חשפן

ליוסי אבי היה תחביב: ללכת לחנות כרטיסי הברכה ליד ביתנו, בשכונה אמידה בפרברים, לבחון את הנרות המבושמים שנמכרו שם ולקנות את אלה שניחוחם עורר בו כמיהה. הביתה הוא לא יכול היה להביא אותם. אמי לא הרשתה.

״יש לזה ריח של תרסיס לשירותים,״ הייתה מנמקת את האיסור ומעקמת את אפה.

את הרכישות הריחניות שלו שנעטפו באריזות מתנה, שאף מהן היה מוקסם, הייתה אמי חושפת באמצעות חוש הריח המפורסם שלה. פעם אחת גילתה שאבי מחביא עשרה נרות בניחוח קיווי־פסיפלורה בתא המטען של מכוניתו.

להגנתו אמר שהריח מזכיר לו את ילדותו.

״בשׂמים מהשווקים של בגדאד!״ הציעה אמי בהתלהבות.

את בגדאד, עיר הולדתו של אבי, נוהגת אמי לדמיין כמטרופולין ענקית, רוויה באוצרות אקזוטיים, אולי משום שבאבי היא אוהבת לראות זר מסתורי שנכנס לחייה. אני לא משוכנעת שהוא אוהב את זה.

״מה פתאום בגדאד?״ הסמיק אבי מכעס, ״דווקא ריח של יסמין מפנימיית הנוער בגליל.״

את הנרות הבשומים, אוצרו הפרטי, נאלץ אבי לשכן במשרד. אלא שאז, במסיבת חג המולד בעבודה, לפני שקראו לזה ״הולידֵיי פַּרטי״, הציגו כמה עובדים מערכון על הניחוחות שעולים משולחן העבודה שלו. מישהו אמר שבמשרד של יוסי הראל יש ״ריח נשי״. בלב כבד נאלץ אבי לוותר. את הנרות החזיר הביתה בקופסת קרטון, מהסוג שמפוטרים מפנים בעזרתו את חפציהם האישיים. חילקתי את השלל בין חברותי לכיתה. הן לא ידעו את נפשן מרוב אושר, ואני ניסיתי ליצור מכל זה מזומן שישמש לי כדי להתקדם חברתית.

אני, הבת היחידה של אבא שלי, תמיד ידעתי לנצל את התשוקה שלו לריחות. בכל פעם שחשקתי בדבר־מה, היה אבי מתנדב בשמחה לקנות לי כמעט כל מה שארצה, בתנאי שנלך לחנות כרטיסי הברכה. כך הפכנו לשותפים לקשר: מטרתנו המוצהרת הייתה לרכוש מדבקות לאוסף המדבקות שלי (על אפה וחמתה של אמי, שטענה שלא מגיעות לי מדבקות כי הציונים שלי נמוכים), אך למעשה אבי לקח אותי לחנות כדי להתמסר לאהבתו לריחות, ואולי אף לקנות לעצמו נר נע ונד, שלא יהיה לו מקום באף אחד משני החללים שבהם התנהלו רוב חייו: המשרד והבית.

אבל יום אחד פסקו הנרות הריחניים להלך קסם על אבי. הוא הותיר אותם לי ולחברותי, ואת זמן הקניות החביב עליו, שבת בבוקר, התחיל להעביר בחברת אחי הגאון והסנוב ערן, במה שהפך לפסגת העונג החדשה של חייו — החינם. אחרי ששנתיים סירב להצעותיה של אמי לרכוש כרטיס חבר בפְּרייס קלאב (מה פתאום משלמים כדי לקבל הנחה? מחה), הוא סוף־סוף השתכנע, וגילה שאפשר לטעום שם, ללא שום מגבלה, מגוון רחב של מזונות המוצעים למכירה. הוא היה משאיר את אמי ואותי, שתֵינו בדיאטת תמיד, לכרסם איזה ״עלה עלוב״ בבית, ולוקח את ערן לפרייס קלאב, ״לבדוק מה מציעים״. אורחים מישראל היו מובהלים לשם כבר ביום הראשון או השני לביקור, עוד לפני שהתאוששו מהג׳ט לג. ערן ואבי אהבו לחקות את המבטא של המהגרות הצנומות והחיוורות שחיממו את האוכל, לבושות בחלוקים לבנים ולראשיהן כובעי אמבטיה, ובעיקר אהבו לטעום כמעט הכל: צ׳ילי מקופסת שימורים שהוגש בקערת פלסטיק קטנה, נקניקיות משומרות, ארטיקים מסויה, גלידה נטולת סוכר, פירות ים. אחר־כך היו מחפשים קרם פנים במבצע, כדי לשלוח אותו לישראל עם איזה קרוב או חבר שבא לביקור ולשמח את סבתי, אמו של אבי, שחייה בישראל תלויים במשלוחי קרם הפנים האלה. סבתי ראויה לסֵפר משל עצמה, ותמצאו אותה לא מעט גם בספר הזה, שלא היה זוכה להיכתב בלי עידודה ומתכוניה, שהופכים למאכלים נפלאים באצבעותיה העבות והבוטחות. אבי נוהג לומר שאלמלא נישאה בגיל ארבע־עשרה, הייתה יכולה להיות מהנדסת גדולה, ולהראות לאינטֶל מי חכם באמת.

במשרד

יוסי הראל, עדיין המנכ״ל של חברת איקְסְקוֹ, ישב בחדר הישיבות הקטן, שעד לא מזמן היה ממלכתו הבלעדית. מולו ישב פיטר פֶּרי. מאז שהמשא ומתן התחיל להתנהל ברצינות בילו שניהם שעות רבות כל־כך יחד, עד שנדמה היה לו שהוא מכיר כל העוויה בפניו של פיטר, כל דפוס דיבור שלו, שהוא יודע עליו הרבה יותר ממה שהיה רוצה לדעת. השהות הכפויה יצרה אצלו גלים לא רצוניים של תיעוב עמוק כלפי פיטר. את הסימנים המקדימים כבר הכיר היטב. רק שזה לא יתפרץ לו היום. חשוב להתאפק. עליו לחכות שפיטר יגיד מה הוא רוצה. החוזה כבר נסגר. הוא ייחתם בשבוע הבא, אחרי כל מיני בדיקות מיותרות של עורכי־דין. בזמן שנותר עד לחתימה עליו לעשות בדיוק מה שפיטר רוצה, ודווקא אתמול פיטר ביקש פתאום פגישה נוספת בארבע עיניים: בלי עובדים, עוזרים או סמנכ״לים של איקסקו, ובלי עורכי־דין.

פיטר היה סמנכ״ל לפיתוח עסקי בחברה שעמדה לקנות את איקסקו על כל מה שיש בה. בכיר, אבל לא הכי בכיר. את המנכ״ל של החברה הרוכשת פגש יוסי פעמים ספורות בלבד. וכך נאלץ, למגינת ליבו, לנהל את המשא ומתן עם איש נמוך ממנו בדרגה. הרי עדיף שמנכ״ל ידבר עם מנכ״ל וסמנכ״ל עם סמנכ״ל, זה ברור. אם יחליט לכתוב ספר על ביזנס אחרי שיפרוש, אין לו ספק שכמה עמודים שמסבירים את העיקרון הזה יכולים להפוך ללהיט. מעניין אם אפשר לעשות מסֵפר כזה גם כסף.

בכותרת ההסכם בין איקסקו לחברה הרוכשת נכתב ״הסכם רכישה״, עובדה שיוסי הדגיש פעמים רבות בפני כל מי שהתעניין, וביניהם גם בפני רינה אשתו. ובכל זאת צצו כל מיני שמועות עיקשות, מרושעות, שחדרו אפילו אל תוך עולם הנשים והיוגה שרינה חיה בו. אמרו שזו אינה רכישה, שזו בעצם פשיטת רגל, השתלטות ופירוק. הזכירו פרטים שיוסי היה משוכנע שהם חסויים. הסבירו שלא המניות של איקסקו נרכשות אלא נכסיה. שפושטים את עורה. אמרו שיוסי כבר לא יזכה ששמו יתפרסם בשום עיתון כלכלי, אפילו לא בעיתון כלכלי בישראל, שבו העיתונאים מוכנים לפרסם כל דבר, גם כזה שהם בקושי מבינים, בתנאי שנדמה להם שכרוך בו יותר כסף ממה שהם עצמם מרוויחים.

זה בהחלט סוף תקופה, חשב יוסי בפעמים המעטות שבהן הצליח להתיק את מחשבותיו מהעִסקה ומהעתודות הפיננסיות של המשפחה. תמו דברי ימי איקסקו. ניתן אישור רשמי לכך שאין עוד טעם לקוות שביקוש פתאומי יציל את מוצריה. מות התקווה לא מנע ממנו, עוד בשבוע שעבר, לנסוע להודו כדי לנסות למכור את מוצרי איקסקו לטייקון הודי: הוא הציע לו לקנות אותם במחירים נמוכים ממחירי העלות במשך השנה הראשונה, והבטיח לו שבזכותו לכל ילד בהודו יהיה מחשב. ששמו ייחרת על דפי ההיסטוריה. לחברה הרוכשת סיפר שהוא בחופשה משפחתית.

בילדותו היה יוסי סבור שאביו, שהפעיל מונית שירות בקו פתח־תקוה–ירושלים — כשכיר, לא כבעלים — מתמרמר הרבה יותר מדי, ועסוק בספירה אובססיבית של כספו. גם כשיצא לדרך במונית מלאה, וגם כשהמונית הייתה חצי ריקה, היה אביו עורך חשבונות מנטליים אינסופיים של רווח והפסד. יוסי התבייש בו אז, אבל מיום שנכנס לעולם העסקים נעשה מחשב חישובים כאביו, ולא הייתה לו הזדמנות לבקש ממנו סליחה, כי אביו כבר לא היה בין החיים.

כבר עשרים שנה שיוסי מחשב את מה שהוא מכנה ״העתודות הפיננסיות של המשפחה״, תוך התחשבות בתוחלת החיים הצפויה לו ולרינה, בהוצאות בלתי צפויות וביכולת ההשׂתכרות של ילדיו. החישובים התחילו בחדר השירותים של החברה האמריקאית הראשונה שבה עבד, המקום היחיד שאפשר היה למצוא בו פרטיות בחברה ההיא, שדגלה באופֶּן ספֵּייס. החישובים היו מייצרים רגע של שלווה מדומה. לפעמים נדמה לו שאם יחשב את הזמן שהקדיש לכל פעילות בחייו, יתברר לו שבילה שנתיים או יותר בחישובי עתודות פיננסיות. שהשחית את כוחותיו לשווא. לפני חצי שנה כבש אותו חישוב מסוג חדש: הניסיון לכמת את הסיכויים לנס עסקי. הוא המציא שיטה לחישוב ההסתברות לנס שיציל את איקסקו: ההסתברות שהטכנולוגיה תוכר כמובילה, ההסתברות שיצליחו לייצר את הטכנולוגיה בעלויות נמוכות מהצפוי ולקבל על המוצרים רווח גולמי של 45 אחוז ולא של 17 אחוז, ההסתברות שיתגלו מקורות מימון חדשים, שהעובדים באיקסקו יתחילו לשאת בעול, שהצרכנים יתחילו פתאום לדרוש דווקא את הטכנולוגיה שלו בתוך המכשירים שלהם. ההסתברות שתהיה לו הזדמנות נוספת בחייו. הוא היה צריך לדעת שמכפלת ההסתברויות תמיד תוביל אותו לאפס, כי איש לא התעניין במוצרי החברה. למעשה, כל הניסים האלה, שאת ההסתברות שלהם חישב, היו זהים לְמה שהבטיח למשקיעים כשגייס מהם את הכסף, דברים שנראו לו אז מחויבי המציאות, לא ניסיים בכלל. בינו לבין עצמו קרא לחישוביו ״התוחלת־פקטור״, חצי עברית וחצי אנגלית: אנגלית השׂפה ששבתה את שׂכלו, עברית השפה שבה כעס. ״תוחלת״ היא מילה אופטימית, אמר לעצמו. הוא חישב את התוחלת־פקטור בישיבות, בחדרו, באמבטיה, באוטו, בשירותים, מותיר אחריו שרטוטים לא ברורים על ניירות, תרגילי כפל וחילוק ארוך, שוכח את התוצאות רגע אחרי שסיים ואז מתחיל לחשב הכל מהתחלה. הוא ידע שהוא מבזבז את זמנו — יושב בחדר המנכ״ל, חדר עם כיסא ושולחן ונוף יפה של דרום עמק הסיליקון, ומשרבט. כל זה לא שונה מהחישובים של אביו, שהיה מזיע במוניות לא ממוזגות על מושבו עם כיסוי החרוזים שנועד להמריץ את הדם.

אכן, סוף תקופה. תמו הימים שבהם יכול היה להסתגר במשרדו, כשהוא קורא ׳הארץ׳ או ׳ידיעות׳ באינטרנט או משרבט חישובים, בשעה שמעבר לקיר עבדו אנשי הכספים והפיתוח העסקי של איקסקו, אלה שהוא עצמו מינה.

בהתחלה — לפני שמונה שנים — היו העובדים אמורים להגדיר את מוצרי החברה ואחר־כך למכור אותם. כשנכשלו, היה עליהם להבין היכן טעו, ואז למצוא מישהו אחר שייטיב למכור אותם. הם לא מצאו. אחר־כך הוא שלח אותם לתור אחר מידע שיבהיר מה יש למתחרים. הוא גם הרשה להם להיפגש עם המתחרים, בתנאי שיתאמו איתו את המפגשים. עסקים רבים מאוד מבוססים על תחרות שיש בה שיתוף פעולה. ערן, הבן שלו, קורא לזה קוֹאוֹפֶּטישן. אבל איש לא רצה לשתף פעולה עם איקסקו. אצל חלק מהסמנכ״לים של המתחרים נבע הסירוב מרגשי נחיתות. חלק מהם נטרו ליוסי על שסירב בעבר לפגוש אותם פנים אל פנים והתעקש לדבר רק עם הממונה עליהם, בשם הכלל של מנכ״ל מדבר עם מנכ״ל. זה היה בימי הזוהר הקצרים של איקסקו, אי אז בתחילת דרכה. חבל שמתחריו כל־כך פרנואידים. שיתופי פעולה יכולים להיות משהו מאוד יצירתי, ויצירתיות היא המפתח לניהול עסקי.

בסוף נשלחו העובדים למצוא לאיקסקו קונה ויוסי נזכר בכל הפעמים שהסביר לאחרים שמחיר רכישה נמוך הוא בעצם פירוק.

קרחתו השזופה של פיטר הבהיקה לעומתו, מפגינה סיפוק גופני, כאילו כדי להזכיר לו שבחוץ מתרונן הקיץ. פיטר נוהג להתרברב באימונים המפרכים שלו לקראת הטריאתלון בסן־פרנסיסקו. הוא שוחה במי המפרץ הקפואים, רוכב על אופניים במעלה גבעות העיר התלולות, רץ על החוף. התוצאות שלו הולכות ומשתפרות ואפילו כשהיה בן עשרים לא היה בכושר נפלא כזה. לפגישה היום הגיע לבוש בגדי התעמלות, כאילו יוסי הוא הפסקה שולית בשגרת הכושר שלו.

כרגיל היה פיטר רכון על המחשב הנייד שלו, מחפש שם מידע ועורך חישובים. הוא נהג תמיד כמי שאין לו צורך להסתמך על עוזרים או מזכירות. מסוג האנשים שסומכים רק על עצמם. אופייני לבני דורו, חשב יוסי, ילדים שגדלו עם מחשב אישי בחדר ועם ההרגשה שהם כל־יכולים. אביו ואמו ודאי היללו אותו מבוקר עד ערב, כמנהג המקום.

לעיתים היה יוסי משוכנע שפיטר עובד במקביל על עסקה אחרת, אולי עסקה משתלמת יותר, אסטרטגית יותר, אולי עסקה שתבטל את מעט הערך שיש עדיין לאיקסקו. אז היה התיעוב כלפי פיטר מתחלף בפחד.

פיטר הרים לרגע את ראשו ממסך המחשב והתנצל: הוא מתכנן חופשה משפחתית והוא חייב לוודא שהזמנת המלון סגורה. פיטר היה נשוי אבל בלי ילדים. אנשים מסוגו, חשב יוסי בטינה, עסוקים כל־כך בטיפוח עצמי שאין להם זמן לעשות ילדים ולטפל בהם. אפילו הוא, יוסי, נאלץ עכשיו לבטל את זמנו ולהמתין לפיטר הזה, עד שיסיים את ענייניו האישיים ויואיל לפצות את פיו.

כשסוף־סוף הרים פיטר את עיניו הצרות מצג המחשב הנייד, נאלץ יוסי להסיט את מבטו. הוא חשש שפיטר יראה את מחשבותיו.

פיטר כחכח. יש נושא אחרון שהוא רוצה לדון בו, נושא שלא מופיע ברשימה. מסוג הדברים שעדיף לדבר עליהם בארבע עיניים.

מאז שפיטר ביקש את הפגישה הזאת, נטולת העוזרים ועורכי־הדין, ניסה יוסי לחשוב מה הוא עלול לרצות, משהו שאי־אפשר, כנראה, להכניס לחוזה, שלפחות חלק ממנו יהיה גלוי לביקורת ציבורית. יש כללים: החברה הרוכשת נסחרת בבורסה. ואף־על־פי־כן יש דברים שאפשר להסוות: אופציות אקזוטיות, דמי לא־יחרץ, אולי חוזה ייעוץ שמן. העתודות הפיננסיות של המשפחה יכולות להשתנות פלאים, לטובה או לרעה. אמנון ישיב מבין בדברים כאלה, ויש לו מן הסתם משנה סדורה מה כדאי לעשות במצב הזה, אבל יוסי לא ייתן לו את העונג לשמוע אותו מבקש עצה.

״אפשר להגיד שזה לא העסק שלנו, העסק עם העובדים,״ אמר פיטר, והבעה מיופייפת עלתה על פניו, ״אבל איך שאני רואה את זה, זה כן ענייננו. לי, אישית, חשוב מאוד לעשות עסקים כמו שצריך.״

״הכל מעניינכם,״ אמר יוסי. ״כל העסק הולך להיות שלכם בקרוב. אתם משלמים עליו, על המוצרים, על הידע. אנחנו נעביר לכם כל מה שאנחנו יודעים על השוק והלקוחות. וגם העובדים יביאו את הידע שלהם.״

הוא ניחש שלחלק מן העובדים יש כבר עבודה אחרת. הם נעדרים בבקרים, יוצאים כביכול לסידורים ולמעשה הולכים לראיונות עבודה אצל המתחרים.

