להפוך את כל האבנים

הסיפור האישי שלי

 

אי שם בעולם יש משהו שיכול לעזור לי, עכשיו אני צריכה למצוא אותו

כשגיליתי שהסרטן ששב לבקר אותי בפעם השלישית עושה פרצוף רציני במיוחד, חזרתי לחפש את הדרך שתבריא אותי, שתעזור לי. היה לי ברור שיש בעולם משהו שיכול לעזור, וכל מה שאני צריכה לעשות עכשיו זה למצוא אותו. השינוי העקבי בגודל הגרורות הדאיג אותי. דמיינתי אותן גדלות ומתפשטות וחשבתי שייתכן שמדובר בחודשים ספורים עד שיהיה עלי להיפרד מאהוביי. עורך הדין המתגורר בהמשך הרחוב שבו אני גרה, הרים גבה כשביקשתי לערוך צוואה. אשתו ביקשה לדעת את כל פרטי המצב, ואני התעקשתי בעדינות שלא לפרט. המצב לא טוב, אמרתי, וחזרתי הביתה כדי למיין ניירת, תוך כדי שדמיינתי את עצמי שוכבת במיטה, בקומה השנייה של הבית, מדברת בשקט ובחולשה אל ילדיי האהובים שעולים לבקר אותי, ומקבלת מבקרים שבאים להיפרד ממני. מיינתי וקטלגתי את כל הציורים שלי. עשיתי רשימות של הדברים שיש לסדר לפני הפרידה מהעולם. פניתי לבנק לפדות את כל קרנות ההשתלמות והחסכונות מימי תרפפ"ו. עלי להודות שהייתה בכך גם הנאה. הסדר, המיון, זריקת דברים, הטיפול בכל מה שהוזנח במשך שנים, שמירת דברים חשובים בצורה מסודרת – כל אלו עשו לי טוב, העניקו לי תחושת ניקוי פנימי. את הילדים לא שיתפתי בחומרת המצב, את אביהם כן, ואף סיכמנו שכאשר הדברים יגיעו קרוב לקו הגמר הוא ישכור דירה ברעננה, העיר שבה אני מתגוררת, כדי שיגור בה עם הילדים.

אמנם עשיתי את ההכנות הנחוצות לדעתי לפרידה מהחיים, אבל עדיין לא הייתי מוכנה לוותר. היה לי חשוב לקבוע מטרה, משהו שלמענו ארצה לחיות עוד כמה חודשים, משהו שייתן לי אופק, יעד לחכות לו. מה יכול להיות טוב יותר מתאריך לתערוכת יחיד של הציורים שלי? חשבתי על תערוכה גדולה ויוצאת דופן. התקשרתי לעיריית רעננה וביקשתי לקבל את גלריית האגם מוקדם ככל האפשר, מכיוון שמחלתי במצב מתקדם ולא ברור לי כמה זמן נותר, והתאריך המקורי לתערוכת יחיד בשנת 2016 כבר לא רלוונטי. בעירייה התרשמו ושריינו לי שבועיים במרס 2014. עכשיו הייתה לי סיבה לקום כל בוקר וללכת לצייר במרתף הבית של חבריי ענת ושי. בעידודה של ענת, מעצבת ואדריכלית, שמכירה אותי היטב מכיתה ז', בחרתי לצייר על בדים ענקיים, ואחת לשבועיים נסעתי להתייעץ עם האוצרת בתיה ויינשל, בעלת הגלריה ארסוף ברחוב גורדון בתל-אביב.

במקביל חקרתי ברשת אילו טיפולים עשויים להקטין את הגידול בכבד, ומצאתי. בבית החולים תל-השומר קיבלו את ההצעה שלי לעשות הקרנה ממוקדת לכבד. ההקרנה הזו אכן עצרה את הגידול, אבל זמן קצר אחריה התחלתי לסבול מכאבים עזים בבטן, מבחילות ומהקאות, ירדתי מאוד במשקל ולא הבנתי מה קורה. חשבתי שאולי הסרטן התפשט גם אל הבטן. קרוב משפחה, רדיולוג במקצועו, שהתבקש להסתכל על בדיקות ההדמיה, נתן לי תמונה קודרת במיוחד: "המחלה מתקדמת ואין מה לעשות", אמר לי בטלפון, "יש גידול פורץ מהטחול ועוד גידול פורץ מהכליה, אין מה לעשות". מייד בסיום שיחתנו התגברו הכאבים והבחילות. ביקשתי מאמי ומאחותי לבוא אלי, ישבנו סביב השולחן הקטן במטבח, נשים פרקטיות וחזקות, ודיברנו על הוספיס. אין ברירה, אמרתי. נארגן הוספיס בית. יכולתי לראות את העצב והפחד בעיניהן. את אבי ילדיי עדכנתי שהגיע הרגע לחפש דירה.

