עגולה כזאת, שאם היינו מחכים קצת זמן היא הייתה נעשית אדומה מהאש. ואז הוא הכניס תנור אחר תנור הביתה, בזהירות, שלא יטפטף הנפט ותהיה חס וחלילה שרֵפה.
הסתכלתי על אבא. הוא היה שקוע במלאכה כאילו היה מדובר בדבר הכי חשוב בעולם באותו רגע. הייתי מהופנט מהחריצות שלו, מיכולתו לדקדק בפרטים הקטנים, לעשות את הדברים שלב אחר שלב, להכין את כל הכלים הנחוצים - כאילו הוא עושה את זה היום בפעם הראשונה וכאילו אין מדובר בפעולה יומיומית החוזרת על עצמה בכל אחד מימות החורף. לי עצמי לא היו מעולם כאלה סבלנות ושקדנות. כך צריך לעשות, חשבתי לעצמי, להכין לאט-לאט ולעשות הכול מסודר, בלי להיחפז ובלי קוצר רוח.
בלילה, לפני השינה, היינו יושבים סביב התנורים הללו, מנסים להתחמם, ואני הייתי נועץ עיניים ברשת האדומה עד שגם הלחיים שלי היו נעשות אדומות. אבל תכף כשהיו מדליקים את התנורים וריח האש החורפית עלה באפי, ניצתה בלבי התחושה שכבר הגיע החורף, אפילו שעדיין היה רק סתיו.
"החורף השנה מתחיל מוקדם," אמר אבא באותו ערב, "יש כבר עננים אדומים בשמים, יהיה שלג."
אבא גרס שאם שמי הערב מתכסים בעננים אדמדמים זה סימן שירד שלג. האמת שאף פעם לא ראיתי עננים אדומים ואפילו לא הבנתי איך בדיוק העננים הלבנים והשחורים מאדימים, אבל בכל פעם שאבא נכנס, עטוף בחלוק הבית האפור והשחוק שלו עם הכפתורים הגדולים, ואמר שיש עננים אדומים בשמים, באמת ירד שלג. הערצתי את אבא, בעיניי הוא היה מי שיודע הכול, מסדיר הכול, פותר כל בעיה ומסלק כל עננה, נסיך צנוע המתרועע עם שועי הארץ הבאים להתארח, מכיר את מנהיגי המדינה ומשוחח עמם שיח של חברותא ממש. אלא שעם ענני האחרית לא הצליח אבא להתמודד.
 
חשרת העננים שרבצה מעל טקס ההלוויה לא הייתה אדומה. העננים היו שחורים משחור, כאילו התאימו את גוניהם למעמד הנוגה. אבא נשאר כאן, וכאן הוא יהיה בקיץ ובחורף וגם כשירד שלג כבד, הרהרתי. בכל פעם שאראה עננים אדומים ואתעטף במעיל מחמם אזכור איך אבא שוכב לו כאן, מתחת לאבן, ללא מגן מהקור ומהסופה, ואני לא אוכל להשיב לו אפילו שמץ מתחושת החמימות שידע להעניק לי בלילות שלג קפואים.
 
