משחק התמימות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
משחק התמימות
מכר
מאות
עותקים
משחק התמימות
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

משחק התמימות

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

תיק רצח מן העבר עומד לפני פיצוץ אדיר,
 
ושלושה סטודנטים עומדים ללמוד את מחיר התמימות.
 
איאן ג'ויס התקבל לכיתת "הוכחת החפות" היוקרתית בבית ספר נודע לעיתונאות. איאן ושני חבריו היחידים לכיתה, שרה גולד היפה והדעתנית וג'ייק הייבנס המבריק והאניגמטי, חוקרים מקרה בן חמש-עשרה שנה של נער צעיר בשם סקיילר וינגייט. הרוצח מת לכאורה במהלך שהותו בכלא, אך אט-אט מתחילים להצטבר רמזים מטרידים המעידים כי ייתכן שהרוצח האמיתי עדיין חי ואף פועל בסביבתם.
 
ככל שמצטברות העדויות מוצאים עצמם השלושה לכודים ברשת של הונאה, חוסר אמון ושחיתות, המאיימת על חייהם ומטלטלת אותם בין הסמטאות האפלות של שיקגו לבין חופיו של אגם מישיגן.
 
משחק התמימות הוא ספר מרתק וכובש הלוקח את הקורא למסע רב-תהפוכות שאי-אפשר להניח לו עד שכל פיתולי העלילה נפתרים והאמת מתפענחת.
 
מייקל הארווי הוא סופר, עיתונאי ומפיק סרטים תיעודיים עטור פרסים. הוא מחזיק בתואר במשפטים וחי, כמובן, בשיקגו. ספריו קיבלו שבחים רבים וזכו גם להצלחה מסחרית בארצות הברית. זהו הספר הראשון פרי עטו שיוצא לאור בעברית.
 
"מייקל הארווי כותב בתזמון מושלם ולא מניח לקורא אפילו רגע כדי לשחרר את חגורת הבטיחות שלו." וושינגטון פוסט בוק וורלד
 
"המתח הגבוה נשמר לאורך כל הדרך." פבלישרז וויקלי
 
"ספר ערמומי ומפתיע... הגיבורים שובי הלב שבמרכז העלילה משאירים טעם של עוד." קירקוס רוויו