אשפזתי את עצמי בחדר השינה, רופא ואחות הקופה קיבלו עלי אחריות, למדף הזכוכית מולי התווספו בכל יום עוד עשרות קופסאות של תרופות, אינפוזיה חוברה לירכי ונתלתה על מסמר התמונה מעלי. התפתלתי מכאבים והקאתי ללא הפסקה, איש לא ידע איך לעזור לי.

התקופה שבה יכולתי לאכול את המזון המבריא הגיעה אל סופה, ואיתה אולי גם חיי. המשכתי לרדת במשקל. במיוחד בלטו לעיניי עצמות הבריח שרק עור היה תלוי עליהן. תמיד רציתי לרזות כך שבאופן מוזר הייתה הנאה מסוימת גם ברזון הזה. צריך לדייק במשאלות שלנו, תגיד לי ורד גליקסמן כמה חודשים מאוחר יותר.

בבדיקת הדמיה נוספת שעשיתי לא ראו כל גידולים בבטן, והגידול בכבד נעצר. קרוב המשפחה שלנו המציא גידולים? מעולם לא חזרתי להתייעץ איתו, אבל נראה שנוצרה בעיה אחרת בכבד או בקיבה בגלל ההקרנות. הימים עברו עלי בכאבים, בהקאות, בניסיונות קלים ללכת לצייר והרבה התייעצויות עם רופאים. חברות ליוו אותי לכל מקום שביקשתי. מימיי לא הייתי עטופה כל כך בחברות כמו עכשיו, זה נעים. בכלל, בצד הסבל היו כמה נקודות של אור. חוץ מהתערוכה הייתה לי עכשיו משימה חדשה שעתידה ללוות אותי חודשים רבים: לברר מה גורם לכאבי הבטן והבחילות, ויותר מזה - כיצד אני פותרת את הבעיה הזו.

שבועיים לפני מועד התערוכה עדיין לא היו הציורים גמורים. נסעתי לבתיה להראות לה את הציורים. בתיה אהבה את הציורים "לא גמורים". אמרה שזה משאיר הרבה לדמיון של הצופה. הרעיון להשאיר את הציורים כך כאמירה, מצא חן בעיניי, גם ויזואלית אהבתי אותם, מראה מרענן. במקביל בחרתי שם דו-משמעי לתערוכה: "לא סופי" כלומר אין זה הסוף שלי וגם לא האמירה האחרונה של הציורים. הייתה לי הרגשה שיהיו בפתיחה הרבה אנשים. ייתכן שפשטה שמועה בעיר שאני קרובה לסיום חיי, מכיוון שביום הפתיחה באמת הגיעו יותר מ-300 איש כולל ראש העיר ופמלייתו. חבריי לקבוצת הפלייבק 'פיר קמפיר'[1] הופיעו בפני הקהל הרב, חברתי הזמרת חני דינור שרה עם רמי הראל שלושה שירים שכתבתי. בצד התנגן סרט שהכינה עלי הצלמת חיה גולד. אמא שלי הייתה אחראית לכיבוד. מעולם לא היה כיבוד עשיר כל כך בפתיחת תערוכה שלי. ההתגייסות למעני הגיעה לשיאים חדשים. ספר האורחים התמלא בדברי שבח והערכה, אחיו של גדי בן זוגי הכין לי עוגה מקסימה בצורת פלטת ציור. אותו ערב הייתי מאושרת והבטן לא כאבה.

אבל עדיין לא יכולתי לאכול. שבועיים אחר כך, בפגישה שגרתית עם האונקולוג הוא הזכיר לי שזה רק עניין של זמן עד שהגידולים יחזרו.

התערוכה הסתיימה ואני נזקקתי למטרה חדשה. 

