הכובע של מייג'ור פאראן

מורדים יהודים, לוחמים אימפריאליים ושוטרים קולוניאליים

 

ב־1947 היתה ארץ ישראל קלחת תוססת של מרירות, מרי ואלימות. בריטניה, שמשלה בארץ זו מאז כבש אותה גנרל אלנבי מידי האימפריה העותמאנית ב־1918-1917, ניצבה מול האתגר הקשה ביותר לשלטונה. ההשתמעויות של התסיסה הזאת עתידות להתפשט הרחק מעבר למזרח התיכון. ארץ ישראל אמנם קטנה, אבל בתקופת מלחמת העולם השנייה ומיד אחריה היא תפסה עמדה מרכזית בגיאו־אסטרטגיה של האימפריה הבריטית.

ארץ הקודש קסמה זה כבר לבני בריטניה מלומדים, ציירים, סיירים, מיסיונרים וחיילים — אבל המעורבות האסטרטגית של בריטניה במזרח התיכון החלה רק ב־1875, בעת שהממשלה השמרנית בראשותו של בנימין ד'יזראלי קנתה נתח גדול מהמניות של תעלת סואץ. בשיאו של האימפריאליזם הבריטי נודעה לתעלה חשיבות עצומה כעורק הראשי של תעבורה צבאית וכלכלית בין האיים הבריטיים להודו ולנחלות הבריטיות במזרח הרחוק. האימפריה העותמאנית, שגבלה במצרים ממזרח, נכנסה בנובמבר 1914 למלחמת העולם הראשונה לצד גרמניה, וכעבור כמה חודשים שיגרה כוחות סיור דרך חצי האי סיני לעבר התעלה. כוחות בריטיים הדפו חדירות אלה ולבסוף עברו למתקפה. ב־1917, לאחר לחימה קשה, עשו כוחות בעלות הברית בפיקודו של גנרל אלנבי את דרכם לירושלים וכבשו אותה לבסוף בדצמבר. בעת ובעונה אחת עם המערכה הצבאית התנהלה מלחמה דיפלומטית על עתידה של ארץ ישראל, מלחמה ששיקעה את בריטניה בפוליטיקה של האזור המסוכסך הזה למשך שלושים השנים הבאות.1

בנובמבר 1917 פירסם שר החוץ הבריטי, הלורד ארתור ג'יימס בלפור, הצהרה בצורת מכתב ללורד ליונל וולטר רוטשילד, ובה נאמר כי ממשלת הוד מלכותו "רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, ותשתדל במיטב מאמציה להקל על השגת מטרה זו, בתנאי ברור שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של קהילות שאינן יהודיות בארץ ישראל או בזכויות ובמעמד המדיני של יהודים בכל ארץ אחרת". המניעים להצהרת בלפור היו מעורבים. יהודים חיו בארץ ישראל עוד בתקופה המקראית, אבל הרומאים חיסלו את השריד האחרון של מדינה יהודית עצמאית. בעקבות המרד הגדול ומרד בר כוכבא, כעבור כשישים שנה, הוגלו היהודים והארץ התרוקנה מרוב תושביה. ואולם מאז שנות השמונים של המאה התשע־עשרה התחילו יהודים לעלות לארץ ישראל ממדינות שבהן נרדפו ודוכאו, בעיקר במזרח אירופה. הם קנו אדמות, הקימו משקים חקלאיים ובנו כפרים ומושבות. אגודות שונות הוקמו כדי להקל את העלייה הזאת ולסייע לה, אבל הן היו לתנועה לכידה, שניכרה במשנה אידיאולוגית סדורה ובמבנה ארגוני, רק לאחר שבנימין זאב הרצל הקים את ההסתדרות הציונית העולמית בשנת 1897. ההסתדרות הציונית שמה לה למטרה להקים מדינה יהודית בחבל ארץ שהעם היהודי ראה בו את מולדתו העתיקה. המנהיגים הציוניים, מהרצל ואילך, ביקשו להגיע למטרה זו בסיועה של מעצמה גדולה ופנו למעצמות כאלה בזו אחר זו. בשלהי 1914, עם כניסתה למלחמה של האימפריה העותמאנית, ששלטה אז בארץ ישראל, החלו אישים יהודים בריטים ופעילים ציוניים ששהו אז באנגליה לשדל את הממשלה לנצל את ההזדמנות ולהקים מדינה יהודית פרו־בריטית בשטח האימפריה העותמאנית. בתחילת 1917 העריכו מדינאים בריטים מרכזיים, במיוחד ראש הממשלה דיוויד לויד ג'ורג' וכמה פקידים בכירים, כי התחייבות לתמוך בשאיפות הלאומיות של היהודים תגייס את דעת הקהל היהודית בארצות הברית הניטרלית לצד בריטניה. הם גם קיוו שמדיניות פרו־ציונית תשכנע את היהודים ברוסיה המותשת מהמלחמה להמריץ את מנהיגיהם להמשיך להילחם. ההערכות והתקוות האלה, ששיקפו את הייאוש של אותם ימים, התבססו על הערכה מוגזמת עד כדי גרוטסקיות של "הכוח היהודי". הרציונליים יותר מקרב בעלי הרעיונות הסטריאוטיפיים הללו התאכזבו במהרה. אבל מלבד זאת, היה דחף נוסף ומציאותי יותר להיאחזות בארץ ישראל: כשהמלחמה תסתיים בניצחון, יריביהם האימפריאליים של הבריטים, הצרפתים, יישארו מחוץ לתמונה. התחבולה הזאת דווקא עלתה יפה.2

הלגיטימציה לכיבוש הבריטי הושגה בוועידת סן רמו ב־1920, שבה הסכימו בעלות הברית המנצחות כי הבריטים יישארו בארץ ישראל במסגרת מנדט מטעם חבר הלאומים. איש לא נועץ בשום שלב בערביי ארץ ישראל: הצהרת בלפור היתה אקט מובהק של ביטחון עצמי אימפריאלי מופרז. ערביי ארץ ישראל אמנם לא הזדרזו לפתח זהות מקומית, קל וחומר זהות לאומית, אבל האליטות המוסלמית והנוצרית מחו נגד העלייה היהודית ונגד רכישת אדמות בידי היהודים מאז שנות התשעים של המאה התשע־עשרה. ב־1919 היו הערבים רוב גדול בקרב תושבי הארץ, כ־580 אלף לעומת 65 אלף יהודים, ופיתחו שאיפות לאומיות מובהקות. לא יצאו ימים רבים, והם החלו לתת ביטוי רועם לכעסם על השלטון הבריטי שאיפשר ליהודים לעלות בהמוניהם כדי ליישב את הארץ כולה ולהפוך אותה ליהודית. נכבדים מקומיים ובני המעמד העירוני המשכיל כוננו אגודות ומפלגות כדי לייצג את ההתנגדות הערבית. תסיסה עממית מהולה בעוינות דתית חוללה ב־1920 וב־1921 פרעות שכוונו במוצהר נגד העולים היהודים; בינתיים החלו נציגים ערבים לנסות ולשכנע את הבריטים בארץ ישראל ובלונדון לשנות את דעתם. וינסטון צ'רצ'יל, שר המושבות בממשלת בריטניה, הוא שייצב את השלטון הבריטי בארץ ישראל וביסס את הלגיטימיות הבין־לאומית שלו. בספר לבן4 שצ'רצ'יל פירסם ב־1922 הוגבל "הבית הלאומי היהודי" לשטחי ארץ ישראל שממערב לנהר הירדן, והיקף העלייה היהודית לארץ נכרך ביכולת הקליטה של הכלכלה המקומית. אחר כך העניק חבר הלאומים לממשלת בריטניה באופן רשמי את המנדט לשלוט בארץ ישראל, והפרלמנט הבריטי אישר את קבלתו לאחר ויכוח סוער. כתב המנדט הסמיך את הבריטים לפקח על התפתחותה של ארץ ישראל לקראת ממשל עצמי. הקמת "הבית הלאומי היהודי" היתה גם היא אחת ממטרותיו. באחד הסעיפים של כתב המנדט דובר על הקמת סוכנות יהודית שתייצג את האינטרסים היהודיים. גוף זה, שייצג הן את יהדות הגולה והן את היישוב היהודי בארץ ישראל, התפתח למעין־ממשלה של האוכלוסייה היהודית. בכפוף לה פעל ארגון "ההגנה", שהוקם כבר בתחילת שנות העשרים — מיליציה עממית, שהשלטונות הבריטיים התייחסו אליה במידה משתנה של סובלנות.3

4 תרגומו של המונח White Paper, כינוי להצהרת מדיניות שהממשלה הבריטית מניחה על שולחן הפרלמנט, ללא כריכה.

 

ארץ ישראל היתה שלווה במשך רוב שנות העשרים. האוכלוסייה היהודית גדלה לסירוגין הודות לעלייה ממזרח אירופה, והאסרטיביות של היהודים ומספרם שהלך וגדל יצרו אי־שקט באוכלוסייה הערבית. ב־1929 פרצו האירועים האלימים הידועים בהיסטוריה הציונית בשם מאורעות תרפ"ט. בשורה של מוקדים ברחבי הארץ נתנו הערבים ביטוי עקוב מדם להתנגדותם לנוכחות היהודית, ויהודים רבים נרצחו בדם קר. ועדת חקירה, ששוגרה מטעם ממשלת בריטניה לבדוק את הסיבות לפרעות, תלתה את האשם בעלייה היהודית ובקניית קרקעות להתיישבות יהודית. בעקבות זאת, פירסמה הממשלה ספר לבן מיוחד, ובו הורתה להגביל את העלייה ואת רכישת האדמות, אבל הגזרות בוטלו לאחר פעילות נמרצת של התנועה הציונית.4

לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה ב־1933 הגיעה העלייה היהודית לארץ ישראל לממדים חסרי תקדים. בתוך מחצית העשור הגדילה זרימת היהודים מגרמניה ומאוסטריה את האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל ל־450 אלף נפש, שליש מכלל התושבים. שינוי המאזן הדמוגרפי לנגד עיניהם של ערביי ארץ ישראל הניע אותם לפתוח במאבק להגבלת העלייה, אבל מאמציהם להשיג שינוי בדרכי שלום לא עלו יפה. ב־1936, לאחר שנואשו מלקבל את מבוקשם והגיעו למסקנה שלא ישיגוהו כל עוד הבריטים שולטים בארץ, פתחו יסודות קיצוניים בערים ובכפרים במרד מזוין נגד השלטון הבריטי. שלוש שנים נדרשו לצבא הבריטי, שנעזר במידת־מה ביחידות של ארגון "ההגנה", לדכא את המרד. בד בבד ראתה הממשלה לנכון לחפש פתרון מדיני להתנגשות בין שאיפות היהודים לשאיפות הערבים וליישב בין היסודות המנוגדים של המנדט. בסוף 1936 מונתה ועדה מלכותית רמת דרג — ועדת פיל — לחקור את הגורמים למרד הערבי ולהציע דרכים לכבד את דרישתה של האוכלוסייה הערבית להגדרה עצמית, ובתוך כך לעמוד בהתחייבויותיה של בריטניה ליהודים. ועדה זו המליצה ב־1937 לחלק את שטח המנדט הבריטי בארץ ישראל לשתי מדינות, יהודית5 וערבית, אך ממשלת בריטניה דחתה את הצעותיה, ולאור המצב הבין־לאומי הקודר ואיומי המלחמה שבפתח, העדיפה לפייס את המדינות הערביות החדשות שנוסדו זה מקרוב ופעלו במרץ לקדם את עניינם של ערביי ארץ ישראל, ופסלה על הסף הקמה של מדינה יהודית, ולו בחלק קטן של ארץ ישראל.5

5 שנועדה לכלול את הגליל, עמק יזרעאל, עמק בית שאן ומישור החוף עד באר טוביה, ולהשתרע על פני 17 אחוזים משטח המנדט.

 

בתחילת 1939 כינסה ממשלת בריטניה ועידה של נציגים יהודים וערבים בתקווה להשיג הסכם על חוקה למדינה פלשתינית עצמאית, שתאפשר גם מידה של עלייה יהודית וגם שלטון של רוב ערבי. אלא שהוועידה נחלה כישלון חרוץ. הערבים דרשו מהבריטים לעזוב את הארץ ולהפסיק לאלתר את העלייה היהודית, ואילו היהודים רצו בהמשך קיומו של שלטון המנדט ובהמשך העלייה בהיקף שהערבים סירבו להשלים עמו. לבסוף פירסמה הממשלה ספר לבן,6 שהגביל את העלייה היהודית ל־75 אלף נפש לחמש שנים. בתום התקופה הזאת היה שלטון המנדט אמור להסתיים במתן עצמאות לתושבי הארץ על בסיס שלטון הרוב, כלומר בהקמת מדינה ערבית עם מיעוט יהודי. למרבה האירוניה, החלטה פרו־ערבית זו הושגה דווקא לאחר שההתנגדות הצבאית של התנועה הלאומית של ערביי ארץ ישראל נשברה והחברה הערבית, שנחלשה לאחר עשרים שנה של תחרות כלכלית מתישה במגזר היהודי, נותרה חסרת אונים ולא היה בכוחה לנצל אותה. התנועה הציונית סירבה, כמובן, לקבל את הספר הלבן, אבל מלחמת העולם השנייה, שפרצה כארבעה חודשים לאחר פרסומו, הותירה את הבעיה תלויה ועומדת.6

6 הוא הספר הלבן המפורסם, שנודע במיוחד לשמצה בתולדות המפעל הציוני, ודוד בן־גוריון כינה אותו "ספר המַעַל".

 

הנסיגה הבריטית מכתב המנדט חוללה תהפוכות בשורות התנועה הציונית. בשנות העשרים והשלושים תנועות ציוניות בעלות מגוון עשיר של אידיאולוגיות נעשו למפלגות פוליטיות, ובהסתדרות הציונית העולמית התפתחה מערכת רב־מפלגתית. ד"ר חיים ויצמן, שחלק נכבד מהשגתה של הצהרת בלפור נזקף לזכותו, היה נשיא ההסתדרות הציונית העולמית במשך רוב התקופה שבין מלחמות העולם. ללא מפלגה משלו, עמד ויצמן בראש קואליציות שונות שהורכבו ממפלגות שקיבלו את מנהיגותו הכריזמטית ואת מדיניותו הפרו־בריטית. גלעין התומכים שלו היה קבוצת הציונים הכלליים, שלא הזדהתה עם שום משנה אידיאולוגית מוגדרת לבד מהרעיון הציוני הבסיסי. הרכיב החזק ביותר בהסתדרות הציונית היה תנועת העבודה הציונית, שנודעה גם בשם מפלגות הפועלים הציוניות, בהנהגתו הדומיננטית של דוד בן־גוריון. ב־1925 הקים זאב ז'בוטינסקי תנועה לא סוציאליסטית, שאימצה קו לאומי אגרסיבי יותר מזה של פלגי הציונות האחרים והיתה למפלגה הרוויזיוניסטית. לאחר עשור של מריבות פרשו הרוויזיוניסטים מההסתדרות הציונית העולמית והקימו את ההסתדרות הציונית החדשה. חילוקי הדעות בין גורמים אלה נסבו גם על הדרך הטובה ביותר לשאת ולתת עם הבריטים ולהתמודד עם הערבים. המריבות בין הפלגים השתקפו בארגון החברתי, הכלכלי והצבאי של היישוב. בן־גוריון צידד במדיניות הבלגה לנוכח ההתקפות הערביות המזוינות על יישובים יהודיים בשנות השלושים והגביל את היקף הפעילות של ארגון "ההגנה", ואילו ז'בוטינסקי צידד בפעולות גמול. בתחילת שנות השלושים הקימה קבוצת פורשים מ"ההגנה" מחתרת יהודית מיליטנטית, האצ"ל. גוף זה, שהכתיר את ז'בוטינסקי למצביא העליון שלו, דגל במדיניות אקטיבית יותר של פעולות גמול נגד התקפות הטרור הערביות ובקו נוקשה יותר נגד הבריטים, שהתכחשו בהתמדה להתחייבותם לקדם את בניית הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל. סיעה קיצונית אף יותר בשורות האצ"ל רצתה לעשותו לצבא שחרור עצמאי. מנהיג הסיעה היה אברהם שטרן, דמות דינמית שמיזגה בין תפיסה לאומית יהודית משיחית ובין הערצה לטכניקות המבצעיות של הצבא האירי הרפובליקני. באוגוסט 1939 ביצע האצ"ל את הפעולות הצבאיות הראשונות שלו נגד הבריטים, אבל בתוך זמן קצר לכדו שלטונות המנדט את כל הצמרת שלו, לרבות שטרן.7

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נמקו שטרן ותומכיו בכלא. למורת רוחו, התחייבו ראשי האצ"ל לתמוך בבריטניה במאבקה בגרמניה הנאצית, אך שטרן האמין שכל אויב של האימפריה הבריטית, אפילו מוסוליני והיטלר, הוא בעל ברית של הציונים. ביוני 1940 שוחרר שטרן ממאסר, לאחר שהקים לפני כן ארגון עצמאי ושמו "האצ"ל בישראל", לימים לח"י, וניסה ליצור קשר עם איטליה הפשיסטית. לאחר שפנייתו זו לא נענתה, ניסה לפנות לגרמנים. בינתיים תקפה חבורת לוחמי המחתרת שלו מטרות בריטיות בארץ ישראל. הטקטיקה המועדפת עליהם היתה התנקשות בנפש, והמטרה הראשית שלהם היתה הבולשת המנדטורית הבריטית של משטרת ארץ ישראל. האוכלוסייה היהודית, רובה ככולה, לא ראתה בעין יפה את הטקטיקה הרצחנית של שטרן, בייחוד בזמן שהצבא הבריטי לבדו חצץ בין ארץ ישראל ובין הכוחות הגרמניים. הבריטים הצליחו לנטרל את "האצ"ל בישראל", ושוטרים בריטים הרגו את שטרן בפברואר 1942. ואולם כעבור שנתיים הצליחו שרידי הארגון להתארגן מחדש בהנהגתו של נתן פרידמן־ילין, שעיברת מאוחר יותר את שמו לנתן ילין־מור.7 תחת רישומה של שואת יהודי אירופה החליטו חברי הלח"י להקדיש את חייהם לגירוש הבריטים מארץ ישראל ולכינון מדינה יהודית. גם הפעם הם סירבו להמתין לאירועים חיצוניים ויזמו שורת התנקשויות, שהגיעו לשיאן ב־1944 עם ההתנקשות בחייו של לורד מוין, הדיפלומט הבריטי הבכיר ביותר במזרח התיכון וידידו האישי של ראש הממשלה וינסטון צ'רצ'יל. הסוכנות היהודית נחרדה מהמעשה ופעלה למנוע פעולות דומות, שלהערכתה פגעו במאמץ המדיני.8

7 תהליך ההתארגנות מחדש של הנהגה ללח"י החל, למעשה, עם בריחתו של יצחק שמיר ממחנה המעצר הבריטי במזרעה בספטמבר 1942, וגברה בעקבות בריחתו של ילין־מור ממחנה המעצר הבריטי בלטרון בנובמבר 1943. בראש הלח"י עמד "מרכז" שחבריו היו שמיר, ילין־מור וישראל שייב (לימים אלדד).

