קבלה ופסיכואנליזה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
קבלה ופסיכואנליזה
מכר
מאות
עותקים
קבלה ופסיכואנליזה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

קבלה ופסיכואנליזה

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

חביבה פְּדָיָה‎‎ היא חוקרת יהדות ותרבות ומשוררת ישראלית. פרופסור מן המניין בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן-גוריון, עמיתה בכירה במכון ון ליר ומנהלת בית הספר לכתיבה יוצרת של הליקון.

חביבה פדיה עוסקת בשירה הן ככותבת והן כחוקרת ספרות ושירה ובכתיבת מסות עקרוניות בביקורת תרבות. במחקרים אלה היא משלבת פרספקטיבה כוללת על סוגיות של מזרח ומערב מתוך התחשבות במגמות, בהלכי רוח ובדחפים רוחניים, כמו גם בכוחות חברתיים. במסגרת זו היא אף עוסקת בסוגיות של אורבניזם והגירה. כמשוררת היא קיבלה את פרס נשיא המדינה לספרות (על ספר השירה "מוצא הנפש"), את פרס התאחדות המו"לים (על ספר השירה "מתיבה סתומה"), ואת פרס יהודה עמיחי לשירה (על ספר השירה "דיו אדם").‏
זכתה בפרסים ומלגות רבים, בהם מלגות קרן הזיכרון לתרבות יהודית, מענק ות"ת, קרן יניב, קרן לקריץ, פרס הרי הרשון, פרס ברנשטיין על ספר שירה מקורי (1997), פרס ורבורג ומענק הקרן הלאומית למדעים של האקדמיה למחקר בנושא האקסטזה.

תקציר

עולם הקבלה והמיסטיקה היהודית מלווה את העם היהודי והאנושות כולה מזה אלפי שנים ולא ניתן לתאר את היהדות בלעדיו. הוא השפיע על עולם ההלכה והמנהגים, על מחשבת ישראל, על הקשר שבין האדם ואלוקיו, על הקשר שבין האדם לסביבתו ובין האדם לנפשו ולתודעתו.
 
מאז שפיתח זיגמונד פרויד את הפסיכואנליזה לפני למעלה ממאה שנה, הפכה שיטת טיפול זו לאחת אבני היסוד של הפסיכולוגיה. הפסיכואנליזה מפצחת את "תורת האישיות" של האדם ובאמצעותה מתמודד האדם מחדש עם עצמו, אישיותו, סביבתו והאירועים הפוקדים אותו.
 
בספרה החדש קבלה ופסיכואנליזה לוקחת חביבה פדיה את שני העולמות האלו, המשפיעים רבות על מסע חייו של כל אדם ומציגה תפיסה מחודשת של המיסטיקה היהודית בעימות עם שדות משמעותיים חיצוניים. פדיה  יוצרת את הגשר שבין שני העולמות, מפרשת את עולם הקבלה באמצעות כלי הפסיכואנליזה, ובלא לוותר או להמעיט בערכן של אחד מעולמות אלו, מציגה בפני הקורא יצירה שכולה גשר בין שני עולמות דעת מרתקים אלה.
 
 
ספר זה מצטרף למדף היצירות המפואר של פרופסור חביבה פדיה- סופרת, משוררת, חוקרת הדת היהודית, מבקרת תרבות ומנהיגה רוחנית. חביבה פדיה היא אם לבת, ראש מרכז אלישר לחקר מורשת יהדות ספרד והמזרח באוניברסיטת בן גוריון ותושבת באר שבע.