עכשיו, חשבתי, אני אמנם לא יכולה לאכול, אבל אני כן יכולה לעשות דברים שעשויים לתמוך בהבראה שלי. אני צריכה למצוא פתרונות, איך אעשה זאת? אלך לשאול אחרים שהצליחו לעצור את הסרטן, מה הם עשו, מה הם אכלו ולאילו מרפאים הלכו. כך יצאתי למסע מופלא בין המבריאים הישראלים – אלו שבתפיסת הרפואה הם ניסים, ואילו בשבילי הם אנשים שהתמידו, התעקשו והצליחו. אותם האנשים ששמעו שיש להם סרטן והחלו לחפש מידע בערוצים שונים כיצד להיטיב עם גופם במקום או נוסף על הצעות הרופאים. חלקם חיים עם הסרטן חיים מלאים שנים רבות, חלקם חוו נסיגה מוחלטת של הגידולים. ביקרתי אישה בקיבוץ ליד הכנרת שדיברה אל הגידול שלה עד שהפסיק לגדול. נסעתי לדרום הארץ לפגוש גבר שמתמודד עם הגידול בראשו בעזרת כלים מאמנות לחימה. בכל שבוע פגשתי מבריא אחר. ככל שרבו המפגשים כך חששי הלך והתפוגג. לעיתים היה נראה כאילו קל מאוד למגר סרטן, ובפעמים אחרות מישוש הגרורה החדשה בחזה (זו שגדלה אחרי שהזכירו לי שזה רק עניין של זמן) השרה עלי פחד גדול. לקראת סיום כתיבת הספר הפחד עזב אותי לחלוטין. תהיתי מתי בדיוק זה קרה. אולי אחרי בילוי בוקר מרפא עם זלמן בביתו שבמושב, או כמה ימים לאחר מכן כשדיברתי עם אהובה, ששינתה את תזונתה, הקפידה על מדיטציות ועצרה את סרטן השד שבו לקתה, אולי זה קרה כשצעדתי עם שיי'קה בשדות הוד השרון ולמדתי שלכאורה עשה שינויים מעטים באורח חייו ובכל זאת עצר את סרטן הערמונית.

לא היה רגע ספציפי אחד שבו הפחד זחל ממני. זה קרה בהדרגה, ממפגש למפגש, בתהליך שהתעצם ככל שהתקרב תאריך הגשת כתב היד.

 

נשמתי מלוא ריאותיי את האוויר הקר וחייכתי

אני נזכרת באותו בוקר באוגוסט, כאשר זיהיתי את הביטחון, את השלווה. היה קריר בחוץ ובת דודתי השוודית נתנה לי את המעיל המחמם שלה כדי שאוכל לצעוד בנוחות ביער הסמוך לביתה. ישבתי על סלע הצופה אל אגם ענק. לכל כיוון שהבטתי ראיתי רק טבע. הסתכלתי על השבילים הצרים מלאי רקבובית העלים, על המים המבריקים בצבע כסוף. ישבתי שם שקטה, סומכת על עתידי. זו הייתה אולי הפעם הראשונה בשנת המאבק הזו שהעזתי לחשוב על העתיד. הרגשתי את החיים. גשם קל ורך החל לרדת. נשמתי מלוא ריאותיי את האוויר הקר וחייכתי. אני חיה. אני בשוודיה, ביער, ליד האגם. העולם כולו פרוש לפנַי ואני חופשייה לעשות כרצוני.

בין מבריא למבריא קבעתי התייעצויות עם רופאים גסטרואנטרולוגים בניסיונות כושלים להקל את כאבי הבטן והבחילות. שוב ושוב הציעו לי כדורים לריסון החומציות בקיבה, להאטת פעולת המעיים, לזירוז פעולת המעיים... ללא תועלת. באקראי ראיתי כתבה בעיתון היומי שבה משרד הבריאות מזהיר מפני נטילה של תרופת מוטיליום, המיועדת להקלה בסימפטומים של בחילות והקאות, יותר משלוש פעמים ביום ויותר משבוע. מכיוון שהיא עלולה להיות קשורה בעלייה בסיכון להפרעות קצב או מוות לבבי פתאומי (דום לב). מיהרתי לבדוק את שם התרופה שנתנו לי להקלה בעיכול – אכן מוטיליום. מובן שהתרופה הזו ירדה מהמדף שלי. המשכתי לרזות ולקנות מכנסיים במידות הולכות וקטנות. שינוי מסוים במגמת הירידה במשקל חל כאשר אחת הרופאות המליצה לי להתחיל לשתות נוטרן – פורמולת מזון המיועדת לאנשים שאינם יכולים ללעוס ולבלוע. עברתי לתזונה של נוטרן 2 והיא הטיבה איתי מאוד. אולם המרפאים הטבעיים שאליהם הלכתי הזדעזעו ממרכיבי הפורמולה, וכך נוצר מצב שהדבר היחיד שאני שותה אינו תומך בהקטנת הגידולים.