פיטר הביט בו בעייפות. ״אתה יודע שאנחנו לא נעסיק את העובדים שלך. זה כתוב בהסכם כבר חודש או חודש וחצי. העובדים הולכים לדרכם. כבר דיברנו על זה. וזה בדיוק הנושא שרציתי לדבר עליו.״

מילים יפות יש לו: דרכים, הליכה, יעדים. מיומנות לשונית חלקלקה שחסרה ליוסי, גם בעברית וגם באנגלית. היכולת לומר דברים גסים בעדינות. גם יוסי משתמש באותן המילים בדיוק: דרכים, הליכה, יעדים. הוא לא אומר סתם כך פיטורים, חיסול המוצרים, מגיע לי כסף. אבל אצלו גם המילים הכי יפות נשמעות כאילו יצאו מפיו של בעל דוכן בשוק, כמעט כמו ילד שאומר מילים גסות.

״אתם מפטרים אותם?״ שאל יוסי.

פיטר הביט בו, מופתע.

״איקסקו תפסיק את חוזי ההעסקה שלהם לפני שתעבירו לנו בעלות על החברה. זה כתוב בחוזה. אני בטוח שקראת אותו.״

יוסי נזכר. בחוזה היו הרבה דברים שרצה לשכוח.

איזה סבלנות וכבוד הפגין פיטר כלפי העובדים של יוסי כשהם הציגו לו את המוצר החדש של איקסקו, כאילו כל פרט מעניין אותו. הנה עוד תכונה מעצבנת של הפיטר הזה, הסבלנות הזאת כלפי כל אדם, הפגנת כבוד שאין לה שום ערך, שום כיסוי. כבר אז פיטר ידע שהם לא מתכוונים להמשיך להעסיק את העובדים. מילא שהם סירבו להצעותיו של יוסי לתת להם שירותי ייעוץ, את זה עוד אפשר להבין. אולי הם חושדים בו שהוא נוטר להם טינה על עצם הרכישה ולכן אין להם אמון בו, אבל לוותר על כל קווי המוצרים? על העובדים שרק הם יודעים לתכנן, לייצר ולשווק את המוצרים שלו? מתברר שמה שאמר לו אמנון ישיב כשנפגשו לפני חודש היה נכון: הם קונים את איקסקו רק כדי לסלק אותה מהשוק.

בכל זאת יוסי התאמץ לחייך. פיטר רוצה לבקש ממנו משהו, והמשהו הזה, אם מדברים עליו בארבע עיניים, אולי ייצוֹר רצון טוב שיועיל בסופו של דבר לעתודות הפיננסיות של המשפחה. ליצור עכשיו עימות, או לבקש בעצמו משהו, יהיה צעד שגוי מבחינה טקטית. קצת סבלנות לא תזיק. הכל יסתדר.

פיטר כחכח שוב ואמר שהוא רוצה להציע ששני הצדדים, המוכר והקונה, יסייעו לעובדי החברה להתמודד עם מצבם החדש. הוא רואה בזה ערך ראשון במעלה. מסיבה זו רצה להיפגש עם יוסי ביחידות.

כמה מתועבים בני השלושים שמדברים על ערכים ומחויבות חברתית. יפי נפש.

״ודאי,״ אמר יוסי, ״הרי אם תשמרו את המוצרים שלנו תזדקקו לידע של העובדים.״

אולי עוד אפשר לשכנע אותו. אם הם ישאירו את העובדים לא יוכלו הלשונות הרעות לומר שהיה פה פירוק.

״אני יודע שאנשים מהשבט שלך נהנים להתווכח,״ אמר פיטר. ״אבל אתה יודע שהעובדים הולכים.״

המילה ׳שבט׳ הדהדה לרגע בחלל המשרד. איזה שבט בדיוק? רינה וכל משפחת הצברים האשכנזים המיוחסים שלה היו מתפלצים למשמע המילה הזאת. הם היו מעדיפים משהו אירופי יותר. שושלת משפחתית, יהדות אירופה, משהו כזה. אבל השנים בארצות־הברית לימדו את יוסי שדווקא בגלל תחושת החשיבות העצמית הזאת הם מדיפים סירחון פרובינציאלי הרבה יותר חזק מזה שהוא מדיף, עולה עני מעיראק. בני המשפחה של רינה תלו את ייחוסם בשנים של פיקוד בצבא, או שירות ב׳משרד ראש הממשלה׳, שם יפה למוסד, או באיזו רבנות נעלמת בפולין של לפני המלחמה. הוא, לעומת זאת, היה חסר ייחוס, או חסר ייחוס שיכול להיחשב בעיניהם, בעיקר מפני שמשפחתו הייתה ענייה, ולכן הוא פחות עסוק בענייני השבט מהם, משוחרר יותר להצליח.

״תראה,״ אמר פיטר, ״יש לי מומחית למשאבי אנוש שיכולה לבוא להיפגש עם העובדים, לברר יחד איתם את האפשרויות שלהם. ואני אשמח להעמיד אותה לרשותך. אבל אנחנו רוצים שבשיחה הזאת, שהיא קשה מאוד לעובדים, תשתתף גם אתה.״

כך מקובל אצלם, המשיך פיטר להסביר: המנכ״ל של החברה הנרכשת מדבר ראשון.

ומה עליו? מי ינחם אותו על קץ הקריירה שלו, על מפעל חייו האבוד? למה דואגים רק לעובדים של איקסקו? הרי הבינוניות שלהם הובילה לכישלונו.

אידיוט הפיטר הזה.

לא, הוא לא רוצה לחשוב על העתיד של עובדיו, מהנדסים צרי אופקים, אנשי מכירות תאבי בצע, אנשי שיווק מכורים לתשומת לב, החשבת הלסבית ומנהל הכספים הבלתי נסבל. הם כבר ימצאו עבודה. שיסתדרו לבד. הוא פשוט ילך הביתה.

יוסי קם לאטום את הווילון הוונציאני. חדר הישיבות ממוקם בקומת הקרקע, ואסור שמישהו בחוץ יראה מה קורה בפנים. בחוץ היה יום יפהפה של ראשית הקיץ. העצים הניעו את ענפיהם ברוח, כמו ריקוד, תחילה הענפים הגדולים, ואז ענפים דקים יותר שמתפצלים מהם, ולבסוף העלווה כולה. בישראל החום הזה מדכא, נטול יופי, מזכיר חורבן ובצורת. כשהוא מגיע לביקור בארץ הוא מופתע תמיד מהחום הלח, ומביט באי־אמון בעצים הירוקים שממלאים את הערים ומתריסים בזרותם, באי־שייכותם למקום, כנגד צחיחותה של האדמה. הוא מדמיין לפעמים את תל־אביב או את הקיבוצים אחרי ההתחממות הגלובלית: כל הגינות הירוקות קמלות ונעלמות. לא, הוא לא אוהב להיות שם. טוב לו כאן. הוא לא צריך לפחד כל הזמן מהעתיד הפוליטי, מהמלחמה הבאה.

פיטר פרשׂ את כפות ידיו על השולחן. הטבעת שעל זרתו, טבעת שסמל אוניברסיטת הרווארד קבוע בה, נקשה על העץ. פיטר בערך בן גילו של ערן הבן שלו. טוב, לפחות דבר אחד ברור: ערן מצליח אפילו יותר ממנו.

״איך היה בהרווארד?״ שאל יוסי והחווה במבטו על הטבעת.

״נפלא. הקשרים, הכלים המצוינים שקיבלתי להתמודד עם בעיות...״

״את ערן הראל אתה מכיר?״ שאל יוסי, מחייך.

״אה, אז הוא הבן שלך? הבחנתי שזה אותו שם משפחה, אבל לא חשבתי שיש קִרבה... בחור רציני. עבדתי איתו על יזמות עסקית בשנה השנייה. הוא גם שחקן טניס נהדר.״

״הוא הבכור שלי,״ השיב לו יוסי. ״אני אשאל אותו אם הוא זוכר אותך,״ אמר וצחק צחוק גדול.

ערן זוכר את כולם וכולם זוכרים אותו.

״בטח, תשאל!״ ענה פיטר. ״תגיד לו שניצחתי בהתערבות שערכנו באחווה — כבר התחתנתי! אשתי בהיריון!״

יוסי נע על כיסאו בחוסר נוחות.

מאז שהיה בן עשרים מונה ערן את התחנות בחיי אביו. ״כשהיית בן שש עלית ארצה מעיראק. כשהיית בן שש־עשרה כבר פירנסת את אמך ואחיך הקטנים. כשהיית בן שמונה־עשרה לחמת במלחמה. בגיל עשרים ושתיים כבר היית נשוי. בגיל עשרים וחמש היית אב לשני ילדים ובאמצע תואר שני.״ ולמרות שערן שאפתן מאוד, ומצליח בכל קנה מידה, אפילו יותר מילדיו של אמנון ישיב, הרי שכל התחנות החשובות שהוא מונה בחיי אביו — ילדים, משפחה, אחריות — נעדרות מחייו. לערן אין משפחה ואין אשה ואין אהבה. עד כמה שיוסי יודע, כמובן. העובדה שערן התערב על חתונה וילדים עם פיטר מפתיעה כשלעצמה. אולי זה סימן טוב, סימן שערן לא ״עבר לצד השני״ כמו שרינה הציעה פעם, מודאגת, ושאולי יום אחד יביא הביתה אשה, ולא גבר.

״פעם עבדת אצל אמנון ישיב,״ המשיך פיטר את השיחה האישית, מסיט אותה לכיוונים שעניינו אותו יותר. ״למה לא הצטרפת אליו כשהקים את החברה הנוכחית שלו? אתה יודע שהם עומדים להימכר לאינטל?״

מה הוא יגיד? שאמנון לא רצה בו? אמר לו שהגיע לקצה גבול יכולתו? שהוא ישב בבית שנתיים בלי עבודה? מה פיטר חושב, שכל הישראלים יושבים אחד בסלון של השני, בנים לאותו ״שבט״?

משלא נענה שאל פיטר, ״ומה הבת שלך עושה?״

יוסי לא זכר מתי שאלו אותו בפעם האחרונה את השאלה הזאת. עלה בדעתו לומר: ״בי־איי כללי בקולג׳ למטומטמים ומסוממים.״ כך בדיוק ערן קרא לקולג׳ ההוא. רינה אמרה שערן אמר את מה שאמר מתוך קנאה וצרות עין, כי אורלי הייתה מוקפת אז בחברים, וערן לא. אבל אורלי סיימה את לימודיה מזמן. הוא והיא מדברים בזמן האחרון מעט מאוד. ועכשיו היא עסוקה בספרים האלה שלה. הוא מתחמק משיחות איתה. אפילו כשרינה ביקשה ממנו לברך אותה אחרי שהספר שלה הוכרז רשמית כרב־מכר — לא רב־מכר כמו ׳אבא עשיר, אבא עני׳, אבל בכל זאת נמכר בעשרות אלפי עותקים — הוא לא הצליח להגיד לה שום דבר על הספר.

״היא כתבה ספר,״ אמר וחייך בחמיצות.

״יפה!״ אמר פיטר. ״צריך הרבה אומץ והתמדה בשביל זה. מימוש עצמי זה חשוב.״

מהמזכירה שלו למד יוסי שהשיחה עם העובדים כבר נקבעה ליום שלישי. הפגישה נקבעה לבקשת פיטר, עוד לפני שהוא חילץ מיוסי, רגע לפני שיצא מהחדר, הסכמה להשתתף בה. המזכירה הוסיפה, כשהבעה של חסיד שוטה מתפשטת על פניה, שפיטר עומד לצאת עם אחיו וגיסיו למסע דיג או ציד, ולכן חשוב לו לנצל את הימים לפני חופשת הארבעה ביולי ולערוך את השיחה בהקדם.

״הוא איש משפחה,״ סיכמה, מחייכת.

״מה פתאום קבעת בלי לשאול אותי,״ יוסי נזף בה. ״אני משלם לך, לא הוא.״

״לבטל?״ היא שאלה. עיניה הוצפו דמעות והוא נזכר בבעלה המבוגר ובקשיים שלהם להשיג תרופות מהביטוח הרפואי. היא שאלה אותו יותר מפעם אחת בשבועות האחרונים אם תהיה לה עבודה גם אחרי הרכישה, והוא התחמק מתשובה. מה הוא צריך את הדמעות שלה. פתאום החליט להתרצות. אולי הכי טוב לגמור עם זה מהר.

״תעזבי,״ אמר, ״זה דווקא נוח לי. ערן צריך להגיע לביקור מהחוף המזרחי. עדיף לגמור את זה לפני.״

אולי זה לא הסוף. אמנון ישיב מבוגר ממנו בארבע שנים ועדיין עובד. רן פרייבורג משקיע את כספו בחברות סטארט־אפ. המנהלים שלהן ממש מתחננים שיוסי יבוא לייעץ להם. וגם הכסף טוב, אומרים. הוא לא רוצה לאכול את העתודות המשפחתיות, שמורכבות בעיקר מכספים שהרוויח כשעבד בשביל אמנון, עם תוספת קטנה מדי מהשנים באיקסקו. אולי הוא עוד יכול לשנות את המצב אם יעבוד.

למפגש עם העובדים איחר יוסי בעשרים דקות. הוא עדיין איש עסוק. בחדר ההפסקות הישן ניצבו כשמונים נשים וגברים בחצי גורן, עומדים כמו חבורת ספנים, שלובי ידיים ונעים מצד לצד, אדישים לכך שהם עולים לחברה יותר ממיליון דולר בחודש.

כל העתודות נשפכות אל הים והים בולע הכל.

ממש משורר, גיחך לעצמו.

יוסי הגיע למשרד מפגישה אצל יועץ ההשקעות שלו. הוא רצה לברר מה אפיקי ההשקעה הכדאיים לכספים שיעברו לרשותו עם סגירת העסקה. הוא קיבל המלצות חמות על היועץ הזה, אבל המאפה העבש שהגיש לו, ותחושת חוסר הברירה שליוותה את אכילתו (בטנו כאבה והוא קיווה שאם יאכל משהו היא תירגע), המאיסו אותו עליו. נכון שרן פרייבורג המליץ עליו, אבל לך תדע אם הפרייבורג הזה לא גוזר איזה קופון בדרך. רן ממזר בן ממזר.

הוא נעמד מול העובדים, ראה שהאשה ממשאבי האנוש כבר הגיעה ושהמזכירה שלו דאגה לכיבוד. ״כולנו עוברים זמנים קשים,״ פתח יוסי את דבריו, ״אבל אנחנו עדיין מאמינים בשוק, בחברה, במוצריה. אנחנו היינו הראשונים שניסו להיענות לצמא של השוק למוצרים טובים יותר, ובמידה רבה גם הצלחנו. את זה אי־אפשר לקחת מאיקסקו.״

בעבר היה מאפשר להם הצצה אל הדינמיקה של השוק, סוקר את החברות המתחרות, משמיע הערכות זהירות. עכשיו חפר בבהלה במוחו. הוא נזכר בכתבה שפורסמה לפני כשבועיים בעיתונות המקצועית, השוואה של מהירויות וגדלים. המוצר שלהם היה בשלישייה הפותחת. לא הכינו אותו בכלל למה שהוא אמור להגיד להם, ועכשיו הוא לא יודע מה אי־אפשר לומר, ובעיקר מה אפשר. מנהל הכספים שלו, שסידר לעצמו פיצויי ענק כאילו הוא עובד במפעל הסתדרותי בישראל ולא בחברה בעמק הסיליקון, היה צריך להכין אותו לשיחה הזאת, אבל הוא לא היה במשרד כשיוסי התקשר בבוקר ולא היה נוכח גם עכשיו.

כן, הוא היה צריך לקבל ייעוץ משפטי לפי שבא לדבר עם העובדים. הרי אם ידבר יותר מדי על הפיטורים הוא עוד עלול להסתבך משפטית. הוא תלה את מבטו בתצלומים שהיו תלויים על הקיר מולו, ממסיבת ההולידיי האחרונה שערך בביתו, אירוע שדחס את חנוכה וחג המולד למסיבה אחת, עם חליפות ושמלות ערב ויותר מדי אלכוהול. מישהו שיוסי לא זיהה חייך חיוך גדול למצלמה. זרועו השמנה הייתה כרוכה סביב צווארה של רינה כאילו הם בני אותה משפחה.

ואז החליט. על הפיטורים לא יאמר דבר. לשם כך בדיוק הוזמנה לכאן הבחורה המפורכסת הזאת, דקת הזרועות והרגליים, המומחית למשאבי האנוש של החברה הרוכשת. היא עמדה שלובת ידיים ליד שולחן הכיבוד, גבה אל העוגיות ובקבוקי המשקאות הקלים. הרי לא ייתכן שיסתכן מבחינה משפטית והעתודות המשפחתיות ייפגעו. נכון, הוא הבטיח לומר משהו על אובדן הפרנסה, על הסיוע בחיפוש עבודה חדשה, על התרומה של העובדים לחברה, אבל לשם מה משלמים לאשה הזאת? הרי שכרו שלו לא ישולם החל מן החודש הבא. שתתמודד בעצמה עם המצב.

״יש שאלות? אני אשמח להשיב עליהן,״ אמר.

העובדים התלחשו. בדרך כלל אין שאלות קשות בפורום כזה.

צפצוף הביפר של סרגיי רחמנינוב הפר את הדממה. סרגיי הוא האחראי על התמיכה. לא מבריק אבל יסודי, רציני, בן חמישים, עם מבטא רוסי כבד. לא פשוט למצוא עבודה בתנאים כאלה. שיגיד תודה. ברוסיה בטח לא היה לו יותר טוב.

נו, מתי כבר סרגיי יענה למי שמחפש אותו? הוא הרי הנחה במפורש את עובדי התמיכה לענות תמיד על הביפר, אפילו בשירותים.

אבל סרגיי רצה לשאול שאלה.

״כן סרגיי,״ אמר יוסי. ״שאלה קצרה ותשובה קצרה, אני מקווה, כדי שתוכל להתפנות לביפר.״

סרגיי שפשף את פניו בכף ידו, כאילו הוא עייף מאוד. ״מה יהיה עם המוצרים שלנו?״ שאל.

״במהלך כל המשא ומתן התרשמה החברה הרוכשת עמוקות מהמוצרים שלנו,״ אמר יוסי.

״אז מה יקרה?״

״הם שוקלים את העניין בחיוב,״ אמר יוסי. ״נודיע לכם.״

המומחית למשאבי האנוש הזדקפה והביטה בו.

״אמרת שהמוצר שלנו טוב מכל המתחרים בשלושת הפקטורים החשובים ביותר,״ אמר סרגיי.

המומחית למשאבי האנוש התקרבה אליו ונגעה בזרועו.

הוא התעלם.

״וזה נכון,״ אמר יוסי, ונזכר בטקסט שהכין יחד עם ערן באחד מביקוריו הנדירים בחוף המערבי. לא הייתה לו ברירה אז, והוא ביקש את עזרתו. כמה שמח לגלות שלערן יש את הטאץ׳ השיווקי הקסום, ממש ברמה של אמנון ישיב. הוא אפילו הציע לערן להיות המנכ״ל. הוא היה משוכנע שערן מסוגל לזה, למרות שהדירקטוריון עלול לפקפק בניסיונו. ערן לא רצה.

״אז איך זה קרה?״ שאל סרגיי.

יוסי אמר שיש לו פגישה דחופה והוא מפנה את הבמה למנהלת משאבי האנוש של החברה הרוכשת, שהיא היחידה המוסמכת לענות על שאלותיהם.

