החיפוש אחר תיבת נח

כיום

 

דילארה קֵנֶר פילסה דרך במסוף הנוסעים שבנמל התעופה הבינלאומי של לוס אנג'לס. היא לא נשאה עמה דבר מלבד תרמיל בד בלוי. זה היה יום חמישי אחר הצהריים, והמסוף הרחב היה עמוס נוסעים. המטוס שבו הגיעה מפרו נחת בשעה 13:30, אבל חלפו ארבעים וחמש דקות עד שעברה את בדיקת הדרכונים ואת בדיקת המכס. ההמתנה נראתה לה ארוכה הרבה יותר מכך. היא חיכתה בקוצר רוח לפגוש את סֶם ווֹטְסוֹן, שהתחנן לפניה שתקדים את חזרתה לארצות הברית ביומיים.

 

סם היה חברו של אביה משכבר הימים, והיה לה כמו דוד. דילארה הופתעה לשמוע ממנו. היא שמרה איתו על קשר מאז הוכרז אביה כנעדר, אבל בחצי השנה האחרונה דיברה איתו פעם אחת בלבד. הוא השיג אותה בטלפון הנייד שלה בזמן ששהתה בפרו, בהרי האנדים, ופיקחה על חפירות ארכיאולוגיות לחשיפת הריסות האינקה. סם נשמע עצבני, אפילו מפוחד, אך סירב להרחיב את הדיבור על הבעיה, אף שדילארה דחקה בו. הוא התעקש שעליהם להיפגש פנים אל פנים בהקדם האפשרי. לבסוף שיכנעו אותה הפצרותיו הבהולות להעביר את הפיקוח על החפירות לאחד האנשים הכפופים לה ולחזור לפני השלמת העבודה.

 

סם ביקש מדילארה דבר נוסף, שבילבל אותה: היה עליה להבטיח לו שלא תספר לאיש מדוע היא עוזבת את פרו.

 

סם היה להוט כל כך להיפגש איתה, עד שביקש שייפגשו בנמל התעופה. המקום שנקבע למפגש היה אזור המסעדות של המסוף, בקומה השנייה. היא עלתה במדרגות הנעות ועמדה מאחורי תייר שמן בחולצת הוואי, שעורו נצרב בשמש. הוא גרר אחריו מזוודה קטנה על גלגלים וחסם את המעבר. עיניו נחו עליה ואז בחנו אותה באטיות מכף רגל ועד ראש.

 

דילארה עדיין לא החליפה את המכנסיים הקצרים ואת הגופייה שלבשה באתר החפירות, ומיד הרגישה שמשכה את תשומת לבו. בשיער השחור שהגיע עד לכתפיה, בשיזוף העמוק שהעניק לעורה גון זית ובגזרה חטובה, גרמה לגברים מנומסים פחות ללטוש בה עיניים, בדיוק כמו שעשה עכשיו הסוטה הזה.

 

היא נעצה באיש השרוף מבט שאמר אתה צוחק, נכון? ואז אמרה "סליחה?" ופילסה לה דרך. כשהגיעה לראש המדרגות הנעות — סרקה במבטה את אזור המסעדות הענקי עד שהבחינה בסם, שישב ליד שולחן קטן ליד המעקה המסורג.

 

היא ראתה אותו לאחרונה כשהיה בן שבעים ואחת. עכשיו, כעבור שנה, היה נדמה שגילו הוא שמונים ושתיים, ולא שבעים ושתיים. אותן ציצות שיער צחורות כשלג עדיין נאחזו בראשו, אך הקמטים בפניו נראו עמוקים הרבה יותר, והוא היה חיוור מאוד, כאילו לא ישן זמן רב.

 

כשראה את דילארה, קם סם ונופף לה בידו. לרגע גרם לו החיוך להיראות צעיר בעשר שנים מכפי גילו. היא השיבה לו חיוך והתקדמה לעברו. סם עטף אותה בחיבוק חזק.

 

"אין לך מושג עד כמה אני שמח לראות אותך," אמר סם. הוא התרחק ממנה מעט. "את עדיין האישה היפה ביותר שפגשתי אי־פעם. חוץ מאמא שלך אולי."

 

דילארה מיששה את התליון שלצווארה, שבו היתה תמונה של אמה. אביה תמיד נשא אותו עמו. לרגע נמוג חיוכה ומבטה נדד. היא שקעה במחשבות על הוריה, אך הן חלפו במהרה, והיא חזרה להתרכז בסם.

 

"אתה צריך לראות אותי מלוכלכת בעפר ושקועה בבוץ עד הברכיים," אמרה דילארה בהטעמה המערב־תיכונית החדגונית שלה, "זה עלול לשנות את דעתך."

 

"אבן חן מאובקת נשארת אבן חן. מה קורה בעולם הארכיאולוגיה?" הם התיישבו. סם לגם מהקפה. הוא טרח להביא ברוב אדיבותו כוס נוספת לדילארה, והיא לגמה ממנה לפני שענתה.