פרק ראשון

הסמינר התקיים בבניין פיסק, אחד המבנים הישנים ביותר בקמפוס של אוניברסיטת נורתְוֶוסטרן, ולבו המחוספס והפועם של בית הספר לעיתונאות על שם מֵדיל. התיישבתי ליד שולחן בירכתי הכיתה. רעמת השיער האדום בקדמת החדר התנפנפה כמו כלב שמתנער בגשם. יד אותתה.
״לא שם, מר ג׳ויס.״
נאנחתי, לקחתי את הילקוט שלי, ומצאתי כיסא בשורות הראשונות. רעמת השיער נחצתה וחשפה אף באורך מכובד ועיניים שצבען כחול עז.
״קוראים לי ג׳ודי זומברוֹבְסקי. אתם יכולים לקרוא לי זי. אתה מכיר את גברת גולד?״
היד הפנתה את תשומת לבי לאישה שישבה לשמאלי. היה לה סנטר מרובע להפליא, עצמות לחיים גבוהות, ושיער חום ארוך שהפך אדמוני בשמש אחר הצהריים המאוחרת. שרה גולד נופפה אלי. הרגשתי בחילה. בחילה לתפארת.
״אנחנו מכירים מהתואר הראשון,״ אמרה שרה וחייכה אלי כאילו החלפנו יותר משלוש מילים במהלך ארבע השנים שלמדנו יחד.
״כמובן.״ זי זרקה מבט אל קצה החדר. ״אנחנו מחכים לעוד אחד.״
הדלת נפתחה בחבטה.
הסטודנט השלישי בסמינר הקיץ היה בחור גבוה וזוויתי. כתפיו היו רחבות ולסתו הארוכה כוסתה בזיפים בלונדיניים. עיניו היו מוצללות וקשות לפענוח.
״ג׳ייק הֶבֶנס?״ קולה של זי הצטלצל במעבר הריק והדהד מהקירות. הבנס התיישב בכיסא שאני התיישבתי בו קודם.
״מה יש לכם, אנשים?״ זי נופפה להבנס להתקרב. ״גש לכאן.״
״אני בסדר, תודה.״ קולו נשמע מחוספס, כמו מכונית שמאיצה בהילוך נמוך. הוא נראה מבוגר יותר. אולי אפילו בשנות השלושים שלו.
״בסדר. שב איפה שאתה רוצה.״ זי הציצה בערבוביית הניירות שנערמה סביבה. מתחת לפנקס צהוב היא שלפה מה שנראה כמו ביג־מק ופתחה את עטיפתו. היא נגסה, ואז לקחה כוס קולה עם קשית ושתתה.
״נו טוב. מישהו יכול לספר לי מה אנחנו עושים כאן?״ זי נגסה שוב וצפתה בנו בזמן שלעסה.
״הגענו הנה כדי לעבוד על הרשעות שגויות.״ שרה גולד נקשה בעט על השולחן כשדיברה. ״אנשים שנידונו למוות על פשעים שהם לא ביצעו.״
״את מתכוונת לרצח, גברת גולד.״
״כן, גברתי.״
״זי.״
״כן, זי.״
״ומה אם חס וחלילה הבן זונה כן אשם?״ מלפפון חמוץ נפל מהביג־מק של זי. היא התעלמה ממנו. ״מה קורה אם הקדשתם סמסטר שלם לתיק הזה, ובסופו של דבר הוא אנס את הילדה הקטנה, ביתר אותה לחתיכות, ודחף אותן לשקיות אשפה? בדיוק כמו שהתביעה טענה.״
שרה פתחה את פיה לדבר.
״לא סיימתי,״ אמרה זי. ״מה קורה אם אתם עובדים על התיק ומשתכנעים שהממזר המסכן חף מפשע? אין לכם שום ספק בזה. אבל חסרה לכם הוכחה. או שיש לכם הוכחה, אבל מסיבה כלשהי היא נגועה. לא קבילה. מה קורה אז?״
זי נגסה נגיסה נוספת, הניחה את הסנדוויץ׳, והרימה את ידיה כאילו היא רופאה המתכוננת לניתוח. ״אני לא אמורה לאכול את הדברים האלה, אבל אני מתה על זה.״ היא ניגבה את אצבעותיה במפית, עטפה את שאריות ההמבורגר ותחבה אותן לשקית הנייר. ״זה מה שאני מנסה לומר: יש לנו המון תיקים. והמון תוצאות אפשריות. אבל אנחנו לא מצדדים בתוצאה אחת על פני האחרת.״
״במה אנחנו מצדדים?״ שאלה שרה.
״בָּאמת, אם אנחנו יכולים לגלות אותה. ובסיפור טוב. ובכל הנוגע להתנהלות המציאותית של מערכת המשפט שלנו״ — תנועת ידיים חטופה לעבר השמים — ״לפעמים צריך לתת לדברים לקרות כמו שהם קורים. אתם מבינים מה אני אומרת?״
כולנו הנהנו.
״לא הבנתם כלום. אבל זה בסדר. רק תקפידו לזכור את הכלל הראשון. הראיה היא מה שהיא. תנו לה לספר את הסיפור שלה. אל תשנו אותה כדי שתתמוך בתוצאה כלשהי. נדבר הרבה על כל זה בהמשך. בינתיים, למה שלא נתחיל?״ זי הצביעה על ערמת התיקיות החומות שכיסתה את הקיר מאחוריה. ״אלה רק חלק מהתיקים שאתם מוזמנים לקרוא. יש לנו עוד חדר מלא בהמשך המסדרון.״