״אני מבין שיש למנהלת משאבי האנוש כמה הודעות חשובות בעניין זכויותיכם. תקשיבו טוב,״ ניסה לחייך כאילו הוא מספר בדיחה, ״אין שידור חוזר.״

אף אחד לא החזיר חיוך.

המומחית למשאבי אנוש נעמדה במרכז החדר, בידיה הכחושות ערימות טפסים.

״היי,״ אמרה והציגה את עצמה, ״אני בטוחה שיש לכם שאלות...״ הדלת הפניאומטית נסגרה אחריו באיטיות.

אם היו קוראים אחריו קריאות בוז לא היה מופתע.

יוסי פסע במסדרונות הריקים. חדרו נמצא בקצה הבניין. שאר החדרים היו ריקים. אפילו המזכירה לא ישבה בעמדתה. בצעד חריג אישר לה להשתתף בישיבת העובדים ולהפסיק לאייש את הטלפונים.

הוא נכנס לשירותים. הוא חייב לשטוף את פניו, הן דביקות ולחות. מובטחת לו פרטיות לכמה רגעים. הוא התבונן בבבואתו שבראי, בצוואר הרפוי, בעיניים העייפות. הבוקר הוא שכח לסדר את את שׂערו, שנראה מדובלל, עם בליטה משונה מצד שמאל. מעניין אם זה עשה רושם רע על יועץ ההשקעות. הוא לא לוקח את הכספים של כל אחד.

הוא חש דחף עצום לשבת. לרגע הרגיש שהוא עומד להתעלף. הוא התיישב בחבטה על אסלה סגורה.

איך זה קרה, איך זה קרה, איך זה קרה. המוצר היה דפוק מהתחלה. ותמיד היה מין סרגיי כזה שמציע כל מיני תיקונים מיותרים שעולים מיליוני דולרים. וסטיב. מתחנף ומבטיח לבנות מוצר טוב יותר בגרסה הבאה, אבל ממשיך להתבונן בך בעיני כלב מוכה. והתחרות בשוק — נוראה.

הבטן שלו כאבה. הוא הרים את מכסה האסלה, הפשיל את מכנסיו והתיישב שוב. לא נורא, יש לו שקט, העובדים עוד בישיבה, איש לא ראה אותו נכנס, איש לא יראה אותו יוצא, איש לא ישמע את התקתוק של הסלולרי. הוא התיישב על האסלה והתבונן במסך הטלפון הסלולרי שלו, מחפש משחק שהוא לא מכיר. גם השירותים האלה, המוכרים לו כל־כך, עומדים לצאת מחייו.

אנקה קטנה נפלטה מפיו. זה כאב, והוא חש תערובת של בושה והיטהרות. הגוף דורש את שלו. ריח חריף, כריח האימה, מילא את חלל התא. אחרי כמה דקות של כאבים והתכווצויות נזכר שהעובדים יסיימו את הפגישה בקרוב. הרי אין הרבה מה לומר בפגישות כאלה. הוא ניגב את עצמו בחופזה, שטף את ידיו בלי להביט בעצמו במראה, ויצא.

הוא פסע לבדו במסדרונות הריקים, מעביר את ידו על הקירות ועל חיפוי הבד שעל הקיוּבּיקְלס, כמו כדי להיפרד מהם. הוא עצר בפינת המטבחון ומזג לעצמו מים, שתה מעט, ואת כוס הקלקר השליך לפח האשפה הכתום. בטנו התכווצה שוב. כדאי שימהר הביתה.

הוא יבקש מהמזכירה לשלוח לביתו את מעט חפציו האישיים. אחר־כך יבקש מרינה לשלוח זר פרחים לביתה, להודות לה על שנים של שירות. באפו עמד הריח המוכר כל־כך של המטבחון, ריח קפה פילטר שרוף בקנקן זכוכית כדורי, ולצידו ריח מלבין הקפה, ריח וניל וסוכר ועוד משהו, שמנוני, בלתי מוגדר. תמיד קישר את הריח הזה לאמביציה שלו, לתשוקה להצליח דווקא בארץ הזאת. ריח של קפה תעשייתי ומלבין שמנוני תדלקו את שאפתנותו והרגיזו את מעיו. אבל כעת הוא פורש. החברה שלו חדלה להתקיים ועוד כמה חודשים תישכח לגמרי. אפילו שם החברה שנצרב על לשונו ועל לשונות העובדים, איקסקו, כמו שם חיבה של ילדה אהובה או אשה נערצת, יימוג מן הלשונות. חישובי העתודות הפיננסיות יאבדו את שארית טעמם, הוא נידון להתקיים מהעתודות האלה. הוא לא איש עני. ומן המטבחונים האלה ייוותר רק טעם מרירות שרופה וטעם מתיקות שמנונית. ואחרי תום ימי איקסקו, הוא, יוסי הראל, אזוק במסמכים משפטיים שאוסרים עליו לעסוק בתחום של איקסקו או לשכור את עובדיו הישנים, כאילו שהוא רוצה בהם בכלל, יאופסן בתוך מין מוך משונה ולא יעשה עוד דבר.

״השבט שלי מגיע לאמריקה — וגם לרשימת רבי המכר״

מתוך הניו־יורק טיימס, דצמבר 2005

ספרה של אורלי ג׳ונסון ׳השבט שלי מגיע לאמריקה׳ נחשב לאחת ההצלחות הגדולות של השנה, בייחוד משום שכמעט לא הושקעו בו משאבי פרסום או יחסי ציבור. הספר הוא חלק מתופעה המכונה על־ידי מחלקות השיווק בהוצאות הספרים ״ספרות אתנית״. הסוגה מושכת צעירים לא־לבנים רבים אל חנויות הספרים. מדובר ביצירות שמתארות את ההגירה מנקודת מבטם של בני הדור השני להגירה. הצירוף של זהות אתנית והעולם הצרכני האמריקאי מניב ספרות קלילה ומלאת הומור.

ג׳ונסון נולדה בישראל ב1968־. הוריה היגרו לארצות־הברית ב1974־, אחרי מלחמת יום כיפור. קוראי ספרה אולי שואלים את עצמם למה הוריה היגרו, אבל ג׳ונסון מתעלמת מכך ומתרכזת בחיי היום־יום המשפחתיים בעקבות ההגירה. גם הנטייה הזאת אופיינית לסוגת הספרות האתנית, שמעדיפה לברוח מהבעיות במולדת הישנה לטובת היבטים קומיים הכרוכים בחיים בארץ החדשה, כגון מבטא זר או קשיי הסתגלות מבדחים: קומדיה של טעויות. כששאלנו את ג׳ונסון במהלך הריאיון, שנערך על מרבד בסלון ביתה (ישיבה על הרצפה טובה לגב, הסבירה), למה הוריה היגרו, היא נעשתה מהורהרת מאוד. ״אני חושבת שהמלחמה הותירה צלקות גדולות, לא פתורות, בחיי הורי. אולי אפילו תסמונת חרדה פוסט־טראומטית אצל אבי. אחד מחבריו באוניברסיטה נהרג בקרבות. אבל את כל זה אני יודעת מהסיפורים של המשפחה שנשארה בישראל. הוא עצמו לא מדבר על זה. הוא איש תכליתי מאוד. רק הקריירה מעניינת אותו, לא שאלות של זהות. העתיד, לא העבר. אני חושבת שחשוב לו להעניק סביבה יציבה למשפחתו. הזיכרון היחיד שלי מהמלחמה הוא שאמא שלי פותחת קופסת שימורים של חומוס במקלט, בשלווה מוחלטת, אחרי שכמה רגעים לפני כן רצנו לשם מבוהלים בגלל האזעקה. אבא נלחם בחזית ואמא שלי נשארה לבד, איתי ועם אחי בן השנתיים. כשאבא חזר מן המלחמה היה לו זקן והוא היה שזוף מאוד. כילדה זה בלבל אותי. לא ידעתי אם הוא הפך להיות היפי או יהודי אורתודוקסי.״

ספרה של ג׳ונסון מצטרף להצלחות דומות השנה: סיפורו של נער, מהגר מאפגניסטן, שהפך לאלוף בגלישת גלים בדרום קליפורניה (׳אפגנים לא תופסים גלים׳ מאת אחמד סג׳אדי), נעוריה הפאנקיסטיים בשנות השמונים של נערה מבית פקיסטני שמרני ואדוק (׳פּאקי פּאנק׳ מאת ליילה טהרי) ורבים אחרים. כתיבתה של ג׳ונסון פונה אל שתי קבוצות אתניות: ילידי ישראל וילידי עיראק. הפן העיראקי חשוב, ונדמה שההוצאה לאור מעדיפה להדגיש אותו על חשבון הזווית הישראלית.

״אבא שלי עיראקי גאה,״ היא אומרת לנו, בעוד היא מגישה לנו עוגיות שקנתה במכולת אתנית במאונטן ויוּ.

סוגת הספרות האתנית היא לא־לבנה במובהק. בכיר בהוצאת ספרים שסירב להזדהות בשמו כינה את התופעה ״המרכיב הסודי במתכון שלנו״. ג׳ונסון עצמה סירבה להגדיר את עצמה. היא אמרה שהדיון בשאלה לבן/לא־לבן רגיש מדי בהקשר הישראלי, גם אם בעברית לא משתמשים בביטויים האלה.

על המרבד בביתה, בעוד ניחוח קטורת מיתמר בחלל החדר ממקלון קטן שהציתה לכבודנו, מהססת ג׳ונסון להביע עמדות פוליטיות. אבל היום, אחרי אירועי 11 בספטמבר, יש משמעות פוליטית לכתיבתה: הכללת אזרחים אמריקאים ממוצא עיראקי כמשתתפים מלאים בכור ההיתוך האמריקאי ולא כקבוצת שוליים. ג׳ונסון אומרת שלא היו לה כוונות פוליטיות, ושאת ספרה החלה לכתוב בשנת 1999, לפני מתקפת הטרור על בנייני התאומים והפנטגון. אביה, יליד עיראק, שנמלט עם משפחתו לישראל בשנות החמישים, מייצג את התרבות העיראקית, לפחות ככל שהיא נוגעת ליהודי הארץ הזאת. לאחרונה הוא נאלץ לעמוד בתור לילה שלם ולהירשם במשרדי האף־בי־איי כנדרש מכל ילידי עיראק שמתגוררים בארצות־הברית. אולם כל זה רחוק מאוד מג׳ונסון. כבת לדור החדש, היא מתמקדת במתכונים. לצד מתכונים טבעוניים (ג׳ונסון היא טבעונית אדוקה) משולבים בספר גם כמה מתכונים מסורתיים שקיבלה מסבתה. מניסיונו של כתב זה, המתכונים הראויים לציון הם עוגיות ממולאות וכיסוני חיטה גרוסה שנקראים ״קוּבּות״. על המתכונים הטבעוניים אפשר לדלג.

ג׳ונסון לא נצמדת למבנה עלילתי מחייב אלא כותבת הומורסקות קצרות שמשתלבות באופן רופף בתמונת חייה המשפחתיים. קשה לדעת מה מעניין אותה יותר: פתרון החידה של זהות הוריה או סיפור עלייתו של אביה מעיראק לישראל והצלחתו בארצות־הברית.

היא נעה בין אנקדוטות משפחתיות שונות: ניסיונותיה הכושלים של אִמה לבשל מאכלים עיראקיים שינעמו לחיכו של אביה, הביקור המשפחתי הראשון בדיסנילנד, אובדן בתוליה במחנה נוער פסאודו־צבאי בישראל ולבסוף הפאניקה המשפחתית כשהודיעה שהיא נישאת לגבר נוצרי, אדוק באמונתו. אף שבחיי היום־יום היא משתמשת בשם נעוריה, הראל, כשפרסמה את הספר החליטה להשתמש בשמה מנישואיה, ג׳ונסון. היא אומרת שתכננה לעשות כך כדי שאם הספר לא ינחל הצלחה לא תבייש את הוריה. ״אמא מתחננת שאפרסם את ספרַי בשמי, ואפילו אחי גאה מאוד בספר שכתבתי, אבל איני יודעת בוודאות מה עמדתו של אבי בעניין.״

ומה הפרויקט הבא? הגברת ג׳ונסון חושבת לכתוב על נישואים בין־תרבותיים, כמו נישואיה למר ג׳ונסון, נצר למשפחה בפטיסטית. באיזו זהות היא בוחרת בחיי היום־יום שלה לצד הזהות האמריקאית? ג׳ונסון מהססת. ״במובנים רבים יש לי פחות קשיים עם החלק העיראקי של אבי. אבל אם להיות כנה, אז הישראליות היא העניין המרכזי מבחינתי. ישראל היא בעלת משמעות עצומה בשביל ההורים שלי, ולכן חשוב לי לנסות להתמודד עם הרגשות שלי בעניין, שהם מאוד־מאוד מעורבים.״ כדי להתנער מהייאוש שתוקף אותה לפעמים בהקשר זה מציעה הגברת ג׳ונסון פתרון היתולי: ״אישורי עבודה לכל הישראלים והפלסטינים. הם יפתחו חברות מיזוג אוויר יחד בלוס אנג׳לס, ולנו יהיה סוף למלחמה.״

יוגה

בבוקר העיר אותו רעש של רהיטים נגררים. הרעש התערבב במין חלום משונה: גוררים רהיטים כי המשפחה עוברת לארץ אחרת. הוא אינו מכיר שם איש, וגם המשפחה בחלום אינה משפחתו, ובכל זאת הוא גער בעצמו בתוך החלום: אתה חייב להתעורר ולעשות משהו למען עתיד המשפחה.

כשפקח את עיניו נזכר. בימי רביעי מתנהל בביתם שיעור פרטי ביוגה, שמשתתפות בו לפעמים כמה מחברותיה של רינה. הן מזיזות את הרהיטים בסלון כדי לפנות לעצמן מקום. פעם שעשועי הבוקר של רינה התרחשו הרחק מעיניו. עכשיו גם הוא מוזמן. איקסקו איננה.

הוא התהפך אל הצד השני של המיטה. כל היום פנוי לשינה, אם רק ירצה. בלילה לא הצליח לישון. כאבי הבטן לא חלפו.

פעמון הכניסה צלצל.

עיניו כאבו אחרי השינה הקצרה והכבדה. הוא קם מהמיטה ודשדש אל השירותים.

רעש גרירת הרהיטים נמשך.

בעבודה באופן ספייס עם חמישים עובדים היה שקט יותר.

פעמון הדלת צלצל שוב.

הוא הציץ במסדרון וקרא לרינה, אבל איש לא ענה.

פעמון הדלת צלצל בשלישית.

פעמון הדלת מצלצל! למה אף אחד לא עונה?

״רינה!״ צעק.

הוא לבש מכנסיים ויצא לפתוח את הדלת.

בדלת עמדה יעל, אשתו של אמנון ישיב.

״מה שלומך?״ שאלה.

הזיכרונות מאתמול הציפו אותו. בטנו געשה.

זאת אינה סיבה לספר מה שלומו. שלומו מצוין.

באוניברסיטה היה מאוהב בה. גם היום, בכל פעם שהם נפגשים, הוא מנסה לדמיין את מגע עורה, שׂערה החלק, פנים ירכיה. עם השנים נעשו דמיונותיו מפורשים יותר, אבל דחפיו התמתנו. היא הייתה המתרגלת שלו בקורס למתמטיקה שימושית, בתקופה שלפני אמנון והילדים ולימודי השיאצו שלה. כמה זמן זה נמשך? חודשים? שבועות? קשה לו לזכור. אין הסבר לְמה שקרה לו אז. זה לא קרה לו עם אחרת, לא לפני יעל ולא אחריה. כנראה היה חולה אהבה. אחרי השיעור היו יושבים בקפטריה ומדברים על פוליטיקה. הוריה היו חברים במפלגה הקומוניסטית. היא הייתה הקומוניסטית הראשונה שפגש. צברית, כמו כל השאר, ובכל זאת שונה: שייכת למיעוט. יוסי היה מוקסם. הוא רצה להתוודות בפניה על מחשבותיו הכמוסות ביותר. שניהם הקפידו להתייחס לפגישות בקפטריה כאילו אין להן משמעות רבה מדי. הוא ישב והתבונן בזרועותיה החלקות, בעור הלבן שבהק במפתח חולצתה. היא הייתה שמנמנה אז. נשית כל־כך. עגולה. השליטה שלה במתמטיקה נראתה לו מופלאה, כמעט לא טבעית. ויותר מכל הפליא אותו הצחוק שלה, גברי וקולני. לדברים שסיפר לה הגיבה לא פעם בצהלת צחוק סוסית, כאילו הוא מספר לה בדיחה ולא איך היה התלמיד היחיד בכיתה שלו בבית־הספר היסודי שהצליח לעשות בגרות מלאה במתמטיקה. כשדיבר ניגר לו העלבון בין המילים כמו רוק מפיו של אדם ישן.

אבל הייתה גם רינה. ורינה הייתה כבר חברה שלו. השיגעון ליעל פוגג את חיזוריו אחריה. רינה לא שׂמה לב. אמא שלו שׂמה. היא התקשרה לשאול אם רינה והוא רבו. אבא שלו שם לב. אבא שלו אמר לו, בדרך חזרה מבית־הכנסת, שלפעמים נופלים ורוצים אשה אחרת גם אחרי שמתחתנים, ושזה עובר בסוף, כמו הצטננות, שכמה שאתה מרגיש חולה, בוקר אחד אתה קם וזה עובר לך ובעצם לא קרה שום דבר. הוא לא ידע שאיש שעסוק כל־כך בחישובי רווח והפסד יכול לשים לב לדברים כאלה. לרגע חשב שאולי אינו מכיר את אביו.

יוסי החליק את ידו על החולצה המהוהה שבה ישן. היה עליה לוגו של החברה הקודמת של אמנון, מהתקופה שעוד עבד אצלו.

״מה שלום הילדים?״ שאל.

״כרגיל,״ השיבה יעל והביטה בעיניו.

״גם אצלנו,״ אמר. ״ערן ואריאל נפגשים לפעמים, הוא מספר לי.״

״אורלי שלכם סופרת מצוינת,״ היא חייכה אליו. ״תדע לך שקראתי את הספר שלה עוד פעם השבוע. התיאורים של אמא שלך מסבירה לאמא של רינה איך עושים קוּבה הרגו אותי מצחוק. צחקתי כל־כך! כל הכבוד לילדה.״

שוב, כמו בכל פעם שספרה של אורלי הוזכר, עלה בו רוגז על העיסה הגועלית שאורלי רקחה מרסיסי אמת והכפשה.

״ספר־ספר היא כתבה,״ השיב.

הוא לא רצה להקשיב לה עכשיו. מעניין מה טעם עורה, חשב. כמה רגישות פטמותיה כנגד הלשון.

״עכשיו רק איזה נכד קטן ואתה מסודר,״ הוסיפה יעל.