רוב המבריאים שאיתם שוחחתי למדו לייצר ערוץ פתוח עם הרופא המטפל במקביל לעשייתם האינטנסיבית וחיפושם אחר מידע על דרכים נוספות להקל על גופם במטרה להבריא. לכל מבריא יש הסיפור הייחודי שלו. אחרי ששומעים את כל הסיפורים מגלים שיש כמה גורמים שחוזרים על עצמם.

מבחינת התזונה, רשימת המזונות שהם בחזקת לא באלף רבתי כוללת: סוכר, קמח לבן וגם פסטה מקמח לבן, אוכל מטוגן, שתייה מתוקה ותוססת, בשר, עוף, חלב פרה ומוצריו, חומרים משמרים, וכל החומרים הרשומים על אריזות המזון שאת שמותיהם אינכם מזהים. המקפידים יותר יקנו מזון אורגני ולא יאכלו בכלל קמח, מכל סוג.

מבחינה התנהגותית, ידוע וברור שמתח נפשי אינו עוזר. השיחות הרבות עם המבריאים וגם המאמרים שמצאתי ברשת העצימו את המשמעות של השפעת המתח הנפשי על הגוף ולחלופין השפעת השלווה על היכולת שלנו למגר מחלות, לאו דווקא סרטן. המערכת החיסונית שלנו היא שחקן מפתח בבריאות או בחולי הגוף. שוב ושוב מתברר שהמערכת מושפעת באופן דרמטי ממצבנו הנפשי. היכולת שלנו להשפיע על מצב רוחנו מורכבת ודורשת מאיתנו מעורבות אקטיבית בדרך המחשבה, בניהול החיים, הרגש, הזיכרונות, הגשמת החלומות, הייעוד והמטרות, פעילות שהיא קשה עבורי יותר מבחירת מזונות טובים. אני מוצאת שזה החלק הסתום ביותר עבורי ובו במיוחד הייתי רוצה להתנסות. גורמים נוספים המשפיעים עלינו הם דפוסי שינה, פעילות ספורטיבית וחשיפה מבוקרת לשמש. השיטות שבחרו המבריאים לעיתים שונות ויש אף עצות סותרות. אם כך, כיצד נדע מה היא הדרך הנכונה? אני סבורה שעל כל מבריא לחפש את הדרך האישית שלו, לדעת מה האפשרויות, לבחור מטפלים ודרכי טיפול שאיתם ירגיש נוח. לאינטואיציה הפנימית יש משקל רב בבחירות אלו. קריאת סיפורי המחלימים נותנת מושג על שיטות שונות. אין דרך אחת להחלמה שהיא נכונה יותר מהאחרות. בסיפורים כאן יש מעין קיצור דרך בחיפוש המידע, אך אין הספר עושה עבורכם את כל מלאכת החיפוש.

לפני שחליתי קראתי פעמים רבות מה צריך לעשות כדי להיות בריא, אבל המעטתי בחשיבות הדברים. הנהון פנימי מיצה את הנושא "כן צריך לעשות ספורט, כן צריך לשתות מים. כן סוכר זה לא טוב". המשכתי בשגרת חיי הלחוצה, מבלי לדעת שבמשך שנים רבות יום אחרי יום מתפתחת מחלה בגופי.

היום כשאני רואה אנשים שותים קולה אני משוכנעת שהם שותים רעל. אני משתדלת לשתוק ולא לשתף את הסביבה. לפעמים אני לא מתאפקת.

בגיל 43 אובחנתי כחולה בסרטן שד דרגה 2. הרופאים הבטיחו שלניתוח, ל-28 הקרנות ולחצי שנה של ארבעה סוגי כימותרפיה שונים יש סיכוי גבוה להרדים את הסרטן. אבל פחות משנתיים לאחר סיום הטיפולים הסרטן שב לחוליה בגב, שוב קיבלתי הקרנות ועברתי ניתוח. כעבור עוד שלוש שנים הסרטן חזר, טופל בהקרנות, וכעבור עוד שנה חזר בפעם הרביעית.

