עד בוא השמש
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
עד בוא השמש
הוספה למועדפים

עד בוא השמש

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

צבי אלימלך טל (נולד ב-16 בינואר 1927) הוא שופט לשעבר בבית המשפט העליון בישראל ויו"ר ועדת טל להסדר דחיית שירות לבחורי ישיבה.

תקציר

עד בוא השמש, ספרו של שופט בית המשפט העליון לשעבר צבי טל, מוליך אותנו בשבילי חייו המרתקים ורבי־הפעלים, חיים שיש בהם ניגודים וסתירות שפעמים עושים שלום ביניהם ופעמים נשארים בתיקו. עולם אורתודוקסי־חסידי עם עולם אקדמי, תורה מסיני עם הגות מודרנית.
 
עד בוא השמש מזמן מפגש מעורר השראה עם כמה מהמשפטים הבולטים והסוערים שהתנהלו בישראל: ויסות מניות הבנקים, פרשת הזוג נחמני, משפט ואנונו, המאבק על פתיחת כביש בר־אילן בשבת ושאלת הגיור הרפורמי. עמדותיו של השופט טל בסוגיות טעונות כמו גיוס בני ישיבות, כפי שבאו לידי ביטוי בהמלצות הוועדה שעמד בראשה, פינוי יישובים והרשעתם של יונה אברושמי ברצח אמיל גרינצווייג ושל מרגלית הר שפי בסיוע לרצח ראש הממשלה יצחק רבין, מוצגות בישירות ובאומץ. פרק נפרד ומצמרר מוקדש למשפט דמיאניוק. בגילוי לב נדיר נחשפים הזעזוע העמוק למשמע העדויות לצד חיבוטי הנפש של מי שאמור לפסוק גזר דין מוות. גם היום אין לצבי טל כל ספק כי איוון דמיאניוק הוא איוון האיום מטרבלינקה.
 
בסגנון כתיבה יוצא דופן בעושרו, הנע בטבעיות בין לשון המקורות והמשפט, ובין השירה ושפת חולין, שוזר צבי טל אישים, מעשים ותקופות שיש בהם עניין לציבור בפרקי זיכרונות פרטיים ומרגשים. הוא מספר על ילדות במשפחה חסידית בגליציה, על אמצע שנות השלושים במאה הקודמת כשהארץ הולכת ונבנית, על מלחמת העולם הנוראה שבמלחמות, על תקומת מדינת ישראל וצה"ל, ועל כשלושה עשורים בעולם המשפט עד הכהונה הרמה שבכולן בבית המשפט העליון.
 
עד בוא השמש משרטט דיוקן מרשים של אדם שניחן בראיית עולם ייחודית, ברגישוּת מופלגת וביכולת הבעה מפעימה.

