באין לי מולדת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
באין לי מולדת
מכר
מאות
עותקים
באין לי מולדת
מכר
מאות
עותקים

באין לי מולדת

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

אלייט אבקסיס

אלייט אבקסיס נולדה בשטרסבורג בשנת 1969 למשפחה יהודית ממוצא מרוקאי. בצעירותה למדה פילוסופיה בפריז במוסד היוקרתי "אקול נורמל סופרייר" ושימשה כמה שנים כמרצה באוניברסיטה של קאן. בהמשך עזבה אבקסיס את העולם האקדמי כדי להקדיש את זמנה לכתיבה. ספרה La Répudiée ("המגורשת") זכה בפרס הספרותי Prix des Écrivains Croyants והיה בין המועמדים הסופיים לפרס הרומן של האקדמיה הצרפתית. כחלק מהתחקיר שעשתה לקראת כתיבתו חיה אבקסיס בשכונת מאה שערים בירושלים. הספר אף עובד לסרט בשם "קדוש" (1999) בידי הבמאי עמוס גיתאי. ספר נוסף של אבקסיס שעובד לסרט הוא Un Heureux Événement ("אירוע משמח"), של הבמאי הצרפתי רמי בזנסון. ספריה תורגמו לשמונה־עשרה שפות. אבקסיס מתגוררת כיום בפריז.

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

"באין לי מולדת, לפחות שיהיה גג מעל לראשי."

"עד לפני כמה שנים יצאתי לרחוב כשמגן דוד תלוי על צווארי. הייתי גאה בשמי, אסתר וידל, ולא הנמכתי את הקול כשאמרתי אותו בסניף בדואר. לא היינו בסכנה בעיר. לא תקפו אותנו ביציאה מבית הספר, מבית הכנסת או מהבית. לקרוא למישהו 'יהודי מלוכלך' היה איסור חברתי. לא העליתי על דעתי שייתכנו בפריז מהומות נגד יהודים שבהן יונפו סכינים, מחבטי בייסבול ומוטות ברזל. אם לומר את האמת, לא האמנתי שיבוא יום ואשמע בהפגנות צעקות 'מוות ליהודים'."

אישה צעירה, שני ילדים, שתי אהבות. הפחד, התשוקה, הייאוש, הפיתוי לעזוב את צרפת ולעשות "עלייה".

"באין לי מולדת" הוא רומן שנכתב בסערה של עצב וזעם על רקע האנטישמיות הגואה בצרפת.

"זהו קולה של קהילה שלמה שמהדהד, והגיע הזמן שנקשיב לו". -ואלרי טריירווילר, מגזין פארי מאץ'

פרק ראשון

בוקר עכשיו, מהר, צריך להתעורר, להתרחץ, ללבוש אימונית ולהכין את הילדים לבית הספר. להגיש להם ארוחת בוקר, דגנים לגדולה וחביתה לקטן, שוקו, מהר, אנחנו מאחרים, צריך להזדרז, להתלבש, לצחצח שיניים, לוודא שהכול מוכן, לא לשכוח להסתרק, או יותר נכון, במקרה של הקטן, לפרוע את השיער, ארוחת עשר, בקבוק מים, וחמישה־עשר יורו תשלום לבית הספר, לאסוף את הדברים, החולצות, ולצאת, לצעוד עד לתחנת המטרו. להשיב לשאלותיהם: ״הערב אנחנו אצל אבא או אצלך?״ להצטער שלא אמרת להם ללבוש את מעילי הרוח כי קר למרות שכבר אביב. כבר עשר שנים שכל הזמן קר, חוץ מאשר בספטמבר, כשהקיץ האינדיאני ממאן להיעלם, לפעמים גם באוקטובר, ואז, לפתע, שורר חום מוזר.
לרדת אל המטרו, לרוץ, להתיישב על מושבים לא נוחים, בתוך צלצול אינסופי. לשאוף את הריח האופייני, תערובת של פלסטיק וניחוחותיהם של הנוסעים. הילדים יושבים זה לצד זה ומפטפטים, ילקוטיהם על גביהם.
״אמא, מה זה בית ספר ממלכתי? זה שונה מבית ספר יהודי?״
אנשים מתבוננים בנו. אני מרגישה את מבטיהם נחים עלינו. אני מסמנת לבני לשתוק. הוא מתבונן בי בעיניים גדולות.
״לא ענית לי!״
״באמת,״ אומרת הגדולה, ״למה אנחנו הולכים לבית הספר היהודי ואת מלמדת בבית ספר ממלכתי?״
הם לא מבינים שעלינו לשמור על פרופיל נמוך, שיש להימנע מלדבר על זה. ואם כבר, אז בלחש. ישנן מילים שאנחנו לא יכולים לומר בקול רם כשאנחנו מחוץ לבית. כשאנחנו בחוץ, אני מעמידה אותם מולי ומסבירה להם את המצב.
״במטרו אנחנו צריכים להימנע מלהזכיר שאנחנו יהודים. כך גם באוטובוסים, במוניות ובכל התחבורה ציבורית. זה נכון גם לגבי בתי קולנוע, חנויות, גנים וגינות ציבוריות. הבנתם?״
״הבנתי,״ אומרת הגדולה.
״אבל לא רואים שאנחנו יהודים, נכון?״ שואל הקטן.
אני מביטה בהם. יש להם שיער ערמוני, עיניים חומות, גון עור בהיר. אני דומה להם, העור בהיר, העיניים צרות, מלוכסנות כמו אצל האסיאתים, עצמות הלחיים גבוהות, אף עדין, אני די גבוהה, די רזה. הילדים מרכיבים משקפיים, לובשים מכנסי ג׳ינס, מעילי רוח ונועלים נעלי ספורט כמו כולם. יכולנו להיות ספרדים, וייטנאמים, ערבים, בֶּרבֶּרים. או אפילו צרפתים, כמו כולם. וכמונו.
״לא, הכול בסדר. לא רואים. ואנחנו נתנהג כך שגם לא ידעו.״

