סיפור ראשון ובו יסופר על אחד־עשר אחים, על גְרוּטָאות ועל משקולת אחת כבדה
לאמא ואבא שלי היו תשעה ילדים. זה די הרבה. כשהייתי בכיתה ב' הצטרפה אלינו עוד ילדה אחת, ליז, ונהיינו עשרה אחים.
ליז באה מבת־ים. היא היתה בכיתה ג', והיו לה תלתלים חומים ועיניים חומות ועור שחוּם, והיא היתה מנשקת ומחבקת את אמא שלי. דברים כאלו עוד לא היו אצלנו במשפחה.
לשכנים שלנו, משפחת קְנוֹהְל, היו גם כן תשעה ילדים. כשליז הגיעה חשבתי שאולי עכשיו נוכל לנַצח, ויהיו לנו הכי הרבה ילדים מכל המשפחות בקיבוץ, אבל ליז בטח לא הגיעה בשביל זה.
בכל מקרה שמחתי כשהיא באה, כי תמיד היתה חסרה לי האות ז' כשהיינו משחקים ״מלך האותיות במשפחה״ בדשא ליד בית הכנסת. אחרי שליז הגיעה, אם העומד היה מגיע לאות ז' ומרים את הראש, הייתי צועקת ״ליז״ וצועדת צעד קדימה. ואם מישהו היה מֵעֵז להגיד שהיא לא אחות אמיתית, הוא היה חוטף מכות.
אחר כך נולד גם מימי, שהוא האח הכי קטן שלנו, אבל גם למשפחת קנוהל היו בסוף אחד־עשר ילדים, אז זה כבר לא עזר.
הסיפור עם המשקולת קרה עוד לפני שמימי הגיע ועוד לפני שהייתי בכיתה ב' ולפני שהייתי בכלל. אפילו שקשה לדמיין את זה.
להורים שלי היו אז רק שבעה ילדים. לא כל כך ברור לי איפה אני הייתי. בטח לא הייתי בבטן של אמא שלי, אפילו שזה מה שמבוגרים עונים לפעמים, כי לא יכול להיות שהיא סחבה בבטן שלושה ילדים שעוד לא נולדו ועוד אחת בראש.
גם כשהמשפחה שלי גרה בימית, על יד הים, והאחים שלי התרוצצו כל היום על החול וצעקו: ״לעצור את הנסיגה מסינַי!״ ולא הלכו לבית הספר (אמא שלי אומרת שזה לא היה בדיוק ככה), גם אז לא הייתי. וגם כשאֶפְרת אחותי הבכורה נפלה מהמרפסת של הבית הישן בקיבוץ ונתלתה על המעקה עם השיניים הקדמיות וכולן נשברו לה (אמא שלי אומרת שגם זה לא היה ככה בדיוק), גם אז לא הייתי.
לדעתי זה חבָל, כי אולי הייתי יכולה לעזור בכל הפעמים האלו, ובטח גם הייתי אוהבת את סיני, אבל מה לעשות שאף אחד לא יודע איפה הייתי. ככה זה עם אחד־עשר ילדים. לא תמיד אפשר לזכור איפה כולם.
בכל אופן, פעם להורים שלי היו רק שבעה ילדים. ואמיתַי, אחי הגדול, שהיום יש לו כבר כֶּרס קטנה וקצת קרחת מתחת לכיפה, היה גם הוא ילד.
אבא שלי היה אז כמעט בן ארבעים ועבר כבר שתי מלחמות. באחת הוא נישק את הכותל המערבי ובשנייה הוא נפצע קשה ושכב בבית חולים. אחרי המלחמה הזאת, הגוף שלו כבר לא היה חזק כמו לפני כן. בייחוד יד ימין והכתף שלה. ולפעמים היה נראה שאבא שלי כבר לא סומך על הגוף שלו שיעשה את הכול כמו קודם, בלי בעיה. בכל מקרה, מהפציעה הזאת הוא הרוויח צלקת אדומה גדולה וחֲלָקה בין הכתף לחזה, שאהבתי נורא. הוא אמר שהוא הרוויח אותה ביושר.