פרק ראשון

בית אבי
 
אבי ואמי נולדו בשנת 1885 בטיטשין, כפר קטן סמוך לרישא, בגליציה, פולין. בטיטשין היתה קהילה יהודית חשובה, גם אם קטנה. היא התברכה בצדיק משלה, ר' שלמה לייב מטיטשין, שהיה פועל ישועות, כמדומני מבית מדרשו של הצדיק הגאון "דברי חיים" מצאנז. הוא ניבא "שקודם ביאת המשיח תתחלק מלכות רוסיא לחלקים רבים ותתבטל מלכותו". אבא שלי סיפר שר' שלמה לייב, כשהיה מגויס לצבא, היה משתמש בשעת הדחק במגפיו ככלים לנטילת ידיים שחרית! הצבא מן הסתם היה צבא הקיר"ה ("הקיסר ירום הודו" — פרנץ יוזף האוסטרי), שכן בחלוקת פולין במאה השמונה־עשרה נפלה גליציה המערבית בחלקה של אוסטריה. באחד הביקורים שלנו לפני שנים אחדות בטיטשין הראו לנו הגויים סוכה מצוירת בעליית הגג של אחד הבתים. את בית העלמין הרסו עד היסוד ונטלו את המצבות (מצבה אחת ראינו בחצרו של איכר אחד).
סבי, רבי שלמה זלמן טייטלבוים, לא האריך ימים, ונפטר כשאבי היה בן שנתיים אולי שלוש (שמעתי שזאת היתה לו כי סיגף עצמו להיפטר מגיוס לצבא הקיר"ה). אלמנתו, סבתי מרת יהודית לבית ריכטר, נישאה בזיווג שני לר' העשיל שוסהיים, ונולדו להם דודי יעקב ודודי אלי שוסהיים ואחיהם מרדכי וישראל וכן דודותי ברטה הני וליבא.
אמי מרת אסתר נולדה גם היא בטיטשין לאביה ר' נתן נטע הלוי שטיינמץ ולאמה מרת לאה לבית טנצר. לסבי זה היה מחסן עצים בחצר ביתו, ומשם היתה פרנסתו. דמותו היא מן הזיכרונות המוקדמים ביותר מילדותי. גבוה, בעל הדרת פנים ונשען על מקלו. כשהייתי ילד קטן, הייתי מברך ברכת המזון עד "ובכל שעה", וסבי תמה על כך, היאך מפסיקים באמצע הברכה השנייה, וציווה עלי למורת רוחי להשלים את הברכה. לפני כעשרים שנים, כאשר ביקרנו בטיטשין, נכנסנו לביתו, ועדיין רושם דיבוק המזוזות על הפתחים. הגויים שם זכרו בדיוק את משפחת אמי, זכרו את שמות אחיה ואחיותיה.
סבי וסבתי שטיינמץ נתברכו בבנים ובבנות, שמהם אני זוכר את הבכור, דודי יעקב דב שטיינמץ, שבביתו הייתי פעם אחת בתשעה באב, ולמד עמי את אגדות החורבן במסכת גיטין. כן אני זוכר את דודי, אחי־אמי, משה, שגר ברישא והיה חשוך בנים. בננו משה ז"ל, שנפל במלחמת יום הכיפורים, נקרא על שם דודי זה לפי בקשת אמי. אח אחר של אמי, ראובן, היה "הכבשה השחורה" במשפחה. הוא קם יום אחד, עזב את הבית ונעלם בוורשה הבירה. קשה לדון אותו לכף חובה. מה יעשה בחור צעיר בכפר נידח שכזה? במשפחה מסופר על מעין "אודיסאה" קטנה של אמי שנסעה אחריו לוורשה להחזירו הביתה. נסיעה שכזו של צעירה יהודית לבדה מכפר קטן לעיר הבירה היתה מעשה של אומץ ועוז רוח. בילדותי, כאשר שאלתי אותה היכן ואיך חיפשה "מחט בערֵמה של שחת", השיבה לי: וכי איפה מחפשים בחור יהודי?! את דבריה פירשתי לי שחיפשה אותו מן הסתם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. לימים, כשגדלתי, הבנתי שחיפשה אותו דווקא במקומות לא כל כך מהוגנים, ושם גם נמצא. והרי זו עדות על אופייה החזק, אומץ לבה וטוּב שׂכלה של אמא.
בכפר קטן כטיטשין היה רק "חדר" אחד, ואבי ואמי למדו באותו "חדר מעורב" יחד! כמובן, בגיל הרך בלבד. מלבד פולנית ויידיש, דיברה אמי גם גרמנית, לשון המלכות, והתחילה ללמוד גם צרפתית. מילים ספורות בצרפתית זכרה עוד בזקנתה. אני מניח שלימוד הצרפתית החל רק בהיותה ברישא, אולי בהשפעת משפט דרייפוס שעשה רושם עז על היהודים בכל מקום בעולם (גם סבתא חיה רחל ברינקר, אמה של אשתי חנה, סיפרה על רשמיה מן האירוע הזה כאן בירושלים).
אבי ואמי, שניהם מאותו הכפר, באו בברית הנישואים בהיותם כבני עשרים, ועמדו בבריתם הנאמנה כל ימי חייהם. הם עברו לדור ברישא הסמוכה.
ברישא נולדו להם כל ילדיהם, אחותי מירל הי"ד (1907), אחי שלמה (1909), אחותי קריינדל (עטרה) (1911), אחותי ליבא מלכה (מלה) (1913), אחותי חיה שרה (סלה) (1918), אחותי רבקה (1924) ולבסוף, בן הזקונים, הכותב (1927).
רישא יושבת בדרום־מזרח פולין, כמאה קילומטרים מזרחית מקרקוב, על נהר הוויסלוק. לפי הפרט שנכתב בארון הקודש של בית הכנסת הישן, נבנה בית כנסת זה בשנת ק"ה, 1345. מכאן שבאותה שנה כבר ישבה בעיר קהילה גדולה שהיה בכוחה לבנות בית מבצר גדול ורם כזה. נמצאו שם גם שתי פרוכות מן השנים 1680 ו־1700. מלבד בית הכנסת הגדול היו בעיר בית כנסת שהיה קרוי "די ואלישע שיל" ועוד עשרות בתי מדרש ואוצרות ספרים יקרים. סמוך לחורבנה דרו ברישא יותר מחמישה־עשר אלף יהודים, שהיו כארבעים אחוזים מן האוכלוסייה. היהודים שלחו ידם בכל מסחר ומלאכה וקיימו בעיר חיים תוססים של תורה, תרבות, גמילות חסדים ופוליטיקה. גם התנועה הציונית בה היתה ערה ותוססת. רישא היתה עיר ואם בישראל והתפארה ברבניה הגדולים, ובהם הרב ר' אהרן שמואל קיידנובר בעל "ברכת הזבח", ר' יעקב ריישר בעל "שבות יעקב" ועוד. רבה האחרון, ר' אהרן לוין, היה נואם בחסד וחבר בסיים הפולני. הוא נודע במלחמתו התקיפה בעונש המוות ולביטולו מחוקת פולין החדשה. גם הוא, ככל עדתו, נרצח בידי הנאצים.
הנאצים החריבו את בית העלמין היהודי הישן ההיסטורי, אילצו את היהודים לרצף בשברי המצבות את הרחובות והשתמשו במקום למגרש ריכוז לשילוח להשמדה. תחילה גירשו את היהודים מבתיהם וריכזו אותם בגטו קטן, דחסו לתוך גטו זה את יהודי הסביבה, ובשלבים רצחו וחיסלו את כולם. מחמישה־עשר אלף יהודיה, שרדו רק כמאה, ועוד כחמש מאות שנמלטו לאזור הכיבוש הרוסי. גם אחותי הבכירה מירל, בעלה איצ'י מינץ ובנם, בן גילי, שמעון טוביה, נרצחו בידי הנאצים.
בהשפעת בית אמי היה אבא לחסיד נאמן של הרבי מבלאזוב, הוא הרב צבי אלימלך, בעל שו"ת "צבי לצדיק" (וכן ספר בשם זה על מועדים). מן השו"ת ניכרת גדולתו של הרבי בתורה וכן כוחו ושכלו הישר כפוסק. זקנו היה הרב ר' צבי אלימלך מדינוב, בעל "בני יששכר", אחד הספרים החשובים של החסידות.
הרבי מבלאזוב הגיע לשנות גבורות והיה עובר לפני התיבה במוסף של כל שבת, וכן בתפילות ימים נוראים. אבא סיפר ששאגתו היתה "שאגת ארי" עד שהזגוגיות צילצלו, והיה איש גיבור חיל שלא נחסרה לו אלא שן אחת (שגם היא נקברה עמו), ולא נזקק לבתי עיניים (משקפיים).
בשמחת תורה של שנתו האחרונה ניכרה בו מרירות. שניים מחסידיו נעצרו בידי המשטרה לחקירה, והוא ראה בכך רמז שרודפים אותו, את הרבי עצמו, מן השמים. לאחר החגים הפציר בתלמידו, בר' אהרן ראטה (הוא האדמו"ר ר' אהרל'ה מאונגריה, שלבסוף דר במאה שערים בירושלים והיה רבם של "שומרי אמונים") שיישאר אצלו, אבל הוא לא שמע אליו. אבי סיפר כי פעם אחת ביקר אצל ר' אהרל'ה במאה שערים, והלה אמר לו שכל ימיו היה מצטער שלא שמע בקול רבו, שמן הסתם חשב למסור לו סדרי הנהגה ואדמו"רות. הרבי גם פיזר כמה כלים שהיו מיוחדים לשימוש בפסח, וכשנשאל על כך, אמר שלפסח הוא עתיד לנסוע מכאן. אמר לי אבא, כמה היו עינינו סמויות, שלא הבנו כוונתו. לאחר פורים חלה, ובכל יום ויום היה מספר מעניין הצדיק רבי יהושע השל מאפטא, ה"אוהב ישראל". חשובי החסידים הבינו כי הוא מרמז בזה ליום פטירתו, ה' בניסן (שכן ה"אוהב ישראל" נפטר בה' בניסן תקפ"ט) וקיוו שיעבור בשלום את יום ה' בניסן. בליל ה' בניסן תרפ"ד שאל ברמיזה מה השעה, וכשאמרו לו שהשעה תשע בערב, החווה בידו שהכוהנים יצאו מן הבית (מחמת איסור טומאת אוהל המת), והוא החליק את זקנו והשיב נשמתו ליוצרו. אבי קרא לי צבי אלימלך, או בהיגוי היידי־גליצאי הֶרְשׁ מֶיילֶך, על שם רבו זה. בנו של הרבי, האדמו"ר ר' יהושע זצ"ל, הרב מריבטיטש (בעל "קרן ישועה"), נהג אדמו"רותו אחריו שנים ספורות (שמונה שנים), ואחריו נהג בנו, ר' ישראל זצ"ל הרב מפרוכניק, שעל ברכיו הוכנסתי לבריתו של אברהם אבינו עליו השלום. לימים הוסב שמו לרבי מבלאזוב, ומבשרו ועל בשרו חזה כל מוראות השואה, והיה לזקן אדמו"רי דורנו בניו יורק. עליו אספר בהמשך.
אבי, ר' חיים טייטלבוים, היה בעל בית חסידי. למד דף גמרא, משניות חוק לישראל, ולפנות בוקר היה אומר תפילות מתוך ספר "שערי ציון", שחובר על דרך הקבלה. בשבת בסעודת היום היה לומד ב"נועם אלימלך", ובמועדים היה מעיין ב"בני יששכר". לפרנסתו עסק במסחר אריגים ("שניט סחורה"), והשלט של בית מסחרו ב"רינק" (כיכר השוק) ברישא מופיע באחת התמונות בארכיון יד ושם. במשך השנים שלח ידו גם בעסקים אחרים, כגון עצים, תעשיית ריבה, שותפות באוטובוס פרטי בין רישא לטיטשין, בית משרפות לבנים (ציגעלניא). לדעת אחותי סלה, הוא לא ראה ברכה בכל העסקים הללו. אבל לא כן התרשמתי אני. סבורני שאבא היה סוחר אמיד עד שבא המשבר העולמי של שנת 1929. עובדה היא שבמהלך מלחמת העולם הראשונה ומאימתה היה בידו להעתיק את מושבו עם אישה ושלושה ילדים באורח ארעי לפראג, ומשם גם נסע לבודפשט לבקר אצל רבו מבלאזוב (שהעתיק גם הוא מושבו מחמת המלחמה). כידוע, הדרך ממעטת את הממון, ואלמלא היה בידו לא היה עומד בכך. וכן החזיקו הורי באומנוֹת שטיפלו בי ובאחותי רבקה, ובקיץ היינו יוצאים לנופש בכפרים.
אבא סיפר שהקיר"ה ביקש לגייסו לצבאו בשעת מלחמה, והוא כמובן התחמק. הרבי בירך אותו ואמר לו: אתה "גברא דמריה סייעיה" (אדם שריבונו עוזרו). ואכן, אבא חמק מבדיקות רפואיות שזומן אליהן. ומעשה פעם אחת שנסע ברכבת, ושוטרי צבא עברו מנוסע לנוסע לבודקם, ואל אבא לא ניגשו. ופעם אחת, כאשר נסע בדרך לפראג עם משפחתו, ירד באחת התחנות שבדרך כדי ליטול ידיים לתפילה, תפסו אותו והניחוהו במשמר בתחנה. כשעקרה הרכבת, הדף את הזקיף וקפץ על הרכבת וכך ניצל.
(אמנם זו השתמטות, אבל קשה כיום לתפוס את הניכור, השנאה, הרדיפה והצרת צעדיהם של היהודים על ידי השלטונות מזה, ותביעתם לנאמנות מזה. ומלבד מה ששירות בצבא זר פירושו חיים של חילול שבת ומאכלות אסורות, הרי הסיכון להיהרג במלחמה זרה בשביל עניין זר היה מופרך לחלוטין, והִצדיק בעיניהם כל תחבולה. וראו סיפורי אביגדור המאירי "בגיהינום של מטה" ו"תחת שמים אדומים" על התעללויות אנטישמיות נוראות בחייל היהודי בצבא האוסטרו־הונגרי במלחמת העולם הראשונה).
ברישא גרנו ברחוב אוגרודובה 10 (כיום רחוב אוקשיי 10). באותו בית גרו גם שני אדמו"רים, ואחי היה מקיים בהם שימוש תלמידי חכמים והיה מביא להם קהווה בבוקר. כדרך הלומדים בגליציה שלא למדו בישיבות, למד אחי בבית המדרש. לא הרי בית המדרש כהרי הישיבה. הישיבה עשויה "מעור אחד", בחורים מזה ורבותיהם מזה, וכולם לומדים מסכת אחת ושיטה אחת וסדר אחד. מה שאין כן בית המדרש שהוא בלול מנערים ומזקנים, מבחורים ומאברכים, ואדם לומד ממקום שלבו חפץ, ויש לו זקנים להישאל להם ולהידמות להם ביראת שמים ובמידות טובות, ובחורים לחבור להם הכול לפי מה שהוא אדם. ואם עצל הוא מזרזין אותו, ואם אינו מקבל זירוז סופו יוצא מבית המדרש למלאכה ולסחורה. סח לי הרב שלמה מן־ההר זצ"ל, שפעם אחת היה בוחן בבחינות הבגרות בתלמוד, והיה עמו ד"ר יוסף שכטר, שגילה בקיאות מבהילה. שאל אותו הרב מן־ההר מהיכן בקיאותו, אמר: "זה מה שגליציה מנערת מתוך השרוול." (מלבד בקיאותו המופלגת היה ד"ר שכטר בן בית בפילוסופיות של מזרח ומערב, הוגה דעות מקורי, ובהיותו מורה בבית הספר הריאלי בחיפה, השפיע באישיותו על דור של תלמידים — "השכטריסטים" — שראו בו את רבם וייסדו יישוב טובלי שחרית ביודפת).
זמן־מה בבחרותו למד אחי גמרא מפי הדיין ר' יוסף רייך הי"ד. ר' יוסף לימד קבוצה קטנה ונבחרת של בחורים. כשנשאל איך הוא נוטל שכר לימוד, והלוא אמרו: "מה אני [משה רבנו] בחינם אף אתם בחינם", אמר: אני מלמד חינם והם נותנים לי כסף חינם. והסביר לי אחי שלא היתה כאן התחכמות אלא באמת, ר' יוסף לא ביקש שכר ולא התנה תלמודו בשכר, ולא מנה את המעות שנתנו לו, ואם לא נתנו לו, לא תבע בפה. אחי דיבר על רבו זה ביראת כבוד ובאהבה, וצייר דמות מיוחדת במינה. ר' יוסף היה חסיד נלהב, את שיעורו היה פותח בסיפור חסידי ובמימרה חסידית, ואז פתח בלימוד בחשק ובהתלהבות רבה. הוא היה גם מוהל (כמדומני שלא על מנת לקבל פרס), וגם כאשר התאחר לשיעור מחמת ברית מילה, לא היה מדלג על הפתיחה של חסידות, והגם ששיעורו התקצר, התלהבותו לא התקצרה וכיסתה על קיצור הזמן. ר' יוסף היה צולע על ירכו, מחמת שקפץ מן הקומה השנייה כשנמלט מפוגרום שהיה שם בשנות העשרים, וסוף שהתעללו בו הנאצים הארורים הציתו את זקנו באש ורצחו אותו. השם ייקום דמו.
אחי נסמך וקיבל היתר הוראה מרבנים חשובים בגליציה, וגם למד בבית לטינית ושאר מקצועות ונבחן בבגרות אקסטרנית. ממידותיו: היה נזהר ביותר בכיבוד אב ואם. זכורני פעם אחת הייתי שקוע בספר ולא נעניתי מיד לקריאתה של אמא, ואמרתי לה, "תכף". אחי נדהם והוכיח אותי נמרצות. לאמא אומרים "תכף"?! היה נזהר שלא לדבר בבית הכנסת, אפילו שלא בשעת התפילה, ואם פנה אליו אדם בדיבור, היה רומז לו לצאת עמו לחוץ ושם ידבר עמו. בשנותיו האחרונות ראיתי שהקפיד לומר כל תיבה מתוך סידור התפילה. בכל שנותיו איני זוכר אותו אלא יושב ושונה או יושב וכותב.
מעט מאוד אני זוכר מרישא. אני זוכר את בית העם על שם טננבוים שעמד מול ביתנו, ועליו שם הבית בפולנית באותיות זהב, שאותן למדתי לצרף ולקרוא מעצמי. וזוכר אני כי כשהכניסוני לחדר בכיתי, ומחמת הדמעות ומחמת הצער שגיתי באות מן האותיות, והמלמד תלש באוזני. כמדומני שזו היתה לי הפעם הראשונה שלקיתי בגופי. דמעות אחרות שפכתי כמים כאשר למדנו על מכירת יוסף, ולבי יצא אליו כאשר השליכוהו אל הבור. אגב, היתה שם בחדר דלת נעולה, שמאחוריה, כך אמרו, נמצא אותו הבור. די היה באיום שהמלמד יכניס אותך אל מאחורי אותה דלת כדי לקבל מרותו. עוד אני זוכר את אוֹמנתי מניה (או מנקל'ה ככינויה) שהיתה מאכילה ומלבישה אותי בילדותי, ואמי הקפידה שתעמיד אצל מיטתי מים לנטילת ידיים שחרית. וזכורים לי ימי הנופש בקיץ כאשר נסענו עם אמא לכפר. ושמעתי מעשה ברומנוב זדרוי, כפר נופש, שאחותי סלה, ילדה כבת עשר, הלכה לעיירה הסמוכה לקנות דבר־מה, ובחזרתה עצרה לה כרכרה והסיעה אותה, והוברר שהאדון בכרכרה לא היה אלא גרף פוטוצקי! ופעם בילינו, אחותי רבקה ואני, עם מלה וובק בכפר צ'רנה. את ברכות השחר הייתי אומר בחוץ מפני הצְלמים שבבית האיכר שבו דרנו, אבל תפילתי בחוץ היתה מעורבת עם מראות של ה"שקצות" שחזרו בהשכמה מן היער עם סלי אוכמניות (בורובקי) וגרגרי יער (פוז'ומקי), שאכלנו מהם בשמנת וטעמם כטעם גן עדן.
כאמור, נשבר מטה ידו של אבא, ובשנת תרצ"ב (1932) עברנו לקרקוב, או קראקא בלשון היהודים. היהודים קראו לה קראקא, ואף התבדחו ששמה נזכר בגמרא בראש מסכת ברכות ("תנא אקרא קאי"). ובאמת, לכל אחד הקראקא או הקרקוב שלו. ליהודים היא עירם של הרמ"א והב"ח, של ר' יום טוב ליפמן הלר בעל "תוספות יום טוב", של ר' נתן שפירא בעל "מגלה עמוקות", של בעל "מגיני שלמה", של ה"כתב סופר" ושל שרה שנירר. זו העיר שבה נמצאים "בית הכנסת הישן" העתיק ביותר בפולין, כמין מבצר מן המאה הארבע־עשרה, וכן בית כנסת הרמ"א ובית הכנסת של ר' אייזיק, ר' יעקליש, הוא ר' אייזיק, שראה בחלומו שליד הגשר שאצל ארמון המלכות בפראג טמון מטמון. כאשר החלום חזר ונשנה, עמד והלך לפראג, והיה מחזר וסובב הולך אצל הגשר. כאשר נחקר למעשיו וסיפר להם חלומו, צחק החוקר ואמר לו, אף אני בחלומי ראיתי אוצר טמון תחת התנור בביתו של אחד אייזיק בקרקוב, כלום יעלה בדעתי לנסוע לקרקוב? הבין ר' אייזיק שכל תכלית נסיעתו לפראג היתה כדי לידע ולהיוודע שהאוצר אינו טמון במרחקים כי אם בביתו. חזר לביתו ומצא את האוצר, ומכסף זה בנה את בית הכנסת המפואר הקרוי על שמו. ואמר הצדיק ר' שמחה בונם מפשיסחא, שכל חסיד צעיר לפני שהוא נוסע אל רבו, צריך שידע סיפור זה ויבין כי כל סוד הליכתו למרחקים אל הרבי הוא כדי להיוודע שהאוצר טמון אצלו.
קראקא היא עירו של שאול וואהל, שלפי האגדה הוכתר למלך פולין ליום אחד, והיא העיר שנמצאו בה מטבעות יהודיים מן המאות האחת־עשרה והשתים־עשרה. המלך קאז'ימייז' הגדול (המאה הארבע־עשרה) ייסד עיר חדשה סמוך מאוד לקראקא הקרויה על שמו, קאז'ימייז', היא "קוזמיר" בפי היהודים, ושם הותר ליהודים לדור ולסחור ולעסוק בכל מלאכה וגם לרכוש בתים וקרקעות. קוזמיר שימשה עיר מקלט ליהודים שנמלטו אליה מרדיפות במורביה ובבוהמיה, באוסטריה ובהונגריה. לימים הפכה קוזמיר לשכונה של קרקוב, ובה גם בתי הכנסת הידועים.
קרקוב הפולנית היא עיר יפהפייה השוכנת על נהר הוויסלה, ובה טירות וארמונות המלכים הראשונים (ה־ואוול), והיא מרכז תרבות מדע ואמנות, והיתה בירת הממלכה עד סוף המאה השש־עשרה (שאז הועתקה הבירה לוורשה). אפילו הנאצים לא החריבוה, וחשבו להניחה כשריד היסטורי. אבל קרקוב הפולנית היא גם עיר האוניברסיטה היגיליונית, הסמוכה מאוד לקוזמיר, שהסטודנטים שלה הציקו ליהודים וביצעו בהם פרעות ("שילער גילייף"). היא גם עיר פרעות ועלילות (ב־1508 נשרף בה על המוקד היהודי שלמה בעלילה של "חילול הקורבן"); כמה מלכי חסד פרשו חסדם על היהודים (לא בלי תמורה!), אך נכנעו ללחצי הכנסייה הקתולית האנטישמית. וראו בתשובת מהר"ם מינץ (סימן סג) "אשר פגע הכומר גם ביושבים בקראקא וסביבותיה, אשר מקדם ומאז חשבו לפלטה לבני גולה ולא האמינו כל יושבי תבל כי יבוא צר ואויב בשעריה, עתה הם רובצים תחת משא מלך ושרים". רישא היא עיר הולדתי, אבל קראקא היא עיר ילדותי ואותה זכרתי. ערב החורבן היו בה קרוב לשישים אלף יהודים שקיימו חיים ערים ותוססים, וכל אלה הוחרבו, נרצחו והושמדו בידי הנאצים הטמאים ועוזריהם. בין השאר במחנה פלאשוב הסמוך, הידוע לשמצה, שמפקדו היה זורק תינוקות יהודים לאוויר וצולף בהם. זו גם העיר של "רשימת שינדלר".
תחילה דרנו בדירה מרווחת נאה בקומה ג' ברחוב סטארווישלנא 87 (הבית קיים גם כיום, וכאשר ביקרנו בקרקוב, מצאנו שגרות בו שלוש משפחות. בחדר המדרגות נותרו מקצת מן האריחים הצבעוניים כמאז). מדירה זו זכורים לי ימי השבתות עם דמדומי חמה בשעת מנחה, כשאמא היתה קוראה מן ה"צאינה וראינה" ומזמרת "מזמור לדוד ה' רועי" בניגון הנכנס אל הלב, וכשחשכה היתה אומרת "גאט פון אברהם" (תפילה עממית ביידיש למוצאי שבת). בימות החול הייתי יושב בחלון בערבים וממתין בדאגה עד שובם של הורי בשעה מאוחרת מעמל יומם, כי אבא פתח חנות לממכר חמאה וגבינות ברחוב קרקובסקה 5 (החמאה באה בגושים גדולים ונחתכה במיתר פלדה מתוח על קשת של עץ). מתוך דוחק הפרנסה היה אבא נותן לסוחרים להניח בחנות גם את סחורתם (עורות מעובדים). יש לשער שריח העורות לא משך לקוחות, והפרנסה לא היתה מצויה גם כאן. אחותי סלה למדה בסמינר "בית יעקב" בקראקא, אצל המייסדת המהוללה שרה שנירר ע"ה. רבקה למדה בבית ספר פולני לפני הצהריים וב"בית יעקב" אחר הצהריים, ואני בחדר "יסודי התורה". הדרך אל החדר עברה בשדרות דיטלובסקה, שדרה יפה שבה התגורר כמדומני אחד האחים אקשטין, חברו הקרוב של אחי. אגב, אחי ז"ל שמר חליפת מכתבים מעניינת עם חברו זה, ובה לבטים והרהורים על דרכו לעתיד של אחי.