״אנחנו מתחילים במקום מסוים?״ שאלתי. ״או פשוט צוללים פנימה?״
״הסמינר הזה מתבסס על חושים, מר ג׳ויס. ועל מי שיש לו חושים. למעשה, התיק הראשון שלנו מתבסס על לא הרבה יותר מתחושת בטן. שמעתם עליו?״
כולנו הנדנו בראשנו. זי נראתה מרוצה.
״התיק הראשון שלנו הוא של גבר בשם צ׳רלס גריינג׳ר. הוא הורשע ברצח אדם בירייה במהלך עסקת סמים, ומדינת אינדיאנה גזרה עליו גזר דין מוות. באביב 1999 עברנו על התיק בכיתה זו ממש. אף אחד כאן לא קנה את הטענות שהופיעו בו. לא ידענו בדיוק למה, אבל העובדות פשוט לא הסתדרו יחד. אז הזמנו את פרוטוקול המשפט של גריינג׳ר והתחלנו לחקור את הנושא. בסופו של דבר התמקדנו בעדת המדינה. בהתחלה היא פחדה לדבר איתנו. שלחנו אליה כמה מכתבים מגריינג׳ר, ואחר כך שלחנו לה גם לוח שנה וסימנו את תאריך ההוצאה להורג המתוכנן שלו. בסופו של דבר היא חזרה בה מעדותה וכל העסק התפרק. צ׳רלס גריינג׳ר ישב בכלא חמש־עשרה שנה וחיכה לגזר דין המוות שלו. בשלב מסוים הפרידו בינו לבין הוצאתו להורג רק ארבעים ושמונה שעות. ואנחנו הצלנו את חייו. הסמינר הזה הציל מאז עוד שמונה בני אדם. ושחררנו לפחות אותו מספר של אנשים מעשרות שנים בכלא על פשעים שהם לא ביצעו. זאת העבודה הכי טובה שתזכו אי פעם לעשות. וגם הכי תובענית. הרבה ממנה יהיה תלוי בתחושות הבטן שלכם.״
זי שקשקה את הקרח בכוס ומצצה את הקש עד שהגיעה לסוף. ואז היא השליכה את הכוס לקרבת הפח. ״נבחרתם לסמינר הזה כי אתם הטובים ביותר. לפחות ככה אמרו לי. זכיתי בשלושה פרסי פוליצר במהלך הקריירה שלי, אז אני יודעת לזהות כישרון. ומנקודת המבט שלי, ועדת הסינון לקורס הזה מצליחה בקצת יותר מחמישים אחוז. מה שאומר שלפחות אחד מכם לא מתאים לכאן. אבל נחיה ונראה. ועכשיו הייתי רוצה שנצא לסיור מודרך במערכת התיוק שלנו כאן במסדרון.״
זי קמה. שרה ואני קמנו איתה.
״לי כבר יש תיק.״ ג׳ייק הבנס ישב מרוח בכיסאו, עיניו נעוצות ברצפה. ״השם הוא ג׳יימס הריסון. לפני ארבע־עשרה שנה הוא הורשע ברצח ילד בן עשר בשיקגו.״
זי חייכה וראיתי את הניבים שלה. ״מר הבנס. נחמד מצדך להצטרף אלינו. אנחנו נוטים לא להתמקד בתיקים מאילינוי מאז שהמדינה ביטלה את עונש המוות.״
הבנס נשא את מבטו. ״מה עם ׳תסמכו על החושים שלכם׳?״
״לא אמרתי שאי אפשר להציץ בתיקים מאילינוי. רק שאם משווים בין כולם, אולי הם לא נמצאים בעדיפות ראשונה.״
״אבל אי אפשר באמת להשוות.״
״אני לא מבינה.״
״קודם כול, הריסון מת. אחרי ארבעה־עשר חודשים בכלא מצאו אותו עם סכין מאולתרת שהיתה תקועה לו בצוואר.״ הבנס קם והתקדם לאורך המעבר עד שעמד מצדה השני של שרה. הוא שלף תיקייה עבה מילקוט מרופט והשליך אותה בחבטה על השולחן. ״זה כל מה שהצלחתי למצוא. גזירי עיתון, בעיקר. ודוח המשטרה המקורי.״
זי התעלמה מהניירת. ״למה לחקור תיק שהמורשע בו כבר מת?״
״העובדה שהוא מת הופכת אותו לפחות חף מפשע?״
זי ליקקה את שפתיה. היום הראשון, והמרצה כבר עצבנית. מעולה.
״מר הבנס, בוא נדבר על זה אחרי השיעור...״
הבנס הוציא מהילקוט מעטפה אפורה מקומטת, והניח אותה ליד התיקייה.
״יש לך משהו נוסף בשבילנו?״ קולה של זי התרומם יחד עם גבותיה.
״מכתב, גברתי.״
״את זה אני רואה.״
״קיבלתי אותו לפני ארבעה ימים.״
״בדואר?״
״אין עליו חותמת,״ אמרה שרה והטתה את ראשה כדי להביט טוב יותר במעטפה.
״הכניסו אותה מתחת לדלת הדירה שלי.״
״מתי, מר הבנס?״
״אמרתי לך. לפני ארבעה ימים.״
זי הנהנה. ״תמשיך.״
יכולתי להרגיש את השינוי בחדר. זי כבר לא היתה המרצה. וג׳ייק הבנס כבר לא היה רק תלמיד.
