רק בוקר קיץ, לכאורה

עמליה נכנסה בי בראשית הקיץ. רגע אחד הייתי לבדי, בבוקר, במיטה, מתנערת משרידי שינה כבדה, לא טבעית, ומגרשת שוב מחשבות אובדניות, שהרי אני לא באמת יכולה לשלוח יד בנפשי, גם אם היתה לי סיבה מספיק טובה. ואף פעם לא היתה לי סיבה טובה באמת, וגם סיבה לא טובה לא היתה לי, איזו סיבה יכולה להיות לאישה כמוני להרוג את עצמה? להרוג אחרים, זה כן, אבל את עצמי? שום סיבה. אז למה אני חושבת על זה בכלל, חושבת על זה יותר ויותר. וזה לא כל כך מפני שבאמת אין לי סיבה, אלא מכיוון שאני פחדנית ועצלנית, ואפילו לזה אין לי את האנרגיות הדרושות. וממילא בנאדם ללא אנרגיות הוא בנאדם מת מהרבה בחינות, אז מה זה כבר משנה. בדיוק אותן המחשבות הרודפות מאתמול ושלשום, ושבוע שעבר וחודש ושנה, וממש כמה רגעים אחר כך עמליה כבר היתה בי.

זה היה הבוקר שבו הבטחתי לעצמי לסחוב את כובד משקלי ברחובות העיר. חוץ מעיצוב אפשרי של הגוף, ואיזה גוף אישה לא זקוק לעיצוב פה ושם ומדי פעם, ושלי בתחילת הקיץ הזה היה זקוק לא רק לעיצוב, אלא גם לחיזוק משמעותי ולהעלמת רפיסותו הפנימית כמו החיצונית, זה אמור גם לשחרר כמה חומרים מעודדים מהמוח. כמו סמים. משהו שמשתחרר וזורם במחזור הדם ומעלים רגשות שליליים, דימוי עצמי נמוך ומצבי רוח רעים באופן כללי. ואם גם לי יש במוח חומרים מעודדים כמו לכל אחד אחר, הרי הם מיטיבים להסוות את עצמם ביום־יום וצריך לטלטל אותם היטב כדי שישתחררו וישחררו גם אותי. המון זמן, בטח שנה, שאני אומרת לעצמי שהגיע הזמן להתחיל עם זה, שזה יעשה לי רק טוב. קצת פעילות אירובית לחיזוק שריר הלב השבור ולאוורור המוח, וקצת פילאטיס אופנתי למיצוב הג'לי בבטן, בידיים, ברגליים ובתחת. מה שמתאים לנשים אחרות בנות גילי אמור להתאים גם לי, אין סיבה שלא.

אבל בכל חודש, למרות הגלולות שאני דוחפת לעצמי כבר שנים מתוך כוונות טובות, יש את עניין המחזור ההורמונלי הזה שמנפח אותי ומכביד וסופח נוזלים ומכאיב ומדכדך. שבוע אחד אני לפני, ואז אני אומרת לעצמי, אני אתחיל עכשיו ובשבוע הבא אני אפסיק? מה הטעם? המומחים אומרים שצריך להתחיל ולא להפסיק לרגע כדי להרגיש את האפקט, ואז שבוע אחרי זה אני כבדה מדי ונפוחה מדי, ושבועיים אחרי זה אני אחרי, וסתם יש לי איזו עייפות לא מוסברת או וירוס, או מצב רוח סגרירי. כך יוצא שעד עכשיו לא היתה לי הזדמנות לבדוק את תיאוריית הקשר שבין גוף לנפש בכל מה שקשור בגוף ובנפש שלי. אבל זה היה הבוקר שייעדתי לכך מבעוד מועד, ועל אף כל חסרונותי הבולטים, כשאני מחליטה לעשות משהו וקובעת לו יום ושעה, אני עושה.

ממש לא הזמנתי סוג כזה של אירוע. הרי כדי להיות מסוגלים לשמוע קולות ולראות מראות, צריך להיות מוכנים באיזשהו אופן. ואילו אני לא מאמינה בתקשורים משום סוג שהוא, לא פותחת קלפים ולא קוראת בקפה, לא לומדת קבלה ולא קוראת ספרי ניו־אייג'. הורוסקופ אני קוראת רק בשביל להוכיח לעצמי כמה אני צודקת שאני לא מאמינה בשטויות האלה. הרי מה שבשבוע שעבר כתבו על מזל אריה חילקו השבוע למזל בתולה. ומי ישים לב חוץ מאובססיביים כמוני שקוראים את כל המזלות בכל שבוע ובכל העיתונים? אפילו אי־אפשר לומר שבדיוק חיפשתי סיפור חדש, ולפעמים הרי כך מופיעים סיפורים, יש מאין. לא חיפשתי, היה לי. והסיפורים שלי לא מופיעים יש מאין. הם מופיעים יש מיש.

המחזה הבא שלי כבר היה כתוב, כמובן, ברובו עוד לפני פרוץ הקיץ, והצלחתי אפילו להיות מאוד מרוצה ממנו באותו שלב. כבכל שנה, באביב, עת עולה הצגה חדשה על הבמה, אפילו עוד לפני כן, ברגע שהבמאי והשחקנים מתחילים חזרות ראשונות, אני כבר יושבת לכתוב את המחזה הבא. שתהיה לפחות סצנה אחת כתובה והסיפור יהיה ידוע לי. שחס וחלילה לא אתפס רגע אחד לא מוכנה עם הדבר הבא, שלא יהיה לי פנאי לחשוב שאולי כבר אין לי את זה וזה כבר לא יחזור לעולם, והדבר הבא כבר לא יקרה, ואז מה יהיה? אותי אני לא אתפוס לא מוכנה אף פעם. אין דבר כזה. שלא לדבר על אחרים, שכל מה שמעניין אותם זה אם יש לי משהו חדש להתעסק בו עכשיו, או שאני שוב מתכוונת להיכנס להם לווריד כל הקיץ, כל ההצגות, ולהעיר להם על האינטונציה של השחקן ההוא במערכה השנייה, בהצגה השלוש מאות שבעים ושתיים.

סדר היום שלי חייב להיות מהודק אם אני רוצה לשמור על מידה סבירה של חיוניות. בוקר בלי סדר יום עושה רע מאוד למצב־רוח שלי. כשאני מתעוררת בבוקר ואין לי משהו מתוכנן לעשות, וזה הרי קורה כמעט בכל בוקר מאז שהילדים עזבו את הבית, ועוד לפני כן, מאז שהם לא נזקקו עוד לשירותי ההשכמות וההסעות והסנדוויצ'ים העטופים וברחו מהבית בחופזה על האופניים, אני כבר יודעת שהולך להיות יום מאוד לא טוב. מתוך המיטה אערוך לעצמי את רשימת כל הכישלונות שלי אי־פעם, את כל האנשים שלא אוהבים אותי, שמעולם לא אהבו אותי, כולל את אלה מימי בית הספר היסודי, המורים והילדים, מנהלת התיאטרון שהעליבה אותי לפני הבמאי לפני שנתיים, את כל החברות שלא מתקשרות כדי להיפגש איתי באיזה בית קפה, את הבנים שאף פעם לא מתקשרים לשאול מה שלום אמא שלהם, אותו, שיצא בבוקר מהבית מדיף ניחוחות רעננים של מי שמצפה לגדולות ונצורות מהיום שלו, ואת זאתי מהתיאטרון השני שעשתה מסיבה ענקית בבית שלה לכבוד איזה מחזאי מחו"ל, שדאגה שיכתבו על זה בעיתון וכל מיצי הקנאה שלי השתוללו באותו יום, ועל פי מה שפורסם הבנתי שהייתי המחזאית היחידה בארץ שלא הוזמנה. וכמה שלא אמרתי לעצמי שהיא מקנאה בי, שכולם מקנאים בי ולכן אני לא מוזמנת לאף אירוע של הקולגות שלי, ידעתי שכבר לא יעזרו לי כל ההסברים שאני נותנת לעצמי, והרשיתי לעצמי להתפלש בכאב.

בימים בלי סדר יום יידרשו לי כמה שעות לצאת מן המיטה ולהיכנס בכוח למקלחת כדי להשתחרר מהרגשות השליליים האלה ולשטוף מעצמי את התבוסתנות. בדרך למקלחת אערוך רשימה נגדית. אמנה את ההצלחות, את מי שכן התקשרו ואני לא עניתי להם, את זה שאוהב אותי כבר חמש־עשרה שנים, את עשרות האלפים שצפו בהצגות שלי וכתבו לי מכתבי תודה והערכה, את מנהלת התיאטרון שפוטרה חודשיים אחרי אותו אירוע, ואת הבמאי שהיה נוכח ואמר לי שבינה וביני הוא בוחר בי בלי למצמץ בכלל. אחרי המקלחת אתלבט מה ללבוש, הרי אני לא יוצאת לשום מקום, אז אין טעם להתלבש כאילו שאני כן רק בשביל המצב־רוח, ואשקע שוב בפסימיות כשאלבש את בגדי הבית המסמורטטים והנוחים, נוחים מדי, אכין לעצמי קפה, אדליק טלוויזיה, אשקע בכורסה ואזפזפ בין תוכניות הבוקר והצהריים המיועדות לנשים שאין להן משהו יותר טוב לעשות בחיים שלהן בשעות הבוקר. נשים כמוני. את ההשכלה הרחבה והעמוקה שלי רכשתי מתוכניות כאלה. כל מה שאני יודעת על העולם בשנים האחרונות הוא מהקופסה הזאת. ולא מערוץ המדע.

אבל כשיש לי סדר יום, בשבע בבוקר אני כבר לבושה ומאופרת, שותה את הקפה עם העיתון ויוצאת לכבוש את העולם בפגישות מבוקר עד ערב, כולל ארוחת צהריים במקום נחשב. יום עם סדר יום הוא יום נהדר. אני רואה אנשים, אני מדברת עם אנשים, אני עובדת עם אנשים, אני צוחקת עם אנשים. יום של סדר יום הוא יום של אנשים.

בלילה כבר אומר לעצמי שוב שאני לא מבינה מה יצא לי מכל הסדר יום המיותר הזה, כל מה שעשיתי היום בפגישות היה בזבוז זמן. שום דבר שאי־אפשר לסגור מהכורסה בטלפון או בדואר אלקטרוני. בשביל מה להתלבש בכלל? את כל היום שלי ביזבזתי עם אנשים שלא מעניינים אותי, שאין להם שום דבר מרגש להציע לי בחיים, שאני לא אוהבת אותם ובשביל מה אני עושה בכלל את המאמץ לנהל איתם שיחה. בסוף בסוף, העבודה שלי היא לא עבודה עם אנשים. בסוף הרי זה רק אני והניירות שלי, העטים הצבעוניים, הפתקים המודבקים על כל קירות החדר שלי והמחשב הקטן. זה הכול. ואי־אפשר להכחיש שאת המחזות הכי טובים שלי כתבתי כך במיטה, בשיער סתור, בשיניים לא מצוחצחות, לבושה בגופייה ובתחתונים של סבאים. בימים בלי סדר יום.

ובכל זאת אני מעדיפה את העמדת הפנים שבימים האלה. את האשליה שהנה אני, כמו כולם, יוצאת מהבית, נפגשת ומדברת עם בני מיני, יש לי משמעות, יש לי נוכחות. ואף שאני במאה אחוז מהזמן מודעת לזיוף ולטמטום, לפחות זה לא נראה רע כמו האפשרות השנייה, אני אפילו קצת גאה בעצמי שאני מסוגלת להעמיד פנים כמו כולם, להפסיק להיות אני כל הזמן, ולפעמים אני מאמינה בזה בעצמי, שאילו רק הייתי רוצה הייתי יכולה לעשות את זה כל הזמן. ואז היה יכול להיות בסדר... ולמרות שזה מה שאני מעדיפה בפירוש, הפרקטיקה נוטה בקיצוניות לאפשרות הראשונה, העלובה, במיוחד ככל שחולפות השנים ואני מוצאת פחות ופחות סיבות לצאת, לראות אנשים ולדבר עם אנשים.

יפה פה. נעים. מואר. הרבה מאוד זמן עבר מאז פקחתי עיניים להתבונן סביבי, ממש להתבונן, לא סתם לפקוח עיניים ולראות. עכשיו הכול כמעט מוכר, כמו מקום שהייתי בו פעם, רק מוצף אור ויפה וגדול ונעים יותר. ועם זאת זה גם כמו מקום שרק דומה למקום שכבר הייתי בו פעם או כמו משהו שהמוח כבר התרגל אליו ואינו מבקש ירידה לפרטים בכל פעם מחדש. הריח לא מוכר, הקולות חזקים יותר. כבר הייתי פה או לא הייתי פה זה לא באמת משנה, בטוח הייתי במקום דומה מאוד. ואין הבדל. ממילא אם היה הבדל לא הייתי יודעת מה הוא. מעניין מה היה קורה אם המוח שלי היה מבקש ירידה לפרטים. מעניין אם נצברו בו פרטים. ואילו.

זה בדיוק מה שאני רוצה לנסות לברר. את הפרטים. סוף־סוף החלטתי לכתוב ואני צריכה להתחיל וזהו. אחרת אני יכולה לשבת כך ולבהות בדף עוד מי יודע כמה זמן. פשוט להתחיל לכתוב ומה שיֵצא יצא. ממש לא חשוב מה ייכתב לפני מה ואיך. העיקר לכתוב, להתחיל. בדיוק כמו בדיבור. הכי חשוב זה להתחיל לדבר, ברגע שמתחילים זה כבר לא כל כך קשה, מה שקשה הוא ההתחלה, ממש לפתוח את הפה ולהגות הברה אחרי הברה. לכתוב. אותיות כחולות על דף לבן בשורות מרווחות. לכתוב קודם כול כדי לכתוב, כדי להתרגל לכתיבה. כל כך הרבה זמן לא כתבתי כלום. בכלל. אפילו לא פתקים למכולת, או תזכורת לילדים ולאבא שלהם. "לא לשכוח לעבור במאפייה", "שני קילו סוכר, שלושה קילו קמח ומלח גס", כבר שנים שום פתק למורה, "שרה'לה הרגישה אתמול לא טוב וחסרים לה שיעורי בית בהלכות שבת", שום המחאה "לפקודת גמ"ח כלות הורניק", ושום דבר שחיבר בין איזשהו כלי כתיבה ליד שלי ולפיסת נייר מסוג כלשהו. מוזר לי שאני זוכרת בכלל את הפתקים האלה, למה דווקא את הפתקים האלה אני זוכרת עכשיו? הילדים גדלו מזמן. אני בטוחה שכתבתי עוד דברים. יכול להיות שלא? אני לא יכולה לדעת, לפעמים אני גם חושבת שאמרתי משהו ומתברר אחר כך שלא אמרתי כלום.

העיקר להתחיל לכתוב. להתחיל זה העיקר. ואיך פעם הייתי כותבת. הרבה הרבה ומהר מהר. שעות שלמות ישבתי וכתבתי. שנים שהעתקתי ספרים שלמים כמעט, ואחר כך העזתי יותר והייתי מעתיקה ומוסיפה להם משלי, מילים, ואחר כך משפטים, ואחר כך פסקאות שלמות, פרקים. עד שלבסוף מה שהוספתי משלי היה העיקר וההעתקה היתה דלה אם בכלל, אבל מעולם לא הגעתי עד כדי ויתור מוחלט על הספר המקורי. נאחזתי בו כאילו יש בו משהו שבלעדיו לא אהיה יכולה לכתוב אפילו את מה ששלי. ומעולם איש לא שם לב. הרי לא היה חשוב להם מה אני כותבת, העיקר שאכתוב, שאתַרגל כתיבה תמה וכתיב מושלם. זה מה שהם אמרו, אבל אני ידעתי שהם רק רוצים שאשב בשקט ולא אתרוצץ בכל מקום עד שהם כבר ישתגעו ממני, שבי ותעתיקי עכשיו את הפרק הראשון. דיו כחולה על דף לבן, כתב יד עגול, כמעט קליגרפי. ועכשיו את הפרק השני, ואחר כך את השלישי והרביעי, עד שבעצמם כבר לא ישימו לב מה אני עושה וירפו ממני ומהכתיבה, וכף היד שלי כבר תהיה מודלקת בשורשה וימים אחר כך אצטרך להעמיד פנים כאילו אני מעתיקה, וכשירצו לבדוק, אראה להם שוב ושוב את מה שכבר ראו. "איזה יופי את כותבת." "יש לך כתב יד מקסים." קליגרפי. איזו מילה משונה. ו"הכתיב מושלם, אי־אפשר להבחין בכלל שזו לא השפה הראשונה שלך." אבל זו דווקא כן השפה הראשונה שלי. בעיניהם הייתי עולה חדשה, אבל זה היה רק הרבה יותר מאוחר, לא, יותר מוקדם. כלומר, קודם הייתי ילדה והעתקתי, אחר כך הייתי עולה לא חדשה, ואחרי הרבה שנים היו הפתקים.

שורה אחרי שורה, ישרות כמו סרגל, על דפים חלקים, בלי סימון של שורות. דפים לבנים, חלקים, נקיים. פשוט לכתוב. בינתיים היד עוד קצת רועדת, האותיות עוד לא קיבלו את צורתן האמיצה. אבל קצת אימון והיד תהיה כמו חדשה, והכתב והכתיב והניסוחים והסיפורים ייכתבו כאילו מאליהם. צריכה רק להיזהר ולא להגזים. כף היד שלי כואבת מאוד כשאני רק נזכרת בדלקות ההן. לא יכולתי לאחוז בעיפרון אפילו, גם לא לאכול בסכין ובמזלג כמו שנדרשתי, ומעולם, מעולם לא ידעתי למה כואב לי כל כך. לא הבנתי לבד את הקשר בין שעות של כתיבה מאומצת לבין הכאב. ככה זה היה וזהו. ימים של כאבים וימים של כתיבה. ולא העזתי להגיד שום דבר, גם כשהוורידים נראו כאילו עוד רגע הם מתפוצצים בכף היד הקטנה שהיתה לי. הכאב והפחד מהכאב ומעיוות היד היו מפחידים פחות מלנסות להגיד להם שאני לא יכולה לכתוב, כי מי יודע מה הם היו ממציאים לי אז כדי שאשב בשקט ולא אשמיע קול.

והיום, אף אחד כבר לא כותב היום ביד. אני זוכרת את הימים שהתלוננתי בפני המלמדים של הילדים על שגיאות הכתיב הנוראיות, על כתב בלתי קריא, והם גיחכו ואמרו, "מה אכפת, לא צריך לפגוע להם ביצירה. ממילא העולם הולך קדימה, עוד כמה שנים כבר אף אחד לא יכתוב ביד, רק במכונה. אז איזו משמעות יש לכתב בלתי קריא? ואם הם יהיו חשובים מספיק, כמו רש"י, כבר יתאמצו להבין גם את הכתב יד שלהם." אבל אני עוד כותבת ביד, לכתוב במכונה נראה לי כמו רמאות. היום אף אחד גם לא כותב במכונת כתיבה. כבר אין מכונות כתיבה. אולי רק במאה שערים אצל שמעון עוד אפשר למצוא, אבל אפילו במאה שערים ובגאולה עברו כולם למחשבים. אני לא מכירה מחשב, מעולם לא יצא לי להתמודד עם המודרנה הזאת. גם הילדים לא. אסור להם. אבל נדמה לי שבזמן האחרון היה בבית מחשב, בתוך הכוננית הסגורה של הטלוויזיה. את הטלוויזיה קנו בשבילי, שלא ישעמם לי, וסגרו אותה בכוננית מיוחדת בחדר שלי והסבירו לי שאסור לפתוח את החלון והתריס כשהטלוויזיה דולקת ומותר לשמוע רק בשקט בשקט. וחוץ ממני אף אחד לא ראה טלוויזיה מעולם. אפילו לא עלי. אפילו לא חדשות. אפילו לא בימים של מלחמות ופיגועים. גם אני בכלל לא אהבתי לראות, אבל לא היתה לי ברֵרה, לפעמים, כשלא קמתי, מישהו היה מגיש לי לאכול ולשתות ומדליק את הטלוויזיה כדי שלא ישעמם לי. השקט אולי קצת הפחיד אותם. כאילו היה חסר מה שיפחיד אותם. אבל את המחשב קנו בשביל הילדים הקטנים, אני חושבת. תמיד כתבתי ביד, זה מה שאני יכולה. זה גם נעים לי יותר. גם מהילדים דרשתי שיקפידו בכתב היד שלהם, עכשיו אני כבר לא יודעת למה זה היה כל כך חשוב לי, כבר אז לא היו לי נימוקים חזקים מספיק. ככה למדתי אני כתיבה וככה חשבתי שנכון, בנאדם ניכר בכתב ידו ובכתיב ללא טעויות. ואם אני הצלחתי להשתלט על חמש שפות בעשר שנות לימוד, מה הבעיה שלהם ללמוד שפה אחת כמו שצריך? דרשתי שיעתיקו בכל יום שלושה פרקים מספר, לא חשוב איזה ספר, אבל לא יותר משלושה סיפורים, ולא ארוכים במיוחד, שלא תכאב כף היד חס וחלילה. שיעשו בין מילה למילה רווח בעובי של אצבע, לא לצאת מן השורה, אות אחרי אות ולא אחת על השנייה. ומי שלא הקפיד היה צריך להעתיק עוד שלושה עמודים, לא חשוב מאיזה ספר. וכשכף היד כאבה למישהו מיד ויתרתי לו על כל החובות, ונישקתי את היד ובכיתי על הכאב שלו שהדביק מיד גם את כף היד שלי בכאבים בלתי נסבלים. וביקשתי סליחה, סליחה, סליחה, אם כואב אז לא לכתוב, ובמשך הזמן הפסקתי לדרוש בכלל, ורק היד הכואבת שלי נשארה בלתי מלוטפת ובלתי מטופלת. מובן שמבחר הספרים שעמדו לרשותם היה מצומצם יחסית, רק ממבחר ספרי הקודש שבבית, שלא כמוני שהייתי מעתיקה ממיטב ספרות העולם, סיפורים וכתבים שאפילו לא הבנתי. להם בסוף זה לא עזר. לבנות, באופן טבעי, היה כתב יפה וקריא, ואילו הבנים כתבו בחרטומים.

בקיץ אני לא כותבת. כמעט בכלל. בקיץ מתייבשת לי האישיות, חם לי, אני עצבנית, כל יציאה מהבית הופכת למבצע מורכב. עד לא מזמן, כשזה עוד היה רלוונטי, להקפיץ ילד לחבר או לחוג נראה לי כמו משהו שאני לא יכולה לעמוד בו. רק הרגע התקלחתי, ולמה אני צריכה להזיע עכשיו. מיוזמתי לא הייתי רושמת אף ילד לשום חוג, אף פעם, וגם החיים החברתיים שלהם היו גוועים בשעות אחר הצהריים. הלכו לבית ספר וחזרו בשלום, הספיק לי. הבעיה היתה שלהם זה לגמרי לא הספיק, משהו בהם תמיד היה קופצני, שמח, מצפה לפעילות. סקרן ופתוח לחיים. בדיוק ההפך ממני. התפשרתי איתם על פעמיים בשבוע שבהן אני מוכנה להסיע אותם ולהחזיר אותם, ובתנאי שיום אחד יהיה לשניהם יום חוגים, באותו מתנ"ס, וביום השני הם יקבעו עם חברים שגרים באותה שכונה. זו היתה פשרה הוגנת לכל הצדדים. כעבור שלוש שנים, בדיוק כשכבר התחלתי ליהנות מההמתנה בבית קפה שעל יד המתנ"ס או בשכונה של החברים שלהם, נמאס להם והם כבר לא היו צריכים אותי אפילו להסעות. אבא שלהם קנה להם אופניים שכמותם עוד לא נראו במחוזותינו. מכאן והלאה גם שעות אחר הצהריים שלי נראו כמו שעות הבוקר.

עם זאת על ימי החופש הגדול אין בכלל מה לדבר עד עצם הקיץ הזה. זכר לימים שהם עוד היו תלויים בי ולא יכולתי להביא את עצמי אפילו לנסות לכתוב משהו בשקט, כי הייתי מובסת שוב ושוב ופורקת את התסכולים עליהם. מה הם אשמים. הפסקתי עם זה לחלוטין ומאז לא חזרתי לכתוב באוגוסט.

בחורף, מסיבות אחרות אני לא מוצאת שום סיבה לצאת מהמיטה. רטוב, אפור, מדכא. בשביל מה לצאת החוצה, ממילא יש לי את כל זה בתוכי, ואני מתחפרת במיטה עד שממש מגיע הזמן לאלתר ארוחת צהריים ולצאת להחזיר את הילדים מהגן ומבית הספר. בבוקר אבא שלהם מפזר אותם במוסדות, בורח איתם מהבית בשקט כדי לא להפריע את עצבנות החורף שלי ולעורר את זעמי. זה הדבר היחיד שהוא עושה איתם. אין לי שום נקיפות מצפון בעניין. עד למחרת בבוקר הוא לא יפגוש אותם שוב. כן, גם זה כבר מזמן לא אקטואלי, אבל זה תוסס בי עד היום, כמו השנאה. כמו הייאוש. גם מזה אני לא מרפה.

בחשבון הסופי בין חורף לקיץ נשארות לי שתי עונות לתפקד בהן יחסית בנוחות. משהו כמו עשרים ימים שלמים בשנה.

אני כל כך מתעייפת פתאום. ממש תוך כדי כתיבה אני מרגישה שהגוף מסרב לי. הידיים מדגדגות בקצות האצבעות, ורועדות. גם יד שמאל, שאינה משתתפת בכתיבה כלל, אך מחזיקה את הדף בכוח שלא יזוז. לגוף שלי כבר יש בחירה חופשית אחרי כל כך הרבה שנים שבהן למד שאפשר לברוח. היד כבדה על הנייר ואני מתערפלת. הפה מתייבש לי, ומאחורי העיניים אני מרגישה את הדמעות מחפשות דרך לצאת, והגרון מלא את הצעקה שאני רוצה לצעוק. וכל זה באמת קורה פתאום, מפני שאתמול דווקא נרגעתי. עלי אומר שאין שמחה כהתרת הספקות, וכל יום אתמול הרגשתי לגמרי משוחררת ממחשבות ומפחדים. ומתוך הרוגע באה הידיעה שאני רוצה לכתוב. תכף ומיד. ומצאתי פה את המחברת הזאת, שמישהו או אני בעצמי שמנו פה מתישהו, המחברת שאני כותבת בה עכשיו וכבר מילאתי ארבעה דפים בכתב כחול ועגול ובטוח בעצמו, ואני שמחה שזה הולך לי מצוין בינתיים, לא הייתי בטוחה בכלל שאוכל לכתוב, שהיד תצליח לחבוק את העט וללחוץ אותו אל הדף לצורת אותיות ומילים, והנה אני מצליחה. העיקר לא לחשוב ולא להסס, לכתוב קדימה כל מה שעולה לי בראש, לכתוב, פשוט לכתוב. לא לעצור.