פרק ראשון

פתח דבר
לספר את הסיפור מחדש
 
זמן רב פיעם בי החלום להעלות על הכתב חיבור העוסק בהיבטים של הדרך הרוחנית המיסטית היהודית הטהורה, המבודדת מהקשרים חברתיים, לאומיים ופוליטיים.
"ספר יצירה" מדבר על שלושה גורמים לשוניים בבריאת העולם: ספר, סופר וסיפור. ניתן לפרש זאת כך שכל תהליך של מסירת ידע חייב להכיל שלושה גורמים: ספר - העיון בכתבים המקודשים, סופר - קיומו של מורה מוסר ידע, וסיפור - ההיבט של הקיום והביצוע, כלומר ידע הנלמד מתוך הפנמה ודרך חיים. באשר אלי, למדתי מספרים, היו לי מורים בשר ודם ורוח, ואני הולכת בדרך; אני יכולה לנסות לספר את הסיפור.
הדרך הרוחנית היהודית היא דרכו של ה"אני" אל ה"עצמי" (Self)וממנו אל האלוהי. לצורך הגדרה ראשונית נאמר, שהאני הוא הדרגה הראשונית יותר של ארגון האישיות, שהחיפוש הרוחני נערך מתוכו, כאשר האדם באופן מודע תר אחר הרוח, ולעתים החיפוש נערך על אפו ועל חמתו של האני, כשהלא־מודע בוקע מאליו; העצמי הינו הממד העמוק או המוחלט של התודעה, הממד שמעבר לאני, הממד שבו הוא חש מחובר לטרנסצנדנטי. המסע של האדם, הסגור בתודעת האני, אל עבר העצמי, הבירור הוא בירור של כל אחד מהגורמים הללו; מיהו האני, מהו העצמי ואם האלוהי הוא גורם טרנסצנדנטי או שמא ניצוץ ממנו, המופנם אל תוך העצמי.
החיפוש של האדם התר אחר העצמי - הממד העמוק או המוחלט של התודעה - נערך מתוך הבניות, התניות יסוד; נקרא להן קונפיגורציות, או קונסטרוקציות שונות של האני, כאשר האני יוגדר כדרגה הראשונית יותר של ארגון האישיות, שהחיפוש נערך מתוכו ולעתים קרובות אף על פיו. שאלת היסוד של חיבור זה הינה, מה הן הדרכים לקיים זיקה חיה ופורייה בין האני והעצמי, על פי מקורות המיסטיקה היהודית. אני סבורה שבירור עמוק של מכלול דרכים אלו, תוך שימוש במודלים מן הפסיכואנליזה ותחומים משיקים, עשוי להעניק לאדם בן זמננו כלים רלוונטיים בדרכו להתפתחות רוחנית.
בירור דרכים אלו ותרגומן לשפת הפסיכואנליזה אינו דבר של מה בכך. כשם שהפסיכואנליזה אינה מקשה אחת, וכל תיאורטיקן מבנה את ארגון האישיות על נטיותיו ועל פי הנחות היסוד שלו, כך גם המיסטיקה היהודית, פנים רבות לה, וכל סוגה קבלית יש לה את הנחותיה ונטיותיה.
צורות ארגון שונות של האני מהוות כלא או מקפצה לגילויו. האני הוא כלי שלא ניתן לעקוף לשם צמיחה עם העצמי, איתו ודרכו. אין מבנה אחד של האני וגם אין תחושה סגולית אחת מוחלטת של העצמי (אם כי התיאורים והתפיסות של האני רבים מתפיסות העצמי), כמו כן יחסי אני-עצמי הם סוג של אינטראקציה שעשויה להיות שונה בחוויות שונות. המבניוּת האנושית השונה הזאת מתגלה באופנים שונים בספרות ובשירה, בחוויות ובתפיסות עולם מיסטיות. גם הפסיכואנליזה, מתוך תפיסת העולם שהיא מייצגת, חוקרת את הנפש, את האני, בדרכה שלה.
מנקודת המבט שלי: אסכולות פסיכואנליטיות שונות מהוות דוגמה להעדפות או לנטיות לארגון האני, שמשקפות לא רק את העין המתבוננת החוצה אלא בה במידה גם את המתאר עצמו; ובהתאמה, אסכולות מיסטיות שונות משקפות את הנטייה לטיפוס מסוים של חוויה מיסטית, שגם מאחוריו עומדת טיפולוגיה כזאת או אחרת של האני.
לכן אין גישה פסיכולוגית אחת המתאימה לבאר על פיה את הקבלה כולה. יש אסכולות פסיכואנליטיות ושיטות קבליות שיש בהן התאמה גבוהה יותר, ויש לעשות את השידוך ביניהן ברגישות, תוך שימת לב לשוני.
 