״קמתי בבוקר והמעטפה חיכתה בכניסה לבית שלי. אז פתחתי אותה.״
״למי עוד היתה גישה אליה?״
״לאף אחד.״
״אתה בטוח?״
״די בטוח.״
״ומה אתה חושב שיש בה?״
״אני יודע מה יש בה. פתק מהרוצח. הרוצח האמיתי.״
זי ניגשה לקצה החדר וסגרה את הדלת. היא שבה עם קופסה ובתוכה כפפות גומי. כל אחד מאיתנו לקח זוג כפפות ועטה אותן על ידיו. לא יכולתי להסיר את עיני מהמעטפה. חשאיותה של זי רק הוסיפה לרושם. היא הרימה את המעטפה ובחנה אותה. לא הופיעה עליה כתובת, רק השם ג׳ייק הבנס באותיות דפוס שחורות.
״היא היתה סגורה וחתומה, מר הבנס?״
ג׳ייק הניד את ראשו. זי לא נראתה מופתעת. היא פתחה את המעטפה והוציאה את תכולתה — דף נייר בודד מלא בעוד אותיות דפוס. זי פרשה את הדף על השולחן וכולנו קראנו.
98-2425. אני ארגתי את הילד.
״יש עוד משהו.״ הבנס הכניס יד לילקוטו, והפעם הוציא פיסת בד קטנה. הוא הניח אותה לצד המכתב. היד שלי הרימה אותה לפני שהמוח שלי הבין מה אני עושה. זאת היתה חתיכת בד מרופטת. אריג לבן שפס שחור חוצה אותו.
״נראה כמו בד של חולצה,״ אמרתי.
״היא היתה בתוך המעטפה עם הפתק,״ אמר הבנס. ״נראה לי שהיא מוכתמת בדם.״
שרה לקחה ממני את פיסת הבד. ואז היא נתנה לה להישמט מבין אצבעותיה.
״אני משער שהיא נקרעה מהחולצה שהנרצח לבש,״ המשיך הבנס.
״איך אתה יודע מה הנרצח לבש?״ שאלה זי.
הבנס הניח יד על התיקייה. ״תיק מספר 98-2425. שם הנרצח סקיילר וינגייט. לפי דברי השוטרים, הוא לבש חולצה שחורה־לבנה מכותנה. נראה שהתיאור תואם את מה שיש לנו כאן.״
זי נאנחה כאילו שמעה את כל זה בעבר. ״אתה מתעלם מכמה עובדות, מר הבנס.״
״את זוכרת את המקרה?״ שאלתי.
״הוא עשה הרבה רעש בזמנו.״
״ממה הוא מתעלם?״ שאלה שרה.
״אם אני זוכרת נכון,״ אמרה זי, ״נערכה בדיקת דנ״א לדם שנמצא על מכנסי הג׳ינס שג׳יימס הריסון לבש כאשר נעצר. התוצאה היתה התאמה מושלמת לקורבן.״
שרה ואני הפנינו את מבטינו להבנס.
״בדיקת הדנ״א נעשתה אחרי ההרשעה,״ אמר הבנס. ״הריסון דרש ומימן אותה בעצמו.״
״מה זה משנה?״ אמרה שרה.
״למה מישהו שמגיש ערעור יממן בדיקת דנ״א שתגלה שהוא אשם ללא ספק?״ שאל הבנס.
״ייאוש,״ אמרה זי. ״אם תחקור מספיק סיפורים כאלה, תדע מה זה.״
הרמתי את פיסת הבד הקרועה. ״הם עדיין מחזיקים בחולצה כראיה?״
״אם האיש הזה מת בכלא,״ אמרה שרה, ״למה שהם ישמרו משהו?״
כולנו פנינו שוב אל זי, שבמשך דקה נראתה כאילו היא משקיעה בכך מחשבה רבה. היא שרבטה משהו על פנקס והעבירה אותו להבנס. ״אחרי שתיק נסגר, הפרוטוקולים והראיות הפיזיות עוברות למשמורת של ארכיון מחוז קוּק. הפרוטוקולים ומסמכים משפטיים נוספים מאוחסנים בגנזך המסמכים. ראיות פיזיות נשמרות במחסן של המחוז. רשמתי לך כאן את שתי הכתובות וכמה שמות. אני בספק אם נשאר משהו, אבל אם כן, שם תמצא את זה.״
״ייתנו לנו להיכנס?״ שאל הבנס. ״כלומר, אם נגיד להם שאנחנו מ׳מדיל׳?״
״סביר להניח שלא. אני אעשה כמה טלפונים אחר הצהריים ואשלח לך אימייל אם אקבל אישור. בהנחה שכן, גשו לשם ותראו אם אתם יכולים לגלות משהו על החולצה. תראו לי משהו מוחשי בפגישה הבאה שלנו, משהו שיאפשר לנו לעקוף את בדיקת הדנ״א... או שנמשיך הלאה. נשמע לכם הוגן?״
הבטנו זה בזה והנהנו. זי הכניסה את הבד הקרוע אל המעטפה האפורה וצבטה אותה בין אצבעותיה. ״בינתיים זה יישאר אצלי. ועכשיו, יש כאן עוד מישהו שרוצה לחלוק איתנו משהו? כרטיס ברכה לחג המולד מג׳ון ויין גייסי? חזייה ותחתונים של ריצ׳רד סְפֶּק? לא? יופי. אם מר הבנס ירשה לנו, אשמח לגזול עשר דקות מזמנכם היקר כדי לדבר על חמש מאות התיקים האחרים שאנחנו חוקרים כאן במדיל.״