קל יותר לקרוא. קראתי כל כך הרבה ספרים. כשהעתקתי ספרים קראתי אותם, וגם אחר כך כשכבר הפסקתי להעתיק, המשכתי לקרוא. כל דבר כתוב שנתקלתי בו קראתי.

עלי היה מביא לי ספרים ועיתונים לקרוא. כל מיני ספרים וכל מיני עיתונים. היה מותר לי לקרוא אותם רק בחדר שלנו, הוא לא רצה שהילדים יראו. זה לא טוב להם, הוא אמר. וזה היה בסדר. עלי שם לי בחדר כורסה גדולה, עתיקה, קרועה ומלוכלכת, פרש עליה שמיכת צמר נקייה, ואני ישבתי שם וקראתי. ספרי מדע, פילוסופיה, פסיכולוגיה, אמנות. אפילו ספרים על מוזיקה. וכל מה שלמדתי זכרתי. וכל מה שאני קראתי עלי קרא אחרי, ואחר כך היה מדבר איתי על מה שקראנו.

באותו בוקר התעוררתי הרבה לפני הזמן. היטב נערכתי לקראת היום הזה. אחד ביולי. יום שבאופן היסטורי היה יום מפחיד. תחילת החופש הגדול, כילדה, לא היה יום מבשר טובות. מערכת השעות הקבועה התחלפה בגודש של עבודות שירות לטובת הקיבוץ ותוכניות חברתיות שלא היו להן גבולות וכללים ברורים. עד כמה שלא אהבתי את בית הספר, עדיין היה בו הביטחון שבמערכת מסודרת, ידועה מראש. מי המורה שייכנס בשעה הראשונה, מה הוא ילמד, על מי הוא יצעק, את מי הוא יעדיף. מורים, על כל חסרונותיהם, היו עדיפים בהרבה על חברת הילדים בני גילי. אחר כך, כאמא לשני בנים צעירים, זה היה סיוט של ממש. ממש פחדתי מהחופש הגדול. מה אני אעשה איתם? איך אעסיק אותם כל היום? הם ירצו להזמין חברים וללכת לחברים ולצאת ולבוא. פחד אלוהים. דווקא בגלל האימה הזאת מפני האחד ביולי, בגלל נקיפת הלב הקבועה עם ציון התאריך, דווקא קבעתי בחגיגיות את היום הזה. באחד ליולי בקיץ הקרוב אני מנסה חיים חדשים.

התכוונתי לצאת לקראת השעה חמש. שעה של עוד לא אור, עוד לא חום, ועוד לא אנשים מסתובבים ברחובות כדי לראות אותי מתנשפת ומתייגעת. כיוון שכבר התעוררתי, קמתי כמעט תכף ומיד, וברבע לחמש כבר סגרתי אחרי את הדלת. אני כמעט בטוחה שעמליה היתה בי עוד קודם, הרגשתי בה ברגע ההתעוררות, או שזה נדמה לי רק בדיעבד ומה שהרגשתי באמת היה נכונוּת. נכונות למשהו, לעולם, לאפשרויות חדשות, לשינוי. קמתי בשלווה, שטפתי פנים ושיניים, לבשתי את סמרטוטי הספורט המוכתמים, גרבתי, נעלתי, חגרתי תיק כיס ובו כל החפצים שאין שום סיכוי שאצטרך בחצי השעה שייעדתי לספורט, אבל גם אין סיכוי שאני יוצאת מהבית בלעדיהם, וכנראה כל אותן שבע דקות הוקדשו להרגעה עצמית ולפתיחת ערוץ חדש בהוויה המוגבלת כל כך שלי. הנה, אם אני רוצה, אני יכולה להחליט שהכול בסדר גמור, באמת בסדר, לחייך ולהרגיש טוב עם עצמי. באמת טוב.

המחלה חזרה. שוב. מאתמול זה כבר בטוח. עלי נסע איתי לרופא, רק כדי להוכיח לי שזה כלום, שלכולם זה קורה לפעמים, וזה לא זה. ישבתי על הכיסא, מול הרופא, והוא דיבר ודיבר, חלק גדול מהמילים לא שמעתי. הוא עשה לי את הטסטים שלו ושאל אותי את כל השאלות שתמיד הוא שואל כשעלי לוקח אותי אליו להסביר לי שזה כלום ולכולם קורה ככה לפעמים. בסוף הוא אמר, יותר לעלי מאשר לי, "אפשר כמובן גם שוב אשפוז." וזהו. אבל הוא לא המליץ לאשפז, רק לשנות את הכדורים ואת המינון ואת החוזק. בסך הכול לא הייתי מופתעת, הרי ציפיתי לזה, אבל הייתי מאוכזבת. ציפיתי לזה וקיוויתי שזה לא זה. באמת, הרי דברים כאלה יכולים לקרות להרבה אנשים, וגם קורים. עם זה, אני חייבת להודות שאפילו הרגשתי הקלה. כמה זמן עוד יכולתי להסתובב בעולם ככה ולהרגיש שאני הולכת לאיבוד בתוך הראש שלי, ולפעמים הולכת לאיבוד ממש, או שדברים הולכים לי לאיבוד, והאיבוד הזה הופך להיות חלק מהמהות שלי. מפחיד. נורא. אפילו עכשיו, כשאני ממוקדת ובשליטה, על יד השולחן, מחזיקה בעט ויודעת איפה אני ומה אני עושה, התחושה הבסיסית שלי היא שאני אבודה, ואם עכשיו אני עוד יודעת מי אני, איפה אני נמצאת ולמה, בכל רגע זה עלול להשתנות, והפחד שזה תכף יקרה גרוע הרבה יותר מהדבר עצמו, כי כשאני כבר אבודה, אני בכלל לא מודעת לרוע מצבי. כמה דקות אחרי שדבריו של הרופא שקעו בלבו של עלי, קמנו ויצאנו. בדרך עברנו בבית מרקחת, ועלי קנה את הכדורים החדשים שהרופא רשם לי. רציתי להגיד לו משהו טוב, רציתי לנחם אותו, והוא כל הזמן החזיק לי ביד, כמו שמחזיקים ילדה קטנה, ואמר, "בואי, עמליה." ו"לא נורא." ורציתי להסביר לו שמחלה זה מחלה, זה מה שנגזר.

צרבת. ככה זה מתחיל. כמו נקודת צרבת קטנה באזור החזה. שרֵפה ממוקדת, לא מרפה. כוס חלב לא מרגיעה את הכאב, וכמה ימים אחר כך הנקודה כבר מתרחבת לקוטר של כפתור. התרופה שמציעים בבית מרקחת לא מרגיעה, הימים חולפים ועל החזה מונח גוש אש. לא מושפע מתפריט הארוחות ההולך ומצטמצם ולא מתרופות סבתא או מהדבר החדש בשוק נגד צרבות וכיבים. ואכן, בשלב הזה ההרגשה היא כבר שמדובר באולקוס. הכאב בלתי נסבל ממש והוא כבר יצוק על הלב ועל הריאות וקשה לנשום וקשה להרגיש משהו אחר חוץ מהכאב הנורא. בדיקות יסודיות ביותר מעלות שבגוף דווקא הכול בסדר. אין אולקוס ואין צרבת ואין בעיה ידועה אחרת. עכשיו הרופא שואל על לחץ בעבודה, בבית, אולי כדאי להתייעץ עם מישהו מתחום הנפש. שנים שהאש הזאת בוערת וכמעט אין רגע שאני לא מרגישה בה.

הכרחתי את עצמי לא ללכת לאיבוד עכשיו, עלי רצה שעוד בדרך כבר אקח את הכדור הראשון, החזק יותר, אפילו ששנינו ידענו שהוא לא משפיע תכף ומיד וזה יכול לקחת אפילו שבועיים. ואני כבר החלטתי שאני מפסיקה בכלל עם כל הכדורים האלה ואמרתי לו שאני צריכה קצת מים בשביל לבלוע והוא אמר שבסדר, אפשר לחכות עד שנגיע.

עד עמליה לא העזתי לחשוב שאני בדיכאון. זה אף פעם אפילו לא עלה על דעתי. רוב הזמן אפילו הצלחתי לחשוב שאני מאושרת בכלל, לועגת לעצמי על כל מצב רוח רע. מה יש? מה חסר לי? מה רע לי? מה זה הפינוק הזה שהכנסנו לנו לראש בעולם המודרני שהכול צריך להיות נהדר בכל תחום? הכול היה בסדר בחיים שלי, שום דבר יוצא דופן. בדיוק כמו אצל כולם.

ידעתי שזה קשקוש, כמעט שום דבר בחיים שלי לא היה בסדר, אבל זה בדיוק מה שלא היה חריג. החיים של מי בסדר? שלי כמו של כל מי שהכרתי, פחות או יותר. זה מה שנקרא שהחיים בסדר. ודיכאון לא בא בחשבון. מה זה הפרצוף החמוץ הזה? מה רע לך בחיים? לך רע? את רוצה שאני אספר לך על ילדים שרע להם? לא שחשבתי שמגיע לי, אבל גם אם הייתי חושבת שמגיע לי איזה דיכאון מפעם לפעם, לא הייתי מרשה לעצמי ללכת על זה. חוסר השליטה שבדיכאון לא בא בחשבון מבחינתי, שמעתי על אנשים בדיכאון שנכנסים למיטה ולא יוצאים ממנה חודשים. חודשים! אין עבודה, אין משפחה, אין חברים. אין כלום. הם בדיכאון עכשיו. חוסר שליטה הוא כמעט המצב הכי גרוע שאני יכולה לתאר לעצמי. רק מזמן שנהייתה בי עמליה, הבנתי שלא רק שאני בדיכאון עמוק, אלא שתמיד הייתי, ודיכאון לפעמים נראה כמו שאני נראית, סמוי ובשליטה, לא רק כמו אצל עמליה. ולא רק זה, לפני כמה חודשים שמעתי ב"שישים שניות על חרדה חברתית", או משהו דומה, "מעדיף לסמס במקום להתקשר ולדבר? ובכן, ייתכן מאוד שאתה לוקה בחרדה חברתית." ומיד ידעתי שהקריין מדבר אלי באופן אישי. בטח גם אצלי יש בזה יותר מאשר סתם אנטיפתיות וחוסר חשק לראות ולשמוע אנשים. עד אז כבר צימצמתי את המפגש עם אנשים לאפס ממש. וגם על דיבור בטלפון לא היה מה לדבר. אנשים הרתיעו אותי. מי יודע מה הם יגידו לי, מה אני צריכה את זה שאנשים יגידו לי משהו על משהו. לצערי לא הספקתי להתעמק בזה. ואז נהייתה בי עמליה. לכאורה, רק לכאורה, היא הפיחה חיים בימות הקיץ הלוהטים. בלילות לא ישנתי, לפנות בוקר כבר הייתי ממהרת את גופי ברחובות, בשעות היום האחרות כתבתי. לא אני כתבתי, היא כתבה מתוכי.

אמנם בדיכאון אף פעם לא חשבתי שאני חולה, אבל בשנים האחרונות הייתי חולנית אפילו בעיני עצמי. תמיד כאב לי משהו. הראש, הבטן, הגב, הרגליים, הידיים, הצוואר, הגרון. כאבים רציניים, כאלה ששולחים אנשים לחדרי מיון. אבל אני הכרתי את עצמי וידעתי שחדר מיון הוא לא המקום הנכון. שיכנעתי את עצמי שיש לי סרטן. הרגשתי שיש לי סרטן. באיזשהו מקום בגוף יש לי סרטן, לא היה לי ספק. את הגידול הראשי לא איתרתי. הסרטן שלי היה מתעתע. את הגרורות הרגשתי היטב וידעתי שממילא כבר אין מה לעשות, אני מלאת גרורות, ומה הטעם לחרב לי עוד יותר את איכות החיים? אז אני אמות מסרטן, לא כזה אסון. דווקא כשאמרתי לעצמי שזה לא באמת שיש לי סרטן, דווקא אז דאגתי. כי אם זה לא סרטן, למה כל הזמן כל כך כואב לי. מה לא בסדר.

אי־אפשר להסביר למישהו, ולא שלא ניסיתי, איך זה קורה שביום שלישי בצהריים את מתעוררת ומגלה שהדבר האחרון שאת זוכרת זה את ההבדלה במוצאי שבת, שהנר שהדלקת נפל על המפה הירוקה והצית אותה. מישהו מהנכדים קפץ לכבות את הבעֵרה במגבת המטבח. ואת סתם עמדת שם, כשאת מסתכלת בהתרחשות מבעד למסך סמיך בלתי נראה, שומעת את הקולות ורואה את המראות אך לא באמת מבינה ולא באמת מרגישה כלום. רק עייפות. ואז הם הלכו, וביום שלישי בצהריים, כשהתעוררתי, המפה הירוקה עדיין הדיפה ריח שרוף, הכלים מסעודה שלישית עדיין היו בכיור, מעלים עובש וריחות צחנה, ולא ידעתי להגיד איפה הייתי ומה עשיתי מאז ועד עתה. ואחרי שניקיתי, ואיווררתי את הבית, וירדתי למכולת של עמרם לקנות לי כמה מצרכים יומיומיים, לחם שחור, קוטג' חמישה אחוז, שני מלפפונים, שתי עגבניות, פלפל ירוק, שקית חלב ושני לבן אפס אחוז שומן, כמו בכל שבוע, חזרתי הביתה, ניגשתי לנוח כמה רגעים, וביום חמישי בערב מצאתי שנעלמו לי עוד שלושים ושש שעות.

יצאתי מהבית בתחושה טובה. זכרתי לעשות מתיחות וחימום מהיר ויצאתי לדרך. לא יותר משניים־שלושה צעדים אחר כך הרגשתי כמו מכת חשמל קטנה. אולי אפילו שמעתי רעש קל, הגוף נרעד לרגע, וממש הרגשתי איך היא נכנסת בי. ניערתי מעצמי את צינת הבוקר והתחלתי לצעוד איתה בקצב הנשימות.

כאילו מאז ומעולם חשבתי שפעם, כשיהיה לי כוח ואהיה בריאה, אכתוב לילדים שלי. כאילו מאז ומעולם חשבתי שפעם עוד אהיה בריאה. לא באמת. לא באמת חשבתי ככה, מאז ומעולם ידעתי שהמחלה הזאת היא לתמיד. אבל הייתי חייבת לחשוב על דברים שאעשה כשאהיה בריאה, הייתי חייבת לחשוב שאהיה בריאה. לא בדיוק חשבתי מה אני רוצה לכתוב להם, אבל חשבתי שראוי שאכתוב. לכתוב אני יודעת, לכתוב אני יכולה, במיוחד כשאני בריאה. וברוך השם לא חסר לי על מה לכתוב. אספר להם על עצמי דברים שאף פעם לא סיפרתי, כי כשהם היו קטנים הם ממילא לא היו יכולים להבין מה אני מספרת, וכשהם גדלו מה זה כבר היה חשוב. הם חיים בעולם אחר ובמציאות אחרת, לא היו יכולים לשמוע. כשהיו קטנים לא היה בא בחשבון להשחית אותם עם סיפורים על העולם ההוא, ומשבגרו כבר בקושי החלפנו מילים. אפילו על הא ועל דא. הבנים חיו בעולם אחר שלא היתה לי בו דריסת רגל או לב, ואילו הבנות ברחו מהבית אל בתים אחרים, שבהם שררו שמחה קולנית ורעש והמולה, כמו שצריך להיות במשפחות גדולות. קשה לגדול בשקט, מי כמוני יודע.

ידעתי ידיעה שבלב שבעצם אני רוצה להתנצל. להסביר ולהתנצל. ולא מצאתי את המילים, ולא את הרגע הנכון מבחינתי או מבחינתם. ואם הייתי מוצאת את הרגע, לא בטוח שהייתי מוצאת את המילים הנכונות ואולי גם לא הייתי יודעת על מה להתנצל ובפני מי. רק רציתי להתנצל על זה שלא הצלחתי, שאולי אפילו לא התאמצתי מספיק להצליח, שלא הצלחתי לאסוף מספיק כוח. להתנצל שאני חולה. אילו הייתי מתאמצת מספיק להיות בריאה, לא הייתי חולה. אולי לא התאמצתי מספיק. בגלל זה רציתי להתנצל. את זה רציתי לכתוב.

ועוד אספר להם, במחברת הזאת ובכתב ידי ממש, כמה אני אוהבת אותם, כמה הם מדהימים בעיני, אילו אנשים גדולים הם נהיו, ואיך אני גאה בהם על מי ועל מה שהם. אכתוב להם יחד ולחוד. אכתוב להם לימי הולדת, לבר־מצווה ובת־מצווה, לחתונות, לסיום הלימודים, ברור שזו שטות, אבל כך חשבתי, כשאני חושבת לעצמי, אני לא תמיד זוכרת את המציאות של החיים של עכשיו, אני מערבבת מציאויות של פעם. גם להולדת הילד הראשון שלהם, והשני והתשיעי גם. פעם עשיתי חשבון שאצטרך לכתוב לא פחות מתשע מאות מכתבים. זה כמובן בלתי אפשרי, אבל עצם הידיעה שאני אוהבת אותם, כל כך אוהבת אותם, ממלאת את לבי שמחה וגאווה. שמחה על האהבה שאני יכולה להרגיש, למרות הכול, וגאווה על שהצלחתי ליצור יש מאין. האהבה שלי כלפיהם היא יצירת יש מאין. כל כך לא ברור מאליו.

אכתוב להם גם על אבא שלהם. אבא שלהם הנפלא, המלאך הגואל אותי מכל רע, כמעט, חוץ מהרע שנגזר עלי משמים, אבל בלעדיו גם הרע הזה היה הרבה הרבה יותר רע. ותמיד חששתי שאם יקרה משהו רע ולא אספיק לכתוב להם כלום, יישארו להם כל כך הרבה שאלות וכל כך הרבה כאבים שאין להם פשר. גם לשקר להם בלי בושה, התכוונתי. להאדיר את אהבתי, ואת הערכתי, ואת תכונותיהם הטרומיות, להגדיל את עצמם בעיני עצמם, להחמיא להם, להחניף, להגזים בלי להסס ובלי להתלבט. לקחת על עצמי את כל הטעויות, את הזיכרונות הרעים, לאשר את כעסם, את אכזבתם, את מה שלדעתם היו ראויים לקבל ולא קיבלו. את החסד הזה אני יכולה לגמול להם אחרי מותי. בצדק ובאמת. עכשיו הם כבר גדולים, מבוגרים, איני צריכה לחשוש עוד שלא יוכלו להבין. הם לא יוכלו להבין, אבל לפחות יֵדעו. אולי בזה ימצאו נחמה.

אני לא מצליחה להיזכר מתי בפעם הראשונה פרצה מפי אנחה קולנית, כזו שהיתה מעוררת את הזולת לשאול "מה קרה?" פשוט כי לא מצאתי מילים שירוקנו את הריאות באותו רגע. ועל סתם. על סתם. זה יכול לקרות בכל מקום ובכל שעה, בלי שום קשר למה שקורה סביבי באותו הרגע. "אוי, מה קרה? מה את כל כך נאנחת?" תמיד יהיה מישהו שישאל בקול, חצי בצחוק חצי ברצינות ואני מיד אשיב באמירה משלי, חצי ברצינות חצי בצחוק, "חסר על מה להיאנח?" והסאבטקסט של כולנו אומר אותו הדבר. יאללה, יאללה, החיים שלנו דבש, על מה יש לנו להיאנח באופן דרמטי וקורע לב כל כך? נו, באמת, חסר על מה להיאנח? אפילו לנו שיש לנו הכול לא חסרות צרות, אל תקנאו בנו יותר מדי. ובאמת הכול חרטא. על סתם. באמת על כלום. החיים שלנו באמת דבש. של כולנו. "חסר על מה להיאנח?" ימהר הזולת להסכים באותה הקלת ראש.

אני אפילו כבר לא שמה לב כשאני נאנחת. אם לא יהיה על ידי מישהו שישאל "מה קרה?" בבהלה, לא אדע שנאנחתי בכלל. האנחות האלו הן חלק מהנשימה הסדירה שלי. ככה אני נושמת. מוציאה אוויר מזוהם, נגוע, ואוספת ובולעת אוויר נקי, משחרר. ככה זה מאז שאני זוכרת את עצמי, עושה מאמץ לאוורר את המחשבות הרודפות ולא מניחות. הראש אף פעם לא מפסיק לעבוד. מחשבה רודפת מחשבה, וזו רודפת אחרת. והכול אסוציאטיבי, ומבולגן.

בקלות, בלי קשר לשום דבר רלוונטי, סתם כך פתאום באמצע היום או הלילה, באמצע בהייה בנקודה סתמית בחלל או בזמן עבודה על סצנה שאני נורא מתאמצת עליה, אני יכולה לזכור את עצמי ילדה קטנה, עוד לא בת ארבע, נדהמת מאיזו נורית שלקחה לי את התפוח, את הפרח זרקה בחצר והלכה לשחק עם ילדה אחרת. ומיד אני זוכרת גם את כל הנוריות הזונות בנות־זונות האלה מאז ועד עכשיו, לא משהו שלא קורה כל יום למיליוני ילדות בעולם.

משהו בי לא נתן ולא נותן לפצעים האלה להירפא. עוד לפני שהיו לי מספיק מילים כדי לבטא את מה שאז הרגשתי, נספגו התמימות והאמון שבי לייאוש תהומי, לכאב באזור החזה. כמו חייזרית הסתובבתי בעולם ההוא, רואה ילדים רעים שטוב להם וילדים טובים שרע להם ולא מבינה איך העולם עובד. היום אני כבר יודעת לבטא את הכאב ואת הכעס ואת הייאוש, אבל המקום היחיד שאני יכולה לבטא את כל זה הוא בכתיבה. בחיים אי־אפשר בשום אופן לנהל יחסים וקשר בכנות. אני יכולה להשפיל את עצמי ולשאול מישהי למה היא מעדיפה חברה אחרת על פני? מה פתאום. כבר יותר מארבעים שנה אני אוספת את ההוכחות האלה אחת לאחת. אסור לסמוך על אנשים. במיוחד לא על נשים, גם אם הן בקושי בנות ארבע. הרי תמיד תהיה שם עוד מישהי שיש לה בובה יפה יותר להציע, שיער ארוך יותר להשוויץ בו, וחבורה שלמה של ילדים שיעשו מה שהיא תגיד להם. ואיך אני יכולה להתחרות בזה? כל מה שיש לי להציע זה את עצמי.

ואם היו לי בעיות בעולם הילדים, הרי את עולם המבוגרים לא הבנתי בכלל כילדה. מורים והורים הטיפו לאמת ודיברו שקר, אסרו אלימות והענישו, הכו, העליבו, השפילו. זה היה נורא לנסות להתמודד עם זה. לא פעם הייתי חוטפת פליק פתאומי על התנהגות או על אמירה שנאמרה מתוך כוונה הכי כנה, אפילו פתטית במידה מסוימת, למצוא חן. בגיל צעיר מאוד כבר הייתי מבוהלת מספיק מחוסר השיטתיות שבאופן התגמול וההענשה, עד שניסיתי אסטרטגיות שונות לצמצום נזקים. הכאב היה בלתי נסבל. פחות הכאב הפיזי מהכאב שבלב. לא הבנתי ולא הצלחתי להתכונן למכה או לעלבון שיגיעו פתאום. האסטרטגיה הראשונה היתה קודם כול לשקר. האמת מסוכנת מאוד, אני חוטפת בגללה על ימין ועל שמאל, הבנתי מהר מאוד, גם אם לא מהר מספיק כדי לחסוך את הזיכרונות, שזה ממש לא כדאי. אלא שהייתי שקרנית כל כך גרועה, שמיד התגלו כל שקרי והייתי חוטפת כפול ומכופל, גם בגלל האמת שהיתה מספיק גרועה וגם על השקר ששיקרתי כדי לחפות על האמת. האסטרטגיה הסופית והמוצלחת היתה לצמצם את עצמי למינימום ההכרחי. לאט־לאט סילקתי את עצמי לעולם שקט של קריאה וכתיבה. צללתי לעולמם של ילדים יתומים ואומללים וביכיתי את חייהם ואת חיי בהנאה עילאית. ממש נהניתי לבכות, אני זוכרת את זה כפשוטו. הייתי מחפשת בכוונה סיפורים עצובים, רק כדי שתהיה לי סיבה טובה לבכות, כמו שהיו נוהגים לומר לי בבית כש"סתם" הייתי בוכה, "עוד מעט אני אתן לך כזה פליק שכבר תהיה לך סיבה טובה לבכות." הצורך הזה בבכי הושרש בי כה חזק, עד כי כעבור זמן גם בחרתי לצפות בסרטים מבכים, מובן שהערוץ המועדף עלי כיום בטלוויזיה הוא הולמרק. כשאני חושבת על זה עכשיו, בכיתי בעצם רוב שנות ילדותי והתבגרותי. על סתם. על כלום. על ילדות לגמרי רגילה, שהרבה מאוד אנשים היו מגדירים כילדות מאושרת, שמחה, מספקת. ובמחברת חומה, פשוטה, העתקתי מספרים את השורות הכי עצובות, הכי מבכות. ואת המחברת הזאת שמתי למראשותי, מתחת לכרית הקטנה, כדי להבטיח שגם החלומות שלי יהיו עצובים כמו שצריך.

ואולי בכלל זה היה ועדיין רק צורך שלי. אני יודעת את זה ותמיד ידעתי. הרי הם מעולם לא התעניינו במאין באנו, רק בהווה. למה אני כזאת שתקנית, למה אין לי חברות, למה אין להם זיידע ובובע, או בני דודים ודודים, למה אני הולכת להרבה זמן, למה אני חוזרת, למה לא תמיד יש אוכל במקרר, למה אני לא כמו כל האימהות. הם התעניינו בי רק אם זה היה קשור אליהם ואל החיים הילדיים שלהם. "למה ליענקי את קונה תיק חדש? גם אני רוצה." "אמא, קומי, קומי, למה את לא קמה?" "אבא, למה אמא לא מדברת?"

אם לא עמליה, כל זה לא היה מוצף בי. אף פעם לא ממש נתתי את דעתי לזה שמִשָלב מוקדם כל כך בחיי נטוע בי עצב עמוק כל כך, יסודי. שכפי הנראה אינו תלוי בנסיבות האובייקטיביות. אילו הייתי חושבת על זה בעבר, זה היה מפתיע ומעציב אותי כל כך, שאולי טוב שאף פעם לא עשיתי חשבונות נפש לאחור.

עכשיו אני זוכרת גם עצב וגם כעס. כעס שכעסתי על עצמי. למה אני תמיד אומרת את הדבר הלא־נכון, למה אני לא אומרת את מה שמצפים ממני לומר, למה מה שאני עושה יוצא לא טוב, למה אני עושה דברים שמעצבנים. למה אני כזאת כמו שאני. נורא כעסתי. על עצמי. כל הזמן רק רציתי להשתדל להיות טובה יותר, מוצלחת יותר. שישמחו בי, שיהיו מרוצים ממני. וכל כמה שניסיתי נחלתי מפלות מהדהדות, כל כך מהדהדות שעד היום אני עדיין זוכרת כל מפלה ומפלה בכאב צורב, כאילו זה קרה לפני רגע ולא לפני חמישים שנה כמעט.

