ילד שלי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ילד שלי
הוספה למועדפים

ילד שלי

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2015
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 293 עמ' מודפסים

מיכל עילם

"ילד שלי" הוא ספרה הראשון של מיכל עילם, ילידת ירושלים, ונדמה שהרוח נשאה אותו משנים עברו, אך אולי ניתן היה לו להיכתב ולהיקרא רק עכשיו, לאחר שהזמן נקף.

תקציר

ילד שלי הוא סיפור של שני מסעות ארוכים הביתה. מסעו של יעקב הרוסי - הענק השתקן וחדור האמונה - לאורך נהר הדון שברוסיה, ומסעו של נכדו מאלצ'יק המתבגר במושבה הארץ-ישראלית. זהו סיפור של ילד אחד ולו שני אבות וסיפורם אפוף הסודות של המושבה הקטנה והכפר הבדואי השכן. סיפור של חברות עמוקה וקשרים סמיכים מדם. 
בלבו של הרומן פועם גורלה של הארץ, של אנשים שתקנים שצמחו באדמתה ואלו שנאחזו בה במאוחר עד שהייתה להם לבית. 
 
ילד שלי הוא רומן שנכתב מתוך אהבה למקום הזה על יופיו וקשייו. זהו ספרה הראשון של מיכל עילם, ילידת ירושלים, ונדמה שהרוח נשאה אותו משנים עברו, אך אולי ניתן היה לו להיכתב ולהיקרא רק עכשיו, לאחר שהזמן נקף.

