הזיות

המון שָקט: תסמונת שארל בונה

 

באחד הימים, בשלהי נובמבר 2006, קיבלתי בטלפון קריאת חירום ממוסד סיעודי שבו אני עובד. רוזלי, אחת מדיירות המוסד, גברת בשנות התשעים לחייה, החלה לפתע לראות דברים, לחוות הזיות מוזרות שנראו אמיתיות במידה מדהימה. האחיות במקום הזעיקו את הפסיכיאטר שיבדוק אותה, אך הן תהו גם שמא מקור הבעיה הוא נוירולוגי — אולי אלצהיימר, או שבץ מוחי.

כשהגעתי למקום ובירכתי אותה לשלום, הופתעתי לגלות שרוזלי עיוורת לחלוטין — האחיות לא אמרו על כך דבר. אף על פי שהיא לא ראתה דבר זה שנים אחדות, עתה היא "ראתה" דברים, ממש מול עיניה.

"איזה סוג של דברים?" שאלתי.

"אנשים בלבוש מזרחי!" הכריזה. "לובשי גלימות, עולים ויורדים במדרגות... גבר שמסתובב לעברי ומחייך, אך יש לו שיניים ענקיות בצד אחד של הפה. גם חיות. אני רואה תמונה כזאת עם מבנה לבן, ויורד שלג — שלג רך, הוא מסתחרר. אני רואה סוס כזה (לא סוס נחמד, סוס עבודה) עם רתמה, מפנה שלג... אך זה מתחלף כל הזמן... אני רואה המון ילדים; הם עולים ויורדים במדרגות. הם לבושים בצבעים בהירים — ורוד, תכלת — כמו בגדים מזרחיים." מחזות כאלה היא ראתה כבר ימים אחדים.

עם רוזלי שמתי לב לעובדה כי (כמו אצל מטופלים רבים אחרים) בשעה שחוותה את ההזיות האלה, עיניה היו פקוחות, ואף שלא הייתה מסוגלת לראות דבר, עיניה נעו אנה ואנה, כמו התבוננה במחזה אמיתי. בעצם זה היה הדבר הראשון שלכד את תשומת לבן של האחיות. התבוננות או סריקה מסוג זה אינן מתרחשות בתמונות מדומיינות; רוב האנשים, בשעה שהם מדמיינים או מתרכזים באוצר הדימויים החזותיים הפנימי שלהם, נוטים לעצום את העיניים, או שהם מביטים נכחם במבט ריק ואינם מתבוננים בשום דבר מוגדר. כפי שחושף קולין מקגין בספרו ראיית נפש, אינך מצפה לגלות שום דבר מפתיע או חדשני באוצר הדימויים החזותי הפרטי שלך, ואילו הזיות עשויות להיות מלאות בהפתעות. תכופות הן מפורטות הרבה יותר מהדימויים החזותיים האישיים וכמו מבקשות שיבדקו ויחקרו אותן.

ההזיות שלה, אמרה רוזלי, "דומות לסרט" יותר מאשר לחלום; ובדומה לסרט קולנוע, הן לפעמים ממש ריתקו אותה, לפעמים שיעממו אותה ("כל אותה עלייה וירידה במדרגות, כל אותן תלבושות מזרחיות"). הן הופיעו ונעלמו, ודומה היה שאין לה שום קשר אליהן. התמונות היו דוממות, ונראה היה שהאנשים שראתה כלל לא הבחינו בה. פרט לשתיקתן הלא־טבעית, הדמויות נראו מוצקות וממשיות בהחלט, אמנם לפעמים דו־ממדיות. אך היא מעולם לא חוותה משהו דומה לכך לפני כן, ולכן לא יכלה להימנע מלתהות: האם היא מאבדת את שפיותה?

תשאלתי את רוזלי בדקדקנות אך לא מצאתי שום סימן שירמז על בלבול או על אשליה עצמית. כשהתבוננתי בעיניה בעזרת אופתלמוסקופ, יכולתי לראות את ההרס שנגרם לה ברשתיות אך פרט לכך לא היה דבר בלתי תקין. מבחינה נוירולוגית היא היתה נורמלית לחלוטין — אישה זקנה צלולה בנפשה, נמרצת ביותר לגילה. הרגעתי אותה באשר לתקינות מוחה ושפיות דעתה; היא אכן נראתה שפויה לחלוטין. הסברתי לה שככל שהדבר ייראה מוזר, ההזיות — חזיונות השווא — אינן בלתי שכיחות בקרב העיוורים ולקויי הראייה, וכי חזיונות אלה אינם "פסיכיאטריים" אלא זו תגובתו של המוח לאובדן הראייה בעיניים. היא היתה במצב המכונה תסמונת שארל בּוֹנֶה.

רוזלי עיכלה את האינפורמציה והעירה שאינה מבינה מדוע התחילה לחוות הזיות עכשיו, אחרי כמה שנים של עיוורון. אבל היא שמחה לשמוע שההזיות שלה הן תופעה מוכרת, ויש לה אפילו שֵם. היא התרוממה בכיסאה ואמרה, "תגיד לאחיות שלי יש תסמונת שארל בונה!" ואחר כך שאלה, "מי זה השארל בונה הזה?"

שארל בונה היה חוקר טבע שווייצי בן המאה ה־18 שחקירותיו השתרעו על טווח רחב של נושאים, החל מאנטומולוגיה (חקר החרקים), ועד לדרכי ההתרבות וההתחדשות (רגנרציה) של פוליפים ושאר יצורים ירודים זעירים. כשנבצר ממנו עקב מחלת עיניים לעסוק עוד במיקרוסקופיה האהובה עליו, הוא פנה לבוטניקה — הוא ערך ניסויים חלוציים בפוטוסינתזה — אחר־כך נמשך לפסיכולוגיה ולבסוף לפילוסופיה. כששמע שסבו שארל לולֶן החל לחוות "חזיונות" לאחר שאיבד את ראייתו, ביקש ממנו בונה להכתיב לו תיאור מלא.

בספרו משנת 1690, מאמר על ההבנה האנושית (Essay Concerning Human Understanding)1 הציע הפילוסוף ג'ון לוק את הרעיון כי נפש האדם היא לוח חלק — טאבולה ראסה — עד שהיא מתחילה לקלוט מידע מן החושים. גישה זו כי הידע שלנו מבוסס כולו על הקלט החושי (סנסציונליזם או אמפיריציזם) היתה פופולרית מאוד בקרב הפילוסופים והרציונליסטים של המאה ה־18, ובהם בונה. בונה גם ראה במוח "איבר בעל מבנה מורכב ומסובך, או, למעשה, הרכבה של איברים שונים." לכל אחד מאותם "איברים" שונים יש תפקיד ייחודי שלו. (השקפה מודולרית כזו על המוח היתה בהחלט מהפכנית בזמנו, מפני שאז עדיין ראו במוח במידה רבה מבנה בלתי מחולק, אחיד במבנהו ובתפקודו.) את הזיותיו של הסבא ייחס אפוא בונה לפעילות מתמשכת במה שלפי קביעתו הם החלקים החזותיים של המוח — פעילות שהסתמכה עתה על הזיכרון מאחר שלא יכלה עוד להסתמך על קלט חושי.

1 התפרסם בעברית בשם מסה על שכל האדם בתרגום יוסף אור, ירושלים, מאגנס 1935 (המתרגם).

 

בונה — שמאוחר יותר עתיד היה לחוות בעצמו הזיות דומות כשראייתו שלו דעכה — פירסם תיאור קצר של ניסיונו של לולן בספרו משנת 1760 Essai analytique sur les facultés de l'âme (מאמר אנליטי על יכולות הנפש), המוקדש לדיון בבסיס הפיזיולוגי של החושים ושל מצבים מנטליים שונים, אך התיאור המקורי של לולן, שהשתרע על שמונה־עשר דפי מחברת, אבד לאחר מכן לכמעט 150 שנה וראה שוב אור רק בתחילת המאה ה־20. דוּוֶה דראסימה תירגם לאחרונה את התיאור של לולן וכלל אותו בהיסטוריה מפורטת של תסמונת שארל בונה בספרו הפרעות נפש (Disturbances of the Mind).2

2 בספרו מגיש דראסימה לא רק תיאור מלא חיים של קורותיו ופועלו של בונה, אלא גם שחזור מרתק של חיי תריסר אישים מרכזיים אחרים בנוירולוגיה שאת שמותיהם זוכרים היום בעיקר בזכות התסמונות שנקראות על שמם: ז'ורז' ז'יל דה לה טורט, ג'יימס פרקינסון, אלוֹיְס אלצהיימר, ז'וזף קפגראס ואחרים.

 

שלא כרוזלי, ללולן נותרה עדיין מידה מסוימת של ראייה, והזיותיו נוספו על מה שראה בעולם הממשי או הורכבו מהדברים שראה. וכך סיכם דראסימה את התיאור של לולן:

בפברואר 1758 החלו עצמים מוזרים לרחף אל תוך שדה הראייה שלו. זה החל במשהו שהזכיר מטפחת כחולה בעלת עיגול צהוב קטן בכל אחת מפינותיה... המטפחת עקבה אחר תנועות העיניים שלו: בין שהתבונן בקיר, במיטתו, או בשטיח, המטפחת הסתירה את כל העצמים הרגילים שבחדר. לולן היה צלול לחלוטין ואף לרגע לא האמין שבאמת היתה שם מטפחת כחולה שריחפה סביבו...