לא נורא, ניחמתי את עצמי, פעם כשאהיה בריאה אכתוב להם. לא יודעת למה לא עלה על דעתי שכשאהיה בריאה אדבר איתם. למה דיבור לא בא בחשבון. מילא כשאני חולה, אני לא יכולה או לא רוצה לדבר, אבל כשאהיה בריאה? בכל זאת חשבתי לכתוב. לכתוב אני יודעת, לכתוב אני יכולה. לדבר לא.

לא הייתי צריכה לחכות, לא היה טעם. הייתי צריכה לכתוב מזמן. יכולתי אפילו לכתוב יומן. איך זה שמעולם לא כתבתי יומן? דווקא מתאים לי מאוד לכתוב. אולי זה היה עוזר לי לדחות את המחלה עד לאין ברֵרה. אילו הייתי כותבת לא הייתי חונקת את מה שאני חונקת, כמו שהרופאה אמרה לי. ביני לבין עצמי ידעתי תמיד שהמחלה לא באה והולכת, כפי שהרופאים חשבו, המחלה רק באה, ומאז באה מעולם לא עזבה, ואני יכולה פשוט לכתוב להם עכשיו כל מה שאני רוצה. לכל יום הולדת, לכל אירוע. לכתוב להם פשוט כמה אני נושמת דרכם את החיים וכמה הם האושר המוחלט והבלעדי של חיי. אני זוכרת שקראתי את זה פעם באיזה ספר. אולי אפילו העתקתי את הספר הזה פעם. הייתי יכולה להעתיק להם מספרים דברים יפים שרציתי לומר. ומרוב שחשבתי על זה מעולם לא עשיתי כלום. סתם חשבתי על זה. ונכנעתי לשגרה, ועזבתי את זה, ומעולם קודם לא ניגשתי לחנות לקנות מחברת ועט, אפילו לזה אף פעם לא הגעתי. הכול היה ונשאר בראש. בא והולך ונעלם לזמן־מה, אך תמיד שב ומופיע. הייתי מסתכלת בפניהם העצובות, השואלות, היראות, ודמיינתי את הסיפור שאני אספר להם, את התיקון שאעשה בכתיבה, וידעתי שזה שטויות. לעצמי אני רוצה לכתוב את הסיפור, לעצמי אני מחפשת הסברים ולא מוצאת. מעצמי אני מתכוונת להיפרד ומעצמי אני נפרדת.

במחלה הזאת להיות בריאה ולהיות חולה זה בעצם אותו הדבר. כשאני בריאה אני יכולה לעשות גם דברים של חולה, וכשאני חולה אני יכולה לעשות גם דברים של בריאה. לכתוב אני יכולה גם כשאני בריאה וגם כשאני חולה, לדבר אני לא יכולה גם כשאני בריאה וגם לא כשאני חולה. ולא כתבתי ולא דיברתי.

דווקא כאישה בוגרת היו לי כמה נסיבות מוצדקות לכעס, להתבודדות, לעצב, לתוקפנות. גם, אפשר לחשוב... לא יותר מאשר לכל אחד אחר. נסיבות הכי בנאליות שבעולם, שכמעט תמיד עוד בזמן אמת יכולתי לדעת שהן לגמרי הכי קלישאה. אני לא יכולה לסבול את זה שאחרי כל הצער והכאב האלה החיים שלי כל כך בנאליים. שאני קלישאה כל כך בלויה ומוכרת.

בעלי מניאק, ההריונות והלידות היו לי טראומטיים, גידול הילדים לבד עורר בי שנאה וטינה. קודם כול כלפי האבא שלהם, אבל גם כלפיהם ביותר ממובן אחד. התחלתי לשנוא גברים בכלל. לא יכולתי להפסיק ללקט סיפורים על גברים שעזבו את הנשים שלהם בבית עם התינוק החדש כמה ימים אחרי הלידה וחזרו לחייהם, משאירים אחריהם חורבות נשים ותינוקות אומללים. לא הכי קלישאה? בעיתוני נשים לא עבר יום בלי סיפור אחד כזה לפחות. וכמובן הכול תחת הכותרת של "דיכאון לאחר לידה". מי היה מאמין ששלושים אחוז, ויש אומרים שהרבה יותר, לוקות בסוג הזה של דיכאון. נו, באמת.

לא האמנתי, ועדיין אני לא מאמינה שההורמונים אחראים לזה. התיאוריה הזאת ודאי נחקרה והוכחה על ידי צוות גברי שעשה שירות לכל הגברים באשר הם. זה לא אנחנו, זה ההורמונים שלהן, כתוב במחקר ההוא. העניין הוא שנשים יודעות שזה לא יכול להיות ההורמונים. הורמונים היו מאז ומעולם אחרי לידה, דיכאונות הרבה פחות. אבל הן משתפות פעולה עם המדע, לוקחות על עצמן לא רק את עול גידול הילדים לבד, אלא גם את הדיכאון והאחריות לפרץ ההורמונים המשתולל שלהן. בלבן הן יודעות שזה לא ההורמונים. או לכל הפחות לא רק ההורמונים, אלא המבנה המחורבן של החברה המודרנית שמבודד אותנו לרסיסי יחידות משפחתיות שבסופו של דבר תלויים בחוסן הנפשי או במאנייקיות של האישה־האם. ככל שהיא דומה יותר לגבר, ככל שהיא בקלות ובטבעיות שמה זין על גידול הילדים ועל טיפוח הבית, כך היא סובלת פחות מדיכאון שלאחר הלידה. כן, כן, גם נשים אני לא ממש אוהבת, זה בהחלט נכון. אני שונאת אנשים בלי שמץ אחריות ומחויבות ליחסים שלהם עם הזולת. בין שהזולת הוא אני ובין שהוא הילדים שלהם, האישה שלהם, הקולגה או החנווני במכולת השכונתית. אני שונאת אנשים ששמים זין על אנשים אחרים, ובכלל לא משנה לי מאיזה מין הם. נכון הוא שגברים טובים בזה הרבה יותר.

והנה סוף־סוף אני יושבת לכתוב. ואני מבוהלת, כמו שמעולם לא הייתי, ואני רגועה כמו שאף פעם לא הייתי, ואני יודעת בדיוק מה ואיך אני רוצה לעשות, ומתי, ורגעים שאני צוחקת או בוכה ללא פשר מפרקים את המתח שהצטבר בי כבר הרבה מאוד זמן. המשפט הראשון היה צריך להיות זה: ילדים יקרים שלי, אהובַי, נשמות חיי, אתם הרי יודעים כמה אני אוהבת אתכם, אתם הרי יודעים שאיני יכולה לשאת את האפשרות שאפגע בכם באיזשהו אופן, ומי כמוכם וכמוני יודע כמה כבר פגעתי וכמה עוד עלולה אני לפגוע. וכבר אין לי כוח. באמת אין לי כוח. עכשיו אני רוצה לנוח.

אם להאמין לשטויות שאני קוראת, שומעת ורואה, כל סטודנט שנה א' בפסיכולוגיה יגיד על זה שזה לא קשור לאף אחד אחר, הכול כנראה מגיע מאיזו שנאה עצמית, תיעוב עצמי. שלי את עצמי. אבל יכול להיות שזה התעורר בי בשלב מוקדם כל כך? בגיל ארבע? למה? גם את התיאוריה הפסיכולוגית הזאת אני לא מקבלת. למה לי לשנוא את עצמי? מה עשיתי רע לעצמי?

הייתי בקושי בת חמש כששמעתי את הגננת אומרת לאמא שלי שהיא חושבת שמשהו לא בסדר איתי. במין דיבור אטי, מלא מחשבה וזהירות, כאילו מהסס, "משהו לא טוב." על ידי היא אמרה את זה, ולא ניסתה לדבר ברמזים או בשקט. סתם, כאילו אני לא שם בכלל. הילדה לא בסדר. הילדים לא אוהבים אותה. היא לא יודעת למה, כי היא לא מציקה במיוחד ולא מרביצה יותר מאחרים, אבל עובדה, הם לא אוהבים אותה. מהניסיון שלה זה סימן לא טוב, זה כאילו ילדים מזהים משהו הרבה זמן לפני המבוגרים. הם מתרחקים ממי שאחר כך מתגלות בהם צרות גדולות. היא לא רוצה להגיד סתם, אבל היא חושבת שצריך לבדוק את זה, ובכל אופן שרק לא יבואו אליה אחר כך בטענות. היא את שלה אמרה. היא את שלה עשתה, עכשיו ההורים צריכים לפנות לקיבוץ שישלח אותי לבדיקות. אם הם רוצים. והיא חושבת שהם צריכים לרצות. היא לא תגיד על זה כלום לאף אחד, כמובן, היא לא מחנכת מהסוג הזה. היא שומרת על הזכויות של הילדים וההורים, אפילו שזה קיבוץ.

זה היה סתם יום שלישי של תחילת הקיץ. בימי שלישי אחר הצהריים אבא שלי בישל קלחי תירס בסיר גדול, ואת כל אחר הצהריים בחדר שלהם בילינו בכרסום שקט. ריח התירס כבר עמד באפי שם בפתח הגן, ואפילו את טעמו כבר יכולתי לחוש בקצה הלשון. ראשית המלח, אחר כך החמאה המטפטפת לי תמיד על החולצה, ורק אז גרגירי התירס מתפצפצים בין השיניים. עוד הייתי צריכה לפני כן להחליף את בגדי הבוקר לבגדי אחר הצהריים, הפעם היתה החולצה הצהובה שלבשתי מוכתמת במיוחד ואמא שלי כבר עיקמה את אפה בחוסר שביעות רצון כשהיא מדרבנת אותי החוצה. רק כשהגננת פתחה איתה בשיחה, עמדה במקומה בשקט ובסבלנות ולא האיצה בגננת לסיים את דבריה.

לא מזמן עלה באפי באמצע היום ריח תירס מתבשל מאיזה בית שעברתי על ידו ונזכרתי בתהום שנפערה בי אז. אמא שלי לא השיבה לגננת כלום, משכה אותי משם החוצה לחדר ההורים וכאילו לא היה כלום. היא לא חיבקה אותי, לא ניסתה להסביר לי את מה שזה עתה קרה בפתחו של הגן, וגם לא כעסה או הזהירה או שאלה כלום.

בקושי בלעתי את גרגירי התירס באותו אחר צהריים, מדלגת על המלח והחמאה. ומאותו היום לא בא עוד תירס אל פי.

לכל מי שימצא את המחברת: שמי עמליה, אני בת חמישים ותשע, אמא לתשעה ילדים וסבתא לבלי עין רעה, איני יודעת כמה. בלי עין רעה, האמת שאני לא זוכרת. תמיד היה לי חשוב מאוד לזכור את השמות של כולם, מי לפני מי, מי אחרי מי, ובן כמה כל אחד. תליתי לי פתקים בחדר ובמטבח ושיננתי. אבל לא תמיד הצלחתי. עכשיו אני כבר לא זוכרת כמעט כלום, גם אם אני מאוד משתדלת.

אבא שלי לא קרא לי בשמי אף פעם. כשהיה מדבר עלי היה אומר "היא" או "הילדה". כשהיה מדבר איתי היה אומר, "בואי", "לכי", "קחי", "תני". אמא שלי לימדה אותי להגיד "ז'ה מה פל אמלי".

עכשיו היד כבר שוב רועדת וקצות האצבעות מדגדגים, אבל אני כבר מרגישה את השמחה שבכתיבה. ככל שאני מתקדמת בכתיבה, כך מתעוררת בי חיות שלא חוויתי מזמן. אני מתחדדת, זיכרונות מתעוררים בי, ואולי דמיונות שווא, אני מקווה מאוד שלא, ואני מרגישה שהקלה גדולה מסירה ממני כובד ממקומות בגוף שלא ידעתי כלל עד כמה הם נוקשים ותפוסים. לעומת זאת אני מרגישה עצב כל כך גדול. כל כך הרבה זמן לא הרגשתי עצב. כל כך הרבה זמן לא הרגשתי כלום, ועכשיו שמחה ועצב.

הרבה פעמים רציתי להרוג את הילדים. לא כמו שאימהות במצוקה יכולות להרגיש בלב שהן רוצות להרוג את הילד, או לצרוח עליו "אני אהרוג אותך!" כי הוא צורח בלילה ומתיש ומעצבן. באמת רציתי להרוג אותם כי הם לא הצליחו לי. הם לא אהבו אותי כמו שהיו צריכים.

לא הייתי משוגעת, ידעתי שאני לא באמת יכולה להרוג אותם ולא ניסיתי להטביע אותם באמבטיה, לזרוק אותם מהחלון או משהו בסגנון, לא רציתי לשבת בבית סוהר או בבית משוגעים. רציתי שהם ימותו. בתאונת דרכים או בפיגוע. ככה רציתי להרוג אותם, בכוח המחשבה, בכוח הרצון. שימותו, נו, שימותו כבר.

כשאף אחד לא רואה אני מכניסה את האגודל לפה. כמו תינוקת. כשאמלי היתה מוצצת את האגודל, תכף ומיד היתה חוטפת מכה מאבא שלה ואמא שלה היתה צוחקת. ילדה גדולה כזאת מוצצת אצבע, בקיבוץ היו שמים לך משחה שחורה על האגודל. אבל כשהם לא ראו היא המשיכה לשים את האגודל בפה ולהירגע. בעצם, אף פעם לא הפסקתי, אבל כבר לא העזתי לעשות את זה על יד אחרים. כשלא נזהרתי ומישהו היה רואה אותי ככה, הוא תכף ומיד היה צוחק עלי ולועג לי. אפילו הילדים שלי, עד שהם גדלו ונזהרו לא ללעוג לי כי זה לא כיבוד הורים.

אין לי מילה רעה אחת להגיד על הקיבוץ או על הורי ומורי. שום דבר יוצא דופן, במיוחד במושגים של אז. ילדה יחידה להורי, ולשמחתי אני לא יכולה להצטרף למקהלת המקוננים של בני דורי שמצאו עצמם כילדים בלילות קור מקפיא לבדם עם שומרת לילה ופנס, או גרוע מזה עם שומר לילה פדופיל. אמא שלי רק חיכתה לרגע של כיבוי האורות והסתלקות המטפלת, ומיד שלפה אותי מבית הילדים אל החדר שלהם. בבוקר התעוררתי לשריקת קומקום המים הרותחים ושירת המקלחת של אבא. בדרך לעבודה הוא היה מוריד אותי מהאופניים בבית הילדים והייתי מספיקה להיכנס בדיוק דקה לפני השכמת הבוקר.

לא היו פינוקים אחרים באותן שעות לילה, לא דיבורים מיותרים, לא סיפור לפני השינה. כמובן, גם על זה אפשר להתלונן ולקונן, אבל בחושים הרגישים שלי ידעתי כבר אז להעריך את העניין. ידעתי על הילדים שהרטיבו כל לילה במיטה, או שבכו עד שנרדמו, וילדים שלא הלכו בארבע אחר הצהריים לחדר הורים עד שאלה באו לחפש אחריהם. ידעתי והבנתי. עם זאת הורי לא היו שונים בשום דבר ועניין ממבוגרי דורם. הנוקשות החינוכית היתה אופיינית מאוד גם להם, ולמעט הניואנס הלילי לא היה שום הבדל. רק לתכתיב האחד הזה לא יכלו להסכים בשום אופן משום־מה. מעולם לא שאלתי אותם על כך, אפילו לא אחרי הרבה שנים. לא יודעת למה לא, אבל לא.

מה היה לי רע? למה היה לי רע? לא היה לי רע, ובכל זאת לא הפסקתי לחלום בהקיץ על חיים אחרים במקומות אחרים. מרגע שהתברר לי שיש חיים מעבר לקיבוץ, הייתי מדמיינת את עצמי חיה בעולם, נודדת ממקום למקום, רואה מקומות, פוגשת אנשים, כל כך הרבה מקומות נפלאים לראות, כל כך הרבה אנשים שהם לא חברים בקיבוץ.

לא היה לי רע. אפילו להיות ילדה יחידה להורי לא השפיע עלי בשום צורה. בקיבוץ ממילא לא היתה לזה שום השפעה. גם אילו היו לי עשרה אחים, לא בטוח שהיינו נפגשים הרבה או מועילים זה לזה במשהו. וייתכן אפילו שלו היו להם יותר ילדים, הם היו מוותרים גם על המחווה הלילית שלהם כלפַי.

קשה להאמין היום איך ילדה קטנה כל כך יכולה להרגיש כה אבודה ומיואשת כפי שהרגשתי. למה? מאיפה הכאב? למה הילדים לא אהבו אותי? למרות עמליה ועל אף הכול אין לי שום תשובה טובה. רק התחדדה בי היכולת להתבונן אחורה, המון שנים אחורה, אל בית הילדים בגיל הגן, ואחר כך בבית הספר, ולמצוא שם את עצמי עצובה, לא אהובה, לא אוהבת, נטושה, מלאה חרדות ופחדים. לא יכולתי להעלות אז על דעתי את מה שאמא שלי ידעה באותו היום, שהגננת הזאת אמרה לכל האימהות שטויות כאלו ואחרות, שזה רק מקרה שאני הייתי שם לשמוע את דברי ההבל שלה, ורוב הילדים חסכו את זה מעצמם והמשיכו לשחק עד שאמא שלהם השתחררה מהגננת והצליחה לסחוב אותם משם. ושככה זה ילדים, לפעמים אוהבים ולפעמים לא אוהבים ואין לזה ממש סיבה. רק עכשיו אני יודעת שכפי שאני ראיתי אותם, חזקים, יכולים, בטוחים, כך גם נראיתי בעיניהם. קליפות. קליפות ילדים וקליפות אנשים, זה מה שאנחנו.

בתעודת הזהות שלי כתוב שנולדתי בישראל. אבא ואמא תמיד אמרו שזו היתה טעות. הייתי צריכה להיוולד באוסטרליה, ולכאן הם קפצו לביקור קצר בדרך מניגריה למלבורן. זו היתה האכזבה הראשונה שגרמתי להם בשרשרת אכזבות ארוכה ועמוסה. אחר כך באו עוד אכזבות. הייתי שמנה מדי, אטית מדי, שקטה מדי. הם דיברו מעל ראשי. תחילה באנגלית עילגת "אי טולד יו, שי איז ריטרדד," "אוף, שאט אפ!! אתה חושב שהיא לא מבינה?" וכשהאנגלית שלי כבר היתה טובה בהרבה משלהם, והם גם הבינו את זה שניהם סוף־סוף, הם עברו לדבר בשפה שנדרש לי קצת יותר זמן לפענח, "תבפסיביק לבדבבר כבכבה, היביא כבבר גדובולבה." "מבתבי תבקלבטיבי שבהיביא לובוא מבביבינבה כלובום!" וכשכבר הבנתי לא הראיתי להם שום סימן, כדי שלא יחליפו שוב שפה. כעבור זמן רב הבנתי שהשפה הזאת היא השפה שדיברו במקום שממנו הם באו, במיוחד כשלא רצו שההורים יבינו, ועכשיו הם השתמשו בה כדי שהילדה, אני, לא אבין. עד היום אני חולמת בכל השפות האלה. באנגלית, בעברית שפת הבית, בצרפתית, בגרמנית ואפילו קצת בפורטוגזית. גם בלילה וגם ביום. לפעמים אני גם חושבת ומדברת בהרבה שפות יחד. ואני לא שמה לב בכלל.

הוויכוח ביניהם ניטש בימי ההולדת שלי, בכל שנה ושנה, בשפות שונות, שאת כולן כאמור בסופו של דבר הבנתי, ובטונים משתנים, אך באופן עקבי. בין מה שאבא שלי סבר שהוא טעות בספירה של אמא שלי, "לספור את לא יודעת! ימים בטוחים בתחת שלי. אפילו את תאריך הלידה המשוער אי־אפשר היה לדעת אצלך!" לבין "אל תאשים אותי במחדלים שלך, אתה היית כזה חרמן שלא יכולת להתאפק, ומה אני אשמה שהיא הקדימה בעשרה ימים?" שהיא תמיד אמרה. כך או כך, זה איכזב אותם מאוד והם נטרו ורטנו. לא היתה לי אזרחות אוטומטית באוסטרליה, ולכן נאלצו לעשות כל מיני דברים שחשבו שלא יצטרכו, ואני גדלתי אל תוך הדיבור הזה. ואל ציפייה מרירה מהשיחה הנלווית לעוגת יום ההולדת. ואפילו לא ידעתי איפה הישראל הזאת שנולדתי בה ולמה שמה נישא בפיהם בעוינות כה גלויה. אחרי הרבה מאוד שנים התברר לי, היא אמרה לי את זה, שהסטייה שלהם מהמסלול נועדה לנסות להשפיע על הוריהם להסכים להשאיר אותי בקיבוץ. "כי מה כבר אכפת לקיבוץ כמה ילדים זרוקים בבית ילדים?" ההורים שלהם בעטו אותם ואת הרעיון שלהם אל מחוץ לגדר, והשער ננעל אחריהם ואת המפתח זרקו לחרא של הפרות. ומרוב העצבים שלה היא ילדה אותי בטרם הספיקו לעלות על המטוס הראשון. הם לא סלחו להורים על הסירוב ולא טרחו ליידע אותם בכלל על הלידה ולתת להם הזדמנות לחזור בהם. נכון, הם הענישו את עצמם יותר, היא אמרה לי את זה, אבל אז הם לא חשבו על זה. עלי הם כנראה לא חשבו בכלל, על העונש שלי. זה היה סיפור יום ההולדת שלי עם העוגה. יכול להיות שזה היה חד־פעמי שהיתה עוגה והיה סיפור, אבל לי זה נראה כאילו כל יום הולדת שמעתי את אותו הסיפור בדיוק, מילה במילה.

ובכל אופן אוסטרליה היתה כנראה עוד חלום בלתי מושג שלהם, ואת יום הולדתי החמישי כבר חגגתי בגן הציבורי של אמסטרדם. את יום הולדתי השביעי ציינו בכיתה השנייה של בית הספר באוסלו ואת העשירי אני לא זוכרת, אך ישנה תמונה שמאחוריה כתוב "אמלי, יום הולדת 10, ניירובי". אמלי. ככה קראו לי כשנולדתי. זה בעצם השם האמיתי שלי. מן התמונה נדמה שמאוד נהניתי ביום ההולדת הזה. עיני נוצצות, פי פתוח לרווחה בחיוך חושף שיניים צפופות מדי, ואי־אפשר לטעות ברושם שעשתה עלי עוגת הקרם המצועצעת שאליה הבטתי בתאווה. אני לא מצליחה בשום אופן להיזכר ביום ההולדת הזה, ולא בגלל המחלה. כשמצאתי את התמונה לפני הרבה שנים, כבר אז לא הצלחתי לזכור כלל את האירוע. איפה התקיים, מי היה במסיבה, מה הרגשתי, איפה הורי, אם היו שם, ואם העוגה היתה טעימה ומקיימת את ההבטחה הגלומה בה. לא זכרתי כלום. וכאז כן עתה, התמונה מעוררת בי רק עצב גדול. עצב איום ונורא. ואני לא יודעת למה. לא זוכרת.

בת־מצווה לא חגגו לי כלל, ועד שהייתי בת חמש־עשרה, שאז חזרתי עם אמא שלי לישראל ובדיעבד התברר לי שהיא ואבא שלי התגרשו לפני כן באחת הערים בדרך לנמל התעופה ולי לא אמרו על זה כלום, לא הכרתי כלל את לוח השנה היהודי על חגיו ומועדיו. ידעתי שאנחנו יהודים, אבא לא הפסיק לבכות על זה שאנחנו לא אשמים שאנחנו יהודים מחורבנים, כאילו שמישהו שאל אותנו אם אנחנו מסכימים להיות יהודים או לא. ידעתי גם שיש לנו משפחה במקום הנידח ההוא, שבו נולדתי בטעות בגלל טעות בספירה של אמא שלי או של העוברה שהייתי, ששמו ישראל, אבל אנחנו אמנים, אזרחי העולם הגדול, וגבולות ומדינות הם לא העניין שלנו. "אנחנו יותר ג'יפסיז מג'וז," אמא שלי נהגה לומר לאנשים חדשים שפגשנו בדרך והתעניינו במוצאנו, ואבא שלי היה עונה כאילו מבודח, "אולי לך זה משנה, להיטלר זה ממש לא היה אכפת." וכולם היו מצחקקים במבוכה.

"ישראל", ובדרך כלל באותה הנשימה, גם "הקיבוץ", היו שמות של מקומות מסתוריים שאירעו בהם דברים איומים שהורי לא רצו לדבר עליהם. "אני עם העריצות הזאת גמרתי עוד בקיבוץ." "את כל כך מזכירה לי את הקיבוץ." אותה עוינות, אותו מסתורין. ועל אף סקרנותי הטבעית, טבעית לכל ילד — לא שהייתי מיוחדת מבחינה זו, או מכל בחינה אחרת — היטב ידעתי שמוטב לי לא להציק להם בשאלות. לא על "ישראל", ולא על "הקיבוץ". וממילא ככל שבגרתי התחברו להם חלקי הפאזל השונים ולצערי התוודעתי גם אל הביוגרפיה של הורי.

מחוץ לקיבוץ לא היה כלום. עד גיל בית ספר אפילו לא ידעתי שיש עולם מחוץ לקיבוץ. ה"קיבוץ" היה הכול. רדיוס השדות והפרדסים, הנחלים וההרים מסביב לקיבוץ הספיק לעשרות טיולים בשנה בלי להשתמש בגלגלים כלל. רק הרבה אחר כך, בכיתה ב' לראשונה, אם אני לא טועה, העמיסו אותנו על משאית ויצאנו בלילה לטיול בצפון. בשעות האור היינו עמוק בוואדי או גבוה על הר, ובחושך במשאית חזרנו לקיבוץ. אפילו אז, שכבר שמעתי שמועות על קיבוצים אחרים, לא באמת ראיתי אותם במו עיני.

כל הימים נראו אותו דבר. חריגה הכי קטנה מסדר היום היתה אות וסימן למועד מיוחד. ברפת נולדה עגלה, בלול פרצה שרֵפה, הזקנה של הקיבוץ סוף־סוף מתה, או שהמתנדבת במכבסה הרסה ביום אחד את כל בגדי אחר הצהריים של בתי הילדים. בגלל דברים כאלה נעלמו המטפלות לשעות רבות, ואנחנו היינו פורקים כל עול ונותנים דרור לאנרגיות הילדותיות שהצטברו בנו בחודשים של משמעת קפדנית.

אף פעם לא ידעתי איפה אני אהיה כשאתעורר בבוקר. הייתי יכולה להירדם מאוחר מאוד בלילה במילאנו ולהתעורר בצהריים בפירנצה. זה תמיד נורא הצחיק את אבא ואמא שאני ישנה חזק כל כך. דובה. הדובה התעוררה סוף־סוף.