באותו בוקר, אחרי שאבא אמר אתמול שיש כבר עננים אדומים, עוד היינו, דני ואני, במיטות שלנו, מתחממים תחת שמיכות הפוך הכבדות. אך תכף כשפקחתי את העיניים הרגשתי שירד שלג. לא ידעתי להסביר למה, אבל השלג הביא איתו דממה מדהימה, שקט מוחלט, אפילו יותר מהשקט שהיה משתרר ב"גן המצודה" אחרי שהגננת חנה הייתה צועקת "שקט שיהיה תכף ומיד!" גם פתיתי השלג שירדו עשו זאת כמו בהתגנבות יחידים, שוקעים לאט-לאט, אבל ממש לאט, מלמעלה, כאילו שהם תעו ומחפשים להם את הדרך הכי טובה לרדת למטה, משנים מעדנות את כיוונם ימינה ושמאלה, כמו אווירון מנייר שזאבי היה מעיף בגן, אבל הרבה יותר לאט ובשקט. גם כאשר השלג נעשה חזק יותר וצפוף יותר, עדיין היה נורא שקט והפתיתים הגדולים שדמו לפירורי צמר גפן קטנים, ושעכשיו היו רבים מאוד, התעופפו למטה כנוצות פוך שיצאו מתוך כרית שנקרעה והתרוקנה מכל מה שהיה בתוכה.
צעקתי, "דני, שלג!" ושנינו קפצנו מהמיטות ורצנו אל הדלת שפונה למרפסת החדר. דני משך את הרצועה וגלגל את התריס הכבד למעלה; הכול היה לבן, מקצה ועד קצה, כל מה שהסתכלת עליו היה לבן: המרפסת עם צינור המעקה שהייתה עליו שכבה לבנה, הכבישים הלבנים שפה ושם כבר היו עליהם פסים ממכוניות שעברו או שניסו לעבור, עץ השסק שצמח ממש ליד החלון שלנו וכל העלים שלו היו מכוסים בשלג, עצי הברוש והאורן שתמיד היו ירוקים - בחורף ובקיץ - היו צבועים עכשיו בלבן זוהר ומבריק. הכול הכול היה לבן, וקרני השמש המעטות עשו את הלבן הזה ממש מבריק ונוצץ. התחלנו לקפץ ולרקוד כמו משוגעים בפיג'מות המפוספסות שלנו, עד שאבא התעורר, נכנס לראות מה קורה והצטרף גם הוא לצהלות. למרות שבכל חורף ירד שלג ואפילו כמה פעמים, הרי כל יום של שלג חדש היה מביא איתו שמחה אדירה.
מנדל לא היה שותף להמולה ולשמחה. שלא כהרגלו, עמד בחלון הסלון והביט החוצה אל מרבדי השלג הלבן, ונראה עגמומי משהו.
באותו יום לא הלכנו לא לגן ולא לבית הספר. אחרי ארוחת הבוקר נרתמנו כולנו למשימה החשובה ביותר: בניית בובת שלג בחזית של המלון, ממש מתחת לאותיות הגדולות "בית מינס", מול הכניסה הראשית, שעכשיו כבר הייתה סגורה בברזנט הענק. כולם השתתפו במלאכה העליזה - משימה שחיברה את כל המשפחה; מאמא בחיוך קונדסי כאילו חזרה לילדותה, אפילו פאפא הפגין עליצות מהולה בחיוך שאומר, "נו טוב, אם אתם מכריחים אותי להשתטות אז אין לי ברֵרה." אבא, שהיה שובב אמִתי והשליך עלינו כדורי שלג פתאומיים ואימא שלא ויתרה על יניקת הסיגריות שלה אפילו בקור העז, מייעצת איך לשפר את יצירת האמנות. לבושים היינו במעילים ובצעיפים ולחיינו אדומות מהקור. אבא אסף שלג, אימא דאגה לפסל את הפרצוף של הבובה ואת הידיים שלה, שהונחו על המותניים כמעט כמו הפסלים היקרים שהיו בסלון, מאמא הביאה מהמטבח גזר כתום וארוך ויצרה לבובה אף ארוך וסמוק. את שני הזיתים הגדולים והירוקים שאבא הביא מתוך פח הזיתים ניגבנו בנייר ותקענו בתור עיניים, ואפילו הוספנו משקפיים ישנים שנשארו מתחפושת של פורים.
פאפא, שהשלג גרם לו להיראות חביב וילדותי מתמיד, הביא את אחד הכובעים הישנים שלו לכסות בו את ראש הבובה, ואז, כשהמלאכה הושלמה, הביאה מאמא צעיף אדום ישן וכרכה אותו מסביב לצוואר הבובה "שלא יהיה לה קר חס וחלילה". כולנו שפשפנו את ידינו, גם מהנאה על המוגמר וגם כדי להפיג קצת את הקור.
לפתע הגיח מנדל וגדע את השמחה השובבה. פניו היו מכורכמות כפי שלא ראיתי אותן מעולם. כשהתקרב אלינו יותר ויותר, ראיתי כי מעיניו זולגות דמעות וכל גופו רועד מהתייפחות. "מה קרה מנדל?" פנה אליו אבא באחת, "מה קרה?"
"טעטע, מעמע..." זעק מנדל נושא ידיו אל השמים ועיניו הבוכיות חסרות מבט, חלולות ממש, ואז הוא נעמד לפתע, כאילו אין איש מסביבו, והחל למלמל בקול צרוד שעולה ומתגבר: "יתגדל ויתקדש שמי רבא... וימליך מלכותיי..." וכאן נקטע קולו בזעקת שבר והוא קרס על אדנית הג'רניום עטוית השלג ומירר בבכי כילד קטן. נשימתי נעצרה וכולנו עמדנו כמשותקים, כפסלי קרח קפואים, לא מבינים מה קורה, חוץ מאבא, שדמעה נצצה גם בזווית עינו.
רק מאמא קלטה והבינה מה מתרחש. היא ניגשה למנדל, כרכה את זרועותיה סביב כתפיו, חיבקה אותו חיבוק חזק וליטפה את שֵערו כאם המרגיעה את עוללה. "שה, שה, מנדל," שחה לו, "אנחנו פה בארץ ישראל, לא בעיירה שלך ברוסיה, יימח שמה וזכרה," אמרה והוסיפה, "זהו שלג של ברכה, לא שלג של מוות. שלג של שמחה, לא של בכי," חזרה ואמרה, חזרה והחליקה עד שמנדל חזר לעצמו, סמוק לחיים מקור או מבושה או משניהם כאחת. "בוא תעזור לנו לגמור את הבובה," אמרה, "ואחר אכין לכולם תה עם סוגבניות," כפי שנהגה תדיר לסלף את שמם של מאפי החנוכה המתוקים.
מנדל נעתר והצטרף אלינו, מוחה דמעותיו כלא היו.
כך או כך, בשמחה הגדולה נשזר כעת חוט של תוגה. לאחר שהצטופפנו לצילום משותף במצלמת ה"קודאק" הגדולה שהיה בה פטנט שאִפשר ללחוץ ולהספיק לרוץ ולהצטלם עם כולם, התחלנו בקרבות של זריקת כדורי שלג זה על זה, משתדלים לשתף את מנדל ולהעלות חיוך על שפתיו, שוכחים מהמלון ומהאורחים רמי המעלה שיגיעו בקיץ הבא. בעיקר, היינו משפחה, לפחות עד פסח.
 
שמים אדומים או שמש סתווית, מטחי שלג ופריחה אביבית, ראשי ממשלה ונשיאים, התכרבלות חמימה תחת סימפוניית רעמים ושריקת הרוח, אלו ואלו לא גרעו מהחיים הטובים, מההרגשה שלי כי כך הווה וכך יהיה, מבלי דעת כי צפונות העתיד אינן ורודות כתחושות ההווה, או כפי ששמעתי לא פעם בבגרותי, "האדם עושה תכניות ואלוהים צוחק".

דורי ברקל

עו"ד דורי ברקל, יליד ישראל, 1949. רישיון בישראל 1990. חבר לשכת עורכי הדין בישראל. נוטריון.
תארים אקדמיים: אוניברסיטת תל-אביב, 1984‏ (LL.B).
הסמכות מקצועיות נוספות: מגשר מוסמך.
השתלמויות מקצועיות: "דירקטורים בכירים בתאגידים", אוניברסיטת תל-אביב, הפקולטה לניהול, בית הספר למוסמכים במינהל עסקים (2000).
תפקידים: דירקטור חיצוני בחברות ציבוריות. חבר הנהלה בעמותת "רוח טובה" ובעמותה להנצחת חללי חיל הקשר והתקשוב.
שפות: עברית‏, אנגלית‏, גרמנית.
תחומי עיסוק: מכרזים‏, תשתיות‏, טכנולוגיה ומדע‏, משפט מסחרי‏, דיני עסקים‏, רשויות מקומיות‏, דיני חוזים‏, דיני עבודה.
נפטר במאי 2017

עוד על הספר

בית מינס, שלום! דורי ברקל
פרק 1: בירא עמיקתא
 
הדומייה הייתה קשה מנשוא ומוחלטת, לבד מהחיכוך הצורמני של מעדרי הקברנים באדמת הגליל הטרשית; נוטלים ועורמים, נוטלים ועורמים, כף אחר כף, רגב אחר רגב.
 
