חלומה של נורה: דיוקן היסטורי של שבט בדואי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חלומה של נורה: דיוקן היסטורי של שבט בדואי
הוספה למועדפים

חלומה של נורה: דיוקן היסטורי של שבט בדואי

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

ד"ר קובי פלד הוא אדריכל והיסטוריון, איש אוניברסיטת בן־גוריון בנגב, העוסק בחקר החברה הערבית הפלסטינית בישראל. ספריו הקודמים: ארכיטקטורה של זיכרון קיבוצי: זיכרון מרד גטו ורשה בקיבוץ יד מרדכי (2008); ארכיטקסטורה: הבית הערבי כטקסט חברתי (2012).

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר
"נורה הייתה נאה ויפה, ובכל העדרים, לא כאן ולא בשום מקום, אין יפה כמו נורה..."
 
חלומה של נורה הוא מסע היסטורי שאין כדוגמתו בעקבות בדואית יפהפייה משבט עַרַבּ אל־מַוַאסִי, שאחד מפלגיו שכן בגליל העליון עד סתיו 1948. בהגיע המלחמה לפתח אוהלה נמלטה נורה ועמה בני שבטה, ואיש מהם לא שב. זהו סיפורה וסיפור היחסים שנרקמו בין אנשי השבט ובין איכרים מהכפר הנוצרי פסוטה, שנותר על מכונו. הספר מבוסס על זיכרונות פלאחים ונוודים למחצה, שדמויות אותם בדואים שגלו מהארץ ומקצת עלילותיהם לא נשתכחו מלִבם. במסכת הזיכרונות הנפרשת לאטה בספר עובר כחוט השני סיפורה של נורה, שדבר יופייה ושנינותה לא מש מזיכרונם של שכניה משכבר הימים. סביב דמותה המסתורית נטווה דיוקן בני שבטה כאריג של סיפורים על ימים כתיקונם וימי חג ומועד, גילויי ידידות והבטחות אהבה, עלילות רצח ותחבולות נקמה.
 
מחקר זה אינו תרגיל תמים בהיסטוריה שבעל פה, אלא דוגמה עשויה בשקידה, המראָה מה רב כוחה של היסטוריה שחומריה הם זיכרונות ומגלָה בלא חשש את חולשותיה. מבעד למסך השנים והשכחה עולים בחלומה של נורה צלילים רחוקים, שברי דברים וקטעי סיפורים, שרידים יחידים במינם לעולמם של בני אדם שלא הותירו אחריהם תיבות מסמכים ולא הטביעו חותם על גבי הנוף. כשברי כד עתיק לוקטו רסיסי זיכרונות אלה והודבקו יחדיו ועתה הם מרכיבים תמונת דיוקן קיבוצי, שחרף כל פגמיה מחיָה להפליא פיסת חיים ערביים שלא נותר להם כל זכר. היסטוריה זו מעוצבת בספר כעלילה בלשית, כחקירה סוציולוגית וכהרפתקה אנתרופולוגית, אך בסופו של דבר מתדפק הסיפור – סיפורה של נורה ועלילות בני שבטה – על שערי היסטוריה זו ומתמזג בה, ובעצמותיה היבשות מפיח רוח חיים.