 

ההתנקשות בלורד מוין היתה אסון לדיפלומטיה הציונית. וינסטון צ'רצ'יל אהד את הציונות, ולאחר מינויו לראש הממשלה, במאי 1940, התחיל להרחיק את הדיפלומטיה הבריטית צעד־צעד מהספר הלבן ונטה לתמוך בתוכנית לחלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות. אבל ההתנקשות בחייו של לורד מוין עוררה את כעסו; תוכנית החלוקה נגנזה, והוא סירב לדון בעתיד ארץ ישראל. במאי 1945 הודיע צ'רצ'יל לוויצמן בבוטות שהעניין יצטרך להמתין לוועידת השלום שלאחר המלחמה. העימות בין הבריטים לציונים נראה בלתי נמנע. הרצח ההמוני של יהודי אירופה הקצין את התנועה הציונית. עוד במאי 1942 כינסה הסתדרות ציוני אמריקה ועידת חירום במלון בילטמור בניו יורק שקראה להקמת מדינה יהודית ריבונית בארץ ישראל, תוכנית שהיתה למניפסט של ההסתדרות הציונית העולמית. בתחילת 1944 התריע האצ"ל על הסירוב הבריטי להתיר לפליטים יהודים להיכנס לארץ ישראל, הכריז על מרד וחידש את פעולותיו הצבאיות נגד הבריטים. בראשו עמד באותה עת מנחם בגין, יליד פולין, תלמידו הבלתי מתפשר של זאב ז'בוטינסקי, שהצליח להימלט מאירופה ולהגיע לארץ ישראל במאי 1942.9

משהסתיימה המלחמה באירופה במאי 1945, התבררו ממדי רצח העם שעשו הגרמנים ביהודים — כשישה מיליון יהודים נטבחו. הניצולים ששרדו מהקהילות היהודיות הגדולות במזרח אירופה התקבצו במחנות פליטים עגומים על אדמת גרמניה ואוסטריה. הם לא מנו יותר מכמה עשרות אלפים, טיפה בים של שבעה מיליון עקורים, אבל בשונה משאר הפליטים שהמלחמה עקרה מבתיהם, לא היו להם בתים לחזור אליהם, ואלה שניסו לחזור למקומות מגוריהם הקודמים גילו שאינם רצויים שם עוד. רובם לא רצו אלא לעזוב את אירופה לארץ ישראל או לאמריקה. ניצחונה של מפלגת הלייבור בבחירות הכלליות בבריטניה ביולי 1945 עורר בעולם היהודי גל של תקוות לפתיחת שערי ארץ ישראל. מפלגת הלייבור תמכה בציונות במשך שנים, ובוועידתה בדצמבר 1944 הושמעה קריאה ברורה וחד־משמעית לביטול הספר הלבן של 1939. יתר על כן, נשיא ארצות הברית אז, הארי טרומן, לחץ על ראש הממשלה הבריטי החדש, קלמנט אטלי, לאפשר ל־100 אלף פליטים יהודים מאירופה להיכנס לתחומי ארץ ישראל. לחצו של טרומן בא בתגובה על דוח שכתב פקיד אמריקני, ארל ג' הריסון, שחקר את מצבם של היהודים במחנות העקורים באזור הכיבוש האמריקני בגרמניה. מסקנתו של הריסון היתה שרובם המכריע של הניצולים מעוניינים להגיע לארץ ישראל. 100 אלף היתרי עלייה היו אמורים לפתור את בעיית העקורים היהודים. אבל אטלי ושר החוץ שלו, ארנסט בווין, ראו את הבעיה באור אחר. לדעתם, היה צריך להבטיח את חיי היהודים באירופה ולאפשר לפליטים לשוב למקומות מוצאם. יתר על כן, נציגים בריטים במדינות ערב ואנשי הממשל הבריטי בארץ ישראל הזהירו את אטלי ובווין כי זרימה המונית של יהודים לארץ ישראל תעורר תסיסה אנטי־בריטית ברחבי העולם הערבי.10

בספטמבר 1945 הוטל על ועדת שרים חדשה להחליט על עתידה של ארץ ישראל. אטלי היה מודע היטב לכך שמקץ שש שנות מלחמה הגיעה בריטניה לפשיטת רגל כלכלית, ולכן נטה לקצץ במחויבויות של ארצו מעבר לים. בווין התרשם יותר מהעצות שקיבל ממשרד החוץ וממה ששמע מראשי המטות של הכוחות המזוינים. הם טענו כי הבסיסים הצבאיים של בריטניה בארץ ישראל חיוניים לאסטרטגיה הבריטית במזרח התיכון ובעולם כולו, ותיכננו לשלוח לארץ ישראל תגבורות שישמשו גם עתודה אסטרטגית של בריטניה באזור. פקידי משרד החוץ וראשי הכוחות המזוינים המליצו לא לעשות דבר שירגיז את דעת הקהל הערבית. שר המושבות, ג'ורג' הול, הסכים אפוא כי בהיעדר הסדר ארוך טווח אַל לממשלה לחרוג ממכסת העלייה שנקבעה בספר הלבן: 1,500 יהודים בחודש. הידיעות על החלטת הממשלה עוררו אכזבה עצומה בחוגים יהודיים, ויותר מכך, ההחלטה הולידה את העימות האנגלו־אמריקני הראשון מני רבים בשאלת ארץ ישראל. ממשל טרומן התעלם מהרגישויות הבריטיות, פירסם את דוח הריסון והדגיש את התביעה להגדיל את מספרם של היתרי העלייה. טרומן לא פעל רק מדאגה הומניטרית: לנגד עיניו עמדו שיקולים אלקטורליים — רצון להשיג את תמיכת הבוחרים היהודים בניו יורק במפלגה הדמוקרטית. אטלי ובווין התרעמו על הלחץ האמריקני ההולך וגובר להגדיל את העלייה וטענו כי התעמולה הציונית בארצות הברית הפכה בעיה בין־לאומית סבוכה לכלי משחק בפוליטיקה הפנימית האמריקנית.11

עם זאת, בווין האמין כי ארצות הברית ובריטניה צריכות לתאם את מדיניות החוץ שלהן. כשם שהיה בטוח כי רק ארצות הברית היתה חזקה דיה להרתיע את ההתפשטות הסובייטית, כך ידע בווין שבריטניה תלויה באוצר האמריקני מבחינה כלכלית. לכן היה נחוש בדעתו לערב את וושינגטון בפתרון שאלת ארץ ישראל. בתגובה לקריאה להתיר את כניסתם של 100 אלף יהודים לארץ ישראל, הציע בווין להקים ועדת חקירה אנגלו־אמריקנית שתבחן את המצב במחנות העקורים היהודים ותעמוד על דרכים להקל את מצוקתם. הוא הקצה לוועדה זו, שהיתה אמורה למנות שישה חברים אמריקנים ושישה חברים בריטים, ארבעה חודשים לביצוע החקירה. ברוח של אופטימיות שלא במקומה קיווה בווין שדוח הוועדה יספק בסיס למדיניות משותפת לטווח ארוך. ההודעה על הקמת הוועדה האנגלו־אמריקנית פורסמה ב־13 בנובמבר 1943; מדיניות הספר הלבן נותרה בינתיים בעינה.12

התנועה הציונית הגיבה על המשך ההגבלות על העלייה בתערובת של לחץ פוליטי — במיוחד בארצות הברית — תעמולה ופעולות התרסה. המוסד לעלייה ב' של "ההגנה" התחיל לארגן עלייה לא חוקית — העפלה — מאירופה. אוניות חכורות, שהועמסו בפליטים וניסו להבקיע את המצור הימי הבריטי, נועדו להמחיש באופן דרמתי את עוולות השלטון הבריטי. הלך הרוח בארץ ישראל צידד בהפגנת עוצמה צבאית שמטרתה להניע את הבריטים לשנות את דעתם. בספטמבר התעלה ארגון "ההגנה", בהוראת הנהלת הסוכנות, מעל המחלוקות האידיאולוגיות עם האצ"ל והלח"י. למרות שנים של סכסוכים מרים כוננו שלושת הגופים במשותף את תנועת המרי העברי. בליל 1 בנובמבר 1945 פתחה תנועת המרי בגל התקפות (ליל הרכבות) כדי להוכיח שיש בכוחה לסכל את התוכנית להפיכת ארץ ישראל לבסיס בריטי יעיל. אנשי "ההגנה" חיבלו במסילות ברזל ביותר מ־150 מקומות ופגעו בשתי ספינות משמר בריטיות שנלחמו בהעפלה. יחידה משותפת של האצ"ל והלח"י תקפה את תחנת הרכבת בלוד, התחנה המרכזית בארץ, ופוצצה כמה קטרים ומבנים. חוליה של הלח"י תקפה את בתי הזיקוק בחיפה. שישה שוטרים וחיילים בריטים נהרגו באותו לילה.13

ממשלת בריטניה היתה נחושה לבלום את התסיסה בארץ ישראל, ובו־בזמן לחפש אחר פתרון דיפלומטי. פקידים בריטים עמלו על הקמת הוועדה האנגלו־אמריקנית, ובה בעת תוגברו כוחות הביטחון בארץ ישראל באופן ניכר. מכל מקום, במשך ששת החודשים הבאים ניתנה עדיפות לתמרונים הדיפלומטיים על פני המאמצים להשיג הכרעה צבאית. מנובמבר 1945 עד אפריל 1946 עמד המסלול הדיפלומטי בסימן עבודתה של הוועדה האנגלו־אמריקנית. הוועדה שמעה עדויות בוושינגטון ובלונדון, ואחר כך יצאו חבריה במפוצל לבדוק את מצב היהודים במרכז אירופה ובמזרחה. הוועדה שבה והתכנסה לשמיעת עדויות בקהיר ושהתה בארץ ישראל מ־6 עד 28 במרס. אחר כך טסו חברי הוועדה ללוזאן כדי לעיין בעדויות ולכתוב את מסקנותיהם. ניסוח הדוח הושלם לאחר הרבה ויכוחים ופשרות בין נקודת המבט האמריקנית לזו הבריטית, ב"יום שישי הטוב", 19 באפריל 1946. כל חברי הוועדה סמכו את ידם עליו. הם המליצו לאפשר כניסה לאלתר של 100 אלף עקורים יהודים לארץ ישראל וקראו לבטל את החוקים שמנעו מהיהודים לרכוש קרקעות ולהקים יישובים חדשים, ואולם בה בעת קראו לכונן בארץ ישראל משטר נאמנות של ארגון האומות המאוחדות, שיעמוד בעינו עד שהיהודים והערבים יהיו מוכנים לחיות יחדיו בשלום במדינה אחת. בדוח נכללה גם הוקעה נמרצת של כל אלימות ושימוש בכוח בידי מי מהצדדים במטרה להשתלט על משנהו.14

הדוח הפחיד את אנשי משרד החוץ ואת ראשי המטות הבריטיים, שהיו משוכנעים כי הכנסת 100 אלף יהודים לארץ ישראל תגרור מרד של ערביי ארץ ישראל וניכור מצדן של מדינות ערב, שבריטניה קיבלה מהן את עיקר תצרוכת הנפט שלה. בשל צירוף מקרים גורלי התחדשו באותה עת ממש הדיונים על החוזה בין בריטניה למצרים, שבכפוף לו החזיקו הצבא הבריטי והצי הבריטי בסיסים באלכסנדריה, בדלתא של הנילוס ולאורך תעלת סואץ. אילו דרשו המצרים מבריטניה לפנות את הבסיסים האלה, היתה ארץ ישראל נעשית למקום האידיאלי להצבת הכוחות המפונים. אבל התנאי ההכרחי לכך היה מצב של רגיעה בארץ ישראל עצמה. הלך הרוח בלונדון ובירושלים נעשה מריר עוד יותר בגלל כמה התקפות טרור זדוניות על כוחות הביטחון. בתגובה על דוח הוועדה האנגלו־אמריקנית הודיע הקבינט על נכונותו לשקול כניסה של 100 אלף יהודים לארץ ישראל בתנאי שארגוני המחתרת היהודיים יפורקו מנשקם, ובתנאי שארצות הברית תסכים להשתתף בעלויות ובלוגיסטיקה של העברת המוני בני אדם לארץ ישראל. ב־30 באפריל פורסם ברבים הדוח של הוועדה, ובו־ביום, בלי להיוועץ בלונדון, אימץ הנשיא טרומן בפומבי את ההמלצות לעליית 100 אלף יהודים לארץ ישראל. ראש הממשלה הבריטי אטלי זעם: הוא קיווה שכנגד העלייה ייכפה על הסוכנות היהודית לבלום את הטרור, אבל טרומן משך את ידית המנוף בכיוון ההפוך. למחרת הודיע אטלי לבית הנבחרים שלא תהיה עלייה יהודית המונית לארץ ישראל כל עוד "הארגונים הלא לגאליים" לא יפורקו מנשקם. עם זאת, לא היתה לשר החוץ בווין ברֵרה אלא להמשיך במסלול הדיפלומטי. הוא נשא ונתן עם הממשל האמריקני על כינוס קבוצת מומחים, שתבחן דרכים ליישום המלצותיה של הוועדה האנגלו־אמריקנית.15

וושינגטון נענתה ושלחה צוות מומחים לפגישה עם הפקידים הבריטים כדי לבחון את ההשתמעויות של דוח הוועדה ולחפש דרכים ליישומו. בראש הצוות האמריקני עמד הדיפלומט הנרי גריידי. ראש הקבוצה הבריטית היה סר נורמן ברוק, מזכיר הקבינט. אחרי ויכוחים רבים הועלתה תוכנית לחלק את ארץ ישראל לשני אזורים אוטונומיים, יהודי וערבי, תחת שלטון בריטי כולל.8 עליית 100 אלף היהודים תותר, בסיועה של ארצות הברית, רק אם שני הצדדים יקבלו את התוכנית. כשהרברט מוריסון, יושב ראש ועדת הקבינט לענייני ארץ ישראל, הציג בפרלמנט את תוצאות דיוני הוועדה, נודעו הצעותיה, בטעות, כתוכנית מוריסון־גריידי. הציונים דחו אותה על הסף מפני שהשאירה את ארץ ישראל בשלטון בריטי ונתנה להם אוטונומיה רק ב־17 אחוז משטח הארץ. אבל בווין, שהתוכנית היתה לאמיתו של דבר שלו, קיווה שהיהודים יסכימו לתוכנית בשמחה, שכן המאבק הבריטי נגד המחתרת היהודית החליש את היישוב לתקופה קצרה. הוא טעה. הציונים הצליחו להתאושש ולשוב למעמדם הודות לשדולה החזקה שלהם בארצות הברית. ב־31 ביולי 1946, בעוד הרברט מוריסון מודיע בפרלמנט על תוכנית האוטונומיה האזורית, החזיר טרומן את גריידי לארצות הברית ל"דיונים נוספים". הוא לא אמר דבר על יישום התוכנית, קל וחומר על סיוע אמריקני ליישום זה.16

8 וכן לשני אזורים אוטונומיים, ובכלל זה הנגב וירושלים, בשלטון בריטי ישיר.

 

סירובו של טרומן לתמוך ב"תוכנית מוריסון־גריידי" חיבל בדיפלומטיה האנגלו־אמריקנית של בווין. השאלה הבוערת של 100 אלף הפליטים היהודים נותרה תלויה ועומדת, ופתרון בר־קיימא ארוך טווח לשאלת ארץ ישראל לא נראה באופק. בווין המשיך להפיץ את התוכנית והחליט לזמן ועידה, שבה קיווה להפגיש יחדיו את היהודים והערבים על בסיס האוטונומיה האזורית, אבל שני הצדדים לא היו מוכנים להשתתף במשחק. ההנהגה הציונית הסכימה בתנאי מוקדם שהבריטים יסכימו לחלוקה כנקודת פתיחה לדיונים. בווין והול, שר המושבות, התעקשו להתנות את השתתפותם של הנציגים הציונים בהסכמתם לאוטונומיה מוגבלת בחלקים של ארץ ישראל ולהמשך השלטון הבריטי. השיחות הגיעו אפוא למבוי סתום. הוועידה נפתחה בלונדון ב־9 בספטמבר, בלי השתתפות יהודית. מדינות ערב, ששימשו גם כנציגיהם של ערביי ארץ ישראל, דרשו להעניק לארץ ישראל עצמאות מלאה לאלתר. בווין פיזר את ההתכנסות ב־2 באוקטובר, לאחר שנכשל בניסיונותיו להשיג את הסכמת הנציגים הערבים לעלייה יהודית מוגדלת כלשהי, קל וחומר לשלטון עצמי יהודי מוגבל.17

ואז, כ"מכת חסד" למדיניות הבריטית, חזר הנשיא טרומן באיגרת ליהודי ארצות הברית בערב יום הכיפורים, 4 באוקטובר, על קריאתו לעלייה יהודית לארץ ישראל, ומדבריו נראה שהוא תומך בחלוקה. ראש הממשלה אטלי שוב רתח מזעם. בעיניו היה גורלו של המזרח התיכון תלוי עכשיו ברצונו של טרומן להשיג יתרון קצר טווח בבחירות אמצע הקדנציה9 בארצות הברית. אבל לממשלה הבריטית לא נותרו כל אופציות, והיא החליטה לכנס מחדש את ועידת לונדון במאמץ אחרון למצוא הסדר מוסכם לפני שתיאלץ לכפות הסדר. בווין אמר לחברי הקבינט כי בהיעדר כל תוצאה מקובלת על שני הצדדים אפשר שבריטניה תנקוט צעדים להעברת המנדט לארגון האומות המאוחדות, יורשו של חבר הלאומים. המסלול הדיפלומטי הגיע לקצו.18

9 לבית הנבחרים ולשליש מהסנאט.