בשנת 2013 חיו בישראל 19,493 נשים שאובחנו בסרטן שד, שהחלימו או שעדיין מתמודדות עם המחלה. ב-2010 בלבד אובחנו 4,036 נשים בסרטן שד חודרני. שיעור ההישרדות בתום חמש שנים על-פי הרישום הלאומי לסרטן במשרד הבריאות עומד על נתון גבוה והוא 87%. הנתונים משתנים באופן דרמטי בהתאם לשלב שבו מתגלה המחלה. כאשר המחלה בשלב הרביעי שלה, % בלבד. תקופת השרידות הממוצעת אחרי גרורות לעצמות היא 2.4 שנים. אפשר לשחק עם הנתונים האלו בדרכים שונות. כשהגילוי הוא מוקדם מאוד, נתוני שנות ההישרדות גבוהים יותר. הגילוי שלי לא היה מוקדם והגידול כבר היה מפושט לקשריות בבית השחי כשהתגלה. בעת כתיבת שורות אלו אני שמונה שנים אחרי האבחון הראשוני וארבע שנים אחרי אבחון השלב הרביעי-הסופני. אמנם כבר עקפתי את הסטטיסטיקה, ובכל זאת אחוזי ההישרדות תלויים מעל ראשי. אז מה אני מתכוונת לעשות עם זה?

בתל-השומר אני פוגשת אחת לכמה חודשים אונקולוג מסור בשם ד"ר איתן. כשפגשתי אותו לראשונה היה מתמחה. ליוויתי אותו, מהצד כמובן, כשנבחן ואחר כך כשהפך לרופא מן המניין. איתן לא ממהר להעלות אותי על מסלול הכימותרפיה, הוא מוטרד מאיכות חיי. התחלנו בתרופה ביולוגית שהחמירה את מצבי, כך שפרט להיחלשות המערכת החיסונית נפגעו מאוד הריאות. האונקולוגית בקופת החולים אמרה שאין ברירה, צריך להכין אותי לכימותרפיה. אבל בעת פגישתנו, איתן נשען על מרפקיו והיטה את גופו לכיווני: "אין צורך למהר", אמר, "אפשר לחכות". מה שהוא לא אמר ואני יודעת ממידע מחולים אחרים, זה שהכימותרפיה במקרה שלי טומנת בחובה הרבה סבל וסיכויים קטנים לדחות את מועד המוות. כשהעליתי את הנושא בפניו, הוא לא הסכים איתי: "יש לי מטופלות שחיות עם כימותרפיה שבהחלט מאריכה את תוחלת חייהן", אמר. יצאתי מהפגישה בתחושה טובה שמקשיבים לי ומבינים אותי. אבל כשהגעתי לרכב נפלה עלי ההכרה שאני לבדי עם המחלה וללא ערוץ טיפול קונבנציונאלי. אני מסתכלת על ילדיי ושואלת את עצמי כמה אני רוצה לחיות. כשהבן שלי אומר לי שזה לא הוגן שאני לא אהיה בחתונה שלו ולא אראה את הילדים שלו, אני מתכווצת מעצבות. בשביל הילדים אני רוצה לחיות? כן. בעיקר בשביל האהבה הגדולה שיש בי אליהם, כדי שאוכל להמשיך ולכוון אותם בעולם הזה. כדי לראות את עמית, בני הגדול, גדל ומפתח את הקסם שבו, כדי לראות את נדב מגשים את חלומותיו. מה מעבר לאמהות? אני רוצה לברר את זה במקביל למאמץ למצוא דרך להתגבר על המחלה. חיפוש הדרך הפך למטרה שלי, אולי אפילו למשימת חיי: להוכיח שאפשר להרדים סרטן.

כשהתחלתי בכתיבת הספר חשבתי שיש לי שלושה גידולים בקשריות הלימפה. אחד מהם אני יכולה להרגיש ולבדוק כיצד הוא מתקדם או נסוג. אני אפילו יכולה להרגיש מתי הוא פעיל. כשהמקום חם אני יודעת שהוא פעיל. חצי שנה אחר כך בבדיקת ממוגרפיה התברר שמספר הגידולים הוא לפחות שבעה. אני לא יודעת אם עוד יש לי סיכוי לעצור אותם. אני רוצה לפגוש אנשים שהיו במצבי והפכו את מציאות חייהם על פיה, שהבריאו את גופם. האם זה אפשרי?