***
 
הגדרת העבודה שלי את האני תופסת אותו כאופנים וצורות של ארגון האישיות שעל פני השטח; האני הוא תהליך או פרויקט ארגוני לא־מודע של כלל המבנה הנפשי. האני הוא קיטוע מסוים בזמן ובמרחב. העצמי הוא גורם שאפשר להשוות אותו אם לגרעין פנימי ואם לרשת, העצמי הוא פתוח ואינסופי, מבטא את הייחודיות הסגולית הפרטית ביותר של האדם. העצמי אינו זהה לתופעה נפשית אחידה בתוך האדם ולא זהה לאחד מכוחות המערך האישיותי, כמו הסתמי (Id); הוא קרוב למצב התודעה בטרום ההכרה שלה ומכיל אינספור מצבי הוויה. יש שיגדירו אותו כ"ידוע שלא נחשב", יש שיגדירו אותו כשארית המקור, ויש שבלשון הקבלה יאמרו שהוא־הוא שמכיל את הניצוץ האלוהי השבוי בכל אדם, הווה אומר האלמנט הסינגולרי. מערך היחסים של אמיתי ושקרי הוא רק אחד מאלה שעשויים לעתים להתקיים בין האני ובין העצמי, אך הוא אינו ממצה כי העצמי כשלעצמו הוא יותר מ"העצמי האמיתי"; הוא אינו קונסטרוקציה אחת נגישה המכילה את הכול.
דיאלקטיקה זו מאפשרת לצטט את הגל: "האמיתי הוא ההתהוות של עצמו, העיגול שסופו מונח בו מראש כתכליתו ומהווה את ראשיתו, ואשר אינו ממשי אלא באמצעות פיתוחו וסופו".[1]
היכולת להביא לקשר מלא את מערך היחסים בין האני ובין העצמי בצורה שיש בה משום יכולת טמיעה ומנוחה של האני בעצמי ומשום יכולת החצנה ומימוש של הסינגולריות האנושית של האדם - הריהי אחד מהשיאים הנכספים בחייו של אדם.
מבנה זה משמעותו שמעבר לחלוקות היררכיות בין הסתמי, האגו והסופר־אגו של פרויד - או מכיוון אחר: הממשי, הדמיוני והסימבולי של לאקאן - האני הוא הקונסטרוקציה שנרקמה בין כל אלה, בין שהיא פעילה היטב ובין שהיא נתפסת מבחוץ כחריגה או כבעלת הפרעה.
עשויים להיות יחסים של מגע או חוסר מגע בין האני ובין העצמי, יחסים של חוסן וחולשה, נגישות מהירה וכדומה. בסופו של דבר, היחסים בין האני ובין העצמי מבליטים את העובדה שיש ביצורי אנוש יסוד כפילי השואף לאינטגרציה או לקשר ולזיקה. מטבעו של העצמי הוא מכיל יסודות אחדותיים יותר או אינסופיים יותר ומרובים לאין קץ, דבר הקרוב לתפיסת האחד או האפס.
היות שכך, לפני שנתחיל לדון באופנים שונים של האני והעצמי, אציע את הארגון המערכתי שלהם המבטא את השקפתי שלי: בגורם הפנומן האנושי ישנן שתי מערכות השואפות לקשר או סובלות מנתק ביניהן - האני והעצמי, כאשר מערכת האני מכילה דיאלקטיקה של שלושה: איד, אגו וסופר־אגו, ואילו מערכת העצמי מכילה יסוד סינגולרי הנתפס כאחד, כאינסוף או כאפס.
הדיאלקטיקה של הקשר בין שתי המערכות היא הגורם הרחב החופף על שתי המערכות יחד, שכל אחת מהן היא קונפיגורציה שונה. בתוךתוכה של מערכת השלושה מתקיימת כמובן דיאלקטיקה פנימית, ואילו בתוך המערכת האחדותית/אינסופית/אפיסתית יש תנועה מתמדת וריצודים בין מצבים פתוחים או סגורים של הוויה ורוח ותחושה, הנמצאים או לא נמצאים בקשר עם מערכת האני. כאמור, בספר זה נתחקה אחר מקצת הדרכים, השפות וההמשגות של היחסים בין גורמים אלה, אם בקבלה ואם בפסיכואנליזה.
 
למה להשוות בין קבלה ופסיכואנליזה? תחילה יש להדגיש כי השוואה אין משמעותה רדוקציה או זהות. השוואה לעתים מספקת דווקא הזרה למערכת קיימת מוכרת, או תובנה סטרוקטורלית המוענקת לחומר מיתי, או לעתים פשוט מאוד העשרה, העשרה הנוצרת מעצם ריבוי השפות ומערכות הדימויים שבאמצעותן ניתן לדון בדברים שונים. על מנת שמשהו ייגע בנו או יעורר אותנו איננו זקוקים תמיד רק למושג או לרעיון אלא דווקא לדרך שבה מובעים הדברים, לתמונה כמכלול, ומבחינה זאת ודאי שהקבלה והחסידות הן אוצר בלום של סיפורים ותמונות, תיבת האוצרות המיתולוגיים שעליהם נשענת המיסטיקה בעודה מעבדת שיטה ודרך רוחנית; זוהי תיבת התהודה הפנימית והעשירה ביותר של היהדות. כל הזרה והארה שלה מעמיקות את הקשב שלנו לעצמנו.
כך שאם הפסיכואנליזה נותנת מבנים ושפות מושגיות לדיון, ההשוואה למקורות המיתוס והמיסטיקה מצד אחד מחדדת קונסטרוקציות הקיימות בחומר המיסטי, ומצד שני מעשירה את הדיון בדיוק באותו הממד העל־זמני שלו, ממד שהוא עשיר ורחב יותר מהדיון המושגי הצר, פרי הגות של אדם מסוים בתקופה מסוימת. באופן זה גם ניתן לייצר הזרה ליהדות ולהעמיד מחדש במרכז השיח כמה עקרונות תודעה וחיים הקיימים בה במובהק, אלא שנדחקו הצִדה בתהליכים הגמוניים רבניים וקאנוניים שונים. ישנם אוצרות נפלאים במיסטיקה של המזרח הרחוק - הודו, יפן, סין וטיבט; אך האוצר ה"פשוט", הקרוב אלינו - כאותו משל חסידי המתאר אוצר הנמצא במחבוא מתחת לכרעי מיטתך שלך - דווקא הוא מוכחש. אנו נוסעים רחוק כדי להגיע קרוב. כך למשל בעת שהותי בהודו ביקש אותי אינספור פעמים המהרישי שעמו אני בקשר לשמוע הסברים על הקבלה.
 