בקבוצה שלנו לא חגגו ימי הולדת ליחידים. זה היה בזבוז. בזבוז זמן ובזבוז כסף, ובכלל לא חינוכי. כל תשומת הלב הזאת המורעפת על היחיד היא לא חינוכית. לא כדאי להגזים בה. ובכל זאת, גם בקיבוץ רצו לציין שגדלנו בשנה ועכשיו נוספת אחריות על כתפינו הצעירות. בכל שנה נוספה לרשימת המטלות שלנו אחת חדשה. עכשיו שאתם כבר גדולים, זה לא רק זכויות, זה גם חובות. הרי כל אחד בקיבוץ צריך לתרום בתמורה למה שהוא מקבל. מי שלא עובד כמו שצריך נידון בקיבוץ לבוז ולהוקעה.

היינו בקבוצה רק תשעה ילדים, שלושה נולדו בקיץ, שלושה בחורף ושלושה באביב. יותר טוב מזה? היתה שמחה גדולה כשהתברר שבעונת החגים, בסתיו, לא נולד אף אחד. זה בהחלט עוזר. עם השנים, כשקרה ומישהו בשנתון שלנו הצטרף לקיבוץ עם משפחתו, עצרנו את נשימתנו כשהמטפלת שאלה את הוריו מתי הוא נולד. למזלנו הגדול בשנתון שלנו לא נולדו ילדים בסתיו. ואני לא אתפלא אם את הילדים שנולדו בסתיו לא קיבלו לקיבוץ, או שצירפו אותם לקבוצה שמעלינו או מתחתינו. תלוי באיזה סתיו הם העזו להיוולד.

שלוש שנים מבולבלות וקשות עברו עד שהבנתי שכאן, כנראה, אני כבר נשארת. מעולם לא היו לי כאן חברות או חברים, לא הצלחתי להבין איך זה עובד בין בית הספר לחוגי נגינה לספרייה העירונית ולתנועת הנוער, לא השתלבתי באף אחת מהמסגרות החברתיות במקומות האלה ומעולם אף אחת לא ביקשה ממני את מספר הטלפון שלי, אף אחד לא הזמין אותי לשום מסיבה, ואני אפילו לא ידעתי את שמות התלמידים בכיתות ובמגמות השונות שבהן למדתי.

מהחמישית ועד השמינית בקושי הצלחתי למצוא את דרכי מכיתה לכיתה במסדרונות העצומים. מרחק של שתי קומות ואורך מסדרון שלם בין כיתת ביולוגיה למוזיקה ומי יכול אחרי זה לזכור איפה הכיתה הרגילה. אני לא כותבת את זה בתחושת צער ומרמור, חס וחלילה, אולי בדיעבד כן, אבל לא צער וכאב שקשורים בזיכרון מאז, פשוט לא חשבתי על הדברים האלה. ככה זה היה וזהו. מבית הספר חזרתי הביתה, למדתי, כתבתי, העתקתי, ניגנתי והלכתי לישון. אלה היו חיי וזה היה בסדר גמור. עדיף בהרבה על הנדודים המתישים. לפחות הלכתי לישון והתעוררתי באותו מקום.

מתישהו גם אבא חזר לארץ עם אישה חדשה ושני אחים מולטים, והם עברו לגור שני רחובות מאמא בחיפה. אוי, כמה שאמא כעסה. היא השתגעה לגמרי. אחרי שהלימודים בתיכון הסתיימו, שכרתי לי חדר אצל זקנה ברמת גן, ומאז ועד עתה ראיתי אותם, את אבא ואמא שלי, רק עוד פעמיים. ולא שלא רציתי. ועכשיו כבר מאוחר מדי. כבר מזמן מאוחר מדי.

מראשית ימי התיכון אני לא זוכרת הרבה. זו לא היתה תקופה טובה במיוחד ולא רעה במיוחד. הייתי תלמידה טובה, אפילו טובה מאוד. דיכאתי לגמרי את הצורך להגיד את דעותי, לפעול לטובת עניינים או נגדם, להשפיע במשהו על החיים שלי ושל אחרים. השתלבתי כמידת הבנתי. במחברות ששמרתי מאז כתבתי את אהבותי ושנאותי, את כעסי וכאבי, שום דבר לא שונה מכל מתבגרת אחרת. לא היה לי האומץ להציע לעולם שום דבר ולחטוף תגובות משפילות. עשיתי כמיטב יכולתי להיות כמו כולן. התלבשתי כמותן, הסתרקתי כמותן, רקדתי, פלירטטתי, פתחתי רגליים, עישנתי, שתיתי. לפעמים אפילו נהניתי. כולן בקיבוץ פתחו רגליים. בקיבוץ ככה דיברו. היא פותחת רגליים, היא לא פותחת. ולא רק כשם גנאי למי שהרגליים שלה פתוחות יותר מאחרות, אלא אפילו על נשים נשואות היו אומרים, "אם היא היתה פותחת רגליים לבעלה, הוא לא היה צריך ללכת לחפש." אבל במיוחד בחדרי הנוער היו הבנות מתאמנות על פתיחת רגליים, לא היה אפשר אחרת. הנערים היו עושים את המוות למי שניסתה להתחסד ולמנוע מהם את מה שהיה מגיע להם בתוקף היותם הבנים בקבוצה. כמעט שלא היו סרבניות מצפון אצלנו, ואני בטח לא הייתי מעזה לסרב לביטוי היחיד של הכרה בי ובנוכחותי. רציתי, כל כך רציתי לא להיות זקוקה לזה, לא להיות כמהה לקשר עם אף אחד, להיות מעל הדברים האלה, מעל ליצורים הנחותים האלה, ולא הצלחתי. שתיתי מה שצריך כדי לא להיות לגמרי מודעת למעשי והתייחסתי לזה כאל חלק מהמטלות שבאות עם הגיל בקיבוץ. מגיל שש־עשרה פותחים רגליים בקיבוץ שלנו ועובדים בחליבה. כל הזמן חיכיתי לרגע שאוכל להשאיר את כל הבינוניות הזאת מאחורי ואצא לכבוש את העולם. מחוץ לקיבוץ יש מקום לאנשים כמוני, מיוחדים, שרוצים לעשות משהו עם החיים שלהם. להשפיע על החיים של אנשים, להילחם למען צדק אמיתי. בלה בלה בלה.

לא קיבלו אותי לצבא. קיבלתי זימון, תאריך, שעה, מקום. התייצבתי בדיוק בשעה היעודה ובמקום הנכון, עברתי בדיקות רפואיות, עניתי על כל השאלות בכנות ובישירות, לא הסתרתי דבר, לא היה לי מה להסתיר, וכשנשאלתי מה לדעתי אני יכולה לעשות בצבא או מה אני רוצה, השבתי שאין לי מושג, לא, לא חשבתי על זה קודם, לא, אני ממש לא מסוגלת לחשוב על כלום, לא, אין לי עם מי להתייעץ, לא, באמת אני לא מכירה אף אחד שהיה בצבא. לא, חברים שלי לא סיפרו לי לאן הם מתגייסים. לא, אין לי חברות. בכלל. כן, בכלל. מה, הייתי צריכה לשקר? כמה שבועות אחר כך קיבלתי מכתב מנומס מהצבא, הם מצאו אותי "בלתי מתאימה", תודה ובהצלחה. שמחתי מאוד. חשבתי שהצבא ואני באמת לא מתאימים, אבל אילו הם היו מוצאים שאני מתאימה, גם לא הייתי מתנגדת. ואולי אם הייתי מתגייסת כמו כולן, הייתי בריאה. ואולי הייתי עוד יותר חולה. אין לדעת. בכל אופן באותה השעה שמחתי.

גייסו אותי להיות פקידה של איזה סרן. את הטירונות עברתי בהתלהבות. הדבר היחיד שהיה קשה, כמובן, זה כל עניין המשמעת. כולנו קיטרנו על המפקדות המטומטמות שבאזרחות לא שוות את הציפורן בזרת שלנו, שמרשות לעצמן פה לקרוע אותנו רק בגלל ותק של ארבעה חודשים יותר מאיתנו. אבל עברתי את זה בלי שום בעיה מפני שציפיתי לשיבוץ מאתגר ומרגש אחרי הטירונות. בטח ישימו אותי במודיעין, אם לא בלשכת הרמטכ"ל. לפחות. הרי הם עשו לנו מבחנים פסיכוטכניים, ראיינו אותי ואמרתי בפירוש שאני רוצה לשרת שירות משמעותי, אמרתי מודיעין, אמרתי מטכ"ל, אמרתי הכול ברור מאוד. הייתי בטוחה שסוף־סוף, מחוץ לקיבוץ, מישהו כבר יכיר בערכי. המישהו הזה שיבץ אותי להיות פקידה בלשכה של מישהו במפקדה של הגדוד בדרום. אם לא הייתי נאספת בטרמפ כמה חודשים אחרי זה מהקיבוץ לעיר ומתחתנת תכף ומיד, מי יודע איך זה היה נגמר.

יש הבדל גדול בין מה שאני זוכרת לבין מה שאני יודעת. יש גם רגשות שאני זוכרת ויש רגשות שאני מרגישה עכשיו לגבי מה שהיה אז, רק בגלל מה שאני יודעת. מה שאני זוכרת זה לא שהיתה לי ילדות אומללה, לפעמים אני זוכרת אפילו שהיתה לי ילדות מאושרת. ילדה אחת, זוג הורים. החשבתי את עצמי מרכז עולמם. היום זה מבלבל מאוד, והדמעות שנדחפות לי מהעיניים בכל פעם שאני נזכרת, ונושרות על הדף עכשיו ומכתימות אותו בשלולית דיו כחולה, הן מפני שאני כבר יודעת שהזיכרונות שלי לא נכונים, כמה מהם אני גם כבר יודעת שהמצאתי, אני לא יודעת מתי ולמה ואיזה היו ואיזה לא. אבל אז, לפי מה שאני בדרך כלל זוכרת, הייתי ילדה עליזה ושמחה, מרגישה בהחלט שהעולם כולו סובב סביבה. עובדה, זה מה שההורים שלה אמרו לה כל הזמן. וכשהם אמרו עולם, הם בהחלט התכוונו לזה. "מכל הילדים בעולם, רק את מסובבת את העולם סביבך." או שמה שהם אמרו היה שרק אני מסתובבת מסביב לעולם. אולי הדמעות הן על כך שאני לא באמת זוכרת כלום. רק הלב זוכר, ואולי בגלל זה גם כשאני נזכרת בדברים טובים, הוא בוכה.

אני מתגעגעת לאמלי. אני מרגישה שאני לא מכירה אותה מספיק. דבר אחד אני יודעת בוודאות, אף אחד אף פעם לא חיבק או נישק אותה. לפעמים להורים שלה היה מצב רוח טוב, ובזיכרונות אני יכולה לראות אותם צוחקים ומשתוללים, בדיוק כמו הרבה הורים אחרים עם הילדים שלהם, אבל אני לא בטוחה שהם באמת צחקו והשתוללו עם אמלי. עכשיו נדמה לי שהם צחקו והשתוללו ואמלי ניסתה להיות חלק מהשמחה הזאת. גם היא צחקה וגם היא השתוללה, אבל לצדם, לא איתם. ואולי לאמלי זה הרגיש טוב מאוד, אולי זה היה לה בסדר, רק לי, לעמליה, זה נראה עצוב. בכל מקרה, בכל הזיכרונות שלי אני לא מוצאת אפילו זיכרון אחד שבו מישהו חיבק את אמלי או נישק אותה.

ולכן, כמעט בכל פעם שחיבקתי אחד מילדי, הרגשתי שאני מחבקת גם אותה, מאמצת אותה אל לבי, לוחשת מילים של עידוד ונחמה. עד שחיבקו אותי ילדי, כאילו לא חובקתי מעולם.

כל הזמן ניסיתי לחבק את ההורים שלי. לא יודעת מה זה היה שלא הרפיתי מהם וניסיתי לכרוך את ידי הקטנות סביב צווארם או גופם וריפדתי את פניהם בנשיקות מתחנחנות. הם לא סילקו אותי מעליהם ולא גיחכו ולא לעגו, רק גופם היה מתקשח, ידיהם לא הצליחו לחבק ברכות המתבקשת אלא רק לטפוח על כתפי ולחכות שאניח להם. ולמרות שהדבר חזר על עצמו שוב ושוב והיה לי לא נעים, לא הפסקתי עם זה, ובכל פעם שנפגשנו, מאז שהייתי ילדה ועד שבגרתי מאוד, הייתי מחבקת אותם בציפייה למענה רך ומנשקת אותם בכמיהה. כל מה שקיבלתי היה טפיחות מהירות על השכם.

עם הילדים שלי עשיתי עניין שלם מחיבוקים. זה לא בא לי טבעי, ולכן הייתי צריכה להכריח את עצמי שלא להיות כמו אמא שלי, ואפילו לא כמו אבא שלי. חיבקתי אותם המון, כשהיו תינוקות ופעוטות לפחות שלוש פעמים ביום, מוחצת אותם אל גופי ומנשקת אותם על שתי הלחיים. כל כך הרבה חיבקתי ונישקתי אותם עד שלהם לא היה בכך שום צורך. הם לא באו לחבק ולהתחבק, ובגיל מסוים עצרו אותי עם היד ואמרו די. הם היו אז בערך בני חמש ושש, ומאז חדלתי כמעט לחלוטין מלגעת בהם. טעם העלבון ההוא לא פג. להפך, רק נוסף עליו עלבון חדש.

אף פעם לא התלוננתי. על כלום. על מה היה לי להתלונן? ויותר ממה שאני זוכרת מה הרגשתי בעצמי, אני זוכרת מה אמרו לי הורי שאני צריכה להרגיש. משפטי שאלה שהתחילו תמיד ב"מי עוד כמוך" והמשיכו בתיאור חיי האלף לילה ולילה שזכיתי להם יום ביומו. מי עוד כמוני זכה בילדותו לבלות את כל סופי השבוע שלו בצפייה בקרקסים שונים ומשונים, מי עוד כמוני צפה בכל תיאטרוני הרחוב הידועים, מי עוד כמוני עלה וירד על מתקנים בלונה פארקים ענקיים, מי עוד שמע תזמורות ומקהלות, ראה סרטים, זלל גלידות ושאר ממתקים ומאכלים שעדיין ממלאים את פי רוק, אפילו עכשיו. וכל זה כשידי הימנית אחוזה בידו האיתנה של אבי ושמאל שלי בידה הרכה של אמא, ומעל ראשי הם מחליפים מילים בשפה לא מוכרת לי וצוחקים צחוק גדול. אושר גדול מזה? אפילו לא חלמתי שאפשר.

אמלי לא ידעה שהיא לא מחובקת. זאת אומרת אני, עמליה, לא ידעתי אז שאיני מחובקת. לא ידעתי כלום על חיבוקים. ואם ידעתי, איני זוכרת שידעתי. אמא שלי לא חיבקה אותי, אבא שלי לא חיבק אותי, אמא שלי לא חיבקה את אבא שלי והוא אותה גם לא, המטפלות שלי מיהרו להניח צלחות עמוסות אוכל על השולחן ולפנות אותן כשסיימתי ללקק את קרקעיתן ומעולם לא נגעו בי ולא דיברו איתי. גם אם אני טועה ומישהו פעם כן חיבק אותה, אני לא זוכרת את זה. את אמלי אני מתכוונת. רק כשחיבקתי וחובקתי על ידי ילדַי, חיבוקים שהם חיבוקים רק בשביל החיבוק, בשביל האהבה, בשביל הצורך להרגיש ולהריח את הזולת שהוא הילד שלי, רק אז התעוררה בי אמלי וקראה לי לחבק גם אותה. ואיך יכולתי להסביר לילדי את הבכי בכל חיבוק? כמה פעמים יכולתי לומר להם, "אלו דמעות של שמחה, מפני שאני כל כך מאושרת בך, מההתרגשות." בסוף סירבו להיחבק על ידי ולחבק אותי. מה הם צריכים את האושר הבכייני הזה. וכשכבר לא היה לי את מי לחבק, איבדתי שוב את אמלי הקטנה. אבל נצרתי את החיבוקים שלהם עמוק בגוף, אפילו יותר מאשר את חיבוקיו החמים והמחממים של עלי. עלי היה מחבק מתי שרק היה אפשר, ואפילו כשלא היה אפשר, הרגשתי שהוא היה מחבק אילו היה יכול, הרצון שלו היה חיבוק מספק בשבילי. ובכל זאת החיבוקים של הילדים היו דבר אחר לגמרי.

בכלל עשיתי עניין גדול מחיבוקים ומנשיקות, יותר מחיבוקים מאשר מנשיקות. משום־מה נתקע בי הרעיון שחיבוק טוב שווה יותר מכל מגע אחר. עד החתונה נהניתי לא רק מסקס מסוג חדש איתו, כזה שגם לי יש בו עניין גדול, מתגעגע ומצפה, אלא גם מחיבוקים לא רעים בכלל. כאלה שמפוקקים את העצמות. הייתי אומרת לו, יאללה תביא חיבוק, והוא היה מביא. ועוד איך מביא, עד שצעקתי מכאב מתפנק. עם הנערים בקיבוץ ועם הסרן ההוא שהייתי הפקידה שלו לא התחבקתי, זה נראָה לי לא הולם. מילא לתת להם מה שהם רצו, אבל חיבוקים הם משהו שאני רוצה, ואיתם לא רציתי. תמיד הרגשתי שחיבוקים הם שיא האינטימיות, בחיבוקים אפשר להרגיש את העניין האמיתי של בן הזוג. עד היום אני מרגישה ככה. היום אני גם יודעת שחיבוקים מפרקי עצמות הם לא חיבוקים טובים מי יודע מה, אבל אז, במסגרת האינפנטיליות הכללית, החיבוקים האלה היו סוג של אושר.

עד לפני שנה היו לי חמש־עשרה שנים של חיבוקים שאין לתאר. אילו הייתי כותבת פעם סצנות של חיבוק, הייתי יורדת לאותם פרטי פרטים של החיבוקים שזכיתי להם אז. חיבקתי וחובקתי, וזה היה הרבה יותר מרגיע ומנחם מכל דבר אחר שאפשר לחשוב עליו. כבר לא הייתי צריכה להגיד "תביא חיבוק." לו לא הייתי צריכה להגיד כלום, בכלל. הוא לקח את הזמן להכיר אותי ביסודיות. שלוש שנים מתוך החמש־עשרה שלנו יחד, כל מה שנגענו היה חיבוקים. בהתחלה ידידותיים כאלה, בשלום ובלהתראות, ואחר כך יותר משמעותיים של "אני צריכה רק להניח את הראש על מישהו רגע", והרגעים הפכו ארוכים והראש שהונח על הכתף או על החזה התחפר לעומק ונדבק, וכפות הידיים היבשות שלו, חמות בחורף וקרירות בקיץ, מצאו את הנקודות הנכונות בשכמות ללחוץ עליהן, לעסות אותן, לשחרר ממני אנחות של הנאה מופתעת, ובסוף גם מחבקות ומקיפות, כמה שרק יש צורך עד שאני מרגישה שמיציתי ואני יכולה להינתק עד הפעם הבאה. זה כל מה שהייתי צריכה. מי צריך יותר מזה? בין הידיים שלו הייתי במקום הכי בטוח ושלֵו בעולם. יום שלא חובקתי וחיבקתי היה יום שהגוף כאב לי, שהגב נתפס לי, שלא נרדמתי, שאכלתי כמו בולמית. יום בלי חיבוק היה יום מאוד לא טוב.

כבר חושך בחוץ, לא שמתי לב שאני כותבת מעט כל כך בזמן כה רב. מן הסתם הולכות לי שעות לאיבוד בלי שאשים לב. אני צריכה להתרכז. כל כך הרבה עוד יש לספר בכל כך מעט זמן. תכף אכין לי כוס תה עם משהו לאכול, מרגע שהתעוררתי עוד לא בא דבר אל פי. חשבתי שרק אכתוב כמה דברים דחופים ואחר כך אוכל ואשתה, ולא שמתי לב איך חלף הזמן. ואני רעבה וצמאה.

בין הדברים שאיני זוכרת מילדותי, מה אכלתי. מי הכין לי לאכול. מה היו האפשרויות. בסופי שבוע אכלנו "בחוץ", אף פעם לא בבית, אבל בימים סתם של אמצע השבוע לא עולה באפי ריח כלשהו, לא טעם ולא כלום. לא זוכרת שום דבר שקשור באוכל. בחיטוטים שכבר עשיתי בזיכרונות המוקדמים הצלחתי להוציא משהו בהקשר זה, אבל במרוצת הזמן הם שוב אבדו לי ואני לא קושרת אוכל עם שום זיכרון אחר, לא טעם ולא ריח. ברור שאכלתי, והרבה, כי אותה תמונה אומללה מיום ההולדת בניירובי לא משאירה שום מקום לספק, הייתי ילדה שמנה. מאוד שמנה. מאוד מאוד מאוד. עוד דבר ברור מאוד, שמרגע שהגעתי לישראל ירדתי במהירות במשקל, ובקיץ אחד לפני שהתחלתי ללמוד בתיכון איבדתי ממשקלי יותר משלושים קילו. אף פעם לא היה בבית מה לאכול, סופי השבוע כבר לא היו עתירי גלידות, פיצות ומטעמים בכלל, ולא התפתח בי צורך לתור אחרי מזון. באותו יום מבדקים לקראת הצבא נרשם לי בטופס הרפואי "סובלת מתת־תזונה ומרזון קיצוני". מעניין שפתאום נזכרתי בזה.

במפקדה לימדה אותי מישהי לדחוף שתי אצבעות לגרון ולהקיא. היא לא היתה שמנה, אני לא הייתי שמנה, ובכל זאת אחרי כל ארוחה, או עוגה עם קפה, דחפנו שתי אצבעות. מאז היחסים שלי עם אוכל לא מאוד מורכבים. אני אוהבת לאכול, אני מרשה לעצמי לאכול, ואני יכולה להיפטר מזה אם אני רוצה. והרבה פעמים אני רוצה. בשביל מה להיות שמנה? להיות שמנה זו אומללות מיותרת. אני מכירה את האגדות על השמנים המאושרים, המצחיקים, טובי הלב. במציאות שמנים הם אנשים אומללים, אין להם שום סיבה לצחוק ובטח לא להיות טובי לב. אני לא מאלה שחושבים שזה הכול עניין של כוח רצון ואם הם רק היו רוצים או מתאמצים הם היו רזים. לא, להיות שמן זה גורל. עודף של חמישה עד שבעה קילו הוא לא העניין, אף שעל עצמי הקפדתי שלי לא יהיו עודפים כלל, עודף כזה לא הופך אף אחת לשמנה, אבל כשמדובר בעשרות קילו, זה כבר משהו אחר לגמרי. והרי ידוע שהקילו הראשון סוחב אחריו את כל השאר. אומללות אוהבת חברה, גם שומנים עודפים אוהבים סביבם עוד.

אמא שלי היתה שמנה כל כך שתמיד חששתי שהיא עלולה ליפול על אבא שלי ולהרוג אותו. אבא שלי היה רזה, עוד יותר משהיא היתה שמנה. כיוון שלא ידעתי על איזה צד גנטי נפלתי, מנעתי מעצמי בילדותי אכילה. לא הייתי יכולה לעמוד מול אוכל ולא לאכול, לכן נמנעתי כמעט לגמרי מלהשתתף בארוחות ובמסיבות. כל דבר קטן שהכנסתי לפה לווה אצלי בהרגשה שהנה, הנה, אני עוד רגע נראית כמו אמא שלי. השתחררתי מזה לגמרי כשלמדתי להקיא. איזה כיף זה היה בהתחלה. איזה שחרור. גם לאכול וגם לא להעלות גרם. רווח כפול. סרטן הגרון שבולמיות סובלות ממנו במיוחד נראה לי כמו איום לא רלוונטי, אני, הרי, לא בולמית.

בשביל מי ובשביל מה אני שומרת את הגוף שלי ככה כל השנים, אין לי מושג. מהניסיון הלא קצר שלי אני לא יכולה לומר שלגברים זה משנה אם יש עלייך חמישה או עשרה קילו יותר או פחות. מספיק שאת גמישה כדי צורכם. לנשים אחרות אכפת ועוד איך. מישהי נכנסת לחדר, כל הנשים יבדקו אותה לפי קריטריון אחד בלבד. היא יותר רזה ממני? אם כן, ברור שהיא זונה. אם לא, יש מצב לקבלת פנים חמה. מה נשמע? איפה היית? את נראית נפלא! מה זה, ירדת במשקל? למרבה הצער פחדתי יותר ממה שנשים יגידו עלי מאשר ממה שגברים יחשבו. לכן הייתי חייבת לשמור על איזון מדויק בין להיות רזה, כמובן, ללהיות לא יותר מדי רזה. שגם אז יש סכנה שידברו בי רעות. היא כל כך רזה, ממש נראה שהיא אוכלת את עצמה, נו, טוב, לא מפתיע. אז שמרתי להיות בדיוק בסדר, בדיוק כמו שצריך כדי שלאף אחד לא יהיה שום דבר להגיד עלי.

אפילו את החדר שלי אני לא זוכרת. לא שהיה חדר אחד מסוים, אבל אף חדר איני זוכרת. האם היה לי חדר משלי באיזה מקום? האם גרתי באותו החדר איתם? איני זוכרת מיטה, לא שלי ולא שלהם, ואיני זוכרת אם חלמתי חלומות ביעותים או משמחים. ולמי סיפרתי מה חלמתי, ומי היה שם בכלל בבוקר כשקמתי, ולקח אותי לגן, או לבית ספר, ומי היה זה שלקח אותי למורה לפסנתר? את המורים שלי לפסנתר אני דווקא זוכרת. את כולם, או כך לפחות נדמה לי. שניים אני בטח זוכרת. מורה אחד ומורה אחת. האחד ההוא ניגן בשתי האצבעות היחידות שהיו לו, בכל יד, יותר מהר ממני עם כל עשר אצבעותי הקטנות. לא שזה חשוב, אבל אני זוכרת איך בסוף כל שיעור ביקשתי ממנו לנגן לי שוב בשתי אצבעות וכמה בכיתי כשנודע לי ששוב אנחנו עוברים ועלי להיפרד מהמורה הזקן, כהה העור, שלימד אותי בשתי אצבעות בכל יד ג'אז מהו.

לפעמים אני כן נזכרת במשהו, בשלכת כתומה שהיה אפשר לראות מן המזרן שישנתי עליו, מבעד לדלת המטבח השקופה. מצע עלים בגוני אש ועליו ציפורים מנתרות. אבל אני לא יודעת איפה זה היה, מה פתאום ישנתי על מזרן במטבח, איני שומעת צלילים מתלווים לזיכרון הזה. רק יופי פתאומי שמבליח, ואפילו איני יודעת בוודאות שמדובר בזיכרון ולא בדמיון.