כשאבא שלי היה כמעט בן ארבעים הוא היה איש עסוק מאוד, והיה חוזר מהעבודה עייף תמיד. גם אמיתַי היה אז עסוק מאוד בכל מיני דברים, ולכן יום אחד, בתחילת הסתיו, הוא פִספֵס שוב את ההסעה מבית הספר, והיה צריך ללכת ברגל לקיבוץ. המטפלת לא אהבה שהוא מאחר לארוחת צהריים בחדר האוכל, אבל הפעם בכל זאת היה לו נחמד ללכת, כי גם אייל ועופר פספסו את ההסעה. בדרך הם ערכו תחרות ריצה, ואפילו מצאו צב אחד, מתוק ממש, ותִכננו איך יחביאו אותו בילקוט של דליה.
כשנכנסו בשער של הקיבוץ, אייל אמר, ״בואו נעבור בגְרוּטָאות שמאחורי המפעל, לראות אם יש משהו חדש.״
ה״גרוטאות״ היה מקום מלא עִשְׂבִּייה. בתוכה צמחו, חוץ מעשב בר, גם כמה מקררים ישנים, עגָלות חלודות ממחסן הבגדים, צמיגים של טרקטור, שאריות של אַמְגָזיות ועוד הרבה דברים אדירים.
אמיתי חשב על השניצֶלים המחכים ועל המטפלת, אבל המחשבה עברה לו מהר, והם ירדו בשביל העפר אל הגרוטאות.
הראשון שראה אותה היה עופר. ״תסתכלו לפה,״ הוא הצביע לתוך העשב. ״מה זה?״
בין מיטה מפורקת לגליל של תַיִל שכב לו מוט ברזל, שבשני קצותיו תקועות פחיות גדולות מלאות מלט. עופר ניסה להרים את המוט ולא הצליח.
אייל אמר, ״זאת משקולת.״ הוא ניגש וניסה להרים בעצמו, אבל לא הצליח.
הצב של דליה נזנח אחר כבוד ונעלם בשקט מאחורי תנור אפייה ישן. אם הוא נעלב, הוא לא הראה את זה.
אמיתי התכופף, תפס את המוט בשתי ידיים, התרכז, התכונן, ו... לא הצליח להרים את המשקולת אפילו סֶנְטימֶטר אחד.
״בואו ננסה שלושתנו יחד,״ הוא אמר.
הפעם המשקולת התרוממה מעט. אבל לא היה סיכוי שהיא תבוא איתם את כל הדרך למעלה.
עופר קפץ: ״בואו נקרא לעוד ילדים!״
הם רצו במעלה השביל, ואחר כך במעלה הכביש, כל הדרך לחדר האוכל. הם זרקו את הילקוטים בכניסה, עברו בטיסה על פניה המרוגזות של המטפלת, התיישבו על יד הילדים האחרים בשולחן, דחפו לפֶּה שניצלים ופתיתים והסבירו בפה מלא שיש משקולת ושחייבים עוד ילדים כדי להעלות אותה למעלה.
ניר אמר שהוא יבוא, וגם גִלעד ועוד כמה ילדים.
שש דקות אחר כך הם כבר עמדו מעל המשקולת והסתכלו אליה בחֲשָׁש. הם ניסו להרים אותה מכיוון אחד, ואחר כך מכיווּן שני. רק אחרי כמה ניסיונות כושלים היא התרוממה סוף סוף. שני ילדים תפסו בכל פחית מלט, וכל השאר אחזו במוט הברזל.
אייל צעק: ״קדימה!״ והשיירה החלה לצעוד.
ניר אמר, ״נביא אותה אל המבוגרים, לדשא של אשכול א'. נראה מי מהם יוכל להרים אותה.״
״זה בטח יהיה מוישֶה אילן,״ גלעד אמר, וכולם הסכימו איתו.
מוישה אילן, אבא של אייל ועופר, עבד במפעל ״אַמְגָזית״. כל היום הוא היה מזיע בגופייה אפורה ומעמיס אמגזיות למשאית של המפעל. היה ברור שהוא הכי חזק.