***
 
המיסטיקה היהודית והאפשרויות המיוחדות הגלומות בה בהובלה אל העצמי עוד עמדו לנגד אוזנו הכרויה של מרטין בובר במפעלו "אור הגנוז" ובהשראה הכללית שינק מן המעשיות החסידיות. אולם הפנמת המיסטיקה היהודית לתוך הלאומיות היהודית, המצב המדיני הסבוך מבחינה פוליטית, והעירוב בין מוסדות דת ומדינה בישראל - כל אלה יצרו חירשות בסיסית למסרים הרוחניים שלה. במקום אסכולות רוחניות יש לנו מגזרים חברתיים; במקום שאיפה להתפתחות רוחנית, המיסטיקה היהודית נדמית כמיסטיקה מדינית.
מצבו של בובר הנזכר, שעמד מול עולם הולך ונעלם נוכח המודרנה שהלכה ונגסה במזרח אירופה, וחש כי עליו לעשות כל שביכולתו על מנת להנציח את מה שזיהה כבעל ערך לדורות, הוא אבטיפוס למצבי שלי, בזיקה לחומרים מהמיסטיקה היהודית ממזרח אסיה, שגם היא בגדר עולם הולך ונעלם. ההקבלה לבובר נכונה גם מבחינת הפער הבין־דורי - כמו בובר אף אני מרגישה מחויבות אל הסב ואל דורו. במובן מסוים אני הולכת בעקבותיו ובהשראתו של בובר, ובמובן אחר אני מחפשת איזון וביטוי לערוץ המעמקים שאני חוליה בשלשלתו - מסורת הקבלה עצמה.
הווריאציה של הקבלה המודרנית במזרח אסיה, בבל למשל, היתה כזאת שהועלתה על הכתב לפי מסורת הקבלה ממש, בעוד אורחות החיים גילמו את כל המבנים והפרקטיקות המתאימים לעולם החסידות. מקובלים מן המזרח, מזרח אסיה, עדיין שמרו על כתבים גנוזים של התגלויות, חוויות מיסטיות ויומנים, כמו אצל הרב יהודה פתיה, אבי סבי, שכתב דברים שלא התיר לפרסמם, חוויות התגלות וידע, ועשה זאת באותה תקופה עצמה שבה הרב קוק והנזיר העלו על הכתב מהגיגיהם ביומניהם. אולם הוא גזר על הדברים להישמר בסוד; הם עסקו בעדכון למאה העשרים, והוא עדיין ייצג את יום האתמול, וכתביו מגלים הקבלה גבוהה יותר ל"ספר החזיונות" של הרב חיים ויטאל מן המאה השש־עשרה מאשר ל"אורות" של הרב קוק בן המאה העשרים.
ר' נחמן מברסלב, שהסתלק לבית עולמו לפני כמאתיים שנה, כבר תיאר את המצב הקיומי כמצב הישרדותי. האדם מתחיל מהשלכה לאי בודד רגע לאחר שנטרפה ספינתו וכל אוצרותיו טבעו בים. בכל זאת הוא מקבל מסר מוזר מנשר המקיש על חלון המגדל באי הבודד; המסר לקבוצת הניצולים הוא: "שובו אל האוצרות שלכם והשתמשו בם".
אני נוסעת אם כן אל עולם שנעלם, כי בנוסעי אל מסורת הקבלה לפני שני דורות, אני גם נוסעת אל עדותה של המיסטיקה היהודית טרום המצב המדיני; אל ערוץ ישיר שבו המיסטיקה היהודית לא תרגמה ולא פירשה את המצב המדיני. היופי הקיים במצוות ובטקסים כפרקטיקות של היטהרות - שמרניות בביצוע אך מתעדכנות ברוח- קבור גם הוא תחת מערכת היחסים המסובכת של דת ומדינה. בספר זה בחרתי לבודד את הסוגיות ולהתמודד רק עם הגרעין הרוחני הטהור, ככל שזה ניתן ובמידת האפשר.
 
***
 
אין בספר זה הדרכות ל"קפיצת דרך" אל ה"הארה". אינני מאמינה באפשרות של מצב רוחני ללא עמל קשה ומפרך במישור המעשים, ההתנהגות, האתיקה והפרקטיקה של החיים. בספר זה לא הקדשתי דיון ישיר לאתיקה, אני מניחה שהיא נמצאת בבסיס הדרך, ואילו הדרך המתוארת בספר זה מתחילה בשלב שלאחר מכן. וכך אנו למדים ממשנת חסידים עתיקה שהשתמרה במדרש:
 
והלא פינחס בן אלעזר עומד; מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ:
בין גוי בין ישראל, בין איש בין אשה, בין עבד בין שפחה,
הכל לפי מעשיו של אדם - רוח הקדש שורה עליו.
 