יום אחד בחודש אוגוסט באו שתיים מנכדותיו לבקרו. לולן ישב בכורסתו מול כרכוב האח, והאורחות עמדו מימינו. מצד שמאל הופיעו אז שני גברים צעירים. הם לבשו גלימות מפוארות, באדום ואפור, ושולי כובעיהם כסופים. "איזה ג'נטלמנים נאים הבאתן איתכן! מדוע לא הודעתן לי שהם אמורים לבוא?" אך הגברות הצעירות נשבעו שאינן רואות נפש חיה. כמו המטפחת, גם דמויות שני הגברים התפוגגו תוך שניות אחדות. בעקבותיהם הופיעו בשבועות שלאחר מכן עוד מבקרים דמיוניים רבים, למעשה מבקרות — כולן נשים; כולן בתסרוקות מפוארות ולאחדות מהן היתה תיבה קטנה על הראש...

זמן מה לאחר מכן, בעת שעמד ליד החלון, ראה לולן כרכרה מתקרבת. היא נעצרה ליד בית השכן, ובעוד הוא מתבונן בה בהשתאות, הכרכרה החלה לגדול ולגדול עד שהגיעה לשולי הגג כעשרה מטרים מן הקרקע, אך הכול נותר בפרופורציה מושלמת... לולן היה מופתע ממגוון התמונות שחזה: בהזדמנות אחת היה זה נחיל של כתמים שלפתע הפכו ללהקת יונים, בהזדמנות אחרת קבוצה של פרפרים רוקדים. באחת הפעמים ראה גלגל מסתובב מרחף באוויר, מהסוג שיכולים לראות בעגורני נמל. בעת טיול במרכז העיר עצר והתפעל מפיגום עצום, וכשחזר לביתו ראה את אותו פיגום ניצב בחדר המגורים שלו, אולם כאן ממדיו היו זעירים, כעשרים ס"מ בלבד גובהו.

כפי שגילה לולן, ההזיות בתסמונת שארל בונה עשויות להופיע ולהיעלם; שלו נמשכו חודשים אחדים ואז נעלמו לתמיד.

במקרה של רוזלי נרגעו ההזיות בתוך ימים מעטים באותו אופן מסתורי שהופיעו. אולם כמעט שנה לאחר מכן שוב קיבלתי קריאה טלפונית מהאחיות. הן סיפרו לי שהיא "במצב איום ונורא." המילים הראשונות של רוזלי כשראתה אותי היו "לפתע פתאום, כרעם ביום בהיר, השארל בונה חזר אלי בחמת זעם." היא תיארה כיצד ימים אחדים לפני כן "דמויות החלו להסתובב סביבה; נראה היה שהחדר מתמלא. הקירות הפכו לשערים רחבים; מאות אנשים החלו לזרום פנימה. הנשים כולן מצועצעות, לראשיהן כובעים ירוקים יפהפיים, והן לובשות פרוות ששוליהן זהב, אך הגברים היו מעוררי חרדה — גדולי מידות, מאיימים, מראם מפוקפק, פרועים, שפתותיהם נעות כאילו היו מדברים."

באותו רגע נראה החיזיון לרוזלי ממשי לגמרי. היא שכחה לחלוטין כי היא סובלת מתסמונת שארל בונה. "הייתי כל כך מפוחדת שצרחתי שוב ושוב, 'הוציאו אותם מחדרי, פתחו את השערים האלה! הוציאו אותם! ותנעלו אחריהם את השערים!'" סיפרה לי. היא שמעה אחת האחיות אומרת עליה, "היא יצאה מדעתה."

כעת, שלושה ימים לאחר מכן, אמרה לי רוזלי, "נדמה לי שאני יודעת מה עורר את זה שוב." היא המשיכה וסיפרה שבתחילת השבוע עברה פרק זמן לחוץ ומתיש — נסיעה ארוכה במזג אוויר לוהט לבדיקה אצל מומחה לגסטרואנטרולוגיה בלונג איילנד ובדרך נפלה נפילה קשה לאחור. היא חזרה לאחר שעות רבות במצב של הלם, מיובשת ועל סף התמוטטות. השכיבו אותה במיטתה והיא שקעה בשינה עמוקה. למחרת בבוקר התעוררה לחזיונות המפחידים של אנשים הפורצים דרך קירות החדר, והדבר נמשך שלושים ושש שעות. אחר־כך השתפרה מעט הרגשתה וחזרה אליה התובנה לגבי המתרחש בה. בשלב הזה ביקשה ממתנדבת צעירה למצוא באינטרנט תיאור של תסמונת שארל בונה ולחלק עותקים שלו לצוות הסיעודי של המעון כדי שידעו מה קורה לה.

במהלך הימים הבאים הלכו ההזיות ונחלשו במידה ניכרת ופסקו לחלוטין בשעה שניהלה שיחה עם אחרים או האזינה למוזיקה. ההזיות שחוותה הפכו, כך אמרה, "ביישניות יותר," וכעת התרחשו רק בערב, כשישבה בשקט. חשבתי על הקטע בספרו של פרוסט בעקבות הזמן האבוד שבו הוא מדבר על פעמוני הכנסייה של קומבריי, כיצד היה צלילם מעומעם בשעות היום ונשמעו רק כששככו המולת היום ושאונו.

תסמונת שארל בונה נחשבה נדירה לפני 1990 — היה אפשר למצוא רק קומץ של תיאורי מקרה בספרות הרפואית.3 חשבתי שהדבר מוזר, מפני שבעבודתי, יותר משלושים שנה, בבתי אבות ובמוסדות סיעודיים ראיתי כמה מטופלים עיוורים או עיוורים למחצה בעלי הזיות מורכבות מהטיפוס של שארל בונה (ובאותה מידה ראיתי כמה מטופלים חירשים או כמעט חירשים בעלי הזיות שמיעה — ובמקרים רבים הזיות מוזיקליות). תהיתי שמא תסמונת שארל בונה שכיחה הרבה יותר מכפי שמשתמע לכאורה מן הספרות המקצועית. מחקרים שנעשו באחרונה אישרו שזה אכן המצב, אף כי יש עדיין מקרים רבים שאין מזהים בהם את התסמונת, אפילו לא הרופאים, ויש סימנים רבים שבמרבית המקרים מתעלמים ממנה או מאבחנים אותה אבחון שגוי. רוברט טויניסה ועמיתיו, שחקרו בהולנד אוכלוסייה של קרוב לשש מאות מטופלים קשישים בעלי בעיות ראייה, מצאו שכמעט 15 אחוז מהם חוו הזיות מורכבות — של בני אדם, בעלי חיים או נופים — וללא פחות מ־80 אחוז היו הזיות פשוטות — צורות וצבעים, לעתים תבניות, אך לא תמונות מושלמות או מראות בעלי תוכן.

3 או כך לפחות נדמה. לא מכבר נתקלתי בתיאור נפלא משנת 1845 מאת טרומן אֵיבְּל, רופא שהחל לאבד את ראייתו בשנתו החמישים ותשע ועד שנת 1842, ארבע שנים לאחר מכן, כבר התעוור לחלוטין. התיאור הופיע במאמר שכתב לעיתון בוסטון מדיקל אנד סרג'יקל ג'ורנל.

"במצב זה," כתב, "חלמתי לעתים קרובות שראייתי תחזור אלי, ושאראה שוב את הנופים היפים כל כך. כחלוף הזמן נופים אלה החלו להופיע לנגד עיני, בזמן שהייתי ער, ממוזערים: שדות קטנים, מטרים רבועים מעטים שטחם, היו מופיעים, עטויים עשב ירוק וצמחים אחרים, חלקם בפריחה. מראות אלה נמשכו שתיים או שלוש דקות, ואז נעלמו." בעקבות מראות הנוף הופיע מגוון עצום של "אשליות" אחרות (איבל לא נקט את המילה "הזיות — הלוצינציות") ש"ראייה פנימית" חוללה אותן.

במהלך חודשים אחדים התגברה והלכה מורכבות ההזיות. המבקרים שלו "שקטים, אך חצופים", הפריעו לעתים בהתפרצותם, כששלושה או ארבעה אנשים התיישבו לו על המיטה או "ניגשו אל צד המיטה, התכופפו מעלי, ונעצו את מבטם ישר בעיני." (תכופות האנשים בהזיותיו נראו מביעים מודעות לנוכחותו, אף כי ברגיל, ההזיות בתסמונת שארל בונה אינן מתַקשרות עם ההוזים.) לילה אחד, דיווח, "בשעה 10 בקירוב, איים עדר שוורים לדרוס אותי; אך מכיוון ששמרתי על קור רוח ישבתי ללא תנועה, וכולם חלפו על פני בהמון צפוף מבלי לגעת בי."

לעתים ראה שורות של אלפי בני אדם לבושים בהידור, מתקדמים בטורים שנעלמו במרחק. בנקודה מסוימת ראה "טור, כמעט קילומטר רוחבו" של "גברים על גבי סוסים רוכבים מערבה... הם המשיכו לחלוף על פני שעות אחדות."

"כל מה שדיווחתי עליו כאן," כתב איבל בסיום תיאורו המפורט, "ייראה בוודאי כדברים שלא ייאמנו לכל מי שמכיר את ההיסטוריה של הראייה האשלייתית... באיזו מידה תרם עיוורוני ליצירת התוצאות האלה, אינני מסוגל לומר. מעולם לפני כן לא יכולתי להבין את ההשוואה עתיקת הימים של נפש האדם לעולם בזעיר אנפין, או למיקרוקוסמוס... [ועדיין] הכול היה תָחום בתוך איבר הראייה הנפשית ותפס מרחב שאולי אינו עולה על מילימטרים רבועים בודדים."