הבית שלנו נראה כאילו בכל רגע עומדים להיכנס לפה חמישים אורחים. סלון ענקי, שולחן אוכל דיפלומטי וסביבו שמונה־עשר כיסאות, פינות ישיבה כאלו ופינות אחרות, מטבח גרמני מרשים ביותר, וכל המרחב מרופד בשטיחים ובפרקטים. גם כשכבר ידעתי שמדובר בפיקציה, שהבית הזה לא יראה אורחים ושאני מנציחה פה רק את הפנטזיות הקדומות שלי על בית חם ופתוח, גם אז הייתי מוכרחה להמשיך לקנות חפצי נוי, פריט ריהוט מיוחד וכלי הגשה יוצאי דופן, לא יכולתי לחדול, עד שעבר די זמן והכול העלה אבק והפך פתטי. אני לא לגמרי אחראית לכל זה, גם העורך דין חשב כנראה שהוא יארח פה את בני מינו, עורכי הדין, ומדי פעם היה מחליף כורסת עור אחת באחרת, גדולה ומרשימה ממנה. מערכות של מוזיקה וצפייה בטלוויזיה החליפו זו את זו בקצב התפתחות השוק, מטלוויזיה פשוטה לגדולה, לשטוחה, למסך ענקי וכן הלאה, כל החידושים והשכלולים, שחס וחלילה לא יקרה שמישהו יבוא באופן בלתי צפוי וימצא אותו עם ציוד ישן. אם הוא אומר במשרד שיש לו מערכת קולנוע ביתית כזו וכזו, הוא לא יכול שלא תהיה בבית המערכת הזאת בדיוק. וכמו שהוא מחליף את המכונית שלו בדיוק כל שמונה־עשר חודשים לדגם החדש והמתקדם יותר, כך הוא מחליף את כל הציוד האלקטרוני בבית. ואף על פי כן, כל זה נראה לי עדיף בהרבה על הבית של הורי ועל בית הילדים. העליבות, כמו ההתפארות הריקה, לא תרמה לאווירה חמה וביתית, אלא הדגישה את הקור, את האין, את מה שצריך להיות ולא יהיה.

לא כולם בקיבוץ היו סגפנים כמו הורי. לא אצל כולם חדר ההורים היה כל כך קטן וכל כך עלוב. הם גם לא שיווקו את הסגפנות בצורה אטרקטיבית, אלא במין קמצנות רגשית. אצלם, כמו אצלנו, העטיפה נועדה להסתיר את מה שלא רצינו שיראו. מה זה היה שהורי לא רצו שיראו, לא היה לי מושג, הם הסתירו טוב כל כך, עד שגם אני לא ידעתי מה.

נראה שהתחלתי לדבר וללכת בגיל מאוחר. "היית ילדה מפגרת. שמנה ומפגרת," אמא שלי אמרה כשנסעתי אליה לפני החתונה, כשגיליתי שאני בהיריון. "דיברת מפגרת, הלכת מפגרת, הכול עשית מאוחר יותר ממה שצריך." הייתי בת תשע־עשרה כמעט והיא עדיין היתה מאוכזבת מכל זה. זה לא רק מה שהיא אמרה, זה גם איך שהיא אמרה את זה. "היית לגמרי ריטרדד. אבא שלך חשב שאין לך סיכוי בכלל." זו היתה הזדמנות בשבילה לעקוץ את אבא שלי, או שזו היתה האמת כפשוטה. לא יודעת. למדתי מזה ששניהם חשבו, לפחות בהתחלה, שריטרדד זה סוג של פיגור התפתחותי, והזיכרון שלי בעניין הזה היה אמיתי. המילה "ריטרדד" מהדהדת בי כמעט בכל זיכרון מהתקופה ההיא. ולא כמילה סתמית, אלא כגינוי ממש. כקללה. "אני אומר לך, הילדה הזאת היא לגמרי ריטרדד."

היום כבר ידוע שריבוי שפות מקשה על ילדים. אף שידברו בשתי שפות או יותר לבסוף, יתקשו בהתחלה ויפגרו בפיתוח השפה. ייתכן שזו היתה הבעיה וייתכן שלא, אני אפילו לא זוכרת את האכזבה שלהם, ושום תסכול איני זוכרת מצדי. הייתי קטנה מדי וכאמור גם מרוצה לגמרי מחיי. גם הילדים שלנו דיברו יחסית באיחור, רובם, במיוחד הגדולים. עלי אמר שזה מפני שאני מדברת איתם בשבע שפות והביא לי ספר על התפתחות ילדים להוכיח את טענתו. עד שהוא אמר את זה אפילו לא שמתי לב. או שהוא אמר שזה מפני שאני לא מדברת איתם בכלל, ועל זה התפלאתי, כי חשבתי שדיברתי איתם בכל השפות שידעתי. אני לא זוכרת. בספר, כמו בהרבה ספרים פסיכולוגיים שהוא היה מביא לי, לא היה כתוב שום דבר חד־משמעי. לא טוב הרבה שפות, לא טוב לא לדבר בכלל. אבל אם בבית מדברים הרבה שפות, צריך להביא בחשבון משהו, ואם ההורים לא מדברים צריך להביא בחשבון משהו אחר. בכל מקרה צריך להביא משהו בחשבון כשיש ילדים. הקטנים יותר, בכל אופן, כבר התפתחו בהתאם לגילם ודיברו מוקדם והרבה. עלי אמר שזה בעיקר מפני שהילדים הגדולים דיברו איתם ועל ידם, והבית, באופן כללי, כבר היה מלא דיבור. או שהאחות בטיפת חלב אמרה לעלי את זה. גם את זה אני לא זוכרת.

עכשיו אני קצת מתוסכלת. דווקא עכשיו. יש פער גדול בין דברים הנעלמים בגלל המחלה ובין החורים השחורים האלה מילדותי. למה שכחתי? למה אני לא יכולה לזכור אפילו חדר אחד? בובה היתה לי? לא יודעת. כלב מחמד? לא יודעת. אהבתי חיות? פחדתי מכלבים? ילד או ילדה, מאיזשהו מקום שחיינו בו, שהתחברו איתי? לא זוכרת. למה? למה אני לא זוכרת? מהביקור ההוא אצל אמא שלי לא למדתי שום דבר טוב על עצמי. כל מה שהיה לה להגיד עלי הוא שהייתי מפגרת שמנה, והיא גם הוכיחה את זה בכל מיני דוגמאות שבכלל שכחתי. ביקשתי ממנה לספר לי איזו ילדה הייתי, וקיוויתי גם ללמוד ממנה איזו אמא היא היתה, איזו אמא אני אהיה, וכל מה שהיה לה לספר לי היה דברים רעים. כל מה שלא הייתי, כל מה שלא עשיתי, מה שהם לא היו ומה שהם לא עשו בגללי. אז לא ידעתי אם זה מפני שהיא כל כך כועסת עכשיו על אבא שלי, או שזה באמת כל מה שהיא זוכרת, או כל מה שהיה. לא היו דברים טובים. בכלל. ורציתי להפסיק את הדיבור שלה, ולא הצלחתי. ורציתי להגיד לה, הנה, אמא, תראי אותי עכשיו. תראי כמה אני רזה, וכמה אני יפה, והצלחתי ללמוד, ואני מתחתנת עם עלי, ואני בהיריון. ולא אמרתי שום דבר.

פעם הבאתי הביתה כלבלב שמצאתי ברחוב. הוא היה מלוכלך נורא והכנסתי אותו לאמבטיה של הילדים והשארתי אותו שם. אחר כך נרדמתי. כשעלי הגיע הביתה עם הילדים, הוא עטף את הכלבלב המסכן בסדין ישן ולקח אותו.

כשהגדול כבר היה בן שש, הציעה לי הגננת שלו לשקול שוב את המעבר לכיתה א'. עוד שנה בגן יכולה לעשות לו רק טוב. הפער בין הקוגניציה לעולם הרגש שלו משמעותי, והיא לא ממליצה על דחיפה קדימה. ממילא הוא צעיר יחסית. התקשרתי להתייעץ עם הסמכות הפדגוגית העליונה מהקיבוץ, והיא אמרה בביטחון, "גם עלייך אמרו שעוד שנה בגן תעשה לך טוב מבחינה רגשית ואני התנגדתי. מה פתאום ילדה תבלה בגן עד גיל שבע?" הזכרתי לה שאותי היא דחפה לכיתה א' כשהייתי בת חמש וחודשיים, והיא אמרה שהיא לא יודעת מאיפה אני ממציאה את כל הדברים האלה ויש לי בעיה גדולה עם זיכרונות הילדות שלי, ותמיד אני מאשימה אותה בדברים שלא היו ושאני אעשה מה שאני רוצה. רציתי לנסות למנוע מהבן שלי את הבעיות הרגשיות שיש לי והשארתי אותו בגן. לכיתה א' הוא יכול לעלות כשיהיה בן שש ושמונה חודשים. שום דבר רע לא יקרה. אם את לא עושה מה שאני אומרת לך, אז בשביל מה את שואלת אותי, התלוננה, את תמיד עשית רק מה שאת רוצה, לדבר איתך זה כמו לדבר לקיר.

עלי ידע הכי טוב מה טוב לילדים. הוא קרא איתי בספרים מה כדאי להורים לעשות ומה לא כדאי, על קנאה בין אחים, על מריבות, על פיתוח הערכה עצמית אצל ילדים, על מתי ילדים צריכים להתחיל לאכול מוצקים ואיך להלביש אותם ככה שלא יהיה להם קר מדי או חם מדי. חברים שלו היו מתקשרים אליו לשאול שאלות. אפילו הרבנית היתה שולחת אליו בחורים כדי שילמד אותם לפני הלידה הראשונה מה שהם צריכים לדעת. עלי גם היה טוב לילדים. היתה לו סבלנות, היה לו חיוך קבוע בבוקר, כי הכי חשוב לילדים להתחיל את היום בשמחה ובנחת, והיו לו רק דברים טובים ומעודדים להגיד להם. הוא מעולם לא צעק, לא כעס ולא נזף בהם. גם כשהיה מאוד עייף, ואני יכולתי לדעת כשהוא עייף, כי העין השמאלית שלו נעצמה ברובה ונשמטה, לא דחק בהם לעזוב אותו וללכת לעשות דברים אחרים.

פעם אחת ראיתי אותו בוכה בלילה, כשהניה'לה היתה מאוד חולה. או טובה'לה. זה היה אחרי שעוד ילדים היו חולים, והקיאו כל הזמן והיה להם חום גבוה, וגם עלי היה חולה, וביום שהיה נדמה לנו שכולם הבריאו, טובה'לה הקיאה לפני השינה ועלה לה החום. הוא התקשר לאמא שלו לבקש עצה או עזרה והיא טרקה לו את הטלפון. אבל חוץ מהפעם הזאת הוא תמיד היה יודע מה כל ילד צריך, מה מתאים לו ומי המלמד הכי טוב בשבילו. גם בעניינים של הבנות הוא הבין ורשם אותן לבתי ספר ולסמינרים הטובים. כשהייתי בבית הוא השתדל להסביר לי כל דבר שעשה. לפעמים אפילו שאל אותי מה דעתי. לא היתה לי דעה חוץ מהדעה שעלי יודע הכי טוב וזה בסדר גמור. אהבתי כשכל הילדים הלכו בבוקר ועלי היה נשאר איתי לבד. הוא סידר את הבית, שטף את הכלים, טיאטא את הרצפה, תלה כביסה, וכל הזמן דיבר אלי. אמר לי כמה הוא שמח שאני בבית, שעוד מעט שרה'לה תתחתן, שהציעו לה שידוך מצוין, הכי טוב שאפשר. רציתי לשאול אותו בת כמה היא, כבר היתה לה בת־מצווה? והוא אמר שהרב אומר שזה טוב מאוד לחתן את הבנות לפני הסמינר, כשהן בנות שבע־עשרה. אחר כך הוא אמר שעכשיו בעזרת ה' יהיו עוד הרבה שמחות, אבל אני הרגשתי שהלב שלי בוכה. על שרה'לה. אל תבכי, עמליה, אל תבכי, שמחות זה טוב, זה טוב. כל כך אהבתי את עלי. כל כך אני אוהבת אותו. איך הוא הפסיד את כל החיים שלו בגללי.

רק על דבר אחד עלי לא היה יכול לוותר, על ילדים. כמה פעמים שהאחיות בטיפת חלב הסבירו לו ש"כדאי למנוע," או "לכל הפחות לחכות יותר," ושהרבנים היום מתירים במקרים מיוחדים. הן התכוונו אלי כשהן אמרו מקרים מיוחדים. אבל עלי לא שם לב למה שאמרו לו, הוא לא שאל רבנים ולא רצה למנוע שום דבר.

דווקא אני לפעמים רציתי שהוא יעשה משהו שלא אהיה שוב ושוב ושוב בהיריון. זה היה לי מאוד קשה. אבל היום אני שמחה כפליים שלא אמרתי לו כלום. פעם אחת על זה שהוא היה כל כך טוב אלי בלילות שאחרי הטבילה. לא הייתי יכולה לוותר על הלילות האלה בשום אופן. לפעמים הצמדתי את המיטות שלנו בימים שהוא הפריד אותן, כדי שגם הלילה הוא יבוא אלי, אפילו שהרגשתי שזה עלול לגרום לעוד היריון. הלילות עם עלי היו הזמנים היחידים שהרגשתי בהם כמעט בריאה.

ופעם שנייה אני שמחה על זה היום בגלל האהבה של הילדים. בגלל החיבוקים שלהם, הליטופים, הנשיקות, הדברים שהם מספרים לי, הצחוק שהם צוחקים על ידי, הביקורים שלהם. אני לא תמיד מזהה את כולם, לא תמיד מכירה אותם, הרבה פעמים אני רוצה שקט, שילכו מפה, אבל בלב אני מרגישה שאני שמחה שהם אוהבים אותי כל כך ודואגים לי.

בין כל שאר התיאוריות שפיתחתי בנוגע אליו, גם חשבתי באיזשהו זמן שהוא הומו והומופוב. זה עוד היה בזמן שחיפשתי תשובות, בהתחלה, כשעוד הייתי כל כך צעירה ובהלם הגילוי. עוד לא ידעתי אז על העולם ועל גברים מה שאני יודעת היום. גם לא על נשים. אז חשבתי שאולי הוא הומו שמפחד מעצמו. לא יכול להיות גבר נורמלי עם כזה רעב לנשים. פשוט באמת לא יכול להיות, וזה לא משנה מאיפה באת ומה הרקע שלך, אלא אם אתה לא נורמלי. ואם הוא לא לא נורמלי אז הוא חולה, ואם הוא לא חולה, אז הוא הומו שצריך להוכיח לעצמו שהוא לא, כי הוא הומופוב, וכל העניין שלו בנשים הוא רק כדי להוכיח לעצמו שהוא לא.

עלי כמעט התעלף כשראה את חדרי הילדים בעיצובם החדש. כשנולד פישל־אפרים וצופפנו את ארבעת הבנים הגדולים במיטות קומות, הצטערתי שחדר הבנות נותר בריקנותו. רק שרה'לה שם בבדידותה. בבוקר מוקדם הלכתי לכולבו של שמשון לקנות פחיות צבע ומברשות. שמשון לא אמר כלום, מה אכפת לו. נתן מה שביקשתי, רשם מה שרשם, לקחתי והלכתי. כששרה'לה והבנים חזרו מבית הספר ומהחיידר הם נדהמו ממש, אך לא אמרו כלום. חדר הבנות היה מרוח בצבעי ורוד וסגול, וחדר הבנים משוח בצבעי ירוק כהה וכחול. בשעות הבוקר, כשהשמש נכנסה בחלונות והאירה את החדר, נראו הצבעים במיטבם, כשהילדים הגיעו בשעות אחר הצהריים כבר נטתה השמש למקום אחר והחדרים נראו לא טוב. אפילו בעינַי. לפחות הם יזכרו מה היה צבע החדר שלהם, אמרתי בלבי. אפילו לא עלה בדעתי לנסות להחזיר את המצב לקדמותו. עדיף צבע לא יפה על לא צבע בכלל. זיכרונות צריכים שיהיה בהם צבע. יומיים, או חודש, או שנה אחר כך, כשלא הייתי בבית, נכנסו כנראה בשקט כמה בחורים מהישיבה של עלי, רחצו את הקירות והחזירו שכבת צבע חיוורת לקירות. יותר לא דובר בבית על צבע החדרים. רק אני שמרתי את הדבר בלבי. הבנים היו בחדר הירוק־כחול, והבנות בחדר הוורוד־סגול. עד היום כך אני זוכרת את הבית ההוא. רק את חדר השינה לא הספקתי לצבוע, ופחית הצבע הכתום הוחזרה כפי הנראה לשמשון עם התשלום שהגיע לו, על ידי עלי.

כשהתחתנתי איתו חשבתי שזכיתי בהגרלה. שסוף־סוף מתחילים החיים שהבטחתי לעצמי. קצין קרבי יפה תואר בחופשת שחרור אסף אותי בטרמפ מהקיבוץ לעיר ונשאר. קצין, קרבי, יפה תואר, לכל פרט היתה משמעות גדולה. הוא מהטובים. מהמוצלחים. הוא בדיוק מה שמגיע לי. לא היה מחזר כובש וסוער כמותו. הוא היה כול־יכול. לקח אותי, הביא אותי, נתן לי, עשה לי, הצחיק אותי, והכול בקצב מסחרר, כל כך מסחרר עד שלא זכרתי מה שכבר ידעתי קודם. שכחתי אז את שידעתי בעומק הווייתי, שאני בלתי אהיבה בעליל, ונסחפתי להאמין בו ובאהבתו אותי. כמה קל להיסחף לתוך זה. כמה מעורר כמיהה וגעגוע לצורך בסיסי, ראשוני. גם היום, כשאני כבר יודעת כל מה שאני יודעת, קשה לי לוותר על האמון ההוא. עדיין אני נאחזת באהבה ההיא ובאמיתיות שלה. בזכות אותה האהבה הרי השכחתי מעצמי את עצמי. לזמן־מה הייתי מאושרת. מאוהבת. רואה בעצמי את כל אותם הדברים שהוא ראה בי, או לפחות אמר לי שרואה בי. הייתי יפה, וחכמה, ומצחיקה, ומצליחה, ויכולה, וסקסית. הייתי האמא האולטימטיבית לילדים העתידיים שלו. הוא אמר ואני האמנתי. ובזכות זה לכמה שנים הייתי כל זה. יפה וחכמה ומצחיקה ומצליחה ויכולה וסקסית. ואמא אולטימטיבית לילדים שלו, אלה שהוא לא רצה וילדתי לו, ואלה שהוא לא ידע עליהם והפלתי.

זה לא הוא, זאת אני. אני שהתעלמתי מסימני אזהרה שהיו מפוזרים לאורך כל הדרך. לא סימנים קטנים, בלתי נראים, אלא תמרורי ענק. ולא ראיתי. היום אני כבר לא דנה את עצמי בחומרה, כי ככה זה כשמתאהבים, חלקים במוח מכבים את עצמם וחלקים אחרים יכולים להאיר את השמים בזיקוקי דינור של יום העצמאות. והיום אני גם לא מצטערת, מה יש לי להצטער. גמרתי עם כל ההלקאה העצמית והצער. לא קרה אצלנו משהו שלא קורה אצל כולם. שאם לא ככה, הסטטיסטיקה היתה כל כך לטובת המתגרשים? שלא לדבר על כל אלה שאין להם צורך לעשות אפילו את זה, כי זה סתם בזבוז משאבים ואנרגיות. כמונו. בדיוק.

הוא לא רצה ילדים. את זה הבנתי מאוחר מדי, כשכבר נולד הקטן והתברר מה שהתברר. אבל אילו הייתי מקשיבה למה שהוא דיבר, הייתי יכולה להבין את זה. הוא לא דיבר כמעט אף פעם על ההורים שלו, אבל כשכבר דיבר עליהם, זה תמיד היה בנוגע למספר הילדים שהם השריצו או המליטו. "הדבר הכי גרוע שהורים יכולים לעשות לילדים שלהם זה להוליד אותם," אמר בכל הזדמנות. אבל אני שמעתי ולא הקשבתי. זה הרי היה בדיוק ההפך ממה שאני תיכננתי. לא ממש אמרתי לעצמי שהוא ישנה את דעתו כשיהיו לנו ילדים, אבל זו היתה הנחה בלתי מודעת שבניתי עליה. על מה היה לי להתפלא אחר כך כשהוא טען שעשה מה שעשה מפני שאני בגדתי בו ובזוגיות שלנו כשילדתי את הילדים למרות רצונו?

רמזים כמו זה היו פזורים לכל אורך הדרך ובאשר לכל דבר. בכל מה שקשור לקריירה, לכסף, לבילויים, לתחביבים. לא היה בינינו שום מכנה משותף. כל מה שהוא רצה, אני רציתי בדיוק ההפך, כל מה שהיה חשוב לו היה ממש לא חשוב לי. אין לי את מי להאשים אלא את עצמי. הוא לא הונה אותי בשום דרך, להפך. הכול היה גלוי וידוע, אילו רק הייתי רוצה לגלות ולדעת.

והוא באמת אהב אותי. עד שהוא הפסיק, בערך אז, כשנולדו הילדים. אחר כך גם אני הפסקתי לאהוב אותו. ויום אחד התעוררתי וכבר שררה בינינו שנאה. הוא פשוט לא היה מסוגל להודות בזה, והתעקש כל השנים להמשיך לומר שהוא עדיין אוהב אותי, שהוא מתגעגע אלי. אבל אני ידעתי. אהבה כבר לא היתה שם. בכלל.

היום הגיעה רופאה לביקור. במחלה הזאת עושים כנראה ביקורי בית. מפחדים שהחולה לא ימצא את דרכו אל הרופא, או משהו כזה. רצתה לבדוק איך אני ישנה בלילה, אם הכדורים עוזרים לי, אם אני צריכה מרשם חדש. "מה זאת המחברת הזאת?" עניתי לה בחצי שקר, "דברים שאני כותבת לילדים שלי." "יופי! יופי!" היא אמרה, ולא פירטה מה יופי, למה יופי, ולא שלחה יד סקרנית לפשפש במה שלא שלה, כמו שעושה לפעמים אחות הלילה. הרופאה הסתכלה סביבה, על הקירות, על הרצפה, פתחה וסגרה את דלת המקרר, הציצה לשירותים. מי יודע מה ציפתה למצוא שם. לא היו לי כוח וחשק לברר איתה את הפלישה הזאת לפרטיות שלי. פשוט לא היה לי כוח. מרגע שהיא נכנסה בדלת הרגשתי שאני מאבדת את השמחה. בשביל מה באה זאתי להזכיר לי את המחלה ולהפריע לי בכתיבה. "כמה ילדים יש לך?" כאילו היא לא יודעת, הרי זה כתוב בתיק הסגול שהיא הביאה איתה. "אני חושבת ששבעה, אבל אני לא בטוחה." רציתי לראות איך תגיב. "שבעה, ואו, כל הכבוד." נראה לי שהיא הבינה שאני בודקת אותה, כמו שהיא בודקת אותי. "ואת השמות את זוכרת?" בטח שאני זוכרת, אבל אמרתי לה שלא את כולם. "יש לי גם נכדים." "נכדים? בגילך? כל כך צעירה וכבר סבתא?" נו, מה היה לי להגיד לה. יענקי, שרה'לה, שימי, פישל. זה מה שזכרתי להגיד לה. הרגשתי שהיא כבר מעייפת אותי וכל יום הכתיבה התקלקל לי. רק אנוח רגע, חשבתי כשהיא יצאה, ואחר כך אקום לכתוב. והנה כבר לילה. "הילדים לפעמים באים לבקר? בעלך?" הרופאה התרשמה שאני חיה כאן לבד, לא שאלתי למה, רק רציתי שתלך ושאוכל להמשיך לכתוב. "בטח, בטח, באים הרבה." ראיתי שהיא לא מאמינה לי. "את צריכה מישהו שיעזור לך? במקלחת? בארוחות?" היתה לה רשימת שאלות ארוכה מאוד והבנתי שהכי טוב לענות קצר. ולא להתרגז.

אהבתי את הרופאות שטיפלו בי. הן תמיד היו כל כך נחמדות. אדיבות, מנומסות. דואגות. הן כל כך רצו לעזור לי תמיד. זה היה חשוב להן. עכשיו לא היתה לי סבלנות אל הרופאה הזאת, וגם אף פעם לא ראיתי אותה קודם, אבל ידעתי שגם היא באה הנה לטובתי. היא שאלה אותי אם אני צריכה עוד תרופות בשביל לישון, ואם כואב לי משהו, ואם אני צריכה עוד תרופות בשביל משהו אחר, ואם בעלי והילדים באים לבקר אותי, או שצריך להתקשר אליהם, את רוצה שאני אתקשר אליהם?

בטח שהם באים לבקר, הילדים. עלי גר איתי פה בבית והילדים והנכדים באים לבקר. הרופאה הזאת הצליחה לבלבל אותי. מה פתאום היא באה? אף פעם לא בא לביקור אף אחד כשעלי לא בבית. ואיך היא נכנסה בכלל? מאוד מוזר. מאוד לא מוצא חן בעיני שהיא רמזה שהילדים לא באים לבקר אותי. בוודאי שהם באים לבקר אותנו, בכל שבת הם באים, ובכל יום חול מישהו אחר מגיע לבקר אותי כשעלי יוצא. מישהו הרי צריך להיות איתי, לא?

את המשפחה שלו לא יכולתי לפגוש. הם גרו בירושלים באחת מהשכונות החרדיות יותר וכבר מזמן גמרו להתאבל עליו. הוא היה השביעי מאחד־עשר ילדים, ואף לא אחד או אחת מהם שמרו איתו על קשר. בגיל שש־עשרה הוא עזב את הבית והישיבה, חי ברחובות, התפרנס והשלים לבדו את כל מבחני הבגרות. כשהתגייס לצבא כבר היה כמעט ככל צעיר אחר בן גילו, ובכל אופן אף אחד לא היה יכול להבחין בזרותו, הוא למד מהר מאוד כל מה שהיה צריך לדעת. את ההבדלים שעוד נותרו מחק לגמרי בעת השירות. לא ויתר לעצמו על כלום. הוא טיפס בסולם הדרגות בדיוק עד לאותו הרגע שבו אסף די כסף ללימודים גבוהים, ובאותו הרגע חתך מהצבא ולא הסתכל אחורה. מי שעד לפני רגע היו חבריו ופקודיו לא נחשבו עוד מעניינים, והוא כבר דהר אל הפקולטה למשפטים והלאה. ואיזו דהרה זו היתה. איך היה אפשר לא להתאהב עד מעל הראש בצעיר כל כך מוכשר ובעל כישורים כה נדירים?

אולי אילו הייתי מעניקה אז יותר תשומת לב לשאלה איך, בכל זאת, הוא מחק את המשפחה שלו מחייו כלא היתה. הרי לא היה חייב לקבל את רוע הגזֵרה. הוא הרי לא הראשון שיוצא משם ומשפחתו מתנכרת לו. היה יכול לשמור עם מישהו מהם על קשר, ואם לא מיד אז אחר כך. לנסות לבדוק מה המצב עם אחיו הגדולים. לדאוג לאחיו הצעירים, במיוחד אחרי שהוא הצליח כל כך וכסף לא היה שום בעיה. אבל הוא לא דיבר עליהם, לא חשב עליהם, לא התעניין. כלום. הוא מת בשבילם והם מתו בשבילו. רמז גדול וחשוב שפיספסתי. איך יכולתי לדעת? שמעתי פעם איזו דוקטור לאנתרופולוגיה מסבירה את חוסר נאמנותם של העובדים הזרים למשפחות שבהן הם עובדים, לפעמים שנים רבות, בכך שאת הנטישה המשמעותית בחיים הם כבר עשו. מהמשפחה שלהם, מהילדים שלהם, מבני הזוג שם. אחרי זה כל נטישה אחרת לא משפיעה באותה מידה, וככל שהם עוברים יותר כך הפרידות הופכות לכלום. אנשים מחוקים מבחינה רגשית. זה מיד הזכיר לי אותו ואת המשפחה שלו ואת הרגש המחוק.