פרק ראשון

מראה מקום במקום פרולוג
במרכז המושבה עומדים דוממים בתי האבן של האיכרים.
מרחוק דומים הבתים לחבורת זקנים מאפירים. סביב כל בית בנויה גדר אבן החובקת את גן הירק, את צריף הכלים, את מחסן המשק ואת הבית עצמו. אבני הבתים מסותתות בגסות והחלונות קטנים, על כן אור השמש חודר פנימה אך בקושי ואפלולית נחה בחדרים במרבית שעות היום. לִבם החם והרוחש של הבתים, תנור העצים, פועם עד סוף האביב. לאחר שהקור מסתלק מהלילות מכבים האיכרים את התנורים עד לבוא הגשמים הראשונים.
ביתם של משה וחנה הוא הבית היחיד שבגינתו פורחות ערוגות פרחים מרהיבות. בחזית הבית עומדים זקופים שיחי ורדים. לעתים קרובות נראית חנה גוזמת את הענפים, תולשת את העלים היבשים ואת התפרחות המבגירות, ומטפחתה הצבעונית נעה הלוך ושוב בין השיחים. פריחה עזה במרבית ימות השנה היא שכר עמלה בגינת המותרות הזאת.
שיחי הוורדים של חנה שימשו את נערי המושבה בחיזוריהם אחר הנערות. בשעת לילה, כאשר מעטים האנשים המהלכים בחוץ, בעוד חנה נותנת מנוח לגבה ורגליה על יצועה, היו הנערים מתגנבים וקוטפים ורדים עבור מושאי ליבם. אם משום שהיו הפרחים בשיא פריחתם או משום שהיו ימי החום מלהיטים את הלבבות, נקטפו מרבית הוורדים עם בוא לילות הקיץ החמים. למחרת היו אנשי המושבה מוצאים את עלי הכותרת האדומים והוורודים בפינות הנסתרות של המושבה ובמתבן.
לא נעלם מעיניה של חנה כי עמל כפיה נקטף בחסות החשכה. באור יום הייתה עומדת בגינתה, פוכרת אצבעותיה ומנענעת ראשה בצער למראה הגבעולים קטומי הראשים.
מגרשו של הזקן ובניו, ראובן ובנימין, הוא הגדול במושבה. על קירות הבית הישן מכולם, ביתו של הזקן, מטפסת הוויסטֶריה, פרחיה הסגולים משכרים בריח דבשי את העוברים ושבים. בכל שנה בעת הפריחה היה נחיל דבורים שב בהתמדה ופושט על הפרחים, סובב את הבית כמשמר מגן. במושבה התלוצצו שדרוש אומץ על מנת לבקר את הזקן בעת האביב, משום שלא פעם נעקצו הבאים. בעיקשותו חזר ראובן פעם אחר פעם ומעדר בידו וניסה להרוג את המטפס, לשווא. מכל גזע וכל ענף שנכרתו צמחו עוד ועוד ענפים גמישים, נושאים תפרחות סגולות שריחן המתקתק אפף את הבית.
בחצר שמאחורי ביתו של הזקן נתמכים זה בזה בתיהם של ראובן ובנימין, היחידים במושבה שחלקו קיר משותף. גם את גן הירק, מחסן המשק וצריף הכלים חלקו השניים.
במעלה השביל עומד ביתו של דוד המורה. צריף הכלים משמש לו כמחסן ספרים. איש במושבה לא הבין את התועלת שבאגירת ספרים. אחת לכמה שבועות היה המורה נוסע בעגלה לחדרה וחוזר עם כמה כרכים שגביהם מרוטים. עם השנים הלכו המדפים בצריף והתמלאו במגוון ספרים וספרי קודש, ובחרקי 'דג כסף' שעיינו יחד עם דוד בספרייתו.
מעבר לעיקול השביל עומד ביתם של אברהם הגבאי ואשתו, בחצרו לול ענק. מדמדומי השחר ועד שמחשיכים הצִלים את החצר עולה ממנה קרקור אינסופי. אם ינסה אי מי להיכנס, יסתכן בניקור עז בקרסוליו.
אשת הגבאי בילתה את מרבית יומה בטיפול בתרנגולות, אוספת את הביצים גם מהפינות הנסתרות ביותר שבהן הוטלו, מלחשת לעצמה בהיותה גוחנת בין העופות, שערה מהודק על קודקודה ככרבולת.
הלאה במעלה השביל ביתו של יהודה, ובמורדו, צופה אל השדות, ביתו של אפרים.
שבילי העפר משלחים אל הבתים אבק בקיץ ובוץ בחורף.