עטרה עסקה ברקמה, ומלה בתפירה ובפעילות ב"השומר הצעיר". וכל זה לא היה שווה כדי מחיה. וכך מתוך צוק העתים ודוחק הפרנסה נולד רעיון העלייה לארץ ישראל. הבריטים שלטו אז בארץ, ועינם צרה בעליית יהודים. הבריטים קבעו מכסות זעומות של "סרטיפיקטים" (רישיונות עלייה), שרובם נתחלקו על ידי הסוכנות היהודית לחברי מפלגה ותנועה. אבי, שלא היה לא במפלגה ולא בתנועה ולא מקורב לסוכנות, מאין יבוא עזרו?! והנה אחת המכסות של סרטיפיקטים נועדה לבעלי הון, שכן ממשלת המנדט ביקשה למשוך הון ארצה. ואיזהו בעל הון, כל שיש לו אלף לירות שטרלינג (או לירות א"י) בכיסו. ניסה אבא להשיג הלוואה של אלף לא"י כדי להחזיר מיד לאחר העלייה, ולא עלה בידו. עוד מכסה היתה לשם עליית "כלי קודש" ורועים רוחניים. אבא, שהיה איש חסיד שהדרת פניו העידה עליו, זכה להשיג סרטיפיקט ממכסה זו. ברישיון שלו נכנסו, כמובן, אמא והילדים שלא הגיעו לבגרות (היינו, סלה, רבקה ואני). מלה, שכבר הגיעה לבגרות, השיגה סרטיפיקט נפרד כחברת "השומר הצעיר", המועמדת לעלייה עם חברהּ לתנועה ולחיים זאב (וובק) פינקלשטיין־פלד.
מלה וזאב היו ממייסדי קיבוץ תל־עמל (כיום ניר דוד) בעמק בית שאן, ולימים עברו לחיפה. וובק היה צייר מחונן והתפרנס מעבודות גרפיקה. היה לו סטודיו ב"בית הקרנות" ברחוב הרצל, ורבים מן המותגים של בית החרושת "שמן" (לרבות, כמדומני, המותג של "אמה") נוצרו על ידיו. עוד ברישא היה חביב מאוד עלי ועל רבקה אחותי, שכן ניחן בדמיון יוצר והיה מספר לנו סיפורים פרי דמיונו בהמשכים מרתקים. היו בו ישרות, פשטות ואצילות. עם עלייתנו ארצה נותרו מאחור בפולין מירל, אחותי הבכורה, בעלה איצ'י מינץ ובנם שמעון טוביה (שהיה בן גילי), והם נספו בשואה.
שלמה ועטרה נשארו גם הם בקרקוב וזכו לעלות ארצה כמובא להלן. שמעון טוביה, בן אחותי מירל, היה ילד יפה וחכם ונבון מאוד. הוא כתב לנו מכתבים וגלויות בעברית יפה ושאף לעלות ארצה. בכיבוש הנאצי, עסק, כך שמענו, בזגגות, אך היכן ומתי נרצח אין אנו יודעים.
באדר תרצ"ה (מרס 1935) יצאנו מקרקוב לנמל קונסטנצה שעל שפת הים השחור שברומניה. בדרך לנו במלון בלבוב. הקור הקפיא את עצמותינו, ומשקה הקקאו החם שהוזמן היה פושר ותפל ויקר. הפלגנו באונייה "פולוניה" ויומיים לפני פורים הגענו לחיפה. הנמל היה מלא תיבות תפוזים לייצוא. האורה הגדולה והבוהקת שלא שבעתה העין וריח גן עדן שעלה מן התפוזים נחקקו בי עד היום. איש לא המתין לנו. ישבנו על המזוודות ללא מודע וגואל. המכולה ("ליפט"), ובה רוב חפצינו, טרם הגיעה או טרם נפרקה (אמא ארזה בה את רוב הרהיטים, ובהם שולחן וכיסאות עץ מגולפים ביד — כיום אצל נכדתה עדה קפלן — ארון עץ לבן ובו זגוגיות כחולות נדירות, ואין צריך לומר, הפמוטות שבהם הדליקה אמא נרות שבת, ועוד כפות כסף כבדות של פסח, וקופיץ של פסח בדמות סוס דוהר, בקבוקי זכוכית ענקיים — "גונשרים" — שבהם היתה אמא כובשת סלק לחמיצה, ויין צימוקים לפסח, סל נצרים מרובע ענקי, ששימש בשעתו למצות לפסח, וסופו שעמד בפרוזדור הבית ברחוב מסדה 56 וכיוצא באלה דברים).
"מאכער" הביא אותנו לבית מלון "לונדון" ברחוב הבנקים. אבל מלון זה עניין יקר. הועברנו ל"בית עולים" בשכונת בת גלים. כיום מושיבים עולים ב"מרכזי קליטה" לימים רבים. "בית העולים" של אז היה כמין מחנה מעבר על "מיטות סוכנות" לשבועיים ימים. בזכות מלה שהיתה פעילת ציון זכינו לשבועיים נוספים ב"בית העולים", וכאן האב שואל: מהיכן ירק זה חי?! היכן מוצאים קורת גג?! מכיוון שהיינו בבת גלים ולא ידענו מקום אחר, שכרנו שני חדרי מגורים כדיירי משנה בבת גלים, וכל המשפחה (חוץ ממלה שעלתה, כאמור, לקיבוץ תל־עמל) נדחסה לתוך אותו מושכר.
בעלת הבית דרה בשאר הבית והיתה אישה קפדנית מאוד. היידיש שבפיה היתה יידיש רוסית מובהקת שלא הכרנו. אותה שעה לא ידענו את ייחוסה של בעלת הבית שלנו, שהיתה אמו של פנחס רוטנברג, "הזקן מנהריים" ש"חישמל" את כל ארץ ישראל, וקודם שהצטרף אל בוני הארץ והנהגת היישוב, היה מהפכן חשוב ברוסיה. הוא היה פעיל במהפכת 1905, וכשזו נכשלה גלה לאיטליה, למד הנדסת חשמל, התקרב לזאב ז'בוטינסקי ואיתו פעל להקמת הגדוד העברי בצבא הבריטי. בפרוץ מהפכת 1917 חזר למוסקבה וכיהן כמושל פטרבורג. הבולשביקים הדיחוהו והשליכוהו לכלא. ב־1919 הגיע ארצה, היה מראשי "ההגנה", עמד בראש הוועד הלאומי ועשה רבות לבניין הארץ. הוא קיבל מהבריטים זיכיון לחַשמֵל את ארץ ישראל. את ביתו היפה בכרמל הנחיל לתנועות הנוער. במוצאי שבתות היו פנחס ואחיו אברהם באים לבקר את אמם, ולא פעם נזדמן לי לראותם. אף שהיתה גוערת בי, היתה הזקנה מראה לי גם חיבה, שהייתי קורא לפניה סיפורי מעשיות של חסידים ביידיש. בירכתי החצר עמד עוד בית קטן שהיה מושכר למשפחת גרומב. למר גרומב היה עסק של מכונות כתיבה בעיר התחתית, ומרת גרומב, מביאליסטוק, גידלה תינוקת כבת חצי שנה, ואת צעדי הראשונים בטיפול בתינוקות עשיתי בתינוקת זו.
באותו זמן התקיימה ה"מכביה" השנייה, ותחרויות השחייה נערכו בברֵכת השחייה הסמוכה לנו בבת גלים. יודעי דבר השיאו עצה לאבא: להקים דוכן של גלידה, משקאות וממתקים לבאי ברֵכת השחייה. אבא השיג סוכך שמש גדול כעין זה המשמש לפני בתי קפה, קנה ממתקים וגלידה בתוך מְכל תרמוס גדול וישב לו על אם הדרך של באי הברֵכה. באה הרוח והפריחה את הסוכך, באה השמש והמסה את הממתקים, באתי אני וליקקתי מן הגלידה הנמסה, ונפלה הפת בבור.
יצא אבא לעבוד כפועל בניין, היינו, לעמוס על גבו בלוקים ולבנים ולהעלותם על גג הבניין. אבא, סוחר מפולין כבן חמישים, לא הסכין בעבודה כזו, ואחרי יומיים־שלושה תש כוחו. עוד יום אחד עשה בטורייה בחפירת עוגיות בפרדס. אין לומר שלא ניסה בכל כוחו לעמול ביגיע כפיו. אבל ידיו שלא אחזו טורייה מימיהן העלו אבעבועות ופצעים, והוא שב בשיברון מותניים.
מה עשה?! קנה באשראי מיני בגדים קלים, כגון סינרים וחלוקים של נשים, והיה מחזר בהם למוכרם. שתי מזוודות היה טוען, ובהן כל מרכולתו. לימים שכר פועל ערבי ("חורני") בשכר חצי גרוש ליום, שהיה טוען עמו את המזוודות (הלירה הארץ־ישראלית, שהיתה שוות ערך לליש"ט, כללה אלף מיל, שהם מאה גרושים, שהם עשרים שילינגים. שילינג אחד קנה לך עשרים או שלושים ביצים, ועיתון יומי עלה שלושה מיל). עיקר מצודתו של אבא היתה פרושה על הקריות, והיה מוכר בהקפה ובתשלומים לשיעורין. בבוקר בבוקר היה משכים לפני אור היום לטבילת שחרית בים (יש שהייתי נלווה אליו; עם אמא הייתי הולך לים בשעות אחר הצהריים, משתש כוחה של חמה ועד לשקיעה). הוא היה אומר תפילות מתוך "שערי ציון", מתפלל שחרית בבית הכנסת שמעבר לחולות ויוצא לעמל יומו. חוט של חן היה משוך עליו בעיני הלקוחות, מה גם שהיה מוכר בהקפה. אמא, שהיתה דעתה רחבה, אמרה לשכור חנות ולמכור בה, אבל אבא שנכווה מחובות לאחרים, חשש ונרתע מכובד העול.
כאמור, עלינו ארצה בערב פורים. אינני זוכר לא את ימי הפורים הללו ולא את ליל הסדר הראשון שלנו בארץ, אבל זכורני שליום טוב האחרון של פסח עלה אבא לירושלים, ושם ראה את הרב קוק ז"ל שהיה בחודשי חייו האחרונים. ממה ששמע על אודותיו בחו"ל, ציפה לראות רב מודרני בצילינדר. אבא חזר מלא התפעלות ואמר שראה רבי של חסידים צדיק בעל לב שבור שכולו אומר חסד ורחמים.
אמא הסתגלה לארץ החדשה, לשמים החדשים, ללשון שלא הורגלה בה, למיני פירות וירקות שהערבים היו מביאים על גבי חמורים, כגון בטינג'אן (חציל) ובמיה, בנדורה וחיאר (עגבניות ומלפפונים) וקוסה (קישואים). מדי פעם היתה קונה ג'אג'ה (תרנגולת), והייתי מביא את התרנגולת לרבי יעקב מולדבסקי השו"ב. מן המעט שאבא השתכר עשתה במטבחון, בלי התנור הפולני הגדול, ורק על פתילייה ופרימוס, כל הצורך לכל המשפחה.
כיוון שהזכרתי את רבי יעקב מולדבסקי, זכר צדיק לברכה, אומר בו דבר. רבי יעקב כולו אמר אצילות נפש והאיר פנים לכל אדם. הוא היה משיב בכובד ראש אפילו לילד בן שמונה. עודני רואה את דמותו לפני, גבוה, בכיפתו הרוסית המרובעת, מטה ראשו לצד כתפו ומתבונן בעיניים טובות. מלבד היותו שוחט ובודק, היה גם שליח ציבור ומורה הוראה והיה נעים זמירות. עד היום זכורני הניגון שלו "השומר שבת הבן עם הבת" בסעודה שלישית. רבי יעקב נפטר למחרת ההחלטה של כ"ט בנובמבר באו"ם על הקמת המדינה. באותו יום נתכנסה כל השכונה לפני הקזינו בבת גלים כדי לחוג את המאורע; נכבדי השכונה נאמו מן המרפסת, ורבי יעקב, תוך כדי נאומו, כרע נפל מרוב רגש והשיב נשמתו ליוצרו.
סלה יצאה לעבודה ועזרה בפרנסת הבית. היא עבדה בבית חרושת למרצפות וולפמן במפרץ חיפה. היא היתה כורעת על ברכיה ומשפשפת את המרצפות באבן משחזת; קצות אצבעותיה היו קרועים מן הסיד וברכיה צבות מכריעה, ותמיד הייתי מרחם עליה מאוד. אבל זה כוחם של נעורים, שלא היתה מתלוננת ועשתה את חלקה מתוך רוח טובה. לאחר מכן עבדה במשק בית של משפחת עולים מאנגליה. אבל רבקה כבת עשר ואני כבן שמונה היינו צריכים ללמוד. לגבי רבקה לא היתה בעיה גדולה, שכן רק בית ספר דתי אחד היה לבנות בחיפה, בית הספר לבנות מזרחי בניהולו של מר בן־שבת, ושם למדה. אני נשלחתי ללמוד בישיבה "תפארת ישראל" של הרב רובמן. כיום הישיבה היא בשכונת גאולה, אבל אז שכנה בשכונת הרצליה (בניין אחד או שניים מעל בית המרקחת שבפינת רחוב צפת), ושם למדתי. יום־יום היתה אמא מציידת אותי בדבר מאכל וכן בבקבוק קפה בחלב, שהיה מקבל טעם חמצמץ במשך היום, והייתי שוהה בישיבה עד ערוב היום. "למדתי" היא לשון נקייה. שפת ההוראה היתה יידיש בהיגוי ליטאי שלא הסכנתי לו, רמת הלימוד היתה יותר מכפי כוחי אז, ובאמת לא למדתי דבר. אבל שהותי בישיבה זו לא יצאה לבטלה, שכן על ידי כך נתגלגל הדבר, ואחי שלמה קיבל סרטיפיקט ועלה ארצה וניצול מן השואה.
וזה הדבר. אמא חיפשה כל הזמן דרך להעלות ארצה את ילדיה שנשארו בפולין. לגבי שלמה עלה הרעיון להשיג לו סרטיפיקט ממכסת הסטודנטים. עלתה אמא לירושלים לפגישה עם הרא"מ ליפשיץ, מנהל בית המדרש למורים מזרחי, שירשום את שלמה כסטודנט בבית ספרו לכשיעלה. אמר לה המנהל שכבר התאכזב מסטודנטים מיועדים שניצלו אותו, אל הארץ עלו ואל בית ספרו לא באו. הבטיחה לו אמא נאמנה שבנה שלמה יקיים את הבטחתו. בתוך הדברים זרק לה: ובכלל, בן כמה הוא בנך? באה אמא במבוכה, שכן שלמה היה אז כבן עשרים ושבע! השיבה: בן כמה הוא צריך להיות?! תשובה גליצאית זו נשאה חן בעיני הרא"מ הגליצאי הפיקח, והסכים לרשום את שלמה כסטודנט שלו. וכאן הוצרכה אמא לשני אנשים שיערבו לממשלת המנדט בעד פרנסת הסטודנט המיועד, שלא תיפול על הציבור. ורק בעל בעמיו המבוסס כלכלית או שהוא מן המעמד המכובד כשר להיות עָרֵב. בהיעדר מודע וגואל, החלה אמא לחזר אחר בעל הבית שדרנו בו ברחוב מסדה 56, מר בשארה בנדר, שיסכים לערוב בעד בנה. בשארה — בעל בשר ועב עורף, שפניו אדומות ושפם דק מעטרן ותרבוש אדום בראשו — היה מתחמק ומשתמט ודוחה אותה. עד שיום אחד אמר לה, מדוע אני, ערבי, חייב לערוב לעליית בנך ארצה, והיכן היהודים? אם תשיגי ערב יהודי, אהיה אני הערב השני. כאן נסתתמו טענותיה של אמא, והחלה מחזרת אחר ערב יהודי. לבסוף הסכים אחד מן הר"מים בישיבת תפארת ישראל, הרב פלאי, לחתום כערב, ואחר השתמטויות נוספות נאלץ גם בשארה בנדר לעמוד בדיבורו וחתם גם הוא כערב (שמעתי כי בפרוץ מלחמת העצמאות ברח בשארה בנדר ללבנון, וביתו הפך להיות "רכוש נטוש" בניהול האפוטרופוס לנכסי נפקדים). כך נתגלגל הדבר שבזכות שִבתי בבית ה', היינו, בישיבה "תפארת ישראל", הסכים ריש מתיבתא לערוב בעד אחי, וכיוון שחתם הוא, חתם גם מר בשארה בנדר, ואחי זכה לעלות לארץ ישראל.
אין צריך לומר שאחי אכן עמד בהבטחה של אמא ולמד בסמינר של הרא"מ ליפשיץ, ושם זכה לשמוע תורה מפי גדולי עולם, כגון פרופ' שאול ליברמן, הרב פרופ' שמחה אסף והרב ש"י זוין. הרא"מ חיבב את אחי, שכן כבר אז היה תלמיד חכם ונסמך להוראה מגדולי גליציה. הרא"מ גם דיבר בו נכבדות (כלומר הציע לו שידוכים), שכן גדול בשנים היה מכל שאר התלמידים. אחי שימש מורה בכפר פינס ובייסוד המעלה. בייסוד המעלה היה מורה יחיד. לימים הגיע מורה נוסף לשם, הלוא הוא ר' בנימין צביאלי שבא עם אשתו הצעירה. אחי המתין לו בתחנת האוטובוס, וכשהלה שאל מי כאן המנהל, השיב לו אחי: אתה! ולאחר מכן הורה אחי בירושלים ולמד באוניברסיטה העברית והוסמך בהיסטוריה יהודית ובידיעת ארץ ישראל. עד שהתגייס לצבא בריטניה כדי להילחם בצורר. הוא התגייס בשנת 1944 והוצב ל־REME, Royal Engineers Middle East. (הליצנים פתרו את ראשי תיבות REME כך: Rest Easy Maa'lesh Everything). את רוב שירותו עשה במצרים, באיסמעיליה ובפורט סעיד, ושם התוודע אל משפחת בן־אהרון, שאירחוהו וקירבוהו כבן משפחה. לאחר מכן שירת באיטליה. בסוף המלחמה הקים בבאקולי (מפרץ נפולי) "קיבוץ" הכשרה של צעירים פליטי שואה ודאג לכל צורכיהם "בגשמיות וברוחניות". רבים מהם החזיקו לו טובה והחזירו לו אהבה והערצה. אחד מהם, ד"ר מרדכי פלד, הקדיש לאחי ולפועלו בבאקולי מקום נכבד בספרו "לרצות את סלובי".1 וכן עשה אלכסנדר קליט בספרו האוטוביוגרפי בחרוזים. רבים מהם וכן תלמידיו ממכון גולד עמדו כל השנים בקשר עמו ועם אשתו עליזה, שאותה נשא במהלך שירותו הצבאי. עליזה לבית אנגל עלתה מברלין לפני עליית הנאצים לשלטון. גם אחותה הגדולה ממנה פרידל עלתה לארץ, ואחותן השלישית היתה בפריז. עליזה היתה סמל התום והיושר והפשטות, ואין צריך לומר הנימוסים והמידות הטובות והלב הטוב. היתה מורה לתזונה, תחילה בחדֵרה ולבסוף בירושלים.
כאשר אחי השתחרר מן הצבא, לימדו הוא ועליזה בירושלים והתגוררו בכפר העברי נווה יעקב, הסמוך לירושלים. לפרידל אחותה ולוויקטור אלנבוגן בעלה היה בית אבנים מרווח בנווה יעקב. ויקטור היה וטרינר, ובצמוד לביתו הקים אינקובטור למופת. אבל הוא ופרידל עברו לרעננה (ולבסוף גם לאילת) והעמידו את ביתם שבנווה יעקב למגורי עליזה ושלמה, ושם, בשנת 1947, נולד בכורם מיכאל (כיום פרופ' לרפואה באוניברסיטה העברית — הדסה). כסטודנט, התגוררתי בביתם של אחי וגיסתי עליזה בכפר העברי נווה יעקב ונהניתי מהכנסת אורחים בעין יפה.
עם הקמת הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בשנת 1949, נרשמנו שנינו, אחי ואני, ללימודי המשפטים. אחי נסמך גם הוא למשפטים, נוסף על תוארו האקדמי הקודם, והתחיל עוסק בעריכת דין. עיסוק זה לא היה לרוחו, והוא נטש אותו כעבור שנתיים־שלוש. תחת זאת סיים את הדוקטורט שלו בנושא נוסח התפילה של יהודי פרס, הרצה באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטת בר־אילן בנושא סידור התפילה ובמשפט עברי וכתב מאמרים ומחקרים רבים, שנקבצו בספר "פרי חיים". גולות הכותרת של מפעליו היו שניים: ניהול המכון להכשרת מורים מן הגולה על שם הרב זאב גולד, ועריכת סידור התפילה "רינת ישראל".
מכון גולד הוקם בשנת תשי"ז (1957) ביוזמת המחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בגולה של הסוכנות היהודית. המכון הכשיר מורים, ובעיקר מורות, מן הגולה כדי שיחזרו למקומותיהם כמחנכים יהודים ציונים. אחי היה ממקימי המכון, והוא היה מנהלו הראשון ועמד בראשו שבע־עשרה שנה, מן הטובות בחייו. אחי השכיל להביא למכון מורים ומחנכים מעולים, וגם הוא עצמו נמנה עמם. לרבים מתלמידיו ומתלמידותיו היה רב ואב, מחנך אהוב ודמות מופת בענוות פשטותו וישרותו. רבים מהם קיימו איתו קשר רצוף כל הימים.
הסידור "רינת ישראל" היה פרי יוזמת שר הדתות דאז, הד"ר זרח ורהפטיג, ואישים נוספים ככל הכתוב בהקדמה לסידור. הצלחת הסידור היתה למעלה מן המשוער. אכן, היה זה צורך הדור והשעה. בעצה אחת עם ועדה מייעצת, שהרוח החיה בה היה החכם הכולל ר' אליעזר אלינר ז"ל, עשה אחי לילות כימים כדי להוציא מתחת ידו דבר מתוקן. הוא בירר את הנוסחים לפי פוסקים ראשונים ואחרונים ולפי כתבי יד ודפוסים ראשונים, והעלה סולת נקייה, נוסח ברור ולא בלול, לא חסיר ולא יתיר. פסוקי מקרא הועתקו ככתבם וכניקודם בציון מקומם. לתיקון הקריאה הוכנסו סימנים מיוחדים למלעיל ולמלרע ולקמץ קטן וכן סימני פיסוק. הטקסט חולק לפסקאות, חטיבה חטיבה על מקומה באותיות שוות. בשולי העמוד הובא ביאור תמציתי קצר ביותר לפירוש המילות. בסוף הסידור הובא סדר הנהגת התפילה של חודש בחודשו. הסידור "רינת ישראל" פשט ברבות מקהילות ישראל. גם מעבר למסך הברזל בשעתו באה דרישה לסידור הזה. הוגד לי שכאשר יולי אדלשטיין פגש את אחי, היה נרגש מאוד. שכן בהיותו ברוסיה, שאב מסידור זה את ידיעותיו ביהדות, ובו שפך לבו בפני קונו. אז דימה בלבו שהמחבר הוא אחד הקדמונים, והנה הוא לפניו בשר ודם.
אחי, שזכה לעיטור "יקיר ירושלים" על פועלו, נפטר ביום י"ח בניסן תשנ"ח (1995), ובין המנחמים היה גם הגאון הרב עובדיה יוסף, שכתב הקדמה מלאה שבחים מופלגים לסידור "רינת ישראל" בנוסח עדות המזרח.
בהיותנו יושבים אבלים על פטירת אחי, קיבלנו מכתב מרגש מגברת אחת שכך כתבה: "לפני עשרים וחמש שנה ויותר, כאשר רק התחלתי את דרכי בעולמה של תורה, ובאמת לא ידעתי כלום, התמזל מזלי ובדיוק יצא לאור הסידור 'רינת ישראל'. הסידור הזה ליווה אותי באותן שנים ראשונות, והעזרה שקיבלתי ממנו בהתמצאות ובהבנה במבני התפילות ובסדריהן פשוט לא תסולא בפז. גם הסידור של המילים והאותיות על הדף היה מלא מתיקות עבורי, וכעת גם בתי מתפללת בסידור זה. אחיך הדגול השאיר אחריו אור גדול, כל אותן תפילות שהועלו — ועוד יועלו — בעזרת מפעלו בוודאי משוות אותו כעת בעטרת תפארת שאין דומה לה".
במצבתו של אחי נחקק: יקיר ירושלים. הציב סולם לתפילות ישראל בסידורו "רינת ישראל".
אחותי הבכירה, עטרה, זכתה גם היא ועלתה ארצה מכוח נישואיה הפיקטיביים לתושב הארץ. שלטונות המנדט הבריטי כיבדו את זכות "איחוד המשפחות" ואישרו את עלייתם של יחידים שנישאו לתושבי הארץ. השלטונות הבינו שפעמים רבות מערימים עליהם בנישואים פיקטיביים, ועל כן התקינו שכל קשר שאינו מתקיים שתי שנים לכל הפחות אינו קשר, ובן הזוג שעלה מכוחו של קשר כזה יגורש מן הארץ. למעלה מזה לא העמיקו לחטט, והמערים יערים (פרק מעניין על נישואי הערמה כאלה, ראו בספרו של גד פרומקין, "דרך שופט בירושלים", דביר ת"א תשט"ו, עמ' 364 ואילך). מלה טרחה ומצאה חבר בקיבוץ שלה, בתל־עמל, שניאות לשאת את עטרה מרחוק, שכן "האיש מקדש בו ובשלוחו", וכך זכתה עטרה לסרטיפיקט (החתן, כמדומני וקסמן שמו, ביקש להשתחרר מקשר הנישואים הזה בהקדם, אבל היה עליו להמתין מלוא שנתיים סטטוטוריות). עטרה יצאה ארצה דרך איטליה, שבה התמוטטה (בעקבות אהבה נכזבת), וכאישה זרה ללא מודע וגואל אושפזה בבית חולים של נזירות (היא זכרה לספר שהנזירות קראו לה "טדסקה", היינו גרמנייה, אבל היא, במצבה הרעוע, חשבה שהן מכנות אותה טא־דסקה, שפירושה בפולנית "זאת הקרש"). היא החלימה עם פרוץ מלחמת העולם, וכשהגיעה ארצה מאיטליה, בעלת בריתה של גרמניה, נעצרה עטרה לחקירה בידי מחלקת החקירות ה־CID. מלה שמה נפשה בכפה ועלתה לירושלים לתוך "לוע הארי" כדי לעמוד לימין אחותה, ואכן עלה בידה לשחררה. כמדומני שעטרה הגיעה אל ביתנו ברחוב מסדה 56 בערב ראש השנה עם התקדש ליל החג. היא התפרנסה מתפירת וילונות. לימים נישאה להרמן קניגסברגר, משפטן ומוסמך האוניברסיטה היגיליונית בקרקוב. הרמן שיכל את משפחתו הראשונה בשואה, התגלגל בערבות רוסיה, ועברו עליו תלאות רבות וקשות. כשזכה לעלות לארץ, נתקבל לעבודה במחלקה המשפטית של חברת החשמל בחיפה. הוא היה אדם מלומד ומשכיל, בעל חינוך מעולה ו"אבירות פולנית" ומידות טובות של יושר מופלג. הרמן התקרב למסורת, ועם עטרה הקימו משפחה למופת. עטרה האריכה ימים ונפטרה בגיל מופלג בשנת 2005. היתה יראת שמים וצדקת גמורה.