פרק ראשון

פתח דבר
 
למן שנות השבעים של המאה התשע עשרה, לפחות, ועד 1948, שכן פלג של עַרַבּ אל־מַוַאסִי, הגדול בשבטי הבדואים בגליל בתקופת המנדט, בסביבות הכפר הערבי פַסוּטַה, שתושביו יוונים קתולים.[1] פסוטה נותרה על מכונה במלחמת 1948, אך שכניה המוסלמים, שהיו נוודים למחצה בעת ההיא וחיו בסימביוזה עם הפלאחים הנוצרים, נאלצו לעזוב את חבל הארץ ההררי שהיה להם לבית זה שבעים שנה ויותר ונמלטו ללבנון.
בספרות המקצועית העוסקת במקומות היישוב הפלסטיניים שנהרסו במלחמה לא נזכר דבר קיומה של קבוצה שבטית זו, ואילו בספרות ההיסטורית, האתנוגרפית והגאוגרפית על ערביי הארץ אזכוריה מועטים ודלים מאוד. למעשה, פרט לשמם, המופיע ליד שמה של פסוטה במפת קרן הסקר הבריטית (Palestine Exploration Fund), שנתפרסמה ב־1880, המידע על אודותיהם דל ערך.
ואולם בזיכרונותיהם של זקני פסוטה ויישובי הסביבה, שאינם חפים, כמובן, מבעיות וממגבלות, בעיקר משום שהעבר נצבע בהם בגוני ההווה ומפאת תעתועי הזיכרון, שמו של פלג השבט האמור לא נמחה, וסיפורי אנשיו שרירים וקיימים. בנפשותיהם של אנשי הגליל העליון, פלאחים ונוודים למחצה בעברם, שנותרו בתחום מדינת ישראל לאחר המלחמה, שמור אוצר בלום של זיכרונות על עולמם של עַרַבּ אל־מַוַאסִי ועל יחסי השכנות שהתרקמו עמם, ואף פיסות מידע על הגורל שפקד אותם אחרי המלחמה.
ספר זה שם לו למטרה לשזור סיפורים ושברי סיפורים אלה בתוך הקשריהם ההיסטוריים, על ממדיהם הגאוגרפיים, הכלכליים, החברתיים, התרבותיים והפוליטיים, וליצור אריג אחד, יריעה היסטורית רחבה וצפופה, כמשקל נגד לשכחה ולהשכחה. יריעה זו נפתחת בזיכרון מסוים על אישה מבנות השבט, שהניסיון להתחקות אחר עקבותיה הוליד חיבור זה, ומתוכו צמח העניין בבני שבטה, הנוודים למחצה, ובנסיבות חייהם, שיש בהן כדי להבהיר את דמותה. סביב דיוקנה של אישה זאת, נוּרַה שמה, נרשם סיפורם של עַרַבּ אל־מַוַאסִי, ומבעד לדמותה המשוערת העולה בְּאוב ההיסטוריה נפרש לנגד עיני הקורא המרחב המיוחד שבין חיי הנוודות למחצה לחיי עבודת האדמה בתקופה רבת תהפוכות בתולדות ארצנו.
הכתיבה ההיסטורית, הגאוגרפית והאתנוגרפית לסוגיה על מקומות היישוב הערביים שנמחו במלחמת 1948, לא כל שכן על אודות קבוצות שבטיות שכלתה אליהן הרעה באסונה של החברה הפלסטינית, עדיין נתונה בראשיתה. התיעוד הפלסטיני של ערים, כפרים ומאהלים שחרבו והוחרבו במלחמה ולאחריה, שיטתי ומקיף ככל שיהיה, עניינו בהיסטוריה חברתית ותרבותית מוגבל למדיי, ולרוב (ואולי בצדק) הוא חסר לחלוחית. חיבור זה נועד למלא חלל זה, ויש בו משום קריאה, שהיא בגדר קריאה אחרונה, כי הזמן קצר והמלאכה מרובה, לכתוב על מקומות היישוב הערביים שנעזבו, נהרסו ונמחקו מן המפות. כוונתו להשיב למקומות את סיפוריהם ולארץ את תווי פניה שנמחו.
שתיקתם של הנוודים למחצה בספר זה רועמת. הם נמלטו צפונה ללבנון ומשם נפוצו לכל עבר. סיפורם מסופר בידי אחרים, שכניהם בני פסוטה ויישובי הסביבה. ציטוטים מתוך זיכרונותיהם של השכנים לשעבר הם מרכיב בולט בטקסט זה, לצד עיון היסטורי רב ממדי, הן בשגרת חייהם של עַרַבּ אל־מַוַאסִי והן במאורעות יוצאי דופן שאירעו להם. גם לשתיקותיהם של הזוכרים ניתן ביטוי בחיבור זה, לְמָה שנאמר מתוך מה שלא נאמר, לְמָה שהובע במבע עיניים, במחווה של הגוף.
דיוקן מחורר ומטולא זה, שבלעדיו איננו יודעים על עַרַבּ אל־מַוַאסִי מן הגליל העליון דבר וחצי דבר, צמח ונבנה מתוך ראיונות שנתקיימו כמעט כולם בערבית. לכל אורך הטקסט, הן בגופו והן בשוליו, הובאו קטעי דברים בערבית (בתעתיק ובתרגום), וניחוח הערבית בטקסט העברי נשמר ככל האפשר, מבלי שהדבר יפגום בבהירותו. כמו כן, אינני מעלים מן הטקסט את דרכי אל תוך העלילה, את חיפושיי הנואשים והצלחותיי המקריות ואת חוויות המפגש עם הזוכרים, אך אינני מניח לכל אלה להאפיל על הסיפור. אפשר לומר שהקריאה בספר זה מחייבת "סבלנות של בדואי" או "סבלנות של היסטוריון", כיוון שחלקו הראשון מוקדש להצבת הזיכרונות בתוך הקשריהם ההיסטוריים על ממדיהם השונים שנזכרו לעיל. ואולם הסבלנות משתלמת, כך אני מקווה, כי ההיסטוריה נעשית אט אט לסיפור, והסיפור מתגלגל בעלילה כמעט בלשית, בתעלומה המותרת רק בדפיו האחרונים.
ספר זה נועד לקורא ההדיוט, שיש לו עניין בהיסטוריה של ארצנו, בתרבויות ערב בכלל ובחברה הבדואית בפרט, אך כוונתו להשכיל באותה מידה את הגאוגרף, האתנוגרף וההיסטוריון, ולכן יש בו הערות המפנות אל הספרות המקצועית הענפה שהוא נסמך עליה. החידוש העיקרי בו, בעיניי, נעוץ בכך שהוא מחיֶה את עולמם של בני אדם שהיו חלק מרקמת חיי הארץ עד 1948, אף כי נדחקו אל שולי התודעה ההיסטורית, ואף שלא הותירו אחריהם שרידים בכתב. יש בספר זה עדות לפוטנציאל הגלום בהיסטוריה שבעל פה, ולְמָה שעוד אפשר לכתוב על אודות התקופה שקדמה למלחמה.