הלאה משם במדרון נחים שדות התבואה, ומעברה השני של המושבה שביל העולה אל הגבעה ומשתפל במורדה הנגדי אל יער האורנים עד אל הכפר.
בקטנותי נראה היער אינסופי. ביום בו חזרתי הביתה עליתי בשביל והשקפתי אל היער. העצים עדיין עמדו שם, בוגרים ונאמנים כמשמר כבוד המכתר את הכפר הרובץ מאחוריהם.
האינסוף הירוק התחלף ביער לא גדול.
* * *
ידי הקטנה בידו, לקח אותי סבא לחפש פטריות. בראש הגבעה בין המחטים, קרוב לגזעי האורנים, הסטנו יחד בזהירות את הרקבובית הרטובה. ידיו הגדולות של סבא נגעו בידי, סדוקות וחמות.
ירדנו בשביל העפר התלול, עוקפים את הסלעים הגדולים. עוד מטה השתפל השביל, מעבר לעצים עד העמק הקטן. שיחי הקידה השעירה סגרו עלי, צפופים, גבוהים ממני, פרחיהם זורחים בפני בצהוב עז. סבא הניף אותי על כתפיו, גבו זקוף, והנוף סביבי התרחב באחת. הוא צעד במקצב קבוע, מתון, ללא קושי, במורד סלעי החלקלקות, מתכופף תחת הענפים הנמוכים של עצי בר זית כדי שלא ישרטו את ראשי. השמש הגביהה בשמים וסבא בשלו, לא ניכרה בו עייפות. קול פיצוח חרישי נשמע בפוסעו על מצע הזרדים והעלים היבשים.
סמוך לקבוצת סלעים גדולים עצר סבא והניח אותי בזהירות על ידו, כורע לפני ומחליק את שערי שפרעה הרוח.
מבין הסלעים יצאה בבהילות שיירת נמלים מהאדמה.
"הקן כנראה הוצף," אמר סבא והצביע על לסתות הפועלות, הנושאות גרגרי חיטה לחים. מתוככי הקן שבמעבה האדמה נשאו הפועלות מעלה מעלה ביצים שטרם בקעו, מנסות להציל את המושבה.
סבא נגע קלות בידי, מסמן לי להתבונן, והניח אבן לחה כמכשול בנתיב הנמלים. נוצרה מהומה. הנמלים סבבו את האבן, חלקן חזרו על עקבותיהן וחלקן טיפסו זו על גבי זו, עד שחלוצה אחת העפילה עד ראש האבן, שבה וירדה ועלתה שוב, השתהתה כמשקיפה, ואחריה טיפסה השיירה כולה.
סבא חייך אלי בסיפוק. "תמיד יש פתרון, רק צריך להעז."
הנחתי את ידי הקטנה בכפו וביקשתי, "אולי נבנה להן גשר, דְיֶדוּשקָה?"
"נבנה," אמר סבא.
שברתי ענפים דקיקים מעץ האורן ונעצתי שניים באדמה הלחה. שוב ושוב ניסיתי להניח מעליהם ענף שלישי. בהיותי כורע ליד נתיב שיירת הנמלים סטו אחדות, טיפסו במעלה שוקַי ועקצו אותי. התגרדתי בהיסח הדעת ועדיין נותרתי מרוכז בגשר הנופל שלי, עד שעקיצה אחת שלחה בי גלים של כאב חד. סבא הרים אותי, ניער את הנמלים ומחה את דמעותי, ואחר הניח אותי שוב על האדמה בצד השיירה.
"בוא ננסה שוב," הוא אמר והנחה אותי לשים לב לנמלים הסוטות מהדרך לעברי. הוא שבר ענפים נוספים, נתן לי את הסכין שלו ולימד אותי לבנות את הגשר.
אחרי כשעה, גשר של בולי עץ זערוריים ומצדדיו חפיר מים רחב פערו מרווח גדול בשיירה. הנמלים נעצרו כמשתאות אל מול הפלא ההנדסי.
סבא ישב שפוף וחתך לי תפוח, הושיט לי פלח אחר פלח והתבונן בי לועס. עיניו הכחולות עקבו אחר הנמלים הראשונות שעלו על הגשר.
חזרנו הביתה, והפטריות בתרמיל המרובב באדמה.
סבא שָפת סיר מים על התנור. בקערת פח השרה את הפטריות, הוסיף אותן לסיר המתחמם ובישל לשנינו מרק. ניחוח אדמה התפשט במטבח.
כשאכלנו סבא אמר לי שזה המרק שלי, כי אני מצאתי את הפטריות.
"אני רק בישלתי אותן," הוא חייך אלי, והקמטים בצדי עיניו העמיקו. הרגשתי גאה כמו שיכול להיות רק ילד בן ארבע של סבא.