חלקת הקבורה מצויה הייתה בשיפוליה המערביים של צפת, משקיפה ממרומי ההר אל הכנרת התכולה, שנראתה קרובה מאוד, כאילו מעבר לרכס הראשון ממש, ואל ואדי עמוד המוריק. בניגוד חריף לקבר שנכרה כאן, שם הטבע פועם וחי במלוא הדרו וכאן תהומות קודרים של חידלון ושל מוות.
ניצבתי למול קברו המתהווה של אבא, לצדו של דני, בוהה בשני הקברנים, חולצותיהם היו אולי פעם לבנות אך כעת בלו והצהיבו, מלבושיהם שחורים ומרופטים וזקנם פרא, והם עמלים ועורמים במעדריהם את תלולית העפר.
אחד משני הקברנים נטל את האֵת ארוך הידית שהונח בצד וניסה להקנות לתלולית צורה של חרוט, פחות או יותר, משתמש באת כבמברשת, וכאשר סיים את מלאכת העיצוב העצובה נסוג לאחור כפָּסל הבוחן את עבודתו. הוא הניח בראש התלולית שלט לבן קטן שעליו נכתב בטוש שחור ועבה ובאותיות דפוס: "יעקב ברקל ז"ל".
כאילו חפצה נפשי לדעת בדיוק באיזה רגע נסתם הגולל, הטיתי מעט את כף ידי כדי להביט בשעוני וראיתי שהשעה ארבע. שלא כמרבית בני האדם, רכסתי את רצועת העור מבחוץ, לוח הספרות נתון מצדו הפנימי של פרק היד. כך נהג אבא שלי וכך נהגתי אני בעקבותיו. כך, כל רגע בחיים שבו נזקקתי להביט בשעון היה לרגע משותף רווי שמץ של געגוע מחמם למה ולמי שהיו ואינם.
מעולם לא חדרה לתודעתי הבנה עמוקה ודוקרת כל כך של הביטוי "סתימת הגולל" - זהו, הכול נגמר, יריעת חיים שלמה - עשייה ארוכה ומגוונת, טיפוס מייגע במדרגות החיים מאוטיאן שבליטא ועד צפת שבמרומי הגליל - מסתיימת בשלט קטן ונוקב כל כך.
 
צלצול הטלפון אמש גדע את השגרה כבמכת חשמל. הבשורה מבית האבות בצפת הייתה לקונית, מילים מועטות אך כל אחת מהן כסכין מושחזת היטב, נושאת בקצותיה מכאוב ענקי. את מילות הניחום הבלתי אישיות של המודיע הלא מוכר, אשר חתמו את ההודעה, כבר לא ממש קלטתי. בלי מחשבה כמעט, הריקנות ממלאת אותי, נטלתי מעט בגדים וכלי רחצה בתיק קטן, כיפה וארנק. אחוז מחשבות אין קץ ועיניי דומעות, נהגתי לפנות בוקר מיבנה לאסוף את דני אחי הבכור בחיפה ומשם לצפת. איך זה התחיל ואיך זה נגמר, הרהרתי בלבי ותמונתו של אבא בכיסא הגלגלים בבית האבות שבצפת ממשיכה לייסר אותי. ואולי טוב שכך, עניתי לעצמי.
התחבקנו, דני ואני, בפתח ביתו שבחיפה והמשכנו צפונה בנופי הגליל המתעוררים לשחר חדש, נופי ילדותנו המוכרים כל כך, בדממה כמעט. כשהמחשבות זהות והכאב זהה, לא נותר מקום למילים רבות, הרהרתי.
כשניצבנו בדלת ביתה של אימא, בשבע בבוקר, תוהים איך נבשר לה את הרע מכול, לא היינו צריכים לדבר: "זה אבא," היא ספק שאלה ספק אמרה.
צפיתי בנוכחים, רובם בני גילו של אבא. עוטים היו מעילים קלים ואפודות כדי להגן מצינת אחר הצהריים, בקושי מניין. זיהיתי ביניהם מקצת ממכריו וממוקיריו - מנחם כהן גבה הקומה מ"מוניות צפת"; מרים פרל שעמדה עם אלוירה, שתיהן עטופות בסודרי צמר דקיקים; לוטה, רופאת הילדים ובעלה מילוס; שניים-שלושה מחבריו ב"בונים החופשיים" ועוד כמה אחרים. הרבה אחרים חסרו - אלו שתרו אחר קרבתו בשבע השנים הטובות, נהנו מאורו, מידידותו ומרוחב לבו, והסבו מבטם לכיוון השני או עברו למדרכה הנגדית בשבע השנים הרזות.
כעת עמדו המעטים שבאו, משפילים מבטיהם לקרקע, כאילו נכלמים היו בשם אלו הרבים האחרים שלא באו וצריכים היו לבוא - אלו שיקר היה בעיניהם בשעותיו היפות ונשכח מלבם בשעותיו העגומות. נזכרתי בעצב במילותיו הנוקבות של מזמור ל"א בתהילים: "נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד".
כבר באותו רגע ניסחתי את שרציתי שייכתב על מצבתו: "נעים הליכות ואהוב על הבריות".
בלעתי את רוקי וקראתי בקול כמה מילים שכתבתי בצהריים. התלבטתי אם לא יהיו המילים צרות מלהכיל את הרגש, את העולמות שהיו ואינם, את הגעגוע ואת הכעס, אך החלטתי בכל זאת לכתוב ולהקריא גם אם יהיה זה מעט מדי ומאוחר מדי.
משמאלי שלחה שמש אוקטובר השוקעת את קרניה המנצנצות בין שתי פטמותיו של הר מירון, שצבעו המתכהה והולך שיווה לו ארשת של קדרות, כאילו התאים עצמו למעמד. על אף רפיונן של הקרניים הנמוגות עדיין נותר בהן הכוח לסמא מעט את עיניי ולגרום לי לסוכך עליהן בידי, ממש כפי שעשיתי באותו יום, שנים רבות קודם, בשעה שעמדתי בעודי ילד קטן בגינת המלון שלנו שבהר כנען, "בית מינס", ואותן קרני שמש ממרומי ההר כפול הדבשת טופחות על מצחי ומסנוורות את עיניי כשאני מחכה לאבא שיחזור מחיפה.
 