 

מרבית המקרים של תסמונת שארל בונה נשארים כנראה ברמה הבסיסית הזאת של תבניות צבעים פשוטות. מטופלים בעלי הזיות פשוטות מסוג זה (ואולי כאלה שחולפות או מופיעות רק מדי פעם) עלולים לא לשים לב אליהן במיוחד או לשכוח לדווח עליהן בעת ביקור אצל הרופא. אך יש כאלה שההזיות הגיאומטריות מתמידות אצלם יותר. גברת זקנה אחת בעלת ניוון רשתית, כשנודע לה על התעניינותי בנושאים כאלה, תיארה כיצד בשנתיים הראשונות ללקות הראייה שלה ראתה:

בועת אור גדולה מסתובבת לה ואחר־כך נעלמת, ובעקבותיה דגל צבעוני במיקוד חד... הוא נראה בדיוק כמו דגל בריטניה. מהיכן הופיע, אינני יודעת... בחודשים האחרונים אני רואה משוּשים, לעתים קרובות משושים בוורוד. בתחילה היו גם קווים מפותלים בתוך המשושים, וכדורי צבע אחדים קטנים, בצהוב, ורוד, סגלגל, וכחול. עתה יש רק עוד משושים שחורים שנראים כאריחי אמבטיה לכל דבר.4

4 תיאור מוצלח במיוחד של הזיות בתסמונת שארל בונה ("אני רואה פרחים סגולים בכל מקום") מופיע בספרן המצוין של לילאס ומארג'ה מוק ניוון רשתית (Macular Degeneration), שנכתב עבור מטופלים שלקו במחלה.

 

בעוד מרבית בעלי תסמונת שארל בונה מודעים לכך שהחזיונות שהם חווים הם הזיות (במקרים רבים פשוט בשל חוסר העקיבות והיעדר התיאום בין המראות), הזיות מסוימות עשויות להיות מתקבלות על הדעת ובהקשר סביר, כמו במקרה של "הג'נטלמנים הנאים" שליוו את נכדותיו של לולן, ובמקרים כאלה הן עלולות, לפחות בתחילה, להתקבל כאמיתיות.5

5 גם ההפך עלול להתרחש. רוברט טויניסה סיפר לי כיצד אחד ממטופליו שראה אדם מרחף מחוץ לחלון דירתו שבקומה התשע־עשרה הניח שזו עוד אחת מההזיות שלו. כשהאיש ניפנף לו בידו לשלום, הוא לא החזיר נפנוף. התברר כי "ההזיה" היתה מנקה החלונות, שבהחלט נעלב מכך שנפנוף היד הידידותי שלו לא זכה למענה.

 

אחת התופעות האופייניות בהזיות מורכבות יותר היא ראיית פרצופים, אמנם כמעט אף פעם הם אינם מוכרים. דייוויד סטיוארט, בזיכרונותיו שלא התפרסמו, תיאר זאת:

שוב חוויתי הזיה... הפעם היו אלה פרצופים, הבולט ביותר ביניהם היה גבר שהיה עשוי להיות רב חובל חסון גוף. זה לא היה פופאיי, אך משהו דומה. הכובע שחבש היה כחול בעל מצחייה שחורה מבריקה. פניו אפורים, הלחיים שמנמנות, עיניים בורקות ואף בולבוסי ממש. לא היה זה מישהו שראיתי אי פעם לפני כן. אך לא היתה זאת קריקטורה, והוא נראה חיוני ביותר, מישהו שחשתי כי הייתי שמח להכיר. הוא התבונן בי במבט נעים, ללא מצמוץ ובסך הכול בהבעה סקרנית.

סטיוארט שם לב לכך שרב החובל החסון הופיע בשעה שהאזין לספר מוקלט, ביוגרפיה של ג'ורג' וושינגטון, שכלל התייחסות למלחים כלשהם. הוא הזכיר גם שפעם אחת התנסה בהזיה שהיתה "העתק מדויק כמעט של תמונה מאת ברויגל שפעם — פעם אחת בלבד — צפיתי בה בבריסל," ופעם אחרת ראה בהזיה מרכבה שהיתה עשויה להיות שייכת, כך חשב, לסמיואל פֶּפיס זמן קצר אחרי שקרא ביוגרפיה של האיש.

בעוד שלעתים הפרצופים בהזיות, כדוגמת רב החובל של סטיוארט, עשויים להיות לכידים ומתקבלים על הדעת, ייתכנו מקרים אחרים שבהם הם יהיו מעוותים באורח דוחה או, לעתים, מורכבים מקטעים שונים — אף, חצי פה, עין אחת, קרקפת שיער ענקית, וכל אלה מצורפים יחד באופן אקראי.

בעלי תסמונת שארל בונה עשויים לעתים להזות אותיות, שורות מודפסות, תווי מוזיקה, ספרות, סימנים מתמטיים או סימונים מסוגים אחרים. לתיאור חזיונות כאלה משמש המונח הכללי "הזיות תמליל", אף שברוב המקרים מה שרואים הוא בלתי קריא ואי אפשר לנגנו, ולרוב הוא חסר משמעות. דורותי ס', שהתכתבה איתי, ציינה זאת כאחת מהזיות שארל בונה הרבות שלה:

וישנן גם מילים. הן אינן בשפה מוכרת, בחלקן אין תנועות, באחרות יש יותר מדי: "skeeeekkseegsky." אני מתקשה לקלוט אותן כשהן חולפות במהירות מצד לצד וגם מתקרבות ונסוגות... לעתים אני מצליחה לזהות במבט חטוף חלק משמי, או מעין גרסה שלו: "דורו" או "דורתוי".

במקרים מסוימים יש לתמליל ההזוי קשר ברור לניסיון האישי, כמו אצל אותו אדם שכתב לי כי הוא רואה אותיות עבריות מכסות את הקיר בכל מקום במשך כשישה שבועות כל שנה אחרי יום הכיפורים. אדם אחר, שהיה כמעט עיוור כתוצאה ממחלת הגלאוקומה, דיווח שתכופות הוא רואה שורות דפוס בתוך בועות, "כדוגמת אלה שבסיפורים המצוירים — הקומיקס," אך הוא אינו מצליח לפענח את המילים. הזיות תמליל אינן בלתי שכיחות; דומיניק פיטשה, שראה מאות אנשים בעלי תסמונת שארל בונה, מעריך שכרבע מהם מתנסים בהזיות תמליל מסוג זה או אחר.

מרג'ורי ג' כתבה לי ב־1995 על מה שהיא כינתה "העיניים המוזיקליות" שלה:

אני אישה בת 77 הסובלת מנזק כתוצאה של גלאוקומה לרוב המחצית התחתונה של שדה הראייה. לפני כחודשיים התחלתי לראות מוזיקה, שורות, מרווחים, תווים, מפתחות מוזיקליים — בעצם מוזיקה כתובה על כל דבר שהתבוננתי בו, אך רק בתחום שבו שורר העיוורון. התעלמתי מזה זמן מה, אך באחד הימים כשביקרתי במוזיאון האמנות של סיאטל וראיתי את שורות ההסבר של המוצגים כמוזיקה, הבנתי שאכן אני חווה הזיות מסוג כלשהו.

...נהגתי לנגן בפסנתר ובהחלט להתמקד במוזיקה לפני שהחלו ההזיות המוזיקליות... זה היה ממש לפני שהסירו לי את הירוד (קטראקט), והיה עלי להתרכז תוך מאמץ ניכר כדי שאוכל לראות את התווים. מדי פעם אני רואה תמונה של חידת תשבץ... אך המוזיקה אינה נעלמת. אמרו לי שהמוח מסרב להשלים עם העובדה של אובדן הראייה וממלא אותו — במקרה שלי במוזיקה.

ארתור ס', רופא מנתח שהוא גם פסנתרן חובב מעולה, מאבד את ראייתו כתוצאה מניוון רשתית. לראשונה בשנת 2007 הוא החל "לראות" סימנים מוזיקליים. הם נראו אמיתיים לחלוטין, קווי החמשה והמפתחות מודפסים בבירור על רקע לבן, "ממש כגיליון של מוזיקה אמיתית" — וארתור תהה לרגע אם חלק ממוחו החל ליצור עתה מוזיקה מקורית משלו. אך כשהתבונן בכך ביתר תשומת לב, הוא גילה כי התכליל היה בלתי קריא ובלתי ניתן לניגון. הוא היה מסובך ובלתי מסודר, בעל ארבעה או שישה קווי "חמשה", אקורדים מורכבים במידה בלתי אפשרית בעלי שישה תווים או יותר על רגל־תו אחת ושורות אופקיות של המוני סימוני נחת ונסק. היה זה, כך אמר, "סלט של סימנים מוזיקליים חסר כל משמעות." במשך שניות אחדות הוא היה רואה דף כזה של מוזיקה מדומה, ואז לפתע נעלם הדף, ובמקומו הופיע דף אחר, חסר משמעות באותה מידה. לעתים הפכו ההזיות הללו ממש למטרד, כשכיסו דף שבדיוק ניסה לקרוא או מכתב שעסק בכתיבתו.

למרות שכבר שנים אחדות ארתור לא היה מסוגל לקרוא תכלילי מוזיקה אמיתיים, הוא תהה, כפי שתהתה מרג'ורי, אם העובדה שכל חייו היה שקוע במוזיקה ובתכלילי מוזיקה היא שקבעה את תוכן ההזיות שראה.6

6 מתריסר אנשים לפחות שמעתי כי, בדומה לארתור ומרג'ורי, הם חוו הזיות של סימני מוזיקה; חלקם סובלים מבעיות עיניים, חלקם ממחלת פרקינסון, מקצתם רואים מוזיקה כשחומם גבוה או בעת דמדמת, ואחדים רואים זאת במצב היפנופומפי — בזמן התעוררות משינה. כולם פרט לאחד מוזיקאים חובבים שתכופות משקיעים שעות רבות ביום בלימוד תכלילי מוזיקה. הצורה הכל כך מיוחדת הזאת של לימוד חזותי החוזר על עצמו שוב ושוב ייחודית למוזיקאים. אדם עשוי לקרוא ספרים שעות רבות ביום, אך לרוב לא מתעמקים בתמליל המודפס עצמו באינטנסיביות כזאת (פרט, אולי, אם מדובר במעצב או בקורא הגהות).