יוסי חזר לבחון אותה. היא לא נראתה במיטבה, למרות הגוף השרירי ועצמות הבריח היפות והסימטריות. עיניה היו לאות, שפתיה משוכות כלפי מטה בעוגמה. השנים מורגשות בה. היא לא התעבתה אלא הידקקה. היא נראתה לו גרומה: אשה לא צעירה שמתעמלת בקפדנות ואינה אוכלת דבר.

״היוגה עושה לך טוב,״ אמר וסקר את גופה מלמעלה למטה, שתראה. בקפטריה היה ילד, מסורס מתאווה רומנטית. לכל היותר רצה לגעת בשׂערות ראשה.

״מה שלום אמנון?״

״שלומו טוב,״ אמרה, ״אנחנו לא מתלוננים.״

אין דבר שמכעיס אותו יותר מהמאמץ של אמנון ושלה להצניע את ההצלחה של אמנון, את הונם, את המזל הטוב שנפל בחלקם, את ילדיהם המוצלחים. לכל היותר יספרו על טיול לאירופה או על איזו תערוכה שמצאה חן בעיניהם. הוא כבר מעדיף את הרברבנות האינסופית של רן פרייבורג, שעכשיו מתעקש להקים מועדון אנג׳לים — משקיעים ביזמויות טכנולוגיות קטנות. אפילו ההצעות המטופשות של רן, כמו ההצעה שאורלי תכתוב ספר על המצליחנים של העמק, ישראלים כולם כמובן, ותתחיל עם אבא שלה והחברים שלו, נראו לו עכשיו יותר סימפטיות מההתחסדות הזאת של יעל ואמנון.

בכל פעם שיעל מתאמצת להצניע את הצלחתם הוא אומר בליבו שידעה שהיה מאוהב בה והחליטה שאינו ראוי לה. ושצדקה.

״אולי נתראה איזה שישי, כמו פעם,״ אמר. לפני שלושים שנה חיו שתי המשפחות בשכנות, והיו הגרעין החברתי של הישראלים שהגיעו אחריהם. אריאל וערן היו יחד באותו גן. היא הייתה מחבקת את אורלי וערן כאילו היו ילדיה.

״נשמח מאוד,״ אמרה יעל ושוב הביטה בעיניו. ״אני צריכה לבדוק מתי אמנון פה.״

רינה אמרה לו שאמנון נוסע הרבה, וכולם יודעים שיעל חוששת, כי אמנון לוטש עיניים בכל הנשים. ולפי מה שרינה מספרת לו, החשש הזה גרם ליעל לעשות סדרה של שינויים רדיקליים בעצמה. יוסי ראה פתאום: השפתיים התעבו, עיניה הוצרו, ובריסים היה משהו משונה: הם היו כהים מאוד, כאילו בכתה והדמעות לא יבשו. הרושם הכללי היה לא נעים, כאילו הפנים שלה מורדמות. שדיה, לעומת זאת, היו ערניים וסמוכים מאוד לצווארה. פני הכדור שלהם בלטו ממפתח הזרועות של גופייתה, מעפילים אל בתי השחי. רינה הסבירה לו: מכניסים את שקיקי המלח מלמטה, מוציאים את הפטמות ותופרים אותן מחדש למעלה. ההסברים של רינה תמיד כאלה, כופים את עצמם על מחשבותיו, מרושעים כמעט, וגורמים לו להרהר באפשרות שמה שמניע את רינה שונה מאוד ממה שחשב כשנפגשו לראשונה.

״למה לא תצטרף אלינו ליוגה?״ שאלה יעל. ״אמנון לפעמים עושה יוגה, אתה יודע, זה גם טוב לזוגיות וגם טוב לגב.״

״לא, זה חנטריש של אורלי, לא שלי,״ אמר.

״מה קרה?״ שאלה יעל, ממשיכה להתבונן בעיניו. ״תפרגן לילדה שלך. יש לה מתנה מאלוהים עם הבדיחות שלה. הספר שלה מצוין.״

הוא שתק.

לא יכול להיות שרינה סיפרה לה, ובעצם גם לרינה לא אמר מה מפריע לו בספר הזה, בדיוק כמו שלא היה מסוגל לומר לה מדוע הרכילויות שלה עלובות בעיניו.

״היא כתבה כאילו היא לא חלק מהמשפחה הזאת, כאילו אנחנו... סבונים,״ אמר בשקט. מעולם לא ביטא בישירות כזאת את הכעס שלו על הספר. יעל צריכה להבין על מה הוא מדבר אם היא זוכרת את מה שסיפר לה על עצמו לפני שנים, בקפטריה.

״יוסי, שנינו יודעים שגם אתה טיפוס כזה שמתבונן מבחוץ, גם אתה ביקורתי. ולילדה יש חוש הומור. אז היא שפכה קצת סיפורים משפחתיים. מה אתה רוצה ממנה?״

זה בדיוק מה שאמנון אמר לו. שהוא צופה ולא עושה. שהאינפּוּט שלו שלילי ולא חיובי. ולכן, אם הוא רוצה להיות ׳מספר שתיים׳ בחברה אחרת, הוא מאחל לו הצלחה.

הוא אמר שאורלי ילדה מוכשרת מאוד, לא במקרה הספר שלה הפך לרב־מכר, וליווה את יעל לסלון.

את תבנית תגובתו לספרה של אורלי עיצב יוסי כבר בשבוע הראשון לצאתו לאור: מחמאות כלליות ככל האפשר, צחוק עבה, וחתירה מהירה לנושאים אחרים. העובדה שלא קרא את הספר נותרה חסויה. אם הדבר ייוודע, יֵדעו שמחמאותיו ריקות.

את הפרק החמישי דווקא קרא. ערן אמר לו שזה אחד הפרקים הטובים בספר. דעתו לא השתנתה. הפרק, כמו הכריכה האחורית, הציג אותם כמשפחה פרובינציאלית שהגיעה במקרה לאמריקה ובמקרה גם מצאה פרנסה. אורלי, מפונקת ועצלה בדיוק כמו בילדותה, לא מסוגלת עד היום להעריך את הישגיהם. את שאר הספר לא קרא. בסך הכל הוא איש עסוק מאוד.

כשאורלי התקשרה אליו לפני שנתיים כדי לבשר ששלחה להם עותק אקספרס, ושהספר מגיע לחנויות בשבוע הבא והיא מצפה לברכתו, הוא שאל אותה במה הספר עוסק, בתוספת רמז שהוא בורר את חומרי הקריאה שלו.

״הוא עוסק בהגירה שלנו,״ היא ענתה.

נשימתו נעתקה. כדי לקנות לעצמו זמן אמר לה שהוא בטוח שזה ספר שייזכר לדורות. אבל מה פתאום הגירה? ועוד ״שלנו״? מתאים לה לעשות את זה. להתעסק ברגשות של אחרים. על עצמה היא לא תספר כלום. ובאמת מה תאמר על עצמה, על חייה, על בחירותיה העלובות, על מייקל ועל החיים האלה שבחרה לעצמה? אז היא מתעסקת בכביסה המלוכלכת של אחרים, ועוד מתוך בורות ואי־הבנה. הרי אין לה שום מושג על חייו.

ומה כבר אורלי יודעת על ספרים? גם בזה היא בורה גמורה. פעם סקר את כוננית הספרים בבית שלה ושל מייקל וחיפש נושא לשיחה. ״תפסיק לרגל אחרינו,״ אמרה לו אורלי כשהתקרב לכוננית, מנסה להבין מה מניע את שוכני הבית. בכוננית, לצד לוכדי חלומות אינדיאניים שהעלו אבק, ניצבו ספרים מטופשים לחלוטין: ׳דיאנטיקה׳, ׳שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים׳, ׳האמת מאחורי צופן דה וינצ׳י׳, ׳כיצד לשווק את עצמך׳, ׳התאמת המזון לסוג הדם׳. מה היא יכולה לדעת על ההגירה שלו, מה היא יכולה לדעת עליו? הם זרים.

״אורלי מותק,״ אמרה יעל בעברית כשנכנסו שניהם אל הסלון, ״הנה המוכשרת שלי.״

״דברי אנגלית,״ אמר מייקל, שחש טינה כלפי כל מי שדיבר בנוכחותו עברית, שפה שלא הבין ולוּ מקצתה.

יעל עברה לאנגלית ואמרה שבשנה הבאה היא מקווה לראות עוד ספר. ״הפעם,״ אמרה, ״תראי לנו את הפנים שלך, פנים כל־כך נהדרות! תני לנו חתיכה קטנה מעצמך, יש לך מה להראות.״

״בטח,״ אמר מייקל, ״עוד תראי, כולם יראו.״

״אם את רוצה לתת לי טעימה מהספר הבא אני אשמח,״ אמרה יעל.

״אבא בוקר טוב,״ אמרה אורלי, אדישה למחמאות של יעל. ״לא באתי לומר שלום קודם. חשבתי שאתה עובד.״

מייקל התחיל לדבר עם המורה ליוגה, נלהב ממשהו. מה עושה גבר בן ארבעים וחמש ביום שלישי בבוקר בסלון של חמותו בשיעור יוגה, גבר שלא עבד כבר שבע שנים, את זה יוסי לא יכול להבין. פשוט לא.

הוא הלך לשתות קפה. אחר־כך שוב הלך לשירותים. כשחזר היו כולם ישובים על מרבדי היוגה לפני אֶן, המורה ליוגה.

יעל ישיב, בפני ליצן עצוב ובשדיים מתרוננים. רינה, מנערת את זרועותיה כמו שחיין שעומד לקפוץ למים. אורלי, דקה ורזה עד מוות מן היוגה. ומייקל בסנטרו המעוגל, הנבלע בתוך עצמו.

על הקיר מעבר לאן נצנצה הרכישה החדשה של רינה מישראל, ציור שמן ענקי של אמנית בשם סתוונית כהן־שרעבי.

״מאמא׳לֶה, התמונה מהממת,״ אמרה יעל ישיב בעברית. את רינה זה בטח משמח. היא מתייחסת לכל מחמאה על עיצוב הבית כראיה לכך שצדקה כשנישאה לו.

״זו מתנה לעצמי ליום ההולדת,״ השיבה רינה באנגלית. ״בחרתי אותה מהגלריה הכי טובה בתל־אביב. יש אמנות מצוינת בתל־אביב, באמת משהו מיוחד במינו, אני חושבת שאפילו בקנה מידה עולמי.״

יוסי הביט במורה ליוגה וקיווה שיש לה סבלנות לתיאורי תל־אביב הנפלאה והתרבותית של רינה.

המורה ליוגה מתחה את צווארה לאחור כדי להביט בתמונה, גמישה ורכה כחתול. אחר־כך הזדקפה לישיבת לוטוס והצמידה את כפות ידיה ליד ליבה.

״אני שמחה שאני נמצאת מתחת לתמונה רבת־משמעות כל־כך. לפני כל שיעור אני אוהבת לדבר על המחשבות שלי קצת, שיהיה לנו משהו לחשוב עליו, כי יוגה היא לא רק תרגול גופני, אלא גם תרגול רוחני. הפעם אני רוצה לספר על משהו שקרה לי לפני שנים רבות, כשהייתי צעירה, משהו שהוא ההפך מאיסוף רכוש.״

כולם שתקו.

״כשהייתי בת שמונה־עשרה הייתה לי הארה רוחנית,״ אמרה אן.

יוסי הביט בה מזועזע.

״זו הייתה הארה רוחנית כמו שיש לנזירים, נזירים שעוזבים הכל והולכים לחפש את אלוהים במדבר ומעניקים את כל רכושם לאחרים. פעם היו רבים כאלה. וכמעט גם אני הייתי כזאת. רציתי לתת לעולם את כל מה שיש לי, לחיות במערה, להתפלל.״

מייקל עצם את עיניו בחוזקה, כאילו הוא מנסה ללמוד בכוח משהו על נפשו. אדם קטן ומרוכז בעצמו.

ובכל זאת נראתה אן כמי שבאמת מסוגלת לוותר על כל רכושה. במלחמה פגש נזיר כשהגיע למנזר מר סבא עם היחידה. הנזיר אמר שפעם היה מנתח באוסטרליה ואז הייתה לו הארה. הוא התגרש מאשתו ובא לגור במערה סמוכה למנזר, מערה שעמד בה ריח דק של שתן וטחב.

״כל־כך רציתי ללכת למדבר ללמוד וללמד,״ הוסיפה אן.

״ומה קרה בסוף?״ שאלה רינה, קצרת רוח.

״מזל שהיו לי כמה חברים טובים שעצרו אותי,״ ענתה אן.

כבר רצה לומר לעצמו שהיא עלובה, עוד חולת נפש שמטפלת בעצמה עם היוגה הזאת, כמו ילדים שמעשנים סמים כדי לברוח מהדיכאון. אפילו את נישואיה של אורלי למייקל האידיוט היה מוכן לכלול בקטגוריית הטיפול הנפשי. אבל לפתע חש גל של רחמים. כמה מסכנה אן, שהתברכה בגמישות גופנית שיש רק לילדים ולחתולים, משהו רך, לא גרום ומטופח כמו אצל רינה או יעל, ובמקום ללכת למדבר היא נאלצת לחזר על פתחיהן של נשים כמו אשתו ולהתפרנס ממתן שיעורי יוגה בסלון ביתן, לתקן את תנוחת הגוף המנותח של יעל או לכוון את ישבנו הצנום של מייקל אל המרומים. היא נאלצת לדבר איתם על רוחניות כשהיא יושבת למרגלות התמונה הילדותית והמעצבנת הזאת שרינה קנתה: שורת ברושים לצד בית סוכנות קטן, שורת ילדים במכנסיים קצרות ובכובעי טמבל מחזיקים ידיים, גננת שרירית בסרפן, שדה חרוש ואופק נמוך וצר. הסובייטים עשו כרזות יותר מוצלחות. בסוף כל מה שמתגעגעים אליו בארץ ישראל הזאת, כל הנוסטלגיה הזאת של רינה, תתגלה כחנטריש גדול, פנטזיה שפקעה והותירה אחריה ספרות ותמונות שבלי פרשנות אי אפשר יהיה להבין או להעריך. מה זה קיבוץ, מה זה קוֹמְסוֹמוֹל, מה זה תנועת נוער סובייטית, מה זה הנוער העובד והלומד? הוא באמת היה נער עובד ולומד, אבל את זה אף אחד לא העריך, כי הוא לא היה בתנועה.

אן פקחה את עיניה, חייכה וסובבה את גווה כדי להתבונן שוב בתמונה של רינה.

״נתחיל,״ אמרה, וזימרה בקול דק:

סוסטי פרג׳ה יהה.

פרפה לינטם.

ננינה מרגנה.

מהים מסה.

כולם חזרו אחריה. מעל למקהלה בלט הקול הצרוד של יעל, כאילו תמיד נגזר עליה להיבדל. בעצם אין לו שום מושג מה היא באמת חושבת. מעולם לא ידע. כל־כך חמד אותה עד שלא היה מסוגל לזהות בה דבר מעבר לתשוקתו והשתקפויותיה.

אחרי שסיימו תרגמה אן: ״שהשגשוג יפרח בביתכם. שהאנושות תתברך בטוב. שמלכי התבל יגוננו עליכם בכל דרך וידבקו בשביל הנכון. שיהיה טוב לאלה היודעים שהתבל קדושה. שכל העולמות יהיו שמחים.״

אחר־כך נשמע ה״אוֹם״, ובתוכו הדהד הקול העמוק והצרוד של יעל וה״אוֹם״ של אורלי: דק, כמעט זך.

כעבור רגע התייצבה עדת המאמינים של אן בקצות מרבדי היוגה, זקופה, מוכנה לתרגול.

אן ישבה עדיין, עצומת עיניים, כאילו נותרה אי־הבנה בחדר ויש לסלקה. ״ואת החזון הזה שלי, לצאת למדבר, השארתי מאחורי. לא הענקתי את רכושי לאלה שזקוקים לו יותר ממני. לחברים שלי היה קשה מאוד לשכנע אותי להימנע מכך, אבל הם הצליחו. אולי קרה לי משהו שבגללו אנשים אחרים הולכים לרופא, לפסיכיאטר, לבית־חולים. זה לא משנה. זה באמת קרה לי. ואת החיזיון הזה אני שומרת, כדי לזכור תמיד מה חשוב באמת, למרות שאני יודעת שלא אצא למדבר, ולא אחיה בלי חפצים גשמיים.״

״את זוכרת שלאֵיימי היו חזיונות לפני שהיא השתגעה,״ אמרה יעל בשקט.

איימי הייתה המורה הקודמת ליוגה. רינה לא הפסיקה לדבר עליה במשך חודשים אחרי שאיימי התאשפזה.

״כן,״ ענתה אן. ״הלכנו לתרגול אצל פְּרַשַנְט והוא אמר: איימי! הפְּרַנָה בורחת לך מהאוזניים.״

בסוף השיעור שמע יוסי נקישה רכה על דלת חדר עבודתו. זאת בטח יעל, חשב. חבל שלא התקלח או החליף את החולצה אלא רק קרא כתבות באינטרנט על השבץ המוחי של ראש הממשלה.

בדלת עמדה אורלי, חיוורת מעט. הוא הבחין בכמה שׂערות כסופות, מרדניות, בשׂערה השחור המתולתל. הוא שלח יד לראשו, לתלתליו שלו, שהאפירו מזמן.

״אבא, אתה בסדר? אמא אמרה לי שאתה לא הולך יותר לעבודה, שכבר אין לך מה לעשות שם.״

״הכל בסדר, אל תדאגי לי.״

בעיקר הוא לא רוצה לדבר איתה. לא עכשיו. הוא עסוק. הוא צריך להחליט מה יספר לערן על הימים האחרונים של איקסקו.

הוא המשיך לקרוא את הכתבה באתר ׳הארץ׳. ילדה בעזה נהרגה כתוצאה מסיכול ממוקד. חיל האוויר ירה בה פצצה חכמה. שוב יתחילו שונאי ישראל לקשקש בביצים. אורלי נשארה בחדר.

״אבא? אתה בטוח שאתה בסדר?״

״לא לפחד,״ הוא אמר לה. ״הכל בסדר. יש לי די והותר עבודה ולנו יש מספיק כסף כדי לחיות. אמא כנראה לא הבינה מה אמרתי לה.״

״אבא, אתה כועס?״

הוא המשיך להתבונן במסך המחשב. הטוקבקיסט ״הייתי על האלטלנה״ השיב מנה אחת אפיים ל״סוקרטס״ השמאלני. הלוואי שהוא עצמו היה מסוגל להגיב בשנינות כזאת, למרות שכל הטוקבקיסטים האלה הם בטח עובדים משועממים, בדיוק כמו העובדים שלו, שמתכתבים עם כל העולם במקום לעבוד בשביל מי שמשלם להם משכורת.

״מה פתאום,״ מלמל.

אורלי קרבה אליו והניחה יד על כתפו.

״כבר הגיע הזמן למכור את החברה,״ הוא אמר. ״אני לא כועס. את יודעת שמי שקנה אותה למד עם ערן? הוא מעריץ אותו.״

״התכוונתי אם אתה כועס עלי. עשיתי לך משהו שאני לא יודעת?״

״לא, מה פתאום,״ אמר, מבטו נעוץ במסך.