מיכל עילם

"ילד שלי" הוא ספרה הראשון של מיכל עילם, ילידת ירושלים, ונדמה שהרוח נשאה אותו משנים עברו, אך אולי ניתן היה לו להיכתב ולהיקרא רק עכשיו, לאחר שהזמן נקף.

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2015
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 293 עמ' מודפסים
ילד שלי מיכל עילם
מראה מקום במקום פרולוג
במרכז המושבה עומדים דוממים בתי האבן של האיכרים.
מרחוק דומים הבתים לחבורת זקנים מאפירים. סביב כל בית בנויה גדר אבן החובקת את גן הירק, את צריף הכלים, את מחסן המשק ואת הבית עצמו. אבני הבתים מסותתות בגסות והחלונות קטנים, על כן אור השמש חודר פנימה אך בקושי ואפלולית נחה בחדרים במרבית שעות היום. לִבם החם והרוחש של הבתים, תנור העצים, פועם עד סוף האביב. לאחר שהקור מסתלק מהלילות מכבים האיכרים את התנורים עד לבוא הגשמים הראשונים.
ביתם של משה וחנה הוא הבית היחיד שבגינתו פורחות ערוגות פרחים מרהיבות. בחזית הבית עומדים זקופים שיחי ורדים. לעתים קרובות נראית חנה גוזמת את הענפים, תולשת את העלים היבשים ואת התפרחות המבגירות, ומטפחתה הצבעונית נעה הלוך ושוב בין השיחים. פריחה עזה במרבית ימות השנה היא שכר עמלה בגינת המותרות הזאת.
שיחי הוורדים של חנה שימשו את נערי המושבה בחיזוריהם אחר הנערות. בשעת לילה, כאשר מעטים האנשים המהלכים בחוץ, בעוד חנה נותנת מנוח לגבה ורגליה על יצועה, היו הנערים מתגנבים וקוטפים ורדים עבור מושאי ליבם. אם משום שהיו הפרחים בשיא פריחתם או משום שהיו ימי החום מלהיטים את הלבבות, נקטפו מרבית הוורדים עם בוא לילות הקיץ החמים. למחרת היו אנשי המושבה מוצאים את עלי הכותרת האדומים והוורודים בפינות הנסתרות של המושבה ובמתבן.
לא נעלם מעיניה של חנה כי עמל כפיה נקטף בחסות החשכה. באור יום הייתה עומדת בגינתה, פוכרת אצבעותיה ומנענעת ראשה בצער למראה הגבעולים קטומי הראשים.
מגרשו של הזקן ובניו, ראובן ובנימין, הוא הגדול במושבה. על קירות הבית הישן מכולם, ביתו של הזקן, מטפסת הוויסטֶריה, פרחיה הסגולים משכרים בריח דבשי את העוברים ושבים. בכל שנה בעת הפריחה היה נחיל דבורים שב בהתמדה ופושט על הפרחים, סובב את הבית כמשמר מגן. במושבה התלוצצו שדרוש אומץ על מנת לבקר את הזקן בעת האביב, משום שלא פעם נעקצו הבאים. בעיקשותו חזר ראובן פעם אחר פעם ומעדר בידו וניסה להרוג את המטפס, לשווא. מכל גזע וכל ענף שנכרתו צמחו עוד ועוד ענפים גמישים, נושאים תפרחות סגולות שריחן המתקתק אפף את הבית.
בחצר שמאחורי ביתו של הזקן נתמכים זה בזה בתיהם של ראובן ובנימין, היחידים במושבה שחלקו קיר משותף. גם את גן הירק, מחסן המשק וצריף הכלים חלקו השניים.
במעלה השביל עומד ביתו של דוד המורה. צריף הכלים משמש לו כמחסן ספרים. איש במושבה לא הבין את התועלת שבאגירת ספרים. אחת לכמה שבועות היה המורה נוסע בעגלה לחדרה וחוזר עם כמה כרכים שגביהם מרוטים. עם השנים הלכו המדפים בצריף והתמלאו במגוון ספרים וספרי קודש, ובחרקי 'דג כסף' שעיינו יחד עם דוד בספרייתו.
מעבר לעיקול השביל עומד ביתם של אברהם הגבאי ואשתו, בחצרו לול ענק. מדמדומי השחר ועד שמחשיכים הצִלים את החצר עולה ממנה קרקור אינסופי. אם ינסה אי מי להיכנס, יסתכן בניקור עז בקרסוליו.
אשת הגבאי בילתה את מרבית יומה בטיפול בתרנגולות, אוספת את הביצים גם מהפינות הנסתרות ביותר שבהן הוטלו, מלחשת לעצמה בהיותה גוחנת בין העופות, שערה מהודק על קודקודה ככרבולת.