עוד על הספר

משחק התמימות מייקל הארווי
הסמינר התקיים בבניין פיסק, אחד המבנים הישנים ביותר בקמפוס של אוניברסיטת נורתְוֶוסטרן, ולבו המחוספס והפועם של בית הספר לעיתונאות על שם מֵדיל. התיישבתי ליד שולחן בירכתי הכיתה. רעמת השיער האדום בקדמת החדר התנפנפה כמו כלב שמתנער בגשם. יד אותתה.
״לא שם, מר ג׳ויס.״
נאנחתי, לקחתי את הילקוט שלי, ומצאתי כיסא בשורות הראשונות. רעמת השיער נחצתה וחשפה אף באורך מכובד ועיניים שצבען כחול עז.
״קוראים לי ג׳ודי זומברוֹבְסקי. אתם יכולים לקרוא לי זי. אתה מכיר את גברת גולד?״
היד הפנתה את תשומת לבי לאישה שישבה לשמאלי. היה לה סנטר מרובע להפליא, עצמות לחיים גבוהות, ושיער חום ארוך שהפך אדמוני בשמש אחר הצהריים המאוחרת. שרה גולד נופפה אלי. הרגשתי בחילה. בחילה לתפארת.
״אנחנו מכירים מהתואר הראשון,״ אמרה שרה וחייכה אלי כאילו החלפנו יותר משלוש מילים במהלך ארבע השנים שלמדנו יחד.
״כמובן.״ זי זרקה מבט אל קצה החדר. ״אנחנו מחכים לעוד אחד.״
הדלת נפתחה בחבטה.
הסטודנט השלישי בסמינר הקיץ היה בחור גבוה וזוויתי. כתפיו היו רחבות ולסתו הארוכה כוסתה בזיפים בלונדיניים. עיניו היו מוצללות וקשות לפענוח.
״ג׳ייק הֶבֶנס?״ קולה של זי הצטלצל במעבר הריק והדהד מהקירות. הבנס התיישב בכיסא שאני התיישבתי בו קודם.
״מה יש לכם, אנשים?״ זי נופפה להבנס להתקרב. ״גש לכאן.״
״אני בסדר, תודה.״ קולו נשמע מחוספס, כמו מכונית שמאיצה בהילוך נמוך. הוא נראה מבוגר יותר. אולי אפילו בשנות השלושים שלו.
״בסדר. שב איפה שאתה רוצה.״ זי הציצה בערבוביית הניירות שנערמה סביבה. מתחת לפנקס צהוב היא שלפה מה שנראה כמו ביג־מק ופתחה את עטיפתו. היא נגסה, ואז לקחה כוס קולה עם קשית ושתתה.
״נו טוב. מישהו יכול לספר לי מה אנחנו עושים כאן?״ זי נגסה שוב וצפתה בנו בזמן שלעסה.
״הגענו הנה כדי לעבוד על הרשעות שגויות.״ שרה גולד נקשה בעט על השולחן כשדיברה. ״אנשים שנידונו למוות על פשעים שהם לא ביצעו.״
״את מתכוונת לרצח, גברת גולד.״
״כן, גברתי.״
״זי.״
״כן, זי.״
״ומה אם חס וחלילה הבן זונה כן אשם?״ מלפפון חמוץ נפל מהביג־מק של זי. היא התעלמה ממנו. ״מה קורה אם הקדשתם סמסטר שלם לתיק הזה, ובסופו של דבר הוא אנס את הילדה הקטנה, ביתר אותה לחתיכות, ודחף אותן לשקיות אשפה? בדיוק כמו שהתביעה טענה.״
שרה פתחה את פיה לדבר.
״לא סיימתי,״ אמרה זי. ״מה קורה אם אתם עובדים על התיק ומשתכנעים שהממזר המסכן חף מפשע? אין לכם שום ספק בזה. אבל חסרה לכם הוכחה. או שיש לכם הוכחה, אבל מסיבה כלשהי היא נגועה. לא קבילה. מה קורה אז?״