אם אורלי תצא מהחדר הוא יכתוב טוקבק: שילמדו מאמריקה על הפרדת דת ומדינה. הוא יחתום ״שם: יוסי, מקום: נכר״. מעניין אם מישהו מהחברים שלו פה, למשל רן פרייבורג או אמנון, ינחש שזה הוא.

״אבא, פגעתי בך?״

״לא,״ הוא אמר. ״את בסדר גמור.״

״אם פגעתי בך אני רוצה לבקש את סליחתך. אנחנו לא מדברים כבר שנה. אני מרגישה דחויה, שהוצאת אותי מהלב שלך. אם זה בגלל משהו שעשיתי, בבקשה תסלח לי, תגיד לי מה הפריע לך.״

״כלום, אורלי, כלום.״

הוא עסוק בעבודה, הסביר. אלה שנים קשות בשוק.

״אבא, נותרו לנו עוד הרבה שנים ביחד. עשרים, שלושים. בוא נדבר.״

״אולי יש משהו במה שאת אומרת,״ התרצה. ״יכול להיות שלא אהבתי את הספר. לא אהבתי את האופן שבו הצגת אותי ואת המשפחה. כמו אנשים פשוטים. כמו לוּזרים. אבל אני לא כועס, שיהיה לך ברור. אני עסוק מדי. יש לי הרבה עבודה. אני לא רוצה לדבר על זה עכשיו.״

פניה כבו והיא מלמלה משהו, אולי ״כרצונך״.

בזה יסתיים העניין. היא קיבלה את מה שרצתה לשמוע, גם אם זה לא נעם לה. עכשיו תניח לו.

הוא המתין שתצא מהחדר.

כותרת במדור הכלכלי שבתה את עינו — עוד עשרים שנה מחצית מהילדים בישראל יהיו חרדים או ערבים. מדהים איך בארץ הזאת כל רואי השחורות צודקים לבסוף. באמריקה זה לא היה קורה. היו משלבים אותם איכשהו.

״בסדר. אולי לא כל מה שסיפרתי נכון. אז אולי תסביר לי איך זה היה באמת? בספר סיפרתי רק מה שאני ראיתי, בלי להבין הכל. הרי הייתי ילדה. אבל אני מכירה אותך קצת יותר טוב ממה שנדמה לך. אתה אבא שלי.״

היא לא מניחה לו.

״אין מה להסביר,״ ענה. ״זה עניינים פרטיים שלי.״

ילדים לא מבינים את הוריהם. ככה זה. גם הוא לא הבין את אביו.

״אבא, אתה האבא היחיד שלי,״ היא התעקשה. ״לפעמים נדמה לי שאני זוכרת יותר טוב ממך איך זה היה כשהייתי ילדה, כשהיית אבא שלי. ואני מרגישה שאתה שכחת.״

עכשיו קרא על מפוני עזה. אין להם עבודה. אולי כך היה מציל את החברה, מעסיק את המפונים במימון ממשלתי? אמנון ידע איך לגייס כסף ממקורות ממשלתיים כשהיה בצרות עם החברה הראשונה שלו, אבל תמיד דיבר בזלזול על מי שגייס כסף רק מקרנות ישראליות, כמו יוסי.

״אני יודעת שהחיים שלי לא מתאימים לאמונות שלך. בן־אדם חייב להיות מוצלח כמוך או כמו ערן כדי להיות ראוי באמת בעיניך, או לפחות מקסים כמו אמא. אני יודעת שאני חיה חיים אחרים ממה שרצית שיהיו לי. ותאמין לי שהרבה פעמים אני רואה את החיים שלי בעיניים שלך, וזה לא נעים לי בכלל. אבל תדע לך שהחיים האלה הם החיים שמתאימים לי, ושכואב לי שככה אני ואתה בלי קשר בכלל, ואין לי ברירה אלא לחיות את החיים האלה כי הם החיים היחידים שנכונים לי.״

״הספר שלך הצליח,״ הוא אמר.

לא ייתכן שהיא לא מרוצה מכך שהצליחה כל־כך על חשבון המשפחה שלה.

״אני יודעת שהספר שלי נורא בעיניך. גם אני לפעמים לא אוהבת אותו. אבל הוא מבטא את המחשבות שלי, ובצורה שנעימה לקורא, אני מקווה. אני יודעת שהספר שלי לא מבטא את החזון שאתה מאמין בו.״

מדוע ילדיו תמיד משווים את עצמם אליו? זה לא רוצה משפחה, וזו לא רוצה לעבוד.

״אני לא יכול לדבר על הספר. וגם לא על עצמי. לא היום.״

דלת החדר נסגרה בשקט. סוף־סוף. אולי, קיווה, אולי היא תתרגל לשתיקה שלו ולא תבוא שוב לבקש סליחה. כך ילמדו לחיות זה לצד זו. הוא לא יכול לדמות לעצמו יחסים אחרים ביניהם. אולי הם ילמדו לחיות את חייהם במקביל. הוא מקווה שאין לה עוד סיפורים מזיקים בקנה.

ושוב נקישה בדלת.

מייקל.

האם לנצח לא יצליח להיפטר ממשפחת ג׳ונסון?

״שלום, אבא,״ אמר לו מייקל, כאילו הם במיד וֶסט.

אני לא אבא שלך, ענה לו יוסי בליבו, אני אבא של ערן, שהוא מוצלח הרבה יותר ממך. מספיק כבר עם הנדנוד הזה.

״מייקל,״ אמר, ״רצית לדבר על משהו? אני מעדיף שתבוא אלי מחר. יש לי זמן פנוי בבוקר.״

בטח בא לנסות לתווך בינו לבין אורלי. כמה מאוסה בעיניו הצדקנות הזאת. שימצא לעצמו איזה עיסוק מועיל במקום לדחוף את האף לצרות של אחרים.

מתוך הספר ׳השבט שלי מגיע לאמריקה׳

(המהדורה השבע־עשרה)

אם תפגשו את אמא שלי ותשוחחו איתה או עם החברות שלה, תופתעו לגלות עד כמה הן גאות במוצאן.

אמא שלי רואה בעצמה נצר לאצולה ישראלית. אצלה במשפחה כולם היו קולונלים או אדמירלים, כולם זכו בעיטורי גבורה, כולם הקימו איזה יישוב, ייבשו איזו ביצה. פעם הישראלים ייבשו ביצות, לפני שידעו עד כמה הן חשובות לאֶקוֹ סיסטֶמס. הטבע נקם בהם, והדביק את כולם במלריה, שהיא מחלה שתוקפת אנשים שאינם מחוברים היטב לטבע. למזלה של משפחת אבי ואמי אין יותר מלריה בישראל, ואם הייתה, אני מניחה שהיינו מבקרים שם פחות. אמא שלי היא אמא יהודייה: היא לא תחשוף סתם ככה את בתה ובנה למחלות. כל ישראלי שתפגוש יסביר לך שהוא בא ממשפחה חשובה בישראל, כזאת שתרומתה לתולדות הציונות אינה מוטלת בספק. לכל אחד קרוב משפחה שהיה חלוץ מפורסם, או חייל מפורסם, או הראשון להביא משהו חדש לישראל: אנרגיה אטומית, מרגרינה, יוגה, פסיכולוגיה, רפואת ילדים, הנדסת חומרים, ואחר־כך כמובן גם שיפר את מה שהביא, כי ידוע שבישראל אפשר למצוא את הגרסה הטובה בעולם של כל דבר, או לפחות גרסה טובה כמו באמריקה.

יש עוד דרכים להצליח בישראל, למשל להיות קולונל בצבא. זה מה שאחי הגאון רצה לעשות במקום ללכת להרווארד. להורים שלי זה עשה כאב ראש רציני, שהילד מתעקש להיות אריסטוקרט ישראלי ולא בן אצולה אמריקאית. למרות שעם כל הפלאפל ויום העצמאות שלהם, אי־אפשר היה לנחש שהם לא רוצים שיחזור ארצה. הוא רצה להתגייס לקורס טיס. זה לא כמו פה, שיש אנשים שהיו חיילים לפני שנעשו פוליטיקאים או אנשי עסקים, ויש כאלה שלא. בישראל כולם היו חיילים. ולהיות טייס קרבי, כמו שאחי נהג לומר אז, זה הגרין קארד של המוצלחים בישראל. אמא שלי נאנחה כל היום והתפללה לאלוהים שיעזור לה, כי הילד השתגע. מה פתאום להיות חייל כשהוא כבר התקבל להרווארד? היה לה מזל לאמא שלי, ואלוהים נענה לתחינותיה. התברר שאחי עיוור צבעים, ולכן הוא לא יכול לטוס, ובמקביל התחילו הפלסטינים לזרוק אבנים בגדה המערבית, ולאחי לא התחשק לרדוף אחריהם ברחובות שנראו לו, ככה הוא אמר לי, כמו רחובות של משחק מחשב אוריינטליסטי. אח שלי חכם. הוא יודע להסביר את ההבדל בין אוריינטלי לאוריינטליסטי. אני לא.

הישראלים מכבדים מאוד זה את מוצאו של זה: אמי יכולה לגולל בפנַי את תולדות המשפחה של כל אחד מהחברים של הורי. מי נולד לאב שיש כפר שקרוי על שמו, או לאב שיש בסיס צבאי שקרוי על שמו, אחיו של מי מייבא כלי רכב איטלקיים לישראל מזה 35 שנה, דודו של מי גירש את הערבים מפאתי תל־אביב, סבו של מי הקים קומונה ליד ימת כנרת. הייחוסים הללו חשובים לאמי מאוד, והאנונימיות האמריקאית קשה ומוזרה לה.

למשל, כשהיא יצרה קשרים עם אימהות של חברותי לכיתה, היה לה קשה אפילו לזכור את שמותיהן הפרטיים — סינדי הפכה לסידני — וכשהיא הייתה מספרת להן בעיניים נוצצות מגאווה על מוצאה (מצד אִמה היא נצר למהר״ל מפראג) הן היו מביטות בה כאילו סיפרה להן מין סיפור פרנקנשטיין שיש בו גולם, או באנגלית גּוֹילֵם. כשהייתה שואלת אותן למוצאן היו נוקבות בשמותיהן של ארצות ידועות — גרמניה, צ׳כיה, אירלנד — ומותירות אותה נבוכה: לא היה לה שום דרך להעריך את המידע שנתנו לה.

איני יודעת כיצד היא התרגלה לאנונימיות האמריקאית. ואולי העובדה שכל חברותיה הן ישראליות, וכולן שייכות לאותו חוג חברתי, מנחמת אותה. כשהצגתי את בעלי, מייקל, בפני הורי, הם חזרו ושאלו אם הוריו הם באמת בעלי בית־מרקחת במערב התיכון של ארצות־הברית. אפשר היה להרגיש שהם מצפים לעוד משהו שיסביר את הבחירה שלי. למשל, לשמוע שהוא מצאצאי המפליגים במֵייפלאוּאֶר, או לגלות שאבא שלו הוא אחד הג׳ונסונים מג׳ונסון את ג׳ונסון. ואולי הייתי צריכה לבדות עבורו איזו זכות ראשונים מרשימה. ואם אתם תוהים מהי זכות הראשונים של אמי — לא אוכל לענות: כל תשובה תסכסך אותי עם צד אחר במשפחתה הענפה בישראל. רק אומר שזכות הראשונים הזאת מכובדת מאוד בעיניה.

כאן, באמריקה, ההורים תמיד רצו להרשים אותי בקשרים שלהם בישראל. בזמן שהמתנתי בנמיכות רוח למכתבי התשובה מהקולג׳ים שניסיתי להתקבל אליהם (וציוני, קורא יקר, לא היו טובים כלל, וגם הפעילויות החוץ־בית־ספריות שלי — שכללו רכילות, קניות ואיפור — לא תרמו לסיכויי הקבלה שלי), הורי ניסו לפתות אותי לנסוע לישראל. משום־מה הם חשבו שדווקא בישראל אהפוך סוף־סוף למוצלחת יותר בעיניהם. אילו רק היו יודעים מה בדיוק עשיתי במחנה הפסאודו־צבאי, הגדנ״ע, שהם שלחו אותי אליו בגיל שש־עשרה... אבל הם לא ויתרו. האם ידוע לי שדוד אחד, אחיה של אמי, יכול לסדר לי כל תפקיד שארצה בצבא הישראלי? והאם שמעתי שהדירה של סבתה של אמי ממוקמת בדאוּנטאוּן של תל־אביב ואני יכולה לחיות בה שנה, לחפש את עצמי ותוך כדי כך להכיר את המשפחה טוב יותר? הם כנראה לא חששו שאהפוך לטייסת או קולונלית. לא, קוראים יקרים, כל זה לא עניין אותי במיוחד. הלכתי לעשות בי־איי בקולג׳ בינוני שלא אזכיר את שמו. בי־איי כללי. שמעתי שעם הבי־איי הזה אפשר להתקבל אחר־כך לתואר שני באוניברסיטת תל־אביב. כפיצוי, חשבתי להביא להם איזה חתן ישראלי כלבבם. טייס, או נצר למשפחת הגוֹילֵם, או לפחות איזה מהנדס אלקטרוניקה טוב שיוכל להשתלב בעבודה בחברה שאבא שלי, כמו כל מהגר טוב, הקים בעשר אצבעותיו (ובשלושים מיליון דולר שגייס מקרנות הון סיכון, כמובן).

מייקל

למחרת ישב יוסי בחדר העבודה עם טעם של צער בפה, כטעם הדם על הלשון. בטנו כאבה כל הלילה.

הוא בחן את האפשרויות שעמדו בפניו: ללכת לטיול רגלי, להתקשר לרן פרייבורג ולהציע שייפגשו לקפה, או להרים טלפון ליועץ ההשקעות.

בעצם, הוא היה רוצה לכתוב משהו, אולי בעברית.

מעניין היכן אפשר להשיג מקלדת עם אותיות עבריות.

מאז שאורלי פרסמה את ספרה, טוענת רינה שאת כישרון הכתיבה ירשה אורלי ממנו, מיוסי.

״את יודעת איזה שירים הוא היה כותב לי,״ היא מספרת לחברות שלה, ואז, בשלווה מוחלטת, עולה על פניה חיוך שיש בו משהו מחיוכו של אמנון ישיב — אדם שחייו מתנהלים בדיוק כפי שתכנן, ומוכיח לאחרים מה שרצה להוכיח. רינה מגזימה, כמובן. השירים היו בעצם רק שיר אחד, שלפחות חצי ממנו נכתב בהשראתו של פזמון פופולרי ברדיו. ובכל זאת, הוא היה רוצה לכתוב משהו.

הוא לא יחזור לישראל לעולם. את זה הוא כבר יודע. אבל הוא לא רוצה לכתוב באנגלית.

פעם היו אלוהים בלחייו הפלומתיות של ערן בן השנתיים, בקולה הזך של אורלי, במותניה של רינה. אפשר היה לכתוב על זה. אבל המראות השמימיים האלה התגלו לו פחות ופחות, והמילים נבלעו במקום נעול במוחו. נותרו רשימות של שמות עצם: לחי, פלומה, קול, בת ארבע, מותן, עיניים שחורות. נדמה לו שהדבר היחיד שהוא יכול לכתוב עליו באריכות זה איקסקו, שבה הוא כבר לא מאמין לפחות שנתיים. ואולי על עוד דבר הוא יכול לכתוב: על הצלחותיו של ערן. ויש לו כמובן גם את הכללים שאפשר לכתוב עליהם. למשל: מנכ״ל יושב עם מנכ״ל.

אבל אם יכתוב, יחשבו שגנב את הגיגיו מספרי העצות של מייקל:

״חשוב להיות מסודר, דייקן וקפדן.״

״אסור לחשוב על הכישלונות, צריך ללכת הלאה.״

״צריך לשמוע לא כדי להגיע לכן.״

וכמובן: ״אם לא תאמין בעצמך, מי יאמין בך?״

הקולות הרבים ששימשו בו בערבוביה כשהיה צעיר השתתקו כבר מזמן. יש לו זיכרונות, אבל הם אינם נהירים לו. טיפוס על אבנים גדולות בין דרדרים בירושלים בילדותו. אוויר ריק שהמשוררים קוראים לו צלול. צחנת צמחי הרוזמרין והלוונדר בשמש. ריח הצמחים היה חזק כל־כך עד שנדמה היה שיש בו משהו גופני. ואולי באמת היה זה ריח גופני: סירחון של יונק קטן שמת.

מה יפיק מכל הערפל הזה? הרי סיפורי ההצלחה והכישלון העסקיים שלו, כמו תיאורי הקרבות בשתי המלחמות שהשתתף בהן, לא מעניינים איש, על כל פנים לא אותו. יש סיפורים כאלה כמו זבל. אלה הם סיפורים תלויי פואנטה, סוף טוב של אושר ועושר, תעלול שעלה יפה, התגשמותה של נבואה. אבל לו אין פואנטות כאלה. ואולי הוא צריך לכתוב על הגירת הוריו? הרי אחת הסיבות שלא רצה לחיות בישראל הייתה התפיסה הרווחת שם שהדברים האלה בדיוק — המוצא העיראקי שלו, אמו, אביו, עבודות הדחק שאביו נאלץ להתפרנס מהן, המלחמות שנלחם בהן — חושפים משהו ממנו, מיוסי האדם.

מה ערן היה מציע לו לעשות? על מה ערן היה כותב? אולי כאן טמונה התשובה. אולי יכתוב על הדברים שריתקו את ערן בילדותו. תענוג היה לשמוע את המורות שלו מדברות על שׂכלו החריף, סקרנותו, הצורך שלו להבין כל דבר, העניין העמוק שלו במדע.

יוסי קם והלך לחדר הילדות של ערן. ספרי המדע לילדים היו מונחים בשורה על אחד המדפים. הוא דפדף באחד מהם. התמונות וההסברים היו פשוט נהדרים.

עכשיו ידע מה יעשה. הוא יכתוב ספר מדע לילדים. כשערן היה ילד הוא כל־כך אהב ללכת למוזיאון המדע, לאקספלוֹרטוֹריום בסן פרנסיסקו. האקספלורטוריום הוקם על־ידי אחיו של אופנהיימר, מי שהוביל את פרוייקט מנהטן לפיתוח פצצת האטום. לאורלי תמיד היה משהו מחוכם להגיד על זה כשהתבגרה, הערות ציניות על הקומפלקס הצבאי־תעשייתי ושטויות כאלה. ערן פשוט ידע ליהנות! יוסי יכתוב ספר על ניסויים מדעיים לילדים, בדיוק כמו באקספלורטוריום. ועוד בעברית, לקדם נוער במצוקה. זה רעיון! הוא ידבר על זה עם ערן כשיגיע לביקור. את הבוקר יקדיש לחיפוש באינטרנט של ספרים דומים ומחקרים רלוונטיים, ואחרי הצהריים אולי ילך לספרייה הציבורית. אם יכתוב בעברית הוא סמוך ובטוח שיתרום לחינוכם של בני הנוער בישראל.