 

הכישלון הדיפלומטי של בווין החריף שבעתיים מכיוון שהקדימות שניתנה לדיפלומטיה חיבלה שוב ושוב במאמצי משטרת המנדט והצבא הבריטי לבלום את ההתקוממות היהודית.

בנובמבר 1945 מנתה משטרת המנדט כ־9,000 קצינים ובעלי דרגות אחרות, שחולקו לשלושה מגזרים נפרדים: בריטי, יהודי וערבי (היו גם יותר מ־12 אלף שוטרים יהודים או "נוטרים" ב"משטרת היישובים העבריים", שתפקידם היה להגן על יישובים יהודיים). לצד המשטרה הרגילה הוקם כוח המשטרה הנייד (Police Mobile Force), שנודע בראשי התיבות שלו PMF. כוח זה היה מקביל לגדוד חי"ר ממונע מצויד בשריוניות, במשאיות ובנשק כבד. אלא שנתונים אלה לא שיקפו את מספר השוטרים ה"כשירים". מטעמים ברורים הסתמכו השלטונות בעיקר על המגזר הבריטי במשטרה בכל הנוגע לדיכוי החתרנות. יתר על כן, מצבת כוח האדם של המשטרה הרגילה ושל כוח המשטרה הנייד היתה נמוכה בחמישים אחוז מהתקן. מספר השוטרים ה"כשירים" בשני הכוחות האלה עמד על 1,672 ו־919 בהתאמה.19

הצבא היה אמור לסייע למשטרה במקרה של אי־שקט אזרחי. בסוף מלחמת העולם השנייה הורכב חיל המצב הבריטי בארץ ישראל מדיוויזיית החי"ר הראשונה וכן מיחידות של חיל האוויר המלכותי והצי המלכותי וממספר גדול של חיילי שירותים. בספטמבר 1945 הגיעה לארץ ישראל הדיוויזיה המוטסת השישית, כעתודה האסטרטגית של בריטניה במזרח התיכון. בנובמבר נכללו בחיל המצב דיוויזיית חי"ר אחת, דיוויזיה מוטסת אחת, בריגדת חי"ר עצמאית אחת והרבה עוצבות לוגיסטיקה, חיל אוויר וחיל ים. על הנייר מנה כוח זה כ־100 אלף איש, אבל רק 25 אלף היו חיילים קרביים שהתאימו למלחמה בטרור.20

מול כוחות הביטחון התייצבו כ־45 אלף יהודים בארגון "ההגנה", כוח מיליציה בגיוס חלקי. רוב היחידות של ארגון "ההגנה" היו נייחות ונועדו להגן על היישובים שמגויסיהן גרו בהם; רק כמה מאות התאימו לפריזה ניידת. הכוח היהודי היעיל ביותר היה הפלמ"ח, שהתפתח מתוך "ההגנה". הפלמ"ח כלל בסך הכול כ־2,000 לוחמים, וראשוני המתגייסים עברו אימונים מטעם הצבא הבריטי להכשרתם לפעולות מודיעין וחבלה תחת כיבוש גרמני בשנים 1942-1941. ל"הגנה", בהנהגתו של משה סנה, ולפלמ"ח, בפיקודו של יצחק שדה, היה מבנה פיקודי מאורגן, מערך שליטה בכוחות ובזרועות מודיעין ולוגיסטיקה. הם היו כפופים בסופו של דבר לסוכנות היהודית. לעומתם, האצ"ל והלח"י פעלו רוב הזמן תחת דרגים פוליטיים משלהם, ולכן נקראו "פורשים". האצ"ל, בפיקודו של מנחם בגין, מנה ב־1945 כ־1,500 איש, שהיו מרוכזים בעיקר בכמה מושבות וערים: תל אביב, ירושלים, פתח תקווה, רמת גן, ראשון לציון ונתניה. המדיניות האקטיביסטית שלו משכה אל דגלו מגויסים חדשים מקרב תושבים ותיקים, עולים חדשים וחברים בארגון "ההגנה", והיקפו צמח במהרה ל־5,000 איש מסביב לגרעין של 600-500 לוחמים. מספרם של חברי הלח"י עמד על 600 בלבד — 150-100 לוחמים וכמה מאות מתנדבים צעירים מדביקי כרוזים, שגרמו ללח"י להיראות גדול מכפי שהיה בפועל. חברי הארגון נטמעו באוכלוסייה היהודית של תל אביב, חיפה וירושלים. בימי תנועת המרי, מאוקטובר 1945 עד יולי 1946, הוכפפו הפעילויות של שלושת הארגונים האלה לתיאום רופף של גוף ששמו ועדת X. ארגון "ההגנה" היה אמנם השותף הדומיננטי בתנועת המרי ובוועדת X, אבל נבצר ממנו להשתלט על המיליטנטים, וממילא הונח להם להמשיך בסדר היום שלהם, לתפוס נשק ולגנוב כסף למימון פעולותיהם.21

"ההגנה" והפלמ"ח העדיפו לתקוף מטרות ששילבו ערך סמלי וטקטי, במיוחד מתקנים הקשורים לאכיפת המצור על חופי הארץ, והתאמצו למזער את מספר הנפגעים הבריטים. האצ"ל לא היה אנין טעם עד כדי כך. מבחינתו, היו כל אנשי כוחות הביטחון והממשל הבריטיים בבחינת מטרות כשרות. הלח"י מצא עונג מיוחד בהתנקשות בחייהם של שוטרים, חיילים ופקידי ממשל. במסגרת מאמציהם להשיג נשק, יצאו גם האצ"ל וגם הלח"י לתקוף מתקנים של כוחות הביטחון הבריטיים, בידיעה שהתקיפות יביאו לנפגעים. לשוד בנקים או יהלומים נלוו לא פעם חילופי אש. אפילו בימי תנועת המרי המאוחדת נותר מרחב גדול לאלימות חסרת רסן. ארץ ישראל עמדה על סף דרדור לתהום עמוקה, שבה כל פעולה ברוטלית מולידה אכזריות נוספת.

ארגון "ההגנה" פתח את המתקפה שלו במסגרת תנועת המרי ב־25 באוקטובר, בפשיטה על תחנת משמר החופים בגבעת אולגה, תחנה ששימשה בסיס ליירוט ספינות מעפילים. בפשיטה זו נפצעו כתריסר שוטרים, אך פעילות התחנה לא הושבתה. בליל 1 בנובמבר בוצע, כאמור לעיל, גל תקיפות ראשון של תנועת המרי העברי המאוחדת, שבו נהרגו שישה חיילים ושוטרים בריטים. ב־27 בדצמבר תקף האצ"ל בו־זמנית את מפקדות הבולשת בירושלים וביפו. התוקפים הפעילו פצצות וריססו באש אוטומטית את השוטרים שניסו לצאת מהבניינים הבוערים. עשרה שוטרים וחיילים נהרגו ותריסר נפצעו.22

בינואר 1946 חזרו לוחמי "ההגנה" אל תחנת המשטרה בגבעת אולגה, הרסו אותה ופצעו שבעה־עשר חיילים בריטים. התקפה מקבילה על תחנת הרדאר על הכרמל השתבשה ועלתה ל"הגנה" בנפגעים. ניסיון שני, כעבור חודש, הסתיים בהריסת המתקן ובפציעת שמונה מחיילי חיל האוויר המלכותי. בעת ובעונה אחת הוגבר קצב השיגור של אוניות המעפילים מאירופה, בניסיון לפרוץ את המצור הבריטי על חופי הארץ. כל הגעה של אונייה כזאת והורדת המעפילים ממנה אל החוף היו כרוכות בסכנת התנגשות בסיורי משטרה. ב־21 בינואר 1946 יצא הפלמ"ח לתקוף שלושה מחנות של כוח המשטרה הנייד בשלושה אזורים שונים. במהלך הלחימה נהרגו ארבעה לוחמי פלמ"ח,10 ורק בריטי אחד נפגע. אחר כך בא תורו של האצ"ל. הארגון נודע בפעולותיו המרהיבות והמורכבות מבחינה לוגיסטית. בליל 25 בפברואר פגעו חוליות פשיטה של האצ"ל בשלושה שדות תעופה צבאיים, הרסו חמישה מטוסים וגרמו נזק לשבעה־עשר נוספים. ארבעה לוחמי אצ"ל נהרגו, אבל חיל האוויר המלכותי איבד ציוד בשווי 750 אלף ליש"ט. זו היתה הכרזה נחרצת שהבריטים לא יוכלו להשתמש בארץ ישראל כבסיס צבאי, אלא אם כן יגיעו להסדר בעניין עם היהודים או יביסו אותם.23

10 בהתקפה על תחנת המשטרה בשֹרונה — לימים הקריה בתל אביב; על שמם רחוב הארבעה הסמוך.

 

ב־6 במרס פשטו לוחמי האצ"ל על מחסן הנשק של מחנה הצבא הבריטי בסרפנד (צריפין), הרגו שומר ופצעו עובדת אזרחית. כוחות הביטחון תפסו אחר כך תשעה לוחמי אצ"ל, וכעבור זמן־מה נידונו שניים מהם למוות. ב־23 באפריל תקף האצ"ל את משטרת רמת גן בניסיון לתפוס נשק. בפעולה זו נפצעו ארבעה לוחמי אצ"ל ונהרגו שלושה שוטרים. כעבור יומיים ערך הלח"י התקפת לילה רצחנית על פלוגת צנחנים ששמרה על חניון של הדיוויזיה המוטסת השישית בתל אביב. הפושטים חטפו מהצנחנים חמישה־עשר רובים והרגו שבעה מהם. כמה מההרוגים נורו בדם קר בשעה ששכבו ללא נשק במיטותיהם.24

כל שלושת כוחות המחתרת תקפו את מערכת התחבורה. ארגון "ההגנה" ביקש לשתק את הפעילות הצבאית הבריטית, ואילו האצ"ל תקף את נקודות התורפה של היחידות הבריטיות, כשזיהה אותן. הלח"י, בהשראת הפילוסופיה האנטי־אימפריאליסטית שלו, רצה לגבות מהכובשים מחיר כלכלי גבוה ונמשך שוב ושוב לתקוף מטרות הקשורות לתעשיית הנפט, לרבות צינורות נפט ובתי הזיקוק בחיפה. ב־10 ביוני תקף האצ"ל ארבע רכבות ופצע שלושה מאנשי כוחות הביטחון. כעבור שישה ימים, ב"ליל הגשרים", הרסו לוחמי "ההגנה" לחלוטין או חלקית לא פחות מאחד־עשר גשרים, וניתקו את נתיבי האספקה בין ארץ ישראל לארצות השכנות. מפגן כוח דרמתי זה עלה ל"הגנה" ולפלמ"ח בארבעה־עשר הרוגים;11 לצבא הבריטי ולמשטרה היו חמישה נפגעים. למחרת, 17 ביוני, איבד הלח"י לא פחות מעשרים ושישה מאנשיו בהתקפה על בתי המלאכה של הרכבת במפרץ חיפה. כעבור עשרים וארבע שעות חטף האצ"ל חמישה קצינים בריטים בתל אביב והודיע שיוציא אותם להורג אם לא יומתק עונש המוות שנגזר על אנשיו.25

11 בהתקפה על גשר א־זיב (מסילת ברזל) על נחל כזיב.

 

אף על פי שהמחתרת היהודית ספגה אבדות, חשפה יכולתה לפגוע שוב ושוב במטרות בריטיות, ממשלתיות, צבאיות ומשטרתיות, את המגבלות של כוחות הביטחון. בראש ממשלת המנדט עמד הנציב העליון, שהיה גם המפקד העליון של כל כוחות הביטחון בארץ. ב־21 בנובמבר 1945 מונה סר אלן קנינגהאם לנציב העליון השביעי, ובדיעבד גם האחרון. סר קנינגהאם בן החמישים ושמונה היה גבר נמוך ונאה בעל קסם אישי רב. אביו היה פרופסור לאנטומיה, אבל הוא בחר בקריירה צבאית. ב־1906 הוסמך לקצונה בחיל התותחנים המלכותי, ואחר כך שירת בהצטיינות בחזית המערבית במלחמת העולם הראשונה. בין שתי מלחמות העולם הוא מילא תפקידים רבים וקודם לדרגת מייג'ור ג'נרל. בינואר 1940 עמד בראש הכוח הבריטי שגירש את האיטלקים ממזרח אפריקה. הוא ניהל את המערכה הזאת ניהול מזהיר והשלים את משימתו בארבעה חודשים. באמצע 1941 מינה אותו גנרל קלוד אוקינלק, המפקד העליון הבריטי במזרח התיכון, למפקד הארמיה השמינית. בתפקידו זה הוא היה אחראי למתקפת הסתיו, שנועדה להסיר את הכיתור על עיר הנמל טוברוק. ברגע מכריע במהלך המתקפה בגדו בו עצביו, והוא הודיע לאוקינלק כי הגיע הזמן לעבור למגננה. אוקינלק לא התרשם, ושיחרר אותו מהפיקוד על הארמיה. קנינגהאם חזר לבריטניה ומילא כמה תפקידים מנהליים עד סוף המלחמה, ומעולם לא נמלט מצלו של הכישלון. רבים ממכריו סברו שדעתו היתה נחושה להוכיח שהוא יכול להילחם עד הסוף ולנצח בקרב. ארץ ישראל היתה למבחנו האחרון.26

זמן קצר לאחר בואו שלח קנינגהאם את הדוח החודשי הראשון שלו לג'ורג' הול, שר המושבות, שהיה הממונה עליו. הוא הודיע לו כי דעת הקהל היהודית תומכת ברובה במחתרות. כעבור ימים מספר דיווח כי המצב הביטחוני "קשה, אך לא נואשתי מהאפשרות לפתור את הבעיה בלי להרחיב את הפעולות הצבאיות". מצד שני, "ייתכן שיהיה צורך במבצע צבאי כדי להשקיט את הארץ". יֵקל עליו מאוד למלא את תפקידו אם הממשלה תודיע על מדיניות ברורה בנוגע לעתידו של המנדט ותציג פתרון למצוקתם של העקורים היהודים. כאן היתה הדילמה של קנינגהאם. כל מי שפגש אותו מסכים כי היה אדם נבון ובעל כוונות טובות. ברטלי קראם, חבר אמריקני בוועדה האנגלו־אמריקנית, סיפר כי קנינגהאם היה, "אחד הפקידים הבריטים המעטים שפגשתי שניחן בהבנה ובאהדה לעמדות היהודית והערבית כאחד". גולדה מאירסון, לימים ראש הממשלה גולדה מאיר, חברת הסוכנות היהודית, זכרה אותו כ"אדם חביב והגון להפליא". הוא שאף בהתמדה להשיג פיוס פוליטי, אבל תפקידו היה גם לשמור על חוק וסדר. למרבה הצער, לא היה לאל ידו להציע ליהודים ויתורים של ממש (פחות מכול — להגדיל את מספר העולים), ולכן לא נותר לו אלא להתייצב מול תסיסה גדלה והולכת, שדחפה אותו לאמצעים דרקוניים יותר ויותר.27

משטרת המנדט היתה קו ההגנה הראשון נגד המרי, ולכאורה האמצעי העיקרי לדיכויו. אבל המשטרה הזאת היתה כלי פגום. היא נוסדה ביולי 1920 ונבנתה על פי הדגם של המשטרה האירית המלכותית (R.I.C). עם פירוק המשטרה האירית המלכותית ב־1922, לאחר חלוקתה של אירלנד, קלטה משטרת המנדט החדשה מאות קצינים ושוטרים אירים. כך הוקנה לה צביון אנגלו־אירי מוזר, אבל לא היה בכך כדי לתרום לשיפור יכולות השיטור שלה. בשנות העשרים והשלושים עברה משטרת המנדט כמה שלבים של התרחבות ורפורמות, כל אחד מהם בתגובה על התפרצות גדולה של אלימות בין ערבים ליהודים; אבל השילוב בין אי־הוודאות הפוליטית הנמשכת ובין הניגודים הלאומיים, האתניים והדתיים בארץ ישראל דן את כוח המשטרה למצב של מתח מתמיד. מעשיו ומהותו נעו הלוך ושוב בין עבודת שיטור סדירה לבין שמירה על הביטחון.28

כל התפרצות נוספת של הסכסוך הערבי־יהודי עירערה על כושרם של ערבים ויהודים כאחד לשרת בכוח המשטרה, וכפתה על מפקדיו לייבא צוות בריטי מהימן יותר. אבל ההרכב של הכוח, שהיה אנגלו־אירי בעיקרו, הגדיל את בידודו מהאוכלוסייה והקטין את יכולתו לאסוף מידע מודיעיני לצורך שיטור פלילי או פוליטי. במרוצת המרד הערבי, בשנים 1939-1936, מילאה משטרת המנדט תפקיד שולי יותר ויותר בהשבת הסדר על כנו ונעשתה כפופה לשליטה המבצעית של הצבא. שמה הלך לפניה כגוף שמשליט סדר ביד רמה באמצעות חיילים לשעבר, לא מאומנים כהלכה, הסבורים כי אלימות פותרת את רוב הבעיות מהר יותר מאשר אמצעי הרגעה שגרתיים ועבודת בילוש סבלנית.29 האגף לחקירות פליליות (הבולשת) הוקם בשלב מוקדם, אבל יותר מלחימה בפשיעה הושקעו משאביו באיסוף חומר מודיעיני. באמצע שנות השלושים היו לבולשת מחלקות פוליטיות נפרדות לניטור פעילות אנטי־בריטית בקרב הערבים והיהודים. אף על פי כן, היו הענפים הפוליטיים שלה קטנים ביחס למשימה שניצבה מולם ולא פותחו כראוי.30

בסדרת דוחות עוקבים על משטרת המנדט נטען שהיא צריכה לפתח את השיטור השגרתי שלה, ובייחוד לרכוש את האמון והתמיכה של האוכלוסייה המקומית, אבל נטייתה למיליטריזציה הוסיפה לעמוד בעינה. המגויסים החדשים, רבים מהם אנשי צבא לשעבר, ייחדו אמנם זמן־מה ללימוד תקנות וחוקים, שמעו סקירות על הקהילות למיניהן והתמחו בטכניקות שיטור בסיסיות, אבל תשומת לב שווה, אם לא גדולה יותר, ניתנה לאימוני נשק. במשך מלחמת העולם השנייה נשארה המשטרה כפופה לצבא. ביוזמת המפקח הכללי של משטרת המנדט, קפטן ג'ון ריימר־ג'ונס, הוקם ב־1943 כוח המשטרה הנייד כזרוע משוריינת כנגד טרור. בשלהי 1945 עזב ריימר־ג'ונס את ארץ ישראל, והוויכוח בנוגע לזהות המחליף שלו התמקד בטיעונים בדבר הדרך הטובה ביותר להשתמש במשטרה.31

