בוקר עכשיו, מהר, צריך להתעורר, להתרחץ, ללבוש אימונית ולהכין את הילדים לבית הספר. להגיש להם ארוחת בוקר, דגנים לגדולה וחביתה לקטן, שוקו, מהר, אנחנו מאחרים, צריך להזדרז, להתלבש, לצחצח שיניים, לוודא שהכול מוכן, לא לשכוח להסתרק, או יותר נכון, במקרה של הקטן, לפרוע את השיער, ארוחת עשר, בקבוק מים, וחמישה־עשר יורו תשלום לבית הספר, לאסוף את הדברים, החולצות, ולצאת, לצעוד עד לתחנת המטרו. להשיב לשאלותיהם: ״הערב אנחנו אצל אבא או אצלך?״ להצטער שלא אמרת להם ללבוש את מעילי הרוח כי קר למרות שכבר אביב. כבר עשר שנים שכל הזמן קר, חוץ מאשר בספטמבר, כשהקיץ האינדיאני ממאן להיעלם, לפעמים גם באוקטובר, ואז, לפתע, שורר חום מוזר.
לרדת אל המטרו, לרוץ, להתיישב על מושבים לא נוחים, בתוך צלצול אינסופי. לשאוף את הריח האופייני, תערובת של פלסטיק וניחוחותיהם של הנוסעים. הילדים יושבים זה לצד זה ומפטפטים, ילקוטיהם על גביהם.
״אמא, מה זה בית ספר ממלכתי? זה שונה מבית ספר יהודי?״
אנשים מתבוננים בנו. אני מרגישה את מבטיהם נחים עלינו. אני מסמנת לבני לשתוק. הוא מתבונן בי בעיניים גדולות.
״לא ענית לי!״
״באמת,״ אומרת הגדולה, ״למה אנחנו הולכים לבית הספר היהודי ואת מלמדת בבית ספר ממלכתי?״
הם לא מבינים שעלינו לשמור על פרופיל נמוך, שיש להימנע מלדבר על זה. ואם כבר, אז בלחש. ישנן מילים שאנחנו לא יכולים לומר בקול רם כשאנחנו מחוץ לבית. כשאנחנו בחוץ, אני מעמידה אותם מולי ומסבירה להם את המצב.
״במטרו אנחנו צריכים להימנע מלהזכיר שאנחנו יהודים. כך גם באוטובוסים, במוניות ובכל התחבורה ציבורית. זה נכון גם לגבי בתי קולנוע, חנויות, גנים וגינות ציבוריות. הבנתם?״
״הבנתי,״ אומרת הגדולה.
״אבל לא רואים שאנחנו יהודים, נכון?״ שואל הקטן.
אני מביטה בהם. יש להם שיער ערמוני, עיניים חומות, גון עור בהיר. אני דומה להם, העור בהיר, העיניים צרות, מלוכסנות כמו אצל האסיאתים, עצמות הלחיים גבוהות, אף עדין, אני די גבוהה, די רזה. הילדים מרכיבים משקפיים, לובשים מכנסי ג׳ינס, מעילי רוח ונועלים נעלי ספורט כמו כולם. יכולנו להיות ספרדים, וייטנאמים, ערבים, בֶּרבֶּרים. או אפילו צרפתים, כמו כולם. וכמונו.
״לא, הכול בסדר. לא רואים. ואנחנו נתנהג כך שגם לא ידעו.״