הלאה במעלה השביל ביתו של יהודה, ובמורדו, צופה אל השדות, ביתו של אפרים.
שבילי העפר משלחים אל הבתים אבק בקיץ ובוץ בחורף.
הלאה משם במדרון נחים שדות התבואה, ומעברה השני של המושבה שביל העולה אל הגבעה ומשתפל במורדה הנגדי אל יער האורנים עד אל הכפר.
בקטנותי נראה היער אינסופי. ביום בו חזרתי הביתה עליתי בשביל והשקפתי אל היער. העצים עדיין עמדו שם, בוגרים ונאמנים כמשמר כבוד המכתר את הכפר הרובץ מאחוריהם.
האינסוף הירוק התחלף ביער לא גדול.
* * *
ידי הקטנה בידו, לקח אותי סבא לחפש פטריות. בראש הגבעה בין המחטים, קרוב לגזעי האורנים, הסטנו יחד בזהירות את הרקבובית הרטובה. ידיו הגדולות של סבא נגעו בידי, סדוקות וחמות.
ירדנו בשביל העפר התלול, עוקפים את הסלעים הגדולים. עוד מטה השתפל השביל, מעבר לעצים עד העמק הקטן. שיחי הקידה השעירה סגרו עלי, צפופים, גבוהים ממני, פרחיהם זורחים בפני בצהוב עז. סבא הניף אותי על כתפיו, גבו זקוף, והנוף סביבי התרחב באחת. הוא צעד במקצב קבוע, מתון, ללא קושי, במורד סלעי החלקלקות, מתכופף תחת הענפים הנמוכים של עצי בר זית כדי שלא ישרטו את ראשי. השמש הגביהה בשמים וסבא בשלו, לא ניכרה בו עייפות. קול פיצוח חרישי נשמע בפוסעו על מצע הזרדים והעלים היבשים.
סמוך לקבוצת סלעים גדולים עצר סבא והניח אותי בזהירות על ידו, כורע לפני ומחליק את שערי שפרעה הרוח.
מבין הסלעים יצאה בבהילות שיירת נמלים מהאדמה.
"הקן כנראה הוצף," אמר סבא והצביע על לסתות הפועלות, הנושאות גרגרי חיטה לחים. מתוככי הקן שבמעבה האדמה נשאו הפועלות מעלה מעלה ביצים שטרם בקעו, מנסות להציל את המושבה.
סבא נגע קלות בידי, מסמן לי להתבונן, והניח אבן לחה כמכשול בנתיב הנמלים. נוצרה מהומה. הנמלים סבבו את האבן, חלקן חזרו על עקבותיהן וחלקן טיפסו זו על גבי זו, עד שחלוצה אחת העפילה עד ראש האבן, שבה וירדה ועלתה שוב, השתהתה כמשקיפה, ואחריה טיפסה השיירה כולה.
סבא חייך אלי בסיפוק. "תמיד יש פתרון, רק צריך להעז."
הנחתי את ידי הקטנה בכפו וביקשתי, "אולי נבנה להן גשר, דְיֶדוּשקָה?"
"נבנה," אמר סבא.
שברתי ענפים דקיקים מעץ האורן ונעצתי שניים באדמה הלחה. שוב ושוב ניסיתי להניח מעליהם ענף שלישי. בהיותי כורע ליד נתיב שיירת הנמלים סטו אחדות, טיפסו במעלה שוקַי ועקצו אותי. התגרדתי בהיסח הדעת ועדיין נותרתי מרוכז בגשר הנופל שלי, עד שעקיצה אחת שלחה בי גלים של כאב חד. סבא הרים אותי, ניער את הנמלים ומחה את דמעותי, ואחר הניח אותי שוב על האדמה בצד השיירה.
"בוא ננסה שוב," הוא אמר והנחה אותי לשים לב לנמלים הסוטות מהדרך לעברי. הוא שבר ענפים נוספים, נתן לי את הסכין שלו ולימד אותי לבנות את הגשר.
אחרי כשעה, גשר של בולי עץ זערוריים ומצדדיו חפיר מים רחב פערו מרווח גדול בשיירה. הנמלים נעצרו כמשתאות אל מול הפלא ההנדסי.
סבא ישב שפוף וחתך לי תפוח, הושיט לי פלח אחר פלח והתבונן בי לועס. עיניו הכחולות עקבו אחר הנמלים הראשונות שעלו על הגשר.
חזרנו הביתה, והפטריות בתרמיל המרובב באדמה.
סבא שָפת סיר מים על התנור. בקערת פח השרה את הפטריות, הוסיף אותן לסיר המתחמם ובישל לשנינו מרק. ניחוח אדמה התפשט במטבח.
כשאכלנו סבא אמר לי שזה המרק שלי, כי אני מצאתי את הפטריות.
"אני רק בישלתי אותן," הוא חייך אלי, והקמטים בצדי עיניו העמיקו. הרגשתי גאה כמו שיכול להיות רק ילד בן ארבע של סבא.