משרד המושבות בלונדון רצה למנות אדם בעל ניסיון בשיטור קולוניאלי. אבל ריימר־ג'ונס וקנינגהאם העדיפו לבחור את המפקח הכללי הבא משורות הכוחות המזוינים, אולי מפני שראו את מצב הביטחון בעין מפוכחת יותר.32 המועמדים האפשריים היו קולונל ג'ון האקט, שפיקד על גדוד צנחנים בריטי בקרב האפי בארנהיים (במסגרת מבצע גן שוּק), וקולונל ויליאם ניקול גריי, המפקד לשעבר של "קומנדו 45" ביחידת הנחתים המלכותית. אשתו של האקט היתה אוסטרית, וקנינגהאם סבר כי "לעובדת היותו נשוי לאוסטרית ארית יש חיסרון מול היהודים". הוא רצה אדם יציב שיוכל להסתדר גם עם האוכלוסייה היהודית. "איני יכול לטעות במינוי הזה," אמר לממונים עליו בלונדון, אך למרבה הצער, תמיכתו בגריי לא היתה אלא טעות שכזו.33

ניקול גריי (הוא העדיף לוותר על השימוש בוויליאם) היה רווק בן שלושים ושבע, שהתנשא לגובה מאה שמונים ושמונה סנטימטר, בעל לסת רבועה וגוף חסון. הוא נולד בסקוטלנד ולמד בפנימיית הנוער גלנלמונד ליד העיר פרת. לפני המלחמה עבד כאיכר וכסוכן קרקעות באוסטרליה. ב־1940 התגייס ליחידת הנחתים המלכותית ושימש מדריך ראשי במרכז האימונים המשולב בדרלינג, באזור ארגילשייר שבסקוטלנד. כל אנשי הקומנדו שהתאמנו במרכז זכרו אותו, ורבים שנאו אותו בגלל אמות המידה המחמירות שלו וכנותו המביכה. כמעין פיצוי על התרעומת שעורר, הסתמך גריי על מנהיגותו הכריזמטית ועל אומץ לבו האישי.34

בינואר 1944 הצטרף גריי לגדוד "קומנדו 45" של יחידת הנחתים המלכותית כסגן המפקד. היחידה נחתה בחוף נורמנדי ביום הפלישה (D-Day), 6 ביוני 1944, והיתה אמורה לפלס לה דרך בלחימה ולחבור לצנחנים הבריטים שתפסו את גשר המפתח "פגסוס" על נהר האורְן, במרחק כמה קילומטרים בעומק השטח. אנשי הקומנדו הגיעו לגשר, אבל כשחצו אותו נפגע מפקדם מאש צלפים, וגריי תפס את הפיקוד. על פי הנאמר בתעודה שקיבל עם "אות השירות המצוין" לאחר הקרב: "הוא פיקד ללא לאות במשך שלושים ושש שעות על היחידה שנותרה כמעט בלי תחמושת, עד שקיבל לבסוף פקודה לסגת. את הנסיגה הוא ביצע בהצלחה, בנסיבות קשות, והחזיר את חייליו אל הקווים שלנו ללא נפגעים. במרצו הבלתי נלאה, במסירותו לתפקיד וברוחו הטובה, שלמרות כל הקשיים לא נטשה אותו לרגע, היה מייג'ור גריי מופת לכולם, ומנהיגותו המעולה היתה הגורם העיקרי לאבדות הכבדות שהיחידה שלו הסבה לאויב".35

בינואר 1945 הוליך גריי את חייליו לקרב בצפון־מערב אירופה, אך שם היתה הצלחתו הפיקודית קטנה יותר. כשקיבל פקודה לכבוש אי בנהר מאס, הוא פתח בפעולה בלי סיור מוקדם נאות ובלי סיוע ראוי, ומחמת מִשגים אלה הושמדה כליל אחת מיחידות המשנה שלו. אחרי כישלון זה הוא תיכנן התקפה למופת על העיר וסל, כחלק מההתקפה מעבר לריינוס. כעבור זמן קצר הוא נפצע וכמעט איבד את אחת מידיו. משהחלים פיקד על חייליו בשורה של קרבות קשים מול יחידות עקשניות של ואפן אס־אס. כשהגרמנים נכנעו לבסוף, הגיע "קומנדו 45" למחוז שלזוויג־הולשטיין בצפון גרמניה. אז הציג גריי פּן אחר של כישוריו ואירגן בזריזות משטר כיבוש יעיל והומני.36

אף שהיה גיבור מלחמה בסגנון העיתון Boy's own,12 הידיעות על מינויו למפקח הכללי של משטרת המנדט "זיעזעו את כל הדרגים". המועמד המועדף על הכוח היה ארתור פרדריק ג'יילס, מפקד הבולשת. ג'יילס נולד בקפריזין למשפחת חיילים ומלומדים והיה בקי מאוד בענייני המזרח התיכון. הוא בחר בקריירה במשטרה הקולוניאלית המצרית והתקדם לדרגת סגן מפקד המשטרה בפורט סעיד. מינויו בפברואר 1938 למפקד הבולשת בירושלים זכה לתמיכה מקיר אל קיר. בתפקידו זה, שבו זכה לכינוי "ג'יילס ביי", הסב את תשומת הלב לתסיסה הגוברת בקרב המגזר היהודי והקים את המחלקה לעניינים יהודיים. לעומת זאת, בעבור קצינים בכירים היה גריי זר גמור. אחד מהם טען כי גריי "אינו קצין משטרה, ואפילו אינו חייל מקצועי". כך קרה שגריי הגיע לארץ ישראל במרס 1946 וקיבל את הפיקוד על כוח רותח מזעם מחמת היחס כלפיו, הגם שזה היה בדיוק הדבר שסר אלן קנינגהאם רצה, לדבריו, להימנע ממנו. אדוארד הורן, ההיסטוריון של משטרת המנדט, שהיה אז קצין בשורותיה, היטיב לאבחן את הסיבה לכך. כדבריו: "בראש משטרת המנדט לא עמד מעולם אדם שלא היה שוטר — או אחד מקהילת המשטרה — והכול חשדו במינויו".37

12 עיתון אנגלי לנערים שהופיע בשנים 1967-1879; עד 1913 כשבועון ולאחר מכן כירחון. קיבע טיפוס של גיבור צבאי במסורת האימפריאלית.

 

החשדות האלה התאמתו לאלתר, כאשר גריי הורה לפרק את כוח המשטרה הנייד, שקציני משטרה רבים ראו בו את המפתח לדיכוי הטרור. גריי קיבל לידיו כוח שסבל ממחסור כרוני במצבת שוטריו, והוא ניסה לפתור את הבעיה בהצבתם של אנשי הכוח הנייד בתפקידי שיטור סדירים וסמך על כך שחיל המצב המתוגבר יספק בעת הצורך כוח תגובה מהיר. אלא שהחיילים לא התברכו באינטליגנציה ובניסיון של השוטרים, ולא היה מקום לצפות מהם לבצע חיפושים ומעצרים בהיקף קטן, בהתבסס על מידע מודיעיני, בשטח עירוני. דומה כי גריי פתר את הדילמה הזאת על יסוד היכרותו עם הכוחות המיוחדים הבריטיים, ה־S.A.S ויחידות הקומנדו בימי המלחמה. הוא תיכנן להקים יחידות חשאיות שיוצבו במחוזות יהודיים, יאספו מידע מודיעיני באופן מקומי ויפעלו על פי הנחיות שיקבלו ממטות משטרה מחוזיים ומהמטה הארצי. לאחר שהאנשים האלה, בלבוש אזרחי, יזהו את המטרות, הם יציבו מארב ויעצרו את טרפם, ואם ייתקלו בהתנגדות חמושה — יהרגו אותו..38

בשלהי אוקטובר 1946 נסע גריי ללונדון לסדרת פגישות עם פקידים במשרד המושבות ובקהילת המודיעין (אטלי שמע במקרה על בואו וביקש לראותו). לכאורה, הוא היה שם כדי להאיץ את הגיוס למשטרה ולבחון הצעה של ועדת המודיעין המשולבת למנות "קצין לוחמה פוליטי" בעל "ניסיון בתנאים של ארץ ישראל, ובייחוד בפסיכולוגיה של היישוב היהודי". נוסף על כך, הוא נפגש, שלא בפומבי, עם קצינים ב־MI5 וב־MI6. גריי עבר על נתוניהם של סוכני מִנהלת הפעולות המיוחדות (S.O.E)13 לשעבר ושל אנשים שלחמו ב־S.A.S או בכוחות מיוחדים אחרים בזמן המלחמה, בניסיון למצוא קצינים מתאימים לפקד על יחידה חשאית למלחמה בטרור. לוטננט קולונל ברנרד פרגוסון, מגיבורי מלחמתה של בריטניה ביפנים בבורמה, נמנה עם הראשונים שגריי התקשר אליהם.39

13 ארגון שהוקם ביולי 1940, ביוזמתם של ראש הממשלה צ'רצ'יל ושר הלוחמה הכלכלית יו דלטון, לביצוע פעולות חבלה וריגול מאחורי קווי האויב. מדריכים מה־S.O.E הכשירו את אנשי הפלמ"ח, כשהיה חשש שהארץ תיכבש בשנים 1942-1941. הארגון פורק בינואר 1946.

 

ברנרד פרגוסון, נצר למשפחה סקוטית עתיקה שרבים מבניה שירתו בצבא ובממשל הקולוניאלי, היה בן שלושים וחמש באותה עת. סבו, סר ג'יימס פרגוסון, שהחל את הקריירה שלו כקצין במשמר הגרנדירים, היה לימים סגן השר לענייני הודו, ואחר כך כיהן בזה אחר זה בשורת תפקידים: מושל דרום אוסטרליה, מושל ניו זילנד ומושל בומביי. אביו של ברנרד הגיע לדרגת מייג'ור ג'נרל, והיה המושל הכללי של ניו זילנד מ־1924 עד 1928. בני משפחתו של ברנרד פרגוסון מצד אמו מילאו גם הם תפקידים בולטים בתולדות האימפריה הבריטית. פרגוסון, שהרכיב מונוקל ואהב שירה, נראה נטול דאגות, נינוח ובעל חזות לא צבאית בעליל, אך לאמיתו של דבר, ניחן בתחושה חזקה של חובה אישית, בסבולת גופנית עצומה ובנחישות של פלדה.40

פרגוסון התחנך באיטון והתחיל ללמוד בינואר 1930 באקדמיה הצבאית המלכותית בסנדהרסט. כעבור שנה מונה לקצין בגדוד במשמר השחור.14 ב־1935 הוא מונה לשלישו של גנרל ארצ'יבלד וייוול, מפקד הדיוויזיה השנייה. וייוול היה לפטרונו, ובאמצעותו הכיר פרגוסון שורה של קצינים רמי־דרג שהיו עתידים למלא שורה של תפקידים ראשיים במלחמת העולם השנייה. ב־411937 נשלח הגדוד שלו לארץ ישראל, שבה פיקד וייוול על הכוחות שדיכאו את המרד הערבי. פרגוסון מונה לקצין המודיעין של הפיקוד הדרומי של הצבא, שוטט ברחבי ארץ ישראל במכונית אוסטין 7 ישנה, סייר בשטח ושירטט מפות. במסעותיו פגש את קפטן אורד וינגייט, הקצין הצעיר, האקסצנטרי והמבריק שהקים את פלגות הלילה המיוחדות. יחידות אלה הורכבו מחיילים בריטים וממתנדבים יהודים בפיקודם של קצינים בריטים. וינגייט אימן אותן בשיטות החדשות ללוחמה בטרור, והן הגיעו להישגים ניכרים במצוד אחר הכנופיות הערביות. פרגוסון יחקה את הטכניקה הזאת בארץ ישראל כעבור עשר שנים, אבל בנסיבות שונות בתכלית.42

14 רג'ימנט חי"ר סקוטי.

 

פרגוסון שירת בכמה תפקידי פיקוד בשנים הראשונות של מלחמת העולם השנייה ועשה תקופה נוספת כשלישו של וייוול, בזמן שזה היה המפקד העליון של הכוחות הבריטיים במזרח התיכון. לבסוף התגלגל פרגוסון לדלהי, למטה התכנון המשולב של הפיקוד העליון של הצבא בהודו, ושם נודע לו כי וינגייט, שהועלה בינתיים לדרגת בריגדיר, מתכנן "חדירה עמוקה" לבורמה. תוכניתו של וינגייט היתה לשלוח כוחות לעומק שטח האויב כדי לנתק את קווי התקשורת היפניים ולהעביר להם אספקה דרך האוויר. פרגוסון הוצב, לבקשתו, בבריגדת החי"ר ההודית ה־77, ה"צ'ינדיטים",15 והשתתף במבצעי הצ'ינדיטים בפברואר־מרס 1943 ובמרס־מאי 1944. המבצע הראשון קיבל את האספקה המוצנחת מהאוויר רק לסירוגין, והחיילים סבלו נוראות לא רק מתת־תזונה וממחלות, אלא גם מתנאי השטח הקשים, נוסף על הקרבות התדירים עם סיורים יפניים. רק 95 מקרב 318 הלוחמים שפרגוסון הוליך לבורמה חזרו בחיים. על מנהיגותו רבת־ההשראה הוענק לו "אות השירות המצוין". המבצע השני יצא במרס 1944, היה עוצמתי פי כמה וזכה לאספקה טובה יותר בעקבות לקחי הניסיון הקודם, הגם שהאבדות עדיין היו קשות.43

15 חיה מיתולוגית בורמזית. כינויָם של חיילי הכוח שעליו פיקד וינגייט (העורך המדעי).

 

לאחר המלחמה שירת פרגוסון במטה המבצעים המשולבים, שנראה לו "לא מסעיר במיוחד", וביולי 1945 התמודד ללא הצלחה בבחירות הכלליות לפרלמנט כמועמד מטעם המפלגה השמרנית. למרבה האירוניה, בתחילת 1946, כשהוצע לו להיות מפכ"ל משטרת המנדט, הוא דחה את ההצעה משום שמשרד המלחמה סירב לשחרר אותו לתקופה מוגבלת, והוא חשש כי אם יהיה בתפקיד בארץ ישראל, יאבד את ההזדמנות לפקד על רג'ימנט "המשמר השחור", תפקיד שחלם עליו משכבר הימים.44

למרבה הפלא, כעבור חודשים ספורים בלבד הוא הסכים בחפץ לב לקבל עליו את התפקיד שגריי "תפר" בשבילו בארץ ישראל. בספר זיכרונותיו, החצוצרה באולם The Trumpet in the Hall)), הוא מספר כי באוקטובר 1946 התקשרו אליו ממשרד המלחמה והודיעו לו שמשטרת המנדט מחפשת מועמד מתאים לפיקוד על כוח המשטרה הנייד, בדרגת סגן המפקח הכללי. משרד המלחמה מינה אותו לתפקיד הזה. בתחילה סירב למינוי, מכיוון שהיה נמוך בשתי דרגות ממשרה אחרת שהוצעה לו קודם לכן. אבל במהרה נודע לו שהתואר והתפקיד לא היו כפי שנראו. ניקול גריי נפגש עם פרגוסון והסביר לו שהוא יהיה הממונה על "המלחמה בטרור", וכפי שפרגוסון סיפר בזיכרונותיו, "כמקום עבודה, זה נשמע מעניין ביותר". הוא חידש את מאמציו לשדל את הצבא לשחרר אותו לתקופה מוגבלת, ונעזר לשם כך בקשריו עם גנרל בראונינג, מזכיר צבאי במשרד המלחמה. בראונינג איפשר לפרגוסון לצאת לארץ ישראל לשנתיים ואחר כך לשוב ולפקד על גדוד, אבל בבואו לארץ ישראל מצא כי משימתו להילחם בטרור הושעתה. תחת זאת נאלץ לעסוק בהצבה מחדש של אנשי הכוח המיוחד במשטרה הסדירה ובפיקוח על הכשרתם של מגויסים בריטים חדשים לכוח הנייד.45

בחצוצרה באולם מציג פרגוסון הסבר מבולבל ולא מאוד־משכנע של "אי־ההבנה" הזאת. הניחו לו להבין כי "תפקידי הנומינלי יהיה אמנם ניהול כוח המשטרה הנייד, אבל למעשה אהיה ממונה ספציפית על כל הפעילויות נגד הטרור". אם התפקיד בכוח הנייד היה "נומינלי" בלבד, לא היתה שום סיבה שיעכב בעדו, ואחת היא במה היה כרוך. ולתוספת בלבול, הוא מייחס את ביטול הכוח הנייד לדוח שנוי במחלוקת על משטרת המנדט שחיבר סר צ'רלס ויקהאם. לאמיתו של דבר, ההחלטה לפרק את כוח המשטרה הנייד התקבלה בארץ ישראל במרס 1946, והתאריך הרשמי של הפירוק היה 5 ביוני 1946, חודשים לפני הגעתו של פרגוסון, ואילו דוח ויקהאם לא הוגש לרשויות אלא בתחילת דצמבר 1946. אבל הדוח אכן הפריע לו במשימתו, הגם שלא כמפקד כוח המשטרה הנייד ולא מהטעמים הכוזבים שהציג. דוח ויקהאם נקלע לתוך מחלוקת סוערת על הטקטיקה הבריטית למלחמה במורדים בארץ ישראל וסיכל את תוכניותיו של גריי להקים יחידה למלחמה בטרור בפיקודו של פרגוסון.46

כמה חודשים לפני כן, בקיץ 1946, עשה משרד המושבות כמיטב יכולתו להגדיל את מספר המשרתים במשטרת המנדט. בה בעת היו לסר אלן קנינגהאם ספקות באשר לדרך הטובה ביותר להפעיל אותם. הוא כתב למשרד המושבות: "מאז בואי לכאן אני מודאג מאוד מהיעדר מידע זמין בנוגע לארגוני הטרור ולטרוריסטים אינדיבידואליים, וממיעוט ההצלחות שהיו לנו כמדומה בדיכוים". האם הסיבה לכך נעוצה בשיטות שיטור פגומות? האם אפשר לשפר את טכניקות החקירה ואיסוף המידע המודיעיני? "אני מבקש לוודא ששיטות השיטור שלנו הן הטובות ביותר, ואקבל בברכה ביקור של מומחה". הוא חשב על "אדם בקי בעבודת משטרה ובעל ניסיון בפעילויות טרור באוכלוסייה לא ידידותית". השם שעלה בדעתו היה סר צ'רלס ויקהאם, שפרש זמן לא רב לפני כן מעשרים ושלוש שנות כהונה בתפקיד מפכ"ל המשטרה המלכותית של אולסטר שבצפון אירלנד. אבל ויקהאם היה עסוק בארגון־מחדש של המשטרה היוונית, ולא היה זמין אלא בנובמבר 1946.47