המוזיקה מילאה את חיי. מילאה אותם טכנית. למדתי מוזיקה, ניגנתי, לימדתי נגינה, לימדתי מוזיקה, חייתי והתפרנסתי ממנה, היא מילאה אותי שמחה, ומילאה את החללים שאפילו לא ידעתי לקרוא להם בשם. כששכחתי להשתמש בכתיבה, השתמשתי במוזיקה. אל הדירה של הזקנה הגעתי בערב, ניקיתי וסידרתי אותה לפי מה שסוכם בינינו, עשיתי קניות פעם או פעמיים בשבוע לפי הצורך, ובבקרים התעוררתי מוקדם רק כדי לשתות איתה כוס קפה ולאכול צנימים מרוחים בחמאה. את הכסף הרווחתי במתנ"סים שלימדתי בהם ילדים צעירים לנגן.

אני יודעת, לא זוכרת, יודעת, שכמעט חודשיים ביליתי את לילות שישי של תחילת הסתיו בחוף הים של תל אביב. לפי ההסכם, הייתי מחויבת לה שישה לילות בשבוע. ההסכם נעשה עם אחד מבניה, והוא לא העלה על דעתו שגם את הלילה השביעי אני מוכרחה לעשות שם. "בחורה צעירה... הא הא הא... בטח מחכה לך איזה בחור בבית... ואבא ואמא... הא הא הא..." לילות שישי היו לילות הנכדים, בתורנות הם בילו איתה, אבל ברצון. לעתים רחוקות לקחו הבנים את הזקנה אליהם. אחרי חודשיים על שפת הים פנתה אלי הזקנה ואמרה, "מעכשיו תישארי פה גם בלילות שישי." היא ידעה, אני יודעת שהיא ידעה לבסוף שאני לא נוסעת לשום מקום ואף אחד לא מחכה לי שם, אולי בגלל כל החול שהיה נושר לי מהנעליים ומהכיסים ומהשיער, אבל לא דיברה בזה מאומה. בליל שישי השלישי שלי שם בישלנו יחד ארוחה טובה וגדולה מדי בשביל שתינו. ואכן, הזקנה זממה בלא ידיעתי והזמינה את הנכד האהוב ביותר שלה לסעוד איתה. לא הוא ולא אני ידענו את זממה.

עד שהתבשלה בי התיאוריה ההומופובית בהשפעת איזו תוכנית אירוח ברדיו או בטלוויזיה, ובינתיים ביטלתי אותה מחוסר הוכחות, תהיתי הרבה על הרעב שלו לנשים. עברו כמה שנים טובות עד שגיליתי שמעולם לא ויתר על נשים אחרות. עוד לא נספגה בי הבטן אחרי הלידה השנייה, עוד לא גמרתי לטפטף חלב בניסיון נואש לגמול את עצמי מההנקה, עוד לא הספקתי לישון רצוף יותר משעה וחצי, וכבר נאלצתי להתמודד עם הגילוי שיש לו רומן עם מישהי שכבר סיימה את ההתמחות אצלו לפני שנה, וכל אותה שנה, וכמעט כל שנת ההתמחות שלה, הם ניהלו את הקשר הזה. הוא הודה מיד, הביע צער והאשים אותי ואת הילדים בקלקול הזוגיות שלנו. הוא הבטיח ונשבע שזה לא יקרה שוב, שזו היתה נפילה חד־פעמית, המתמחה הזאת היא השטן, היא הפילה אותו והוא לא עמד בזה. זאת היא, זאת אני, אלה הילדים. זה לא הוא. וזו הפעם האחרונה, הוא נשבע בכל היקר לו. לא יכולתי להרשות לעצמי לעשות משהו אחר, והמשכנו את חיינו כאילו לא היו דברים מעולם. כל כך כמו כולם. כל כך עלוב ובנאלי. אפילו האמנתי שמעולה שכבר עברנו את זה, כל זוג כנראה צריך לעבור את השלב הזה, והנה אצלנו זה כבר מאחורינו. ודווקא אז התחלתי לשים לב. אז שמתי לב לעיניים העוקבות אחרי כל אישה שחצתה את טווח הראייה שלו, מאה ושמונים מעלות, אם לא למעלה מזה. מבנות שמונה־עשרה שנה ומעלה, כולן היו מטווחות. מבטו נדד תוך כדי שהקשיב למישהו או בעצמו דיבר, והוא הסתובב לפעמים כמעט סיבוב שלם עד שההיא נעלמה מהעין וחזר למקומו במיקוד מלא. הוא היה על אוטומט. ועוד אחר כך שמתי לב לפתקים קטנים שהיה דוחף לכיסו לאחר שיחה קצרה עם מישהי, או דוחף לידה של מישהי שלא הצליח לדבר איתה. ואחר כך כבר שמתי לב לכל השאר, לפלרטוטים הסמויים, לגלויים, לליטופים, לרמזים, לשרידים רחוקים של ריחות בושם בבגדים. כל הדברים הכי בנאליים והכי פחות מפתיעים שוודאי היו שם עוד קודם, מאז ומעולם, ואף פעם קודם לכן לא שמתי לב אליהם. איכשהו הנפילה לא היתה קשה במיוחד. נפלתי על קרקע מוכרת. ונפלתי, אני לא יכולה להכחיש. זה כאב. אבל אפילו הכאב הידהד בצליל מוכר. ידעתי, ידעתי שזה לא יכול להיות שמישהו יאהב אותי באמת. ידעתי, ידעתי שאין אנשים שאפשר לסמוך עליהם. ידעתי. וכיוון שידעתי, את מי יכולתי להאשים? רק את עצמי. וכבר התחלתי לספור את כל ההכחשות וההסתרות וההתעלמות ממה שהייתי צריכה לשים לב כשהייתי מאוהבת ולא שמתי לב. הרי אני לא יותר טובה מאף אחת אחרת, אז מה כל כך מיוחד בי שלא היה אמור לקרות לי מה שקורה לכל אישה אחרת? וזה קורה לכל אישה אחרת. לא בדיוק ככה, לא בדיוק בדיוק, אני בכל זאת לא מכירה גברים שהם עד כדי כך רעבים, אבל זה קורה. לכל אישה. אם היא יודעת ואם לא. וצרת רבים היא אולי נחמת טיפשים, אבל היא בטח גם חצי נחמה. חצי הנחמה שלי בכל אופן.

טוב, זה לא היה רעב לנשים, כמו שקראתי לזה בנימוס כל כך הרבה זמן. בהתחלה באמת כך חשבתי. הוא הרי בא ממקום שבו בנות אסורות להיראות כבר מגיל שלוש, שלא לדבר על כיסוי הגוף המוחלט שנגזר עליהן. כל העולם הלא מוכר והמפחיד הזה נראָה לי מצע פורה לחסך בתחום הזה. הרי אני בעצמי צחקתי בהנאה מסיפורי הכיבושים שלו בצבא. לא היתה פקידה שהוא לא השכיב בבואו ובצאתו לאיזה קרב. הן נפלו שדודות לרגליו, ראיתי אותן במו עיני. ברחוב, בבית קפה, בקיבוץ. בכל גיל הן נענו לחיזוריו, ואני הוחמאתי מכך. ממש הרגשתי שאותי זה מגביה, אותי זה הופך לנחשקת ואהובה יותר. כן, עד כדי כך טיפשה הייתי, מה אני יכולה לומר היום להגנתי. ממרחק הזמן אני אפילו סולחת לעצמי גם על הטיפשות הזאת.

אילו היא רק היתה מעלה על דעתה שלא באמת מדובר ב"נערה שקטה ואחראית, מסורה ונעימה", אלא במי שמחלה קשה מקננת בה ואין לה מרפא, היתה מונעת מנכדהּ את אסון חייו. אך הזקנה ראתה רק את אשר ראו עיניה, ולבה יצא אל הבחורה שאין לה איש בעולם, ואל נכדה האהוב שנפשו הָרגישה אינה יכולה להכיל את הגסות והבוטות של הנערות בנות גילו, וזה ציטוט כמעט מדויק של מה שאמרה עליו אחרי אותו ליל שישי שהיה נעים ומביך בעת ובעונה אחת. ואני, מרוב אהבתי אותה, אילו הייתי יודעת בעצמי על המחלה הייתי מספרת לה, אבל לא ידעתי.

כשהייתי ילדה, בכל החלומות שלי, כמעט ללא יוצא מן הכלל, הייתי סופר־הירו שהצילה ילדים ואנשים מרוע כלשהו. מסבל. עפתי, טסתי, נהגתי במכוניות בדיוניות, הייתי בלתי נראית, מרגלת במדינות אויב, ילדה ביונית. כל מה שהיה דרוש כדי להציל, ילדים בעיקר, מצרה וממצוקה. את כל בית הילדים הצלתי פעם ממחבלים שפרצו לקיבוץ.

אחרי שנולדו לי הילדים, כל החלומות שלי היו חלומות שנאה ורצח. כל כך כעסתי עליו בשעות היום, כל כך לא היה לי לאן לתעל את השנאה, רק בלילה בחלומות הייתי חולמת שאני יכולה להציל אותו ואני לא מצילה, שאני מביימת תאונות שקורות לו, שאני בעצמי רוצחת אותו. התעוררתי בבקרים והשנאה כבר איכלה לי את אפשרות הבחירה להתחיל את היום ברוגע. עד כדי כך היו החלומות מטעינים אותי תחושה של אפסיות, של כלום. חלמתי שאני משתגעת, שאני עושה לילדים דברים ולעצמי, שאני פוגעת באחרים, שאני מתנקמת בכל מי שלא התנהג אלי יפה אי־פעם. קמתי בבקרים עייפה כל כך, ובמשך שנים, עד שהילדים גדלו, פחדתי שאני באמת עלולה להשתגע.

מאוד עזר בכך זה שהוא כל הזמן אמר, "את לא נורמלית אם את חושבת שאני יכול לבטל את הפגישות שלי ולהישאר איתם בבית."

היום, בכל החלומות שלי היום אני מתייגעת בחיפוש אוטו שאיני זוכרת איפה החניתי, בשיניים נושרות בזו אחר זו, במות הורי או באסונות שבהם אני מאבדת את ילדי. אסונות טבע שאין לי שום סיכוי לנצח. שיטפונות, שרֵפות, תאונות דרכים. וכמעט בכל לילה אני מתעוררת שטופת דמעות, מודעת לחוסר האונים ולחוסר השליטה שלי. חלומות אחרים, שמשאירים טעם של סיפוק מסוים, הם חלומות סקס ארוטיים במיוחד. כשאני לא חולמת על חניה אבודה או על נשירת שיניים ושיער, אני חולמת על סקס חושני, פראי ומלא תשוקה. עונג גדול. אני לא בררנית מדי בחלומות שלי, כל גבר שחלף על פני במשך היום יכול להופיע בו. אין לי העדפות ספציפיות. העיקר שיהיה סקס ושיהיה סקס טוב. החלומות שלי עליו היו פחות מסעירים. בחלומותי האלה תמיד הייתי מגיעה אליו הביתה, מחכה לבואו, ובינתיים מתארחת אצל אשתו וילדיו. אלה היו חלומות איומים. לפעמים היא זיהתה אותי, לפעמים היא אפילו ידעה לשם מה באתי אך התנהגה באופן אצילי ומנומס. זה היה מביך ומלא רגשות אשם. וסקס, אחרי הכול, לא היה שם בחלומות האלה.

עלי כמו אלי, רק בעי"ן. הוריו קראו לו עלי משום שהצליל הכנעני קסם להם. היהודי־ערבי שבזה ערב לאוזניהם. עלי שמח לגלות בעצמו שזה היה גם שמו של כוהן גדול. עלי שלי. איש טוב ומיטיב שאהב ואוהב ויאהב אותי כל ימי חייו. אומללות כמו זאת שהוא סובל בגללי ובגלל המחלה לא מגיעה לו. עלי ואמלי נשמע לסבתא שלו מתאים.

הזקנה, סבתא שלו, היתה קרובת המשפחה היחידה ששמרה איתנו על קשר גם אחר כך, כשעלי השתנה. גם כשהתחתַנו ואחרי שנולדו הילדים, לא הורי ולא הוריו רצו לשמוע מאיתנו ועלינו כלום. "אל תדאגו," אמרה הזקנה וטעתה שוב, "כשיבואו הילדים הם ישנו את דעתם. ילדים מתקנים דברים כאלה." אבל ההורים שלנו היו כל כך שבורים ששום דבר לא תיקן כלום.

ההורים שלו לא אהבו אותי עוד לפני כן. הם לא אמרו לי כלום, אבל אני כבר הכרתי את המבטים האלה שמסתכלים עלי ולא רואים אותי. אני בטוחה שגם אם עלי לא היה משתנה והיה עושה בדיוק מה שאבא שלו אמר לו, "אתה תסיים את הלימודים ותבוא לעבוד איתנו במשרד," הם לא היו מסכימים שהוא יתחתן איתי, ואם הוא היה מחליט להתחתן איתי, הם לא היו רוצים לשמוע מאיתנו כלום. גם ההורים שלי בדיוק אותו הדבר. עלי אמר לאבא שלו בשקט, "אני לא יכול, אני באמת לא יכול." לאבא שלו כמעט התפוצץ הווריד ברקה והם הסתובבו ויצאו מהבית של סבתא ויותר לא ראינו אותם.

מה, אני לא יודעת שיש אנשים שזה המקצוע שלהם לטפל באנשים כמוני? אני לא יודעת שפסיכולוגים יכולים לענות על כל השאלות שמטרידות והטרידו אותי אי־פעם? למשל, שאלת השאלות. מה ומתי זה קרה שהפכתי לילדה כמו שהייתי? למה הרגשתי תמיד שאני לא שווה? מאיפה העצב? הייאוש? האכזבה? הכאב? ואיך זה יכול להיות בגיל צעיר כל כך? ואיך גדלתי להיות אישה שלא רוצה לפגוש אנשים? שנמנעת ככל יכולתה ממפגשים חברתיים? שאין לה חברות וחברים? מה כל כך כואב לי? ממה אני מפחדת? אלה בטח שאלות שפסיכולוגים יכולים לענות עליהן מתוך שינה. לא המצאתי שום דבר ואני לא כל כך מיוחדת. כמו כולם.

אבל גם פסיכולוגים הם בני אדם. ואני בבני אדם לא מאמינה. לא בהם ולא באתיקה המקצועית המזויפת שלהם. הם בעצמם אומללים, גרושים, רדופים, הורים איומים. גם הם מוכרים את עצמם בטלוויזיה כמו מגדילי השדיים ומותחי הפנים, גם הם משמיצים שיטות פופולריות לטיפול מהיר ויעיל, וגם הם, כמו עורכי דין שאני מכירה מהבית, לא יוכלו לעמוד בפיתוי ויהיו מוכרחים לספר לחברים שלהם על המחזאית הזאת, נו, זאת שכתבה את ההצגה הזאת והזאת ושהיה עליה במוסף החג של הארץ, נו, היינו יחד בהצגה שלה. כן, זאתי, אז היא באה אלי. כמו כולם, הכול קליפה. ובתוך הקליפה, אל תשאל. תאמין לי, אם מה שהיה כתוב במוספים של החג נכון, לא היתה לנו פרנסה. אין סיכוי שאני אלך להתייעץ על החיים שלי עם איזה פסיכולוג. גם לקליפה יש כנראה משמעות בשבילי. זה שאני לא מאמינה למה שאומרים עלי, לא אומר שאני לא רוצה שיגידו עלי רק דברים טובים. את הבעיות שלי אני כבר אפתור בעזרת הכדורים הצבעוניים שאין לי שום בעיה להשיג. משככי כאבים, כדורי שינה, הכול הולך. בדיוק כמו לעמליה. בדיוק. אם כבר, פסיכיאטר זה מה שאני צריכה, לא פסיכולוג, אחד שמאמין כמוני שלכימיה יש את היתרונות שלה. בינתיים אני גם לא יכולה להרשות לעצמי שאיזה פסיכיאטר יתהדר בשמי כמטופלת שלו, אז אני מסתפקת בכדורים שאני יכולה לקבל מהגינקולוגית שלי ומרופא המשפחה. איזה מזל שאני חיה בתקופה שגינקולוגיות מרשות לעצמן לחלק לנשים פרוזק. בפעם הראשונה שהיא הציעה את זה חשבתי שהיא צוחקת עלי. זו היתה הפעם הראשונה שהייתי אצלה, מה שתיארתי לה נשמע כמו פי־אמ־אס קלאסי, והיא אמרה שהיום נהוג לטפל בזה בפרוזק. בטח. למה לא, למה לא לתת לנשים סובלות משהו שמיד יתקן להן את המצב רוח ויהפוך אותן ידידותיות לסביבה? למה שרופאה אישה, אם את כבר משתדלת ללכת דווקא לרופאה אישה, לא תציע לך בחסות המדע שבעלך קצת יעזור בבית בימים הקשים, שייתן להורמונים שלך להשתולל בפרטיות החדר החשוך והמיטה החמה. אפילו רופאות נשים לא חושבות שכדאי להטריד את הגברים בחייהן המורכבים של נשותיהם. מובן שלא שקלתי את זה אפילו. פחדתי שלא אדע להתנהל בעולם באישיות חדשה, שמחה ומסבירת פנים. העדפתי את עצמי עם מה שאני מכירה. משככי כאבים וכדורי שינה הם רעיון מצוין. אני שולטת במינון שלהם, האישיות לא משתנה, והם תחליף מצוין לכל מה שהגוף והנפש צריכים ונמנע מהם.

בשנה האחרונה העליתי את המינונים של כל הכדורים. גם בעשר השנים הקודמות נזקקתי להם לא מעט, אבל היו לי חיבוקים והיה לי סקס והיתה לי אהבה, וכל אלה הם משככים בפני עצמם. מאחר שוויתרתי על כל זה, נעשיתי מכורה ממש.

ונגיד שהייתי מוצאת פסיכולוגית שהייתי מאמינה בה, לגמרי, וברור שזו יכולה להיות רק פסיכולוגית אישה, כי אין שום גבר בעולם שיכול להבין נשים, גדול הפסיכולוגים שהוא לא יהיה, אין שום סיכוי. גם לא אישה שתבין גבר, אבל זאת לא הבעיה שלי. אז נניח שהייתי מוצאת פסיכולוגית כזאת. מה הייתי אומרת לה? על מה הייתי מתלוננת? מה, אני לא יודעת שאם אני רוצה אני יכולה להוציא את עצמי מהמיטה? מה, אני לא רואה שבחוץ השמש זורחת, אפילו קצת קריר, יום נהדר ממש, ואם אני רוצה אני יכולה לא רק לצאת מהמיטה אלא ממש לצאת מהבית החוצה? אני לא יודעת שלא ראיתי אור טבעי כבר כמה שנים? לא ויטמין איי ולא ויטמין די שטפו את עורי כבר הרבה מאוד זמן. ואני יודעת שלכל זה יש השפעה על איך שאני מרגישה. ואני רק לא יודעת למה אני מחכה, מה יקרה בעוד שבוע שלא קרה היום או אתמול? אני גם יודעת שהחיים זה עכשיו וזאת לא חזרה כללית. אני יודעת את כל זה, ואני מתביישת לחשוב שאם הייתי מוצאת פסיכולוגית שהייתי מאמינה בה, הייתי צריכה לספר לה את השטויות שלי.

פעם אחת לפני שהתחתנו נסעתי אל הבית של אמא שלי. אני חושבת שאז, בביקור ההוא, נדבקתי במחלה. לא הדבקה כזאת שמישהו מדביק מישהו בנגיף או בחיידק, אמא שלי לא היתה חולה למיטב זיכרוני או ידיעתי, אבל כשיצאתי באותו היום מהבית שלה כדי לחזור לחדר שלי ושל עלי בבית של הזקנה, הרגשתי שאני חולה. זו הפעם הראשונה שהרגשתי שאני הולכת לאיבוד בתוך הראש שלי. הסתובבתי בחיפה שעות, ונהיה לי קר, ולא אכלתי ולא שתיתי, ולא ידעתי מי אני עד שהאיר הבוקר ונזכרתי.

אני יודעת שאז התפרצה המחלה.

אני מלכתחילה לא מאמינה לאף מילה שכתובה בעיתון. לא ביום חול ולא בשבת וחג. ובכל זאת אני קוראת כל מילה. קודם כול אני מחפשת מה כתבו על ההצגות שלי, ואם לא כתבו על ההצגות שלי, אני מחפשת על ההצגות של מי כן כתבו. ואז אני מתחילה לאכול את עצמי, למה תמיד עליה כותבים. ואני מטפחת את הקנאה והשנאה כלפי כל אחת שחושבת את עצמה למשהו מיוחד. היא כותבת מחזות אמנותיים, לא מסחריים, היא לא כמוני, היא אמרה את שמי בפירוש, היא לא כמוני, לה חשובה האמנות. היא נגד מסחור התיאטרון. המחזות שלי נחותים בעיניה. ואני רק מדמיינת שזה מה שהיא אומרת, כי אף אחת לא באמת משמיצה קולגה מעל גבי המוסף לחג. מדברים בכלליות. מחזות אמנותיים לעומת מחזות פופולריים, ממוסחרים. זה נורא. זה ממש הורס את התרבות, ממית אותה. רק מבקרים מקצועיים מרשים לעצמם לכתוב ביקורת קטלנית ללא הסתייגות. ואני קוראת אותם בשקיקה. ככל שהביקורת יותר ארסית, אני יותר מרוצה. ככל שהביקורת יותר רעה, אני יודעת שמי שכתב אותה סובל ייסורי תופת. רע לו. שאם לא היה לו רע, שאם מעיין הרוע בחייו היה יבש, לא היתה לו יכולת להפיק אותה מתוך עצמו. אין אנשים רעים, כידוע, רק אנשים שרע להם. ומי כמוני יודעת. ככל שיותר רע לי, כך אני יותר חורשת רעות על אחרים. זה שאין לי אומץ לנהל את זה בפועל, זו בעיה אחרת שלי.

בחג האחרון, למשל, שמחתי לראות בטלוויזיה את המחזאית הכי נחשבת אצל המבקרים, זאת שיש עליה את הפוזה של אני ואפסי עוד. היא מספיק חשובה כדי שיעשו עליה סרט של שעה, זה נכון, אבל איזו אישה אומללה. בודדה עד כדי תשישות, חיה עם שני כלבים ויוצאת לבתי קפה רק כדי לראות אנשים. באמצע הסרט רציתי לכבות את הטלוויזיה, לא יכולתי לעמוד בזה בשבילה. ההתפשטות הזאת שלה מול המצלמה לא היתה מעוררת אמפתיה או חמלה. המטומטמת הזאת חשבה שזה מאדיר את הפסאדה האמנותית שלה. היא לבד, לא יהיה עוד גבר בחיים שלה, גם לא ילדים. די לה עם ההצלחה האמנותית שלה. היא בקושי יכולה לקנות עם זה לחם במכולת, כי מחזה טוב אי־אפשר לכתוב בכל שנה, בקושי בכל חמש שנים היא מצליחה, אבל גם זה לא אכפת לה. היא המחזאית הכי טובה בארץ ואולי אפילו בעולם, אין לה ספק. שמחתי לאידה. איך למרות כל ההתנשאות האמנותית שלה "שום דבר לא חשוב לי חוץ מהאמנות." היא התפשטה בפני המצלמה ימים רבים ושעות ארוכות. היא לא יכולה להכחיש עוד שהיא צריכה את הקהל, את מחיאות הכפיים. ולא משנה מה היא תגיד. ממש לא משנה. היא נתנה לכולנו להיכנס לה הביתה, לחדר השינה, לשולחן הכתיבה שלה, ליחסים שלה עם שני הכלבים המסכנים, היא זקוקה לתשואות ולחום ולאהבה כמו כל כותבי מחזות הזמר הכי נחותים. כמוני. מובן שבקלות הזדהיתי עם כל מה שסיפרה. אפילו עם החשש שלה שאם יהיה לה טוב, לא יהיה לה על מה לכתוב. לגמרי.

עובדה, מיד כשחזרתי למיטה שלי, שלנו, בבית של הזקנה, לא יצאתי ממנה שלושה ימים. ולא עזר כל מה שעלי אמר ומה שהזקנה ניסתה. רציתי רק לישון. וישנתי. נהמתי בקול כשהזקנה ניסתה לפתוח את התריסים, וייבבתי בשקט כשעלי ליטף אותי, ורעדתי מחום ומקור, ורק רציתי לא להתעורר עוד. וכל מה שפחדתי שיום אחד יקרה לי, קרה לי עכשיו, ברגע שיצאתי מהבית של אמא שלי. אפילו לא אמרתי לאמא שלי שאני בהיריון. לא אז, בפעם הראשונה, והרי בשביל זה נסעתי לחיפה, בשביל לספר לה, גם על עלי ועל החתונה. רציתי שתשמח איתי, שתדע שהסתדרתי טוב, שטוב לי כל כך. ולא סיפרתי לה כלום, לא על ההיריון הראשון, ולא על שתים־עשרה הפעמים שבאו אחר כך, או יותר, או פחות, אני לא זוכרת בדיוק. כמה מההריונות האלה הסתיימו בלא כלום.

אף פעם לא האמנתי במה שחשבו או אמרו עלי. לטוב ולרע. מבחינה זו פעל חוסר האמון שלי באנשים לטובתי. לא שהיתה לי דעה מגובשת על עצמי, אבל לאחרים לא האמנתי. לא לאלה ששיבחו ופיארו ורוממו אותי ואת כתיבתי או אישיותי, ולא לאלה שביקרו והשפילו ורמסו. בכל מקרה הייתי במקום אחר לגמרי מכל מה שאמרו. אף אחד לא היה יכול לדעת כלום עלי ועל החיים שלי. רק על הקליפות. בת כמה אני, כמה מחזות כתבתי, כמה ילדים יש לי, כמה כרטיסים מכרתי סך הכול, מה המחזה הכי מצליח, למה עברתי מתיאטרון אחד לתיאטרון אחר, מה עושה בעלי. קליפות. ובתוך הקליפות האלה חיפשתי אני תשובות לשאלות שאפילו לא שאלתי. כולם רוצים תמיד לדעת מאיפה באים הרעיונות, ואיפה יושבים כשכותבים, ואם זה באמת עניין של משמעת עצמית והקפדה על שעות עבודה או שמחכים שהמוזה תבוא, ואיך אפשר גם להיות אמא לשני בנים צעירים וגם לכתוב כל כך הרבה מחזות, ואיך ההרגשה להצליח כל כך. ומישהי שמספרת לכל העולם שהיא החברה הכי טובה שלי אומרת לי, "איזה מזל שאין לך ייסורי כתיבה."