לאחר כעשרה חודשי מגורים אצל גברת רוטנברג בבת גלים שכרנו דירה בהדר הכרמל בבית שבנה בשארה בנדר, ברחוב מסדה 56, שלימים הוסב שמו לרחוב טבריה 20. בבית זה דרו הורינו קרוב לארבעים שנה, עד סוף ימיה של אמא. מול דלת דירתנו דרה משפחת קלפהולץ, שעלו מהנובר. ראש המשפחה היה שען מומחה, ואשתו אישה מלאת חיים וחיות, פיקחות וטוב לב. בנם הצעיר, משה, התיידד איתי ונוצרה בינינו חברות אמיצה שעמדה בכל תהפוכות הזמן, הלוא הוא חברי רופא השיניים משה עציון מחיפה.
הבית שבשארה בנדר בנה, בית אבן גדול ורחב היה. הדירה בקומת הכניסה היתה של שלושה חדרים, מטבח ומסדרון ושירותים. נכנסנו לדירה עוד לפני שנגמרה מלאכת הבית ולפני שנקבעו בו חלונות. שכר הדירה היה גבוה, ולכן מיד הושכרו שניים משלושת החדרים בשכירות משנה. החדר היפה מימין הנכנס עם המרפסת היחידה הושכר לזוג צעיר בשם טובי, ושם נולד להם ילדם הראשון. החדר הקטן האמצעי הושכר לגברת אחת, ואחר כך לאדם בשם אביבי, ושוב דרנו, הורינו רבקה ואני, בחדר אחד עם שירותים משותפים.
כשהייתי מתעורר לפנות בוקר, הייתי רואה את אבא יושב במטבח ולומד גמרא, קורא "בשערי ציון" תוך לגימת מים בחלב וחתיכת סוכר. לאחר שחזר מתפילת שחרית בבית הכנסת של הרב קופרשטוך, היה אוכל פת שחרית קבועה של לחם בחמאה ושתי ביצים קשות ומקנח ב"לקח" מאפה ידי אמא ובכוסית של ליקר "אבטיי", ואחר כך יוצא לסחורתו.
סוחר הקונה סחורה צריך "הון חוזר". אבא היה מקבל כספים של "עסקא", היינו, של שותף סמוי שקיבל חלק מן הרווח, ובמוצאי שבתות היו יושבים ומתחשבנים. מוחו של אבא היה טוב בחשבון וכתב ידו חזק וברור. שניים מן השותפים זכורים לי, האחד מר ליברגל מרחוב ארלוזורוב כמדומני, והאחד ר' שלמה יעקובוביץ', שהחזיק חנות מכולת ברחוב הרצליה מול הישיבה. ר' שלמה היה חסיד והיה מעיין בספרי יסוד של החסידות, כגון בנועם אלימלך, והיה בקי בשולחן ערוך. גם הוא היה ממתפללי בית הכנסת של הרב קופרשטוך.
ערבי שבתות היו מצוינים בהכנות לשבת, והלחץ היה גובר עם פנות היום עד כדי "תגבורת הדינים" כלשון דודי ר' יעקב שוסהיים ז"ל. המים למקלחת חוממו על ידי "מזוט" שהובער בפי תנור הגייזר באמבטיה. בחדר האמבטיה גם הוצבה פתילייה ועליה פח ובו הטשולנט, המים החמים והקפה לשבת. כזכור, היו לנו דיירי משנה שהשתמשו גם הם בחדר האמבטיה, ודעת לנבון נקל שהעצבים נמרטו. החשמל בחדר האוכל־שינה־סלון כבה בליל שבת באמצעות שעון מעורר. בהגיע שעת הצלצול המעורר, החל קפיץ להשתחרר, יד הקפיץ היתה מסתובבת, וחוט משיחה שנקשר אל היד המסתובבת היה קשור בקצהו השני אל מתג החשמל, ובסיבובה משכה היד את המתג המכבה את האור (ויש שהחוט נשמט מן המתג והאור לא כבה כל השבת).
אמא היתה מדליקה ארבעה־עשר נרות, ארבעה בארבעת הפמוטות הגדולים שהובאו מפולין, ולימים גם בפמוט של שמונה נרות, וכן בשאר פמוטות. הפמוטות עמדו על קצה שולחן השבת, והנרות נראו דרך חלונות החדר אל הכביש הסמוך, והעוברים ושבים היו מתפעלים מ"פרסומי שבתא" של אמא. כדרך האימהות, היתה אמא אומרת גם את התחינה (ביידיש) ומבקשת על אישה ועל ילדיה, שיהיו ילדיה "אנשים מעורבים עם הבריות ולא יהיו לא גדולים ולא קטנים, לא שחורים ולא לבנים, לא פיקחים יותר מדי ולא טיפשים ביותר". לימים, כשלמדתי מסכת ברכות, ראיתי שתחינה זו מקורה בתפילת חנה שדרשו חכמינו על הפסוק "ונתת לאמתך זרע אנשים": "זרע שמובלע בין אנשים... לא ארוך ולא גוץ ולא קטן ולא אלם ולא צחור ולא גיחור ולא חכם ולא טיפש".
בליל שבת היה אבא אומר "שלום עליכם" בניגון של דבֵקות, של בלאזוב, ויש שהיה אומר בניגון של שמחה. גם "אשת חיל" היה מזמר בניגון המקובל אצלנו, ויש שהיה מזמר בניגון של כלות הנפש. כיוצא בזה ב"אתקינו סעודתא" היו שני מיני ניגון. בין מנה למנה עיין ב"נועם אלימלך", זמירות ודברי חסידות ודברי שבח והלל לאמא על המאכלים שכמותם עוד לא טעם מעולם. אחרי ברכת המזון הייתי פורש לחברים בבני עקיבא וחוזר בשעה מאוחרת. בשחרית הייתי מתעורר לקולו של אבא שישב במטבח וקרא בפרשת השבוע שניים מקרא ואחד תרגום, וכן היה לומד גמרא. לאחר מכן היינו יורדים דרך רחוב גדעון לבית הכנסת של הרמ"מ קופרשטוך ז"ל, שבו שימש אבא בגבאות עד יום מותו, כשלושים ושבע שנים.
אבי נתייתם בהיותו כבן שנתיים, ואמו נישאה בזיווג שני לר' יהושע השל שוסהיים. בנם הגדול, הוא דודי יעקב שוסהיים, היה יהודי חכם פיקח, ויודע ומוקיר תורה. אחר מלחמת העולם הראשונה עקר מפולין, והתגוררו הוא ואשתו נלי לבית אייזנטל בלייפציג שבגרמניה. כפי שדודי סיפר לי, הוא לימד שם את ד"ר עזריאל קרליבך תורה וכן הכין לבר־מצווה את הנרי קיסינג'ר. לפרנסתו עסק בבשר כשר. ד"ר יוסף בורג זכר אותו משם וציין באוזנינו ש"אפילו היה נקי מאוד אצלו". לאחר ליל הבדולח (הלילה שבין תשעה לעשרה בנובמבר 1938) החל בגרמניה גירוש יהודים אזרחי פולין, ודודי יעקב נמלט לבלגיה. סמוך לפרוץ המלחמה עלה בידי דודתי נלי להגר עם ארבעת ילדיה אל אחיה מיכאל אייזנטל בלונדון, ואילו יעקב נשלח למחנה ריכוז בצרפת, נמלט ב־1942 ומצא מקלט בספרד. בשנת 1944 הצליח דודי לעלות ארצה והתגורר במשך חודשים רבים אצלנו, ברחוב מסדה 56. סיפור עלייתו לארץ הוא מופלא. דודי פנה לקונסוליה האנגלית במדריד וטען שאשתו וילדיו בלונדון וכי הוא עצמו ראוי לחסות בריטית. טענתו נתקבלה, והוא שוכן במלון מפואר במדריד. לאחר שנים של מנוסה שבהן לא ישן במיטה, וכל משקלו היה שלושים וארבעה קילוגרם, לא היה יכול להירדם במיטה הרכה שבמלון. הוא שכב לו על השטיח, אבל גם זה היה רך מדי. לבסוף מצא לו מקום באמבטיה, ורק שם חטפתו השינה. בשנת 1944, כבעל חסות בריטית, השיג מקום באונייה בריטית שהפליגה מספרד לשם חילופי שבויים, והיה עליה להחזיר שבויים גרמנים פצועים מאלכסנדריה שבמצרים. האונייה עגנה בחיפה, ושם ירד דודי ממנה ונעצר על ידי הבריטים ונכלא בעתלית. רבקה אחותי הביאה לו לשם צורכי מזון. מששוחרר הגיע לביתנו. הוא ציין באירוניה שהנאצים שביקשו את נפשו הם הם ששמרו על האונייה בדרך שלא יפגעו בה הצוללות הגרמניות. בנו הבכור יוסף נלחם במלחמת העצמאות. לילה אחד רדפו אחריו אנשי כנופיות בלוויית כלבים בהרים שבסביבות שער הגיא, והוא ניצל בידי הבריטים בזכות האנגלית שבפיו ונתינותו הבריטית. חוויה קשה זו השאירה בו את אותותיה, והוא איבד את שמיעתו באוזן אחת. לאחר מכן נפל בשבי הירדנים בקרב ליד ארמון הנציב וחזר עם פדויי השבי לאחר קרוב לשנה. אז השלים את לימודיו והוסמך בכימיה באוניברסיטה העברית. הוא היה כישרוני והצטיין בלימודיו, ועסק בכימיה כמקצוע. בזיווגו הראשון נשא את דבורה שטיינמץ, ונולדה להם בתם איילה. לאחר גירושיו ממנה נשא גיורת צדק משווייץ. יוסף שירת אז ב"מוסד", והרב גורן השיא אותם בבאזל. משם יצאו יוסף ואשתו בשליחות ה"מוסד" למדינה ערבית מסוימת בכיסוי של איש עסקים. יוסף סיפר לי שתמיד חשש שמא יוכר על ידי מי שהכירוֹ בשבי בירדן. בייחוד, כך אמר לי, חשש מאוזניו, שאותן אי אפשר להסוות. לאחר כחמש שנים חזרו ארצה, הקימו משפחה, ידעו שכול (בנם דוד ז"ל מצא את מותו בהיותו חייל בצה"ל), דרכיהם נפרדו ויוסף נפטר.
אחיו של דוד יעקב, הוא דודי אלי שוסהיים, זכה לעלות ארצה עוד לפני המלחמה וישב בראשון לציון. הוא נשא לאישה את דודתי אנני לבית בארון ועבד בעסק של ארנקים ודברי עור של חמיו. הוא ודודתי הקימו משפחה נפלאה, אך למרבה הצער, נותח אלי עקב כיב קיבה ומת על שולחן הניתוחים. בחייו היה הוא דודי האהוב, שהיה יפה תואר וחביב כל הילדים. היה לו חוש צדק מפותח, והוא לא היה יכול לסבול עוול. דודתי אנני האריכה ימים והיתה אשת חיל ופעילה בארגוני חסד. אחרי מות בעלה היא החזיקה את כל המשפחה בחינוך, בפרנסה ובכל דבר. היא גם ידעה צער, כאשר בנה, שלומי בן־דודי, נפטר בגיל העמידה. יתר המשפחה כולה עודנה בראשון לציון והיא תפארת לעירם.
כאמור, קבע אבי את מקום תפילתו בבית הכנסת של הרב קופרשטוך. הרב ר' מנחם מנדל קופרשטוך זצ"ל היה מן הדמויות שנחקקו בלבי עד היום. תלמיד חכם מופלג בתורה, מגדולי חסידי חב"ד, נואם בחסד עליון, חכם ופיקח גם במילי דעלמא, יודע נגן בכינור ובעל תפילה ממוגג כל לב.
לפני שעלה ארצה שימש רבה של קהילת פאסטאווי, פלך וילנא, ולאחר מכן רבה של קהילת גלובוקע (שם גם ביקר אצלו האדמו"ר מליובאוויטש, ר' יוסף יצחק זצ"ל בשנת תרצ"ד, ראו קונטרס ביקור גלובוקע). הרב קופרשטוך היה מקושר בלב ובנפש לאדמו"ר הריי"צ והוא חתום כאחד העדים בכתובה של חתנו, הוא האדמו"ר מליובאוויטש האחרון.
הרב קופרשטוך עלה ארצה בשנת תרצ"ה, ובית מדרשו הראשון שכן בשכונת הרצליה ברחוב עבאס 1. כאשר עלינו לגור ברחוב מסדה, קבע אבא את תפילתו בבית מדרשו של הרב קופרשטוך ומיד נשבינו, אבא ואני, בקסמו של הרב. בין מנחה למעריב היה מלמד "עין יעקב" (לקט אגדות של התלמוד על סדר הש"ס; ראו באיגרת הקדש כ"ג שבספר ה"תניא", עמ' קלז: "...בין מנחה למעריב כל ימות החול ללמוד בעשרה פנימיות התורה שהיא אגדה שבספר ע"י [עין יעקב] שרוב סודות התורה גנוזין בה ומכפרת עונותיו של אדם כמבואר בכתבי האר"י ז"ל והנגלות שבה הן דרכי ה' שילך בהם האדם וישית עצות בנפשו במילי דשמיא ובמילי דעלמא וכידוע לכל חכמי לב וכו'"). אחרי מעריב לימד גמרא. מדי שבת בשבתו, לפני קריאת התורה, היה הרב דורש כעשרים דקות מענייני הזמן שכולם נרמזו ממש במפורש בפרשת אותו השבוע. דרשתו זו היתה מעשה אמן נפלא, ובני אדם היו באים ברגל מהר הכרמל ומאחוזה בכל שבת לשמוע את הדרשה. הוא דרש ביידיש, והיה מטלטל את רוחך ומרתק אותך בדבריו, וממוגג כל לב. פעם אחת בהשפעת הדרשה יצא כל הקהל בטליתותיו אל הרחוב כדי להפגין על חילול שבת בתעבורה. היה זה חידוש עצום וראשון ב"חיפה האדומה". בליל ראש השנה היה נראה כמתפלל עם הציבור, אבל באמת החל בתפילתו רק לאחר צאת המתפללים. זכורני פעם אחת עמדנו, אבא ואני ור' פסח מלניק (אחד הבע"ב החשובים) מאחרי תריס החלון ברחוב עבאס בליל ראש השנה, וראינו שבפסוק ראשון של קריאת שמע שהה הרב שעה תמימה. לאחר זמן קצר עבר בית הכנסת למקום מרכזי יותר בשכונה (במדרגות היורדות לרחוב לבונטין), וגם בית המדרש היה רחב יותר ומרפסת גדולה לפניו. שם, במרפסת, לאחר תפילת שחרית, היה מתעדכן בנעשה בארץ ובעולם. בהשקפתו היה כמעט "רביזיוניסט", והיה מגנה את הבריטים על יחסם אל היישוב היהודי. זכורני, פעם אחת אמר שהמצב כה חמור, עד שאין לנו להישען אלא על הבריטים. תמהו השומעים: על הבריטים?! אמר: לא על הבריטים אמרתי, אלא על הבריתים, כמו שכתוב, "וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור", על הבריתים האלה נישען. הוא גם גינה את נשיא ארצות הברית רוזוולט, ועל זה יצא אחד מחשובי המתפללים, מר גויטיין, בחרי אף מבית הכנסת. מבלי לגרוע מזכותו הגדולה של הנשיא רוזוולט בהצלת העולם מן הנאצים, ההיסטוריה לימדה אותנו כמה, במובן מסוים, הרחיק הרב לראות, כאשר נודע שרוזוולט חי מפי סעוד מלך ערב בכל הנוגע לארץ ישראל וליהודים, מנע את הפצצת אושוויץ ונמנע מפתיחת שערי ארצות הברית בפני קומץ פליטי היהודים.
סעודה שלישית בשבתות היה הרב עורך בבית הכנסת "הדרת קודש" (במדרגות היורדות מרחוב הנביאים לעיר התחתית). שם באפלולית היה אומר "מאמר" דא"ח (דברי א־להים חיים) חב"די של שעה ויותר ברהיטות ובבהירות. פעם אחת ניסיתי לרשום את דבריו במוצאי שבת מן הזיכרון ולא עלה בידי כהוגן.
בימי אלול היו אומרים בבית מדרשו עשרה פרקי תהילים ביום, וכך מסיימים פעמיים את כל ספר תהילים במשך החודש, היינו שלוש מאות פרקי תהילים כמניין "כפר" (ראה מנהג זה ב"מטה אפרים"). בימים הנוראים היה הרב עובר לפני התיבה בכל נדרי במוספים ובנעילה. תפילתו נכנסה אל הלב, ונפשנו יצאה בדברו. מעין בת־קול לנוסח תפילתו וניגוניו אני שומע בקלטת שעשה בנו, ר' שלמה, שהיה עובר לפני התיבה בנוסח של אביו, וכיום בתפילת נכדו, הרב רפי קופרשטוך.
הרב שימש אב"ד בבית הדין של חיפה. זכורני, פעם אחת אחר התפילה ביום חול, במרפסת בהמ"ד, הרב הפסיק פתאום את דבריו ומיהר להיכנס לביתו (דלת דירתו נפתחה גם היא אל המרפסת). התברר שעינו קלטה בכניסתה של אישה דומעת אל המרפסת, והיא היתה בעלת דין בהרכב שלו בבית הדין, והרב, כך אמר, נמלט משוחד דמעות. פעם אחת בהכנסת ספר תורה חדש הפתיע הרב את הכול בנגנו ניגוני חב"ד בכינור. הרב עסק הרבה בתיקון "המקווה", וגם דרש הרבה בעניין "טהרת המשפחה". כמו כן במאמרו נאספו תרומות ונרכש המגרש ברחוב צפת, שעליו נבנה לימים בית הכנסת על שמו, אבל הוא לא זכה לראות בבניינו. הרב לקה בלבו ונפטר אור ליום ו' עש"ק ז' באדר תש"ו (1946), וגופו הטהור נטמן בהר הזיתים בירושלים. אבא, שהיה גבאי נאמן של בית מדרשו, נסע, כמובן, עם הארון וחזר לחיפה ממש בין השמשות, ונעליו לבנות מסיד אדמת הר הזיתים. שמעתי שאת מקומו בהר הזיתים קנה לו הרב כמה שנים קודם לכן בביקורו בירושלים בח"י באלול (יום הולדתם של הבעש"ט ושל אדמו"ר הזקן בעל התניא), ובו ביום עמד בבית הכנסת של חב"ד במאה שערים ודרש כמה שעות באוזני קהל מרותק.
היה ברור שאינני מתאים לישיבת תפארת ישראל, והיה צריך לרשום אותי לבית הספר. הברֵרה היתה בין "נצח ישראל", שהיה בית ספר עממי, ובין בית ספר שזה מקרוב נוסד ברוח "פרנקפורט", בית הספר התיכון הריאלי "יבנה". הורי בחרו ביבנה. המנהל והמייסד היה ד"ר אברהם כהן, שעלה מגרמניה ולימד היסטוריה. המורים היו מעולים, ובהם הרב מנחם שיינין שלימד גמרא (הוא ההדיר את הרשב"א על בבא מציעא) וגם חומש ורש"י. הוא ידע לחבב את הגמרא על התלמידים וגם השליט משמעת. דינים וכן גמרא בחוג שאחרי הלימודים לימד הרב אשר רבינסקי, תלמיד החפץ חיים. היתה בו תמימות כובשת, וממנו למדנו שמירת לשון מה היא. לימים עסק בפעילות בארגון "אחיעזר" בחיפה (הצלה מן המיסיון) והיה כותב לי מעשים והנהגות של החפץ חיים שהיה עד להם. אחריהם ד"ר שמואל הלוי, בנו של בעל "דורות הראשונים", ר' יצחק אייזיק הלוי ז"ל. הוא היה מחנך הכיתה ולימד את כל מקצועות הקודש וכן עברית. לא היתה הרמוניה בינינו, ואף על פי כן אהבתי את שיעורי התנ"ך שלו (חברי לספסל היה שמוליק סגל, לימים שחקן הבימה; ראשית חניכותו כשחקן עשה על במת בית הספר במחזה של חנוכה). מתמטיקה לימד ד"ר קלופשטוק, גם הוא עולה מגרמניה. לימים, כשלמדתי בלימוד עצמי לבחינות הבגרות, הוא הואיל לסייע לי בהכנות במקצוע זה. המורים לאנגלית התחלפו. לבושתי אודה שלא עזרנו להם בהחזקת משמעת. ספר הלימוד היה Reader, שהתאים אולי לקולוניות הבריטיות. הסיפור הראשון ב־Reader I היה Aladin And The Lamp, והמשפט הפותח את הסיפור, שהפך לסיסמה לכל מי שלמד אנגלית בבתי הספר בימים ההם: Once There Was A Wizard. He Lived In Africa — He Went To China To Get A Lamp.
אחר כך למדנו מספרים טובים יותר, ובסך הכול אוכל לומר שבית הספר היה מעולה, וקנינו בו גם דעת גם מידות. אמנם לא ארכו לי שם הימים, שכן עוד בטרם מלאו לי ארבע־עשרה, עזבתי את בית הספר לטובת ישיבת בני עקיבא בכפר הרא"ה.
אינני זוכר מי הכניס אותנו, את רבקה אחותי ואותי, לבני עקיבא. אבל שנינו אכן הצטרפנו לתנועת נוער זו. תחילה היה הסניף ברחוב סירקין, ומשם גלה לשמריהו לוין, משם עלה לרחוב בר כוכבא, אחר כך ירד לרחוב חרמון, לצריף שבנה האדריכל בן־אורי למרגלות ביתו של הצייר הנודע הרמן שטרוק. קירות הצריף לא היו זקופים, אלא נוטים באלכסון החוצה כמין ספינה מרקדת או תיבת נוח, וכתליו מבפנים צוירו בידי האדריכל בתמונות מן התנ"ך (הוא שצייר וכייר גם את הכיפה של בניין ישיבת בני עקיבא בכפר הרא"ה בצלצלים ובכלי נגינה, וכתב שם מובאות מדברי מרן הרב קוק זצ"ל, כגון: אין נשמה בודדת גדועה, אלא הכול משורג וארוג בהוויה כולה).
הסניף היה מחולק לחבריא א', ב' ו־ג', לפי הגילים (לא היו אז שבטים), ואף על פי שהסניף היה מעורב, בנים ובנות, הרי העדות, היינו קבוצות הפעולה, היו נפרדות לבנים ולבנות, וכן למדריכים ולמדריכות. היה עיתון קיר והיו ריקודים, תפילות שבת וטיולים, מחנות קיץ ומחנות עבודה. המדריך הראשון שלי היה ישעיהו לוביץ' ואחריו שמחה כוכבא. שניהם היו גדולים מאיתנו בשנים, ואהבנו אותם מאוד. מהם קנינו את אהבת הארץ ואת ההשקפה הציונית־דתית. השירים ששרנו היו שירי אהבה לארץ ישראל ולחלוצים ולשומרים, כגון, עומדים אנו במשמרת, ופנינו אל השמש העולה והעמק הוא חלום. אבל גם רכשנו את השקפת העולם הסוציאליסטית ושרנו את שירו של אלתרמן: בין שלוש ובין ארבע בוערים פנסים, ואין מקום בשבילנו את ראשינו לשים, וגלגלי העולם חורקים שן במפעל וכו'.
בין פעולה לפעולה נהגנו במשובה כדרך הילדים, שיחקנו בכדור והתחכמנו להציץ בסרטים שהוצגו באמפיתיאטרון שתחת כיפת השמים ברחוב החלוץ, וכך ראינו את עלילות הכלב רין־טין־טין בעשרים וחמש מערכות ואת הסרט הפולני "זנאחור".
חיפה יושבת בהר ועשויה מדרונות, וכל מדרון מזמין גלישה. חשקו נפשי ונפש אחד מחברי לבנות לעצמנו עגלה לגלישה במורד ההר. אלא שעגלה צריכה גלגלים. והנה עינינו הבולשות גילו עגלת ילדים ישנה שחנתה בירכתי אחת החצרות בשכונת הרצליה. על נקלה עלה בידי יצרנו הרע לשכנענו שעגלה זו חזותה מוכיחה עליה שהיא עזובה. ירדנו לאותה חצר והתחלנו לפרק את הגלגלים. והנה מזווית העין הבחנו בר' שמואל יוסל הירקן שהוא רץ לעברנו. כהרף עין ברחנו והוא אחרינו. במרוצתו הפך ר' שמואל יוסל ארגז ירקות שהתחילו מתגלגלים במורד, ועיכוב קל זה סייע לנו להימלט. באתי הביתה והחבאתי את שני הגלגלים שבידי, וכאיש "אשר צדקה עשה" חיפשתי לי מקלט בבית הכנסת בתפילת מנחה. להפתעתי, הגיע שמה, שלא כדרכו, אחי הגדול, ולבי אמר לי שדברים בגו. מתברר שאכן "הוכר הגנב". אחי לקח אותי הביתה והורה לי להחזיר את הגלגלים. הצעתי כמה אופנים יצירתיים להחזרתם מבלי שאצטרך להתראות פנים עם הירקן. אבל אחי עמד על כך שאקח את הגלגלים ואשיב אותם לבעליהם במו ידי ואבקש מחילתו.
הדבר היה קשה עלי, ילד כבן שתים־עשרה, מפני הבושה, והייתי מעדיף להיבלע באדמה, אבל "בחרפתנו" עשיתי כאשר צוּויתי, ובאתי אל הירקן חפוי ראש, החזרתי את הגלגלים וביקשתי מחילתו. כאן למדתי לראשונה לקיחת אחריות למעשי. לימים, כאשר למדתי במשנה (בבא קמא קג) "הגוזל את חברו שוה פרוטה — יוליכנה אחריו אפילו למדי ולא ייתן לא לבנו ולא לשלוחו" — קם לעיני המעמד ההוא, והבנתי מפני מה הגזלן חייב להוציא הוצאות הדרך למדינת הים רק כדי להחזיר — אישית — שווה פרוטה.