כשחזר לחדרו מצא כתבה באינטרנט על הקשיים בהוצאת ספר לאור בארץ. ובדיוק כשהחליט בינו לבין עצמו שהקשיים הללו אינם נוגעים אליו, כי יש לו די והותר כסף להוציא את הספר שלו בהוצאה עצמית, נשמעה דפיקה בדלת.

מייקל.

הוא נכנס והתיישב מול יוסי, מסובב את ראשו על צווארו לאט־לאט, כאילו אצור מתח נורא בגבו.

העובדה שהזמין אותו אתמול נשתכחה ממנו. האם מכאן ואילך יחלפו הימים בסתמיות נוראה כזאת? בלי מזכירה כשומרת ראש עלולים חייו להתמלא בביקורי פתע משמימים וגוזלי זמן.

״האינטרנט הזה,״ אמר מייקל. ״לא מספיק ארגונומי. לא משנה כמה מסז׳ים, כמה יוגה, כמה אני רץ, כואב לי הצוואר.״

״אז רצית לבקש ממני לדבר שוב עם החבר שלי, האורטופד?״

״לא, אני בסדר, אני כל־כך מעריך את זה שאתה תמיד כל־כך דואג לי,״ אמר מייקל. ״אני מאוד מעריך את זה.״

״מה שלומכם?״

״לא רע. הזמינו את אורלי לכנס של הגולה העיראקית בארצות־הברית להרצות על הספר ועל התגובות אליו.״

לא להאמין.

לפני כמה חודשים היא הרצתה בפני איזה ארגון של יהודים תומכי ישראל. הוא השתתף פעם בכנס שלהם, בעקבות לחץ שהפעילה עליו רינה, והרגיש כאילו נקלע לכנס של מתווכי בתים אגרסיביים מדי. ועכשיו זה. בטח היא תדבר על רגשותיו של העיראקי הגולה בארצות־הברית, רגשות שאינם שלה, ובטח אינם שלו. אין לו מושג מה חושב העיראקי הגולה, אם יש דבר כזה בכלל.

״יופי,״ ענה יוסי. ״כבר אמרנו שהספר שלה הוא מסמך היסטורי חשוב.״

״ספר טוב כתבה אשתי.״

״ספר שייזכר לדורות,״ סיכם יוסי.

מייקל חייך באושר וסיפר שהוצאת ספרים גרמנית פנתה לאורלי והתעניינה בזכויות התרגום. גרמנים אוהבים לקרוא ספרים של ישראלים. זה מאפשר להם להתמודד עם עברם. סופרים ישראלים עם רב־מכר בגרמניה יכולים להתעשר.

יוסי נאנח.

״אתה יודע שאורלי ואני מאוד קרובים. היחסים בינינו מאוד דינמיים,״ אמר מייקל.

״ודאי, ודאי.״

״למדתי המון מהבת שלך. על כל בן־אדם היא מייד רואה איפה הוא תקוע בחיים. יש לי כמה תובנות על היחסים ביניכם. קראתי שזה אופייני ליחסי אבות־בנות כשיש אח מבריק כל־כך.״ מייקל השתתק לרגע ונעץ ביוסי מבט מלא משמעות. ״אני ואורלי מדברים על זה הרבה.״

כן, הוא יודע שאורלי חולקת את מחשבותיה עם האידיוט הזה.

״אתה יודע שאני לוקח קורסים ביחידה ללימודי המשך של אוניברסיטת סטנפורד?״ שאל מייקל בנימה של חשיבות עצמית.

כן, הוא יודע.

במשך כחצי שנה שימש הקורס ׳בניית החזון האישי שלך׳ נושא השיחה העיקרי בארוחות הערב המשפחתיות. כאילו העובדה שמייקל מצליח לעשות עם עצמו משהו פעם בשבוע חייבת להפוך למרכז השיחה. ואז בא קורס גרוע אף יותר, ׳השקעה בנדל״ן למגורים: הטוב, הרע והמכוער׳. מייקל הפציר ביוסי להצטרף אליו. הם יהיו צוות לעניין שישקיע בנכסים מניבים.

״השנה לקחתי את ׳האמנות והמדע של הסליחה׳, זה קורס בפסיכולוגיה,״ אמר מייקל.

כן. יוסי יודע. אביו היה אלכוהוליסט, אמו דיכאונית, אחיו מסומם והוא סלח לכולם. גאולה אמריקאית.

מייקל סיפר על תלמידה אחת בקורס שאמרה שהיא לא יכולה לסלוח לאמא שלה. היא ניסתה לקבל מהמרצה אישור לכך שהכעס שלה מוצדק, אבל המרצה (״כזה חכם!״) שאל אותה אם היא יודעת מה שמה של אֵם סבתה.

היא לא ידעה.

הוא שאל אותה אם יש לה ילדים. היא השיבה שבקרוב יהיו לה נכדים. המרצה שאל אותה מה לדעתה הנכדים שלה יֵדעו על חייה. אולי הם ידעו מה היה שמה, אבל סביר להניח שהם לא ידעו שאת רוב חייה היא העבירה בכעס על אמה.

״וזה שכנע את האשה לסלוח?״ שאל יוסי.

״כן!״ השיב מייקל בחיוך זורח. ״היא הבינה שהכעס שלה חסר משמעות!״

״מעניין,״ המהם יוסי ותהה אם עליו להתקשר לאמו ולשאול מה שם סבתה. עכשיו, כשההרצאה שנועדה לפייס אותו עם אורלי הסתיימה, הוא יוכל לחזור לענייניו. מה היה לו בראש? אה, כן! לכתוב. ולנסוע למוזיאון האקספלורטוריום כדי ללקט רעיונות. וצריך להתקשר לערן ולוודא שהוא אכן מגיע אליהם לקראת הארבעה ביולי.

״האמת היא שבאתי כדי לדבר איתך על עניין אחר לגמרי,״ אמר מייקל. ״יש לי רעיון למיזם חדש ורציתי לשמוע מה דעתך. אתה הראש העסקי הכי טוב שאני מכיר.״

החיוך של יוסי היה עקום.

מייקל התחיל לחטט בתיקו. בתוך רגע התמלא שולחן הכתיבה של יוסי בגבבה של ניירות שנשלפו מהתיק של מייקל. יוסי מיהר להסתיר במגירת השולחן את חשבונות הבית, פנקס הצ׳קים וראשי הפרקים ששרבט לקראת ספר המדע שתכנן לכתוב לבני הנוער הישראלים. חטיף אנרגיה שהיה דחוק בין הניירות הרבים בתיקו של מייקל נשמט ונפל על הרצפה.

אחרי שמצא את מבוקשו, נייר ועליו משהו שנראה ליוסי כמו רשימה, התחיל מייקל לדבר.

הוא רוצה להקים בית־קברות.

מייקל התבונן בו בחיוך, כאילו אומר לו: אני יודע שלא רצית בי כחתנך, אבל אין לך עכשיו ברירה אלא להקשיב לרעיונותי. מייקל הוא כמו עובד בעייתי בחברה. כזה שאי־אפשר לפטר.

מה יש לו מבתי־קברות? גבעות של דשא ועצים וביניהם מלבינים הקברים כמו שיניים מרווחות מדי. הוא דמיין את מייקל מפקד על צבא של גננים שמְתחזקים מדשאות ענק בבתי־קברות. מוכר מצבות לאלמנות.

״בית־קברות?״ שאל יוסי, המום מעט.

״כן, בית־קברות,״ אמר מייקל. ״בית־קברות ירוק.״

״יש בית־קברות שאינו ירוק?״ שאל יוסי.

״לא, אין.״

האם ידוע ליוסי שתעשיית הקבורה בארצות־הברית היא אחד המזהמים הגדולים ביותר של מי התהום? האם ידוע לו שמפני שאנשים מתעקשים לחנוט את יקיריהם לפני הלוויה, להשתמש בארונות קבורה שעשויים סיבית המכילה דבקים וחומרים רעילים אחרים, ואז לטמון אותם במדשאות ירוקות, הם פוגעים פגיעה בלתי נסבלת בשטחים ירוקים פתוחים? האם ידוע לו שהטבע סובל בגלל הרצון שלנו לזכור את מתינו ולהעניק להם חלקת קבר נאה?

לא, זה לא ידוע לו. הוא לא חושב על זה בכלל.

״זה בדיוק כמו כל האנשים שמטפחים מדשאות מפוארות, ומזהמים את העולם עם חומרי ריסוס כדי שלא יהיו בדשא שלהם עשבים שוטים, זוכר?״

איך אפשר לשכוח? אורלי ומייקל הכריזו מלחמת עולם על המדשאה של יוסי ורינה והכריחו אותם להחליף אותה בגינת לוונדר. רינה אמרה שיש לגינה החדשה ניחוח של דרום צרפת ומייד יצאה לבקש מיעל אישור להבחנה שלה. יעל ואמנון קנו בית בדרום צרפת לפני כמה שנים.

מייקל, שהתחיל להחזיר ניירות לתיקו, נתקל בחטיף האנרגיה, קרא בעיון את רשימת המרכיבים על העטיפה, והתחיל לכרסם ממנו. הפירורים היו נוראים.

מי שאוכל לבד מת לבד, חשב יוסי.

״ביאטריסה תנקה מחר,״ הודיע מייקל, והוסיף שמצד שני, אם שואלים אנשים איך קראו לאמא של סבתא שלהם והם לא יודעים, אז אולי לא צריך להתעסק בקברים.

״תשאל את הדתיים בישראל,״ אמר יוסי בחמיצות. אם מייקל רוצה לקנות קרמטוֹריוּם, אז שיֵדע את העובדות. ״אתה יודע שאפילו קרמטוריום אין שם?״

הוא ראה פעם כתבה ב׳הארץ׳ על הקרמטוריום הראשון בארץ. היה תצלום של מכונת השריפה עצמה ושל יזם מדושן מעונג, לא שונה ממייקל בהרבה, רק עיקש יותר ברצונו לעשות לעולם ״נה!״

אחרי כמה חודשים נכתב בעיתון ששׂרפו לו את הקרמטוריום. מי שרף? הדתיים. יוסי הגיב למאמר הזה בכמה וכמה טוקבקים, חלק מהם בכלל לא רעים. בטוקבקים הוא הצדיק את מי שבחר לעזוב את הארץ בגלל הכפייה הדתית וחוסר הפרגון.

״בתי־קברות זה עסק טוב?״ הוא שאל את מייקל.

מה יכול להיות ירוק בבית־קברות הוא עוד לא הצליח להבין. נראה שמייקל רוצה קרמטוריום. אבל יוסי דבק רק בשאלות פתוחות. עם מייקל צריך להיזהר. הוא נוח מאוד להיעלב.

״אני יודע שאתה מחכה שאני אדבר ואדבר ואתיש אותך. אני יודע שאמרת לאורלי לפני שנה, כשרצינו שתעזור לנו לפתוח את החנות, שזו הטקטיקה שלי.״

״לא, לא,״ אמר יוסי. ״זה נשמע דווקא רעיון מעניין. אני רק לא בטוח שהבנתי אותו.״

״יש אנשים שמתרגשים מכסף,״ אמר מייקל, ״שרואים מישהו כמוך, שהצליח אפילו יותר מהאנשים בספרים כמו ׳המיליונר בבית השכן׳ או ׳אבא עשיר אבא עני׳ — לא סתם הקים איזה חנות או חסך כל פֶּני, אלא מישהו שהיה לו באמת חזון, והצליח לגייס כספים ולהצליח כל־כך, וחושבים ש...״

״החברה היחידה שהייתי המנכ״ל שלה לא כל־כך הצליחה,״ קטע אותו יוסי.

״אבל אני לא מתרגש מכסף, לא מעריץ אנשים שעשו אותו. איכשהו אני מבין כסף, אבל אני לא מפחד ממנו. אני יודע להסתכל לך בעיניים, להסתכל ככה באמנון ישיב, ברן פרייבורג, שכל־כך הרבה יזמים משקשקים מפַּחד כשהם מדברים איתם, ואני יודע לנהל איתכם שיחה על עסקים, שיחה אמיתית.״

״זה עסק טוב, העסק הירוק הזה?״ שאל יוסי.

״בטח,״ אמר מייקל. ״אתה יודע שתעשיית הלוויות האמריקאית מגלגלת 21 ביליון דולר בשנה? זה בטח יותר מהתוצר הלאומי הגולמי של ישראל כולה.״

״לא נכון,״ אמר יוסי, ״התל״ג של ישראל הוא 202 ביליון דולר.״

הוא בדק את זה אתמול, לפני שכתב את הטוקבק על התוכנית הכלכלית של הממשלה.

״יפה!״ אמר מייקל, ״כמו קליפורניה?״

״לא,״ אמר יוסי. ״כמו קונטיקט.״

״חשבתי שיש יותר אנשים בקונטיקט מאשר בישראל,״ אמר מייקל.

״מה פתאום,״ אמר יוסי, ובדק מייד במחשב. ״בישראל יש שבעה מיליון ובקונטיקט יש שלושה וחצי מיליון.״

״ובכל זאת, אתם מפיקים אותה כמות כסף,״ אמר מייקל, ״מדהים.״

יוסי חשב שמייקל לא יודע חשבון.

״תראה,״ אמר יוסי, ״אסור לשכוח שחצי מהילדים בישראל הם או חרדים או ערבים. התרומה שלהם לתוצר הלאומי הגולמי נמוכה.״

״אז מה העניין,״ אמר מייקל, ״תמַזגו אותם!״ ועל פניו התפשטה אותה הבעה של אי־נחת שאמריקאים מגיבים בה על מה שנתפס אצלם כגזענות.

״בכל אופן,״ המשיך מייקל, ״תאר לעצמך, 21 ביליון דולר רק על זה שאנשים מתים. תעשייה ענקית, ותעשייה שאין בה מוצרים ירוקים. אנשים מוציאים מיליונים על בתי־לוויות, על ארונות ושריפה, ומזהמים את העולם.״

יוסי לא מאמין בטיעונים המבוססים על גודל השוק. הוא עצמו רכש דו״חות שחזו כי השוק שבו הייתה איקסקו פעילה — רכיבי תקשורת שימנעו את הצורך בהתחברות לרשת הטלפוניה — יגיע לגודל של חמישה מיליארד דולר בעת הזו ממש. הוא היה מנופף בדו״ח הזה בפני המשקיעים, ועילי, בן אחותו שבא ללמוד מנהל עסקים בארצות־הברית, עשה לו כמה מודלים יפהפיים שהציגו את הקשר בין גודל השוק להערכת השווי של החברה. רק שהשוק הזה מעולם לא הופיע. איש לא רצה להתחבר לרשת טלפוניה אלטרנטיבית, אלחוטית גם היא, שאינה משרתת טלפונים סלולריים. אפילו לא האיש מהודו. כשאנשי המכירות לחצו שימכור רשת לאחד משרי ממשלת קונגו, בלי ערבויות, הוא הבין שזהו, הלך עליו. אחר־כך היו ארבע שנים מיותרות ומייגעות שבהן הם העבירו את המוצר לתחום הרשתות של חברות גדולות. ערן אמר כבר אז שזה לא יעבוד. וזה באמת לא עבד.

״אני אסביר עוד פעם,״ אמר מייקל בקוצר רוח. ״אני רואה שאתה לא מבין מה זה בית־קברות ירוק.״

הרעיון של התנועה החדשה, זאת שמייקל מעוניין להיות חלק ממנה, הוא לקחת אזורים יפים בטבע ולקבור בהם אנשים. קרובי המשפחה יטיילו במסלול בטבע, רצוי בשמורה מוכרת, ויֵדעו ששם טמונים יקיריהם. מייקל גם הכין מודל כלכלי, אם יוסי רוצה לבדוק. הוא ממש ישמח לעצה טובה.

יוסי התחיל לזרוק שמות של עורכי־דין ורואי־חשבון שכדאי לדבר איתם. הוא הציע שמייקל יתייעץ גם עם ערן.

מייקל הניד בראשו לשלילה. הוא כבר עשה את הבדיקות המקדימות. הוא מכיר את התחום כמו את כף ידו. פשוט, במקרה, חבר שלו רוצה למכור את החווה שלו במחוז מֵרין מצפון לסן־פרנסיסקו, ואולי שם יקים את בית־הקברות הראשון.

מייקל צריך כסף, הרבה כסף. יוסי כבר למד שבעצות אין למייקל עניין, שהוא נעשה נקמני וקטנוני כשמייעצים לו. רינה אומרת שאורלי מִסכנה, קשה לשמור על נישואים, ושיש אהבה בין אורלי למייקל. יוסי לא מסכים. זאת המיטה שאורלי הציעה לעצמה. ומייקל? בחווה במחוז מרין הוא מתכנן שמורת טבע של ממש, עם שבילי הליכה למיטיבי לכת לצד גישה לנכים. יש כמה סוגיות קטנות שעדיין הוא מתקשה להכריע בהן, כמו למשל אם כדאי להקצות מקום גם לאזור פיקניק קטן, אולי אפילו אזור לבר־בי־קיו? ואולי, אורו עיניו לרגע, מכיוון שהתוכנית היא לשתול רק צמחים ילידיים במקום, יוכר המקום כשמורה, והוא יוכל להקים בית־ספר קטן לטבע, וילדים יוכלו ללמוד על השמורה ומטרותיה, ולהבין כמה המוות אינטגרלי לחיים?

מייקל סיים את נאומו.

יוסי שתק.

עיניו של מייקל להטו בעלבון. הוא ציפה שיוסי יסרב להשקיע.

״במקום לדבר, רציתי להציע שתיסע עם אורלי לכנס בטקסס שעוסק בתנועה החדשה,״ אמר מייקל בקול רגוע יותר. הוא שלף חוברת מתוך בליל הניירות שבתיקו. בשער החוברת הייתה תמונה של בית־קברות, דשא ירוק וקברים לבנים, ועליו מתוחה גולגולת מחייכת ומתחתיה איקס. על השער היה כתוב: ״חציות גבול מוּדעוֹת: להבין את המוות, את המיתה ומה שמעבר להם.״ מייקל פתח את כפולת העמודים האמצעית, והצביע על המילים שרצה שיוסי יקרא: ״הכנס מכסה את המוות מא׳ ועד ת׳, לרבות ארבעה נושאים עיקריים: לפני המוות, מיתה, מוות ואחרי המוות. יש סדנאות שעוסקות בקבורה ירוקה וכן סדנאות להלוויות ביתיות. במושב הפתיחה החגיגי תרצה סמנתה נוקס, שחיברה את הספר ׳מתים רק פעם אחת: איך לקדם את פני המוות בחן ובאומץ׳.״

״הכנס מתקיים במרחק שלוש שעות טיסה בלבד,״ הוסיף מייקל. והוא שמע שהמלון נחמד ונוח. חדר אחד ליוסי ואחד לאורלי יעלה כמו חדר במלון גרוע בסן־פרנסיסקו.