שפתיי ביטאו את המילים שכתבתי ומחשבתי נדדה לימים אחרים, לרגע קסום שהתבהר מול עיניי בחדות מכאיבה.
היה זה יום ההולדת שלי. הייתי ילד גדול, כבר בן שלוש, וציפיתי בכיליון עיניים שאבא יחזור מחיפה, לשם נסע בבוקר ולא הסכים לקחת אותי עמו. אימא אמרה שכשאבא יחזור אקבל את המתנות ליום ההולדת שלי ואני נדנדתי לה שוב ושוב, "מתי אבא יחזור?" אימא, בסבלנות אין קץ, אולי שלא כדרכה, שאפה מהסיגריה שלה, "עוד מעט, עוד מעט, הוא יצא מחיפה לפני שעה וחצי אז הוא יגיע בכל רגע," אמרה.
כעת עמדה אימא לצדי. הילוכה הזקוף ורהיטות דיבורה כבר אינם כשהיו. כתפיה שחוחות משהו, עוטה סוודר לבן מכופתר וחצאית צמר שראתה ימים טובים יותר, מטפחת שקופה עוטפת את ראשה ומבטה אינו מסגיר את שעיניה חוזות ואת שלבה חש. בכל זאת שמתי לב ששמרה על ריחוק מודגש מחברותיה הטובות לשעבר, זוקפת עורפה, מבליטה מעט את סנטרה ומתעלמת כמעט מנוכחותן, לא נעתרת לניחומיהן - כנוטרת על השכחה, על הנטישה ועל ההתנכרות שהיו מנת חלקה בשנים האחרונות. החזרתי מבטי לדף שלפניי ובעשותי כך, אולי מתוך ניסיון להפיג קמעה את העצב החונק בגרון, שבו הגיגיי לתמונת יום ההולדת.
האוטו של אבא טיפס במעלה הכביש ואחר כך לשביל החניה. אבא נכנס וחבילה ענקית בידו, הציב אותה על הרצפה בחדר האוכל של המלון, ליד השולחן המשפחתי שלנו שהיה כבר ערוך לחגיגה ומכוסה במטעמים, במרכזו עוגה מרובעת ולבנה שעליה נכתבה בשוקולד הספרה שלוש. אבא הסיר את עטיפת הנייר ופתח את אריזת הקרטון. לעיניי נגלתה מכונית קטנה, נטולת גג, בצבע תכלת, בעלת שתי דלתות קטנות, הגה, פנסים וצפצפה ואפילו זכוכית של הנהג. לבי הלם בפראות כשזינקתי לכיוונו של אבא שגחן לקראתי, ידיו פרושות לצדדים וחיוך שבע רצון וגאווה על פניו. החיוך הזה שוכב כעת מתחת לתלולית, הרהרתי במרירות שמחקה את התמונה מנגד עיניי בעודי מסיים את ההספד במילים:
 
נוח בשלום על משכבך, יעקבי שלנו, הר מירון לימינך, הכנרת לשמאלך, עיר קסומה למראשותיך ואהבת האדם בלבך.
 
***
 
הכול התחיל לגמרי אחרת. אני חושב שהייתי הילד היחידי בעולם שנולד לתוך מלון.
שפשפתי את העיניים והתמתחתי. דרך סורגי העץ של המיטה שלי ראיתי שאני לבד בחדר. דני, אחי הגדול, כבר קם והלך לבית ספר. היה שקט נורא, גם במסדרון שבו היו החדרים של הסבים שלי - אב׳ע (אבא) ושיינה (יפה) מינס, שקראנו להם תמיד "פאפא" ו"מאמא", וגם של ההורים שלי - מוסיה ויעקב ברקל.
המלון כבר סגור! נזכרתי פתאום, בגלל זה כל כך שקט היום. 
איזה כיף, הרהרתי, עכשיו יש לי את אבא רק לעצמי. טוב, אולי גם קצת לדני אחי הבכור, שהיה גדול ממני בשש שנים. המחשבה גרמה לי לקום בזריזות, לשטוף את הפנים במים הקרים, כשאני נזכר שאבא, שנולד וגדל בליטא הקרה, היה מבטל בזלזול את הקור של החורף כאן - אפילו במרומי הר כנען - ומספר כיצד נאלץ להתרחץ בכל בוקר בברז מי הקרח שהיה בחוץ, רגליו מבוססות בשלג העמוק והמקפיא בחצר הבית של הוריו בעיירה הקטנה אוטיאן שבליטא. חיש מהר התלבשתי ויצאתי ללובי דרך דלת הסתרים שהייתה קבועה בקיר העץ המחבר בין המסדרון שלנו לשאר חלקי המלון.
 