"שמי דורית ראשוני-מנדיל, אני אמנית, סופרת, יש לי סרטן שד גרורתי. שלב 4. כבר כמעט שמונה שנים עברו מאז האבחנה הראשונה. אני בוחרת להתבונן כל הזמן לצד אחר. בצד האחר יש אנשים שהצליחו לעצור את הסרטן. אם יש לך סיפור כזה את/ה יכול לדווח על הניסיון שלך כאן. בעשותך כך, תוכל/י לעודד אחרים... במילים אחרות את/ה יכול/ה להביא להצלת החיים של קורבן סרטן – אולי אחד חדש בכל יום! אם יש לך סיפור של שורד/ת אשמח אם תמלא/י עבורי את השאלון המצורף ואחר כך גם נשוחח. תודה, דורית".

את הטקסט הזה פרסמתי בפורומים שונים של חולי סרטן, כדי למצוא ולאסוף את סיפורי השורדים. כך התחלתי את החיפוש. אחר כך פניתי למטפלים וביקשתי שיפנו אותי למטופלים שלהם שהבריאו מסרטן – זו לא הייתה משימה קלה. "בדרך כלל", כתב לי המטפל ארז שקד את מה שאמרו לי אחר כך מטפלים רבים אחרים, "אנשים מגיעים אלי בשלב מאוד מאוחר וכבר קשה מאוד לעזור להם. בנוסף, רוב האנשים לא מוכנים לקחת על עצמם את כל מה שצריך לעשות כדי להחלים".

אני מתקשה להבין למה מגיעים כל כך מאוחר לרפואה המשלימה. אם מדובר בחוסר ידע, אזי עכשיו אתרום את חלקי למסת הידע. אולי הסיבה היא דעות קדומות שרק רופאים ותרופות יכולים לפתור בעיות הקשורות לגוף. מה עוד יכולה להיות הסיבה? קושי לוותר על סוכר וקוקה קולה? אולי חוסר אמונה שהוויתורים האלו אפקטיביים. ראיתי סרט המתאר רופאים ביפן שאימצו את אחת הדיאטות נוגדות הסרטן, והם מפעילים אותה בבית חולים. אחוזי הריפוי מסרטן בבית החולים הזה הם מהגבוהים בעולם. מכאן עלתה המחשבה שקל יותר לנהל פרוטוקול הבראה בתוך בית חולים מאשר לבד בבית. כשהאחיות סוחטות עבורך את המיצים ומגישות לך למיטה כאילו היו אלו תרופות, השכנוע הפנימי עמוק יותר, הרצון לשתף פעולה גבוה יותר. תפילתי היא שיום אחד יהיה בארץ בית חולים כזה, שמוציא את חוליו להתעמלות מרוכזת, מגיש מיצים, מחייב כל חולה בטיפול נפשי, דמיון מודרך ופתירת קונפליקטים אישיים. הכול בליווי אנשי מקצוע של בית החולים, מרוכז תחת גג אחד, שלא יצטרכו להתרוצץ ברחבי הארץ בין מטפלים, רופאים ולוחשים למיניהם.

המבריאים שאיתרתי סללו כל אחד את דרכו מחדש וכמעט לבד. גם אם היה מטפל שהראה את הכיוון, את שאר הדרך מרכיבים לבד.

תמיד חלמתי להיות חוקרת. ההעדפה הראשונה שלי בהרשמה לאוניברסיטה הייתה ביולוגיה, ואף שבסופו של דבר ויתרתי על המסלול הזה והלכתי ללמוד אמנות, המשכתי לשמוע בראשי את מילותיה של אמי: "יום אחד את תמצאי תרופה לסרטן". את המשפט הזה אמרה לי כשהייתי אולי בת שש, אחרי שסיפרה לי שאמה-סבתי נפטרה מסרטן השד שהתפשט לעצמות כאשר הייתה בת 43. אני נקראת על שמה – דורה. המשימה שקיבלתי זורמת בדמי. אם כך, אני יוצאת למסע לחיפוש הפתרון עבורי ועבור רבים אחרים.