אכן, הדרך פתוחה היא לכול ללא הבדל דת, גזע, לאום, ריבוד חברתי או מין - אולם היא אינה נגישה כלל לאף אדם ללא מסד העשייה, ההתנהגות וטוהר המידות בין אדם לחברו: הכול לפי מעשיו של אדם -רוח הקודש שורה עליו.
יסודות דרך זו, ייתכן שהינם בהבניה מאז ימי הילדות. מה שקלטתי מסבי, שאול פתיה, שהיה מכונה "חכם" בקרב בני עדתו - קלטתי בעיקר מהתנהגותו, וכן מתוך שיעורי קבלה או שיחות על קבלה ששמעתי מפיו ומהפעמים שהייתי עדה לפירושי החלום שנתן, אם כשבאו לפתחו ואם כשביקר אחרים. במובן זה, אשרי שזכיתי ל"מפי סופרים". אולם אחר כך עברו כל היסודות הפנימיים המסורתיים שקיבלתי מסע ארוך; הם נמסרו לי בצמצום שאכילם כיכולת ילדה, נתרעשו בתהליך של שבירה אחרי שפגשו במערכות הידע האקדמי, אחר כך החלו לשאוף לתיקון: שבתי וצָרפתי את הדרך בזיקה למערכות הידע הכתובות הרחבות של הקבלה והחסידות, ובחרתי בחלק מיסודות אלה מחדש מתוך ניסיוני, מלימודי ומתהליך התפתחותי והכרתי במהלך הוראה, מריפוי עצמי ומייעוץ לאחרים ומתוך השוואה לתיאוריות שעניינו אותי במיסטיקה היהודית ובתרבויות העולם בכלל וכן בפסיכואנליזה.

חביבה פְּדָיָה‎‎ היא חוקרת יהדות ותרבות ומשוררת ישראלית. פרופסור מן המניין בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן-גוריון, עמיתה בכירה במכון ון ליר ומנהלת בית הספר לכתיבה יוצרת של הליקון.

חביבה פדיה עוסקת בשירה הן ככותבת והן כחוקרת ספרות ושירה ובכתיבת מסות עקרוניות בביקורת תרבות. במחקרים אלה היא משלבת פרספקטיבה כוללת על סוגיות של מזרח ומערב מתוך התחשבות במגמות, בהלכי רוח ובדחפים רוחניים, כמו גם בכוחות חברתיים. במסגרת זו היא אף עוסקת בסוגיות של אורבניזם והגירה. כמשוררת היא קיבלה את פרס נשיא המדינה לספרות (על ספר השירה "מוצא הנפש"), את פרס התאחדות המו"לים (על ספר השירה "מתיבה סתומה"), ואת פרס יהודה עמיחי לשירה (על ספר השירה "דיו אדם").‏
זכתה בפרסים ומלגות רבים, בהם מלגות קרן הזיכרון לתרבות יהודית, מענק ות"ת, קרן יניב, קרן לקריץ, פרס הרי הרשון, פרס ברנשטיין על ספר שירה מקורי (1997), פרס ורבורג ומענק הקרן הלאומית למדעים של האקדמיה למחקר בנושא האקסטזה.

עוד על הספר

קבלה ופסיכואנליזה חביבה פדיה
פתח דבר
לספר את הסיפור מחדש
 
זמן רב פיעם בי החלום להעלות על הכתב חיבור העוסק בהיבטים של הדרך הרוחנית המיסטית היהודית הטהורה, המבודדת מהקשרים חברתיים, לאומיים ופוליטיים.
"ספר יצירה" מדבר על שלושה גורמים לשוניים בבריאת העולם: ספר, סופר וסיפור. ניתן לפרש זאת כך שכל תהליך של מסירת ידע חייב להכיל שלושה גורמים: ספר - העיון בכתבים המקודשים, סופר - קיומו של מורה מוסר ידע, וסיפור - ההיבט של הקיום והביצוע, כלומר ידע הנלמד מתוך הפנמה ודרך חיים. באשר אלי, למדתי מספרים, היו לי מורים בשר ודם ורוח, ואני הולכת בדרך; אני יכולה לנסות לספר את הסיפור.
הדרך הרוחנית היהודית היא דרכו של ה"אני" אל ה"עצמי" (Self)וממנו אל האלוהי. לצורך הגדרה ראשונית נאמר, שהאני הוא הדרגה הראשונית יותר של ארגון האישיות, שהחיפוש הרוחני נערך מתוכו, כאשר האדם באופן מודע תר אחר הרוח, ולעתים החיפוש נערך על אפו ועל חמתו של האני, כשהלא־מודע בוקע מאליו; העצמי הינו הממד העמוק או המוחלט של התודעה, הממד שמעבר לאני, הממד שבו הוא חש מחובר לטרנסצנדנטי. המסע של האדם, הסגור בתודעת האני, אל עבר העצמי, הבירור הוא בירור של כל אחד מהגורמים הללו; מיהו האני, מהו העצמי ואם האלוהי הוא גורם טרנסצנדנטי או שמא ניצוץ ממנו, המופנם אל תוך העצמי.
החיפוש של האדם התר אחר העצמי - הממד העמוק או המוחלט של התודעה - נערך מתוך הבניות, התניות יסוד; נקרא להן קונפיגורציות, או קונסטרוקציות שונות של האני, כאשר האני יוגדר כדרגה הראשונית יותר של ארגון האישיות, שהחיפוש נערך מתוכו ולעתים קרובות אף על פיו. שאלת היסוד של חיבור זה הינה, מה הן הדרכים לקיים זיקה חיה ופורייה בין האני והעצמי, על פי מקורות המיסטיקה היהודית. אני סבורה שבירור עמוק של מכלול דרכים אלו, תוך שימוש במודלים מן הפסיכואנליזה ותחומים משיקים, עשוי להעניק לאדם בן זמננו כלים רלוונטיים בדרכו להתפתחות רוחנית.
בירור דרכים אלו ותרגומן לשפת הפסיכואנליזה אינו דבר של מה בכך. כשם שהפסיכואנליזה אינה מקשה אחת, וכל תיאורטיקן מבנה את ארגון האישיות על נטיותיו ועל פי הנחות היסוד שלו, כך גם המיסטיקה היהודית, פנים רבות לה, וכל סוגה קבלית יש לה את הנחותיה ונטיותיה.
צורות ארגון שונות של האני מהוות כלא או מקפצה לגילויו. האני הוא כלי שלא ניתן לעקוף לשם צמיחה עם העצמי, איתו ודרכו. אין מבנה אחד של האני וגם אין תחושה סגולית אחת מוחלטת של העצמי (אם כי התיאורים והתפיסות של האני רבים מתפיסות העצמי), כמו כן יחסי אני-עצמי הם סוג של אינטראקציה שעשויה להיות שונה בחוויות שונות. המבניוּת האנושית השונה הזאת מתגלה באופנים שונים בספרות ובשירה, בחוויות ובתפיסות עולם מיסטיות. גם הפסיכואנליזה, מתוך תפיסת העולם שהיא מייצגת, חוקרת את הנפש, את האני, בדרכה שלה.
מנקודת המבט שלי: אסכולות פסיכואנליטיות שונות מהוות דוגמה להעדפות או לנטיות לארגון האני, שמשקפות לא רק את העין המתבוננת החוצה אלא בה במידה גם את המתאר עצמו; ובהתאמה, אסכולות מיסטיות שונות משקפות את הנטייה לטיפוס מסוים של חוויה מיסטית, שגם מאחוריו עומדת טיפולוגיה כזאת או אחרת של האני.
לכן אין גישה פסיכולוגית אחת המתאימה לבאר על פיה את הקבלה כולה. יש אסכולות פסיכואנליטיות ושיטות קבליות שיש בהן התאמה גבוהה יותר, ויש לעשות את השידוך ביניהן ברגישות, תוך שימת לב לשוני.
 