 

"עסוקים, כרגיל," אמרה, "היעד הבא שלי הוא מקסיקו. יש שם כמה נשאי מחלות מעניינים שקדמו לקולוניאליזם האירופי."

 

"נשמע מרתק. האַצְטֵקים?"

 

דילארה לא ענתה. תחום ההתמחות שלה היה ביו־ארכיאולוגיה, חקר השרידים הביולוגיים של בני תרבויות קדומות. סם היה ביוכימאי, ולכן עורר בו התחום עניין חולף, אך זו לא היתה הסיבה ששאל את השאלה. הוא משך את הזמן.

 

היא רכנה קדימה, לקחה את ידו בידה ולחצה אותה לעידוד. "קדימה, סם? מה פשר שיחת החולין? לא ביקשת ממני לקצר את הטיול כדי לדבר איתי על ארכיאולוגיה, נכון?"

 

סם הביט בחשש באנשים שסבבו אותו. מבטו נדד מאדם לאדם, כאילו ביקש לבדוק אם הם מגלים בו עניין מיוחד.

 

היא עקבה אחר מבטו. בני משפחה יפנית חייכו וצחקו כשהם זוללים המבורגרים, ואשת עסקים בודדה, שישבה לימינה, הקלידה על מחשב כף יד בין נגיסות של סלט. אף שחודש אוקטובר התחיל זה מכבר, וחופשת הקיץ נגמרה מזמן, ישבה חבורת נערים, לבושים בחולצות זהות עם הכתובת "נוער למען ישו", בשולחן שמאחוריה, וכולם עסקו בשליחת מסרונים בטלפונים הניידים שלהם.

 

"למען האמת," אמר סם, "ארכיאולוגיה היא בדיוק הנושא שעליו רציתי לדבר איתך."

 

"באמת? כשהתקשרת נשמעת נסער מאי־פעם."

 

"כי אני צריך להגיד לך דבר חשוב מאוד."

 

מצבו הירוד נראה לה הגיוני פתאום. סרטן. אותה המחלה שהרגה את אמה לפני עשרים שנה. נשימתה נעתקה לרגע. "אלוהים אדירים! אתה לא גוסס, נכון?"

 

"לא, לא, יקירתי, לא הייתי צריך להדאיג אותך. חוץ מדלקת מפרקים קלה אני בריא יותר מאי־פעם." דילארה השמיעה אנחת רווחה.

 

"לא," המשיך סם, "התקשרתי אלייך כי את האדם היחיד שאני בוטח בו. אני צריך להתייעץ איתך."

 

אשת העסקים שישבה ליד סם הרימה את צלחת הסלט שלה וקמה כדי לעזוב את השולחן, אבל תיקה, שהיה מונח בחיקה, נשמט על הרצפה וגרם לה למעוד. היא נתקלה בסם, שתפס אותה.

 

"סליחה," אמרה האישה במבטא סְלָאבי קל בזמן שהרימה את תיקה, "אני כל כך מגושמת."

 

"מזל שהנפילה לא היתה נוראית כל כך," אמר סם.

 

כשהשפילה את עיניה כדי להביט בסם היא הזעיפה פנים. "אוי לא! ליכלכתי אותך ברוטב! תן לי לנקות את זה." היא הוציאה מתיקה ממחטה, פרשה אותה ומחתה קלות את זרועו. "לפחות אתה לא לובש שרוולים ארוכים."

 

"לא קרה כלום."

 

"טוב, שוב סליחה," היא חייכה לסם ולדילארה והלכה לכיוון פח האשפה.

 

"סם, אתה אבירי כתמיד," אמרה דילארה, "למה אתה רוצה להתייעץ איתי?"

 

סם הביט שוב סביבו לפני שדיבר. הוא מתח את אצבעותיו, כאילו ניסה להרפות אותן, ואז חזר להביט בדילארה. קמטי דאגה נחרשו סביב עיניו. הוא היסס, ואז פרצו המילים בשטף מפיו. "לפני שלושה ימים גיליתי דבר מדאיג בעבודה. זה קשור לחסאד."

 

עם אזכור שמו של אביה, חסאד ארוואדי, החסיר לבה של דילארה פעימה, והיא נעצה את ציפורניה בירכיה כדי להתגבר על גל החרדה המוכר שהציף אותה. עברו שלוש שנים מאז הוכרז כנעדר, ובמהלכן היא העבירה כל דקה פנויה בניסיונות עקרים לברר מה עלה בגורלו. למיטב ידיעתה, הוא מעולם לא ביקר בחברת התרופות שבה עבד סם.

 

"סם, על מה אתה מדבר? מצאת משהו בעבודה שלך שקשור למה שקרה לאבא שלי? אני לא מבינה."

 

"העברתי יום שלם בניסיון להחליט אם לספר לך את זה. כלומר, אם לערב אותך בכך או לא. רציתי לגשת למשטרה, אבל עדיין אין לי הוכחות. ייתכן שעד שאשכנע אותם יהיה מאוחר מדי. אבל ידעתי שאת כן תאמיני לי, ואני זקוק לעצתך. הכול יתחיל ביום שישי הבא."