דף מוזיקה מורכב ומסובך הרבה יותר מבחינה חזותית מדף של תמליל מודפס רגיל. בסימון המוזיקלי ישנם לא רק התווים עצמם אלא מקבץ צפוף ביותר של מידע הכלול בסימני הסולמות, המפתחות, הכפלפלים, ההטעמות, הדמימות, סימני השהי, סימני גריר (טריל) ועוד. מתקבל על הדעת שהתעמקות אינטנסיבית בצופן המורכב הזה מטביעה את חותמה במוח באופן כלשהו, ואם מאוחר יותר מתפתחת נטייה להזיות, עשויות "הטביעות העצביות" האלה לגרום להתעוררות הזיות של סימנים מוזיקליים.

ועם זאת, גם אנשים ללא הכשרה מוזיקלית מיוחדת ואף ללא עניין במוזיקה עשויים גם הם לחוות הזיות של סימני מוזיקה, כפי שכבר ציין דומיניק פיטשה. במכתב ששלח לי כתב, "אמנם חשיפה מתמשכת למוזיקה מגדילה את הסבירות של עיניים מוזיקליות, אך אין זה תנאי הכרחי."

 

הוא תהה גם אם צפויה התקדמות בהזיותיו. מפני שכשנה לפני שהחל לראות תווי מוזיקה ראה ארתור דבר פשוט הרבה יותר: דוגמת לוח שחמט. האם בעקבות תווי המוזיקה שלו יבואו הזיות מורכבות עוד יותר, למשל בני אדם, פרצופים או נופים, ככל שתחול ירידה בראייתו?

ברור לחלוטין שקיים טווח נרחב, מערך שלם, של הפרעות חזותיות שעשויות להתעורר כשמאבדים את הראייה או כשהיא נפגעת, ובמקור המונח "תסמונת שארל בונה" יוחד למי שההזיות שלו נבעו ממחלת עיניים או מבעיות עיניים אחרות. אך מערך של הפרעות שביסודו של דבר דומות לאלה יכול להופיע גם כשהנזק אינו בעין עצמה אלא במקום גבוה יותר במערכת הראייה ובפרט באזורים קורטיקליים המעורבים בתפיסה החזותית — האונות העורפיות ושלוחותיהן באונות הצדעית (רקתית) והקודקודית של המוח — וכזה הוא כנראה המצב אצל זלדה.

זלדה היתה היסטוריונית שהגיעה למשרדי בשנת 2008. היא סיפרה לי כיצד החל אצלה העולם המוזר של תופעות חזותיות כשהיתה בתיאטרון שש שנים לפני כן, בעת שהמסך הצהבהב שבקדמת הבמה נראה לפתע כאילו הוא מכוסה בוורדים אדומים — הוורדים היו תלת־ממדיים, בולטים מן המסך החוצה. כשעצמה את העיניים עדיין ראתה את הוורדים. ההזיה הזאת נמשכה דקות אחדות ואז נעלמה. כתוצאה מכך היתה מבולבלת ומפוחדת והלכה להתייעץ עם רופא עיניים, אך זה לא גילה כל ירידה בראייה ולא הבחין בשינוי פתולוגי כלשהו באף אחת מהעיניים. היא פנתה גם לרופא פנימאי ולקרדיולוג, אך גם הם לא יכלו לתת הסבר מניח את הדעת לאירוע הזה — או לאינספור אירועים דומים שבאו אחריו. לבסוף היא עברה סריקת מוח בטומוגרפיה של פליטת פוזיטרונים (PET) שגילתה זרימת דם מופחתת במוח באונות העורפיות והקודקודיות. ההנחה היתה שזו הסיבה או לפחות סיבה אפשרית להזיות שחוותה.

לזלדה יש הזיות פשוטות והזיות מורכבות. ההזיות הפשוטות עשויות להופיע כשהיא קוראת או כותבת או צופה בטלוויזיה. אחד מרופאיה ביקש ממנה לנהל יומן של חזיונותיה במהלך תקופה בת שלושה שבועות, ובו כתבה, "בעת שאני כותבת דף זה הוא הולך ומתכסה עוד ועוד בשריג ירוק חיוור וורוד... קירות המוסך, הבנויים בלוקים לבנים, משתנים ללא הרף... לרגע מזכירים לבנים, או לוחות עץ, או מתכסים בדוגמת בד דמשקאי, או בפרחים בצבעים שונים... בחלק העליון של הקירות בפרוזדור, צורות בעלי חיים. הן נוצרו מנקודות כחולות."

הזיות מורכבות עוד יותר — חומות מבצר, גשרים, סוללות דרך, בתי דירות — שכיחות במיוחד כשמסיעים אותה במכונית (היא ויתרה על הנהיגה בעצמה אחרי ההתקף הראשון, לפני שש שנים). באחת הפעמים כשנסעה עם בעלה בכביש מושלג, היא הופתעה לראות משני צידי הכביש שיחים ירוקים בוהקים, עליהם מנצנצים נטיפי קרח. ביום אחר ראתה מחזה ממש מזעזע:

כשחזרנו במכונית מן המכון ליופי, הבחנתי במה שנראה כנער בגיל העשרה על מכסה המנוע של המכונית, נשען על זרועותיו ורגליו מונפות לאוויר. הוא נשאר שם כחמש דקות. אפילו כשביצענו פנייה הוא נשאר על מכסה המנוע. כשנכנסנו אל תוך מגרש החנייה של המסעדה, הוא התרומם באוויר, ריחף גבוה על רקע הבניין, ונשאר שם עד שיצאנו מהמכונית.

בנקודה אחרת היא "ראתה" את אחת הנינות שלה מתרוממת, נעה לעבר התקרה ונעלמת. היא ראתה שלוש דמויות "דומות למכשפות", חסרות תנועה ומבחילות, בעלות אפים נשריים כפופים, סנטרים בולטים ועיניים רושפות — גם הן נעלמו כעבור שניות אחדות. זלדה אמרה שלא שמה לב לכך שיש לה הזיות רבות כל כך עד שהחלה לנהל יומן; אחרת, רבות מהן היו נשכחות.

היא דיברה גם על התנסויות חזותיות מוזרות רבות שלא היו ממש הזיות במובן זה שהן לא היו לגמרי מומצאות או מיוצרות, אלא נראו כהימשכויות, חזרות, עיוותים או עיבודים של קלטים חזותיים שבפועל נתפסו בחושים. (לשארל לולן היו הפרעות תפיסה אחדות כאלה, והן אינן נדירות אצל הלוקים בתסמונת שארל בונה.) אחדות מאלה היו פשוטות יחסית; כך למשל, באחת ההזדמנויות כשהתבוננה בי, נראה לה שהזקן שלי מתפשט עד שכיסה את כל הפנים והראש, ואז חזר למראהו הרגיל. לפעמים, כשהיא מתבוננת במראה, היא עשויה לראות את שערה מתרומם כחצי מטר מעל לראש ועליה לבדוק ביד ולוודא שהוא נמצא במקומו הרגיל.

לעתים היו השינויים בתפיסה החושית מביכים יותר, כמו במקרה כשפגשה את הדוורית במבואת בית הדירות שבו גרה: "כשהתבוננתי בה, אפה החל לגדול על הפנים עד שלבש צורה מגוחכת ממש. כעבור דקות אחדות, בעוד אנו עומדות ומשוחחות, חזרו הפנים וקיבלו את צורתם הרגילה."

פעמים רבות ראתה זלדה עצמים כפולים או מוכפלים שוב ושוב, והדבר גרם לה קשיים לא מבוטלים. "הכנת ארוחה והאכילה היו מסובכות למדי," סיפרה. "ללא הרף ראיתי כל פיסת מזון פעמים רבות כשבעצם הן כלל לא היו שם. הדבר נמשך לאורך רוב הארוחה."7 הכפלה חזותית מסוג זה — פוליופיה — עלולה ללבוש צורה דרמטית אף יותר. באחת הפעמים, במסעדה, הבחינה זלדה בגבר בחולצת פסים משלם בקופה. ובעוד היא מתבוננת התפצל האיש לשישה או שבעה עותקים זהים של עצמו, כולם לובשים חולצות פסים, כולם מבצעים אותן תנועות — ואז, כמו קונצרטינה, התכווצו הדמויות שוב לאדם אחד. במקרים אחרים הפוליופיה שלה עלולה להיות מפחידה מאוד ואף מסוכנת, כמו במקרה שבו ישבה במושב הנוסע במכוניתה ולפתע ראתה את הכביש שלפניה מתפצל לארבעה כבישים נפרדים זהים. המכונית נראתה לה מתקדמת בו זמנית בכל ארבעת הכבישים.8

7 כשסיפרה על כך נזכרתי במקרהו של מטופל, ששמעתי עליו, אשר בעת שאכל דובדבנים מקערה, הם התחלפו לפתע בדובדבנים הזויים, שפע אינסופי לכאורה של דובדבנים, עד שלפתע הקערה היתה ריקה לחלוטין. וגם במקרה אחר של אדם בעל תסמונת שארל בונה שליקט אוכמניות. הוא קטף כל אוכמנית שראה; ואז לפתע ראה עוד ארבע שהחמיץ — אך התברר שאלה היו הזויות.