זי נגסה נגיסה נוספת, הניחה את הסנדוויץ׳, והרימה את ידיה כאילו היא רופאה המתכוננת לניתוח. ״אני לא אמורה לאכול את הדברים האלה, אבל אני מתה על זה.״ היא ניגבה את אצבעותיה במפית, עטפה את שאריות ההמבורגר ותחבה אותן לשקית הנייר. ״זה מה שאני מנסה לומר: יש לנו המון תיקים. והמון תוצאות אפשריות. אבל אנחנו לא מצדדים בתוצאה אחת על פני האחרת.״
״במה אנחנו מצדדים?״ שאלה שרה.
״בָּאמת, אם אנחנו יכולים לגלות אותה. ובסיפור טוב. ובכל הנוגע להתנהלות המציאותית של מערכת המשפט שלנו״ — תנועת ידיים חטופה לעבר השמים — ״לפעמים צריך לתת לדברים לקרות כמו שהם קורים. אתם מבינים מה אני אומרת?״
כולנו הנהנו.
״לא הבנתם כלום. אבל זה בסדר. רק תקפידו לזכור את הכלל הראשון. הראיה היא מה שהיא. תנו לה לספר את הסיפור שלה. אל תשנו אותה כדי שתתמוך בתוצאה כלשהי. נדבר הרבה על כל זה בהמשך. בינתיים, למה שלא נתחיל?״ זי הצביעה על ערמת התיקיות החומות שכיסתה את הקיר מאחוריה. ״אלה רק חלק מהתיקים שאתם מוזמנים לקרוא. יש לנו עוד חדר מלא בהמשך המסדרון.״
״אנחנו מתחילים במקום מסוים?״ שאלתי. ״או פשוט צוללים פנימה?״
״הסמינר הזה מתבסס על חושים, מר ג׳ויס. ועל מי שיש לו חושים. למעשה, התיק הראשון שלנו מתבסס על לא הרבה יותר מתחושת בטן. שמעתם עליו?״
כולנו הנדנו בראשנו. זי נראתה מרוצה.
״התיק הראשון שלנו הוא של גבר בשם צ׳רלס גריינג׳ר. הוא הורשע ברצח אדם בירייה במהלך עסקת סמים, ומדינת אינדיאנה גזרה עליו גזר דין מוות. באביב 1999 עברנו על התיק בכיתה זו ממש. אף אחד כאן לא קנה את הטענות שהופיעו בו. לא ידענו בדיוק למה, אבל העובדות פשוט לא הסתדרו יחד. אז הזמנו את פרוטוקול המשפט של גריינג׳ר והתחלנו לחקור את הנושא. בסופו של דבר התמקדנו בעדת המדינה. בהתחלה היא פחדה לדבר איתנו. שלחנו אליה כמה מכתבים מגריינג׳ר, ואחר כך שלחנו לה גם לוח שנה וסימנו את תאריך ההוצאה להורג המתוכנן שלו. בסופו של דבר היא חזרה בה מעדותה וכל העסק התפרק. צ׳רלס גריינג׳ר ישב בכלא חמש־עשרה שנה וחיכה לגזר דין המוות שלו. בשלב מסוים הפרידו בינו לבין הוצאתו להורג רק ארבעים ושמונה שעות. ואנחנו הצלנו את חייו. הסמינר הזה הציל מאז עוד שמונה בני אדם. ושחררנו לפחות אותו מספר של אנשים מעשרות שנים בכלא על פשעים שהם לא ביצעו. זאת העבודה הכי טובה שתזכו אי פעם לעשות. וגם הכי תובענית. הרבה ממנה יהיה תלוי בתחושות הבטן שלכם.״
זי שקשקה את הקרח בכוס ומצצה את הקש עד שהגיעה לסוף. ואז היא השליכה את הכוס לקרבת הפח. ״נבחרתם לסמינר הזה כי אתם הטובים ביותר. לפחות ככה אמרו לי. זכיתי בשלושה פרסי פוליצר במהלך הקריירה שלי, אז אני יודעת לזהות כישרון. ומנקודת המבט שלי, ועדת הסינון לקורס הזה מצליחה בקצת יותר מחמישים אחוז. מה שאומר שלפחות אחד מכם לא מתאים לכאן. אבל נחיה ונראה. ועכשיו הייתי רוצה שנצא לסיור מודרך במערכת התיוק שלנו כאן במסדרון.״