המלון שלנו, "בית מינס" שמו, היה בהר כנען, צופה לכנרת מעל לצפת, והיה המלון הכי טוב בארץ. כולם ידעו את זה. ככה אמרו לי גם הסבים שלי ואפילו הייתה לנו תעודה, בתוך מסגרת על הקיר של הלובי. אימא הקריאה לי את הכתוב בתעודה: "משרד התיירות מאשר למלון בית מינס את הדרגה א" - האותיות א בעברית ו-A באנגלית היו מודפסות בצבע ירוק ובגדול על כל התעודה. המלון שלנו, שהיה בניין מאבן צפתית מסותתת, ממש בסיבוב של העלייה להר כנען, נראה לי לפעמים כמו אנייה - עם חדר האוכל שהיה מצד אחד עגול לגמרי, חלונות קטנים ועגולים למעלה ומרפסת עגולה גם היא, שהיה לה מעקה עשוי מצינורות עבים ודקים של ברזל - בדיוק כמו בסיפון של אנייה שראיתי בספרים המצוירים.
בערבי הקיץ, כשהרשו לי להישאר עד מאוחר, הייתי יוצא לפעמים למרפסת הזאת אחרי שכבר נהיה ממש חושך מסביב וראו רק מרחוק את האורות המנצנצים של טבריה. עומד ומחזיק במעקה, הייתי, לרגעים ארוכים ונעימים, רב חובל שמשיט את האנייה שלו בים שחור ועמוק לעבר היבשה הרחוקה.
 
