אני עוד לא יודעת איך תתנהל ההצגה.
לא יודעת כמה אנשים יהיו באולם, עד כמה אסתנוור מאורות הבמה, האם אזכור את כל הטקסט בעל פה והאם לא יהיה קר מדי.
אני גם לא יודעת אם אצליח לעמוד בכל השינויים שהוכנסו ברגע האחרון, האם אעז לבצע את הריקוד השני והאם אשיר את כל השירים.
דבר אחד אני יודעת.
יום אחד, כשאגיע לקטע במחזה שבו אני מצִלה על עיני בידי, מביטה ישירות לקהל ושואלת, "האם אתה פה?" במקום הדממה הרגילה יבקע פתאום קול שיאמר, "כן. אני פה."
וזה יהיה הרגע שבו אקח את היתד בידי.
על הבמה יושבת סופרת וכותבת, מנהלת דיאלוג עם עצמה, עם הקהל ועם הטקסט שלה על עצם מעשה הכתיבה, על עצם מעשה החשיפה. הספר הנכתב על הבמה הוא הספר הזה שבידכם, שבו משתקף השיח התיאטרלי באספקלריה המשכפלת אותו ומפרשת אותו גם יחד. בעוד המחזה מתאר את אחורי הקלעים של עולם הספרות, הספר מתאר את אחורי הקלעים של עבודת הבמה ומהווה טקסט משלים ליצירה.
אך יתד הוא גם חוליה נוספת בגוף עבודותיה המרתק של
שהרה בלאו, וממשיך את העיסוק רב–השנים שלה במיתוסים עתיקים ומודרניים כאחד, ובפירוקם. מבנהו המקוטע, הקצבי, מסתייע בסגנונה רב–העוצמה של בלאו ליצירת אומנות העומדת בפני עצמה, ובו בזמן מהווה נדבך רב–משמעות למחזה שהוא מלווה.
ההצגה ותכתוב מאת ובביצוע שהרה בלאו ובבימוי עמנואלה עמיחי הועלתה לראשונה בפסטיבל מרכז הבמה בירושלים, במסגרת פסטיבל ישראל (2014). גיבורת ההצגה היא סופרת המנסה להתגבר על שברון לב תוך שהיא כותבת עיבוד מודרני לסיפור יעל וסיסרא ומגלה שבסופו של דבר אין כל הבדל בין החיים לבין האמנות. יתד הוא הספר שדמות הסופרת כותבת במהלך ההצגה.
שהרה בלאו, סופרת ופובליציסטית, יוזמת טקס יום השואה האלטרנטיבי. ספריה יצר לב האדמה (2007) ורב–המכר נערות למופת (2013) ראו אור בהוצאת "זמורה ביתן" וזכו לאהבת הקהל ולשבחי הביקורת. מחברת המחזה האחרונה אשר הועלה ב–2003 בפסטיבל תיאטרון קצר וכן סיפורים קצרים שפורסמו בעיתונים ובאנתולוגיות שונות.