עלי אהב אותי מאוד. ידעתי את זה למרות המחלה ובגלל המחלה. אמנם לא ידעתי קודם מה זאת אהבה, מי אוהב את מי ואיך זה מרגיש או צריך להרגיש. באמת לא ידעתי, לא מהניסיון ולא מתוך ספרים וסרטים. באותו זמן כבר לא קראתי ספרים, ומה שקראתי בילדותי נשתכח ממני.

עלי אוהב אותי. עלי אוהב אותי. בכל פעם שאני מרגישה בודדה או עצובה, אני אומרת לעצמי שעלי אוהב אותי. עלי אוהב אותי. ואחרי הרבה פעמים שאני אומרת לעצמי שעלי אוהב אותי, אני נרגעת. לפעמים אפילו בלי להגיד אני נרגעת. אני רק מזכירה לעצמי בשקט את החיוך הטוב שלו, את הדיבור הרך שלו, את העיניים המאירות, את הרצון שלו להושיט לי יד ולהיות איתי תמיד, ואני נרגעת מיד. עלי אוהב אותי.

אני מקנאה בעמליה. כל כך מקנאה בה על נטל ההתנהגות שהשילה מעצמה, על הכניעה המוחלטת למעמקי הנשמה האבודה. גם אני רוצה ככה. את זה בדיוק. מזה הרי אני בורחת כל ימי אל עשייה מרובה או אל הימלטות זמנית, לגיטימית. אל השינה העמוקה. אבל מותר לי, אני אמא צעירה, או מחזאית חרוצה, אישה מאוד מצליחה, מותר לי לישון כמה ימים ברצף אם אני צריכה. זה הכי לגיטימי בעולם.

שנים ארוכות רק חיכיתי לזמן השינה. מיד כשהתעוררתי בבוקר כבר חיכיתי למנוחת הצהריים, ואחר הצהריים חיכיתי ללילה. רק לישון. שקט. חושך. כמעט התפתיתי להרדים את הילדים כמה פעמים, שלא בשעות המקובלות.

יכולתי לישון ימים שלמים, עוד כשהייתי ילדה. במלחמות ששת הימים ויום כיפור, בכיתה א' ובכיתה ח', לא היה אפשר להעיר אותי אפילו בשביל להיכנס לחדרי הביטחון. בכיתה א' השומר של בתי הילדים סחב אותי על הידיים והניח אותי על אחד המזרנים ואני המשכתי לישון עד לצפירת הארגעה. בכיתה ח' אף אחד כבר לא סחב אותי, אבל המטפלת שפכה עלי מים כדי שאתעורר ולא אעשה להם בעיות כשכולם כל כך עצבניים ומתוחים ממילא ואני עם השטויות שלי מוסיפה להם.

אהבתי לישון. והרבה. לא הייתי זקוקה לשום תירוץ, זה היה בסדר גמור. לא ישנתי על חשבון הלימודים או העבודה, רק על חשבון שעות הפנאי שלי. כשכל הילדים או בני הנוער עסקו במה שעוסקים ילדים ובני נוער, אני ישנתי.

רק בגיל מבוגר יותר, כשהגוף כבר לא יכול לישון כל כך הרבה ולא הצלחתי להכריח את עצמי להירדם בשעות הבוקר או הצהריים ונזקקתי לחומרים מרגיעים, הבנתי ששינה היא הרבה יותר מסתם תענוג בשבילי. וכבר לא היה אכפת לי. אז אני ישנה, אז מה.

עלי ניגן בכלי מיתר. כינור, צ'לו, מנדולינה, גיטרה. הוא ניגן גם בכלים אחרים, אבל התמחה בכלי מיתר. היינו יושבים שעות בחדר שלי, אצל סבתא שלו בבית, ומנגנים. אני בחליל צד או בחלילית, והוא במנדולינה ובגיטרה. מדי פעם נעתרנו להפצרותיה של סבתא, בסוף גם אני קראתי לה סבתא ולא גברת בוקסבוים, ועברנו לסלון, ובו ניגנתי אני בפסנתר והוא בצ'לו או בכינור. שעות עברו עלינו בלי שהחלפנו מילה. היה מספיק שמישהו יתחיל שני תווים ביצירה חדשה וכבר השני הצטרף אליו. עלי היה מתחרה בי על מי מכיר יותר מהר את היצירות שהשני מתחיל, והיה סונט בי בשירים ישראליים עכשוויים, אז הם היו עכשוויים, ומובן שלא הצלחתי לנחש את המשכם. זה נורא הצחיק אותו.

שבועות עברו בטרם יצאנו מהבית לבילוי משותף. "תצאו, תצאו, מה אני צריכה בייביסיטר כשאני הולכת לישון?" והרי זה בדיוק מה שהיא צריכה, בדיוק בשביל זה שכרו את שירותַי המועטים. לשעות הלילה שאם חס וחלילה יקרה משהו, מישהו יהיה בבית לעשות מה שצריך. "תצאו, תצאו," אז יצאנו. עד פינת הרחוב יצאנו, עשינו סיבוב, אכלנו פיצה בכיכר אורדע וחזרנו. עברו שישה שבועות בערך מהפעם הראשונה שהכרנו, וכשחזרנו הביתה כעבור שעה, לא ידענו אחד על השני משהו חדש. עלי ואמלי. זה הכול. שמות פרטיים. לא דיברנו הרבה על עצמנו. עלי דיבר הרבה על כל מיני דברים ואני הקשבתי, מתפעלת. לא הקשבתי לדברים שאמר אז, רק למנגינת הדיבור שלו. הקצב סחף אותי, הטון, ההתלהבות.

כל כך התפעלתי ממנו שזה לא היה חשוב בכלל מה הוא אומר. אני מתארת לעצמי שעיני נצצו, בדיוק כפי שמתואר בכל רומן רומנטי. נצצו ממש, כיוון שבאמת ראיתי אז כוכבים, במובן הטוב של המילה. הוא היה מעניין מאוד, חכם מאוד, חושב יצירתי ומקורי, הומור מעולה. הרגשתי עפר לרגליו.

עברו עוד כמה שבועות בטרם יצאנו שוב, ובדרך ליעדנו הוא ביקש ממני להמתין לו בכניסה של בית הכנסת בכיכר נח. לא הספקתי להגיד כלום והוא כבר הוציא מהכיס כיפה שחורה, שלף ארבע פתילות לבנות מחולצתו ונעלם בפתח הדלת. נבהלתי, אני לא יכולה להגיד שלא. את זה אני זוכרת היטב, איך נבהלתי. אפילו לא ידעתי מה מבהיל כל כך, אבל גם זה הבהיל אותי. רציתי ללכת משם ואמנם כך גם עשיתי, אבל כשהגעתי אל מתחת הבית של סבתא, התחרטתי ורצתי בחזרה אל המקום שבו נעלם, והוא בדיוק פרץ החוצה בתוך חבורה עליזה של בחורים. כולם בעלי מגבעות שחורות, חליפות שחורות, נעליים באמצע הקיץ ופאות ארוכות משתלשלות מאוזניהם. באותו רגע הצטערתי שלא באמת ברחתי משם. שחזרתי. לקחתי צעד אחד אחורה, ועוד צעד, מתבוננת בו מרחוק, התכוונתי להסתובב וללכת משם, להגיד אותו לסבתא שלו, אבל לא יכולתי לזוז. הפנים שלו היו כל כך טובות, זורחות באור שלא ראיתי קודם אצל אף אחד. הכתפיים שלו היו רחבות ומשוחררות, ללא שום עול עליהן. הוא נראה לי שמח. טוב ושמח. עד היום, ארבעים שנה אחר כך, אני לא מצטערת שלא יכולתי לזוז משם, עד שהוא ראה אותי ורץ אלי, וזירז אותי לבוא לפגוש את חבריו, אורי ועופר ודן. ולכולם פנים מאירות ועיניים שוחרות טוב. עד היום הם החברותות של עלי והמשענת הבטוחה שלו.

לא התכוונתי להיכנס להיריון מהר כל כך. בדיוק סיימתי בהצטיינות שנה שנייה בבית הספר למשפטים בתל אביב, והיו לפנַי לפחות עוד שנתיים וחצי של לימודים והתמחות. לא התכוונתי בשום אופן להרות ולהפסיק ללמוד, אבל כך קרה. עוד הספקתי סמסטר אחד של השנה השלישית, אבל אחרי הלידה לא חזרתי ללימודים. אף פעם.

הייתי בהיריון כשהתחתנו. חתונה חרדית כהלכתה. לא היו מי שיעמדו לצדי בזמן שהובילו את החתן לכסות את פני בהינומה האטומה, ולא מי שיובילו אותי לחופה. שתי הנשים שנעמדו לצדי היו זרות לי. מצד אחד "הרבנית" ומן הצד השני "הבת של הרבנית". את עלי הובילו, מובן מאליו, הרב והחברותא שלו. אף אחד לא ידע שאני בהיריון חוץ מעלי ומסבתא. ואולי ידעו ורק עשו את עצמם שאינם יודעים. מי יודע מה אמרה או לא אמרה להם הבלנית במקווה המסריח שטבלתי בו ערב קודם? כמעט הקאתי בתוך המים המעופשים, לא רק משום הבחילות שהייתי נתונה בהן כבר כמה שבועות. הבלנית בילבלה את הדמעות שהתגלגלו על פני בדמעות שמחה והתרגשות. אולי אמרו לה, אולי לא אמרו לה, אולי היא כבר ידעה דברים כאלה ואולי לא, אבל היא לא שאלה אותי דבר על אמא שלי או על חברה, או אחות. כלות לא באות לבד למקווה. היום אני כבר יודעת את זה. היא בטח ידעה את זה מזמן. ולא שאלה. ומכיוון שאני אז לא ידעתי את זה, לא הרגשתי אז את מה שאני מרגישה עכשיו. לא היה לי אף אחד בעולם. פשוט אף אחד. אבל את הבטן ההריונית שלי הבלנית ודאי ראתה, לא יכלה שלא לראות, כבר הייתי כמעט בסוף החודש החמישי. מה היא אמרה או מה היא לא אמרה ולמי אני לא יכולה לדעת ולא ידעתי אז. וגם כשילדתי, נדמה לי ששרה'לה נולדה לפני פישל, אבל אני לא בטוחה שילדתי בת ראשונה, אבל מה זה חשוב עכשיו, אף אחד לא אמר כלום, רק "מזל טוב," ושלחו קיגעל וגפילטע פיש לשבת. שיהיה.

סבתא נפטרה חודש ימים לפני החתונה. הלכה לישון ולא קמה. בבוקר מצאתי אותה, עלי כבר לא גר איתי. כשגילינו שאני בהיריון והחלטנו להתחתן, הוא עבר לגור בישיבה, והתקשרתי לבן שלה, זה שעשה איתי את ההסכם מראש, דוד של עלי. הוא עשה את כל הסידורים הדרושים, ואפילו אמר שאני יכולה להתארגן עד סוף השבעה ולמצוא מקום אחר. כולנו הופתענו כשהתברר בצוואה שהיא השאירה לעלי את הדירה בתנאי שיתחתן איתי, ואם לא נתחתן בסוף, תחולק הדירה בין כל הנכדים שווה בשווה. על הפנים של הבן שלה ראיתי את האכזבה מאמא שלו, שמי כמוהו טיפל בה ודאג לה ומי כמוהו השקיע את כל השנים האחרונות כדי לדאוג לרווחתה ומי כמוהו מי כמוהו. הפנים שלו נראו בדיוק כמו הפנים של אבא שלי בתמונה של יום הולדת עשר של אמלי, כשהוא רואה את כמיהתה של הילדה השמנה שלו לעוגת הקצפת. אני כמעט בטוחה שבתמונה ההיא לא רואים את אבא בכלל, אבל את פניו באותו הרגע אני פתאום זוכרת. וגם איך נראו הפנים שלו כשניסיתי לרוץ, בת שש או שבע הייתי, ורגלי נתקלו זו בזו והתגלגלתי אפיים ארצה, וכמו שהפנים שלו נראו כשבאתי אליו עם עלי כמה שבועות לפני החתונה. הוא פתח את הדלת לבוש גופייה ומכנסיים קצרים, הביט בנו ואמר, "אני לא תורם לפרזיטים!" וטרק את הדלת בפנינו. עלי ואני כבר כמעט הסתובבנו ללכת כשהדלת נפתחה והפנים שלו נראו בדיוק כמו הפנים של הבן של סבתא. "אמלי???" הרגשתי איך חיוך גדול עולה על פני ומאיר את תוכי. "שלום, אבא," הצלחתי לומר לפני שהדלת שוב נטרקה בפנינו והוא צעק מבפנים, "שלא תעזי לבוא לפה ככה!" ועוד שמעתי אותו אומר, "שי איז אבסלוטלי ריטרדד, איים טלינג יו." "שלא תעזי ככה." ולא ידעתי איך ככה. למה הוא התכוון בככה. ויותר לא באתי. לא ככה ולא אחרת. ככה בדיוק נראו הפנים של הדוד של עלי אחרי שהוא קרא את הצוואה של הסבתא.

אלמלא עמליה לא הייתי חושבת על כל זה. אני אישה מצליחה ומאושרת, לא ככה? עכשיו אני אפילו עוד לא יודעת אם היא באה לי טוב או לא. עוד לא, צריך לעבור זמן כדי שאדע. מצד אחד זה כנראה לא במקרה שעמליה הופיעה בי עכשיו. כבר היתה בי ההרגשה בקיץ הזה שאני על הקצה. שאני מתפוררת בקצוות של עצמי. שכבר קשה לי לתחזק את הפאסדה, שהקליפה נסדקת. מצד שני, בשביל מה זה טוב? סתם לחטט בפצעים? להזכיר לעצמי דברים שמאוד התאמצתי לשכוח? ששכחתי מזמן? למה? מה יֵצא לי מזה? אין לי תשובות.

מוזר שאפילו לא רציתי לחזור ללימודים. הצטיינתי, כמו שהצטיינתי בכל דבר שעשיתי עד אז, אבל לא התפתחה בי שייכות אל עולם המשפט. ככל שלמדתי והבנתי יותר את הדינמיקה, כן הלכה והתמעטה בי תחושת הכבוד והיראה שרחשתי למערכת המשפט. דבקה בי תחושת מיאוס כלפי הפער המובנה שבין האמת לצדק. מערכת המשפט היא למעשה מערכת המבוססת על שקרים, תככים, מניפולציות וכוח. לא הייתי בוחרת להרות בדיוק כשהתקבלתי להתמחות בבית המשפט העליון, אבל לא הצטערתי לרגע משניטל ממני הצורך לבחור.

עלי החליט לקיים את צוואת הסבתא בחלקה השני. הוא מכר את הדירה, ואת הכסף, כמו גם חפצים של סבתא, חילק בין כל בני דודיו. לפני כן הוא שאל אותי אם אני מוכנה לזה, שהרי הירושה של הסבתא כוונה להיות גם עבורי.

כדאי עכשיו שאפסיק לכתוב, לא טוב לי. אני לא עייפה, להפך, אני ערנית לגמרי. אלא שאני לא מצליחה לכתוב נכון. הזיכרונות מתערבבים לי ואין מוקדם ומאוחר בכתיבה. למשל, אני לגמרי לא בטוחה שבטבילה של לפני החתונה בכיתי בדמעות. זה לחלוטין לא מתאים למה שאני יודעת או זוכרת על עצמי מאותה תקופה. מה שאני חושבת זה שבטבילה של שרה'לה נזכרתי בטבילה שלי, ואז התגלגלו הדמעות מעיני לתוך מי המקווה. ואז חשבה הבלנית שאני בוכה מהתרגשות. בטח, איזו אמא לא תבכה ערב חתונת בתה, בליל הטבילה שלפני כן? ובכן, לא התרגשתי ולא שמחתי. אם כבר, ריחמתי עליה וכעסתי על עצמי, אבל גם זה בקושי. משהו מאוד עמום, שאולי גם אותו לא הרגשתי באותו הזמן, אלא זה ניתוח מלומד של איזו רופאה מהרבה יותר מאוחר. כשהמחלה הכריעה אותי בפעם השנייה או השלישית. כתיבה מאוד מבולבלת. מאוד מבלבלת גם אותי.

לי אין שום השפעה על החיים של עמליה. אני מבינה שהיא לא מודעת כלל לנוכחות שלי בחייה, או הפוך. אני יכולה לשמוע את החיים שלה, לא רק אותה. אני שומעת את עלי, את שרה'לה, את אפרים פישל, אני שומעת קולות של בית חולים. אני שומעת אותם משוחחים בינם לבין עצמם, בשקט, לא עם עמליה בכלל. ואני מקשיבה, אף על פי שזה מוזר ביותר.

לי אין על החיים שלה שום השפעה, אבל לעמליה יש השפעה עצומה עלי. לראשונה אני מוכנה להודות שאני סובלת כנראה ממידה מסוימת של דיכאון וחרדה חברתית. אני כבר לא משכנעת את עצמי שאני שולטת במצבי הרוח שלי או בכישורים החברתיים. מדובר, כפי הנראה, במשהו עמוק יותר. בשתי מחלות ממשיות שמשפיעות על חיי באופן מהותי. עם זאת, עדיין נדמה לי שאני יכולה להתגבר עליהן בעצמי. פתאום ראיתי למה הצטמצמו חיי. כמעט לכלום. יכולתי לעשות כל מה שרציתי ולא רציתי לעשות כלום. נמנעתי מנסיעות לחו"ל, מיציאות לסופי שבוע, מפגישות עם חברות, מאירוח, מבילוי עם הבנים, מקֶשר כלשהו עם הבנים. מכל דבר שדרש ממני יותר מאשר את מינימום התקשורת עם העולם. על שאר כאבַי נוסף גם כאב הגילוי הזה. שחיי הלכו והצטמצמו לכלום. כל הפוטנציאל העצום, כל הסקרנות, כל האומץ, כל הכישורים נעלמו, ובמקומם חייתי חיים דלים ואפורים. ובסוף, לפני שנה כמעט, ויתרתי גם על אהבה וסקס. לא תמיד הם באים כרוכים יחד, במקרה שלי, למשך חמש־עשרה שנים, הם היו כרוכים זה בזה ובי. וכשוויתרתי, ויתרתי על שניהם. וכבר אז זה היה צריך להיות לי סימן שאני מוותרת בזה על עצמי ודנה את חיי מעתה לגסיסה ותו לא. האבסורד הוא שכדי למגר באמת את התופעות האלה, אני זקוקה לעשות עוד והרבה יותר מאותו דבר שתמיד עשיתי. לשלוט בחיים שלי.

עד כדי כך הפחידו אותי החיים של עמליה, ומאותה סיבה גם החיים שלי, שבאחד מהבקרים הלוהטים יותר של אותו הקיץ, אולי שבוע אחרי שעמליה היתה בי, אולי קצת יותר, קבעתי לי תוכנית עבודה. שתיים־שלוש גיחות קצרות לחו"ל, משהו שאוכל לעמוד בו, קבעתי עם שלוש חברות נשכחות פגישות בבית קפה, אירחתי לסוף שבוע. בטח היו עוד הרבה דברים שהחלטתי ואני לא זוכרת, אבל יהיה גם דבר אחד שלא אעשה. כל אותו הקיץ לא אכתוב ולו מילה אחת משלי.

עשר שנים כמעט אחרי החתונה לא יכולתי להיזכר בתקופה שבין ההמתנה שלי בכיכר נח לעלי שנכנס להתפלל לבין החתונה והטבילה שלפניה. לא שאת החתונה אני זוכרת לפרטי פרטים. פה ושם כמה תמונות מהאלבום שאני יכולה להחיות בדמיוני, אבל לא הרבה יותר מזה. זיכרונות שאיני יכולה לראות, רק לשמוע ולהרגיש, מסַפּרים על שמחה גדולה באולם הגברים. הכליזמרים ניגנו, הבחורים רקדו ושרו, והקולות הגיעו עד לחדר הקטן שבו המתנתי עם נשים זרות לסיום החתונה. לא הכרתי אף אחת מן האורחות שדיברו זו עם זו בחדר. רוב הזמן עצמתי עיניים, שמעתי את הקולות סביבי וחיכיתי. איך הגעתי לחתונה, איך התלבשתי, איך הסתרקתי, ממי קיבלתי את השמלה ואת הפאה פשוט אינני זוכרת. ככל שאני זוכרת, אף פעם לא זכרתי. פעם שאלתי על זה את עלי והוא ענה בפליאה, "סבתא, איך את לא זוכרת?" ולא זכרתי, ולא זכרתי גם מה שהוא אמר שלא יצאתי מהמיטה כמעט כל החודש בין פטירתה לבין החתונה והוא חשש שלא אגיע לחופה. אבל מי עזר לי לבסוף, אם בכלל, הוא לא ידע להגיד לי. העיקר שהגעתי לחופה. ואם אני לא זוכרת זה לא נורא, יותר חשוב שאזכור את החיים עכשיו ולא את מה שהיה או לא היה וכבר לא חשוב. מה שהיה היה. וכל זה ששאלתי והוא ענה מה שענה כבר בעצמו היה לפני עשרים שנה, ולא זכרתי אז את החיים של אז ולא את החיים של קודם. וגם עכשיו מה שאני זוכרת לא מתאים לגמרי למה שאני חושבת שאני זוכרת ולמה שאני יודעת. ואני יודעת שהייתי חולה בגלל אמא שלי ולא בגלל שהזקנה נפטרה. עובדה, אף פעם לא סיפרתי לשום רופא על הזקנה, רק על אמא שלי ואבא שלי. אבל אולי אני לא זוכרת אפילו מה סיפרתי לרופאים. מי יכול לדעת עם מחלה כזאת שאוכלת שנים את המוח ואת החיים. מי יכול לדעת.

מי זה אריק? מי זו תמרה? ושרה'לה? והניה? ואפרים? ועלי? הרופאה שואלת אותי שאלות שאני צריכה לדעת להשיב עליהן ואני מתאמצת ולא מצליחה. למה את אומרת אריק? ולמה את אומרת תמרה? מתי ככה ומתי ככה? הרי לפעמים את אומרת גם אבא ואמא. ואני שומעת גם בקולה של הרופאה קצוות של ייאוש ועייפות.

עמליה מרבה למלמל לעצמה ציטוטים מפיו של עלי, דברי עידוד ודרבון. עלי לא מתייאש. איך הוא לא מתייאש אחרי כל כך הרבה שנים? אפילו אני כבר מתקשה להכיל אותה. "אחרי המעשים נמשכים הלבבות," הוא אומר לה, מפציר שתעשה משהו בניגוד לטבעה, הוא בטוח שהיא יכולה, והיא מתנגדת לו בשקט, בתוכה־בתוכי, בלי שישמע. זה לא שהיא לא יכולה, היא לא רוצה. היא גם לא רוצה לרצות. הוא לא מבין שהבעיה שלה היא לא בלב, היא בנשמה. הלב שלה חזק, זו הנשמה ששבורה. אבל אני מחליטה ליישם את דבריו של עלי, בתקווה שאצלי שורש הנשמה פגוע פחות משל עמליה. ואני עושה כל הקיץ מאמצים גדולים, המון עשייה, כדי שיימשך לבי אחריהם. והוא לא נמשך. עובדה, בסוף הקיץ, כשעמליה עזבה, נשארתי בדיוק באותו המקום שהייתי בו בתחילתו. רק הרבה יותר עייפה ומאוכזבת.

פתאום יום אחד עלי התחיל לקרוא לי עמליה. בתחילה באוזן, והעמליה בפיו נשמע נכון ואוהב, ופשוט. ובדיוק אחרי שאמלי כבר נעזבה על ידי הוריה, העז לקרוא לי עמליה גם בקול, ועד שהזקנה מתה ועד שהתחתנו כבר הייתי עמליה ואמלי נעזבה, נשכחה ואיננה עוד. ואני למדתי לחכות ולרצות את קרבתו של עלי, לשמוע את קולו לוחש באוזני, עמליה, עמליה.

כשהתחלנו לישון יחד, רק מחמת העייפות שאחרי הנגינה המשותפת והשתיקות הארוכות, פשוט נרדמנו יחד והתעוררנו, ואיכשהו הנוהג נהפך קבוע, וכשהפך להרגל, פשטנו בגדינו ולא נרדמנו בהם, וציחצחנו שיניים והתקלחנו לפני השינה, והוא כבר נגע בי במקומות שאמא הזהירה אותי שאסור לי אף פעם לתת לאף אחד לגעת שם, בשום אופן! ומן ההתחלה זה היה לי הדבר הכי נעים וטוב שאי־פעם הרגשתי בגוף שלי. ומעולם לא תיארתי לי קודם שזה יכול להיות ככה. כל כך עדין ושקט ומבריא.

הורי מעולם לא התלבשו בתוך הבית, הבתים, שגרנו בהם. עד שהייתי בת חמש־עשרה עוד ראיתי את אבי ואמי מסתובבים עירומים בבית ובאים זה על זו וזו על זה מבלי להסתיר את עצמם ואת מעשיהם. זו הייתי אני שעצמתי את עיני ואטמתי את אוזני מפני המראות והקולות ושרתי לעצמי בלי קול יצירות חדשות שזה עתה למדתי לנגן בפסנתר. לא פחדתי. שום דבר במעשיו העדינים והאוהבים של עלי לא דמה להתבהמות של הורי. ולפיכך נתתי לו לעשות בי ככל אשר חפץ. רק בימי המחזור שלי הוא העדיף לישון על הרצפה, עד שלמד שאחריהם יש לשמור עוד שבעה ימים נקיים ואז לקח אותי בלילות לים והפציר בי לצלול איתו עירומים. מיד לאחר מכן, על החול, לא היה יכול לחכות עוד מרוב געגוע. ואני ליטפתי אותו ונתתי לו את עצמי ואת גופי בלי שום בעיה, אפילו שכל הזמן זכרתי מה שאמא אמרה, אבל היה לי כל כך נעים וכל כך טוב ובעצמי לא רציתי שיפסיק ובעצמי חיכיתי תמיד לפעם הבאה. עד שהתחילו הבחילות וסבתא אמרה שהגיע הזמן לקבוע תאריך לחתונה. ואני חשבתי בלבי שטוב שכל זה קרה עוד בימי הקיץ והסתיו, שלא אהיה צריכה ללכת לים לצלול גם בימי החורף הקרים.

עד החתונה השלים עלי את תהליך התשובה שלו. ממני לא היו לו שום דרישות וציפיות מבחינת לימוד. הוא אמר לי מה צריך לעשות ואני עשיתי. לא היתה בי שום התנגדות. מה זה אכפת. היום אני יודעת שהוא ציפה שאחרי החתונה אבשל ואנקה ואטפל בילדים ואעשה מה שנשים אחרות עשו, אם היו חופשיות ואם חרדיות. אבל אני לא ידעתי לעשות כלום. מעולם לא בישלתי ולא ניקיתי אלא את הבית של הזקנה שהבינה כעבור זמן שהניקיון שלי לא מנקה והעסיקה עוזרת פעם בשבועיים ללא ידיעת בנה, ולא טיפלתי בילדים. לא ראיתי ילדים אף פעם. רק מרחוק. ואחרי החתונה ציפיתי אני להמשיך במה שעשיתי קודם, לנגן, לנגן, לנגן. אבל בשכונה שגרנו בה נשים לא ניגנו. גם לא גברים.