צבי אלימלך טל (נולד ב-16 בינואר 1927) הוא שופט לשעבר בבית המשפט העליון בישראל ויו"ר ועדת טל להסדר דחיית שירות לבחורי ישיבה.

עוד על הספר

עד בוא השמש צבי א' טל
בית אבי
 
אבי ואמי נולדו בשנת 1885 בטיטשין, כפר קטן סמוך לרישא, בגליציה, פולין. בטיטשין היתה קהילה יהודית חשובה, גם אם קטנה. היא התברכה בצדיק משלה, ר' שלמה לייב מטיטשין, שהיה פועל ישועות, כמדומני מבית מדרשו של הצדיק הגאון "דברי חיים" מצאנז. הוא ניבא "שקודם ביאת המשיח תתחלק מלכות רוסיא לחלקים רבים ותתבטל מלכותו". אבא שלי סיפר שר' שלמה לייב, כשהיה מגויס לצבא, היה משתמש בשעת הדחק במגפיו ככלים לנטילת ידיים שחרית! הצבא מן הסתם היה צבא הקיר"ה ("הקיסר ירום הודו" — פרנץ יוזף האוסטרי), שכן בחלוקת פולין במאה השמונה־עשרה נפלה גליציה המערבית בחלקה של אוסטריה. באחד הביקורים שלנו לפני שנים אחדות בטיטשין הראו לנו הגויים סוכה מצוירת בעליית הגג של אחד הבתים. את בית העלמין הרסו עד היסוד ונטלו את המצבות (מצבה אחת ראינו בחצרו של איכר אחד).
סבי, רבי שלמה זלמן טייטלבוים, לא האריך ימים, ונפטר כשאבי היה בן שנתיים אולי שלוש (שמעתי שזאת היתה לו כי סיגף עצמו להיפטר מגיוס לצבא הקיר"ה). אלמנתו, סבתי מרת יהודית לבית ריכטר, נישאה בזיווג שני לר' העשיל שוסהיים, ונולדו להם דודי יעקב ודודי אלי שוסהיים ואחיהם מרדכי וישראל וכן דודותי ברטה הני וליבא.
אמי מרת אסתר נולדה גם היא בטיטשין לאביה ר' נתן נטע הלוי שטיינמץ ולאמה מרת לאה לבית טנצר. לסבי זה היה מחסן עצים בחצר ביתו, ומשם היתה פרנסתו. דמותו היא מן הזיכרונות המוקדמים ביותר מילדותי. גבוה, בעל הדרת פנים ונשען על מקלו. כשהייתי ילד קטן, הייתי מברך ברכת המזון עד "ובכל שעה", וסבי תמה על כך, היאך מפסיקים באמצע הברכה השנייה, וציווה עלי למורת רוחי להשלים את הברכה. לפני כעשרים שנים, כאשר ביקרנו בטיטשין, נכנסנו לביתו, ועדיין רושם דיבוק המזוזות על הפתחים. הגויים שם זכרו בדיוק את משפחת אמי, זכרו את שמות אחיה ואחיותיה.
סבי וסבתי שטיינמץ נתברכו בבנים ובבנות, שמהם אני זוכר את הבכור, דודי יעקב דב שטיינמץ, שבביתו הייתי פעם אחת בתשעה באב, ולמד עמי את אגדות החורבן במסכת גיטין. כן אני זוכר את דודי, אחי־אמי, משה, שגר ברישא והיה חשוך בנים. בננו משה ז"ל, שנפל במלחמת יום הכיפורים, נקרא על שם דודי זה לפי בקשת אמי. אח אחר של אמי, ראובן, היה "הכבשה השחורה" במשפחה. הוא קם יום אחד, עזב את הבית ונעלם בוורשה הבירה. קשה לדון אותו לכף חובה. מה יעשה בחור צעיר בכפר נידח שכזה? במשפחה מסופר על מעין "אודיסאה" קטנה של אמי שנסעה אחריו לוורשה להחזירו הביתה. נסיעה שכזו של צעירה יהודית לבדה מכפר קטן לעיר הבירה היתה מעשה של אומץ ועוז רוח. בילדותי, כאשר שאלתי אותה היכן ואיך חיפשה "מחט בערֵמה של שחת", השיבה לי: וכי איפה מחפשים בחור יהודי?! את דבריה פירשתי לי שחיפשה אותו מן הסתם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. לימים, כשגדלתי, הבנתי שחיפשה אותו דווקא במקומות לא כל כך מהוגנים, ושם גם נמצא. והרי זו עדות על אופייה החזק, אומץ לבה וטוּב שׂכלה של אמא.
בכפר קטן כטיטשין היה רק "חדר" אחד, ואבי ואמי למדו באותו "חדר מעורב" יחד! כמובן, בגיל הרך בלבד. מלבד פולנית ויידיש, דיברה אמי גם גרמנית, לשון המלכות, והתחילה ללמוד גם צרפתית. מילים ספורות בצרפתית זכרה עוד בזקנתה. אני מניח שלימוד הצרפתית החל רק בהיותה ברישא, אולי בהשפעת משפט דרייפוס שעשה רושם עז על היהודים בכל מקום בעולם (גם סבתא חיה רחל ברינקר, אמה של אשתי חנה, סיפרה על רשמיה מן האירוע הזה כאן בירושלים).
אבי ואמי, שניהם מאותו הכפר, באו בברית הנישואים בהיותם כבני עשרים, ועמדו בבריתם הנאמנה כל ימי חייהם. הם עברו לדור ברישא הסמוכה.
ברישא נולדו להם כל ילדיהם, אחותי מירל הי"ד (1907), אחי שלמה (1909), אחותי קריינדל (עטרה) (1911), אחותי ליבא מלכה (מלה) (1913), אחותי חיה שרה (סלה) (1918), אחותי רבקה (1924) ולבסוף, בן הזקונים, הכותב (1927).
רישא יושבת בדרום־מזרח פולין, כמאה קילומטרים מזרחית מקרקוב, על נהר הוויסלוק. לפי הפרט שנכתב בארון הקודש של בית הכנסת הישן, נבנה בית כנסת זה בשנת ק"ה, 1345. מכאן שבאותה שנה כבר ישבה בעיר קהילה גדולה שהיה בכוחה לבנות בית מבצר גדול ורם כזה. נמצאו שם גם שתי פרוכות מן השנים 1680 ו־1700. מלבד בית הכנסת הגדול היו בעיר בית כנסת שהיה קרוי "די ואלישע שיל" ועוד עשרות בתי מדרש ואוצרות ספרים יקרים. סמוך לחורבנה דרו ברישא יותר מחמישה־עשר אלף יהודים, שהיו כארבעים אחוזים מן האוכלוסייה. היהודים שלחו ידם בכל מסחר ומלאכה וקיימו בעיר חיים תוססים של תורה, תרבות, גמילות חסדים ופוליטיקה. גם התנועה הציונית בה היתה ערה ותוססת. רישא היתה עיר ואם בישראל והתפארה ברבניה הגדולים, ובהם הרב ר' אהרן שמואל קיידנובר בעל "ברכת הזבח", ר' יעקב ריישר בעל "שבות יעקב" ועוד. רבה האחרון, ר' אהרן לוין, היה נואם בחסד וחבר בסיים הפולני. הוא נודע במלחמתו התקיפה בעונש המוות ולביטולו מחוקת פולין החדשה. גם הוא, ככל עדתו, נרצח בידי הנאצים.
הנאצים החריבו את בית העלמין היהודי הישן ההיסטורי, אילצו את היהודים לרצף בשברי המצבות את הרחובות והשתמשו במקום למגרש ריכוז לשילוח להשמדה. תחילה גירשו את היהודים מבתיהם וריכזו אותם בגטו קטן, דחסו לתוך גטו זה את יהודי הסביבה, ובשלבים רצחו וחיסלו את כולם. מחמישה־עשר אלף יהודיה, שרדו רק כמאה, ועוד כחמש מאות שנמלטו לאזור הכיבוש הרוסי. גם אחותי הבכירה מירל, בעלה איצ'י מינץ ובנם, בן גילי, שמעון טוביה, נרצחו בידי הנאצים.
בהשפעת בית אמי היה אבא לחסיד נאמן של הרבי מבלאזוב, הוא הרב צבי אלימלך, בעל שו"ת "צבי לצדיק" (וכן ספר בשם זה על מועדים). מן השו"ת ניכרת גדולתו של הרבי בתורה וכן כוחו ושכלו הישר כפוסק. זקנו היה הרב ר' צבי אלימלך מדינוב, בעל "בני יששכר", אחד הספרים החשובים של החסידות.
הרבי מבלאזוב הגיע לשנות גבורות והיה עובר לפני התיבה במוסף של כל שבת, וכן בתפילות ימים נוראים. אבא סיפר ששאגתו היתה "שאגת ארי" עד שהזגוגיות צילצלו, והיה איש גיבור חיל שלא נחסרה לו אלא שן אחת (שגם היא נקברה עמו), ולא נזקק לבתי עיניים (משקפיים).
בשמחת תורה של שנתו האחרונה ניכרה בו מרירות. שניים מחסידיו נעצרו בידי המשטרה לחקירה, והוא ראה בכך רמז שרודפים אותו, את הרבי עצמו, מן השמים. לאחר החגים הפציר בתלמידו, בר' אהרן ראטה (הוא האדמו"ר ר' אהרל'ה מאונגריה, שלבסוף דר במאה שערים בירושלים והיה רבם של "שומרי אמונים") שיישאר אצלו, אבל הוא לא שמע אליו. אבי סיפר כי פעם אחת ביקר אצל ר' אהרל'ה במאה שערים, והלה אמר לו שכל ימיו היה מצטער שלא שמע בקול רבו, שמן הסתם חשב למסור לו סדרי הנהגה ואדמו"רות. הרבי גם פיזר כמה כלים שהיו מיוחדים לשימוש בפסח, וכשנשאל על כך, אמר שלפסח הוא עתיד לנסוע מכאן. אמר לי אבא, כמה היו עינינו סמויות, שלא הבנו כוונתו. לאחר פורים חלה, ובכל יום ויום היה מספר מעניין הצדיק רבי יהושע השל מאפטא, ה"אוהב ישראל". חשובי החסידים הבינו כי הוא מרמז בזה ליום פטירתו, ה' בניסן (שכן ה"אוהב ישראל" נפטר בה' בניסן תקפ"ט) וקיוו שיעבור בשלום את יום ה' בניסן. בליל ה' בניסן תרפ"ד שאל ברמיזה מה השעה, וכשאמרו לו שהשעה תשע בערב, החווה בידו שהכוהנים יצאו מן הבית (מחמת איסור טומאת אוהל המת), והוא החליק את זקנו והשיב נשמתו ליוצרו. אבי קרא לי צבי אלימלך, או בהיגוי היידי־גליצאי הֶרְשׁ מֶיילֶך, על שם רבו זה. בנו של הרבי, האדמו"ר ר' יהושע זצ"ל, הרב מריבטיטש (בעל "קרן ישועה"), נהג אדמו"רותו אחריו שנים ספורות (שמונה שנים), ואחריו נהג בנו, ר' ישראל זצ"ל הרב מפרוכניק, שעל ברכיו הוכנסתי לבריתו של אברהם אבינו עליו השלום. לימים הוסב שמו לרבי מבלאזוב, ומבשרו ועל בשרו חזה כל מוראות השואה, והיה לזקן אדמו"רי דורנו בניו יורק. עליו אספר בהמשך.
אבי, ר' חיים טייטלבוים, היה בעל בית חסידי. למד דף גמרא, משניות חוק לישראל, ולפנות בוקר היה אומר תפילות מתוך ספר "שערי ציון", שחובר על דרך הקבלה. בשבת בסעודת היום היה לומד ב"נועם אלימלך", ובמועדים היה מעיין ב"בני יששכר". לפרנסתו עסק במסחר אריגים ("שניט סחורה"), והשלט של בית מסחרו ב"רינק" (כיכר השוק) ברישא מופיע באחת התמונות בארכיון יד ושם. במשך השנים שלח ידו גם בעסקים אחרים, כגון עצים, תעשיית ריבה, שותפות באוטובוס פרטי בין רישא לטיטשין, בית משרפות לבנים (ציגעלניא). לדעת אחותי סלה, הוא לא ראה ברכה בכל העסקים הללו. אבל לא כן התרשמתי אני. סבורני שאבא היה סוחר אמיד עד שבא המשבר העולמי של שנת 1929. עובדה היא שבמהלך מלחמת העולם הראשונה ומאימתה היה בידו להעתיק את מושבו עם אישה ושלושה ילדים באורח ארעי לפראג, ומשם גם נסע לבודפשט לבקר אצל רבו מבלאזוב (שהעתיק גם הוא מושבו מחמת המלחמה). כידוע, הדרך ממעטת את הממון, ואלמלא היה בידו לא היה עומד בכך. וכן החזיקו הורי באומנוֹת שטיפלו בי ובאחותי רבקה, ובקיץ היינו יוצאים לנופש בכפרים.
אבא סיפר שהקיר"ה ביקש לגייסו לצבאו בשעת מלחמה, והוא כמובן התחמק. הרבי בירך אותו ואמר לו: אתה "גברא דמריה סייעיה" (אדם שריבונו עוזרו). ואכן, אבא חמק מבדיקות רפואיות שזומן אליהן. ומעשה פעם אחת שנסע ברכבת, ושוטרי צבא עברו מנוסע לנוסע לבודקם, ואל אבא לא ניגשו. ופעם אחת, כאשר נסע בדרך לפראג עם משפחתו, ירד באחת התחנות שבדרך כדי ליטול ידיים לתפילה, תפסו אותו והניחוהו במשמר בתחנה. כשעקרה הרכבת, הדף את הזקיף וקפץ על הרכבת וכך ניצל.
(אמנם זו השתמטות, אבל קשה כיום לתפוס את הניכור, השנאה, הרדיפה והצרת צעדיהם של היהודים על ידי השלטונות מזה, ותביעתם לנאמנות מזה. ומלבד מה ששירות בצבא זר פירושו חיים של חילול שבת ומאכלות אסורות, הרי הסיכון להיהרג במלחמה זרה בשביל עניין זר היה מופרך לחלוטין, והִצדיק בעיניהם כל תחבולה. וראו סיפורי אביגדור המאירי "בגיהינום של מטה" ו"תחת שמים אדומים" על התעללויות אנטישמיות נוראות בחייל היהודי בצבא האוסטרו־הונגרי במלחמת העולם הראשונה).
ברישא גרנו ברחוב אוגרודובה 10 (כיום רחוב אוקשיי 10). באותו בית גרו גם שני אדמו"רים, ואחי היה מקיים בהם שימוש תלמידי חכמים והיה מביא להם קהווה בבוקר. כדרך הלומדים בגליציה שלא למדו בישיבות, למד אחי בבית המדרש. לא הרי בית המדרש כהרי הישיבה. הישיבה עשויה "מעור אחד", בחורים מזה ורבותיהם מזה, וכולם לומדים מסכת אחת ושיטה אחת וסדר אחד. מה שאין כן בית המדרש שהוא בלול מנערים ומזקנים, מבחורים ומאברכים, ואדם לומד ממקום שלבו חפץ, ויש לו זקנים להישאל להם ולהידמות להם ביראת שמים ובמידות טובות, ובחורים לחבור להם הכול לפי מה שהוא אדם. ואם עצל הוא מזרזין אותו, ואם אינו מקבל זירוז סופו יוצא מבית המדרש למלאכה ולסחורה. סח לי הרב שלמה מן־ההר זצ"ל, שפעם אחת היה בוחן בבחינות הבגרות בתלמוד, והיה עמו ד"ר יוסף שכטר, שגילה בקיאות מבהילה. שאל אותו הרב מן־ההר מהיכן בקיאותו, אמר: "זה מה שגליציה מנערת מתוך השרוול." (מלבד בקיאותו המופלגת היה ד"ר שכטר בן בית בפילוסופיות של מזרח ומערב, הוגה דעות מקורי, ובהיותו מורה בבית הספר הריאלי בחיפה, השפיע באישיותו על דור של תלמידים — "השכטריסטים" — שראו בו את רבם וייסדו יישוב טובלי שחרית ביודפת).
זמן־מה בבחרותו למד אחי גמרא מפי הדיין ר' יוסף רייך הי"ד. ר' יוסף לימד קבוצה קטנה ונבחרת של בחורים. כשנשאל איך הוא נוטל שכר לימוד, והלוא אמרו: "מה אני [משה רבנו] בחינם אף אתם בחינם", אמר: אני מלמד חינם והם נותנים לי כסף חינם. והסביר לי אחי שלא היתה כאן התחכמות אלא באמת, ר' יוסף לא ביקש שכר ולא התנה תלמודו בשכר, ולא מנה את המעות שנתנו לו, ואם לא נתנו לו, לא תבע בפה. אחי דיבר על רבו זה ביראת כבוד ובאהבה, וצייר דמות מיוחדת במינה. ר' יוסף היה חסיד נלהב, את שיעורו היה פותח בסיפור חסידי ובמימרה חסידית, ואז פתח בלימוד בחשק ובהתלהבות רבה. הוא היה גם מוהל (כמדומני שלא על מנת לקבל פרס), וגם כאשר התאחר לשיעור מחמת ברית מילה, לא היה מדלג על הפתיחה של חסידות, והגם ששיעורו התקצר, התלהבותו לא התקצרה וכיסתה על קיצור הזמן. ר' יוסף היה צולע על ירכו, מחמת שקפץ מן הקומה השנייה כשנמלט מפוגרום שהיה שם בשנות העשרים, וסוף שהתעללו בו הנאצים הארורים הציתו את זקנו באש ורצחו אותו. השם ייקום דמו.
אחי נסמך וקיבל היתר הוראה מרבנים חשובים בגליציה, וגם למד בבית לטינית ושאר מקצועות ונבחן בבגרות אקסטרנית. ממידותיו: היה נזהר ביותר בכיבוד אב ואם. זכורני פעם אחת הייתי שקוע בספר ולא נעניתי מיד לקריאתה של אמא, ואמרתי לה, "תכף". אחי נדהם והוכיח אותי נמרצות. לאמא אומרים "תכף"?! היה נזהר שלא לדבר בבית הכנסת, אפילו שלא בשעת התפילה, ואם פנה אליו אדם בדיבור, היה רומז לו לצאת עמו לחוץ ושם ידבר עמו. בשנותיו האחרונות ראיתי שהקפיד לומר כל תיבה מתוך סידור התפילה. בכל שנותיו איני זוכר אותו אלא יושב ושונה או יושב וכותב.
מעט מאוד אני זוכר מרישא. אני זוכר את בית העם על שם טננבוים שעמד מול ביתנו, ועליו שם הבית בפולנית באותיות זהב, שאותן למדתי לצרף ולקרוא מעצמי. וזוכר אני כי כשהכניסוני לחדר בכיתי, ומחמת הדמעות ומחמת הצער שגיתי באות מן האותיות, והמלמד תלש באוזני. כמדומני שזו היתה לי הפעם הראשונה שלקיתי בגופי. דמעות אחרות שפכתי כמים כאשר למדנו על מכירת יוסף, ולבי יצא אליו כאשר השליכוהו אל הבור. אגב, היתה שם בחדר דלת נעולה, שמאחוריה, כך אמרו, נמצא אותו הבור. די היה באיום שהמלמד יכניס אותך אל מאחורי אותה דלת כדי לקבל מרותו. עוד אני זוכר את אוֹמנתי מניה (או מנקל'ה ככינויה) שהיתה מאכילה ומלבישה אותי בילדותי, ואמי הקפידה שתעמיד אצל מיטתי מים לנטילת ידיים שחרית. וזכורים לי ימי הנופש בקיץ כאשר נסענו עם אמא לכפר. ושמעתי מעשה ברומנוב זדרוי, כפר נופש, שאחותי סלה, ילדה כבת עשר, הלכה לעיירה הסמוכה לקנות דבר־מה, ובחזרתה עצרה לה כרכרה והסיעה אותה, והוברר שהאדון בכרכרה לא היה אלא גרף פוטוצקי! ופעם בילינו, אחותי רבקה ואני, עם מלה וובק בכפר צ'רנה. את ברכות השחר הייתי אומר בחוץ מפני הצְלמים שבבית האיכר שבו דרנו, אבל תפילתי בחוץ היתה מעורבת עם מראות של ה"שקצות" שחזרו בהשכמה מן היער עם סלי אוכמניות (בורובקי) וגרגרי יער (פוז'ומקי), שאכלנו מהם בשמנת וטעמם כטעם גן עדן.