בכל כמה דקות הילדים עצרו לנוח, נשמו כמה נשימות, ניערו את הידיים, והעמיסו שוב את המשקולת. בסופו של המסע, שנראה להם כמו נֶצח, הם זרקו את המשקולת על הדשא של אשכול א', כמעט על הרגל של גלעד, שצעק: ״משוגעים!״ ועשה את עצמו מתעלף.
עכשיו נשאר לחכות למוישה אילן ולראות מה יקרה. אייל הוציא מהבית שלו בקבוק מים קרים, והילדים העבירו אותו ביניהם. הם שכבו על הדשא וחיכו. אבל כשמוישה הגיע ציפתה להם אַכְזבה. הוא לא הסכים לנסות להרים את המשקולת.
״חכו לחנן,״ הוא אמר, ״הוא יותר חזק מכולם. הוא יצליח להרים את המשקולת הזאת ביד אחת.״
אמיתי הסתכל עליו. ״אבא שלי? ביד אחת?״ הוא שאל.
מוישה אמר, ״כן,״ ונכנס הביתה. בטח כדי להחליף לגופייה אפורה אחרת.
הילדים חשבו שזה קצת לא הגיוני, כי אבא שלנו היה חבר כנסת, ומה כבר חברי כנסת יודעים לעשות? מצד שני, מוישה אילן אמר, אז אולי...
אמיתי אמר, ״אבא שלי בכל מקרה מגיע רק ממש מאוחר...״ והילדים התחילו להתפזר לבתים. כבר היה קריר, והיו עוד שיעורי בית שצריך לעשות.
אמיתי הלך להביא את הילקוט מחדר האוכל וחזר הביתה מְהוּרְהָר, מושך ברצועות הילקוט. את שיעורי הבית הוא הכין במהירות, מתעלם מכל מי שנמצא בבית. אפילו תָנִי, שהיה אז עדיין תינוק חמוד ועוד לא גדל להיות האח הגדול והמעצבן שלי, לא הצליח למשוך את תשומת לבו. אמיתי שאל את אמא שלי שלוש פעמים: ״מתי אבא יבוא?״ אבל היא לא ידעה להגיד בדיוק. אחר כך הוא הלך לניר והם שיחקו קצת בחמש אבנים, אבל לא היתה לו סבלנות והוא חזר הביתה. כשחזר, אבא שלי עוד לא הגיע. רועי כבר הביא מחדר האוכל את הסיר של ה״מָשוּ חם״ לארוחת ערב, וזה היה תורו של אמיתי לערוך את השולחן. הפעם הוא עשה את זה בלי ויכוחים, אבל אבא שלי עוד לא הגיע.
כשאבא נכנס לבסוף, כולם כבר ישנו. רק אפרת עוד היתה במקלחת, ואמא שלי סידרה את הכביסה הנקייה בסלון, ערימה לכל ילד. אמיתי שכב במיטה בעיניים פקוחות וחיכה. כשהוא שמע את דלת הכניסה נפתחת, הוא קפץ והציץ לסלון: ״זה אבא?״
אמא שלי אמרה לאבא, ״מישהו חיכה לך מאוד היום.״
אבא שלי נראָה עייף מאוד והפָּנים שלו היו מוטרדות.
אמיתי התחיל לספר לו בהיסוס שמצאו משקולת, ושכל הילדים סחבו, ומוישה אילן אמר... ואולי כדאי... שהם ילכו עכשיו לבדוק...
אמא שלי אמרה, ״עכשיו?! לא כדאי,״ ואבא שלי אמר, ״קודם נאכל משהו, וגם נתפלל ערְבית.״
הוא אהב לדבר בגוף ראשון רבים, כאילו בעוד רגע קט ידפקו בדלת ויצטרפו אליו תשעה חברים למניין ולארוחת ערב. אבל זאת היתה רק צורת דיבור כזאת. אולי כי יותר נחמד לעשות דברים ביחד, וכשאתה מגיע כל ערב כל כך מאוחר ועייף, אז אתה תמיד עושה הכול לבד.