ד"ר קובי פלד הוא אדריכל והיסטוריון, איש אוניברסיטת בן־גוריון בנגב, העוסק בחקר החברה הערבית הפלסטינית בישראל. ספריו הקודמים: ארכיטקטורה של זיכרון קיבוצי: זיכרון מרד גטו ורשה בקיבוץ יד מרדכי (2008); ארכיטקסטורה: הבית הערבי כטקסט חברתי (2012).

עוד על הספר

חלומה של נורה: דיוקן היסטורי של שבט בדואי קובי פלד
פתח דבר
 
למן שנות השבעים של המאה התשע עשרה, לפחות, ועד 1948, שכן פלג של עַרַבּ אל־מַוַאסִי, הגדול בשבטי הבדואים בגליל בתקופת המנדט, בסביבות הכפר הערבי פַסוּטַה, שתושביו יוונים קתולים.[1] פסוטה נותרה על מכונה במלחמת 1948, אך שכניה המוסלמים, שהיו נוודים למחצה בעת ההיא וחיו בסימביוזה עם הפלאחים הנוצרים, נאלצו לעזוב את חבל הארץ ההררי שהיה להם לבית זה שבעים שנה ויותר ונמלטו ללבנון.
בספרות המקצועית העוסקת במקומות היישוב הפלסטיניים שנהרסו במלחמה לא נזכר דבר קיומה של קבוצה שבטית זו, ואילו בספרות ההיסטורית, האתנוגרפית והגאוגרפית על ערביי הארץ אזכוריה מועטים ודלים מאוד. למעשה, פרט לשמם, המופיע ליד שמה של פסוטה במפת קרן הסקר הבריטית (Palestine Exploration Fund), שנתפרסמה ב־1880, המידע על אודותיהם דל ערך.
ואולם בזיכרונותיהם של זקני פסוטה ויישובי הסביבה, שאינם חפים, כמובן, מבעיות וממגבלות, בעיקר משום שהעבר נצבע בהם בגוני ההווה ומפאת תעתועי הזיכרון, שמו של פלג השבט האמור לא נמחה, וסיפורי אנשיו שרירים וקיימים. בנפשותיהם של אנשי הגליל העליון, פלאחים ונוודים למחצה בעברם, שנותרו בתחום מדינת ישראל לאחר המלחמה, שמור אוצר בלום של זיכרונות על עולמם של עַרַבּ אל־מַוַאסִי ועל יחסי השכנות שהתרקמו עמם, ואף פיסות מידע על הגורל שפקד אותם אחרי המלחמה.
ספר זה שם לו למטרה לשזור סיפורים ושברי סיפורים אלה בתוך הקשריהם ההיסטוריים, על ממדיהם הגאוגרפיים, הכלכליים, החברתיים, התרבותיים והפוליטיים, וליצור אריג אחד, יריעה היסטורית רחבה וצפופה, כמשקל נגד לשכחה ולהשכחה. יריעה זו נפתחת בזיכרון מסוים על אישה מבנות השבט, שהניסיון להתחקות אחר עקבותיה הוליד חיבור זה, ומתוכו צמח העניין בבני שבטה, הנוודים למחצה, ובנסיבות חייהם, שיש בהן כדי להבהיר את דמותה. סביב דיוקנה של אישה זאת, נוּרַה שמה, נרשם סיפורם של עַרַבּ אל־מַוַאסִי, ומבעד לדמותה המשוערת העולה בְּאוב ההיסטוריה נפרש לנגד עיני הקורא המרחב המיוחד שבין חיי הנוודות למחצה לחיי עבודת האדמה בתקופה רבת תהפוכות בתולדות ארצנו.