כאמור, נשבר מטה ידו של אבא, ובשנת תרצ"ב (1932) עברנו לקרקוב, או קראקא בלשון היהודים. היהודים קראו לה קראקא, ואף התבדחו ששמה נזכר בגמרא בראש מסכת ברכות ("תנא אקרא קאי"). ובאמת, לכל אחד הקראקא או הקרקוב שלו. ליהודים היא עירם של הרמ"א והב"ח, של ר' יום טוב ליפמן הלר בעל "תוספות יום טוב", של ר' נתן שפירא בעל "מגלה עמוקות", של בעל "מגיני שלמה", של ה"כתב סופר" ושל שרה שנירר. זו העיר שבה נמצאים "בית הכנסת הישן" העתיק ביותר בפולין, כמין מבצר מן המאה הארבע־עשרה, וכן בית כנסת הרמ"א ובית הכנסת של ר' אייזיק, ר' יעקליש, הוא ר' אייזיק, שראה בחלומו שליד הגשר שאצל ארמון המלכות בפראג טמון מטמון. כאשר החלום חזר ונשנה, עמד והלך לפראג, והיה מחזר וסובב הולך אצל הגשר. כאשר נחקר למעשיו וסיפר להם חלומו, צחק החוקר ואמר לו, אף אני בחלומי ראיתי אוצר טמון תחת התנור בביתו של אחד אייזיק בקרקוב, כלום יעלה בדעתי לנסוע לקרקוב? הבין ר' אייזיק שכל תכלית נסיעתו לפראג היתה כדי לידע ולהיוודע שהאוצר אינו טמון במרחקים כי אם בביתו. חזר לביתו ומצא את האוצר, ומכסף זה בנה את בית הכנסת המפואר הקרוי על שמו. ואמר הצדיק ר' שמחה בונם מפשיסחא, שכל חסיד צעיר לפני שהוא נוסע אל רבו, צריך שידע סיפור זה ויבין כי כל סוד הליכתו למרחקים אל הרבי הוא כדי להיוודע שהאוצר טמון אצלו.
קראקא היא עירו של שאול וואהל, שלפי האגדה הוכתר למלך פולין ליום אחד, והיא העיר שנמצאו בה מטבעות יהודיים מן המאות האחת־עשרה והשתים־עשרה. המלך קאז'ימייז' הגדול (המאה הארבע־עשרה) ייסד עיר חדשה סמוך מאוד לקראקא הקרויה על שמו, קאז'ימייז', היא "קוזמיר" בפי היהודים, ושם הותר ליהודים לדור ולסחור ולעסוק בכל מלאכה וגם לרכוש בתים וקרקעות. קוזמיר שימשה עיר מקלט ליהודים שנמלטו אליה מרדיפות במורביה ובבוהמיה, באוסטריה ובהונגריה. לימים הפכה קוזמיר לשכונה של קרקוב, ובה גם בתי הכנסת הידועים.
קרקוב הפולנית היא עיר יפהפייה השוכנת על נהר הוויסלה, ובה טירות וארמונות המלכים הראשונים (ה־ואוול), והיא מרכז תרבות מדע ואמנות, והיתה בירת הממלכה עד סוף המאה השש־עשרה (שאז הועתקה הבירה לוורשה). אפילו הנאצים לא החריבוה, וחשבו להניחה כשריד היסטורי. אבל קרקוב הפולנית היא גם עיר האוניברסיטה היגיליונית, הסמוכה מאוד לקוזמיר, שהסטודנטים שלה הציקו ליהודים וביצעו בהם פרעות ("שילער גילייף"). היא גם עיר פרעות ועלילות (ב־1508 נשרף בה על המוקד היהודי שלמה בעלילה של "חילול הקורבן"); כמה מלכי חסד פרשו חסדם על היהודים (לא בלי תמורה!), אך נכנעו ללחצי הכנסייה הקתולית האנטישמית. וראו בתשובת מהר"ם מינץ (סימן סג) "אשר פגע הכומר גם ביושבים בקראקא וסביבותיה, אשר מקדם ומאז חשבו לפלטה לבני גולה ולא האמינו כל יושבי תבל כי יבוא צר ואויב בשעריה, עתה הם רובצים תחת משא מלך ושרים". רישא היא עיר הולדתי, אבל קראקא היא עיר ילדותי ואותה זכרתי. ערב החורבן היו בה קרוב לשישים אלף יהודים שקיימו חיים ערים ותוססים, וכל אלה הוחרבו, נרצחו והושמדו בידי הנאצים הטמאים ועוזריהם. בין השאר במחנה פלאשוב הסמוך, הידוע לשמצה, שמפקדו היה זורק תינוקות יהודים לאוויר וצולף בהם. זו גם העיר של "רשימת שינדלר".
תחילה דרנו בדירה מרווחת נאה בקומה ג' ברחוב סטארווישלנא 87 (הבית קיים גם כיום, וכאשר ביקרנו בקרקוב, מצאנו שגרות בו שלוש משפחות. בחדר המדרגות נותרו מקצת מן האריחים הצבעוניים כמאז). מדירה זו זכורים לי ימי השבתות עם דמדומי חמה בשעת מנחה, כשאמא היתה קוראה מן ה"צאינה וראינה" ומזמרת "מזמור לדוד ה' רועי" בניגון הנכנס אל הלב, וכשחשכה היתה אומרת "גאט פון אברהם" (תפילה עממית ביידיש למוצאי שבת). בימות החול הייתי יושב בחלון בערבים וממתין בדאגה עד שובם של הורי בשעה מאוחרת מעמל יומם, כי אבא פתח חנות לממכר חמאה וגבינות ברחוב קרקובסקה 5 (החמאה באה בגושים גדולים ונחתכה במיתר פלדה מתוח על קשת של עץ). מתוך דוחק הפרנסה היה אבא נותן לסוחרים להניח בחנות גם את סחורתם (עורות מעובדים). יש לשער שריח העורות לא משך לקוחות, והפרנסה לא היתה מצויה גם כאן. אחותי סלה למדה בסמינר "בית יעקב" בקראקא, אצל המייסדת המהוללה שרה שנירר ע"ה. רבקה למדה בבית ספר פולני לפני הצהריים וב"בית יעקב" אחר הצהריים, ואני בחדר "יסודי התורה". הדרך אל החדר עברה בשדרות דיטלובסקה, שדרה יפה שבה התגורר כמדומני אחד האחים אקשטין, חברו הקרוב של אחי. אגב, אחי ז"ל שמר חליפת מכתבים מעניינת עם חברו זה, ובה לבטים והרהורים על דרכו לעתיד של אחי.
עטרה עסקה ברקמה, ומלה בתפירה ובפעילות ב"השומר הצעיר". וכל זה לא היה שווה כדי מחיה. וכך מתוך צוק העתים ודוחק הפרנסה נולד רעיון העלייה לארץ ישראל. הבריטים שלטו אז בארץ, ועינם צרה בעליית יהודים. הבריטים קבעו מכסות זעומות של "סרטיפיקטים" (רישיונות עלייה), שרובם נתחלקו על ידי הסוכנות היהודית לחברי מפלגה ותנועה. אבי, שלא היה לא במפלגה ולא בתנועה ולא מקורב לסוכנות, מאין יבוא עזרו?! והנה אחת המכסות של סרטיפיקטים נועדה לבעלי הון, שכן ממשלת המנדט ביקשה למשוך הון ארצה. ואיזהו בעל הון, כל שיש לו אלף לירות שטרלינג (או לירות א"י) בכיסו. ניסה אבא להשיג הלוואה של אלף לא"י כדי להחזיר מיד לאחר העלייה, ולא עלה בידו. עוד מכסה היתה לשם עליית "כלי קודש" ורועים רוחניים. אבא, שהיה איש חסיד שהדרת פניו העידה עליו, זכה להשיג סרטיפיקט ממכסה זו. ברישיון שלו נכנסו, כמובן, אמא והילדים שלא הגיעו לבגרות (היינו, סלה, רבקה ואני). מלה, שכבר הגיעה לבגרות, השיגה סרטיפיקט נפרד כחברת "השומר הצעיר", המועמדת לעלייה עם חברהּ לתנועה ולחיים זאב (וובק) פינקלשטיין־פלד.
מלה וזאב היו ממייסדי קיבוץ תל־עמל (כיום ניר דוד) בעמק בית שאן, ולימים עברו לחיפה. וובק היה צייר מחונן והתפרנס מעבודות גרפיקה. היה לו סטודיו ב"בית הקרנות" ברחוב הרצל, ורבים מן המותגים של בית החרושת "שמן" (לרבות, כמדומני, המותג של "אמה") נוצרו על ידיו. עוד ברישא היה חביב מאוד עלי ועל רבקה אחותי, שכן ניחן בדמיון יוצר והיה מספר לנו סיפורים פרי דמיונו בהמשכים מרתקים. היו בו ישרות, פשטות ואצילות. עם עלייתנו ארצה נותרו מאחור בפולין מירל, אחותי הבכורה, בעלה איצ'י מינץ ובנם שמעון טוביה (שהיה בן גילי), והם נספו בשואה.
שלמה ועטרה נשארו גם הם בקרקוב וזכו לעלות ארצה כמובא להלן. שמעון טוביה, בן אחותי מירל, היה ילד יפה וחכם ונבון מאוד. הוא כתב לנו מכתבים וגלויות בעברית יפה ושאף לעלות ארצה. בכיבוש הנאצי, עסק, כך שמענו, בזגגות, אך היכן ומתי נרצח אין אנו יודעים.
באדר תרצ"ה (מרס 1935) יצאנו מקרקוב לנמל קונסטנצה שעל שפת הים השחור שברומניה. בדרך לנו במלון בלבוב. הקור הקפיא את עצמותינו, ומשקה הקקאו החם שהוזמן היה פושר ותפל ויקר. הפלגנו באונייה "פולוניה" ויומיים לפני פורים הגענו לחיפה. הנמל היה מלא תיבות תפוזים לייצוא. האורה הגדולה והבוהקת שלא שבעתה העין וריח גן עדן שעלה מן התפוזים נחקקו בי עד היום. איש לא המתין לנו. ישבנו על המזוודות ללא מודע וגואל. המכולה ("ליפט"), ובה רוב חפצינו, טרם הגיעה או טרם נפרקה (אמא ארזה בה את רוב הרהיטים, ובהם שולחן וכיסאות עץ מגולפים ביד — כיום אצל נכדתה עדה קפלן — ארון עץ לבן ובו זגוגיות כחולות נדירות, ואין צריך לומר, הפמוטות שבהם הדליקה אמא נרות שבת, ועוד כפות כסף כבדות של פסח, וקופיץ של פסח בדמות סוס דוהר, בקבוקי זכוכית ענקיים — "גונשרים" — שבהם היתה אמא כובשת סלק לחמיצה, ויין צימוקים לפסח, סל נצרים מרובע ענקי, ששימש בשעתו למצות לפסח, וסופו שעמד בפרוזדור הבית ברחוב מסדה 56 וכיוצא באלה דברים).
"מאכער" הביא אותנו לבית מלון "לונדון" ברחוב הבנקים. אבל מלון זה עניין יקר. הועברנו ל"בית עולים" בשכונת בת גלים. כיום מושיבים עולים ב"מרכזי קליטה" לימים רבים. "בית העולים" של אז היה כמין מחנה מעבר על "מיטות סוכנות" לשבועיים ימים. בזכות מלה שהיתה פעילת ציון זכינו לשבועיים נוספים ב"בית העולים", וכאן האב שואל: מהיכן ירק זה חי?! היכן מוצאים קורת גג?! מכיוון שהיינו בבת גלים ולא ידענו מקום אחר, שכרנו שני חדרי מגורים כדיירי משנה בבת גלים, וכל המשפחה (חוץ ממלה שעלתה, כאמור, לקיבוץ תל־עמל) נדחסה לתוך אותו מושכר.
בעלת הבית דרה בשאר הבית והיתה אישה קפדנית מאוד. היידיש שבפיה היתה יידיש רוסית מובהקת שלא הכרנו. אותה שעה לא ידענו את ייחוסה של בעלת הבית שלנו, שהיתה אמו של פנחס רוטנברג, "הזקן מנהריים" ש"חישמל" את כל ארץ ישראל, וקודם שהצטרף אל בוני הארץ והנהגת היישוב, היה מהפכן חשוב ברוסיה. הוא היה פעיל במהפכת 1905, וכשזו נכשלה גלה לאיטליה, למד הנדסת חשמל, התקרב לזאב ז'בוטינסקי ואיתו פעל להקמת הגדוד העברי בצבא הבריטי. בפרוץ מהפכת 1917 חזר למוסקבה וכיהן כמושל פטרבורג. הבולשביקים הדיחוהו והשליכוהו לכלא. ב־1919 הגיע ארצה, היה מראשי "ההגנה", עמד בראש הוועד הלאומי ועשה רבות לבניין הארץ. הוא קיבל מהבריטים זיכיון לחַשמֵל את ארץ ישראל. את ביתו היפה בכרמל הנחיל לתנועות הנוער. במוצאי שבתות היו פנחס ואחיו אברהם באים לבקר את אמם, ולא פעם נזדמן לי לראותם. אף שהיתה גוערת בי, היתה הזקנה מראה לי גם חיבה, שהייתי קורא לפניה סיפורי מעשיות של חסידים ביידיש. בירכתי החצר עמד עוד בית קטן שהיה מושכר למשפחת גרומב. למר גרומב היה עסק של מכונות כתיבה בעיר התחתית, ומרת גרומב, מביאליסטוק, גידלה תינוקת כבת חצי שנה, ואת צעדי הראשונים בטיפול בתינוקות עשיתי בתינוקת זו.
באותו זמן התקיימה ה"מכביה" השנייה, ותחרויות השחייה נערכו בברֵכת השחייה הסמוכה לנו בבת גלים. יודעי דבר השיאו עצה לאבא: להקים דוכן של גלידה, משקאות וממתקים לבאי ברֵכת השחייה. אבא השיג סוכך שמש גדול כעין זה המשמש לפני בתי קפה, קנה ממתקים וגלידה בתוך מְכל תרמוס גדול וישב לו על אם הדרך של באי הברֵכה. באה הרוח והפריחה את הסוכך, באה השמש והמסה את הממתקים, באתי אני וליקקתי מן הגלידה הנמסה, ונפלה הפת בבור.
יצא אבא לעבוד כפועל בניין, היינו, לעמוס על גבו בלוקים ולבנים ולהעלותם על גג הבניין. אבא, סוחר מפולין כבן חמישים, לא הסכין בעבודה כזו, ואחרי יומיים־שלושה תש כוחו. עוד יום אחד עשה בטורייה בחפירת עוגיות בפרדס. אין לומר שלא ניסה בכל כוחו לעמול ביגיע כפיו. אבל ידיו שלא אחזו טורייה מימיהן העלו אבעבועות ופצעים, והוא שב בשיברון מותניים.
מה עשה?! קנה באשראי מיני בגדים קלים, כגון סינרים וחלוקים של נשים, והיה מחזר בהם למוכרם. שתי מזוודות היה טוען, ובהן כל מרכולתו. לימים שכר פועל ערבי ("חורני") בשכר חצי גרוש ליום, שהיה טוען עמו את המזוודות (הלירה הארץ־ישראלית, שהיתה שוות ערך לליש"ט, כללה אלף מיל, שהם מאה גרושים, שהם עשרים שילינגים. שילינג אחד קנה לך עשרים או שלושים ביצים, ועיתון יומי עלה שלושה מיל). עיקר מצודתו של אבא היתה פרושה על הקריות, והיה מוכר בהקפה ובתשלומים לשיעורין. בבוקר בבוקר היה משכים לפני אור היום לטבילת שחרית בים (יש שהייתי נלווה אליו; עם אמא הייתי הולך לים בשעות אחר הצהריים, משתש כוחה של חמה ועד לשקיעה). הוא היה אומר תפילות מתוך "שערי ציון", מתפלל שחרית בבית הכנסת שמעבר לחולות ויוצא לעמל יומו. חוט של חן היה משוך עליו בעיני הלקוחות, מה גם שהיה מוכר בהקפה. אמא, שהיתה דעתה רחבה, אמרה לשכור חנות ולמכור בה, אבל אבא שנכווה מחובות לאחרים, חשש ונרתע מכובד העול.
כאמור, עלינו ארצה בערב פורים. אינני זוכר לא את ימי הפורים הללו ולא את ליל הסדר הראשון שלנו בארץ, אבל זכורני שליום טוב האחרון של פסח עלה אבא לירושלים, ושם ראה את הרב קוק ז"ל שהיה בחודשי חייו האחרונים. ממה ששמע על אודותיו בחו"ל, ציפה לראות רב מודרני בצילינדר. אבא חזר מלא התפעלות ואמר שראה רבי של חסידים צדיק בעל לב שבור שכולו אומר חסד ורחמים.
אמא הסתגלה לארץ החדשה, לשמים החדשים, ללשון שלא הורגלה בה, למיני פירות וירקות שהערבים היו מביאים על גבי חמורים, כגון בטינג'אן (חציל) ובמיה, בנדורה וחיאר (עגבניות ומלפפונים) וקוסה (קישואים). מדי פעם היתה קונה ג'אג'ה (תרנגולת), והייתי מביא את התרנגולת לרבי יעקב מולדבסקי השו"ב. מן המעט שאבא השתכר עשתה במטבחון, בלי התנור הפולני הגדול, ורק על פתילייה ופרימוס, כל הצורך לכל המשפחה.
כיוון שהזכרתי את רבי יעקב מולדבסקי, זכר צדיק לברכה, אומר בו דבר. רבי יעקב כולו אמר אצילות נפש והאיר פנים לכל אדם. הוא היה משיב בכובד ראש אפילו לילד בן שמונה. עודני רואה את דמותו לפני, גבוה, בכיפתו הרוסית המרובעת, מטה ראשו לצד כתפו ומתבונן בעיניים טובות. מלבד היותו שוחט ובודק, היה גם שליח ציבור ומורה הוראה והיה נעים זמירות. עד היום זכורני הניגון שלו "השומר שבת הבן עם הבת" בסעודה שלישית. רבי יעקב נפטר למחרת ההחלטה של כ"ט בנובמבר באו"ם על הקמת המדינה. באותו יום נתכנסה כל השכונה לפני הקזינו בבת גלים כדי לחוג את המאורע; נכבדי השכונה נאמו מן המרפסת, ורבי יעקב, תוך כדי נאומו, כרע נפל מרוב רגש והשיב נשמתו ליוצרו.
סלה יצאה לעבודה ועזרה בפרנסת הבית. היא עבדה בבית חרושת למרצפות וולפמן במפרץ חיפה. היא היתה כורעת על ברכיה ומשפשפת את המרצפות באבן משחזת; קצות אצבעותיה היו קרועים מן הסיד וברכיה צבות מכריעה, ותמיד הייתי מרחם עליה מאוד. אבל זה כוחם של נעורים, שלא היתה מתלוננת ועשתה את חלקה מתוך רוח טובה. לאחר מכן עבדה במשק בית של משפחת עולים מאנגליה. אבל רבקה כבת עשר ואני כבן שמונה היינו צריכים ללמוד. לגבי רבקה לא היתה בעיה גדולה, שכן רק בית ספר דתי אחד היה לבנות בחיפה, בית הספר לבנות מזרחי בניהולו של מר בן־שבת, ושם למדה. אני נשלחתי ללמוד בישיבה "תפארת ישראל" של הרב רובמן. כיום הישיבה היא בשכונת גאולה, אבל אז שכנה בשכונת הרצליה (בניין אחד או שניים מעל בית המרקחת שבפינת רחוב צפת), ושם למדתי. יום־יום היתה אמא מציידת אותי בדבר מאכל וכן בבקבוק קפה בחלב, שהיה מקבל טעם חמצמץ במשך היום, והייתי שוהה בישיבה עד ערוב היום. "למדתי" היא לשון נקייה. שפת ההוראה היתה יידיש בהיגוי ליטאי שלא הסכנתי לו, רמת הלימוד היתה יותר מכפי כוחי אז, ובאמת לא למדתי דבר. אבל שהותי בישיבה זו לא יצאה לבטלה, שכן על ידי כך נתגלגל הדבר, ואחי שלמה קיבל סרטיפיקט ועלה ארצה וניצול מן השואה.