כשהופיע סר צ'רלס בארץ ישראל במועד הנקוב, נלווה אליו לוטננט קולונל ויליאם מופט, ראש האגף המיוחד לחקירות פליליות במשטרה המלכותית של אולסטר. השניים השלימו את החקירה וכתבו את הדוח שלהם בתוך פחות מחודש. זה היה מסמך קטלני. ויקהאם ציין כי האצ"ל והלח"י "פגעו קשות ביוקרה של הממשלה, הסבו נזקים גדולים לחיים ולרכוש, הטילו אלפי חיילים ושוטרים למגננה וגרמו לשוטרים לנטוש את תפקידי השיטור ברחובות בשטחי הפעילות שלהם". לעומת זאת, "לא הצליח אף לא אחד מאמצעי הדיכוי והאמצעים ההתקפיים שננקטו". "הטרור", נקבע בדוח, "הוא פשע שכרוך ברמת ההתארגנות הגבוהה ביותר. על המשטרה מוטל להילחם בו באמצעות העצמת נהליה הרגילים, בעזרה מוגבלת של הצבא". מעורבות כבדה של הכוחות המזוינים באה בחשבון רק כשהטרוריסטים פועלים בגלוי. על הבריטים לארגן כיאות את המשטרה ולערוך פעולות נגד קבוצות טרור, המבוססות על מידע מודיעיני. אבל המידע הנחוץ יכול לבוא רק מהציבור, ולכן יש חשיבות חיונית לשמירה על יחסים טובים עם הקהילה. ויקהאם הבין כי קשה להשיג זאת בארץ ישראל, שבה יהודים רבים אוהדים את הטרוריסטים, ושפחד מהתנכלות והבדלים של שפה יוצרים מחסומים בין המשטרה לציבור. אבל אין זה "נימוק לנטישת גישה כזאת, ואין זה טיעון בזכות איזושהי סטייה מנוהלי משטרה מוכרים ובזכות שיטות ענישה נגד הציבור כולו, שללא ספק יגדילו עוד יותר את הניכור של התושבים".48

ויקהאם גינה את השימוש בשריוניות וציין כי "אין תחליף לסיור רגלי". "שוטרים לוחמים ממונעים מעוררים רגשות ניכור בקרב הציבור. הם דומים מדי לגסטפו ונוטים לשכוח את השיעור הראשון בשיטור — אדיבות לציבור", קבע ויקהאם, ואולם שוטרים רבים ששירתו בארץ ישראל ראו בדבריו התעלמות בוטה מהתנאים השוררים בשטח. ויקהאם המליץ לארגן מחדש את הכוח, להגדיל את מספר השוטרים ולספק הכשרה טובה יותר בעבודת משטרה מסורתית. מעל לכול, הוא קרא לגייס יהודים רבים יותר למשטרה. "אין ספק כי הכנסת יהודים נוספים עלולה להיות מסוכנת, אבל משטרה בלי יהודים תהיה בהכרח מוגבלת ביכולתה, ובחשבון כולל דומה כי הטיעון בזכות גיוס יהודים למשטרה מבוסס היטב, ובלבד שיהיה אפשר להשיגם". גם קולונל מופט הגיש דוח על הבולשת הארץ־ישראלית, שהיה ביקורתי באותה מידה. הוא ציין כי הבולשת סובלת ממחסור בכוח אדם, קציניה חסרי ניסיון במידה ניכרת וחסרים את הכישורים הלשוניים הדרושים. הוא הסכים עם סר צ'רלס שתרופת הפלא לחסרונות אלה טמונה בגיוס שוטרים מקומיים רבים יותר, ובטווח הקצר, בשימוש בכספים של השירות החשאי לקניית מודיעים.49

דוח ויקהאם היה כתב אישום מקיף נגד משטרת המנדט, ואין פלא שהתקבל בזעם. קצין אחד ציין שמחבר הדוח הגיע "למסקנות מוזרות, שכולן עומדות בסתירה לניסיון שהמשטרה צברה בארץ ישראל". קנינגהאם עצמו בוודאי התרגז במקצת לאחר שאמר לוויקהאם במפורש מה הוא מחפש. "אשר להיקף החקירה שלך", כתב לו בתחילת ספטמבר, "אנחנו במיוחד מעוניינים לקבל את עצתך ביחס לאמצעים למלחמה בטרור ולארגון הבולשת". הוא לא ביקש סקר מקיף של כל הארגון והפריזה של המשטרה. ויקהאם ענה לו, "אני מסכים לגמרי להיקף החקירה". והנה עכשיו מצא קנינגהאם את עצמו עם דוח שהרגיז את כולם, וגרוע מכך, שלא נאמר בו דבר על מה שהוא, קנינגהאם, רצה שייאמר. למשרד המושבות לא נותר אלא לקבל את המלצות הדוח.50

יש בכך כדי להסביר מדוע הושעתה לכמה חודשים התוכנית להקים יחידות למלחמה בטרור בפיקודו של פרגוסון, ומדוע מצא את עצמו עומד לא בראש כוח לא קיים אחד, אלא בראש שני כוחות כאלה. יעברו חודשים עד שהתוכניות של גריי להקים יחידות חשאיות למלחמה בטרור יקרמו עור וגידים. המחלוקת הסוערת בארץ ישראל ובווייטהול באשר לאמצעים הטובים ביותר להילחם במרד היהודי נפתרה רק לאחר שינוי דרמתי במדיניות ממשלת בריטניה ועם בואם של מפקדים צבאיים חדשים.51

גנרל ג'ון ד'ארסי, מפקד הצבא בארץ ישראל ועבר הירדן; גנרל סר ברנרד פאג'ט, המפקד העליון של כוחות היבשה הבריטיים במזרח התיכון; וסר אלן קנינגהאם, שהיה לא רק הנציב העליון אלא גם המפקד העליון של הכוחות בארץ ישראל — שלושתם יחד עיבדו את התוכנית לתגובה הבריטית הראשונה על המרד היהודי. מרגע שחיל המצב תוגבר, הם נקטו את האמצעים הקונבנציונליים למלחמה בכוח גרילה. הם שלחו יחידות צבאיות להטיל עוצר על יישובים כפריים יהודיים, לחפש אחר נשק, להקים מחסומים בכבישים כדי לבלום את הניידוּת של הטרוריסטים, לאתר ולתפוס את מנהיגי המחתרת ולשבור את קבוצות הטרור באמצעות עבודת שיטור ומודיעין. אבל פעולות המרי כפו על הצבא לשמור על כל מתקני הצבא והצי ולסייר בכבישים ובמסילות הברזל. כוחות הצבא נמתחו והידלדלו לכדי מסגרות זעירות שנאלצו להיצמד לעמדות קבועות ונעשו מטרות נייחות לכל תוקף.52

קנינגהאם וד'ארסי השתכנעו במהרה שמנהיגי הסוכנות היהודית וארגון "ההגנה" עומדים מאחורי התקיפות. כיוון שכך, ביקשו לרסן את הסוכנות ולנטרל את "ההגנה", אבל נבלמו שוב ושוב על ידי הממשלה שבחנה את המסלול הדיפלומטי. כבר בדצמבר 1945 הם ביקשו ממשרד המושבות להתיר להם להשתלט על משרדי הסוכנות היהודית ולהטיל פיקוח משטרתי על ראשיה. הול, בווין ואטלי סירבו לנקוט צעד דרסטי שכזה בשעה שהוועדה האנגלו־אמריקנית עסקה בחקירותיה, אבל התירו לנציב העליון בינואר 1946, כאמצעי הרגעה, להרחיב את תקנות ההגנה לשעת חירום בארץ ישראל, ולמעשה להכריז על משטר צבאי. מתוקף התקנות החדשות הוקמה מערכת בתי משפט צבאיים, שהוסמכו לשפוט נאשמים במגוון רחב של עברות. עונש המוות הוחל על עברות הקשורות לסיוע לטרור, כגון החזקת נשק. בתי המשפט הוסמכו להורות על גירוש, ריתוק ומעצר של עבריינים, בלי משפט ובלי הגבלת זמן. הקצינים שישבו לדין בבתי המשפט האלה לא נדרשו להיות בעלי השכלה משפטית, לא נקבעו בהם כללים פרוצדורליים, ולנידונים לא ניתנה הזכות לערער. מפקדים צבאיים היו יכולים להורות על תפיסת בניינים והריסתם, לעצור את התנועה בכבישים ולהסדיר את המסחר כטוב בעיניהם. העיתונים הוכפפו לצנזורה מחמירה: כל המחאות דוכאו. היסטוריון ציוני אחד סיכם וכתב, "הצבא קיבל סמכויות בלתי מוגבלות". ארץ ישראל נעשתה מדינת משטרה. ואולם, ככל שהמשטר נעשה חמור יותר, כך איבדו היהודים את שארית הרצון לשתף עמו פעולה.53

משהשלימה הוועדה האנגלו־אמריקנית את הדוח שלה, רופפה וייטהול את המגבלות על הפעולות הצבאיות. לזה חיכו ראשי המטות. ההתקפות הבלתי פוסקות של הטרוריסטים היהודים קירבו את החיילים לנקודת השבירה. בהופעתו האחרונה בפני הקבינט, ב־20 ביוני 1946, התרה ראש המטה האימפריאלי הכללי הפורש, פילדמרשל אלן פרנסיס ברוק, כי "אם יימשך מצב העניינים הנוכחי, החיילים המוצבים בארץ ישראל עלולים לצאת מכלל שליטה". הרצח בחניון בתל אביב הביא להתקפות נקם על אזרחים יהודים. החיילים הבריטים היו משולהבים וצמאים לנקמה. אלנברוק דיווח כי ראשי המטות סבורים שהגיע הזמן להתיר לנציב העליון ולצבא בארץ ישראל יד חופשית יותר נגד הטרוריסטים, אבל ראש הממשלה אטלי שב ויעץ לנהוג באיפוק. הוא טען כי יש אמנם הכרח לשבור את "הארגונים הבלתי לגאליים" היהודיים ולבודד את ה"קיצוניים" שכבשו את הסוכנות היהודית, אבל כל ניסיון לפרוק את היהודים מנשקם באופן גורף ולסגור את הסוכנות היהודית יהיה בבחינת משגה. התוצאה תהיה התנגשות עם כלל האוכלוסייה היהודית, התנגשות שתסכן את שיתוף הפעולה עם האמריקנים. עם זאת, הסמיך הקבינט את הנציב העליון "לנקוט את הצעדים שייראו לו נחוצים לשבירת הארגונים הבלתי לגאליים בארץ ישראל". האמצעים האלה כללו חיפוש במשרדי הסוכנות היהודית ומעצר של פקידי הסוכנות.54

זו היתה ההסמכה שקנינגהאם נזקק לה. החלטתו התקשחה עם בואו של המפקד הכללי החדש של הצבא, הגנרל אוולין ברקר, ועם מינויו של פילדמרשל ברנרד לו מונטגומרי לראש המטה האימפריאלי הכללי החדש. היתה זו במיוחד כניסתו של מונטגומרי לתפקידו החדש שהטתה את כף המאזניים מהמסלול הדיפלומטי אל המסלול הצבאי. מונטגומרי היה "הגנרל הפופולרי ביותר של האומה". לזכותו נרשמו המפנה במלחמה בצפון אפריקה והולכת צבאות בעלות הברית לניצחונות מפוארים בסיציליה, באיטליה וכן בפלישה לנורמנדי. הוא תיכנן את ההתקפה המכרעת על הרייך השלישי וקיבל את הכניעה הגרמנית בלינבורג במאי 1945. ובכל זאת, גבות רבות נזקפו ב־1 בפברואר 1946, עם פרסום ההודעה על מינויו לראשות המטה האימפריאלי הכללי. מונטגומרי, "החייל מספר אחת" של בריטניה, נודע בצדק כאדם חסר טקט ונטול תבונה פוליטית. אולי יהיה הוגן יותר לומר שהיו לו דעות נחרצות מאוד, ונבצר ממנו להבין מדוע יש מי שאינו מסכים איתו.55

מונטגומרי היה לוחם אימפריאלי טיפוסי, וארץ ישראל תפסה עמדה חשובה בחשיבה האסטרטגית שלו. הוא נולד באנגליה ב־1881 וגדל בטסמניה, לאחר שאביו הכומר מונה שם לבישוף. מונטגומרי הצעיר נשלח ללמוד בפנימייה באנגליה, והיה אפוא מודע מגיל צעיר למרחבי האימפריה העצומים ולעורקים המאפשרים את קיומה. הוא התחיל את לימודיו בסנדהרסט ב־1907, והניסיון הצבאי הראשון שלו היה בהודו. ב־1914 פיקד על מחלקת חי"ר בצרפת, אבל כעבור כמה שבועות בשדה הקרב נפצע קשה. לאחר החלמתו מילא תפקידי מטה שונים, ובין מלחמות העולם שירת באנגליה, באירלנד, במצרים ובהודו, וכן כתב מחדש את המדריך לאימון החי"ר. ב־1938 פיקד לזמן קצר על הדיוויזיה השמינית בארץ ישראל במלחמה בכנופיות ערביות. בשנים 1940-1939 עמד בראש הדיוויזיה השלישית באנגליה ובצרפת, ואחר כך כיהן בכמה תפקידי מפתח בהגנה על בריטניה. באוגוסט 1942 קיבל לידיו את הארמיה השמינית במצרים, כוח שאנשיו באו מרחבי האימפריה. מונטגומרי ראה את האימפריה הבריטית כדבר נפלא בזכות עצמו וכנכס יקר למולדת.56

כשנכנס לתפקיד ראש המטה האימפריאלי הכללי ב־26 ביוני 1946, ירש מונטגומרי דילמה נוראה. הממשלה נשאה ונתנה מחדש על החוזה הבריטי־מצרי שנחתם ב־1936, ושבמסגרתו ניתן לבריטים להחזיק בסיסים צבאיים במצרים. לאור הלך הרוח הלאומני במצרים, היה יסוד סביר להניח שהחוזה יבוטל. פירוש הדבר היה שבריטניה תאבד את המתקנים הימיים שלה באלכסנדריה ואת מתקני צבא היבשה וחיל האוויר בדלתא של הנילוס ולאורך תעלת סואץ. דומה שהיה צורך חיוני אפוא להבטיח בסיסים חלופיים כדי לשמור על הנתיבים הימיים להודו ולהגן על אספקת הנפט של בריטניה מהמפרץ הפרסי. ראשי המטות סימנו את ארץ ישראל, שבה היו זה כבר בסיסים צבאיים גדולים ושדות תעופה שיכולים לקלוט מפציצים, המסוגלים להגיע לברית המועצות. נמל המים העמוקים בחיפה כבר תיפקד כגיבוי לנמל באלכסנדריה. מונטגומרי ידע היטב שאספקת הנפט לכוחות המזוינים ולכלכלה הבריטית חשופה ללחצים של מדינות ערב העצמאיות, ולכן היה משוכנע שארץ ישראל חייבת להישאר בשליטה בריטית, וכי יהיה אשר יהיה הפתרון שיימצא לשאיפות היהודיות והערביות המנוגדות, אסור שיקומם את העולם הערבי. בריטניה חייבת לשוב ולהטיל את מרותה על ארץ ישראל, ולהכריח את היהודים, בדרך כזאת או אחרת, לקבל הסדר שלא ירגיז את הערבים.57

דעתו בדבר הצעדים הדרושים היתה נחרצת. לפני שנכנס לתפקידו, סייר מונטגומרי במשך חודש בבסיסים הבריטיים ברחבי העולם והתוודע באופן בלתי אמצעי לתנאים השוררים בהם. בארץ ישראל הוא נועד עם גנרל סר ברנרד פאג'ט, גנרל אוולין ברקר וכן קנינגהאם וגריי. לפי יומנו הרשמי, מונטגומרי "היה מוטרד במפורש ממה ששמע וראה". האצ"ל והלח"י ניהלו בהצלחה התקפות רבות על מטרות בריטיות (בהסכמתם של ארגון "ההגנה" והסוכנות היהודית, ולפעמים בשיתוף פעולה איתם). בגילוי לב יוצא דופן נכתב אחר כך ביומנו הרשמי: "הוא היה משוכנע לחלוטין כי גנרל קנינגהאם אינו האיש המתאים לשמש נציב עליון בזמנים סוערים אלה. מתקבל הרושם שהוא אינו מסוגל לקבל החלטה וחרד באופן מעורר רחמים מכל עימות מכריע. התוצאה היא מצב עניינים שבו השלטון הבריטי קיים בשם בלבד, והשליטים האמיתיים, הם היהודים, שהסיסמה הסמויה שלהם היא 'לא תעזו לגעת בנו'". מונטגומרי "נדהם" לשמוע מגריי שמצבת כוח האדם של משטרת המנדט היתה נמוכה בחמישים אחוז מהתקן "בזמן שהסיטואציה עמדה בבירור לפני רתיחה". הוא נחרד כששמע שבמשטרה שירתו יהודים רבים, "שאינם מהססים להעביר מידע סודי לחבריהם בארגונים היהודיים הבלתי לגאליים". מונטגומרי לא הסתיר את רגשותיו כלפי המרי היהודי: "על כל הדרגים להבין שצפויה להם עבודה לא נעימה כלל. המשימה הראשונה היא פוליטית, כלומר לכונן מחדש את השלטון הבריטי, ופירוש הדבר שהצבא יצטרך להנחית על היהודים מהלומה הגונה באמצעות מעצר ראשי הארגונים היהודיים הבלתי לגאליים ואותם חברים בהנהלת הסוכנות היהודית הידועים כמשתפי פעולה עם ארגון 'ההגנה'". היהודים ישתמשו "בנשק החטיפה, הרצח והחבלה: לא רק גברים יילחמו בנו, אלא גם נשים. איש לא יוכל לדעת מי ידיד ומי אויב".58