הכתיבה ההיסטורית, הגאוגרפית והאתנוגרפית לסוגיה על מקומות היישוב הערביים שנמחו במלחמת 1948, לא כל שכן על אודות קבוצות שבטיות שכלתה אליהן הרעה באסונה של החברה הפלסטינית, עדיין נתונה בראשיתה. התיעוד הפלסטיני של ערים, כפרים ומאהלים שחרבו והוחרבו במלחמה ולאחריה, שיטתי ומקיף ככל שיהיה, עניינו בהיסטוריה חברתית ותרבותית מוגבל למדיי, ולרוב (ואולי בצדק) הוא חסר לחלוחית. חיבור זה נועד למלא חלל זה, ויש בו משום קריאה, שהיא בגדר קריאה אחרונה, כי הזמן קצר והמלאכה מרובה, לכתוב על מקומות היישוב הערביים שנעזבו, נהרסו ונמחקו מן המפות. כוונתו להשיב למקומות את סיפוריהם ולארץ את תווי פניה שנמחו.
שתיקתם של הנוודים למחצה בספר זה רועמת. הם נמלטו צפונה ללבנון ומשם נפוצו לכל עבר. סיפורם מסופר בידי אחרים, שכניהם בני פסוטה ויישובי הסביבה. ציטוטים מתוך זיכרונותיהם של השכנים לשעבר הם מרכיב בולט בטקסט זה, לצד עיון היסטורי רב ממדי, הן בשגרת חייהם של עַרַבּ אל־מַוַאסִי והן במאורעות יוצאי דופן שאירעו להם. גם לשתיקותיהם של הזוכרים ניתן ביטוי בחיבור זה, לְמָה שנאמר מתוך מה שלא נאמר, לְמָה שהובע במבע עיניים, במחווה של הגוף.
דיוקן מחורר ומטולא זה, שבלעדיו איננו יודעים על עַרַבּ אל־מַוַאסִי מן הגליל העליון דבר וחצי דבר, צמח ונבנה מתוך ראיונות שנתקיימו כמעט כולם בערבית. לכל אורך הטקסט, הן בגופו והן בשוליו, הובאו קטעי דברים בערבית (בתעתיק ובתרגום), וניחוח הערבית בטקסט העברי נשמר ככל האפשר, מבלי שהדבר יפגום בבהירותו. כמו כן, אינני מעלים מן הטקסט את דרכי אל תוך העלילה, את חיפושיי הנואשים והצלחותיי המקריות ואת חוויות המפגש עם הזוכרים, אך אינני מניח לכל אלה להאפיל על הסיפור. אפשר לומר שהקריאה בספר זה מחייבת "סבלנות של בדואי" או "סבלנות של היסטוריון", כיוון שחלקו הראשון מוקדש להצבת הזיכרונות בתוך הקשריהם ההיסטוריים על ממדיהם השונים שנזכרו לעיל. ואולם הסבלנות משתלמת, כך אני מקווה, כי ההיסטוריה נעשית אט אט לסיפור, והסיפור מתגלגל בעלילה כמעט בלשית, בתעלומה המותרת רק בדפיו האחרונים.
ספר זה נועד לקורא ההדיוט, שיש לו עניין בהיסטוריה של ארצנו, בתרבויות ערב בכלל ובחברה הבדואית בפרט, אך כוונתו להשכיל באותה מידה את הגאוגרף, האתנוגרף וההיסטוריון, ולכן יש בו הערות המפנות אל הספרות המקצועית הענפה שהוא נסמך עליה. החידוש העיקרי בו, בעיניי, נעוץ בכך שהוא מחיֶה את עולמם של בני אדם שהיו חלק מרקמת חיי הארץ עד 1948, אף כי נדחקו אל שולי התודעה ההיסטורית, ואף שלא הותירו אחריהם שרידים בכתב. יש בספר זה עדות לפוטנציאל הגלום בהיסטוריה שבעל פה, ולְמָה שעוד אפשר לכתוב על אודות התקופה שקדמה למלחמה.