מה לעזאזל אני עושה פה? איך אני חי במדינה המזורגגת הזאת? למה אני צריך לסבול את זה בכל פעם מחדש?
בשעה ארבע בערך שמעתי שהיה פיגוע בצומת אזור. איזה מיואש פלסטיני החליט לכלות את דיכאונו בדריסתם למוות של פספוסים בני תשע־עשרה שהיו בין השאר גם חיילים. הרגשתי כעס, עצבות, ייאוש, חולשה, אכזבה. הייתה לי תחושה עזה של רצון להקיא, אבל מהר מאוד שמעתי את הצפצוף של המיקרוגל שהודיע שהאוכל מוכן. הייתי כל כך רעב שפשוט שכחתי את מה שקרה.
באמצע האוכל התקשר אליי חבר טוב ודיברנו לאן נצא בערב, איפה אפשר לראות כוּסיות ולשתות משהו. לא שלא דיברנו על הפיגוע, אלא שכל אחד שמע על כך לבדו וכבר הספיק לחשוב על אלף ואחד דברים אחרים.
כשסיימתי לאכול רבצתי על הספה בסלון וכמו מכוח האינרציה ניגשה ידי לשלט, ומעצמה וללא כל עזרה מהשכל שלי הדליקה את הטלוויזיה.
אוי ואבוי - שוב התמונות בטלוויזיה שהפציצו לי את המוח, כמו קולו של שדרן הרדיו שהודיע שהיה פיגוע, אלא שעכשיו יש גם תמונות שעזרו להפוך למציאות את מה שדמיינתי קודם. לא שמתי לב, אבל כשהתעמקתי בשידורים הרגשתי שדמעה מעצבנת מצטברת לי בתוך העין ועוד שנייה היא עומדת לזלוג. ברגע הזה כבר לא יכולתי יותר ופשוט העברתי ערוץ. אף שהייתי לבד התחלתי למלמל לעצמי, "מה אני צריך לראות את החרא הזה? מה אני צריך לראות גופות של בני אדם מתים זרוקות על הכביש?" ועוד כמה משפטים שאני כבר לא זוכר. בעצם סנגרתי על עצמי מפני עצמי - למה אני בעצם לא משתתף באורגיית החמלה של עם ישראל לאחר פיגוע. שכנעתי את עצמי לחשוב שזאת לא חוצפה לראות משהו אחר ולא את הפיגוע. לומר את האמת, לא כל כך הצלחתי ולכן הייתי חייב שוב ושוב לזפזפ בין ערוץ MTV לערוצים שהראו את הפיגוע, בין ערוץ האופנה לפיגוע, בין ערוץ הספורט לפיגוע.