למחרת שובו לאנגליה הוא שלח לפאג'ט הנחיה נחרצת. "הנציב העליון מקבל יד חופשית לטיפול במצב. התוצאה תהיה מלחמה ביהודים, על כל המשתמע מכך. עם פתיחת המלחמה עליך לתת למפקד העליון של ארץ ישראל [ברקר] הנחיה ברורה להנחית על המורדים מהלומה מהירה, קשה ונחושה, כדי להנחיל ליהודים תבוסה שלמה ומוחלטת בהקדם האפשרי. עליך לוודא שכל קצין וחייל הקשורים למאבק הזה יבינו היטב את טבעו הפנאטי והערמומי של האויב ואת השיטות הלא אנגליות שאותן ינקוט". כל הדרגים היו צריכים להבין "שהיהודים ששים אלי קרב, ויש להכות בהם שוק על ירך ולמחוץ את הארגונים הבלתי לגאליים שלהם לצמיתות".59

כעבור שלושה ימים פתחו כוחות הביטחון במבצע "אגתה". ביום שבת, 29 ביוני, לפני עלות השחר, ניתקו יחידות של חיל הקשר המלכותי את קווי הטלפון ברחבי הארץ, וחיילים ושוטרים הקימו מחסומים בכבישים והטילו עוצר על הערים הגדולות. 10 אלף חיילים ו־7,000 שוטרים גויסו למבצע. הבריטים השתלטו על בנייני הסוכנות היהודית וחיפשו מסמכים שקושרים את ראשיה עם הטרור. חברי הנהלת הסוכנות נעצרו בבתיהם ובמשרדיהם. עם העצורים נמנה משה שרתוק (לימים משה שרת, ראש ממשלת ישראל), "שר החוץ" של היישוב, וכן נעצרו אחדים מראשי ארגון "ההגנה" (הגם שלא ראש המפקדה הארצית, משה סנה, שהוזהר מראש והתחבא). יחידות פלמ"ח שלמות הועברו למחנות מעצר בעתלית, בלטרון וברפיח. עד 2 ביולי נעצרו 2,800 יהודים בחיפה, בתל אביב, בירושלים ובערים אחרות. יחידות של הדיוויזיה הבריטית הראשונה והדיוויזיה המוטסת השישית הטילו עוצר וערכו חיפושים בקיבוצים ובמושבים. בקיבוץ יגור גילו חיילים מהדיוויזיה הראשונה "סליק" (מחבוא נשק) גדול. המבצע נועד מלכתחילה לתפיסת אנשים, ולא למציאת נשק, אבל השלל הזה הצדיק כמדומה את המאמץ הכביר.60

מונטגומרי היה מאושר. בישיבת הקבינט הראשונה בהשתתפותו, ב־1 ביולי, הוא הציג את מבצע "אגתה" כמופת למה שאפשר להשיג בשילוב של נחישות פוליטית ושימוש מחושב בכוח. אבל ההצלחה היתה מדומה. המשטרה והצבא לא פגעו ברכיבים המסוכנים ביותר של המרי היהודי: האצ"ל והלח"י. הוכחה אכזרית לכך באה ב־22 ביולי 1946, כשהאצ"ל פוצץ את האגף הדרומי של מלון "המלך דוד" בירושלים, שבו ישבו באותה עת המחלקות של המִנהל האזרחי ומשרדי המפקד העליון של הכוחות המזרח־תיכוניים בארץ ישראל. תשעים ואחד איש, ובהם שישה פקידים בריטים, נהרגו בפיצוץ. המבצע נערך בידיעת הפיקוד העליון של "ההגנה" ובהסכמתו, הגם שבלי ידיעתה של הנהלת הסוכנות היהודית, ונועד במפורש להוכיח לבריטים שהמרי לא הוכנע.61

ועדת ההגנה של הקבינט, שכללה עכשיו את מונטגומרי, התכנסה זמן קצר לאחר שהחדשות על הפיצוץ הגיעו ללונדון. מונטגומרי תבע להורות לצבא לתקוף את ארגון "ההגנה", אבל ראש הממשלה התרה מפני פעולה בטרם עת. לחרדתו של מונטגומרי, בחר הקבינט בקו מתון להפליא. אטלי ובווין לא רצו בשום אופן להפריע לסיכויים של הסדר פוליטי, ושאבו עידוד מראיות לכך שחלקים באוכלוסייה היהודית ובהנהגה הציונית נבהלו מאירועי 29 ביוני ומהפיצוץ במלון "המלך דוד" ונטו לשתף פעולה עם הבריטים. ראש הממשלה היה גם נבון די הצורך להבין כי התקפה בסדר גודל כזה כמה ימים אחרי מבצע "אגתה" מלמדת שהצבא היה אופטימי יתר על המידה. הקבינט הורה אפוא להפנות אמצעי ביטחון נוספים אך ורק נגד מטמוני נשק בלתי־לגאלי וחברי אצ"ל ולח"י.62

קנינגהאם, שהיה בלונדון בזמן הפיצוץ, הופתע מהתגובה הפושרת. הוא אמר לשר המושבות כי עליהם "לעשות משהו דרסטי ולעשות זאת מהר", שאם לא כן תתנדף כל הסמכות הבריטית. קנינגהאם האמין שיש להעניש את האוכלוסייה היהודית בהטלת עונש קולקטיבי והמליץ להשעות את העלייה היהודית. ברקר בירושלים וגנרל סר מילס דמפסי, יורשו של פאג'ט בקהיר, תבעו פעולה קשוחה אף יותר "כדי לשמור על המורל של הקהילה הבריטית והחיילים הבריטים בארץ ישראל". כעבור שבוע הורתה הממשלה לצבא לתקוף את הלח"י והאצ"ל בתל אביב ובערים אחרות. במבצע זה, ששם הצופן שלו היה מבצע "כריש", השתתפו יותר מ־20 אלף חיילים, בעיקר מהדיוויזיה המוטסת השישית. ב־30 ביולי, עם שחר, הוטל עוצר על תל אביב, ואחר כך חולקה העיר לגזרות, ובריגדה (חטיבה) הופקדה על כל אחת מהן. כל אזור שב וחולק לגושים, וחיילים עברו מבית לבית וחיפשו חשודים ונשק. 100 אלף איש הועברו למכלאות מאולתרות ונחקרו באוהלים חמים ומחניקים. 10 אלף מהם הועברו לחקירה נוספת. המבצע הצליח במידת־מה. יותר מ־370 חשודים כטרוריסטים נעצרו, ובהם יצחק יזרניצקי (יצחק שמיר, לימים ראש ממשלת ישראל), אחד משלושת המפקדים הבכירים של הלח"י. כמו כן נתפסו כמה מראשי האצ"ל ונחשפו חמישה "סליקים", לרבות מאגר נשק עצום מתחת לבית הכנסת הגדול בתל אביב.63

שני המבצעים הצבאיים הגדולים והשערורייה שהתעוררה בעקבות הפיצוץ במלון "המלך דוד" טילטלו את הנהגת הסוכנות היהודית. לדרישתו של ויצמן, פרש משה סנה מתפקידו בארגון "ההגנה", ותנועת המרי העברי חדלה להתקיים. לאחר יולי 1946 הפסיק ארגון "ההגנה" את התקפותיו על כוחות הביטחון הבריטיים בארץ ישראל והתמקד במאמצי העלייה הבלתי לגאלית. מנהיגי היישוב גינו את הטרור, אך התמידו בסירובם לשתף פעולה עם הבריטים.64

התמתנות זו בקרב היישוב נקטעה, למרבה הצער, על ידי גנרל ברקר כשפירסם בעל־פה פקודה נמהרת נגד קשרים עם הציבור היהודי. בהתקף זעם הוא הודיע כי בתי קפה, מסעדות ומקומות בידור יהיו מכאן ואילך מחוץ לתחום לאנשי כוחות הביטחון, בכוונה "להעניש את היהודים בדרך שהגזע מתעב יותר מכול: פגיעה בכיסם והפגנת בוז כלפיהם". זה היה מתת שמים למנגנון התעמולה הציוני, במיוחד בארצות הברית, שתיאר את הכוחות הבריטיים כאנטישמיים.65

משרד המושבות הופגז בדרישות לפטר את ברקר, אבל מונטגומרי הגן עליו בנחישות. הוא הודיע לשר המושבות: "אם הוא הולך, גם אני הולך." תחת זאת הפנה מונטגומרי את כעסו אל הנציב העליון. הוא רצה שקנינגהאם יוציא לפועל את עונש המוות שנגזר בבתי משפט צבאיים על כמה לוחמי לח"י שנשבו. כשנראה כי קנינגהאם מהסס, הצהיר מונטגומרי במכתב פרטי לשר המושבות: "לדעתי, קנינגהאם אינו האדם הנכון לשלוט בארץ ישראל בזמן הזה". כראיה לאי־התאמתו, ציטט מונטגומרי את הנימוקים להדחתו של קנינגהאם מהפיקוד על הארמיה השמינית ב־1942. סיפור המכתב נודע בחוגים ממשלתיים וחשף לעין כול סכסוך מר שהחליש מאוד את ההנהגה הבריטית בזמן קריטי.66

מונטגומרי לא הבין שקנינגהאם נאלץ להסכין בהתמדה עם סדר העדיפויות בלונדון. ב־9 בספטמבר פתח ארנסט בווין את הוועידה שנועדה לקרב את היהודים והערבים. בניסיון לעודד את היהודים להשתתף בוועידה, הורתה ממשלת בריטניה לנציב העליון לשחרר את המנהיגים היהודים שהיו עצורים מאז יוני. הוראה זו רק אוששה את דעתו השלילית של מונטגומרי על הפוליטיקאים בלונדון ובירושלים. בהיעדר כל הבנה של הציוויים הפוליטיים ושל המגבלות שנכפו על קנינגהאם, התפרץ מונטגומרי בישיבות ממשלה, דרש לתת לצבא יד חופשית והשמיע זרם של נאצות בגנות הנציב העליון. "זה עורר המולה קטנה", כתב מונטגומרי ביומנו.67

בסתיו 1946 נפערה תהום בין הצבא ובין מקבלי ההחלטות האזרחיים. היסטוריון אחד קרא לה "הסכסוך האזרחי־צבאי המר ביותר במאבקה של בריטניה נגד הטרור שלאחר המלחמה". בזמן שהקבינט תלה את תקוותיו בוועידת לונדון ורצה להרגיע את כל הצדדים, התלונן הגנרל מילס דמפסי, המפקד העליון של הכוחות הבריטיים במזרח התיכון, ששחרור המנהיגים הציוניים אינו אלא מעשה פיוס. הדרך היחידה לשכנע את המנהיגים היהודים להילחם בטרור, טען דמפסי, היא באמצעות לחץ צבאי אכזרי. "ביולי ובאוגוסט היתה היוזמה בידינו, החיילים", הוא כתב למונטגומרי, "ומצב העניינים היה משביע רצון. אז עצרנו והעברנו את הפיקוד לממשלה האזרחית, ובתוך זמן קצר ישוב הצבא וייטול את הפיקוד". דמפסי חשש שהמורל של כוחות הביטחון יידרדר, אלא אם כן יהיה ברור שהאוכלוסייה היהודית סובלת מתוצאות הסכמתה לטרור. וכמו כדי להמחיש את טענתו, ב־19 בנובמבר 1946 השתוללו שוטרים של משטרת המנדט בתל אביב, פצעו יותר משלושים בני אדם והרסו רכוש.68

הלך הרוח הפוליטי והציבורי בבריטניה התלהט גם הוא בגלל התפשטות הטרור היהודי לאירופה ובגלל הסכנה שיצלח במהרה את תעלת למנש ויגיע לאנגליה. ב־2:45 בבוקר יום שלישי, 31 באוקטובר 1946, נהרסה שגרירות בריטניה ברומא בפיצוץ גדול. כעבור ארבעה ימים קיבל עליו "הפיקוד העליון" של האצ"ל את האחריות לפיצוץ. ב"הודעה" נאמר בעגה צבאית תמציתית ש"חיילי הארגון הצבאי הלאומי תקפו משרדים של השגרירות הבריטית, שהיא אחד הגורמים שחונקים את שיבת היהודים לארצם. כל חיילינו חזרו לבסיסיהם ונשקם עמם. ההתקפה על השגרירות הבריטית ברומא היא סמל לפתיחת החזית הצבאית היהודית בגולה. בריטניה הכריזה מלחמת השמדה נגד עמנו בעולם. יֵדע כל בריטי שכובש את ארצנו כי ידו האוחזת ברובה של עם הנצח תשיב מלחמה בכל אתר ואתר עד לשחרור מולדתנו וגאולת עמנו".69

זה היה הסימן הראשון שהאצ"ל פיתח יכולת לפגוע במטרות בריטיות באירופה. כבר בפברואר 1945 הזהירו קציני MI5 בארץ ישראל את שירותי הביטחון בבריטניה שהאצ"ל והלח"י מחפשים דרכים לשגר סוכנים לאירופה. מקורות, כנראה בשירות המודיעין של הסוכנות היהודית, הודיעו לקצינים בריטים שהלח"י מתכוון להתנקש בחייה של אישיות צבאית או פוליטית בממלכה המאוחדת. אחד המקורות האלה היה טדי קולק, לימים ראש עיריית ירושלים. בשם הצופן Scorpion (עקרב) עזר קולק לכוחות הביטחון לעצור חברי אצ"ל ולח"י רבים בארץ ישראל. על כל פנים, הוא פעל בשירותה של הסוכנות היהודית במלחמתה ב"פורשים", ולא בשירותם של הבריטים. לאחר שהמדיניות הבריטית עוררה את חמתה של הסוכנות היהודית, ופסק שיתוף הפעולה עם קולק, שירותי הביטחון חשפו אותו כצורה לא בריאה של תלות מודיעינית.70

בתחילת 1946 העביר גיי לידל, הממונה על הריגול הנגדי ב־MI5 בזמן המלחמה, מידע "מהימן" למחלקה המיוחדת, על כך שהלח"י "מאמן אחדים מחבריו כדי לשלוח אותם לממלכה המאוחדת לרצוח חברים בממשלת הוד מלכותו. מר בווין נזכר במיוחד". ידיעה זו תרמה להחלטתו של משרד המושבות להפעיל ביקורת קפדנית על יהודים שהגיעו לבריטניה מארץ ישראל.71 במשך הקיץ עלה מפלס האיום עוד יותר לאחר ששמונה־עשר חברי לח"י נידונו למוות בארץ ישראל, והדבר הביא להצהרות נקם מקפיאות דם.16 ג"ק (J.C.) רוברטסון, ראש מחלקת המזרח התיכון ב־MI5, הזהיר את סגן ניצב לאונרד בורט, ראש "הענף המיוחד" המופקד על לחימה בחתרנות, כי "הארגון הצבאי הלאומי וכנופיית שטרן החליטו לשלוח חמישה תאים ללונדון כדי לפעול באופן דומה לאיי־אר־אֵי". לפקיד במשרד החוץ הוא אמר בלשון ציורית יותר שהתוכנית שלהם היתה "להכות את הכלב במלונתו".72

16 וכעבור שבועיים אכן הומר גזר דין המוות של אותם אנשי לח"י במאסר עולם.

 

ב־28 באוגוסט 1946 תידרך פרסי סיליטואו, המנהל הכללי של MI5, את ראש הממשלה קלמנט אטלי, בפגישה אישית, על היקף הסכנה. כעבור כמה ימים הזהיר ג"ק רוברטסון אנשים בשירות הביטחון כי "מספר הדוחות בנוגע לניסיונות אפשריים של האצ"ל להתנקש באישיות בריטית בכירה מחוץ למזרח התיכון הלך וגדל מתחילת השנה והגיע לשיאו לפני כמה ימים". שירותי הביטחון הצטוו לבחון את כל בקשות האשרה של יהודים במזרח התיכון המעוניינים לבקר בבריטניה, ו"הענף המיוחד" התחיל לעקוב בתשומת לב אחר הפעילות של קבוצות ציוניות ימניות בבריטניה. רוברטסון הסביר כי "אמנם אין ידיעה קונקרטית שמלמדת כי הרוויזיוניסטים או קבוצות הנוער שלהם מארגנים תנועת טרור מחתרתית או מתכננים מעשי אלימות, אבל תמיד עומדת בעינה האפשרות שאחד או יותר מאנשיהם יבצעו מעשה אלימות לא צפוי". כמו כן, היתה אפשרות שמיליטנטים מקומיים ישמשו "נקודת קשר נוחה" לכל טרוריסט שיגיע לממלכה המאוחדת ויחפש עזרה או מימון ממקור ידידותי.73

במוקד הפעילות של האצ"ל באירופה ניצב אליעזר יעקב תבין. הוא נולד בפולין ב־1919, עלה לארץ ישראל בגיל תשע־עשרה, ובהיותו סטודנט להיסטוריה באוניברסיטה העברית הצטרף לתא הסטודנטים של האצ"ל. הוא היה צעיר מבריק, וב־1944 מונה לראש שירות המודיעין ולחבר המפקדה של הארגון. בתקופת ה"סזון", אחרי רצח לורד מוין ב־1944, חטף אותו ארגון "ההגנה", והוא הוחזק במעצר בקיבוצים ונחקר שוב ושוב באכזריות במשך שישה חודשים. לאחר שחרורו יצא לאיטליה כנוסע סמוי במכלית דלק. איטליה היתה בסיס מושלם לפעילות האצ"ל. היא היתה מוצפת בניצולי גטאות ומחנות ריכוז, רבים מהם צעירים, שחוויות העבר הקרוב הקצינו את השקפותיהם. רבים מהם קיבלו הכשרה צבאית בארגוני מחתרת יהודיים או בתנועות מחתרת שונות בזמן המלחמה. הם היו מכונסים בצורה נוחה יחסית במחנות עקורים, שניהלו סוכנויות הסעד והתעסוקה לפליטים של ארגון האומות המאוחדות, או הצטופפו בנמלים והמתינו שם לאוניות שהתכוונו לפרוץ את המצור הבריטי על חופי ארץ ישראל.74

תבין התחיל לארגן את שרידי המפלגה הרוויזיוניסטית שהגיעו למחנות העקורים וגייס לבית"ר, תנועת הנוער של המפלגה, צעירים יהודים בעלי השקפה רוויזיוניסטית. הוא הכשיר עשרות מהם כלוחמים והכין אותם לעלייה בלתי לגאלית לארץ ישראל, כדי שיצטרפו שם למחתרת. באוקטובר אותה שנה יצא לאירופה חבר אצ"ל בכיר נוסף, שמואל כץ, יליד דרום אפריקה. הוא נשא בעקב הנעל שלו פקודות של מִפקדת האצ"ל, המורות לפתוח בפעולות באיטליה. לכץ ולתבין חברוּ צוותים נוספים של יהודים ארץ־ישראלים שהיו מנוסים בפעילות טרור. תפקידם היה לטפל בהיבטים המבצעיים והטכניים; לא היה מחסור במגויסים ובמתנדבים מקומיים למשימות השגרתיות יותר.75