 

8 דומה שמשהו בתנועה החזותית או במה שניתן לכנות "זרימה אופטית" הוא אתגר מיוחד מבחינת הזיות חזותיות ללוקים בתסמונת שארל בונה או בהפרעות אחרות. פגשתי בפסיכיאטר קשיש שסבל מניוון רשתית וחווה רק מקרה יחיד של הזיות התסמונת: בעת שהסיעו אותו במכונית הוא החל לראות בשולי השדרה גנים מעוצבים בסגנון המאה ה־18 שהזכירו לו את גני ורסאיי. הוא נהנה מהחוויה וחשב שהדבר מעניין הרבה יותר מהמראה הרגיל של שולי הדרך.

אייווי ל' שלקתה גם היא בניוון רשתית כתבה:

כשלוקחים אותי במכונית, התחלתי לנסוע בעיניים עצומות, כעת אני "רואה" לעתים קרובות סצנת נסיעה מוקטנת, נעה, עוברת לפני עיני הסגורות. אני "רואה" דרכים פנויות ושמים, בתים וגנים. אינני "רואה" שום אנשים או מכוניות. התמונה משתנה ללא הרף, ובה מופיעים בפרטי פרטים בתים שאינם ניתנים לזיהוי שחולפים מן הצד כשהמכונית בתנועה. ההזיות האלה אינן מופיעות בשום מקרה אחר, רק כשאני במכונית נוסעת.

(גב' ל' דיווחה גם על הזיות תמליל כחלק מהתסמונת, "פרקי זמן קצרים שבהם אני עשויה 'לראות' כתב יד באותיות ענק על גבי קיר לבן גדול, או את נתוני מס ההכנסה מודפסים על הווילונות. אלה נמשכו בהפסקות שנים אחדות.")

 

צפייה בסרט, אפילו בטלוויזיה, עלולה לגרום לחוזרנות (פרסברציה) הזייתית. בעת שצפתה פעם בתוכנית טלוויזיה שבה נראו אנשים יורדים ממטוס החלה זלדה לחזות העתקים זעירים של הדמויות שהמשיכו את ירידתן מן המסך ובמורד שידת העץ שעליה ניצב מכשיר הטלוויזיה.

זלדה חוותה עשרות הזיות או תפיסות חושים שגויות בכל יום, וכך זה נמשך, כמעט ללא הפסקה, כבר שש שנים. עם זאת היא הצליחה להמשיך ולקיים חיים מלאים, הן בחייה הפרטיים הן בחייה המקצועיים: ניהול משק הבית, אירוח ידידים, יציאה לבילויים עם בעלה והשלמת הכתיבה של ספר חדש.

בשנת 2009 הציע אחד הרופאים של זלדה שתיטול תרופה בשם קווטיאפין, שעשויה במקרים מסוימים לצמצם את חומרת ההזיות. להפתעתנו, ובמיוחד להפתעתה, היא השתחררה לחלוטין מההזיות למשך שנתיים ויותר.

אולם ב־2011 עברה ניתוח לב, ואז, נוסף לכול, נפלה ושברה את פיקת הברך. בין שזה קרה כתוצאה מהדאגה ומהמתח הנפשי שגרמו הבעיות הרפואיות האלה, בין שבגלל טבעה הבלתי צפוי של תסמונת שארל בונה, או בעקבות ההסתגלות לתרופה, היא החלה לחוות שוב הזיות מסוימות. אולם בפעם הזאת צורתן היתה נסבלת מעט יותר. כשהיא נמצאת במכונית, סיפרה, "אני רואה דברים אך לא בני אדם. אני רואה שדות זרועים, פריחה וצורות רבות של מבנים מימי הביניים. לעתים קרובות אני רואה בתים מודרניים שהופכים תוך כדי הנסיעה למבנים שנראים עתיקים יותר. כל התנסות נושאת בחובה דבר חדש."

את אחת ההזיות שלה, אמרה, "קשה מאוד לתאר. זוהי הופעה! המסך עולה וקבוצה של 'שחקנים' יוצאת בריקוד אל הבמה — אך אלה אינם בני אדם. אני רואה אותיות עבריות שחורות לבושות בבגדי בלט לבנים. הן רוקדות לצלילי מוזיקה נפלאה, אך אינני יודעת מהיכן היא בוקעת. את החלק העליון של האותיות הן מניעות כמו זרועות ובחלקן התחתון הן רוקדות בחינניות כה רבה. הן עולות לבמה מימין לשמאל."

ההזיות בתסמונת שארל בונה מתוארות אמנם בדרך כלל כנעימות, ידידותיות, מבדרות, אפילו מעוררות השראה, אך לעתים הן עלולות לקבל אופי שונה לחלוטין. זה מה שקרה לרוזלי כשספייק, אחד משכניה במוסד הסיעודי, נפטר. ספייק היה טיפוס אירי קל דעת ומלא שמחת חיים, והוא ורוזלי, שניהם בשנות התשעים לחייהם, היו ידידים קרובים במשך שנים. "הוא הכיר את כל השירים הישנים," העירה רוזלי; הם נהגו לשיר אותם יחד ולהתבדח ולפטפט שעות. כשמת לפתע, רוזלי היתה הרוסה. היא איבדה את התיאבון, חדלה להשתתף בפעילות חברתית, ובילתה זמן רב לבד בחדרה. ההזיות שחוותה חזרו, אך במקום הדמויות הלובשות בגדים עליזים שנהגה לראות לפני כן, ראתה עתה חמישה או שישה גברים גבוהים ניצבים סביב מיטתה, בדממה וללא תנועה. תמיד לבשו חליפות חומות כהות וחבשו כובעים כהים שהטילו צל על פניהם. היא לא יכלה "לראות" את עיניהם, אך היא חשה שהם נועצים בה את מבטם — מבט חידתי, רציני. מיטתה, כך חשה, הפכה ערש דווי, והדמויות המאיימות האלה נשלחו לבשר את מותה. הם נראו לה ממשיים במידה מדהימה, ואף על פי שידעה שאם תושיט יד זו פשוט תעבור דרכם, היא לא יכלה לאלץ את עצמה לעשות זאת.

חזיונות אלה רדפו את רוזלי במשך שלושה שבועות, ואז החלה לצאת מהדיכאון שאחז בה. הגברים הקודרים, השותקים, בחליפות החומות נעלמו, וההזיות חזרו אליה בעיקר כשנמצאה בחדר השהייה המשותף, מקום שוקק מוזיקה ודיבורים. הן החלו בחזיונות של דגמים — ריבועים בוורוד ובתכלת שנראו כמכסים את הרצפה ואז מתפשטים במעלה הקירות, ולבסוף מכסים את התקרה כולה. צבעי "האריחים" הללו, אמרה, הכניסו אותה למצב רוח של חדר ילדים. בהתאם לכך ראתה עכשיו אנשים קטנטנים, סנטימטרים אחדים גובהם, דומים לגמדים או לפיות, כובעים ירוקים זעירים לראשיהם, והם מטפסים על צידי כיסא הגלגלים שלה. היו שם גם ילדים, "מרימים פיסות נייר מהרצפה" או עולים במדרגות הזויות בפינת החדר. רוזלי חשבה שהילדים ממש "שובי לב", אף על פי שפעולותיהם נראו חסרות תכלית, או, כפי שהיא הגדירה זאת, "טיפשיות".

הילדים והאנשים הקטנים הופיעו שם במשך שבועיים שלושה ואז נגוזו גם הם, באותה דרך מסתורית שהזיות נוטות להיעלם. רוזלי אמנם התגעגעה לספייק אך היא מצאה ידידים אחרים במוסד וחזרה לשגרת החיים הרגילה של פטפוט והאזנה לספרים מוקלטים ולאופרות איטלקיות. היום היא לבדה רק לעתים רחוקות וההזיות שלה — במקרה או שלא במקרה — נעלמו לעת עתה.

אם השתמרה עדיין מידה מסוימת של ראייה, כמו במקרים של שארל לולן ושל זלדה, עשויות להופיע לא רק הזיות חזותיות אלא גם הפרעות שונות בתפיסה החזותית: אנשים או עצמים עלולים להיראות גדולים מדי או קטנים מדי, קרובים מדי או רחוקים מדי; הם עשויים להיות צבעוניים יתר על המידה או לוקים במיעוט צבע; או להיראות עמוקים יותר מדי או פחות מדי; ייתכנו חוסר התאמה במיקום, עיוותים בצורה ואף היפוך של דמויות; ייתכנו גם בעיות בתפיסת התנועה.

מובן שאם האדם עיוור לחלוטין, כמו רוזלי, ייתכנו רק הזיות, אך גם בהן עשויות להופיע חריגות בצבע, בעומק בשקיפות, בתנועה, במידות ובפרטים. הזיות שארל בונה מתוארות לעתים קרובות כבעלות צבעים עזים, מסנוורים, או דקויות ועושר של פרטים הרבה מעבר למה שאי־פעם רואים בעיניים. ישנה נטייה חזקה לחזרות ולהכפלות, וכך עשויים להופיע שורות שורות ואף גדודים גדודים של אנשים, כולם לבושים בתלבושת אחידה ומבצעים את אותן התנועות (אחדים מהחוקרים הראשונים כינו זאת "תופעת הריבוי" [numerosity]. וישנה נטייה בולטת לפרטנות: הדמויות ההזויות לובשות לעתים קרובות "לבוש אקזוטי", גלימות עשירות וכיסויי ראש משונים. אי־התאמות מוזרות מופיעות לעתים קרובות, למשל פרח עשוי לבלוט לא מהכובע של מישהי אלא מאמצע פניה. הדמויות ההזויות עשויות להיראות כקריקטורות. פנים, במיוחד, עלולים להפגין עיוותים נלעגים של השיניים או העיניים. יש מי שהוזים תמליל או מוזיקה. אך הרוב המכריע והשכיח ביותר הן ההזיות הגיאומטריות: ריבועים, לוחות שחמט, מקביליות, משושים, לבֵנים, קירות, אריחים, פסיפסים, חלות דבש. הפשוטות ביותר, שהן אולי גם השכיחות ביותר, הן הזיות של הבזקי אור, בועות או עננים של אור או צבע, שעשויים להתפרק למשהו מורכב יותר, או לא. אף אדם יחיד אינו חווה את כל התופעות החושיות וההזייתיות האלה, אך ישנם מי שחווים טווח רחב שלהן, כמו למשל זלדה, ואחרים, לעומת זאת, נוטים לדבוק בצורה מסוימת של הזיות, כמו מרג'ורי, בעלת "העיניים המוזיקליות".