***
 
הגדרת העבודה שלי את האני תופסת אותו כאופנים וצורות של ארגון האישיות שעל פני השטח; האני הוא תהליך או פרויקט ארגוני לא־מודע של כלל המבנה הנפשי. האני הוא קיטוע מסוים בזמן ובמרחב. העצמי הוא גורם שאפשר להשוות אותו אם לגרעין פנימי ואם לרשת, העצמי הוא פתוח ואינסופי, מבטא את הייחודיות הסגולית הפרטית ביותר של האדם. העצמי אינו זהה לתופעה נפשית אחידה בתוך האדם ולא זהה לאחד מכוחות המערך האישיותי, כמו הסתמי (Id); הוא קרוב למצב התודעה בטרום ההכרה שלה ומכיל אינספור מצבי הוויה. יש שיגדירו אותו כ"ידוע שלא נחשב", יש שיגדירו אותו כשארית המקור, ויש שבלשון הקבלה יאמרו שהוא־הוא שמכיל את הניצוץ האלוהי השבוי בכל אדם, הווה אומר האלמנט הסינגולרי. מערך היחסים של אמיתי ושקרי הוא רק אחד מאלה שעשויים לעתים להתקיים בין האני ובין העצמי, אך הוא אינו ממצה כי העצמי כשלעצמו הוא יותר מ"העצמי האמיתי"; הוא אינו קונסטרוקציה אחת נגישה המכילה את הכול.
דיאלקטיקה זו מאפשרת לצטט את הגל: "האמיתי הוא ההתהוות של עצמו, העיגול שסופו מונח בו מראש כתכליתו ומהווה את ראשיתו, ואשר אינו ממשי אלא באמצעות פיתוחו וסופו".[1]
היכולת להביא לקשר מלא את מערך היחסים בין האני ובין העצמי בצורה שיש בה משום יכולת טמיעה ומנוחה של האני בעצמי ומשום יכולת החצנה ומימוש של הסינגולריות האנושית של האדם - הריהי אחד מהשיאים הנכספים בחייו של אדם.
מבנה זה משמעותו שמעבר לחלוקות היררכיות בין הסתמי, האגו והסופר־אגו של פרויד - או מכיוון אחר: הממשי, הדמיוני והסימבולי של לאקאן - האני הוא הקונסטרוקציה שנרקמה בין כל אלה, בין שהיא פעילה היטב ובין שהיא נתפסת מבחוץ כחריגה או כבעלת הפרעה.
עשויים להיות יחסים של מגע או חוסר מגע בין האני ובין העצמי, יחסים של חוסן וחולשה, נגישות מהירה וכדומה. בסופו של דבר, היחסים בין האני ובין העצמי מבליטים את העובדה שיש ביצורי אנוש יסוד כפילי השואף לאינטגרציה או לקשר ולזיקה. מטבעו של העצמי הוא מכיל יסודות אחדותיים יותר או אינסופיים יותר ומרובים לאין קץ, דבר הקרוב לתפיסת האחד או האפס.
היות שכך, לפני שנתחיל לדון באופנים שונים של האני והעצמי, אציע את הארגון המערכתי שלהם המבטא את השקפתי שלי: בגורם הפנומן האנושי ישנן שתי מערכות השואפות לקשר או סובלות מנתק ביניהן - האני והעצמי, כאשר מערכת האני מכילה דיאלקטיקה של שלושה: איד, אגו וסופר־אגו, ואילו מערכת העצמי מכילה יסוד סינגולרי הנתפס כאחד, כאינסוף או כאפס.
הדיאלקטיקה של הקשר בין שתי המערכות היא הגורם הרחב החופף על שתי המערכות יחד, שכל אחת מהן היא קונפיגורציה שונה. בתוךתוכה של מערכת השלושה מתקיימת כמובן דיאלקטיקה פנימית, ואילו בתוך המערכת האחדותית/אינסופית/אפיסתית יש תנועה מתמדת וריצודים בין מצבים פתוחים או סגורים של הוויה ורוח ותחושה, הנמצאים או לא נמצאים בקשר עם מערכת האני. כאמור, בספר זה נתחקה אחר מקצת הדרכים, השפות וההמשגות של היחסים בין גורמים אלה, אם בקבלה ואם בפסיכואנליזה.
 