כנסים, תערוכות, מיפויי שוק, פילוח לקוחות, גודל שוק. כל השטויות שבאמצעותם גייס יוסי כספים של אחרים כדי להקים את החברה, כדי להוכיח שיש לו את מה שיש לאמנון — חזון ויכולת לבצע ולהנהיג. הוא נכשל. אפילו במדדים של הספרים האלה שקרא כמה וכמה פעמים, הספרים שמדברים בשבח החיסכון וממליצים לחשוב כמו עשיר כדי להצליח כמו עשיר, הוא לא בטוח שמה שעשה נחשב. הוא לא מִשכן את ביתו כדי להצליח בעסקים. הוא בנה מצגות וחישב חישובים והראה תוכניות. וכל הכסף שגייס נעלם. ועכשיו בא הפיטר הזה לקנות בזול את השאריות, ולשלוח אותו להיות מנהל של בית־קברות.

ואולי מייקל דווקא מצביע על מוצא אפשרי מהסבך? אולי אם ישקיע במייקל תראה בכך אורלי מנחת פיוס מצידו?

״אם יש לך שאלות אשמח להשיב עליהן,״ אמר מייקל כשהתרומם מכיסאו, כועס.

ליוסי לא היו שאלות.

״דווקא הכנתי תשובות למרבית השאלות שיכולתי לחשוב עליהן,״ המשיך מייקל ושוב ניצת בעיניו עלבון.

״אתה יודע,״ אמר יוסי, ״אני מוכן לשמוע עוד.״ מה אכפת לו, העיקר שמייקל יהיה מרוצה. ״אז כמה אתה צריך? אולי יש לי קצת כסף פנוי.״

העטיפה האחורית של הספר ׳השבט שלי מגיע לאמריקה׳

מהדורת הפייפרבק

״יוצא דופן... מסופר בהומור חינני ללא פוזות סנטימנטליות... הקורא זוכה להתוודע לנקודת המבט מלאת החיים של מהגרים המאמצים את אמריקה אל ליבם...״ סן־פרנסיסקו כרוניקל

ב1974־, כשהייתה בת שש, היגרה המחברת יחד עם משפחתה מישראל לפּאלוֹ אלטוֹ, בלי שום היכרות מוקדמת עם ארצות־הברית, חוץ מיֶדע כללי מאוד של אביה, שנשא את עיניו אל שוק יצרני הסֶמיקוֹנדקטוֹר שהתפתח אז בצפון קליפורניה. בסדרת סיפורים קצרים המצוירים ביד מיומנת ואוהבת מתאר ׳השבט שלי מגיע לאמריקה׳ את משפחתה המרתקת של ג׳ונסון: אביה המהנדס השאפתן; אִמה, קדרית ומורה לאמנות שמתמודדת עם קשייה בשפה האנגלית באומץ ובנחישות; אחיה שמחליט באמצע שנות־העשרה שלו להיות טייס קרב בחיל האוויר הישראלי אך נאלץ לבסוף לוותר על חלומו; וסבתה, יהודייה ממוצא עיראקי המגיעה לביקור משפחתי פעם בשנה, ובבואה הופכת את סדרי הבית על פניהם ונקלעת לוויכוחים אינסופיים עם כלתה. המשפחה מתמודדת עם האתגרים שמציב בפניה העולם האמריקאי: שכנים לבנונים, אוכל מהיר ומשמין, מבטא ישראלי שמסרב להיפרד מן הלשונות, אופנות חולפות וחיים במעמד הבינוני הגבוה בפרברים. יותר מכל עוסק הספר באורלי עצמה, שבילדותה התעקשה שיקראו לה בבית־הספר אמילי, ועוקב אחר יחסיה עם אביה ונישואיה לבעלה, בנם של רוקחים בפטיסטים מן המערב התיכון, נישואין שיצרו כור היתוך שלם ביחידה זוגית אחת. כל אלה מבטיחים שהקוראים יצחקו עד דמעות — צחוק בלי מבטא.

״מקסים... מצחיק... סיפור חייה המעודן של סופרת אוהבת אדם, שמגייסת את כישרונה כדי לחשוף בהומור כובש את הפנים האבסורדיות של שתי התרבויות, הישראלית והאמריקאית. תבשיל ספרותי נפלא וערב לחך. הצלחה אמיתית לספר ביכורים.״

השיקגו טריביון

״ספר שמקרב אותנו להבנה עמוקה יותר של השאלה: מהו אמריקאי?״ הסאן חוזה מרקורי ניוז

״מומלץ... בארצות־הברית של היום, שבה אנשים ממוצא מזרח תיכוני נחשפים ליחס סטריאוטיפי וגזעני ולעיתים אף לאלימות ממש, וכאשר הסכסוך הישראלי־ערבי נראה חסר מוצא, טוב שיש לנו הזכות להתוודע להווייתה המרתקת של משפחת מהגרים אחת, חמה וגדולה ומשעשעת עד אין קץ, הוויה שמחציתה עיראקית ומחציתה יהודית.״ סלייט

ביקור במוזיאון

הוא לא מתכוון לבוא במיוחד, אמר ערן לפני שבועיים, כשיוסי התקשר לברר אם יגיע לביקור בארבעה ביולי.

הוא התחיל לנמק למה הוא לא חייב לבקר. את אורלי פגש בניו־יורק לפני חצי שנה, בכנס השדולה היהודית למען ישראל. את אמא פגש בישראל חודש לפני כן, בתקופת הבחירות (הוא מייעץ לפוליטיקאים, בשתי המפלגות הגדולות). ולפאלו אלטו הוא מגיע במקרה, ממש במקרה, בענייני עבודה.

ובכל זאת, אמר, הוא יעשה מאמץ ויגיע.

יוסי ידע שהוא בא לראות מה מצבו אחרי מכירת החברה. ויש בכך גילוי של אמפטיה, לאו דווקא של חריצת דין. לפני שנה, כשיוסי עוד ניסה לשכנע את ערן לנהל את החברה לצידו, תשובותיו של ערן נשמעו לו אחרת לגמרי, נחרצות ואכזריות. ערן אמר לו אז שאין לאיש צורך בטכנולוגיה של איקסקו. שכדאי למצוא לחברה קונה לפני שיבוא הסוף. שהחברה היא מת־חי. יוסי לא היה מסוגל אז להתבונן בעיני בנו. הוא נזכר בדברי ערן על חברות שנסגרו אחרי שלא הצליחו לקבל השקעות נוספות: ״כספי המשקיעים מתו ועלו לגן־עדן, לפגוש את המלאכים.״

הם מתראים אחת לכמה חודשים, והפער בין השיח התמידי עם ערן בלבו לבין מיעוט פגישותיהם חורה לו. הוא מתכתב איתו באי־מייל. כמעט מדי יום הוא שולח לערן כתבות ומאמרים שעוררו בו עניין, בעיקר על השוק של איקסקו, אבל גם על עסקאות שערן היה מעורב בהן. ערן מגיב תמיד מייד, לפעמים בסמיילי ולפעמים בביקורת נוקבת על ההנחות שעומדות בבסיס המאמר. יכולת הניסוח שלו מעוררת אצל יוסי הערצה.

אמנם הוא מגיע בענייני עבודה, אמר לו ערן בטלפון, ממהר פתאום, אבל הוא ישלב פְּלֶזֶ׳ר בביזנֶס, כמובן.

אצל ערן פלז׳ר זה עם חברים, חברים שערן גאה בייחוסם: מצטיינים ומצליחים כמוהו.

טלפון סלולרי התחיל לצלצל ברקע, וערן המשיך: יש לו חברים קרובים, חבורה ממש נהדרת, אנשים מדהימים אחד־אחד, ויש להם מנהג כזה לחגוג את החג יחד, יותר מעשרים איש, בהמפטוֹנס. ערן התחיל מייד למנות את חבריו החדשים, תמיד אנשים שלא הזכיר בשיחות קודמות עם יוסי, ומשהו בנימת הדברים שיווה להם טעם של שיווק עצמי שיוסי התקשה להבין את משמעותו. גם אמנון היה כזה כשהגיע לכאן, אבל ההצלחה ריככה אותו והיום הוא מדבר פחות. ערן הצליח, מאוד הצליח, אבל הוכחות ועדויות להצלחתו המשיכו לנבוע מפיו בקצב הולך וגובר. אלמלא התגורר בקצה השני של ארצות־הברית, היה יוסי רוצה לעצור אותו רגע ולשאול מה בדיוק חסר לו.

אחרי שסיים למנות את האנשים שלא יחגוג איתם את הארבעה ביולי, למרות שהם הזמינו אותו, הסביר ערן שהסיבה האמיתית לביקור היא מצגת חשובה שיש לו בקליפורניה, לא רחוק מפאלו אלטו.

יוסי הבין שעליו לשאול עבור מי המצגת, ושאל.

מתברר שערן עומד לקבל פרוייקט גדול מחברת החשמל של צפון קליפורניה.

״בגלל השערורייה עם המחירים של הקרטל והמושל הרפובליקני?״ שאל יוסי. גל מוּכר של הערצה שטף אותו.

״זה לא קרטל,״ הסביר ערן, ״הכל שטויות, זו דינמיקה טבעית של תעשייה שעוברת תהליך דה־רגולציה.״

יוסי השתתק. חבל שלא קרא יותר את ה׳סן־פרנסיסקו כרוניקל׳ או ה׳סן־חוזה מרקיורי ניוז׳. בזמן האחרון הוא עסוק מדי באתרים של ׳הארץ׳ ו׳ידיעות׳, בעיקר בטוקבקים המצוינים של ׳הייתי על האלטלנה׳. אין לו שום דבר מעניין לומר על העסק של המושל וחברת החשמל. הוא יבדוק מייד כשיסיימו את השיחה.

צלצול הטלפון הסלולרי מצידה השני של היבשת השתתק.

הוא שמע את ערן קובע פגישה לארוחת ערב, צוחק צחוק אינטימי עם מישהו בעברו השני של הקו האחר, ומדבר בקול הרבה יותר רך מזה שבו מנה את חבריו בהמפטונס.

״אתה יודע,״ אמר יוסי כשערן חזר אליו, ״רן פרייבורג רוצה שאני אצטרף לקבוצת האנג׳לים שלו.״

״המתווך, הרופא הפלסטי וההוא מאינטל? במה הם מתכננים להשקיע הפעם? במיקרופון סתרים שיאפשר לראש המוסד לתקוע מלשינים עם לייזר?״ שאל ערן.

יוסי התקשה להבין את התוקפנות של ערן. רק לפני חודשיים ערן דווקא עודד אותו לחנוך חברות סטארט־אפ אחרי שיפרוש.

״אל תגזים,״ מחה יוסי. ״יש להם קריטריונים רציניים להשקעה.״

״הם עדיין שואלים את היזמים אם הם מִשכנו את הבתים שלהם ומתנים בכך את ההשקעה?״

״כן,״ אמר יוסי. ״אני לא משכנתי, אתה יודע. וגם לא נגעתי בחסכונות שלכם. ידעתי שתלך להרווארד. הייתי צריך עתודות בשבילך. אני יודע שאתה חושב שהם ליצנים. ובכל זאת, רן אומר שהיו להם כמה השקעות די מלהיבות בזמן האחרון.״

הוא לא סיפר לערן שהציג להם את איקסקו לפני חודש, בתקווה למצוא לה משקיעים חדשים במקום למכור אותה.

״זה אף פעם לא דברים מהמעלה הראשונה,״ אמר ערן, ״אחרת הקרנות החשובות חוטפות את זה.״

בעולמו של ערן או שנכנסת לקרנות מן המעלה הראשונה או שאתה נידון להתקיים בשוליים, בבינוניות מוחלטת. האם ערן חושב שגם אביו בינוני, או שהוא עדיין מעריץ אותו כי הצליח להביא ילדים לעולם?

״היה להם משהו שממש תפס אותי,״ אמר יוסי, ״מודל וירטואלי של העולם, מבוסס על תמונות מרשתות חברתיות. הם עשו מודל של בגדאד, וטסו מעליה באיזה סימולציה של מטוסי קרב.״

״זה כבר ישן,״ אמר ערן. ״תבדוק בגוּגל. יש מיליון כאלה.״

יוסי השתתק, נבוך.

״שמעת מה הבן הצעיר של אמנון עושה?״ שאל ערן.

״לא.״

מסתבר שהבן הזה, שחזר לארץ לשרת בצבא, פתח חברה להימורים על שערי מניות בנאסד״ק, עם עובדי פיתוח בקפריסין, כדי לא להסתבך בארץ.

״זאת מכונה לייצור כסף,״ אמר ערן, שבדרך כלל טען שלא יכול להיות דבר כזה, מכונה לייצור כסף, והידיעה שאין כזה דבר היא המפתח לתובנה עסקית.

״לא יכולה להיות מכונה כזאת,״ אמר יוסי.

״אבא, אתה לא מבין. הימורים זה כמו סמים, רק שבקפריסין ובאנגליה זה חצי חוקי. הם מציגים כל מניה כאילו היא סוס במירוץ, בלי שום נתוני מקרו כמובן. ראיתי את הנתונים שלהם. אנשים שלא פתחו מעולם חשבון השקעה במניות מהמרים ומהמרים.״

יוסי התלבט איך יסביר לערן את ההשקעה שהוא מתכנן לעשות בבית־הקברות הירוק של מייקל. במקום לדבר על ההשקעה דיבר על הספר — ספר המדע לבני הנעורים — עם ניסויים ותמונות, בדיוק כזה שחלם עליו כשהיה ילד בישראל. אולי ערן יצטרף אליו לכמה שעות למוזיאון הילדים בסן־פרנסיסקו? הוא זקוק למישהו שיעניק תהודה למחשבות שלו.

הוא קיווה שהוא לא נשמע בודד מדי.

״אתה רוצה שנלך לאקספלורטוריום?״ אמר ערן. ״זה מה שאתה עושה עכשיו? לא מציעים לך להיות באיזה דירקטוריון?״

״שנים חשבתי על הספר הזה,״ שיקר יוסי.

ערן הסכים. הוא עסוק ועייף, אבל כן, הם יכולים להסתובב בסן־פרנסיסקו כמה שעות. מוזיאון המדע? למה לא. הוא זוכר היטב את השבתות שהם בילו שם כשהיה ילד.

״אפשר גם ללכת לראות את הזיקוקים מגשר שער הזהב,״ הציע יוסי, ״אין כמו הזיקוקים של הארבעה ביולי פה.״

״אני לא יודע,״ אמר ערן. ״בכל זאת, אחרי שראיתי את הזיקוקים מהפנטהאוז של יו״ר הבנק, אתה זוכר, מעל הטיימס סקוֶור... אולי.״

״אבל תבוא,״ אמר יוסי.

ערן המשיך להסביר כמה הוא עסוק. יש לו עבודה בערב במלון. לא, הוא לא ילון אצלם. ובערב הוא רוצה להסתובב עם אריאל, הבן של ישיב, הוא לא ראה אותו כבר שנה, ״וזה אתה, אבא, שלימדת אותי שחבר טוב לא מוצאים בקלות.״ גם את פיטר הוא מתכוון לפגוש. פיטר שלח לו מייל אחרי שהבין שהוא הבן של יוסי. בחור חכם מאוד.

למרות הכל, לבו של יוסי התרחב כשהשיחה הסתיימה. לערן יש פרוייקט עם חברת החשמל של צפון קליפורניה! משלמים לבן שלו הון עתק כדי שיגיד להם מה לומר. הם בובת הפיתום והוא הבובנאי.

יוסי היה מבוהל כשארוחת הערב התחילה. הוא פחד שערן יסתייג ממיזם הקבורה של מייקל. הוא ניסה לשכנע את רינה לא להזמין את אורלי ומייקל, אבל רינה הבהירה שזה לא בא בחשבון. היא מתכוונת לעזור לאורלי לבשל את כל המתכונים מהספר לכבוד הביקור של ערן.

מייקל דיבר ודיבר על העסק החדש שלו. הפריח קברים באוויר. המחזה היה קומי: מייקל רזה מאוד, סנטרו מכונס פנימה והוא מדבר ומדבר, וערן, שרירי וגבוה, מאזין בנימוס גמור. תסרוקת הנער שלו ומשקפיו הנאים תחמו יפה את פניו שעלתה עליהן הבעה מרוכזת של ספורטאי, לא ההבעה הסקרנית המטרידה מעט שהייתה לו בילדותו. כמה מצחיק להיזכר כמה היה שאפתן אז — הוא היה פורץ בבכי אם היה מפסיד בכדורסל או בבייסבול — למרות שלא היה בדיוק אתלט גדול.

״קשה מאוד למצוא אנשים שיסכימו להיקבר במקום שאין לו טראק רֶקוֹרד,״ הסביר מייקל. ״השיווק הוא מפה לאוזן, ויראלי, איכותני. זה הסוד.״ אולי לערן יש רעיונות? יש לו ראש כל־כך טוב! מייקל ממש ישמח לעשות איתו יחד סיעור מוחות. הוא גם שוקל ברצינות לעשות קבוצות מיקוד.

״חשבת את מי כדאי לבחור לקבוצות?״ שאל ערן.

״כן, אנשים אמידים שישקלו להיקבר קבורה ירוקה.״

״ואולי קהל היעד שלך הוא אחר לגמרי?״ שאל ערן.

״מי למשל?״ שאל מייקל.

״כל האנושות מתה בסוף, נכון?״ אמר ערן. ״כל אחד מתאים לקבוצות המיקוד שלך... סתם צחקתי. תביא אנשים כמוך, שהולכים לקנות בסוּפר האורגני שלך, שיש להם אמונות כמו שלך.״

בעברית אמר ליוסי, ״ושיש להם כסף כדי לקנות לעצמם חלקת קבר יקרה. החיתוך בין שתי הקבוצות מצוצמם מאוד. התנאי הוא להיות ירוק מאוד באורח החיים, ולהתחתן עם איזו אורלי שיש לה אבא עשיר.״

מייקל התעלם מהעברית הלא מובנת, אולי אפילו לא הבחין בה. הוא שלף נייר והחל לרשום את עיקרי הדברים. הוא נשא את עיניו אל ערן ואמר שקרא באחד הספרים הכי חשובים שחשיבה יצירתית מבוססת על הנכונות לא לפסול את רעיונותיו של הזולת.

אחרי כמה שרבוטים נוספים על הנייר שלו אמר מייקל שגם שֵם לחברת הקבורה עוד אין לו. אולי יש לערן רעיונות?

יוסי חשב על ׳מנוחה נכונה׳, אבל איש לא הבין את המשמעויות.

״רגע, רגע,״ אמר ערן. ״אני צריך למצוא גם שם לספר של אבא. ובעברית.״

״איזה ספר?״ שאלה רינה, שנכנסה סוף־סוף עם אורלי והאוכל.

עד לאותו רגע לא סיפר לרינה על הספר. שלא יחשבו חס וחלילה שיש לו קנאת סופרים. הביקור של ערן הולך וחושף את כל סודותיו — הספר, ההשקעה האפשרית במייקל, הכישלון באיקסקו. כאב הבטן שלו החמיר.