 

"בעוד שמונה ימים?"

 

סם הינהן ועיסה את מצחו.

 

"כאב ראש?" היא שאלה, "אתה רוצה כדור?"

 

"אני אהיה בסדר. דילארה, הם מתכננים להרוג מיליוני אנשים, אולי אפילו מיליארדים."

 

"להרוג מיליארדים?" היא שאלה בחיוך. סם ניסה למתוח אותה. "אתה צוחק!"

 

הוא ניענע בראשו בכובד ראש. "הלוואי שהייתי צוחק." דילארה בחנה את פניו בחיפוש אחר סימנים לכך שהתבדח, אבל זיהתה רק דאגה. כעבור דקה נמוג חיוכה. הוא רציני.

 

"טוב," אמרה באטיות, "אתה לא צוחק. אבל אני מבולבלת. הוכחות למה? מי זה 'הם'? ואיך זה קשור לאבא שלי?"

 

"הוא מצא אותה, דילארה," אמר סם בשקט, "הוא באמת מצא אותה!"

 

היא ידעה מיד, על פי הדרך שבה אמר זאת סם, מה מצא אביה. תיבת נח. החיפוש שלו הקדיש אביה את כל חייו. היא ניענעה בראשה בתדהמה.

 

"אתה מתכוון לספינה עצמה ש..." דילארה השתתקה. שארית הצבע אזלה מפניו של סם. "סם, אתה בטוח שאתה בסדר? אתה קצת חיוור."

 

סם תפס בחזהו, ופניו התעוותו בכאב. הוא התקפל בכיסאו ונפל על הרצפה.

 

"אלוהים! סם!" דילארה הדפה את הכיסא שלה לאחור ומיהרה לגשת אליו. היא עזרה לו לשכב על הגב וצעקה לנערים עם הטלפונים הניידים, "תזעיקו אמבולנס!" הם קפאו, וכעבור דקה התקשר אחד מהם בבהילות.

 

"דילארה, לכי מפה!" חירחר ווטסון.

 

"סם, אל תדבר," אמרה וניסתה להישאר רגועה, "קיבלת התקף לב."

 

"לא התקף לב... האישה שהפילה תיק... בממחטה היה רעל מגע..."

 

רעל? הוא התחיל כבר להזות, "סם..."

 

"לא!" הוא קרא חלושות, "את חייבת ללכת... אחרת הם יהרגו גם אותך. הם רצחו את אבא שלך."

 

היא בהתה בו בתדהמה. הפחד הגדול ביותר שלה תמיד היה שאביה מת, אבל היא מעולם לא הניחה לעצמה לאבד תקווה. אבל עכשיו, סם ידע! הוא ידע מה קרה לאבא שלה! לכן רצה שתבוא לפה.

 

היא התחילה לדבר, אבל סם לפת את זרועה.

 

"תקשיבי! טיילר לוֹק. 'גוֹרְדְיָאן הנדסה'. תבקשי... את עזרתו. הוא מכיר את... קולמן." בכל פעם אמר כמה מילים, ואז עצר ובלע רוק. "הכול התחיל..." הוא שוב התחיל לדבר, "...מהמחקר של אביך. את חייבת... למצוא את התיבה." דבריו הפכו חסרי פשר. "הֵיידֶן... פרויקט... אואזיס... שחר... בראשית..."

 

"סם, בבקשה!" זה לא באמת קורה. לא עכשיו. לא ברגע שבו היא עשויה לקבל תשובות.

 

"אני מצטער, דילארה."

 

"מי זה 'הם', סם?" היא ראתה שהוא נחלש ותפסה בזרועותיו. "מי רצח את אבא שלי?"

 

הוא הזיז את שפתיו, אבל רק אוויר יצא מפיו. הוא נשם עוד נשימה אחת ונדם.

 

היא החלה בפעולות החייאה והמשיכה בעיסוי לב עד שהחובשים הגיעו ודחפו אותה לאחור. דילארה עמדה בצד ובכתה בשקט. הם ניסו להחיות את סם. לשווא. מותו נקבע מיד. כמתחייב, היא העידה בפני שוטרי נמל התעופה והזכירה גם את האשמותיו המבולבלות, אך בהתחשב בכך שניכר שקיבל התקף לב, הם התייחסו אליהן כאל קשקושים חסרי פשר. דילארה לקחה את התרמיל שלה וצעדה כמהופנטת לכיוון אוטובוס השירות, שיחזיר אותה למכוניתה שבחניון לטווח ארוך. סם היה לה כמו דוד, בן המשפחה היחיד שנשאר לה, ועכשיו הוא איננו.

 

כשהתיישבה באוטובוס המשיכו דבריו להדהד באוזניה. היא לא ידעה אם היו סתם קשקושים והזיות של אדם זקן או אזהרה של חבר קרוב. היתה לה רק דרך אחת לבדוק אם הסיפור של סם נכון.

 

עליה למצוא את טיילר לוק.