למה להשוות בין קבלה ופסיכואנליזה? תחילה יש להדגיש כי השוואה אין משמעותה רדוקציה או זהות. השוואה לעתים מספקת דווקא הזרה למערכת קיימת מוכרת, או תובנה סטרוקטורלית המוענקת לחומר מיתי, או לעתים פשוט מאוד העשרה, העשרה הנוצרת מעצם ריבוי השפות ומערכות הדימויים שבאמצעותן ניתן לדון בדברים שונים. על מנת שמשהו ייגע בנו או יעורר אותנו איננו זקוקים תמיד רק למושג או לרעיון אלא דווקא לדרך שבה מובעים הדברים, לתמונה כמכלול, ומבחינה זאת ודאי שהקבלה והחסידות הן אוצר בלום של סיפורים ותמונות, תיבת האוצרות המיתולוגיים שעליהם נשענת המיסטיקה בעודה מעבדת שיטה ודרך רוחנית; זוהי תיבת התהודה הפנימית והעשירה ביותר של היהדות. כל הזרה והארה שלה מעמיקות את הקשב שלנו לעצמנו.
כך שאם הפסיכואנליזה נותנת מבנים ושפות מושגיות לדיון, ההשוואה למקורות המיתוס והמיסטיקה מצד אחד מחדדת קונסטרוקציות הקיימות בחומר המיסטי, ומצד שני מעשירה את הדיון בדיוק באותו הממד העל־זמני שלו, ממד שהוא עשיר ורחב יותר מהדיון המושגי הצר, פרי הגות של אדם מסוים בתקופה מסוימת. באופן זה גם ניתן לייצר הזרה ליהדות ולהעמיד מחדש במרכז השיח כמה עקרונות תודעה וחיים הקיימים בה במובהק, אלא שנדחקו הצִדה בתהליכים הגמוניים רבניים וקאנוניים שונים. ישנם אוצרות נפלאים במיסטיקה של המזרח הרחוק - הודו, יפן, סין וטיבט; אך האוצר ה"פשוט", הקרוב אלינו - כאותו משל חסידי המתאר אוצר הנמצא במחבוא מתחת לכרעי מיטתך שלך - דווקא הוא מוכחש. אנו נוסעים רחוק כדי להגיע קרוב. כך למשל בעת שהותי בהודו ביקש אותי אינספור פעמים המהרישי שעמו אני בקשר לשמוע הסברים על הקבלה.
 