בעשר או בעשרים השנים האחרונות עשו דומיניק פיטשה ועמיתיו בלונדון מחקר חלוצי בבסיס הנוירולוגי של ההזיות החזותיות. תוך התבססות על דיווחים מפורטים של עשרות אנשים, הם פיתחו תסוויג (טקסונומיה) של הזיות. הוא כולל מחלקות כמו דמויות בעלות כובע, ילדים או אנשים קטנים, נופים, כלי רכב, פרצופים מגוחכים (גרוטסקיים), תמליל ופרצופים דמויי קריקטורה. (התסוויג מתואר במאמר שפירסמו בשנת 2000 סאנטהאוז ועמיתיו.)

מצויד בסיווג הזה, ניגש פיטשה לבצע מחקרי דימות־מוח מפורטים, שבהם מטופלים נבחרים בעלי קטגוריות שונות של הזיות חזותיות התבקשו לתת סימן עם התחלתן ובסיומן של ההזיות שראו תוך כדי הסריקה.

במאמר משנת 1998 כתבו פיטשה ועמיתיו כי נראתה "התאמה בולטת" בין חוויות ההזיה המסוימות של כל מטופל לבין החלקים המסוימים שהופעלו במסלול הראייה הקרובני (ונטרלי) בקורטס החזותי. הזיות של פרצופים, של צבעים, של מרקמים או של עצמים, למשל, הפעילו, כל אחד, אזורים מסוימים שידוע כי הם מעורבים בתפקודים חזותיים מסוימים של המוח. כשנראו הזיות צבעוניות, התרחשה הפעלה של אזורים בקורטקס החזותי הקשורים ליצירת תחושת צבע; אם היו הזיות של פרצופים דמויי רישום או קריקטורה, התרחשה פעילות ברכס הכישורי. חזיונות של פרצופים מעוותים או מבותרים או פרצופים גרוטסקיים בעלי עיניים, שיניים או חלקי פנים אחרים מוגזמים בגודלם התקשרו לפעילות מוגברת במענית (sulcus) הצדע (הרקה) העליונה, אזור שהתמחה בייצוג עיניים, שיניים וחלקי פנים אחרים. הזיות תמליל קשורות בהפעלה בלתי תקינה באזור יצירת המילים החזותית, אזור בעל דרגת התמחות גבוהה ביותר במחצית הכדור השמאלית של המוח.

מעבר לכך, פיטשה ועמיתיו גילו שקיימת הבחנה ברורה בין דמיון חזותי תקין לבין הזיות ממש — כך למשל, העלאה בדמיון של עצם צבעוני אינה מפעילה את האזור V4 שבקליפת המוח החזותית, בניגוד להזיה צבעונית המפעילה אותו. ממצאים כאלה מאשרים שלא רק באופן סובייקטיבי אלא גם פיזיולוגית, הזיות אינן דומות להעלאה בדמיון אלא הן דומות הרבה יותר לתפיסה חושית. בשנת 1760, כשכתב על הזיות, התבטא בונה כך: "שכלנו אינו מסוגל להבחין בין חזיונות לבין מציאות." עבודתם של פיטשה ועמיתיו מראה שגם המוח אינו מבחין ביניהם.

מעולם לא היו בידינו לפני כן הוכחות ישירות למתאם כזה בין תוכנה של הזיה לבין האזור המסוים שהופעל בקליפת המוח. זה זמן רב ידוע, על סמך התבוננות באנשים בעלי פציעות ראש או מקרי שבץ מסוימים, כי היבטים שונים של התפיסה החזותית (תפיסת צבעים, זיהוי פרצופים, תפיסת תנועה וכד') תלויים באזורים מוגדרים במוח בעלי התמחויות ייחודיות ביותר. כך למשל, נזק שנגרם לאזור זעיר בקורטקס החזותי המכונה V4 עשוי לחסל את תפיסת הצבע אך לא שום דבר אחר. מחקריו של פיטשה הם הראשונים שאישרו כי הזיות מנצלות את אותם האזורים החזותיים ואותן המסילות העצביות כמו התפיסה החושית עצמה. (לא מכבר הדגיש פיטשה, במאמרים על ה"הוֹדוֹלוֹגיה"9 של ההזיות, כי לניסיון לייחס את ההזיות, כמו כל פעילות מוחית אחרת, לאזורים מוגדרים במוח יש מגבלות, ויש לשים לב במידה שווה לקשרים בין האזורים.)10

9 חקר הקשרים ההדדיים בין חלקי המוח (המתרגם).

 

10 במתאמים אלה מעורבים אזורים גדולים למדי במוח; אזורים ברמת המַקרו. על קשרים ברמת המיקרו, לפחות לגבי הזיות גיאומטריות בסיסיות, כבר כתב ויליאם בֶּרְק, נוירופיזיולוג שחווה הזיות כאלה בעצמו כתוצאה מהיווצרות "חורים" ברשתיות שתי העיניים. הוא הצליח לאמוד את ההשתרעויות הזוויתיות של הזיות מסוימות ולהפיק מהן מידע לגבי מרחקים בקליפת המוח. מסקנתו היתה שהמרחקים של תבניות הלבֵנים בהזיותיו תואמים למרחקים שבין "הפסים" הפעילים פיזיולוגית באזור V2 של הקורטקס החזותי, ואילו המרחקים בין הנקודות שהזה תואמים לאלה של "כתמים" בקורטקס החזותי הראשוני. ברק הביע השערה כי עם הפחתת הקלט מן הרשתיות הפגועות, פוחתת הפעילות בקורטקס הרשתית ובעקבות זאת משתחררת פעילות ספונטנית ברצועות ובכתמים בקליפת המוח המחוללת את ההזיות.

 

אך בעוד שישנן מחלקות של הזיות חזותיות הנקבעות באופן נוירולוגי, ייתכנו בהחלט גם גורמים אישיים ותרבותיים. אף אחד לא יחווה הזיות של סימנים מוזיקליים או מספרים או אותיות, למשל, אם לא ראה כאלה בפועל במציאות, בנקודה כלשהי בחייו. הניסיון והזיכרון יכולים להשפיע הן על אוצר הדימויים החזותיים הן על ההזיות — אך בתסמונת שארל בונה זיכרונות אינם מופיעים באופן מלא או מדויק בהזיות. כאשר אנשים הלוקים בתסמונת רואים בהזיות אנשים ומקומות, כמעט אף פעם אין אלה אנשים ומקומות הניתנים לזיהוי, רק כאלה המתקבלים על הדעת או מומצאים מכול וכול. מהזיות שארל בונה מתקבל הרושם שברמה נמוכה כלשהי, במערכת החזותית המוקדמת, מצוי מילון דימויים חזותיים או חלקי דימויים לפי קטגוריות — למשל דימויים של הסוג הכללי "אפים", או "כיסויי ראש" או "ציפורים", ולא מאגר של אפים או כיסויי ראש או ציפורים מסוימים. אלה הם, אפשר לומר, הרכיבים החזותיים שאליהם מתייחסים ובהם משתמשים בעת זיהוי וייצוג של תמונות מורכבות — אבני בניין או יסודות שהם חזותיים בלבד, ללא הקשר או מִתאם עם החושים האחרים, ללא רגשות או התייחסויות למקומות או לזמנים מסוימים. (חוקרים אחדים כינו אותם "קדם־עצמים" או "קדם־דמויות".) משום כך נראים דימויי שארל בונה גולמיים יותר, ניכר יותר שהם נוירולוגיים במקורם, לא־אישיים, כתמונות המועלות בזיכרון או בדמיון.

בהקשר זה מסקרנות במיוחד הזיות של תמליל או של תכלילים מוזיקליים, מפני שלמרות שבתחילה הן נראות כמוזיקה או תמליל אמיתיים, עד מהרה מתברר שהן בלתי קריאות, במובן זה שהן נעדרות מבנה, מנגינה, תחביר או דקדוק. אף על פי שארתור ס' חשב בתחילה שיהיה מסוגל לנגן את התכלילים המוזיקליים שהופיעו בהזיותיו, מהר מאוד הבין כי הוא רואה "תערובת של סימנים מוזיקליים, ללא כל משמעות". בדומה לכך גם הזיות של תמליל הן חסרות משמעות; בבחינה מקרוב עלול להתברר שאפילו אין אלה אותיות ממש אלא סימנים דמויי אותיות במעין כתב עתיק.

ידוע לנו (ממחקריהם של פיטשה ועמיתיו) שהזיות תמליל מלוּוֹת בפעילות יתר באזור יצירת המילים החזותית; פעילויות מקבילות (אף כי אולי נרחבות יותר) מתרחשות ככל הנראה בהזיות של סימנים מוזיקליים, אך את אלה נותר עדיין "ללכוד" בדימות תפקודי בתהודה מגנטית (fMRI). בתהליך הרגיל של קריאת תמליל או מוזיקה, מה שמתפענח תחילה בחלקים המוקדמים של המערכת החזותית עובר לאחר מכן לרמות גבוהות יותר, שם הוא מקבל מבנה תחבירי ומשמעות. לעומת זאת, בהזיות של תמלילים או תכלילי מוזיקה, שנגרמות כתוצאה של פעילות יתר אנרכית במערכת החזותית המוקדמת, מופיעים אותיות, קדם־אותיות או סימנים מוזיקליים ללא אילוצי התחביר והמשמעות הרגילים, ובכך הם מעניקים לנו חלון הצצה למערכת החזותית המוקדמת על עוצמתה ומגבלותיה.