זי קמה. שרה ואני קמנו איתה.
״לי כבר יש תיק.״ ג׳ייק הבנס ישב מרוח בכיסאו, עיניו נעוצות ברצפה. ״השם הוא ג׳יימס הריסון. לפני ארבע־עשרה שנה הוא הורשע ברצח ילד בן עשר בשיקגו.״
זי חייכה וראיתי את הניבים שלה. ״מר הבנס. נחמד מצדך להצטרף אלינו. אנחנו נוטים לא להתמקד בתיקים מאילינוי מאז שהמדינה ביטלה את עונש המוות.״
הבנס נשא את מבטו. ״מה עם ׳תסמכו על החושים שלכם׳?״
״לא אמרתי שאי אפשר להציץ בתיקים מאילינוי. רק שאם משווים בין כולם, אולי הם לא נמצאים בעדיפות ראשונה.״
״אבל אי אפשר באמת להשוות.״
״אני לא מבינה.״
״קודם כול, הריסון מת. אחרי ארבעה־עשר חודשים בכלא מצאו אותו עם סכין מאולתרת שהיתה תקועה לו בצוואר.״ הבנס קם והתקדם לאורך המעבר עד שעמד מצדה השני של שרה. הוא שלף תיקייה עבה מילקוט מרופט והשליך אותה בחבטה על השולחן. ״זה כל מה שהצלחתי למצוא. גזירי עיתון, בעיקר. ודוח המשטרה המקורי.״
זי התעלמה מהניירת. ״למה לחקור תיק שהמורשע בו כבר מת?״
״העובדה שהוא מת הופכת אותו לפחות חף מפשע?״
זי ליקקה את שפתיה. היום הראשון, והמרצה כבר עצבנית. מעולה.
״מר הבנס, בוא נדבר על זה אחרי השיעור...״
הבנס הוציא מהילקוט מעטפה אפורה מקומטת, והניח אותה ליד התיקייה.
״יש לך משהו נוסף בשבילנו?״ קולה של זי התרומם יחד עם גבותיה.
״מכתב, גברתי.״
״את זה אני רואה.״
״קיבלתי אותו לפני ארבעה ימים.״
״בדואר?״
״אין עליו חותמת,״ אמרה שרה והטתה את ראשה כדי להביט טוב יותר במעטפה.
״הכניסו אותה מתחת לדלת הדירה שלי.״
״מתי, מר הבנס?״
״אמרתי לך. לפני ארבעה ימים.״
זי הנהנה. ״תמשיך.״
יכולתי להרגיש את השינוי בחדר. זי כבר לא היתה המרצה. וג׳ייק הבנס כבר לא היה רק תלמיד.
״קמתי בבוקר והמעטפה חיכתה בכניסה לבית שלי. אז פתחתי אותה.״
״למי עוד היתה גישה אליה?״
״לאף אחד.״
״אתה בטוח?״
״די בטוח.״
״ומה אתה חושב שיש בה?״
״אני יודע מה יש בה. פתק מהרוצח. הרוצח האמיתי.״
זי ניגשה לקצה החדר וסגרה את הדלת. היא שבה עם קופסה ובתוכה כפפות גומי. כל אחד מאיתנו לקח זוג כפפות ועטה אותן על ידיו. לא יכולתי להסיר את עיני מהמעטפה. חשאיותה של זי רק הוסיפה לרושם. היא הרימה את המעטפה ובחנה אותה. לא הופיעה עליה כתובת, רק השם ג׳ייק הבנס באותיות דפוס שחורות.
״היא היתה סגורה וחתומה, מר הבנס?״
ג׳ייק הניד את ראשו. זי לא נראתה מופתעת. היא פתחה את המעטפה והוציאה את תכולתה — דף נייר בודד מלא בעוד אותיות דפוס. זי פרשה את הדף על השולחן וכולנו קראנו.
98-2425. אני ארגתי את הילד.