אבא, ביחד עם מנדל החצרן שלנו, שרק הוא היה עובד אצלנו כל השנה ולא רק ב"עונה" - כמו המלצרים והחדרניות והטבחים שהיו מגיעים בתחילת העונה, זאת אומרת קצת לפני פסח ועוזבים תכף אחרי סוכות, שאז היה המלון נסגר לכל החורף עד פסח הבא - היו עסוקים בהלבשת דלת הכניסה בבגדי החורף שלה. זה היה ברזנט גדול, שתפרו בדיוק לפי הצורה של הדלת הענקית, מין חצי עיגול שבאמצעו היו שני חלונות עשויים מניילון עבה ושקוף ולא בדיוק היה אפשר לראות דרכם. אבל השמש, אם באה לבקר, יכולה הייתה להאיר דרכם. את הברזנט הזה הם מתחו וקשרו באבזמי מתכת משני הצדדים של הקיר. משום מה הם דיברו יידיש בזמן ההלבשה, אבל הבנתי קצת. מנדל צעק, "נידרקר!" זאת אומרת, "נמוך יותר," ואבא ענה, "וארט א-מיניט, חכה דקה." כשאבא ראה אותי הוא הזדקף, חייך אליי ואמר, "בוקר טוב דורהל'ה," שזה היה מין קיצור חיבה לשם שלי, דורי, "לך קודם כול תשתה ותאכל משהו ואחר כך יהיה לך כוח לעזור לנו כאן."
חציתי את הסלון הגדול, שרצפתו הייתה מכוסה בשטיחים פרסיים, על הקירות היו תמונות של ציירים מצפת. האהובה עליי ביותר הייתה תמונה של קסטל שקראו לה "פיקניק" וראו בה בחור ובחורה יושבים ליד נחל מפכה, ארוחתם מסודרת לפניהם על גבי מפית גדולה שנפרשה על גדות הנחל. בקיר השמאלי, זה שלכיוון המטבח, היה מין קמין מאבן שלא באמת השתמשו בו, אבל הוא שימש תפאורה. פתחתי את הדלת מהסלון לחדר האוכל, דלת שבקיץ הייתה נפתחת רק בזמן הארוחות ועכשיו הייתה סגורה בשל הקור הגלילי, והתיישבתי.
השולחן של המשפחה היה הראשון בחדר האוכל ולכל אחד מאיתנו היה בו מקום קבוע: בראש השולחן בצד אחד ישבה מאמא, לשמאלה ישב פאפא ומצד ימין שלה ישבה אימא שלי. בקצה השני של השולחן, בגבו לסלון, היה יושב אבא, אני ישבתי מצד שמאל שלו - חוטף לפעמים שפריץ לעין מהלימון שהוא אהב לסחוט על האוכל ודני אחי הבכור ישב תמיד לימינו. אפילו אם לא היה אף אחד בשולחן מלבדי הייתי מתיישב במקום הקבוע שלי וכך עשו כולם, מה שהעניק הרגשה של מין סדר שכזה, סוג של שייכות למשפחה, והידיעה שאף אחד אחר לא יתפוס לי את המקום. רק לכלבלב של סבתי מאמא, שקראנו לו "פאדי" והוא היה פודל קטן ולבן, לא היה מקום קבוע ליד השולחן, והוא היה מתיישב, בשעת הקפה שקראו לה "פייב או'קלוק", על הרצפה ליד מאמא ומלקק קפה בחלב מתוך צלוחית קטנה.
גם פאדי היה חלק מהמשפחה. כשהייתי חולה ונשארתי במיטה הוא היה חומק לחדר שלי, זוחל אל מתחת למיטה שלי ומתמקם שם כאילו החליט לשמור עליי עד שאבריא - סוקר בעיניו הקטנטנות והמתרוצצות, מבעד לשערו המדובלל, כל מי שהתקרב אליי. אכן, שומר ראש כהלכה.
בשבוע שעבר, כשתפסתי הצטננות חזקה שלא חלפה גם אחרי שתיית תה מרובה, תה שערבבו בו דבש ואפילו בצל, קראו אבא ואימא לדוקטור אלי כהן, "שיראה מה עם הילד", כפי שנהגו לומר.
הדוקטור, שהיה גבוה ורחב מידות, לבוש תמיד בחליפה כהה ובידו תיק רופאים קטן ושחור, נכנס לחדר והרעים בקולו, "נו, מה יש לנו כאן? חולה או ארטיסט?" ולאחר בדיקה קצרה בסטטוסקופ הקר שהיה כרוך על צווארו החל להכין את המזרק. זריקות היו הדבר שהכי הפחיד אותי, וכשחשתי בחוד הנתקע בעכוזי השמעתי צרחה רמה כחיה פצועה ממש. אלא שלצרחה הזו התלוותה צרחה נוספת, של הדוקטור המכובד עצמו; פאדי, שומר הראש הנאמן והשעיר שלי, הבין שחורשים פה רעתי, יצא להגנתי ובלי לחשוב פעמיים נעץ את שיניו הקטנות והחדות ברגלו של הדוקטור. אבא ואימא האדימו מבושה וסחו, "דוקטור, אנחנו מצטערים, באמת אלף סליחות, לא ראינו שהכלב שם," אך אני, ניסכה בי עליצות לא מובנת, תחושת מוגנות כזו, עד כי כאב הזריקה נשכח מלבי, ומיד כשיצאו כולם מהחדר התכופפתי ונשקתי לפאדי על אפו הוורדרד כהכרת תודה לחבר נאמן.
פאפא כבר גמר את ארוחת הבוקר שלו והיה עסוק בעבודה שהוא תמיד היה עושה בתחילת החורף. הוא הביא מהמחסן שק ענקי מלא בחתיכות קטנות של בד, בכל מיני גדלים ובכל מיני צבעים ודוגמאות. אני חושב שמנדל, שידע גם לתפור במכונת התפירה ועשה כל מיני תיקונים, היה אוסף את החתיכות שלא היה צריך אותן וממלא בשק הזה בשביל פאפא. את חתיכות הבד האלו היה פאפא תוחב ברווחים שבין התריסים, "שלא תיכנס הרוח, יימח שמה," היה אומר ותוחב, תוחב ואומר, שעות רבות ובלי להתעייף. בפסח, כשהיו פותחים את התריסים אחרי החורף, היו נופלות כל חתיכות הבד האלו והייתי עוזר לסבי פאפא לאסוף אותן ולהחזיר אותן למשמרת באותו השק, עד לחורף הבא.
אהבתי את מנדל אהבה עזה. תפקידו הוגדר באופן רשמי כחצרן, אבל בעצם היה עושה הכול. מנדל היה עולה חדש מרוסיה והעברית שלו הייתה קצת מצחיקה ועילגת. הוא היה גבוה, שערו הכהה משוך לאחור וחושף מצח גבוה וחרוש קמטים, אף שלא היה זקן. "הקמטים האלו זה מהמחנות," היה מנדל אומר, "כל שנה הוסיפה לי קמט אחד לפחות." הייתי צמוד למנדל כמעט כל הזמן. "כמו דבק," הייתה אימא אומרת, ובעצם היא צדקה. עם מנדל לא היה אף פעם משעמם כי תמיד הוא עשה משהו: צבע את המעקים בחוץ בצבע שמן צהוב או ירוק, או עדר את הגינה או שרף עלים או סייד קירות או תיקן את מנורות החשמל, ובכל הזמן הזה הייתי מביט בו מרותק, בשקט, קרוב קרוב, מאזין להסבריו מדוע עושים כך ולא אחרת, אפילו בלי שהייתי צריך לשאול.
באותו בוקר ראיתי שמנדל עוד לא התחיל, כפי שנהג כל שנה, לרוקן את חדר האוכל - הוא היה עורם את הכיסאות בפינה אחת ומכין אותם ל"טיפול החורף" שלהם: תיקון הריפודים, מירוק הפוליטורה, חיזוק במסמר או בורג פה ושם, והכי חשוב, זה פינה לנו את אולם חדר האוכל כמגרש משחקים מקורה ותחליף לחצר הקרה והגשומה.
אימא ישבה ליד השולחן ומזגה לי את הקפה של הבוקר, שהיה עשוי בעיקר מחלב עם טיפונת של קפה, אבל בשבילי זה היה קפה. עברתי דרך הבר, שהיה בין המטבח לחדר האוכל, ובו שמרנו את היינות והמשקאות האחרים בתוך מקרר גדול עם בלוקים של קרח שאבא היה מביא מבית החרושת לקרח של יוסק'ה בצפת, נכנסתי למטבח והבאתי לי קצת ביסקוויטים לטבול בקפה שלי. אימא הסתכלה בי, קצת זועפת, ואמרה: "זאת לא ארוחת בוקר, תאכל פרוסת לחם עם קצת גבינה לפחות." ואני בשלי, ממשיך לטבול את הביסקוויטים בקפה, נהנה מכל ביס.
כמה אני אוהב את החורף, חשבתי לעצמי, כשכל האורחים המעצבנים האלו כבר אינם ואף אחד לא צובט לי בלחי ומדבר אליי כמו לתינוק. אני כבר לא תינוק, אני בן ארבע וחודשיים. הביסקוויט שטבלתי התפרק וטבע בקפה והייתי צריך לדוג אותו בכפית, מה שגרם לכמה טיפות לעוף על המפה. שמתי מהר מפית כדי שאימא, עם העיניים החדות שלה, לא תרגיש. המשכתי בהרהוריי, תוך שהביסקוויט מתמוסס על לשוני, בעצם גם בקיץ זה לא כל כך רע כשבאים אורחים עם ילדים, אבל אף אחד לא ממש בגיל שלי כי אימא נהגה לומר להם בטלפון "אנחנו לא מקבלים מתחת לגיל עשר!" טוב, אבל גם גיל עשר זה די טוב למשחקים.
כשדני יחזור מבית ספר נבקש יפה ממנדל שיזיז כבר את הכיסאות והשולחנות בחדר אוכל ויכניס לנו את השולחן פינג פונג פנימה, אמרתי לעצמי. כך נוכל כבר הערב להתחיל איזה טורניר משפחתי בפינג פונג ואולי גם יבואו החברים של דני ויהיה שמח.
ובאמת, אחרי הצהריים מנדל כבר הזיז את הכיסאות והכניס לנו את השולחן, ובערב, לפני שהלכנו לישון, דני שיחק עם אבא ואחר כך הסכים לשחק גם איתי, ואת שנינו הוא ניצח. כדי להרגיש טוב שיחקתי גם מול אבא, הוא אף פעם לא נתן לי להפסיד.
 