הפיצוץ בשגרירות ברומא היה הפעולה הראשונה והמוצלחת ביותר של תבין. הסוכנים שלו ערכו תצפיות מדוקדקות על הבניין בימים שקדמו לפעולה. הם זיהו את נקודות התורפה שלו וחישבו את הזמן המתאים לפיצוץ, שיחולל נזק מרבי אך יביא לאובדן מזערי בחיי אדם. השכם בבוקר הם הניחו שתי מזוודות עמוסות חומרי נפץ מחוץ לכניסה הראשית. על המזוודות היה שלט בכתב יד שעליו נכתב Attenzione-Miny (זהירות — מוקשים), תערובת מוזרה של איטלקית ופולנית, כדי להרתיע עוברים ושבים ואנשי ביטחון מלגעת במזוודות. כרזות ועל גביהן אזהרות דומות הודבקו גם משני צדי הרחוב שבו שכנה השגרירות. עובדי השגרירות ישנו בחדריהם מתחת לגג, והאנשים היחידים האחרים בבניין היו קצין הביטחון וכמה חיילים שעסקו בתפקידי שמירה. נהג השגרירות, שחזר בשעה מאוחרת לבניין, ראה את המזוודות, אבל לא הספיק להזעיק עזרה. הפיצוץ, שווה ערך בקירוב לפצצה של 500 קילו, מוטט את הקיר החיצוני כולו, החריב את המבואה המעוטרת והרס את גרם המדרגות המפואר. מעוצמת הנפץ נזרקו עובדי השגרירות ממיטותיהם. כל החלונות בסביבה נופצו, ולבניין ממול נגרם נזק גדול. איטלקי ביש־מזל, שחלף באופניו על פני בניין השגרירות בשעת הפיצוץ, הועף מהאופניים ונפצע קשה. הוא היה הנפגע היחיד בפיצוץ.76

בתוך שעות מהפעולה שלחו גם ראש ממשלת איטליה, אלסידה דה גספרי, וגם שר החוץ, פייטרו נני, איגרות תנחומים לאטלי ומיהרו להטיל את האשמה על טרוריסטים יהודים. פקידים בשגרירות נטו להסכים איתם. "החשד נופל על ארגון יהודי," הודיע ללונדון קצין הביטחון קרי פוסטר. ממלא מקום השגריר, מר וורד, דרש שיוטסו חוקרים מבריטניה וש"הבולשת בירושלים תשלח גם היא חוקרים, מכיוון שיש לה ניסיון גדול יותר בחקירה מסוג זה". משרד המושבות הסכים איתו והודיע לשלטונות ארץ ישראל כי "מתקבל הרושם שהפעולה היא עבודה של טרוריסטים מיומנים, והחשד נופל על ארגון יהודי".77

כשחזר השגריר סר נואל צ'רלס מחופשתו בלונדון, הוא הזדעזע מהמראה שנגלה לעיניו והסכים מיד להרוס את הבניין, ברגע שיהיה אפשר לשכן את העובדים במקום אחר. בדוח הראשון שלו ללונדון נזהר צ'רלס שלא להוציא מכלל חשד קיצונים מקומיים, כמו ניאו־פשיסטים או אפילו קומוניסטים, אבל במהרה נטה להאמין שהאשמים היו "יהודים פולנים". במברק סודי ביותר הודיע ללונדון כי "הפעולה עולה בקנה אחד עם הפרקטיקה היהודית במקומות אחרים, ויש גם מניעים ברורים: למשל, העובדה שהשגרירות ידועה כמעורבת בלחימה בתנועת מעבר של יהודים".78

עם פתיחת החקירה הוקמה ועדה משותפת לתיאום המאמצים של המשטרה האיטלקית, המשטרה הצבאית הבריטית, המודיעין הבריטי והארגונים האמריקניים המקבילים להם. גם ממשלת המנדט רצתה לעזור. בדרך מקרה עמד דיק קטלינג, ראש המחלקה היהודית של הבולשת הארץ־ישראלית, לצאת ללונדון עם ניקול גריי ולהשתתף בשיחות על עתיד משטרת המנדט. סר אלן קנינגהאם הורה לו להתעכב בדרך חמישה ימים ברומא כדי לייעץ לחוקרים ולהציע להם עזרה מעשית. נלווה אליו ג'ון אוסליבן, קצין MI5, שהיה להלכה פקד בבולשת הארץ־ישראלית, ולמעשה ניהל את החטיבה היהודית של MI5 וזכה לשבחים על הזיהוי המהיר של האחראים לפיצוץ במלון "המלך דוד". השניים הגיעו ב־4 בנובמבר, מחופשים כפקידים של משרד העבודות הציבוריות.79

החקירה הוליכה לשני כיוונים: מחנות העקורים היהודים ליד רומא, והנמלים שאליהם הגיעו לאחרונה יהודים ארץ־ישראלים מהמזרח התיכון. סר נואל צ'רלס הודיע למשרד החוץ כי יש צורך דחוף ביותר "לפקח כיאות על המנגנון המנהלי של מחנות העקורים היהודים באיטליה, וכמובן, גם על המחנות עצמם". סגן הקונסול הבריטי בנמל בארי דיווח כי המחנות באזור שלו "מייצגים למעשה מובלעת ציונית קיצונית על אדמת איטליה", וככל הנראה, "הם מלאים במצבורי נשק נסתרים". אבל המחנות היו מחוץ לתחום השיפוט של ועדת בעלות הברית באיטליה, וממשלת איטליה סירבה להתערב בעניינם, מכיוון שסוכנות הסעד והשיקום של האו"ם (UNRRA) נהנתה מתמיכה אמריקנית איתנה. הבריטים לא יכלו אפוא לעשות הרבה בנוגע למחנות אלה.80

קטלינג ואוסליבן רשמו הצלחה גדולה יותר במעקב אחר יהודים ארץ־ישראלים שזה מקרוב הגיעו לאיטליה. הם זיהו שני פעילי אצ"ל ידועים שהגיעו ב־22 באוקטובר מחיפה לגנואה. הראשון היה משה קריבושה (משה גלילי), מוותיקי האצ"ל שאירגן עלייה בלתי לגאלית ערב מלחמת העולם. המשטרה האיטלקית תפסה אותו בעלותו על טיסה מרומא לאתונה ב־12 בנובמבר ועצרה אותו, אך כבר למחרת הוא ברח ועברו שבועות עד שנתפס בשנית. כשערך אוסליבן חיפוש בחדר המלון של קריבושה, הוא מצא שמתגורר בו חשוד נוסף מאנשי האצ"ל, ישראל אפשטיין. אוסליבן חקר את אפשטיין, אבל לא הצליח לזהותו. למעשה, היה אפשטיין ידיד קרוב של מנחם בגין ומכרו מאז היותם חברי בית"ר בפולין לפני מלחמת העולם. הוא נשלח לאיטליה בחשאי זמן קצר לפני כן, כדי לחזק את פעולות האצ"ל באירופה, אבל לא נטל חלק בפיצוץ השגרירות. גם הוא הושם במעצר. רמזים נוספים הורו על ד"ר ישראל ליפשיץ, יליד דרום אפריקה, שעמד בראש סניף בית"ר המקומי. המשטרה פשטה על מטה בית"ר ברומא והוציאה צו מעצר נגד ליפשיץ. תבין עצמו ברח, אבל נתפס כעבור זמן־מה.81

מכל מקום, לאחר שקטלינג ואוסליבן עזבו את איטליה, דעכה החקירה. ליפשיץ נעלם וחזר לבסוף לדרום אפריקה. למשטרה האיטלקית לא היו די ראיות להעמיד את תבין למשפט, היא שיחררה אותו כעבור חודשיים ואיפשרה לו לצאת לפריז, שבה הקים מחדש, בסביבה נוחה יותר, את מפקדת האצ"ל באירופה. קריבושה ואפשטיין הוחזקו במעצר, והבריטים הגישו בקשה להסגרתם לארץ ישראל כדי להעבירם לחוקרי הבולשת, אבל בהיעדר ראיות לתביעה משפטית, נראו סיכויי ההסגרה קלושים. אפשטיין, שלא היה מודע לכך, חשש מאוד מהחזרה לארץ ישראל. הוא הצליח ליצור קשר עם פעילי האצ"ל באיטליה שעדיין היו חופשיים, ורקח תוכנית בריחה. התוכנית השתבשה, וב־27 בדצמבר 1946 הוא טיפס על חומות הכלא ונורה למוות. קריבושה שוחרר בתנאי שיתייצב אחת לשבוע במשטרה, ונעלם מיד. כמעט שנה לאחר מכן שיגרה השגרירות הבריטית ברומא הודעה מרירה למשרד החוץ: "לאיטלקים אין כושר התמדה, והם מתעייפים במהירות מנושאים קשים, במיוחד מכל דבר שקשור ביהודים, שאותם הם מעדיפים לשכוח בהקדם האפשרי". תא האצ"ל באיטליה אמנם התפורר, אבל איש מהחשודים בטרור לא הובא לדין.82

שיבוש פעולות האצ"ל באיטליה לא הרגיע את העצבים המתוחים בלונדון. בזמן שהיה במילאנו ו"התרועע עם יהודים ארץ־ישראלים", השיג קטלינג מידע מהימן על התוכניות של האצ"ל לפעול בבריטניה ועל ניסיון אפשרי של הלח"י להתנקש ב"אישיות בריטית" בפריז, ששר החוץ בווין עמד להגיע אליה לוועידה דיפלומטית חשובה. סימן מדאיג נוסף להימצאותם של טרוריסטים יהודים בבריטניה הגיע ב־6 בנובמבר: למשרדו של מונטגומרי במטה האימפריאלי הכללי הגיעה שיחה מאיימת. השליש של מונטגומרי שענה לשיחה הקליט את המילים הבאות: "תקשיב טוב, ידידי. אם תישפך עוד טיפת דם אחת בארץ ישראל, הנקמה תגיע למשרד המלחמה ולקציני הצבא. זה יתחיל מחר. מסור לפילדמרשל מונטגומרי. ראו הוזהרתם." השליש דיווח שהמטלפן "דיבר בהיגוי חד — נבל טיפוסי מהסרטים". בעת ובעונה אחת עם שיחת הטלפון המלודרמתית, הגיע מידע מודיעיני חדש מ־MI5 "שלימד על הסתברות גבוהה שטרוריסטים יהודים ינסו לבצע פעולת חבלה בממלכה המאוחדת". "סביר להניח שאלו הן שטויות," אמר מייג'ור ג'נרל ג'רלד טמפלר, מנהל המודיעין הצבאי במיניסטריון המלחמה, "אבל אסור לקחת סיכונים."

שירותי הביטחון התייחסו לאיום בחומרה כה רבה והמחסור שלהם בחומר מודיעיני היה כה גדול, עד שהם שקלו לחדש את הקשר עם טדי קולק בסוכנות היהודית. זה היה צעד רגיש בשל האפשרות שקשר כזה יספק לסוכנות היהודית חלון הצצה לנעשה בתוך המודיעין הבריטי. אבל ג"ק רוברטסון טען כי "אסור לנו להמעיט ביתרונות שיצמחו מקשר כזה". האצ"ל הציג את ההתקפה על השגרירות ברומא כ"שלב ראשון במערכה שלו מחוץ לארץ ישראל, ולמרות המידע הזעום שיש לנו בנושא, יש סכנה ממשית ביותר של פעולות חבלה בבריטניה". לאחר ויכוחים פנימיים רבים בהשתתפות דיק וייט, לימים ראש MI5, ומוריס אולדפילד, שנעשה מנהל כללי של MI6, הוסכם לפנות אל קולק, אבל במסויג. לרוע המזל, זמן קצר לאחר קבלת ההחלטה יצא קולק לארצות הברית, וההזדמנות להפעילו אבדה.83

הפיצוץ ברומא וההתחייבות של האצ"ל לפתוח במערכת טרור בבריטניה הולידו הלך רוח היסטרי למדי בעיתונות הבריטית. ב־11 בנובמבר הופיע בדיילי מייל דיווח, שכותרתו הענקית "כנופיית שטרן נמצאת כאן", על האיום לרצוח את מונטגומרי ולפוצץ את משרד המלחמה "אלא אם כן תשנה בריטניה את מדיניותה בארץ ישראל... זה האיום הגדול הראשון של הטרור היהודי בבריטניה". דיילי טלגרף, עיתון מאופק בדרך כלל, הודיע לקוראיו כי "בעקבות התייעצות עם הממשלה, נקטו הסקוטלנד יארד ומפקדי המשטרה ברחבי הארץ אמצעים כמעט חסרי תקדים כדי להבטיח את שלומם של שרים ולהגן על בניינים ממשלתיים. הדבר נעשה בעקבות איומים של טרוריסטים יהודים בארץ ישראל להרחיב את פעילותם לבריטניה".84

צירוף מקרים גרם לכך שהאזהרה של האצ"ל באה בדיוק בעת שלונדון נערכה לכמה אירועים ממלכתיים. בבוקר יום שלישי, 12 בנובמבר, היו המלך והמלכה אמורים לנהל את הפתיחה החגיגית של הפרלמנט. בערב היו בני המשפחה המלכותית וחברי הממשלה אמורים להשתתף באירוע יום הזיכרון השנתי של הלגיון הבריטי ברויאל אלברט הול. לפיכך הוצפה העיר בשוטרים מהענף המיוחד, שוטרים בבגדים אזרחיים ושוטרים צבאיים. שומרים חמושים הוצבו בבניינים המרכזיים ובבתיהם של השרים הבכירים, בדיקות הכניסה בנמלים ובשדות התעופה הוגברו, ומשמר החופים סייר באתרי נחיתה שהיו עלולים לשמש טרוריסטים המנסים להסתנן בספינה מאירופה.85

ביום שבו נערכו הטקסים האמורים הוצבו אלפי חיילים מבריגדת המשמר (Brigade of Guards) לאורך המסלול המלכותי. שוטרים חמושים מהענף המיוחד התערבו בהמוני הצופים, ושוטרים חמושים נערכו בכניסה לדאונינג סטריט. נוסף על כך, גויסו שוטרים מיוחדים מהפרוורים, ושוטרים בבגדים אזרחיים קיבלו פקודה לחפש "חברים בארגוני טרור יהודיים שאולי הסתננו לבריטניה".

אבל דבר לא קרה. פעילות ה"טרור" היחידה בעשרים הימים האחרונים של 1946 היתה משלוח מכתבי נאצה ואיום בשם הלח"י לכל מיני פוליטיקאים ואישים בכירים. בין הנמענים היו שר המלחמה, פרנק בלנג'ר; סגן מפקד משטרת לונדון, ראש הענף המיוחד, לורד ואנסיטרט; ומשום־מה גם יו טרבור־רופר, ההיסטוריון מאוקספורד, שהשלים באותם ימים את הכנתו לדפוס של ספרו על ימיו האחרונים של אדולף היטלר.8617

17 לדבריו, קיבל איום מהלח"י על שפיאר את היטלר (העורך המדעי).

 

אף שלא היו בידה ראיות מוצקות לכך שפעילי הלח"י נחתו בבריטניה, חוללה המשטרה בהלה והודיעה לעיתונאים שהיא מחפשת לפחות יהודי ארץ־ישראלי אחד "גבוה, כהה וזר במראהו". הענף המיוחד הקים מהומה סביב עלון חדשות, Jewish Struggle, שפורסם מטעם ציונים מיליטנטים בלונדון, ונטען שהיה "מלא בתעמולת טרור". המשטרה שקלה את האפשרות לפנות למנהל התביעה הציבורית במקרה שהתוכן של Jewish Struggle יוגדר "חומר הסתה", אבל שר המושבות החדש, ארתור קריץ' ג'ונס, התנגד לכך. הוא אמר לסר הרטלי שוקרוס, התובע הכללי, כי אין טעם להעמיד לדין את עורכי העיתון. קריץ' ג'ונס הסביר כי הכוח וההשפעה של האצ"ל בבריטניה זניחים, וציין כי הודות לזוועות הנאציות יש יהודים רבים שאוהדים את מטרותיהם של הטרוריסטים ויתנגדו לכל ניסיון לדכא את הביטאון שלהם. אם הפרשה תגיע לבית המשפט, אמר, ההגנה תוכל לטעון ל"הבעת דעה הוגנת" ולהפנות את ההליך המשפטי נגד המדיניות הממשלתית, והדבר עלול לגרום מבוכה גדולה. "חוששני כי ההליכים עלולים גם להגביר את הרגשות האנטישמיים בארץ זו," הוסיף קריץ' ג'ונס. השכל הישר גבר לבסוף, והפעולה המשפטית המתוכננת בוטלה.87

ענן של חשד ריחף מעל לכל יהודי, ובייחוד אותם יהודים ש"נראו" או "נשמעו" זרים, אבל שירותי הביטחון מיקדו את מאמציהם בפיקוח על כניסת מהגרים. החשודים הראשונים נעצרו בסקוטלנד. על סמך מידע מהבולשת הארץ־ישראלית ומהמשטרה הצבאית נעצר בגלזגו יהודי פולני שירד מ"מרין רייבן", אונייה נושאת גייסות שהגיעה מאיטליה. לעצור היו מסמכים מזויפים, שזיהו אותו כחייל ששירת בכוח פולני בפיקוד בריטי במזרח התיכון ובמערכה באיטליה. לפי המידע המודיעיני שהגיע מארץ ישראל, הוא היה חבר לח"י. אחר כך עצרה המשטרה את רוזלי אלטביב, אישה בת שלושים, ילידת מנצ'סטר, שחייתה בארץ ישראל מ־1930 וקיימה שם קשרים עם המחתרת היהודית. כיוון שכך היא נרשמה במשטרת ארץ ישראל כ"חשודה", וחיפוש מתוקשר מאוד נערך בדירתה במיי דה וייל שבמערב לונדון. אלטביב אמרה לכתבים שהיא באה לבריטניה כדי למצוא עבודה ככתבנית ו"לא כדי לזרוק פצצות", אבל המעצר שלה תרם לבהלה.88