ארתור ס' ראה סימנים מוזיקליים בדרגת עיבוד ושכלול לא מציאותית, מצועצעת במידה רבה מעבר לכל תכליל אמיתי. במקרים רבים, הזיות שארל בונה הן מצועצעות ואף פנטסטיות. מה הסיבה לכך שרוזלי, גברת קשישה ועיוורת מרובע ברונקס בניו יורק, רואה דמויות "בלבוש מזרחי"? ההטיה החזקה הזאת אל האקזוטי אופיינית לתסמונת שארל בונה, וזאת מסיבות שעדיין איננו מבינים, ומרתק לבחון כיצד הדברים משתנים בתרבויות שונות. חזיונות מוזרים אלה, לעתים ממש סוריאליסטיים, של קופסאות או ציפורים המוצבות על ראשי אנשים או פרחים הבוקעים מתוך הלחיים שלהם, מעוררים בנו את התהייה אם מה שמתרחש אינו אלא סוג כלשהו של טעות נוירולוגית, הפעלה בו־זמנית של אזורים שונים במוח המחוללת התנגשות ביניהם או איחוי בלתי רצוני ובלתי משתלב שלהם.

הדימויים החזותיים של תסמונת שארל בונה סטריאוטיפיים יותר מאלה של החלומות ובה בעת ניתנים פחות להבנה, פחות בעלי משמעות. כשהתגלתה המחברת של לולן אחרי שנעלמה למשך מאה וחמישים שנה, וראתה אור בכתב עת לפסיכולוגיה ב־1902 (שנתיים בלבד אחרי הופעת פשר החלומות של פרויד), היו כאלה שתהו האם יוכלו הזיות שארל בונה להתוות, כפי שחשב פרויד לגבי החלומות, את "דרך המלך" אל התת מודע. אך מאמצים של "פירוש" הזיות שארל בונה באותו אופן לא הניבו פירות. לאנשים הלוקים בתסמונת יש כמובן הפסיכודינמיקה שלהם, כמו לכל אחד אחר, אך עד מהרה התברר שרק מעט מאוד מעבר למובן מאליו ניתן להפיק מניתוח ההזיות שלהם. אדם דתי עשוי לראות בהזיותיו, בין השאר, ידיים נשואות בתפילה, ומוזיקאי עשוי להזות סימנים מוזיקליים, אך חזיונות אלה לא הניבו שום תובנות לגבי השאיפות, הצרכים או המאבקים הפנימיים התת־מודעים של האדם.

חלומות הם תופעות נוירולוגיות כמו גם פסיכולוגיות, אך הם שונים בתכלית מהזיות שארל בונה. החולם אפוף כולו בחלום ובדרך כלל גם משתתף פעיל בו, ואילו בעלי הזיות שארל בונה שומרים על המודעות הביקורתית הרגילה של אדם ער. הזיות שארל בונה מוקרנות אמנם, כביכול, למרחב החיצוני, אך הן מאופיינות בהיעדר פעולת גומלין עם האדם ההוזה. תמיד הן דוממות ואדישות — רק לעתים נדירות הן משדרות רגש כלשהו או מולידות אותו. הן מוגבלות לתחום החזותי, ולא מעוררות תחושות של קול, ריח או מגע. הן מרוחקות, כמו תמונות על המסך באולם קולנוע שהאדם נקלע אליו במקרה. הקולנוע נמצא במוחו של האדם ולמרות זאת דומה שאין לחזיונות שהוא חווה משמעות במובן אישי עמוק כלשהו.

אחד המאפיינים החשובים המגדירים את הזיות שארל בונה הוא העובדה שנשמרות התובנה וההכרה שההזיה אינה אמיתית. אנשים שלקו בתסמונת עשויים לעתים להיות מוטעים על ידי הזיה, בפרט אם היא סבירה ובהקשר מתאים. אך עד מהרה הטעויות מתבררות ככאלה, והתובנה חוזרת על כנה. הזיות שארל בונה גורמות לרעיונות שגויים הנמשכים לאורך זמן או למחשבות שווא רק לעתים רחוקות ביותר.

אולם, היכולת להעריך את מידת הממשות שבתפיסות ובהזיות עלולה להיפגם אם במוח ישנן בעיות נוספות, בפרט כאלה הפוגעות באונות המצחיות שהן מושב כושר השיפוט וההערכה העצמית. זה עלול להתרחש באופן חולף, למשל בעקבות שבץ מוחי או פציעת ראש; חום גבוה או דמדמת; סוגים מסוימים של תרופות, רעלנים או חוסר איזון מטבולי; התייבשות או חוסר שינה. במקרים כאלה, התובנה תשוב לתקנה עם חזרת המוח לתפקוד תקין. אך ייתכן מצב של שיטיון מתקדם, כמו במחלת אלצהיימר או במחלת גופיפי לואי, שהיכולת לזהות את ההזיות ככאלה עלולה לפחות בהדרגה, וזה מצב שמצדו עלול להביא לידי מחשבות שווא חרדתיות ולפסיכוזות.

מרלון ס', בשנות השבעים המתקדמות לחייו, סובל מגלאוקומה מתקדמת ומשיטיון קל. זה עשרים שנה הוא כבר אינו מסוגל לקרוא, ובחמש השנים האחרונות הוא בעצם עיוור. הוא נוצרי אדוק ועדיין משמש כאיש דת מתנדב בבתי סוהר, כפי שנהג בשלושים השנים האחרונות. הוא חי לבדו בדירה ומנהל חיי חברה פעילים ביותר. בכל יום הוא יוצא מביתו בלוויית אחד מילדיו או בלוויית עוזרת בית לאירועים משפחתיים או למרכז לקשיש, שם ישנם משחקים, ריקודים, יציאה למסעדות ופעילויות נוספות. למרות עיוורונו, דומה שמרלון מצוי בעולם חזותי ביותר ולעתים מוזר ביותר. הוא מספר לי שלעתים קרובות הוא "רואה" את הסובב אותו — רוב ימי חייו חי ברובע ברונקס בניו יורק, אך מה שהוא רואה הוא גרסה מכוערת, מוזנחת של השכונה (הוא מתאר אותה "מרופטת, ישנה, זקנה יותר ממני"), והדבר גורם לו לעתים תחושת בלבול. הוא "רואה" את דירת המגורים שלו אך יכול בקלות להתבלבל וללכת לאיבוד. לדבריו, לפעמים הדירה גדלה "לממדים של תחנת האוטובוסים המרכזית", ופעמים אחרות היא מתכווצת ונעשית "דקיקה כדירת רכבת".11 הדירה שבהזיותיו נראית, לרוב, הרוסה והפוכה: "הבית שלי כולו חורבה, נראה כמו העולם השלישי... ואז הוא נראה כרגיל." (המקרה היחיד שבו הדירה שלו אכן הפוכה, סיפרה לי בתו, הוא כאשר מרלון חושב שהרהיטים שלו "צרים" עליו ואז הוא מתחיל לסדר אותם מחדש תוך שהוא דוחף חפצים אנה ואנה.)

11 דירות צרות ובהן פרוזדור אחד ארוך שמצדו האחד חדרים; אופייניות לערים אחדות בארצות הברית, כמו ניו יורק וסן פרנסיסקו. הדירות האלה נקראות כך בשל הדמיון לקרון רכבת בעל פרוזדור ותאים (המתרגם).

 

ההזיות שלו החלו לפני כחמש שנים ובתחילה היו בלתי מזיקות ולא מפחידות. "בתחילה," סיפר לי, "ראיתי המון בעלי חיים." בעקבותיהן באו הזיות של ילדים — המוני ילדים, ממש כפי שמקודם היו המון בעלי חיים. "פתאום," נזכר מרלון, "אני רואה את כל הילדים האלה נכנסים, הם הסתובבו בכל מקום; חשבתי שאלה ילדים רגילים." הילדים היו שקטים אך "שוחחו בתנועות ידיים"; נראה היה שאינם מודעים לנוכחותו והם "עסקו בענייניהם" — שוטטו, שיחקו. הוא הופתע כשגילה שאף אחד מלבדו לא ראה אותם. רק אז הבין כי "העיניים היתלו בו."

מרלון נהנה להאזין ברדיו לתוכניות אירוח, למוזיקת גוספל ולג'אז, ובעת שהוא עסוק בכך, הוא עשוי לגלות שחדר ההסבה שבו הוא יושב מלא בצפיפות באנשים הזויים שמאזינים גם הם. לעתים פיותיהם נעים כמו היו משוחחים או שרים יחד עם הרדיו. חזיונות אלה אינם בלתי נעימים ונראה שהם מעניקים לו מעין תחושת נינוחות. זו מעין תמונה של אירוע חברתי והוא נהנה ממנו.12

12 שמעתי תיאורים דומים מאנשים אחרים שלקו גם הם הן בתסמונת שארל בונה, הן בשיטיון. ז'אנט ב' אוהבת להאזין לספרי אודיו מוקלטים ולעתים מגלה שהצטרפה אליה קבוצה של מאזינים כמוה. הם מאזינים בתשומת לב אך אף פעם אינם מדברים, אינם משיבים לשאלותיה, ונראים כמי שאינם מודעים לנוכחותה. בתחילה הבינה ז'אנט שהם הזויים, אך בהמשך, עם התגברות השיטיון, החלה להתעקש כי הם אמיתיים. באחד המקרים כשבתה ביקרה אצלה ואמרה, "אמא, אין כאן אף אחד," התרגזה וגירשה אותה מהבית.