״יש עוד משהו.״ הבנס הכניס יד לילקוטו, והפעם הוציא פיסת בד קטנה. הוא הניח אותה לצד המכתב. היד שלי הרימה אותה לפני שהמוח שלי הבין מה אני עושה. זאת היתה חתיכת בד מרופטת. אריג לבן שפס שחור חוצה אותו.
״נראה כמו בד של חולצה,״ אמרתי.
״היא היתה בתוך המעטפה עם הפתק,״ אמר הבנס. ״נראה לי שהיא מוכתמת בדם.״
שרה לקחה ממני את פיסת הבד. ואז היא נתנה לה להישמט מבין אצבעותיה.
״אני משער שהיא נקרעה מהחולצה שהנרצח לבש,״ המשיך הבנס.
״איך אתה יודע מה הנרצח לבש?״ שאלה זי.
הבנס הניח יד על התיקייה. ״תיק מספר 98-2425. שם הנרצח סקיילר וינגייט. לפי דברי השוטרים, הוא לבש חולצה שחורה־לבנה מכותנה. נראה שהתיאור תואם את מה שיש לנו כאן.״
זי נאנחה כאילו שמעה את כל זה בעבר. ״אתה מתעלם מכמה עובדות, מר הבנס.״
״את זוכרת את המקרה?״ שאלתי.
״הוא עשה הרבה רעש בזמנו.״
״ממה הוא מתעלם?״ שאלה שרה.
״אם אני זוכרת נכון,״ אמרה זי, ״נערכה בדיקת דנ״א לדם שנמצא על מכנסי הג׳ינס שג׳יימס הריסון לבש כאשר נעצר. התוצאה היתה התאמה מושלמת לקורבן.״
שרה ואני הפנינו את מבטינו להבנס.
״בדיקת הדנ״א נעשתה אחרי ההרשעה,״ אמר הבנס. ״הריסון דרש ומימן אותה בעצמו.״
״מה זה משנה?״ אמרה שרה.
״למה מישהו שמגיש ערעור יממן בדיקת דנ״א שתגלה שהוא אשם ללא ספק?״ שאל הבנס.
״ייאוש,״ אמרה זי. ״אם תחקור מספיק סיפורים כאלה, תדע מה זה.״
הרמתי את פיסת הבד הקרועה. ״הם עדיין מחזיקים בחולצה כראיה?״
״אם האיש הזה מת בכלא,״ אמרה שרה, ״למה שהם ישמרו משהו?״
כולנו פנינו שוב אל זי, שבמשך דקה נראתה כאילו היא משקיעה בכך מחשבה רבה. היא שרבטה משהו על פנקס והעבירה אותו להבנס. ״אחרי שתיק נסגר, הפרוטוקולים והראיות הפיזיות עוברות למשמורת של ארכיון מחוז קוּק. הפרוטוקולים ומסמכים משפטיים נוספים מאוחסנים בגנזך המסמכים. ראיות פיזיות נשמרות במחסן של המחוז. רשמתי לך כאן את שתי הכתובות וכמה שמות. אני בספק אם נשאר משהו, אבל אם כן, שם תמצא את זה.״
״ייתנו לנו להיכנס?״ שאל הבנס. ״כלומר, אם נגיד להם שאנחנו מ׳מדיל׳?״
״סביר להניח שלא. אני אעשה כמה טלפונים אחר הצהריים ואשלח לך אימייל אם אקבל אישור. בהנחה שכן, גשו לשם ותראו אם אתם יכולים לגלות משהו על החולצה. תראו לי משהו מוחשי בפגישה הבאה שלנו, משהו שיאפשר לנו לעקוף את בדיקת הדנ״א... או שנמשיך הלאה. נשמע לכם הוגן?״
הבטנו זה בזה והנהנו. זי הכניסה את הבד הקרוע אל המעטפה האפורה וצבטה אותה בין אצבעותיה. ״בינתיים זה יישאר אצלי. ועכשיו, יש כאן עוד מישהו שרוצה לחלוק איתנו משהו? כרטיס ברכה לחג המולד מג׳ון ויין גייסי? חזייה ותחתונים של ריצ׳רד סְפֶּק? לא? יופי. אם מר הבנס ירשה לנו, אשמח לגזול עשר דקות מזמנכם היקר כדי לדבר על חמש מאות התיקים האחרים שאנחנו חוקרים כאן במדיל.״