למחרת בבוקר, אפילו שעוד לא היה גשם ולא יותר מדי קר, אבא כבר עמד והכין את התנורים. היו לנו שבעה או שמונה תנורים שקראו להם "פיירסייד", שהיו עשויים מפח חום או אפור, מאחור הייתה לכל אחד מהם מין צנצנת ענקית מזכוכית שבה היה אבא ממלא נפט מה"טנק" שבחצר או מג'ריקן ובצד הקדמי היה להם גליל מתכת בצבע שחור, שאבא היה מוציא אותו כדי להניח בתושבת של הגליל את הפתילה הלבנה, שהייתה עשויה מבד עבה ולבן. אחר כך היינו מחכים שהפתילה תירטב מהנפט ואז אבא היה מדליק אותה בגפרור. בהתחלה היה יוצא המון עשן שחור ובגלל זה אבא עשה את כל טקס ההדלקה הזה בחוץ ולא בתוך הבית, כי בכל פעם שהיה יוצא עשן בבית אימא הייתה כועסת עליו, "אתה חונק אותנו, יעקב, אני מבקשת, כמה פעמים אמרתי לך להדליק רק בחוץ ולחכות שהעשן ילך?" אבא היה קורץ אליי קריצה כזו של שותפים לצרה ושותק. בסוף, כשכל הפתילות הפסיקו להוציא עשן, שם אבא בחזרה את הגלילים שבראשם הייתה רשת עגולה כזאת, שאם היינו מחכים קצת זמן היא הייתה נעשית אדומה מהאש. ואז הוא הכניס תנור אחר תנור הביתה, בזהירות, שלא יטפטף הנפט ותהיה חס וחלילה שרֵפה.
הסתכלתי על אבא. הוא היה שקוע במלאכה כאילו היה מדובר בדבר הכי חשוב בעולם באותו רגע. הייתי מהופנט מהחריצות שלו, מיכולתו לדקדק בפרטים הקטנים, לעשות את הדברים שלב אחר שלב, להכין את כל הכלים הנחוצים - כאילו הוא עושה את זה היום בפעם הראשונה וכאילו אין מדובר בפעולה יומיומית החוזרת על עצמה בכל אחד מימות החורף. לי עצמי לא היו מעולם כאלה סבלנות ושקדנות. כך צריך לעשות, חשבתי לעצמי, להכין לאט-לאט ולעשות הכול מסודר, בלי להיחפז ובלי קוצר רוח.
בלילה, לפני השינה, היינו יושבים סביב התנורים הללו, מנסים להתחמם, ואני הייתי נועץ עיניים ברשת האדומה עד שגם הלחיים שלי היו נעשות אדומות. אבל תכף כשהיו מדליקים את התנורים וריח האש החורפית עלה באפי, ניצתה בלבי התחושה שכבר הגיע החורף, אפילו שעדיין היה רק סתיו.
"החורף השנה מתחיל מוקדם," אמר אבא באותו ערב, "יש כבר עננים אדומים בשמים, יהיה שלג."
אבא גרס שאם שמי הערב מתכסים בעננים אדמדמים זה סימן שירד שלג. האמת שאף פעם לא ראיתי עננים אדומים ואפילו לא הבנתי איך בדיוק העננים הלבנים והשחורים מאדימים, אבל בכל פעם שאבא נכנס, עטוף בחלוק הבית האפור והשחוק שלו עם הכפתורים הגדולים, ואמר שיש עננים אדומים בשמים, באמת ירד שלג. הערצתי את אבא, בעיניי הוא היה מי שיודע הכול, מסדיר הכול, פותר כל בעיה ומסלק כל עננה, נסיך צנוע המתרועע עם שועי הארץ הבאים להתארח, מכיר את מנהיגי המדינה ומשוחח עמם שיח של חברותא ממש. אלא שעם ענני האחרית לא הצליח אבא להתמודד.
 
חשרת העננים שרבצה מעל טקס ההלוויה לא הייתה אדומה. העננים היו שחורים משחור, כאילו התאימו את גוניהם למעמד הנוגה. אבא נשאר כאן, וכאן הוא יהיה בקיץ ובחורף וגם כשירד שלג כבד, הרהרתי. בכל פעם שאראה עננים אדומים ואתעטף במעיל מחמם אזכור איך אבא שוכב לו כאן, מתחת לאבן, ללא מגן מהקור ומהסופה, ואני לא אוכל להשיב לו אפילו שמץ מתחושת החמימות שידע להעניק לי בלילות שלג קפואים.
 