אלייט אבקסיס

אלייט אבקסיס נולדה בשטרסבורג בשנת 1969 למשפחה יהודית ממוצא מרוקאי. בצעירותה למדה פילוסופיה בפריז במוסד היוקרתי "אקול נורמל סופרייר" ושימשה כמה שנים כמרצה באוניברסיטה של קאן. בהמשך עזבה אבקסיס את העולם האקדמי כדי להקדיש את זמנה לכתיבה. ספרה La Répudiée ("המגורשת") זכה בפרס הספרותי Prix des Écrivains Croyants והיה בין המועמדים הסופיים לפרס הרומן של האקדמיה הצרפתית. כחלק מהתחקיר שעשתה לקראת כתיבתו חיה אבקסיס בשכונת מאה שערים בירושלים. הספר אף עובד לסרט בשם "קדוש" (1999) בידי הבמאי עמוס גיתאי. ספר נוסף של אבקסיס שעובד לסרט הוא Un Heureux Événement ("אירוע משמח"), של הבמאי הצרפתי רמי בזנסון. ספריה תורגמו לשמונה־עשרה שפות. אבקסיס מתגוררת כיום בפריז.

עוד על הספר

באין לי מולדת אלייט אבקסיס
בוקר עכשיו, מהר, צריך להתעורר, להתרחץ, ללבוש אימונית ולהכין את הילדים לבית הספר. להגיש להם ארוחת בוקר, דגנים לגדולה וחביתה לקטן, שוקו, מהר, אנחנו מאחרים, צריך להזדרז, להתלבש, לצחצח שיניים, לוודא שהכול מוכן, לא לשכוח להסתרק, או יותר נכון, במקרה של הקטן, לפרוע את השיער, ארוחת עשר, בקבוק מים, וחמישה־עשר יורו תשלום לבית הספר, לאסוף את הדברים, החולצות, ולצאת, לצעוד עד לתחנת המטרו. להשיב לשאלותיהם: ״הערב אנחנו אצל אבא או אצלך?״ להצטער שלא אמרת להם ללבוש את מעילי הרוח כי קר למרות שכבר אביב. כבר עשר שנים שכל הזמן קר, חוץ מאשר בספטמבר, כשהקיץ האינדיאני ממאן להיעלם, לפעמים גם באוקטובר, ואז, לפתע, שורר חום מוזר.
לרדת אל המטרו, לרוץ, להתיישב על מושבים לא נוחים, בתוך צלצול אינסופי. לשאוף את הריח האופייני, תערובת של פלסטיק וניחוחותיהם של הנוסעים. הילדים יושבים זה לצד זה ומפטפטים, ילקוטיהם על גביהם.
״אמא, מה זה בית ספר ממלכתי? זה שונה מבית ספר יהודי?״
אנשים מתבוננים בנו. אני מרגישה את מבטיהם נחים עלינו. אני מסמנת לבני לשתוק. הוא מתבונן בי בעיניים גדולות.
״לא ענית לי!״
״באמת,״ אומרת הגדולה, ״למה אנחנו הולכים לבית הספר היהודי ואת מלמדת בבית ספר ממלכתי?״
הם לא מבינים שעלינו לשמור על פרופיל נמוך, שיש להימנע מלדבר על זה. ואם כבר, אז בלחש. ישנן מילים שאנחנו לא יכולים לומר בקול רם כשאנחנו מחוץ לבית. כשאנחנו בחוץ, אני מעמידה אותם מולי ומסבירה להם את המצב.
״במטרו אנחנו צריכים להימנע מלהזכיר שאנחנו יהודים. כך גם באוטובוסים, במוניות ובכל התחבורה ציבורית. זה נכון גם לגבי בתי קולנוע, חנויות, גנים וגינות ציבוריות. הבנתם?״
״הבנתי,״ אומרת הגדולה.
״אבל לא רואים שאנחנו יהודים, נכון?״ שואל הקטן.
אני מביטה בהם. יש להם שיער ערמוני, עיניים חומות, גון עור בהיר. אני דומה להם, העור בהיר, העיניים צרות, מלוכסנות כמו אצל האסיאתים, עצמות הלחיים גבוהות, אף עדין, אני די גבוהה, די רזה. הילדים מרכיבים משקפיים, לובשים מכנסי ג׳ינס, מעילי רוח ונועלים נעלי ספורט כמו כולם. יכולנו להיות ספרדים, וייטנאמים, ערבים, בֶּרבֶּרים. או אפילו צרפתים, כמו כולם. וכמונו.
״לא, הכול בסדר. לא רואים. ואנחנו נתנהג כך שגם לא ידעו.״