כוחות הביטחון ערכו הצגה גדולה מסביב לאוניית הנוסעים "אסקניה" של חברת הספנות קונארד, שעגנה בליוורפול ביום חמישי, 14 בנובמבר. האונייה הגיעה מפורט סעיד דרך קפריזין ומלטה, ועל סיפונה 534 נוסעים, לרבות שוטרים של משטרת המנדט ופקידי ממשלת המנדט שיצאו לחופשה. החשד נפל על עשרים ותשעה יהודים ארץ־ישראלים, רובם סטודנטים. איש לא הורשה לרדת מהאונייה, עד שהשוטרים ערכו חיפוש מדוקדק על גופם של הנוסעים היהודים ובדקו ביסודיות את מסמכיהם. הפעולה נמשכה כמה שעות ובנוכחות כתבים שהוזמנו מראש. אלה היו "אמצעי הביטחון המחמירים ביותר" שננקטו אי־פעם באונייה שעגנה בליוורפול. למרות אי־הנוחות הגדולה שנגרמה לרוב הנוסעים, שלא לדבר על החוויה הלא נעימה של הנוסעים היהודים, איש לא נעצר.89

בהלת הטרור היהודי שככה באותה מהירות שהתעוררה, אבל תוצאותיה לא מיהרו לחלוף. כתב טיימס הלונדוני בירושלים אמר כי זה היה ניצחון לטרוריסטים. "כשהם קוראים שעיתוני לונדון מפרסמים על אודותיהם כותרות ענק מלוות בתצלומים ובפרטים ססגוניים — כל זה חוזר בדיווחים לארץ ישראל כדי לעורר את הרושם שאנגליה שבויה בהיסטריה אנטי־יהודית — הטרוריסטים רואים בעצמם בחורים ממולחים וששים למעללים נוספים. כל ידיעה חסרת אחריות עולה כאן בחייהם של בריטים וערבים". ג' באויר בל, אחד ההיסטוריונים הראשונים שחקרו את הטרור בתקופה זו, אמר כי "בפעם הראשונה הרגישו בבריטניה את נוכחותו של האצ"ל". הסיקור העיתונאי היה "מתנה בלתי צפויה" לבגין ולאנשיו.90

התפשטות האיום, הדמיוני או הממשי, חיזקה מאוד את הטיעון בזכות שבירת "הארגונים הבלתי לגאליים" בארץ ישראל. מונטגומרי, ראש המטה האימפריאלי הכללי, היה אחראי במידה שווה לביטחון הפנים כמו גם לביטחון בארץ ישראל ובשאר חלקי האימפריה, ונאלץ לספק הסבר לראש הממשלה. ב־20 בנובמבר אמר מונטגומרי לוועדת ההגנה של הקבינט כי בחודש האחרון לבדו נהרגו שבעים ושישה חיילים ועשרים ושלושה שוטרים. הצבא איבד את היוזמה משום שנדחק למגננה; מצבת כוח האדם של המשטרה עומדת על מחצית התקן; הטרוריסטים מקבלים עונשים קלים, ועצורים נשלחים לחופשי. הוא הוסיף ואמר שיש לתת לצבא יד חופשית לחדש את חיפושי הנשק ולנהל מצוד אחר חשודים. שר המושבות החדש, ארתור קריץ' ג'ונס, ציין כי יכולתו של הצבא לא השתנתה מאז יוני, ושחיפושי הנשק הושעו משום שלא הניבו תוצאות. אטלי הסכים איתו והזכיר לוועדה שעוד ביוני החליט הצבא לשבור את הארגונים הבלתי לגאליים. "עכשיו נראה שהפעולות לא השיגו את מטרתן, אדרבה, פעילות הטרור אפילו גדלה. אינני בטוח כי מה שנדרש הוא להתיר לצבא לצאת למתקפה נגד הטרור." מונטגומרי השיב שהצבא הנחית מכה יעילה על האצ"ל ועל ארגון "ההגנה", אבל אחר כך נאסר עליו לחפש אחר מצבורי נשק ולעצור טרוריסטים על פי מידע מודיעיני.91

ההאשמות של מונטגומרי הולידו "מריבה איומה". קנינגהאם דחה מכול וכול את "הטענה המחפירה" שהוא מנע מהצבא לפעול, ודרש ממונטגומרי לחזור בו מדבריו. הוא ציין כי מבצע "אגתה" לא כוון נגד הטרוריסטים; מטרתו האמיתית היתה להפעיל לחץ על המנהיגות היהודית, ומטרה זו הושגה. להסתערות כללית "לא תהיה כל השפעה על צמצום הטרור, והיא עלולה אפילו להעצים אותו". "אני חייב לומר, לאור הדוגמה של אירלנד ואפילו של המרד הערבי, שאני מתנגד בכל תוקף לפעולות גמול כאלה." הטרוריסטים אינם ערוכים בעוצבות שהצבא יכול להילחם בהן. מי שצריכה לטפל בהם היא המשטרה. "לאחרונה הטלתי על מומחה לבדוק את השיטות המשטרתיות כדי לברר אם ניתן לשפר את המצוד אחר האנשים האלה ולתפוס אותם בשעת מעשה. תמיד טענתי שהשיטה הטובה ביותר לטפל בטרוריסטים היא להרוג אותם." מהצהרתו של קנינגהאם, הבוטה באכזריותה, עלה כי ההבדל היחיד בינו ובין מונטגומרי נעוץ באופן שבו יש לאתר טרוריסטים וללכוד אותם. בניגוד למונטגומרי, הבין קנינגהאם שהטרוריסטים חבויים עמוק בתוך האוכלוסייה העירונית של ארץ ישראל, עד כדי כך שעוצר וחיפושים אינם אלא רפרוף על פני השטח.92

אבל מונטגומרי היה משוכנע שקנינגהאם וגריי כשלו במקום שהוא, דמפסי וברקר יוכלו להצליח. ב־29 בנובמבר 1946 הוא טס לארץ ישראל כדי לזמן יחדיו את מפקדיו ואת קנינגהאם לדיון בדרכים הנאותות להפעלת הצבא. הם התכנסו בליל שבת בארמון הנציב (שנקרא בפי שלטונות המנדט בית הממשלה), הבניין המפואר על הר העצה הרעה, פרי תכנונו של אוסטן סנט בארב הריסון, המשקיף על ירושלים מדרום־מזרח. במהלך הישיבה פרץ קרב אש בעיר המשתרעת למרגלות ההר. על רקע אות מבשר רעה זה הוחלט להעסיק מספר מינימלי של חיילים בתפקידי שמירה. על הצבא כולו הוטל לעסוק בפעולות "ניידות והתקפיות" כדי "לתפוס את היוזמה ולשמור עליה".93

במהלך שהותו בירושלים נפגש מונטגומרי גם עם סר צ'רלס ויקהאם, שהכין את הדוח על המשטרה והקשיב בתשומת לב לביקורתו על משטרת המנדט, שתאמה במידה רבה את השקפותיו שלו. בשובו ללונדון ניצל מונטגומרי את דבריו של ויקהאם כדי לחתור תחת קנינגהאם וגריי. "אין זה מוגזם לומר," טען, "שיעילותו של כוח המשטרה בארץ ישראל נמוכה מאוד. כל חייל הגון בארץ ישראל מסכים עם הקביעה הזאת, וכך גם המזכיר הראשי [של ממשלת המנדט] וסר צ'רלס ויקהאם." הוא המשיך וקבע כי "הדבר הראשון שצריך לעשותו בארץ ישראל הוא לארגן מחדש את כוח המשטרה ולעשותו למשטרה אזרחית אמיתית, שמבצעת את תפקידה האמיתי. לשם כך יש להעמיד בראש המשטרה שוטר מנוסה". ניקול גריי הוא אדם "אמיץ מאוד", אבל "לא האדם המתאים לתפקיד". יתר על כן, קנינגהאם אינו האדם המתאים למשול בארץ ישראל. "כל בריטי שעיניו בראשו הנמצא כאן מבין שהטיפול בטרור נעשה בפחדנות בלי חוט שדרה, והעניין כולו הפך לשטות אחת גדולה". מונטגומרי אמר לנציב העליון: "לדעתי, השיטות שלו לא הצליחו לכונן חוק וסדר בארץ ישראל, ועוד אני חושב שהוא לא יצליח עד שיארגן את המשטרה שלו כראוי, ישתמש במשטרה ובצבא כראוי ויאמץ מנטליות תקיפה יותר בשיטותיו כדי לשמור על השלום".94

קנינגהאם לא נשאר חייב. הוא הזהיר את משרד המושבות שתרופות הפלא שמונטגומרי מציע "לא יהיו יעילות נגד טרור מהסוג שאנו מתנסים בו עכשיו. יתר על כן, אנו עלולים להמאיס את עצמנו על חלק ניכר מהיישוב שמסכים איתנו בשאלת הטרור".95 משרד המושבות הסכים איתו. בכיריו ציטטו גם הם את הדוח של ויקהאם, אבל למטרות שונות לחלוטין. "הוא מאמץ את דעתו של הנציב העליון, הגורסת שפעולות גמול או עונשים שיוטלו על הציבור הכללי, בלי שיוכח קשר ישיר בין חלק מן הקהילה ובין מעשי טרור ספציפיים, לא יביסו את הטרור, אלא רק ירחיקו מאיתנו את ההמון שהתקוות הנוכחיות לחיסול האלימות מיוסדות על ניצני שיתוף הפעולה בינו לבינינו".96

כך קרה שברגע שהמסלול הדיפלומטי הגיע למבוי סתום, נראה שגם מסלול המלחמה בטרור שוּתק בגלל מחלוקת בדרגים הגבוהים ביותר. ב־31 בדצמבר 1946 התכנסה ועדת ההגנה של הקבינט להחליט בשאלת ההפעלה של הכוחות המזוינים בארץ ישראל. הקור היה מקפיא, והמחסור בדלק המחיש את מצבה הכלכלי הנואש של בריטניה ואת תלותה בהלוואות מארצות הברית ובנפט ממדינות ערב. איתרע מזלם של קנינגהאם וקריץ' ג'ונס, והאירועים שבו וקשרו נגדם. באמצע דצמבר התכנס הקונגרס הציוני בבזל, ולא חידש את נשיאותו של ויצמן, אלא בחר בהנהגה שדגלה בקו נוקשה ואותתה כי אין לה עניין בשיחות, אלא אם כן ייעשו ויתורים בענייני עלייה או חלוקת הארץ. בערב ישיבת הקבינט בלונדון חטפו אנשי אצ"ל קצין בדרגת מייג'ור ושלושה מש"קים בריטים והלקו אותם בתגובה על עונשי מלקות שהוטלו על חבריהם שנתפסו. הפעולה הזאת עוררה את חמתו של הצבא הבריטי בארץ ישראל יותר מכל תקרית אחרת מאז הפיצוץ במלון "המלך דוד", והרגיזה את הציבור בבריטניה.97

במהלך הישיבה הודה קריץ' ג'ונס שהצבא אמנם נִבלם, אבל היו לכך תוצאות מעודדות. יהודים מתונים חזרו לשתף פעולה עם השלטונות. בנסיבות אלה "יהיה זה מצער ביותר אם נאמץ מדיניות תוקפנית יותר". בווין חזר והסביר את מידת חשיבותה הרבה של ארץ ישראל: "בלי המזרח התיכון והנפט ומשאבים פוטנציאליים אחרים שלו, אינני רואה תקווה להשיג את רמת החיים שאנו שואפים לה בבריטניה." הגיע הזמן לקבל החלטה, ואם צריך, לכפות פתרון. אלברט אלכסנדר, שהתמנה זה מקרוב לשר ההגנה, הסכים כי "השמירה על ארץ ישראל היא כורח אסטרטגי", וקרא "להסמיך את הצבא לעשות את כל הדרוש לפי שיקול דעתו כדי למנוע טרור ולהעניש את האחראים לו". אז הגיע תורו של "מונטי". הוא טען כי ההתקפות האחרונות בארץ ישראל ממחישות מעל לכל ספק עד כמה איבדה הממשלה את השליטה. "ההפקרות שולטת בארץ, והצבא אמנם סבור כי חובתו לתמוך בשלטון האזרחי, אבל הוא אינו מורשה לפעול לפי יכולתו". יש "להציף את הארץ בכוחות ניידים של חיילים", המשטרה "צריכה להיות לבושה במדי משטרה ולפעול כמשטרה, ואת הירי יש להשאיר לחיילים".

ההופעה המרשימה שלו זכתה בתמיכת הוועדה. אטלי סיכם כי יהיו אשר יהיו ההחלטות שיתקבלו לטווח ארוך, קודם כול יש הכרח להשליט חוק וסדר: "המשך המדיניות הנוכחית מעמיד את הכוחות המזוינים בעמדה בלתי אפשרית." הוא הורה למשרד המלחמה לחבר בעצה אחת עם משרד המושבות ועם הנציב העליון הנחיה חדשה למפקד העליון בארץ ישראל, שתשקף את הדיון של אותו יום.98

בתחילת 1947 נראה אפוא כי מונטגומרי והצבא השיגו בדיוק את מה שרצו. ואולם עדיין היה עליו לשדל את קנינגהאם לתת לצבא יד חופשית. ב־3 בינואר טס הנציב העליון ללונדון. באותו ערב הוא נפגש עם מונטגומרי במשרד המושבות בנוכחות קריץ' ג'ונס ופקידים בכירים. הפגישה היתה סוערת. מונטי בא חמוש בטיוטת הנחיה שנועדה להתפרסם מטעמו של קנינגהאם, ובה הוראה "לנקוט לאלתר את כל הצעדים האפשריים כדי לכונן ולקיים חוק וסדר בארץ ישראל, תוך שימוש בכוחות המשטרה והצבא שעומדים לרשותך כפי שתמצא לנכון". קנינגהאם התריס נגדו, "מעולם לא מנעו מהצבא בארץ ישראל לפעול נגד הטרור כמיטב יכולתו!" מונטגומרי השיב כי הצבא נידון להתגונן ולהגיב. הוא תבע לערוך חיפושים יסודיים בכל רחבי הארץ, "לא להשאיר אבן על אבן", ולא לחכות לראיות מרשיעות. לא יהיה מנוס משיבוש החיים של האוכלוסייה, ובבוא העת יתעייפו האזרחים מהשיבושים וישתפו פעולה כדי לשים קץ לטרור. אם ארגון "ההגנה" יתפתה לצאת בגלוי מול הצבא, הוא ישמח על ההזדמנות לקרב. הוא טען כי "בשיטות דומות הושגה הצלחה בטיפול בהתפרעויות הערבים לפני 1939". קנינגהאם השיב כי היישובים הכפריים שמונטגומרי מציע לערוך בהם חיפושים "מתנגדים לטרור". אין זו שנת 1939, ומונטגומרי אינו נלחם בערבים: "הטרוריסטים פועלים בתל אביב ובמרכזים הגדולים, וחיפושים כלליים ביישובים רק ירגיזו אנשים חפים מפשע". מה שמונטי מציע יביא לידי מלחמה בכל ארץ ישראל ויהרוס את כל התקוות לפתרון פוליטי. קריץ' ג'ונס הסכים עם קנינגהאם והוסיף "מלחמה ב'הגנה' תהיה מלחמה באומה שלמה". מונטגומרי דבק בעמדתו והודיע שהוא מוכן לעשות כל מה שנחוץ כדי לדכא את ה"הפקרות". שני הצדדים המשיכו להתבצר בעמדותיהם ונקלעו למבוי סתום.99

למחרת היום הודה מונטגומרי לקריץ' ג'ונס, במכתב פרטי, על שאיפשר לו להביע את דעתו. אבל לאמיתו של דבר, ביקש מונטגומרי לחזק את מעמדו כסמכות הממשלתית הבלעדית בעניינים הצבאיים וללעוג לקנינגהאם. "אני סבור כי מאמציו לשמור על הסדר בארץ ישראל עקרים, בלתי יעילים, נכשלו בבירור ויוסיפו להיכשל, אלא אם כן הוא ינקוט שיטות נמרצות יותר". עכשיו הוטל על שר המושבות להכריע בין השיטות השונות שהציעו שני בני־הפלוגתא. התוצאה היתה טיוטת הנחיה חדשה, שנשלחה ב־7 בינואר מוועדת ההגנה אל הנציב העליון. בטיוטה נכתב כי הממשלה החליטה "לעשות מאמצים נוספים לשים קץ להפקרות ולטרור" וכי "יינקטו לאלתר כל הצעדים האפשריים לכונן ולקיים חוק וסדר בארץ ישראל", תוך שימוש בכוחות הצבא והמשטרה "ככל שיידרש". לא דובר על פעולות גמול נגד אנשים חפים מפשע, אבל "יש להפנות את מאמצי השוטרים והחיילים למתקפה נגד פורעי החוק, ויש להבטיח שהיוזמה תישאר בידי כוחות הכתר".100

ב־15 בינואר אישר הקבינט את ההנחיה. בבוא ההכרעה אל המשוכה האחרונה הזאת "הסתייע" מונטגומרי בגל נוסף של תקריות בארץ ישראל. ב־7 בינואר תקף האצ"ל בלהביורים את המפקדה הצבאית במחוז תל אביב, וכעבור חמישה ימים פוצצו אנשי לח"י את מטה המשטרה בחיפה. הם עשו זאת באמצעות משאית תופת שהרגה ארבעה ופצעה שישים ושלושה, לרבות חמישה־עשר לובשי מדים בריטים. לפיכך היתה בקבינט תמימות דעים שיש צורך לנקוט פעולה נמרצת יותר נגד הטרוריסטים, שפעולה כזאת תתקבל בברכה בקרב האוכלוסייה היהודית שומרת החוק בארץ ישראל, ושיד רכה בטיפול בטרוריסטים לא תחזק את השפעתה של הסוכנות היהודית. מונטגומרי שלח שדר דחוף לדמפסי והורה לו להודיע לקנינגהאם ולברקר כי הגיע הזמן להדביר את הטרור. תחושת הדחיפות של מונטגומרי היתה גדולה שבעתיים, מכיוון שבישיבת הקבינט הוא שמע לראשונה שרים מדברים על האפשרות שבריטניה תצא מארץ ישראל אם היהודים והערבים לא יסכימו לחיות יחדיו תחת שלטון בריטי. הסכמת הקבינט ל"הגברת הפעילות הצבאית", העריך מונטגומרי, עשויה להיות ההזדמנות האחרונה של הצבא להציל את בסיסיו יקרי הערך ולשמור על חבל ארץ מרכזי זה שבאימפריה.