וזה הדבר. אמא חיפשה כל הזמן דרך להעלות ארצה את ילדיה שנשארו בפולין. לגבי שלמה עלה הרעיון להשיג לו סרטיפיקט ממכסת הסטודנטים. עלתה אמא לירושלים לפגישה עם הרא"מ ליפשיץ, מנהל בית המדרש למורים מזרחי, שירשום את שלמה כסטודנט בבית ספרו לכשיעלה. אמר לה המנהל שכבר התאכזב מסטודנטים מיועדים שניצלו אותו, אל הארץ עלו ואל בית ספרו לא באו. הבטיחה לו אמא נאמנה שבנה שלמה יקיים את הבטחתו. בתוך הדברים זרק לה: ובכלל, בן כמה הוא בנך? באה אמא במבוכה, שכן שלמה היה אז כבן עשרים ושבע! השיבה: בן כמה הוא צריך להיות?! תשובה גליצאית זו נשאה חן בעיני הרא"מ הגליצאי הפיקח, והסכים לרשום את שלמה כסטודנט שלו. וכאן הוצרכה אמא לשני אנשים שיערבו לממשלת המנדט בעד פרנסת הסטודנט המיועד, שלא תיפול על הציבור. ורק בעל בעמיו המבוסס כלכלית או שהוא מן המעמד המכובד כשר להיות עָרֵב. בהיעדר מודע וגואל, החלה אמא לחזר אחר בעל הבית שדרנו בו ברחוב מסדה 56, מר בשארה בנדר, שיסכים לערוב בעד בנה. בשארה — בעל בשר ועב עורף, שפניו אדומות ושפם דק מעטרן ותרבוש אדום בראשו — היה מתחמק ומשתמט ודוחה אותה. עד שיום אחד אמר לה, מדוע אני, ערבי, חייב לערוב לעליית בנך ארצה, והיכן היהודים? אם תשיגי ערב יהודי, אהיה אני הערב השני. כאן נסתתמו טענותיה של אמא, והחלה מחזרת אחר ערב יהודי. לבסוף הסכים אחד מן הר"מים בישיבת תפארת ישראל, הרב פלאי, לחתום כערב, ואחר השתמטויות נוספות נאלץ גם בשארה בנדר לעמוד בדיבורו וחתם גם הוא כערב (שמעתי כי בפרוץ מלחמת העצמאות ברח בשארה בנדר ללבנון, וביתו הפך להיות "רכוש נטוש" בניהול האפוטרופוס לנכסי נפקדים). כך נתגלגל הדבר שבזכות שִבתי בבית ה', היינו, בישיבה "תפארת ישראל", הסכים ריש מתיבתא לערוב בעד אחי, וכיוון שחתם הוא, חתם גם מר בשארה בנדר, ואחי זכה לעלות לארץ ישראל.
אין צריך לומר שאחי אכן עמד בהבטחה של אמא ולמד בסמינר של הרא"מ ליפשיץ, ושם זכה לשמוע תורה מפי גדולי עולם, כגון פרופ' שאול ליברמן, הרב פרופ' שמחה אסף והרב ש"י זוין. הרא"מ חיבב את אחי, שכן כבר אז היה תלמיד חכם ונסמך להוראה מגדולי גליציה. הרא"מ גם דיבר בו נכבדות (כלומר הציע לו שידוכים), שכן גדול בשנים היה מכל שאר התלמידים. אחי שימש מורה בכפר פינס ובייסוד המעלה. בייסוד המעלה היה מורה יחיד. לימים הגיע מורה נוסף לשם, הלוא הוא ר' בנימין צביאלי שבא עם אשתו הצעירה. אחי המתין לו בתחנת האוטובוס, וכשהלה שאל מי כאן המנהל, השיב לו אחי: אתה! ולאחר מכן הורה אחי בירושלים ולמד באוניברסיטה העברית והוסמך בהיסטוריה יהודית ובידיעת ארץ ישראל. עד שהתגייס לצבא בריטניה כדי להילחם בצורר. הוא התגייס בשנת 1944 והוצב ל־REME, Royal Engineers Middle East. (הליצנים פתרו את ראשי תיבות REME כך: Rest Easy Maa'lesh Everything). את רוב שירותו עשה במצרים, באיסמעיליה ובפורט סעיד, ושם התוודע אל משפחת בן־אהרון, שאירחוהו וקירבוהו כבן משפחה. לאחר מכן שירת באיטליה. בסוף המלחמה הקים בבאקולי (מפרץ נפולי) "קיבוץ" הכשרה של צעירים פליטי שואה ודאג לכל צורכיהם "בגשמיות וברוחניות". רבים מהם החזיקו לו טובה והחזירו לו אהבה והערצה. אחד מהם, ד"ר מרדכי פלד, הקדיש לאחי ולפועלו בבאקולי מקום נכבד בספרו "לרצות את סלובי".1 וכן עשה אלכסנדר קליט בספרו האוטוביוגרפי בחרוזים. רבים מהם וכן תלמידיו ממכון גולד עמדו כל השנים בקשר עמו ועם אשתו עליזה, שאותה נשא במהלך שירותו הצבאי. עליזה לבית אנגל עלתה מברלין לפני עליית הנאצים לשלטון. גם אחותה הגדולה ממנה פרידל עלתה לארץ, ואחותן השלישית היתה בפריז. עליזה היתה סמל התום והיושר והפשטות, ואין צריך לומר הנימוסים והמידות הטובות והלב הטוב. היתה מורה לתזונה, תחילה בחדֵרה ולבסוף בירושלים.
כאשר אחי השתחרר מן הצבא, לימדו הוא ועליזה בירושלים והתגוררו בכפר העברי נווה יעקב, הסמוך לירושלים. לפרידל אחותה ולוויקטור אלנבוגן בעלה היה בית אבנים מרווח בנווה יעקב. ויקטור היה וטרינר, ובצמוד לביתו הקים אינקובטור למופת. אבל הוא ופרידל עברו לרעננה (ולבסוף גם לאילת) והעמידו את ביתם שבנווה יעקב למגורי עליזה ושלמה, ושם, בשנת 1947, נולד בכורם מיכאל (כיום פרופ' לרפואה באוניברסיטה העברית — הדסה). כסטודנט, התגוררתי בביתם של אחי וגיסתי עליזה בכפר העברי נווה יעקב ונהניתי מהכנסת אורחים בעין יפה.
עם הקמת הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בשנת 1949, נרשמנו שנינו, אחי ואני, ללימודי המשפטים. אחי נסמך גם הוא למשפטים, נוסף על תוארו האקדמי הקודם, והתחיל עוסק בעריכת דין. עיסוק זה לא היה לרוחו, והוא נטש אותו כעבור שנתיים־שלוש. תחת זאת סיים את הדוקטורט שלו בנושא נוסח התפילה של יהודי פרס, הרצה באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטת בר־אילן בנושא סידור התפילה ובמשפט עברי וכתב מאמרים ומחקרים רבים, שנקבצו בספר "פרי חיים". גולות הכותרת של מפעליו היו שניים: ניהול המכון להכשרת מורים מן הגולה על שם הרב זאב גולד, ועריכת סידור התפילה "רינת ישראל".
מכון גולד הוקם בשנת תשי"ז (1957) ביוזמת המחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בגולה של הסוכנות היהודית. המכון הכשיר מורים, ובעיקר מורות, מן הגולה כדי שיחזרו למקומותיהם כמחנכים יהודים ציונים. אחי היה ממקימי המכון, והוא היה מנהלו הראשון ועמד בראשו שבע־עשרה שנה, מן הטובות בחייו. אחי השכיל להביא למכון מורים ומחנכים מעולים, וגם הוא עצמו נמנה עמם. לרבים מתלמידיו ומתלמידותיו היה רב ואב, מחנך אהוב ודמות מופת בענוות פשטותו וישרותו. רבים מהם קיימו איתו קשר רצוף כל הימים.
הסידור "רינת ישראל" היה פרי יוזמת שר הדתות דאז, הד"ר זרח ורהפטיג, ואישים נוספים ככל הכתוב בהקדמה לסידור. הצלחת הסידור היתה למעלה מן המשוער. אכן, היה זה צורך הדור והשעה. בעצה אחת עם ועדה מייעצת, שהרוח החיה בה היה החכם הכולל ר' אליעזר אלינר ז"ל, עשה אחי לילות כימים כדי להוציא מתחת ידו דבר מתוקן. הוא בירר את הנוסחים לפי פוסקים ראשונים ואחרונים ולפי כתבי יד ודפוסים ראשונים, והעלה סולת נקייה, נוסח ברור ולא בלול, לא חסיר ולא יתיר. פסוקי מקרא הועתקו ככתבם וכניקודם בציון מקומם. לתיקון הקריאה הוכנסו סימנים מיוחדים למלעיל ולמלרע ולקמץ קטן וכן סימני פיסוק. הטקסט חולק לפסקאות, חטיבה חטיבה על מקומה באותיות שוות. בשולי העמוד הובא ביאור תמציתי קצר ביותר לפירוש המילות. בסוף הסידור הובא סדר הנהגת התפילה של חודש בחודשו. הסידור "רינת ישראל" פשט ברבות מקהילות ישראל. גם מעבר למסך הברזל בשעתו באה דרישה לסידור הזה. הוגד לי שכאשר יולי אדלשטיין פגש את אחי, היה נרגש מאוד. שכן בהיותו ברוסיה, שאב מסידור זה את ידיעותיו ביהדות, ובו שפך לבו בפני קונו. אז דימה בלבו שהמחבר הוא אחד הקדמונים, והנה הוא לפניו בשר ודם.
אחי, שזכה לעיטור "יקיר ירושלים" על פועלו, נפטר ביום י"ח בניסן תשנ"ח (1995), ובין המנחמים היה גם הגאון הרב עובדיה יוסף, שכתב הקדמה מלאה שבחים מופלגים לסידור "רינת ישראל" בנוסח עדות המזרח.
בהיותנו יושבים אבלים על פטירת אחי, קיבלנו מכתב מרגש מגברת אחת שכך כתבה: "לפני עשרים וחמש שנה ויותר, כאשר רק התחלתי את דרכי בעולמה של תורה, ובאמת לא ידעתי כלום, התמזל מזלי ובדיוק יצא לאור הסידור 'רינת ישראל'. הסידור הזה ליווה אותי באותן שנים ראשונות, והעזרה שקיבלתי ממנו בהתמצאות ובהבנה במבני התפילות ובסדריהן פשוט לא תסולא בפז. גם הסידור של המילים והאותיות על הדף היה מלא מתיקות עבורי, וכעת גם בתי מתפללת בסידור זה. אחיך הדגול השאיר אחריו אור גדול, כל אותן תפילות שהועלו — ועוד יועלו — בעזרת מפעלו בוודאי משוות אותו כעת בעטרת תפארת שאין דומה לה".
במצבתו של אחי נחקק: יקיר ירושלים. הציב סולם לתפילות ישראל בסידורו "רינת ישראל".
אחותי הבכירה, עטרה, זכתה גם היא ועלתה ארצה מכוח נישואיה הפיקטיביים לתושב הארץ. שלטונות המנדט הבריטי כיבדו את זכות "איחוד המשפחות" ואישרו את עלייתם של יחידים שנישאו לתושבי הארץ. השלטונות הבינו שפעמים רבות מערימים עליהם בנישואים פיקטיביים, ועל כן התקינו שכל קשר שאינו מתקיים שתי שנים לכל הפחות אינו קשר, ובן הזוג שעלה מכוחו של קשר כזה יגורש מן הארץ. למעלה מזה לא העמיקו לחטט, והמערים יערים (פרק מעניין על נישואי הערמה כאלה, ראו בספרו של גד פרומקין, "דרך שופט בירושלים", דביר ת"א תשט"ו, עמ' 364 ואילך). מלה טרחה ומצאה חבר בקיבוץ שלה, בתל־עמל, שניאות לשאת את עטרה מרחוק, שכן "האיש מקדש בו ובשלוחו", וכך זכתה עטרה לסרטיפיקט (החתן, כמדומני וקסמן שמו, ביקש להשתחרר מקשר הנישואים הזה בהקדם, אבל היה עליו להמתין מלוא שנתיים סטטוטוריות). עטרה יצאה ארצה דרך איטליה, שבה התמוטטה (בעקבות אהבה נכזבת), וכאישה זרה ללא מודע וגואל אושפזה בבית חולים של נזירות (היא זכרה לספר שהנזירות קראו לה "טדסקה", היינו גרמנייה, אבל היא, במצבה הרעוע, חשבה שהן מכנות אותה טא־דסקה, שפירושה בפולנית "זאת הקרש"). היא החלימה עם פרוץ מלחמת העולם, וכשהגיעה ארצה מאיטליה, בעלת בריתה של גרמניה, נעצרה עטרה לחקירה בידי מחלקת החקירות ה־CID. מלה שמה נפשה בכפה ועלתה לירושלים לתוך "לוע הארי" כדי לעמוד לימין אחותה, ואכן עלה בידה לשחררה. כמדומני שעטרה הגיעה אל ביתנו ברחוב מסדה 56 בערב ראש השנה עם התקדש ליל החג. היא התפרנסה מתפירת וילונות. לימים נישאה להרמן קניגסברגר, משפטן ומוסמך האוניברסיטה היגיליונית בקרקוב. הרמן שיכל את משפחתו הראשונה בשואה, התגלגל בערבות רוסיה, ועברו עליו תלאות רבות וקשות. כשזכה לעלות לארץ, נתקבל לעבודה במחלקה המשפטית של חברת החשמל בחיפה. הוא היה אדם מלומד ומשכיל, בעל חינוך מעולה ו"אבירות פולנית" ומידות טובות של יושר מופלג. הרמן התקרב למסורת, ועם עטרה הקימו משפחה למופת. עטרה האריכה ימים ונפטרה בגיל מופלג בשנת 2005. היתה יראת שמים וצדקת גמורה.
לאחר כעשרה חודשי מגורים אצל גברת רוטנברג בבת גלים שכרנו דירה בהדר הכרמל בבית שבנה בשארה בנדר, ברחוב מסדה 56, שלימים הוסב שמו לרחוב טבריה 20. בבית זה דרו הורינו קרוב לארבעים שנה, עד סוף ימיה של אמא. מול דלת דירתנו דרה משפחת קלפהולץ, שעלו מהנובר. ראש המשפחה היה שען מומחה, ואשתו אישה מלאת חיים וחיות, פיקחות וטוב לב. בנם הצעיר, משה, התיידד איתי ונוצרה בינינו חברות אמיצה שעמדה בכל תהפוכות הזמן, הלוא הוא חברי רופא השיניים משה עציון מחיפה.
הבית שבשארה בנדר בנה, בית אבן גדול ורחב היה. הדירה בקומת הכניסה היתה של שלושה חדרים, מטבח ומסדרון ושירותים. נכנסנו לדירה עוד לפני שנגמרה מלאכת הבית ולפני שנקבעו בו חלונות. שכר הדירה היה גבוה, ולכן מיד הושכרו שניים משלושת החדרים בשכירות משנה. החדר היפה מימין הנכנס עם המרפסת היחידה הושכר לזוג צעיר בשם טובי, ושם נולד להם ילדם הראשון. החדר הקטן האמצעי הושכר לגברת אחת, ואחר כך לאדם בשם אביבי, ושוב דרנו, הורינו רבקה ואני, בחדר אחד עם שירותים משותפים.
כשהייתי מתעורר לפנות בוקר, הייתי רואה את אבא יושב במטבח ולומד גמרא, קורא "בשערי ציון" תוך לגימת מים בחלב וחתיכת סוכר. לאחר שחזר מתפילת שחרית בבית הכנסת של הרב קופרשטוך, היה אוכל פת שחרית קבועה של לחם בחמאה ושתי ביצים קשות ומקנח ב"לקח" מאפה ידי אמא ובכוסית של ליקר "אבטיי", ואחר כך יוצא לסחורתו.
סוחר הקונה סחורה צריך "הון חוזר". אבא היה מקבל כספים של "עסקא", היינו, של שותף סמוי שקיבל חלק מן הרווח, ובמוצאי שבתות היו יושבים ומתחשבנים. מוחו של אבא היה טוב בחשבון וכתב ידו חזק וברור. שניים מן השותפים זכורים לי, האחד מר ליברגל מרחוב ארלוזורוב כמדומני, והאחד ר' שלמה יעקובוביץ', שהחזיק חנות מכולת ברחוב הרצליה מול הישיבה. ר' שלמה היה חסיד והיה מעיין בספרי יסוד של החסידות, כגון בנועם אלימלך, והיה בקי בשולחן ערוך. גם הוא היה ממתפללי בית הכנסת של הרב קופרשטוך.
ערבי שבתות היו מצוינים בהכנות לשבת, והלחץ היה גובר עם פנות היום עד כדי "תגבורת הדינים" כלשון דודי ר' יעקב שוסהיים ז"ל. המים למקלחת חוממו על ידי "מזוט" שהובער בפי תנור הגייזר באמבטיה. בחדר האמבטיה גם הוצבה פתילייה ועליה פח ובו הטשולנט, המים החמים והקפה לשבת. כזכור, היו לנו דיירי משנה שהשתמשו גם הם בחדר האמבטיה, ודעת לנבון נקל שהעצבים נמרטו. החשמל בחדר האוכל־שינה־סלון כבה בליל שבת באמצעות שעון מעורר. בהגיע שעת הצלצול המעורר, החל קפיץ להשתחרר, יד הקפיץ היתה מסתובבת, וחוט משיחה שנקשר אל היד המסתובבת היה קשור בקצהו השני אל מתג החשמל, ובסיבובה משכה היד את המתג המכבה את האור (ויש שהחוט נשמט מן המתג והאור לא כבה כל השבת).
אמא היתה מדליקה ארבעה־עשר נרות, ארבעה בארבעת הפמוטות הגדולים שהובאו מפולין, ולימים גם בפמוט של שמונה נרות, וכן בשאר פמוטות. הפמוטות עמדו על קצה שולחן השבת, והנרות נראו דרך חלונות החדר אל הכביש הסמוך, והעוברים ושבים היו מתפעלים מ"פרסומי שבתא" של אמא. כדרך האימהות, היתה אמא אומרת גם את התחינה (ביידיש) ומבקשת על אישה ועל ילדיה, שיהיו ילדיה "אנשים מעורבים עם הבריות ולא יהיו לא גדולים ולא קטנים, לא שחורים ולא לבנים, לא פיקחים יותר מדי ולא טיפשים ביותר". לימים, כשלמדתי מסכת ברכות, ראיתי שתחינה זו מקורה בתפילת חנה שדרשו חכמינו על הפסוק "ונתת לאמתך זרע אנשים": "זרע שמובלע בין אנשים... לא ארוך ולא גוץ ולא קטן ולא אלם ולא צחור ולא גיחור ולא חכם ולא טיפש".
בליל שבת היה אבא אומר "שלום עליכם" בניגון של דבֵקות, של בלאזוב, ויש שהיה אומר בניגון של שמחה. גם "אשת חיל" היה מזמר בניגון המקובל אצלנו, ויש שהיה מזמר בניגון של כלות הנפש. כיוצא בזה ב"אתקינו סעודתא" היו שני מיני ניגון. בין מנה למנה עיין ב"נועם אלימלך", זמירות ודברי חסידות ודברי שבח והלל לאמא על המאכלים שכמותם עוד לא טעם מעולם. אחרי ברכת המזון הייתי פורש לחברים בבני עקיבא וחוזר בשעה מאוחרת. בשחרית הייתי מתעורר לקולו של אבא שישב במטבח וקרא בפרשת השבוע שניים מקרא ואחד תרגום, וכן היה לומד גמרא. לאחר מכן היינו יורדים דרך רחוב גדעון לבית הכנסת של הרמ"מ קופרשטוך ז"ל, שבו שימש אבא בגבאות עד יום מותו, כשלושים ושבע שנים.