***
 
המיסטיקה היהודית והאפשרויות המיוחדות הגלומות בה בהובלה אל העצמי עוד עמדו לנגד אוזנו הכרויה של מרטין בובר במפעלו "אור הגנוז" ובהשראה הכללית שינק מן המעשיות החסידיות. אולם הפנמת המיסטיקה היהודית לתוך הלאומיות היהודית, המצב המדיני הסבוך מבחינה פוליטית, והעירוב בין מוסדות דת ומדינה בישראל - כל אלה יצרו חירשות בסיסית למסרים הרוחניים שלה. במקום אסכולות רוחניות יש לנו מגזרים חברתיים; במקום שאיפה להתפתחות רוחנית, המיסטיקה היהודית נדמית כמיסטיקה מדינית.
מצבו של בובר הנזכר, שעמד מול עולם הולך ונעלם נוכח המודרנה שהלכה ונגסה במזרח אירופה, וחש כי עליו לעשות כל שביכולתו על מנת להנציח את מה שזיהה כבעל ערך לדורות, הוא אבטיפוס למצבי שלי, בזיקה לחומרים מהמיסטיקה היהודית ממזרח אסיה, שגם היא בגדר עולם הולך ונעלם. ההקבלה לבובר נכונה גם מבחינת הפער הבין־דורי - כמו בובר אף אני מרגישה מחויבות אל הסב ואל דורו. במובן מסוים אני הולכת בעקבותיו ובהשראתו של בובר, ובמובן אחר אני מחפשת איזון וביטוי לערוץ המעמקים שאני חוליה בשלשלתו - מסורת הקבלה עצמה.
הווריאציה של הקבלה המודרנית במזרח אסיה, בבל למשל, היתה כזאת שהועלתה על הכתב לפי מסורת הקבלה ממש, בעוד אורחות החיים גילמו את כל המבנים והפרקטיקות המתאימים לעולם החסידות. מקובלים מן המזרח, מזרח אסיה, עדיין שמרו על כתבים גנוזים של התגלויות, חוויות מיסטיות ויומנים, כמו אצל הרב יהודה פתיה, אבי סבי, שכתב דברים שלא התיר לפרסמם, חוויות התגלות וידע, ועשה זאת באותה תקופה עצמה שבה הרב קוק והנזיר העלו על הכתב מהגיגיהם ביומניהם. אולם הוא גזר על הדברים להישמר בסוד; הם עסקו בעדכון למאה העשרים, והוא עדיין ייצג את יום האתמול, וכתביו מגלים הקבלה גבוהה יותר ל"ספר החזיונות" של הרב חיים ויטאל מן המאה השש־עשרה מאשר ל"אורות" של הרב קוק בן המאה העשרים.
ר' נחמן מברסלב, שהסתלק לבית עולמו לפני כמאתיים שנה, כבר תיאר את המצב הקיומי כמצב הישרדותי. האדם מתחיל מהשלכה לאי בודד רגע לאחר שנטרפה ספינתו וכל אוצרותיו טבעו בים. בכל זאת הוא מקבל מסר מוזר מנשר המקיש על חלון המגדל באי הבודד; המסר לקבוצת הניצולים הוא: "שובו אל האוצרות שלכם והשתמשו בם".
אני נוסעת אם כן אל עולם שנעלם, כי בנוסעי אל מסורת הקבלה לפני שני דורות, אני גם נוסעת אל עדותה של המיסטיקה היהודית טרום המצב המדיני; אל ערוץ ישיר שבו המיסטיקה היהודית לא תרגמה ולא פירשה את המצב המדיני. היופי הקיים במצוות ובטקסים כפרקטיקות של היטהרות - שמרניות בביצוע אך מתעדכנות ברוח- קבור גם הוא תחת מערכת היחסים המסובכת של דת ומדינה. בספר זה בחרתי לבודד את הסוגיות ולהתמודד רק עם הגרעין הרוחני הטהור, ככל שזה ניתן ובמידת האפשר.
 
***
 
אין בספר זה הדרכות ל"קפיצת דרך" אל ה"הארה". אינני מאמינה באפשרות של מצב רוחני ללא עמל קשה ומפרך במישור המעשים, ההתנהגות, האתיקה והפרקטיקה של החיים. בספר זה לא הקדשתי דיון ישיר לאתיקה, אני מניחה שהיא נמצאת בבסיס הדרך, ואילו הדרך המתוארת בספר זה מתחילה בשלב שלאחר מכן. וכך אנו למדים ממשנת חסידים עתיקה שהשתמרה במדרש:
 
והלא פינחס בן אלעזר עומד; מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ:
בין גוי בין ישראל, בין איש בין אשה, בין עבד בין שפחה,
הכל לפי מעשיו של אדם - רוח הקדש שורה עליו.
 
אכן, הדרך פתוחה היא לכול ללא הבדל דת, גזע, לאום, ריבוד חברתי או מין - אולם היא אינה נגישה כלל לאף אדם ללא מסד העשייה, ההתנהגות וטוהר המידות בין אדם לחברו: הכול לפי מעשיו של אדם -רוח הקודש שורה עליו.
יסודות דרך זו, ייתכן שהינם בהבניה מאז ימי הילדות. מה שקלטתי מסבי, שאול פתיה, שהיה מכונה "חכם" בקרב בני עדתו - קלטתי בעיקר מהתנהגותו, וכן מתוך שיעורי קבלה או שיחות על קבלה ששמעתי מפיו ומהפעמים שהייתי עדה לפירושי החלום שנתן, אם כשבאו לפתחו ואם כשביקר אחרים. במובן זה, אשרי שזכיתי ל"מפי סופרים". אולם אחר כך עברו כל היסודות הפנימיים המסורתיים שקיבלתי מסע ארוך; הם נמסרו לי בצמצום שאכילם כיכולת ילדה, נתרעשו בתהליך של שבירה אחרי שפגשו במערכות הידע האקדמי, אחר כך החלו לשאוף לתיקון: שבתי וצָרפתי את הדרך בזיקה למערכות הידע הכתובות הרחבות של הקבלה והחסידות, ובחרתי בחלק מיסודות אלה מחדש מתוך ניסיוני, מלימודי ומתהליך התפתחותי והכרתי במהלך הוראה, מריפוי עצמי ומייעוץ לאחרים ומתוך השוואה לתיאוריות שעניינו אותי במיסטיקה היהודית ובתרבויות העולם בכלל וכן בפסיכואנליזה.