למחרת בבוקר נפגש עם ערן במלון. הם יצאו במכונית השכורה של ערן, מוסטנג כסופה עם גג נפתח. הם נסעו בדממה, חוצים את העמק התעשייתי והפרברי כאחד. משני צידיה של דרך 101 התנוססו שלטי הפרסום הגדולים של החנויות המוסתרות מעבר לחומות שתחמו את הכביש. מי יטרח למצוא את היציאה מהכביש ולבקר בהן? החנויות האלה נידונות לכישלון. הפרסומות, לעומת זאת, היו מתוחכמות מאוד. הפרסומות הן כמו ערן, החנויות הן כמו יוסי: נציגות של מאמץ אנושי אינסופי למכור ולשרוד, מאמץ שניסה שנים רבות לקחת בו חלק ונמאס עליו כבר מזמן בלי שיעז להודות בכך, אפילו בפני עצמו, בלי שיעז להכיר בכישלונו. אמנון ישיב ידע מה הוא אומר כשאיחל לו הצלחה בחברה אחרת.

באזור בורלינגיים התחילו רסיסי ערפל לרחף באוויר, ושני הבניינים של החברה של אמנון השתקפו במים האפורים של המפרץ כמו צמד נרקיסים המתבוננים בבבואותיהם. יוסי הסיט את מבטו אל העבר השני — גבעות עירומות מעצים ולמרגלותיהן שלטי הפרסום. מירוץ סוסים, מסעדה איטלקית משפחתית, חנות רהיטים. לנצח יזכירו לו השלטים האלה את כישלונו.

פתאום המריאה המכונית אל המחלפים המתעקלים. הכל היה עטוף בערפל הקיצי. גדרות המחלף הממריא כמו דילגו מצד אל צד, גלים אינסופיים של קווים מקבילים המתפתלים בשמי העיר, ואז נחתו באותה פתאומיות על האדמה, מופתעים מעט מיציבותה, ופנו לעבר צפון סן־פרנסיסקו בכביש עירוני מלא מהמורות. ושוב, שלטים שלטים שלטים, חנויות של סינים, של היספאנים, קריאות נואשות לתיירים לבזבז את כספם דווקא כאן ולא שם, או להפך. הם העפילו ברחובות שנקראו על שמותיהם של מושלי קליפורניה לדורותיהם, חלפו ברחוב אופנתי והגיעו פתאום ליער. הכביש הוביל דרך מבצר הפְּרֶסִידיוֹ הישן שהפך לפארק גדול. ואז חנו.

קרעי עננים שטו בין העצים. מנגד התנשאו הגבעות העירומות של מחוז מֵרין. חזון בית־הקברות של מייקל נראה מוזר מנקודת המבט של סן־פרנסיסקו. משער גשר הזהב נראה המחוז כמקבץ גבעות עגולות ושוממות הצופות אל נוף נהדר. יוסי עדיין לא סיפר לערן שהחליט להשקיע במייקל, ומייקל, באורח כמעט פלאי, לא הזכיר את ההשקעה בארוחת הערב, אלא רק דיבר על הרעיון. אולי גם הוא חשש שערן יהרוס את הקסם.

ובקצה העיר, רגע לפני ששוב מתגלה המפרץ הגדול, היה המוזיאון. חלל גדול ושחור, גבה תקרה, גדוש בהדים, בילדים צועקים והורים נוזפים, וברחש כבד של מכונות: המכונה שיוצרת אדים, והמכונה שמפעילה שעון, ומכונות שמחוללות פעלולים אופטיים, ומכונית כיבוי אש ישנה שאפשר לטפס עליה, ולב פועם של אפרוח־עובר מתחת לזכוכית מגדלת, ועדשת עין של פרה מתחת לעדשת פלסטיק ענקית. המוזיאון היה מוסד פדגוגי וכאוטי גם יחד, מרוסס באורות מהבהבים ומפריח בועות ענק.

פעם היה המבנה חלק ממגרש ירידים, וכשריד סתום לעברו ניצבו בפינותיו מלאכי ענק, עשויים מרשתות ומלט. הברזל בלט מפינות הכנפיים השחוקות.

ערן ויוסי התחילו את הסיור בקומה השנייה. יוסי קרא במדריך שיש שם תצוגה שעוסקת בחמשת החושים, ומכיוון שהחליט לפתוח את הספר בדיון בדרכים שבהן החושים עלולים להטעות אותנו, פנה לשם.

״אורלי הייתה משכנעת אותם להוסיף את חוש האינטואיציה הנשית,״ צחק ערן, ואמר שממילא יוסי צריך לדעת שלא החושים מטעים אותנו אלא הרצון שלנו לטעות. חלל המבנה המה צעקות ונזיפות ויוסי התקשה להמשיך את השיחה ולעקוב אחרי דבריו של ערן. ילדים סובבו גלגל של אשליות אופטיות במהירויות שונות, ותנועת הגלגל סחררה את עיניו.

סוס דהר על רוכבו במוצג שממחיש אנימציה.

ילדים צעקו לתוך קליידוסקופ ענקי במקום להביט בו. משהו זר פעם במעי המבנה, והאורות האדומים בתקרה פעמו יחד איתו.

ערן אמר שהילדים ממש צורחים. הוא שמע שכשיש ילדים — ״לְךָ, אבא, היו ילדים כבר בגיל שלי״ — הדבר הכי גרוע זה הצרחות. פעם ראה סרט על אשה שילדה רביעייה, והיא אמרה שהכי קשה לה עם הצרחות, ופרצה בבכי.

יוסי אמר שהוא לא זוכר שהייתה לו בעיה כזאת.

״אתה אבא מלידה,״ אמר ערן, וטען שהוא לא מסוגל להמשיך בסיור עם כל הרעש הזה. אולי ילכו קודם לראות את התערוכה הגיאולוגית על פגעי הזמן? זה לא מעניין ילדים.

יוסי פסע בעקבותיו. הוא ראה דיונות שמתעגלות בתנועה גלית, נמחקות ואז שבות ומתהוות, מונעות על־ידי רוח ממפוח שילדים קטנים התקוטטו על הזכות להפעיל אותו. ערן נראה נרגן, כחושש שכל זה עלול לגעת בו.

הריחות אותם הריחות, חשב יוסי, ריח ילדים וחומרי ניקוי מתצוגת הבועות למטה, וריח אבק של מקום גדול. ועם הריחות בא הזיכרון. שבתות עם אורלי וערן במוזיאון, כמעט לבדם בחלל הגדול. ערן ויוסי מדברים והעולם סביבם נעלם, מתפוגג. אורלי נשרכת אחריהם, ולפעמים, כשהקולות במבנה מבהילים אותה, טומנת את ידה בידו. יוסי נהג לומר לעצמו אז שהוא מעניק לערן זיכרונות נפלאים שילוו אותו בבגרותו. עכשיו עלה בו זכר הוודאות ההיא, שהייתה מפעמת בו רק שם, בחלל המוזיאון, ורק לרגע — הוודאות שהוא מעניק לילדיו את מה שלא העניקו לו בילדותו.

תנועה סמוך לגג הפח של המבנה לכדה את עינו.

זו הייתה ציפור.

דרור נכנס פנימה ולא מצליח לצאת. בדיוק כמו הדרורים שנלכדים בסופרמרקט ליד ביתו, או כמו בלוני ההליום שפורחים מכפותיהם של הילדים ונתקעים בקורות הגג של הסופר. יש לו תמיד הרגשה שהם לעולם לא ייפלו, ויישארו קמוטים ותקועים בקורות התקרה. גם הציפורים צונחות בוודאי בסופו של דבר, כמו אבנים.

ערן אמר שהוא יוצא לרגע, יש רעש ועוד מעט יש לו שיחת ועידה מלונדון.

יוסי חזר אל תערוכת החושים. הוא ניגש לאחד הטלסקופים בתצוגת הראייה, וכיוון את העדשה אל הציפור. אפשר היה לראות את המקור שלה נע, את תנועת הציוץ, אבל לא לשמוע את קולה.

אם תמות, תיפול על שכמות המלאך הענק, ואולי אל שתי כפות ידיו המוצמדות זו לזו כמו קערה. ואולי תיפול על הרצפה, למרגלות הילדים שהסתחררו סביב מאוורר שהעיף כדור־ים כלפי מעלה, ידיהם שלוחות באוויר.

יוסי עבר לתצוגת השמיעה, והתיישב במוצג שהיה ריק מאדם: ׳כיצד שומעות החיות׳. במוצג לא היו שום כלי המחשה, רק מתלים ריקים, אבל יוסי חשב שזו יכולה להיות פתיחה נהדרת לספר שלו: ׳כיצד שומעות החיות — מאה ואחת שאלות על מדע׳. הוא התחיל לקרוא את השלטים סביב:

״כיצד היינו שומעים אלמלא היו לנו תצורות הרריות באפרכסת האוזן? התצורות האלה מגבירות חלק מהקולות שאנחנו שומעים, אבל רק את אלה שאנחנו מאומנים לשמוע, וכך אנחנו יכולים להתמקד בקולות החשובים לנו: בקולות דיבור ובקולות שמאפשרים לנו לנחש מיקום ומהירות של עצמים. בזכות התצורות האלה יש לבני־אדם אוזניים אנושיות, ולחיות אוזניים אחרות, המתאימות לאורחות חייהן. למרבית החיות יש אוזניים המכוּוננות לזיהוי טרף וטורפים. לבני־האדם אין יכולת כזאת.״

יוסי נגע בעדינות באוזנו השמאלית. השמיעה שלו באוזן הזאת הלכה ונחלשה עם השנים. רינה טענה שהוא צריך להשתמש במכשיר שמיעה. הוא התנגד בתוקף. איך ינהל משא ומתן, יפגוש אנשים צעירים מחברות מתחרות, כשהמכשיר בולט מאוזנו? הוא ביקש מרינה לא לדבר עם איש על קשיי השמיעה שלו, אפילו לא עם הילדים.

עכשיו הבין שמתחת למתלים הריקים בתצוגה אמורות להיות אוזניות שמדגימות את השמיעה של חיות שונות.

ילדה קטנה הופיעה ותלתה על וו זוג אוזניות. הוא הושיט את ידו לחטוף אותן, הרי אין לו את כל היום לבטל על המחקר הזה.

האוזניות היו מהסוג המיושן: עבות, עם גידי מתכת שמצמידים אותן אל האוזניים וכריות מרופדות בוויניל שחור. אוזניות כאלה, בדיוק כאלה, הייתה רינה מכריחה אותו להרכיב כשרצה לראות טלוויזיה מייד אחרי שאורלי נולדה, שחס וחלילה לא תתעורר ותשמע צעקות וקולות ירי בחלל החדר. ״אורלי רגישה לקולות,״ הייתה אומרת לו שוב ושוב, ״בבקשה אל תצעק לידה.״

לצד החיצוני של האוזניות היו מוצמדות אוזניים נוספות מפלסטיק: אוזני חמור?

אחת הזדקרה כלפי מעלה והשנייה הייתה שמוטה כלפי מטה.

ערן חזר, והזכיר לו שבאנגלית קוראים לחמורים האלה, מהסוג שיש בישראל, חמורי ירושלים, ושיש להם צלב פרווה חום על גבם.

״זוכר את הסיפור שאורלי כל־כך אהבה לשמוע כשהיינו קטנים?״ שאל ערן.

״איזה סיפור? על החמור הזה שהפך לאבן?״

״לא,״ אמר ערן, ״על המלך שהיו לו אוזני חמור. זה שכלא את הסַפָּרִים המלכותיים כדי שלא יגלו את סודו.״

יוסי נזכר. אחד הסַפרים הבטיח לשמור את הסוד והמלך לא כלא אותו. אבל הסוד ביקש להתגלות, והספר לא היה מסוגל לשמור אותו לעצמו. הוא גילה את הסוד לאחד מעצי האלון שביער, ורווח לו. אבל העץ, שנכרת ועוּבד, הפך לנֵבל שנשלח אל ארמון המלוכה. וכשפרטו עליו גילה את הסוד: הנבל זימר ״למלך יש אוזני חמור״ שוב ושוב. אורלי אהבה את הסיפור. היא תמיד שמחה לשמוע איך סודו של המלך נודע לממלכה כולה, ולהתנחם בכך שאיש לא התנגד לשלטונו גם אחרי שהסוד נחשף. כמה מתאים לאורלי, לאהוב סיפורים שבהם הכל בא על תיקונו, ואיש אינו מתבייש בחסרונותיו.

רק כשערן הלך לשירותים הניח יוסי את האוזניים האלה על ראשו. השלטים לא הסבירו איזו חיה האוזניות אמורות לדַמות, אבל יוסי היה משוכנע שהוא חמור. הוא עקשן. ויש לו אף גדול. וזרועותיו נעשו עם השנים רזות ואפורות. אפילו גבו הולך ומתעגל, ועוד מעט ייחקק גם עליו הצלב השחור של חמורי ירושלים. משא החיים.

מרגע שהרכיב את אוזני החמור השתנה העולם סביבו. הוא לא שמע עוד את המילים שדוברו סביבו. באוזניו הייתה רק המיה גדולה ועמומה, כאילו הוא נמצא בתוך מנוע.

המוצג לא עובד, חשב יוסי. אני לא שומע כלום.

הוא עמד להסיר את האוזניות. שום צליל לא נקלט באוזני החמור שלו. פיות האנשים נפערו ונסגרו בלי שקולם יישמע.

פתאום שמע ציוץ ציפור, צלול וברור. ליבו זינק. זו ודאי הציפור הלכודה שראה קודם!

אז זה מה ששומעות החיות, חשב יוסי, את עצמן! הדיבורים שלנו, כל המילים שלנו, אינם אלא רחש עמום ומיותר מבחינתן. את זה היה רוצה לתאר בספר שלו! ואולי לזנוח את הספר וללמוד לדבר באחת משפות החיות, כמו שילד חולם, ואפילו לגלות מה החיות חשות? אבל הוא ידע שלא יוכל לעשות זאת, שמכסת לימודי השפות בחייו הסתיימה, ומכסת הדמיון שלו נוצלה עם תום. הוא ידע שמילותיו עייפות, בלויות משימוש. שאוזניו אינן שומעות עוד.

כשערן חזר מהשירותים הוא מצא את אביו ספק יושב ספק שוכב על הרצפה, גופו דחוק לספסל צבעוני בלב החלל ההומה, האוזניות בידיו, פעור עיניים ודומם.

מתוך ההקדמה של ׳השבט שלי מתבסס באמריקה׳, ספר ההמשך של ׳השבט שלי מגיע לאמריקה׳, מאת אורלי הראל

בספרי הקודם סיפרתי לכם על כל מה שמצחיק אצלי במשפחה. אבל בלי קצת רצינות אי־אפשר.

לפני כמה שנים, שנתיים אחרי שספרי הראשון ראה אור, הגיע אבא שלי לתחתית המדרגה. איש העבודה והחזון הטכנולוגי שהיגר לכאן כדי ״לעשות את זה באמריקה״, מצא את עצמו בלי עבודה ובלי שום דבר לקום למענו בבוקר. החברה שהוא בנה בעשר אצבעות, שהוא משכן את ביתנו כדי לממן, ואפילו סיכן את חסכונות הקולג׳ שלנו למענה, נקלעה לקשיים. לא שהעולם היה מפסיד משהו אם לא הייתי הולכת לקולג׳, אבל אחי הגאון בהחלט עשה שימוש טוב בשכר הלימוד שהורי חסכו למענו.

ואז, ברגע האחרון, כמו הוּדיני ישראלי, הרים אבא שלי את החברה שלו מאפר הכישלון, ממש כמו עוף החול, והחברה נרכשה במיליוני דולרים על־ידי חברה שהיא כה גדולה ומפורסמת, שהיועץ המשפטי של ההוצאה לאור הציע שלא אזכיר את שמה. אבל כל זה לא הספיק לאבא שלי. ככה זה אצל המוצלחים באמת.

כמו תמיד אצל אבא שלי, הוא החליט לעשות מהלימון לימונדה.

בהתחלה הוא התלבט. הוא אפילו חשב לכתוב ספר, כי כישרון הכתיבה רץ אצלנו במשפחה. אמא שלי אומרת שהוא כתב לה שירים נפלאים בצעירותו. הוא אפילו החליט שזה יהיה ספר על מדע, ספר שיימכר בישראל ובעיראק, כדי לחבב את המדע ובייחוד את הפיזיקה והמתמטיקה השימושית על בני הנוער בארצות האלה, ובעיקר על המסורתיים והדתיים משני צידי המתרס, אלה שבלעדיהם המדינות האלה לא יצליחו להיות חלק של ממש מהעולם המערבי. אבל היו לא מעט בעיות בדרך. השיא היה כשהוא התעלף במוזיאון המדע בסן־פרנסיסקו. בהתחלה חשבנו שזה התקף לב או שבץ, חס וחלילה, אבל כשהוא התעורר בבית־החולים, בחדר שבו אמי, אחי ואני ישבנו סביבו, הוא רק אמר, ״לעזאזל המאפה של היועץ הפיננסי,״ ואז נכנס הרופא ואישר שמדובר בקלקול קיבה קיצוני.

אחר־כך אבא שלי נעשה מכונס בעצמו, וכולנו דאגנו מאוד, עד שאֶן, המורה שלנו ליוגה, אמרה באחד המפגשים, מייד אחרי שביצענו כולנו את תרגיל ״ברכת השמש״, שהיא ממש יכולה לראות איך השמיעה בורחת לו מהאוזניים. אחרי התייעצויות קדחתניות הוא הסכים להרכיב מכשיר שמיעה קטן, בעיקר מפני שאמא שלי צילמה וסימנה למענו את הקטע הרלוונטי בספרו של אנדי גרוב, מנכ״ל אינטל המיתולוגי, שבו הוא מספר איך התחיל את דרכו בארצות־הברית עם מכשיר שמיעה בגודל קופסת סיגריות שנהג לתחוב לכיס הקדמי של חולצתו. עזר גם שאמנון, חבר טוב של אבי, התחיל גם הוא להשתמש במכשיר שמיעה.

ואז אבא שלי הקים עסק משפחתי, והחליט להיות ״בעל חנות״ כמו שהוא קורא לזה, כמו החנויות שהיו לאבות־אבותיו בבזאר בבגדאד. אלא שהחנות של אבא שלי היא בעצם שמורת טבע שבעלי לשעבר, מייקל, הקים בה את בית־הקברות הירוק הראשון בקליפורניה. עכשיו אבא שלי הוא השכן המיליונר ממול, זה שכותבים עליו בעיתון, ותמיד היה נדמה שהוא איש רגיל לחלוטין. אתם בטח מכירים את שלטי הפרסום לבית הקברות ״פְּרוֹפֶּר רֶסט״ לאורך כביש מספר 1 לכיוון צפון — העסק של אבא שלי ושל האקס שלי, הסיסמה פרי מוחו של אחי. זה אבא והאקס שלי! אני חושבת כשאני נוסעת לשם.... והשאר היסטוריה והרבה צחוקים. נותר רק עניין הנכדים. ואת הבעיה הזאת אחי ואני עוד לא הצלחנו לפתור. כשיש אבא כזה, מוצלח כל־כך, קשה להצליח כמותו. ואולי בספר הבא נמצא את הפתרון.