אבי נתייתם בהיותו כבן שנתיים, ואמו נישאה בזיווג שני לר' יהושע השל שוסהיים. בנם הגדול, הוא דודי יעקב שוסהיים, היה יהודי חכם פיקח, ויודע ומוקיר תורה. אחר מלחמת העולם הראשונה עקר מפולין, והתגוררו הוא ואשתו נלי לבית אייזנטל בלייפציג שבגרמניה. כפי שדודי סיפר לי, הוא לימד שם את ד"ר עזריאל קרליבך תורה וכן הכין לבר־מצווה את הנרי קיסינג'ר. לפרנסתו עסק בבשר כשר. ד"ר יוסף בורג זכר אותו משם וציין באוזנינו ש"אפילו היה נקי מאוד אצלו". לאחר ליל הבדולח (הלילה שבין תשעה לעשרה בנובמבר 1938) החל בגרמניה גירוש יהודים אזרחי פולין, ודודי יעקב נמלט לבלגיה. סמוך לפרוץ המלחמה עלה בידי דודתי נלי להגר עם ארבעת ילדיה אל אחיה מיכאל אייזנטל בלונדון, ואילו יעקב נשלח למחנה ריכוז בצרפת, נמלט ב־1942 ומצא מקלט בספרד. בשנת 1944 הצליח דודי לעלות ארצה והתגורר במשך חודשים רבים אצלנו, ברחוב מסדה 56. סיפור עלייתו לארץ הוא מופלא. דודי פנה לקונסוליה האנגלית במדריד וטען שאשתו וילדיו בלונדון וכי הוא עצמו ראוי לחסות בריטית. טענתו נתקבלה, והוא שוכן במלון מפואר במדריד. לאחר שנים של מנוסה שבהן לא ישן במיטה, וכל משקלו היה שלושים וארבעה קילוגרם, לא היה יכול להירדם במיטה הרכה שבמלון. הוא שכב לו על השטיח, אבל גם זה היה רך מדי. לבסוף מצא לו מקום באמבטיה, ורק שם חטפתו השינה. בשנת 1944, כבעל חסות בריטית, השיג מקום באונייה בריטית שהפליגה מספרד לשם חילופי שבויים, והיה עליה להחזיר שבויים גרמנים פצועים מאלכסנדריה שבמצרים. האונייה עגנה בחיפה, ושם ירד דודי ממנה ונעצר על ידי הבריטים ונכלא בעתלית. רבקה אחותי הביאה לו לשם צורכי מזון. מששוחרר הגיע לביתנו. הוא ציין באירוניה שהנאצים שביקשו את נפשו הם הם ששמרו על האונייה בדרך שלא יפגעו בה הצוללות הגרמניות. בנו הבכור יוסף נלחם במלחמת העצמאות. לילה אחד רדפו אחריו אנשי כנופיות בלוויית כלבים בהרים שבסביבות שער הגיא, והוא ניצל בידי הבריטים בזכות האנגלית שבפיו ונתינותו הבריטית. חוויה קשה זו השאירה בו את אותותיה, והוא איבד את שמיעתו באוזן אחת. לאחר מכן נפל בשבי הירדנים בקרב ליד ארמון הנציב וחזר עם פדויי השבי לאחר קרוב לשנה. אז השלים את לימודיו והוסמך בכימיה באוניברסיטה העברית. הוא היה כישרוני והצטיין בלימודיו, ועסק בכימיה כמקצוע. בזיווגו הראשון נשא את דבורה שטיינמץ, ונולדה להם בתם איילה. לאחר גירושיו ממנה נשא גיורת צדק משווייץ. יוסף שירת אז ב"מוסד", והרב גורן השיא אותם בבאזל. משם יצאו יוסף ואשתו בשליחות ה"מוסד" למדינה ערבית מסוימת בכיסוי של איש עסקים. יוסף סיפר לי שתמיד חשש שמא יוכר על ידי מי שהכירוֹ בשבי בירדן. בייחוד, כך אמר לי, חשש מאוזניו, שאותן אי אפשר להסוות. לאחר כחמש שנים חזרו ארצה, הקימו משפחה, ידעו שכול (בנם דוד ז"ל מצא את מותו בהיותו חייל בצה"ל), דרכיהם נפרדו ויוסף נפטר.
אחיו של דוד יעקב, הוא דודי אלי שוסהיים, זכה לעלות ארצה עוד לפני המלחמה וישב בראשון לציון. הוא נשא לאישה את דודתי אנני לבית בארון ועבד בעסק של ארנקים ודברי עור של חמיו. הוא ודודתי הקימו משפחה נפלאה, אך למרבה הצער, נותח אלי עקב כיב קיבה ומת על שולחן הניתוחים. בחייו היה הוא דודי האהוב, שהיה יפה תואר וחביב כל הילדים. היה לו חוש צדק מפותח, והוא לא היה יכול לסבול עוול. דודתי אנני האריכה ימים והיתה אשת חיל ופעילה בארגוני חסד. אחרי מות בעלה היא החזיקה את כל המשפחה בחינוך, בפרנסה ובכל דבר. היא גם ידעה צער, כאשר בנה, שלומי בן־דודי, נפטר בגיל העמידה. יתר המשפחה כולה עודנה בראשון לציון והיא תפארת לעירם.
כאמור, קבע אבי את מקום תפילתו בבית הכנסת של הרב קופרשטוך. הרב ר' מנחם מנדל קופרשטוך זצ"ל היה מן הדמויות שנחקקו בלבי עד היום. תלמיד חכם מופלג בתורה, מגדולי חסידי חב"ד, נואם בחסד עליון, חכם ופיקח גם במילי דעלמא, יודע נגן בכינור ובעל תפילה ממוגג כל לב.
לפני שעלה ארצה שימש רבה של קהילת פאסטאווי, פלך וילנא, ולאחר מכן רבה של קהילת גלובוקע (שם גם ביקר אצלו האדמו"ר מליובאוויטש, ר' יוסף יצחק זצ"ל בשנת תרצ"ד, ראו קונטרס ביקור גלובוקע). הרב קופרשטוך היה מקושר בלב ובנפש לאדמו"ר הריי"צ והוא חתום כאחד העדים בכתובה של חתנו, הוא האדמו"ר מליובאוויטש האחרון.
הרב קופרשטוך עלה ארצה בשנת תרצ"ה, ובית מדרשו הראשון שכן בשכונת הרצליה ברחוב עבאס 1. כאשר עלינו לגור ברחוב מסדה, קבע אבא את תפילתו בבית מדרשו של הרב קופרשטוך ומיד נשבינו, אבא ואני, בקסמו של הרב. בין מנחה למעריב היה מלמד "עין יעקב" (לקט אגדות של התלמוד על סדר הש"ס; ראו באיגרת הקדש כ"ג שבספר ה"תניא", עמ' קלז: "...בין מנחה למעריב כל ימות החול ללמוד בעשרה פנימיות התורה שהיא אגדה שבספר ע"י [עין יעקב] שרוב סודות התורה גנוזין בה ומכפרת עונותיו של אדם כמבואר בכתבי האר"י ז"ל והנגלות שבה הן דרכי ה' שילך בהם האדם וישית עצות בנפשו במילי דשמיא ובמילי דעלמא וכידוע לכל חכמי לב וכו'"). אחרי מעריב לימד גמרא. מדי שבת בשבתו, לפני קריאת התורה, היה הרב דורש כעשרים דקות מענייני הזמן שכולם נרמזו ממש במפורש בפרשת אותו השבוע. דרשתו זו היתה מעשה אמן נפלא, ובני אדם היו באים ברגל מהר הכרמל ומאחוזה בכל שבת לשמוע את הדרשה. הוא דרש ביידיש, והיה מטלטל את רוחך ומרתק אותך בדבריו, וממוגג כל לב. פעם אחת בהשפעת הדרשה יצא כל הקהל בטליתותיו אל הרחוב כדי להפגין על חילול שבת בתעבורה. היה זה חידוש עצום וראשון ב"חיפה האדומה". בליל ראש השנה היה נראה כמתפלל עם הציבור, אבל באמת החל בתפילתו רק לאחר צאת המתפללים. זכורני פעם אחת עמדנו, אבא ואני ור' פסח מלניק (אחד הבע"ב החשובים) מאחרי תריס החלון ברחוב עבאס בליל ראש השנה, וראינו שבפסוק ראשון של קריאת שמע שהה הרב שעה תמימה. לאחר זמן קצר עבר בית הכנסת למקום מרכזי יותר בשכונה (במדרגות היורדות לרחוב לבונטין), וגם בית המדרש היה רחב יותר ומרפסת גדולה לפניו. שם, במרפסת, לאחר תפילת שחרית, היה מתעדכן בנעשה בארץ ובעולם. בהשקפתו היה כמעט "רביזיוניסט", והיה מגנה את הבריטים על יחסם אל היישוב היהודי. זכורני, פעם אחת אמר שהמצב כה חמור, עד שאין לנו להישען אלא על הבריטים. תמהו השומעים: על הבריטים?! אמר: לא על הבריטים אמרתי, אלא על הבריתים, כמו שכתוב, "וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור", על הבריתים האלה נישען. הוא גם גינה את נשיא ארצות הברית רוזוולט, ועל זה יצא אחד מחשובי המתפללים, מר גויטיין, בחרי אף מבית הכנסת. מבלי לגרוע מזכותו הגדולה של הנשיא רוזוולט בהצלת העולם מן הנאצים, ההיסטוריה לימדה אותנו כמה, במובן מסוים, הרחיק הרב לראות, כאשר נודע שרוזוולט חי מפי סעוד מלך ערב בכל הנוגע לארץ ישראל וליהודים, מנע את הפצצת אושוויץ ונמנע מפתיחת שערי ארצות הברית בפני קומץ פליטי היהודים.
סעודה שלישית בשבתות היה הרב עורך בבית הכנסת "הדרת קודש" (במדרגות היורדות מרחוב הנביאים לעיר התחתית). שם באפלולית היה אומר "מאמר" דא"ח (דברי א־להים חיים) חב"די של שעה ויותר ברהיטות ובבהירות. פעם אחת ניסיתי לרשום את דבריו במוצאי שבת מן הזיכרון ולא עלה בידי כהוגן.
בימי אלול היו אומרים בבית מדרשו עשרה פרקי תהילים ביום, וכך מסיימים פעמיים את כל ספר תהילים במשך החודש, היינו שלוש מאות פרקי תהילים כמניין "כפר" (ראה מנהג זה ב"מטה אפרים"). בימים הנוראים היה הרב עובר לפני התיבה בכל נדרי במוספים ובנעילה. תפילתו נכנסה אל הלב, ונפשנו יצאה בדברו. מעין בת־קול לנוסח תפילתו וניגוניו אני שומע בקלטת שעשה בנו, ר' שלמה, שהיה עובר לפני התיבה בנוסח של אביו, וכיום בתפילת נכדו, הרב רפי קופרשטוך.
הרב שימש אב"ד בבית הדין של חיפה. זכורני, פעם אחת אחר התפילה ביום חול, במרפסת בהמ"ד, הרב הפסיק פתאום את דבריו ומיהר להיכנס לביתו (דלת דירתו נפתחה גם היא אל המרפסת). התברר שעינו קלטה בכניסתה של אישה דומעת אל המרפסת, והיא היתה בעלת דין בהרכב שלו בבית הדין, והרב, כך אמר, נמלט משוחד דמעות. פעם אחת בהכנסת ספר תורה חדש הפתיע הרב את הכול בנגנו ניגוני חב"ד בכינור. הרב עסק הרבה בתיקון "המקווה", וגם דרש הרבה בעניין "טהרת המשפחה". כמו כן במאמרו נאספו תרומות ונרכש המגרש ברחוב צפת, שעליו נבנה לימים בית הכנסת על שמו, אבל הוא לא זכה לראות בבניינו. הרב לקה בלבו ונפטר אור ליום ו' עש"ק ז' באדר תש"ו (1946), וגופו הטהור נטמן בהר הזיתים בירושלים. אבא, שהיה גבאי נאמן של בית מדרשו, נסע, כמובן, עם הארון וחזר לחיפה ממש בין השמשות, ונעליו לבנות מסיד אדמת הר הזיתים. שמעתי שאת מקומו בהר הזיתים קנה לו הרב כמה שנים קודם לכן בביקורו בירושלים בח"י באלול (יום הולדתם של הבעש"ט ושל אדמו"ר הזקן בעל התניא), ובו ביום עמד בבית הכנסת של חב"ד במאה שערים ודרש כמה שעות באוזני קהל מרותק.
היה ברור שאינני מתאים לישיבת תפארת ישראל, והיה צריך לרשום אותי לבית הספר. הברֵרה היתה בין "נצח ישראל", שהיה בית ספר עממי, ובין בית ספר שזה מקרוב נוסד ברוח "פרנקפורט", בית הספר התיכון הריאלי "יבנה". הורי בחרו ביבנה. המנהל והמייסד היה ד"ר אברהם כהן, שעלה מגרמניה ולימד היסטוריה. המורים היו מעולים, ובהם הרב מנחם שיינין שלימד גמרא (הוא ההדיר את הרשב"א על בבא מציעא) וגם חומש ורש"י. הוא ידע לחבב את הגמרא על התלמידים וגם השליט משמעת. דינים וכן גמרא בחוג שאחרי הלימודים לימד הרב אשר רבינסקי, תלמיד החפץ חיים. היתה בו תמימות כובשת, וממנו למדנו שמירת לשון מה היא. לימים עסק בפעילות בארגון "אחיעזר" בחיפה (הצלה מן המיסיון) והיה כותב לי מעשים והנהגות של החפץ חיים שהיה עד להם. אחריהם ד"ר שמואל הלוי, בנו של בעל "דורות הראשונים", ר' יצחק אייזיק הלוי ז"ל. הוא היה מחנך הכיתה ולימד את כל מקצועות הקודש וכן עברית. לא היתה הרמוניה בינינו, ואף על פי כן אהבתי את שיעורי התנ"ך שלו (חברי לספסל היה שמוליק סגל, לימים שחקן הבימה; ראשית חניכותו כשחקן עשה על במת בית הספר במחזה של חנוכה). מתמטיקה לימד ד"ר קלופשטוק, גם הוא עולה מגרמניה. לימים, כשלמדתי בלימוד עצמי לבחינות הבגרות, הוא הואיל לסייע לי בהכנות במקצוע זה. המורים לאנגלית התחלפו. לבושתי אודה שלא עזרנו להם בהחזקת משמעת. ספר הלימוד היה Reader, שהתאים אולי לקולוניות הבריטיות. הסיפור הראשון ב־Reader I היה Aladin And The Lamp, והמשפט הפותח את הסיפור, שהפך לסיסמה לכל מי שלמד אנגלית בבתי הספר בימים ההם: Once There Was A Wizard. He Lived In Africa — He Went To China To Get A Lamp.
אחר כך למדנו מספרים טובים יותר, ובסך הכול אוכל לומר שבית הספר היה מעולה, וקנינו בו גם דעת גם מידות. אמנם לא ארכו לי שם הימים, שכן עוד בטרם מלאו לי ארבע־עשרה, עזבתי את בית הספר לטובת ישיבת בני עקיבא בכפר הרא"ה.
אינני זוכר מי הכניס אותנו, את רבקה אחותי ואותי, לבני עקיבא. אבל שנינו אכן הצטרפנו לתנועת נוער זו. תחילה היה הסניף ברחוב סירקין, ומשם גלה לשמריהו לוין, משם עלה לרחוב בר כוכבא, אחר כך ירד לרחוב חרמון, לצריף שבנה האדריכל בן־אורי למרגלות ביתו של הצייר הנודע הרמן שטרוק. קירות הצריף לא היו זקופים, אלא נוטים באלכסון החוצה כמין ספינה מרקדת או תיבת נוח, וכתליו מבפנים צוירו בידי האדריכל בתמונות מן התנ"ך (הוא שצייר וכייר גם את הכיפה של בניין ישיבת בני עקיבא בכפר הרא"ה בצלצלים ובכלי נגינה, וכתב שם מובאות מדברי מרן הרב קוק זצ"ל, כגון: אין נשמה בודדת גדועה, אלא הכול משורג וארוג בהוויה כולה).
הסניף היה מחולק לחבריא א', ב' ו־ג', לפי הגילים (לא היו אז שבטים), ואף על פי שהסניף היה מעורב, בנים ובנות, הרי העדות, היינו קבוצות הפעולה, היו נפרדות לבנים ולבנות, וכן למדריכים ולמדריכות. היה עיתון קיר והיו ריקודים, תפילות שבת וטיולים, מחנות קיץ ומחנות עבודה. המדריך הראשון שלי היה ישעיהו לוביץ' ואחריו שמחה כוכבא. שניהם היו גדולים מאיתנו בשנים, ואהבנו אותם מאוד. מהם קנינו את אהבת הארץ ואת ההשקפה הציונית־דתית. השירים ששרנו היו שירי אהבה לארץ ישראל ולחלוצים ולשומרים, כגון, עומדים אנו במשמרת, ופנינו אל השמש העולה והעמק הוא חלום. אבל גם רכשנו את השקפת העולם הסוציאליסטית ושרנו את שירו של אלתרמן: בין שלוש ובין ארבע בוערים פנסים, ואין מקום בשבילנו את ראשינו לשים, וגלגלי העולם חורקים שן במפעל וכו'.
בין פעולה לפעולה נהגנו במשובה כדרך הילדים, שיחקנו בכדור והתחכמנו להציץ בסרטים שהוצגו באמפיתיאטרון שתחת כיפת השמים ברחוב החלוץ, וכך ראינו את עלילות הכלב רין־טין־טין בעשרים וחמש מערכות ואת הסרט הפולני "זנאחור".
חיפה יושבת בהר ועשויה מדרונות, וכל מדרון מזמין גלישה. חשקו נפשי ונפש אחד מחברי לבנות לעצמנו עגלה לגלישה במורד ההר. אלא שעגלה צריכה גלגלים. והנה עינינו הבולשות גילו עגלת ילדים ישנה שחנתה בירכתי אחת החצרות בשכונת הרצליה. על נקלה עלה בידי יצרנו הרע לשכנענו שעגלה זו חזותה מוכיחה עליה שהיא עזובה. ירדנו לאותה חצר והתחלנו לפרק את הגלגלים. והנה מזווית העין הבחנו בר' שמואל יוסל הירקן שהוא רץ לעברנו. כהרף עין ברחנו והוא אחרינו. במרוצתו הפך ר' שמואל יוסל ארגז ירקות שהתחילו מתגלגלים במורד, ועיכוב קל זה סייע לנו להימלט. באתי הביתה והחבאתי את שני הגלגלים שבידי, וכאיש "אשר צדקה עשה" חיפשתי לי מקלט בבית הכנסת בתפילת מנחה. להפתעתי, הגיע שמה, שלא כדרכו, אחי הגדול, ולבי אמר לי שדברים בגו. מתברר שאכן "הוכר הגנב". אחי לקח אותי הביתה והורה לי להחזיר את הגלגלים. הצעתי כמה אופנים יצירתיים להחזרתם מבלי שאצטרך להתראות פנים עם הירקן. אבל אחי עמד על כך שאקח את הגלגלים ואשיב אותם לבעליהם במו ידי ואבקש מחילתו.
הדבר היה קשה עלי, ילד כבן שתים־עשרה, מפני הבושה, והייתי מעדיף להיבלע באדמה, אבל "בחרפתנו" עשיתי כאשר צוּויתי, ובאתי אל הירקן חפוי ראש, החזרתי את הגלגלים וביקשתי מחילתו. כאן למדתי לראשונה לקיחת אחריות למעשי. לימים, כאשר למדתי במשנה (בבא קמא קג) "הגוזל את חברו שוה פרוטה — יוליכנה אחריו אפילו למדי ולא ייתן לא לבנו ולא לשלוחו" — קם לעיני המעמד ההוא, והבנתי מפני מה הגזלן חייב להוציא הוצאות הדרך למדינת הים רק כדי להחזיר — אישית — שווה פרוטה.