אבא שלי עמד להתפלל ערבית. הוא עצם את העיניים בריכוז והניף את ידו השמאלית כלפי מעלה. אמיתי ניסה לחכות בסבלנות, אבל זה היה קצת קשה. בדיוק כשהוא חשב שאבא שלי נרדם ככה, בעמידה, עם יד מוּנֶפֶת באוויר, אבא שלי הכריז: ״ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד!״ וסיים את התפילה. אחר כך הוא התכוון ללכת לאכול, אבל קודם ענה לשלושה טלפונים, ואז שאל: ״מה נאכל?״ וענה לעוד צלצול טלפון אחד. אחרי כל זה הוא התיישב לאכול את מה שנשאר מה״משו חם״, ועוד שמונה פרוסות לחם עם אבוקדו.
אמיתי נעל נעליים, לבש את הסוודר מעל הפיג'מה וחיכה. המרק חוסל, הלחם נגמר, וגם כל הירקות החתוכים שנשארו בצלחת. כשלא נשאר שום דבר על השולחן, אבא שלי הסתובב אל אמיתי ואמר, ״אולי נלך להרים משקולות?״
אמיתי הסביר, ״זאת רק משקולת אחת, אבל כבדה מאוד.״ והם יצאו.
אמיתי ידע שרק לפני כמה שעות כל הילדים שכבו על הדשא ליד המשקולת, אבל בחושך הכול נראָה קצת אחרת. האוויר היה שקט מאוד, בהיר וקר, לילה של כפר־עֶצְיון, והשבילים השמיעו רק את קול הצעדים שלהם. פתאום אמיתי לא היה בטוח שהיא תהיה שם.
אבל היא היתה. דומֶמת וגדולה, על הדשא הרטוב. אמיתי ואבא שלי הסתכלו עליה מלמעלה.
אבא שלי אמר: ״נו,״ כופף את הברכיים, תפס במוט הברזל ביד שמאל שלו, צעק: ״הֵי הוֹפ!״ שהבהיל את אמיתי, והניף את המשקולת למעלה.
אמיתי הסתכל על אבא, ועל המשקולת. זה היה בדיוק כמו שמוישה אילן אמר. וזה היה מדהים.
אבא שלי צחק: ״מה תגיד על זה? מוחַמָד עָלִי ממש! חזק ונתחזק בעד עַמֵנוּ ובעד עָרֵי אלוקינו!״ הוא החזיק את המשקולת עוד כמה שניות בידו האחת ואחר כך הוריד אותה בחזרה אל הדשא.
גם כשחזרו הביתה האוויר היה שקט והשבילים היו ריקים, ואף ילד לא הציץ מהחלונות.
אחרי הלילה ההוא המשקולת שכבה על הדשא עוד כמה שבועות. אמיתי תמיד עבר לבדוק שהיא עוד שם, עד שנֶעֶלמה.
למוישה אילן הוא סיפר על מה שהיה, ומוישה אמר: ״אמרתי לך.״
אח שלי אמיתי, היום הוא בעצמו בן ארבעים. עדיין הוא אוהב להיזכר בלילה הזה, איך הוא ואבא עמדו שם, המשקולת מונפת באוויר ורק הכוכבים עֵדִים.
אבל בכל זאת... חבל לו שלא ראו את זה עוד כמה ילדים.
כדי שלא תתבלבלו,
אלו השמות של הילדים במשפחה שלנו, לפי הסדר:
אֶפרת (הכי גדולה)
אמיתַי
רועי
תִרצָה
אֲמָנָה
אוֹרי
תָנִי (יהונתן)
ליז
צְביה (זאת אני)
איֶלת
מימי (יחיעם)
הרבה פעמים אנשים מתבלבלים. אם למשל אמא שלי רוצה לקרוא לי, היא כמעט תמיד תקרא לי ככה: ״אפרת, אֶה, תִרצָה, אה, אֲמָנָה, אה, ליז, אה, איֶלת, אה, נו! צְבִיה.״
זה לוקח די הרבה זמן לקרוא בשם כזה, ובדרך כלל עד שהיא אומרת ״צביה״, אני כבר לא בסביבה.