צירוף הזוי, מורכב עוד יותר, אירע בעת שהאזינה למופע אהוב עליה ששודר בטלוויזיה. נראה היה לז'אנט שצוות הטלוויזיה החליט להשתמש בדירה שלה. הם התקינו בה כבלים ומצלמות, ובפועל, ממש לנגד עיניה, צילמו אז את המופע. במקרה, בשעת המופע, התקשרה אליה בתה בטלפון, וז'אנט לחשה, "אני חייבת להיות שקטה — הם מצלמים." כשהגיעה הבת כעבור שעה, ז'אנט עמדה על כך שהרצפה עדיין מרושתת בכבלים והוסיפה, "את לא רואה את האישה הזאת?"

על אף שז'אנט היתה משוכנעת בממשות ההזיות הללו, הן היו חזותיות בלבד. האנשים הצביעו בידיים, רמזו רמזים בתנועות, שפתיהם נעו, אך הם לא השמיעו כל קול. לא היתה לה גם שום תחושה של מעורבות אישית; היא מצאה את עצמה במרכזן של התרחשויות מוזרות, אך לא נראה שיש לה כל קשר איתן. במובן זה הן שמרו על אופיין של הזיות שארל בונה, אף על פי שהיא עמדה על כך שהן ממשיות.

 

בשנתיים האחרונות החל מרלון לראות גבר מסתורי הלובש תמיד מעיל עור חום, מכנסיים ירוקים וכובע בוקרים. אין למרלון מושג מיהו, אך תחושתו היא שהאיש נושא עבורו מסר או משמעות מיוחדים, אף שנעלם ממנו מה הם המסר או המשמעות. את דמותו הוא תמיד רואה ממרחק, אף פעם לא מקרוב. האיש נראה מרחף באוויר ולא הולך, ודמותו הלכה ונעשתה ענקית, "כמו בית גבוה." מרלון איתר גם שלישיית אנשים קטנים מבשרי רעות, "כמו אנשי בולשת, במרחק רב... הם נראו אמיתיים, ממש מכוערים ומרושעים." מרלון סיפר לי כי הוא מאמין במלאכים ובשדים, והוא חש שאלה אנשים רעים. הוא החל לחשוד שהם עורכים אחריו מעקב.

אנשים רבים הסובלים מליקוי קוגניטיבי קל עשויים להיות מאורגנים וממוקדים במשך היום — זה המצב עם מרלון, בפרט כשהוא נמצא במרכז לקשיש או במפגש חברתי בכנסייה, מעורב באורח פעיל עם אנשים אחרים. אך כשמגיע הערב עלולה להתרחש תסמונת "שקיעת השמש", ובלבול ופחדים מתחילים להתגבר.

לרוב, בשעות היום, הדמויות ההזויות של מרלון מצליחות להוליך אותו שולל למשך זמן קצר, דקה או שתיים, בטרם הוא מבין שהן פרי הדמיון. אך בשעות מאוחרות כושר השיפוט שלו נפגם, והאורחים המאיימים נראים לו אמיתיים. בלילה, כשהוא מגלה "פולשים" בדירה, הוא נבעת — למרות שנראה כי הם אינם מתעניינים בו. רבים מהם נראים "כמו פושעים" ולובשים מדי אסירים; לעתים הם "מעשנים סיגריות פאל־מאל." באחד הלילות אחד הפושעים החזיק סכין מוכתמת בדם, ומרלון זעק "צא מכאן, בשם דמו של ישו!" במקרה אחר אחת מרוחות הרפאים יצאה "מתחת לדלת", מחליקה החוצה כמו היתה נוזל או אד. מרלון הצליח לוודא שהדמויות הן "כמו רוחות רפאים, ללא גוף", ואם יושיט את זרועו היא תעבור ממש דרכן. ועם זאת, הם נראים ממשיים בהחלט. הוא יכול לצחוק כשהוא מדבר על כך, אך ברור שהם עלולים להוליך אותו שולל ולהפחיד אותו עד מוות כשהוא לבדו עם הפולשים באמצע הלילה.

אנשים שלקו בתסמונת שארל בונה איבדו, לפחות חלקית, את עולמם החזותי הראשוני, עולם התפיסה החושית. אך רכשו, גם אם באורח מקוטע ומבולבל, עולם חזותי משני, עולם של חזיונות שווא — הזיות. התפקיד שהתסמונת עשויה למלא בחייו של כל פרט משתנה במידה עצומה מאדם לאדם, והדברים תלויים בסוג ההזיות, בתכיפות הופעתן, ובשאלות אם הן מופיעות בהקשר סביר, אם הן מעוררות פחד, אם הן מרגיעות או אפילו מעוררות השראה. בקצה האחד של הקשת עשויים להימצא מי שחוו הופעת הזיות פעם אחת בלבד בחיים; באחרים הן עשויות להופיע מדי פעם במשך שנים רבות. לעתים ההזיות מפריעות — אם רואים תבניות או רשת קורים על כל דבר, ותוהים אם האוכל שבצלחת ממשי או הזוי. יש הזיות שבפירוש אינן נעימות, במיוחד אלה הכוללות פרצופים מעוותים ומבותרים. יש גם כאלה שהן ממש מסוכנות: זלדה, למשל, אינה מעזה לנהוג במכונית, מפני שהיא עלולה לפתע לראות את הכביש מתפצל או אנשים קופצים על מכסה המנוע.

אך לרוב, הזיות שארל בונה אינן מאיימות ולאחר שמתרגלים אליהן יש בהן אפילו מידה מסוימת של בידור. דייוויד סטיוארט מתאר את ההזיות הפוקדות אותו "בסך הכול ידידותיות", והוא מדמה לעצמו את עיניו כאומרות, "מצטערות שאיכזבנו אותך. אנחנו מכירות בכך שעיוורון אינו תענוג, אז אירגנו לך את התסמונת הקטנה הזאת, מין נספח לחיי הראייה שלך. זה לא הרבה, אך זה הדבר הטוב ביותר שביכולתנו לעשות."

גם שארל לולן נהנה מההזיות שלו ונהג לעתים לפרוש לחדר שקט להפסקת הזיות קצרה. "נפשו חוגגת עם התמונות," כתב בונה על סבו. "מוחו הוא תיאטרון שבו מנגנוני הבמה מעלים הצגות, שהן מפתיעות במיוחד מפני שהן בלתי צפויות."

ישנם מקרים שבהם ההזיות של תסמונת שארל בונה מעוררות השראה. וירג'יניה המילטון אדייר כתבה שירה כאישה צעירה ופירסמה אותה בכתבי העת אטלנטיק מאנת'לי וניו ריפאבליק. היא המשיכה לכתוב שירה בתקופת עבודתה באקדמיה כפרופסור לאנגלית בקליפורניה, אך שיריה, ברובם, לא התפרסמו. רק בהיותה בת 83 ועיוורת לחלוטין מגלאוקומה פירסמה את ספר השירה הראשון והמפורסם שלה נמלים על המֵלון. בעקבותיו באו עוד שני מאספים, ובשירים חדשים אלה היא מתייחסת לעתים קרובות להזיות שארל בונה שתכופות פקדו אותה עתה, החזיונות שהוענקו לה בידי "מלאך ההזיות", כפי שניסחה זאת.

אדייר, ולאחר מכן העורך של כתביה, שלחו לי קטעים מן היומן שכתבה בשנים האחרונות לחייה. הם מלאים בתיאורים של ההזיות שחוותה כפי שהכתיבה אותם בעת ההתרחשות, למשל זה:

מתמרנים אותי אל כיסא רך ומענג. אני צוללת לתוכו, שקועה כרגיל בצללי לילה... ים העננים שלרגלי מתבהר, ומתגלה שדה דגן שלהקת עופות קטנה ניצבת לצדו, אף לא שניים מהם דומים, נוצותיהם קודרות: טווס זערורי, ממש עדין, עם ציצת הנוצות הזעירה לראשו אך נוצות זנבו אינן פרושות, אחדים מפוטמים מעט יותר, וציפור חופים על קנים ארוכים, ועוד. כעת נראה שחלקם נועלים נעליים, וביניהם ציפור בת ארבע רגליים. ניתן היה לצפות לצבעים רבים יותר בלהקת עופות, גם בהזיות של עיוור... הציפורים הפכו לאנשים ונשים קטנים בלבוש ימי הביניים, כולם מטיילים להם ומתרחקים ממני. אני רואה רק את גבם, טוניקות קצרות, גרביונים או מכנסיים צמודים, צעיפים או מטפחות... כשאני פוקחת את העיניים אל מסך העשן של חדרי מוענקות לי נעיצות של ספיר, המון אבני אודם מפוזרות על פני הלילה, רועה קיטע בחולצה משובצת תקוע על גבו של שור קטן, מדלג, ראש הקטיפה הכתום של דוב נערף, מסכן, בידי השומר של בור האשפה של מלון ילוסטון. החלבן המוּכָּר התפרץ לתמונה בעגלתו התכולה בעלת סוס הזהב; הוא הצטרף אלינו לפני ימים אחדים מתוך איזה ספר נשכח של שירי פעוטות או מהגב של קופסת דגנים מתקופת השפל... אך הצגת פנס הקסם של החפצים הצבעוניים המשונים נמוגה ואני נמצאת שוב בָארץ החומה השחורה חסרת הצורה והתוכן... שם נחתתי כשכבו האורות.