באותו בוקר, אחרי שאבא אמר אתמול שיש כבר עננים אדומים, עוד היינו, דני ואני, במיטות שלנו, מתחממים תחת שמיכות הפוך הכבדות. אך תכף כשפקחתי את העיניים הרגשתי שירד שלג. לא ידעתי להסביר למה, אבל השלג הביא איתו דממה מדהימה, שקט מוחלט, אפילו יותר מהשקט שהיה משתרר ב"גן המצודה" אחרי שהגננת חנה הייתה צועקת "שקט שיהיה תכף ומיד!" גם פתיתי השלג שירדו עשו זאת כמו בהתגנבות יחידים, שוקעים לאט-לאט, אבל ממש לאט, מלמעלה, כאילו שהם תעו ומחפשים להם את הדרך הכי טובה לרדת למטה, משנים מעדנות את כיוונם ימינה ושמאלה, כמו אווירון מנייר שזאבי היה מעיף בגן, אבל הרבה יותר לאט ובשקט. גם כאשר השלג נעשה חזק יותר וצפוף יותר, עדיין היה נורא שקט והפתיתים הגדולים שדמו לפירורי צמר גפן קטנים, ושעכשיו היו רבים מאוד, התעופפו למטה כנוצות פוך שיצאו מתוך כרית שנקרעה והתרוקנה מכל מה שהיה בתוכה.
צעקתי, "דני, שלג!" ושנינו קפצנו מהמיטות ורצנו אל הדלת שפונה למרפסת החדר. דני משך את הרצועה וגלגל את התריס הכבד למעלה; הכול היה לבן, מקצה ועד קצה, כל מה שהסתכלת עליו היה לבן: המרפסת עם צינור המעקה שהייתה עליו שכבה לבנה, הכבישים הלבנים שפה ושם כבר היו עליהם פסים ממכוניות שעברו או שניסו לעבור, עץ השסק שצמח ממש ליד החלון שלנו וכל העלים שלו היו מכוסים בשלג, עצי הברוש והאורן שתמיד היו ירוקים - בחורף ובקיץ - היו צבועים עכשיו בלבן זוהר ומבריק. הכול הכול היה לבן, וקרני השמש המעטות עשו את הלבן הזה ממש מבריק ונוצץ. התחלנו לקפץ ולרקוד כמו משוגעים בפיג'מות המפוספסות שלנו, עד שאבא התעורר, נכנס לראות מה קורה והצטרף גם הוא לצהלות. למרות שבכל חורף ירד שלג ואפילו כמה פעמים, הרי כל יום של שלג חדש היה מביא איתו שמחה אדירה.
מנדל לא היה שותף להמולה ולשמחה. שלא כהרגלו, עמד בחלון הסלון והביט החוצה אל מרבדי השלג הלבן, ונראה עגמומי משהו.
באותו יום לא הלכנו לא לגן ולא לבית הספר. אחרי ארוחת הבוקר נרתמנו כולנו למשימה החשובה ביותר: בניית בובת שלג בחזית של המלון, ממש מתחת לאותיות הגדולות "בית מינס", מול הכניסה הראשית, שעכשיו כבר הייתה סגורה בברזנט הענק. כולם השתתפו במלאכה העליזה - משימה שחיברה את כל המשפחה; מאמא בחיוך קונדסי כאילו חזרה לילדותה, אפילו פאפא הפגין עליצות מהולה בחיוך שאומר, "נו טוב, אם אתם מכריחים אותי להשתטות אז אין לי ברֵרה." אבא, שהיה שובב אמִתי והשליך עלינו כדורי שלג פתאומיים ואימא שלא ויתרה על יניקת הסיגריות שלה אפילו בקור העז, מייעצת איך לשפר את יצירת האמנות. לבושים היינו במעילים ובצעיפים ולחיינו אדומות מהקור. אבא אסף שלג, אימא דאגה לפסל את הפרצוף של הבובה ואת הידיים שלה, שהונחו על המותניים כמעט כמו הפסלים היקרים שהיו בסלון, מאמא הביאה מהמטבח גזר כתום וארוך ויצרה לבובה אף ארוך וסמוק. את שני הזיתים הגדולים והירוקים שאבא הביא מתוך פח הזיתים ניגבנו בנייר ותקענו בתור עיניים, ואפילו הוספנו משקפיים ישנים שנשארו מתחפושת של פורים.
פאפא, שהשלג גרם לו להיראות חביב וילדותי מתמיד, הביא את אחד הכובעים הישנים שלו לכסות בו את ראש הבובה, ואז, כשהמלאכה הושלמה, הביאה מאמא צעיף אדום ישן וכרכה אותו מסביב לצוואר הבובה "שלא יהיה לה קר חס וחלילה". כולנו שפשפנו את ידינו, גם מהנאה על המוגמר וגם כדי להפיג קצת את הקור.
לפתע הגיח מנדל וגדע את השמחה השובבה. פניו היו מכורכמות כפי שלא ראיתי אותן מעולם. כשהתקרב אלינו יותר ויותר, ראיתי כי מעיניו זולגות דמעות וכל גופו רועד מהתייפחות. "מה קרה מנדל?" פנה אליו אבא באחת, "מה קרה?"
"טעטע, מעמע..." זעק מנדל נושא ידיו אל השמים ועיניו הבוכיות חסרות מבט, חלולות ממש, ואז הוא נעמד לפתע, כאילו אין איש מסביבו, והחל למלמל בקול צרוד שעולה ומתגבר: "יתגדל ויתקדש שמי רבא... וימליך מלכותיי..." וכאן נקטע קולו בזעקת שבר והוא קרס על אדנית הג'רניום עטוית השלג ומירר בבכי כילד קטן. נשימתי נעצרה וכולנו עמדנו כמשותקים, כפסלי קרח קפואים, לא מבינים מה קורה, חוץ מאבא, שדמעה נצצה גם בזווית עינו.
רק מאמא קלטה והבינה מה מתרחש. היא ניגשה למנדל, כרכה את זרועותיה סביב כתפיו, חיבקה אותו חיבוק חזק וליטפה את שֵערו כאם המרגיעה את עוללה. "שה, שה, מנדל," שחה לו, "אנחנו פה בארץ ישראל, לא בעיירה שלך ברוסיה, יימח שמה וזכרה," אמרה והוסיפה, "זהו שלג של ברכה, לא שלג של מוות. שלג של שמחה, לא של בכי," חזרה ואמרה, חזרה והחליקה עד שמנדל חזר לעצמו, סמוק לחיים מקור או מבושה או משניהם כאחת. "בוא תעזור לנו לגמור את הבובה," אמרה, "ואחר אכין לכולם תה עם סוגבניות," כפי שנהגה תדיר לסלף את שמם של מאפי החנוכה המתוקים.
מנדל נעתר והצטרף אלינו, מוחה דמעותיו כלא היו.
כך או כך, בשמחה הגדולה נשזר כעת חוט של תוגה. לאחר שהצטופפנו לצילום משותף במצלמת ה"קודאק" הגדולה שהיה בה פטנט שאִפשר ללחוץ ולהספיק לרוץ ולהצטלם עם כולם, התחלנו בקרבות של זריקת כדורי שלג זה על זה, משתדלים לשתף את מנדל ולהעלות חיוך על שפתיו, שוכחים מהמלון ומהאורחים רמי המעלה שיגיעו בקיץ הבא. בעיקר, היינו משפחה, לפחות עד פסח.
 
שמים אדומים או שמש סתווית, מטחי שלג ופריחה אביבית, ראשי ממשלה ונשיאים, התכרבלות חמימה תחת סימפוניית רעמים ושריקת הרוח, אלו ואלו לא גרעו מהחיים הטובים, מההרגשה שלי כי כך הווה וכך יהיה, מבלי דעת כי צפונות העתיד אינן ורודות כתחושות ההווה, או כפי ששמעתי לא פעם בבגרותי, "האדם עושה תכניות ואלוהים צוחק".