זה לא קרה לי בבת אחת. לא פתאום ויתרתי על הכול. לא ביום אחד אמרתי לעצמי שמהיום והלאה אני לא נוסעת מעבר לים ולא הולכת יותר למפגשים חברתיים משום סוג שהוא. על הנסיעות לחו"ל ויתרתי כשהתברר לי שאני שונאת לטוס, שונאת את המסע המפרך בנמל התעופה ולא מי יודע מה מתפעלת מנופים שאפשר לראות בתמונות ובטלוויזיה. לא קישרתי את זה כלל לחוסר רצון לעזוב את הבית, לדרוך על קרקע לא מוכרת, לא בטוחה. נהייתי מהנודניקים האלה שמנסחים אידיאולוגיה סביב העניין. שופינג בחו"ל זה פתטי, יש היום הכול בארץ, וגם אפשר לחשוב באיזה סטייל אני מתלבשת שדווקא את המותגים של איטליה אני צריכה. בשביל לראות מפלי מים אדירים ומרשימים בגודלם וביופיים אני יכולה לצפות בערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק, ואת האנשים שם אני כבר מכירה דרך הספרים משם, או שהייתי יכולה להכיר אם זה היה באמת חשוב לי. בקיצור, נסיעות לחו"ל לא עושות לי את זה. אז לא. לא מוכרחים, לא כולם חייבים להתמכר למעבר בדיוטי פרי בדרכם לאיזה חוצלארץ.

להיות מוזמנת לחברים ולהיענות נראה לי כבר זמן רב מאמץ מיותר. כל כך הרבה שנים השקעתי את אותו מאמץ כדי להשתלב, להתחבר, למגר את חוסר העניין שלי באנשים האלה דווקא בהיפר חברתי. מסיבת חנוכה, ט"ו בשבט, פורים, ראש השנה היהודי וראש השנה האזרחי, לילות פסח לעוד אנשים שאין להם משפחה להזמין או לנסוע אליה. ולאט־לאט עייפתי מן המאמץ. לא בבת אחת, לאט־לאט. פשוט לא הרגשתי שכל המאמץ הזה מתוגמל באופן הולם. אנשים באו, נהנו, למה לא, אבל למחרת האירוע אף אחד לא התקשר ואני לא התקשרתי לאף אחד. לא נהיו לי יותר חברים בגלל זה. לא אהבו אותי יותר אנשים. להפך, תמיד הרגשתי שמאחורי הגב מדברים עלי דברים לא טובים. על איך שאני נראית, על זה שאני לא עובדת, על זה שאיך זה קרה בכלל שהוא התחתן איתי. דווקא איתי. עד שחדלתי בכלל, ובשנה שלפני הקיץ של עמליה ספרתי יותר מעשרים פעמים שהוא הלך לבד לאן שזה לא יהיה שהוזמנו ואני התחפרתי במיטה.

גם מזה עשיתי תורה שלמה. הרכילות של הנשים עיצבנה אותי, כל ארבע נשים ברגע נתון יכולות לקרוע ברכילות את זו שבדיוק לא נמצאת, לספר עליה את כל מה שהן יודעות במסגרת היותן החברות שלה, ובמפגש הבא הארבע האחרות יעשו את זה לחמישית הנעדרת. ידעתי שכשאני לא שם אני החמישית. זילזלתי בהן, לא אהבתי אותן, פחדתי מהן ומהפה הגדול שלהן, בשביל מה אני צריכה להיכנס לפה שלהן, בזבוז זמן. האמת היא שלמרות כל המאמצים שעשיתי לא הרגשתי אחת מהן. מעולם לא הייתי מחוברת ממש, חלק מהן. הן לא אהבו אותי ואני לא אהבתי אותן. גברים, לעומת זאת, הם משהו אחר לגמרי, אך דוחים לא פחות בבהמיותם השוביניסטית.

גברים הם מגדר נחות ומאוס. נשים הן מכשפות.

אתמול לא יכולתי לכתוב. התעוררתי קצת יותר מאוחר בבוקר, נראה שהכתיבה מעייפת אותי יותר מכפי שאני מרגישה בזמן שאני ממש עוסקת בה. התעוררתי, עדיין נים לא נים, במצב הזה שבין ערות לבין הרצון שלא לסיים את השינה בטרם עת. המחלה גורמת לשעות השינה ולאיכותה להיות מאוד לא קבועות ובלתי צפויות. ימים של שינה, ימים של ערות מתסכלת. ברור שהשינה נוחה יותר, אף שגם היא מתסכלת במידה רבה. איבוד הימים, למשל, קשה ביותר. איבוד הימים וכל מה שחי בהם. זה נורא. אלא שגם שעות הערות אינן ממש חיוניות ומשמעותיות. הערות היא רק שלילת השינה, ואינה מעלה ואינה מורידה מאומה מהשתתפות החולה בחיים המתרחשים סביבה. מין ישיבה ערה ולא כלום. לכן בשינה יש אבדון מוחלט שהוא נוח יותר. לי. והנה, רק פקחתי את העיניים והבנתי שמישהו מסתובב בבית, אף שהייתי בטוחה שנעלתי את הדלת והשארתי את המפתח במנעול, כמו שצריך. מזל שתכף ומיד זיהיתי את קולו של עלי וגם את קולותיהם של שרה'לה ופישל, כי כבר הרגשתי את הלב מנתר ניתורים קטנים ומהירים של פחד. באשר לפישל לא הייתי בטוחה, לא באמת זיהיתי את קולו, אבל כשנשמע קול גבר נוסף, צעיר יותר משל עלי, ובעל ניגון כשל ילדַי, השם הראשון שעלה מתוכי הוא שמו של פישל. פישל או לא, זה בכלל לא משנה. עצמתי עיניים בחזרה והקשבתי בשקט. כנראה היו איתם עוד אנשים, כנראה רופא שהם הביאו איתם, מפני שהיו קולות שלא זיהיתי, וניגונם היה קצר ותכליתי.

זה היה מוזר מאוד. לפעמים אני מתעוררת והם פה, או רק אחד מהם, או רק עלי, והכול קורה לאט ובנחת. או שאני פוקחת עיניים והם שמחים לקראתי ומספרים לי דברים, או שאני משאירה את עיני עצומות אף על פי שאני כבר ערה, רק כי באותו רגע לא מתחשק לי שידברו איתי. ואז הם מדברים ביניהם, או קוראים בספר שהביאו איתם, ואם זה עלי אז הוא מזמזם לעצמו ועוצם עיניים ומתנדנד קדימה ואחורה. ככה הוא נח.

עלי ושרה'לה משכו כיסאות מאיזה מקום והתיישבו בסמוך אלי. "עמליה," לחש עלי, "ע־מל־יה." בשנים האחרונות רכות קולו בפנייתו אלי העלתה דמעות אל גרוני והן נתקעו שם, מכאיבות לי. ע־מל־יה.

"בשורות טובות, אמא'לה, בשורות טובות."

פקחתי עיניים וחיכיתי. הם כל כך השתדלו. תמיד כל כך השתדלו.

"התאומים של רוחל'ה נולדו לפנות בוקר, תאומים בנים ברוך השם."

"מזל טוב," לחשתי, "מזל טוב." גרוני עדיין מכווץ וכואב מהדמעות שנתקעו בו מהעמליה של עלי. מזל טוב. רק שפתי נעות וקולי לא נשמע. מי זאת רוחל'ה? הדמעות חונקות גם את הבהלה לשמע השם שאינו מוכר לי. רוחל'ה היא כנראה הבת הצעירה שלי, לסבתא של עלי קראו רחל, גברת רחל בוקסבוים, בטח קראנו לבת השנייה שלנו רוחל'ה. בחדר הוורוד־סגול היו יותר מאשר שתי בנות, חוץ משרה'לה לא הצלחתי להיזכר בשמות האחרים. רוחל'ה, שיהיה רוחל'ה.

"נינים, עמליה, זכינו בנינים בחסדי ה', בריאים ושלמים, וגם רוחל'ה ברוך השם מרגישה בסדר גמור, גיבורה גדולה." הלידה, עלי מספר בלחש, התעכבה והתעכבה, ורוחל'ה בקושי נאנחה. גיבורה גדולה. אוי ואבוי, נשמע בתוכי קול, אוי ואבוי. נינים?

"אמא," שרה'לה דמעה וקולה עלה, "אמא'לה, אני סבתא, היית מאמינה?"

התבלבלתי לגמרי, ניסיתי להתיישב ולא הצלחתי, שרה'לה מיד קמה לעזרתי וגם האחות מיהרה אלי. בשביל מה הם הביאו אחות הביתה? ורופא? ולמה הדליקו את כל האורות בחדר השינה? וכל כך הרבה גברים בחדר השינה שלי ואני בלי שום כיסוי ראש. הם השתגעו כולם? ואיך עלי מרשה את זה?

בכוחותי הדלים חיבקתי את שרה'לה, "מזל טוב, ילדה שלי, את סבתא נהדרת, ואיזה נכדים מתוקים, חסדי השם, חסדי השם." אני לא יודעת למה אמרתי את זה, באותו הרגע הבנתי שאני נשמעת כמו משוגעת, בשביל מה זה טוב, הם כמובן מיד הביטו זה בזה ונעצבו, לא היה להם ברור לגמרי מה וכמה אני מבינה. רציתי לתקן, אבל הרופא מיהר להוציא אותם מהחדר שלי, מהבית שלנו. "טוב, נראה לי שזה כבר יותר מדי בשבילה." סליחה, מי זה הרופא הזה? מה הוא יודע? זה לא יותר מדי, זה הרבה פחות מדי, חכו, חכו, אל תלכו. והרי רק הרגע התעוררתי, גם בלי המחלה אני יכולה להתעורר מבולבלת כשמבול של אנשים נכנס אלי פתאום לחדר שינה כשהבית שלי נעול ומפתח נעוץ במנעול כמו שצריך.

"אולי אתם נותנים לה יותר מדי תרופות?" עלי התלונן לפני שיצא.

"היא מקבלת תרופות במינון סביר לגמרי," הרופא הזר אמר. "בשלב הזה לא הייתי משנה כלום." ואני רציתי לשאול את עלי מה קורה כאן, אבל לא הספקתי, הם נדחפו החוצה ואמרו, "שלום, שלום, נבוא אם ירצה השם אחרי הברית." לא עלה על דעתם שגם אני ארצה לבוא לברית, ואם עלה על דעתם הם הסתירו זאת היטב, ואני לא הספקתי לומר דבר, הדלת נסגרה אחריהם והצלחתי לשמוע רק את הד קולותיהם מרחוק בטרם שקעתי שוב בשינה עמוקה. כנראה שוב עזבתי את הבית ומשום־מה אני לא זוכרת את זה, ואם עזבתי איך הם נכנסו? עוד שאלות ריחפו ביני וביניהם ובין התשישות הזאת ששאבה אותי אליה.

קצת לפני שמלאו חמש־עשרה שנים לעניינים שלנו, בקיץ שעבר, נפרדתי ממנו. לא קרה שום דבר דרמטי שהוביל לפרֵדה הזאת, ובכל זאת יום אחד החלטתי שזה מספיק ודי. לילה אחד, ממש לפני שנרדמתי, נבהלתי לגלות שאני כבר הרבה זמן לא מצפה לו. לא לחיבוקים, לא לדיבור ולא לסקס. הם כבר לא עשו את העבודה. כנראה בכל זאת הרגשתי את זה באופן לא מודע בחודשים האחרונים, שכן התחלתי לדרוש ממנו דרישות בלתי אפשריות. שיבוא יותר, שיהיה זמין לי כל היום, שישכב איתי שוב, רק כי לא היה לי טוב כמו שלשום, שיקשיב לי, שיביא לי, שייתן לי. ובדיוק כפי שמשככי כאבים אחרים מאבדים את יעילותם ככל שמרבים להשתמש בהם, גם יעילות האהבה שלו הלכה ופחתה. והוא עשה עד הרגע האחרון כל מה שביקשתי ממנו, באהבה ובמסירות, למחרת אותו הלילה גמרתי את העניינים בשיחת טלפון קצרה. חמש־עשרה שנים חלפו מהר מאוד. קשה להאמין שעניינים כאלה יכולים להישמר כל כך הרבה זמן בלי להתגלות, אבל עובדה שאיש מלבדנו לא ידע כלום. לא עשינו את זה נגד אף אחד. אלה היו חיינו במשך חמש־עשרה שנים. היינו חברים ומאהבים. לו לא היה חסר כלום בחיים. היו לו חברים, היו לו עבודה שאהב, אישה וילדים שאהב, והיה לו אותי. לי מלבדו לא היה דבר. רק אותו. לא הבנתי אז שבעצם אני מתירה את החיבור האחרון שלי לכל מה שהוא אנושי. מגע, דיבור, חברות, אהבה. בחמש־עשרה השנים שלנו זה קרה שמלבדו לא הייתי צריכה כלום. דווקא לא מפני שהייתי כל כך מאוהבת בו, כרוכה אחריו ומשקיעה עצמי בו. הפוך. מפני שהוא היה כל כך מאוהב בי, מסור, מקשיב, מלטף, מחבק, כרוך אחרי ומושקע בי. לגמרי. סיפק את כל צרכי. היה נדמה לי שאני לא זקוקה בעצמי להתאהב, מספיק לי להיות נאהבת. ואולי כן אהבתי אותו, אולי גם ככה זה לאהוב, הרי לא יכולתי לוותר עליו, למרות שניסיתי כמה וכמה פעמים גם קודם במשך השנים. כמעט בכל קיץ. הוא היה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. אבל לא באמת יכולתי לאהוב את מי שבגד באשתו ובמשפחתו, אפילו את זה נטרתי לו.

ועכשיו שהתעוררתי, אני יודעת שלא היתה צריכה להיות שום סיבה לבלבול שלי ולעייפות. הרי אני לא לוקחת את התרופות המטשטשות שהרופאים רושמים לי, גם לא את התרופות האחרות שאני לא זוכרת מה הן אמורות לעשות. אני שומרת ואוספת אותן. אולי המחלה מתגברת, אולי המוח שלי כבר אכול לגמרי, אולי לא אזכור בסוף מה אני רוצה לעשות ומה זה כל הכדורים האלה וייגזר עלי לחיות כך עד מאה ועשרים? אבל זה לא הדבר שרציתי לכתוב עכשיו, מה שאני רוצה לכתוב עכשיו מיועד לשרה'לה, הילדה שלי שהיא כבר סבתא.

לא מיד האמנתי בו ובאהבתו, ולא כל הזמן. הוא עבר יותר משבעה מדורי מבחני אמון ובדיקות סמויות מן העין. הייתי חייבת לדעת שזה לא בשביל הסקס. שהוא אוהב אותי, לא את הגוף שלי. ואחר כך שהוא אוהב את הגוף שלי לא סתם מפני שזה גוף של אישה עם הציוד המתאים. שאני מעניינת אותו, שמה שאני חושבת ועושה ואומרת מרתק אותו. וגם, רק נוסף על כל הנ"ל, ולא במקום, שמעולם לא היה לו סקס כמו זה שיש לו איתי. שעד שהוא פגש אותי הוא לא ידע בכלל שסקס זה סוג של תקשורת, שסקס יכול להיות עמוק ומשמעותי, בגלל מה שנאמר בו ולא בגלל איך שהוא נגמר, אם בכלל. אפילו את העינויים האלה גרמתי לו לפעמים, כשהייתי חייבת הוכחות נוספות. אבל ללא שום ספק המבחן המשמעותי ביותר היה אם יוכל לעמוד בָּאמת. הוא היה היחיד ששמע ממני במשך חמש־עשרה שנים שאני רוצה למות. את המילים ממש, אני רוצה למות, אני רוצה למות. עכשיו אני יודעת שהוא לא הבין את זה, לא באמת הבין. לפעמים מפני שזה נאמר תוך כדי סקס, והוא חשב שזו הדרך שלי לומר כמה אני נהנית. גם בהזדמנויות אחרות הוא שמע את המילים אבל לא כל כך את הכוונה. אני בעצמי פחדתי לומר את זה בהתכוונות, בצליל פנימי. בימים אחרים, שבהם בשום אופן לא יכולתי לפקוח עיניים ולהתמודד עם העולם, סתם בגלל פרץ של הורמונים או מה שזה לא יהיה שחשבתי אז שזה, הוא פירגן לי את ההתמוטטות. "תישני, תישני, תאספי כוח, כי מחר בבוקר אני מתיש אותך." צעד קדימה שניים אחורה, אחרי חמש־עשרה שנים, ברגע הפרֵדה, הוא ידע עלי הכול. יותר ממה שאני ידעתי על עצמי אי־פעם. עבר, הווה, עתיד. הוא כבר לא ביקש, כמו בפעמים קודמות, שאולי נחשוב על זה שוב, אולי כן אפשר להמשיך, והוא לא יכול בלעדי. הפעם זה היה אחרת, הוא רק אמר, "תעשי לי טובה, רק תשמרי על עצמך." ויותר לא שמעתי ממנו. אולי זה סימן שבסוף הוא דווקא כן הבין. שסוף־סוף הוא הבין שזה לא בצחוק ולא בהתפנקות נשית אידיוטית, שזה ברצינות. שרע לי. שלמרות שיש לי אותו ויש לי עוד כל כך הרבה דברים בחיים, אני באמת אכולה מבפנים. שרע לי.

עלי הציע שאלך לדבר עם הרבנית. אחרי החתונה הוא נדאג קצת מכך שאיני מנהלת את הבית ואיני מטפלת במה שצריך לטפל ועוד מעט ייוולד לנו ילד ומה יהיה. ראיתי שהוא כבר מבין שמשהו איתי לא לגמרי בסדר, אבל לא ידע בדיוק מה. עד עכשיו הוא חשב שאני מיוחדת, שונה, קצת מרחפת ותלושה מהמציאות, אבל באופן חיובי. בעצמי הבנתי לא הרבה קודם שמשהו איתי לא לגמרי בסדר. גם אני לא ידעתי מה. שמתי לב שאני רואה את העולם לפעמים כמו מבעד למחיצת זכוכית לא לגמרי שקופה, כך גם נשמע העולם רוב הזמן. כשראיתי אנשים משוחחים ביניהם בהתלהבות, לבי נצבט רק משום שלא הבנתי את זה. מה יש לדבר עם מישהו אחר? ובכזאת שמחה. אנשים צוחקים הפחידו אותי, גם אנשים צועקים. רק כשניגנתי, לבד או עם עלי, הצטללה שמיעתי ולא היו מחיצות. ואף שהתחלתי להבין את הזרות הזאת בעצמי, לא ידעתי מה לעשות עם הגילוי הזה ושמרתי אותו בלבי, עד שהשתכח ממני והחיים נמשכו כפי שהם. ואז ראיתי בעיניים של עלי התחלה של פחד. וברגע שהבנתי שהעיניים שלו משתנות, פחדתי לגלות בהן את מה שראיתי בעיניים של אבא שלי. את האכזבה, את הזלזול, את הטינה והשנאה. ומרוב פחד הצלחתי להתגבר על מה שזה לא יהיה שעלי פחד ממנו, ולמשך כמה שנים, עד שנולד הילד הרביעי או החמישי, העמדתי פני אישה ואמא כמו כולן. לא ידעתי איך זה כמו כולן, אבל מה שראיתי אצל נשים ברחוב, במכולת, במדרגות, כך השתדלתי לעשות. לא לגמרי הצלחתי, אבל הצלחתי להסתיר את מה שלא הצלחתי. אחר כך, במחלקה הפסיכיאטרית, ראיתי אותן שוב, את הנשים מהמכולת ומהמדרגות, אולי לא בדיוק אותן, אבל כאלו שנראו בדיוק אותו דבר. הן היו בערך בנות גילי, עוד לא עשרים וחמש, או פחות, אחרי לידה רביעית או חמישית, ומחדר לידה העבירו אותן הישר למחלקה הפסיכיאטרית.

את בהיריון? עכשיו? השתגעת? כשהתחילה לבצבץ לי הבטן מבעד לבגדי הסטודנטית האופנתית שהייתי, שמעתי תגובות אופייניות. ידעתי בעצמי, לא הייתי צריכה את הסטודנטיות האחרות שיגידו לי כמה זה לא נורמלי. אבל להכניס אותן לרחם שלי ולספר להן שלא התכוונתי, היה יותר גרוע. לא שמעת על אמצעי מניעה? או יותר גרוע, לא שמעת על הפלות?

במקום קטן ובלתי נראה בראשי היה נטוע הרעיון שהילדים יצילו אותי מהחיים חסרי הפשר והמשמעות. זאת היתה הסיבה האמיתית שלא פעלתי באופן ממשי כדי לסכל את ההיריון הזה. בדיוק כפי שקודם חשבתי שאהבה וזוגיות יעשו חלק מהעבודה הזאת, כך גם הייתי שבויה ברעיון שהילדים שיהיו לי ישלימו עבורי את התיקון שהייתי זקוקה לו.

כשהייתי כמעט בת שלושים, עוד בחדר הלידה בזמן הצירים, ידעתי שהמחלה פורצת לי שוב, הפעם מהרחם, עם הרך הנולד. הרגשתי את זה. אני תמיד מרגישה את המחלה כמה רגעים לפני שהיא פורצת. אני לא אוהבת את הביטוי מחלה־פורצת, אבל הוא די מדויק. המחלה פורצת פתאום, כמו הר געש. קודם כול היא רוחשת וגועשת בפנים, ואחר כך היא פורצת. אי־אפשר להסביר את זה, אני בכל אופן לא יכולה, אבל אני מרגישה את זה כמו סוג של הבטחה למנוחה. וכמו שעזרתי לתינוק להיפלט החוצה מגופי, עזרתי ודחפתי את המחלה החוצה. ממש דחפתי אותה, חיכיתי לה יותר מאשר לילד. מהילד הזה לא היה אכפת לי. בכלל.

לקחו את הילד, עטפו במה שעטפו והרחיקו אותו ממני. טוב שלקחו אותו מיד, לא רציתי לראות אותו ולא רציתי שהוא יראה אותי ככה. רק רציתי לנוח. פחדתי פחד איום ונורא לחזור הביתה לשבעה או לשמונה ילדים קטנים, אולי רק שישה אפילו, או רק ארבעה. אני מבולבלת עכשיו גם מפני שאני מבולבלת עכשיו כשאני כותבת את הדברים וגם מפני שאז הייתי מבולבלת. לא הצלחתי לזכור כמה מתוך ההריונות שנשאתי עד אז נגמרו בהפלת העוברים וכמה הגיעו לסיום מוצלח. הרבה מאוד פעמים והרבה מאוד זמן הייתי במחלקת נשים ויולדות, גם במחלקה הפסיכיאטרית, שנמצאת כמה קומות מעל, הייתי אורחת קבועה. היום אני יודעת את הסך הכול. יש לי תשעה ילדים, בוודאות. אני חושבת. לפני כמה שנים חרטתי לי את המספר הזה ביד. כעבור זמן לא זכרתי מה המספר הזה אומר, והוספתי את המילה ילד. חוץ ממני אף אחד לא הבין את החריטה הזאת, לא ראו בה מספר ומילה, אלא פשוט ניסיון לחיתוך מפרק היד.

כך או כך לא רציתי לחזור הביתה אל הילדים ואל תינוק חדש. פשוט פחדתי מזה פחד מוות. דיברתי אל עצמי בקול, עוד לפני שאפילו הוציאו ממני את השליה. זה שדיברתי לעצמי ידעתי, זה שזה היה בקול נודע לי רק בדיעבד, מפני שהם באמת הביטו בי ולקחו את הילד כאילו אמא שמדברת בקול אל עצמה לא מגיע לה שיראו לה מה נולד וישימו לה את הילד על הבטן. הרופאה הפסיכיאטרית שהביאו לשוחח איתי, אמרה לי אחר כך שמה שאמרתי בקול היה שאין לי כוח אל הילד הזה עכשיו, למה אני צריכה כל כך הרבה ילדים, בשביל מה זה טוב, הנה אני בת יחידה ומה זה היה רע לי, גדלתי כמו נסיכה, ושאני באמת באמת לא יכולה לגדל עוד ילד. וזה לא שהם לא שמעו דברים כאלה, הרגיעה אותי הרופאה, "כל היולדות מדברות בלידה כמעט אותו דבר, לא רק החרדיות." היא נשמה רגע עמוק והביטה בי, "הבעיה היא שאת אמרת את זה כבר אחרי הלידה, כשהילד היה בחוץ. בזמן הצירים ובזמן הלידה היית שקטה מאוד. מאוד שקטה. לא כאב לך?" לא כאב לי? בטח שכאב לי, אבל לא היה אכפת לי מהכאב הזה, הכאב הזה עובר, ואז מה קורה? אז דוחפים לי תינוק ביד ושולחים אותי הביתה. ואין לי כוח. כבר אין לי כוח להעמיד פנים שיש לי כוח. רציתי שהרופאה הזאת פשוט תעשה מה שהרופאה הצבאית עשתה, שתשחרר אותי ותכתוב, "אי־התאמה". אני לא מתאימה. אני לא מתאימה לכלום. בטח לא מתאימה להיות אמא.

וזאת היתה הפעם הראשונה שאושפזתי במחלקה הפסיכיאטרית, והפעם הראשונה שראיתי שעיניו של עלי יכולות להביע הרבה מאוד דברים כשהוא מסתכל בי, אהבה ושמחה וצער וחמלה וכאב והבנה. אכזבה לא היתה בהן אף פעם. לא אז ולא מאז.

על פי רוב באמת השתמשתי בסקס כמו במשככי כאבים. לפעמים במקום לבכות ממרתף הבטן, כפי שבעצם הייתי רוצה וצריכה, לבכות את כל מה שאני לא מבינה, לשטוף את כל החרא החוצה, את הכאב הבלתי נסבל שלא מרפה לשנייה, שיושב על בית החזה וחונק את הגרון, ששולח גרורות לבטן התחתונה ולשכמות, ששורף כמו כוויות בקצות אצבעות הרגליים, שמשתק את הגוף. בימים שהצלחתי לבכות, וזה היה תלוי בכך שהבית יהיה ריק לגמרי ואיש לא יוכל לשמוע, בכיתי כמו שצריך לבכות כאבים כאלה. בכיתי בקול, ביבבות וביללות, נהמתי, התייפחתי. ואפילו פעם אחת לא ידעתי מה רע לי, מה כואב לי. רק אחרי זה הרגשתי נקייה וקלה לכמה שעות או ימים, כמו ריחוף קל, כמו איך שהחיים צריכים להרגיש כל הזמן.

בפעמים אחרות כשהבית היה ריק, הזמנתי אותו להפיג את כאבַי בדרך אחרת. וגם זה היה נפלא. מרוקן, מספק, מתיש. בשביל לדבר איתו לא הייתי צריכה שהוא יבוא. היינו מחוברים לשפופרת הטלפון, ולפעמים אפילו שכחתי שהיא ביד שלי והוא בצד השני, כבר הייתי שקועה במשהו אחר, תוך כדי שיחה, וגם הוא, ולפעמים היינו מנתקים ומתקשרים עשרות פעמים ביום לשיחות קטנות, קצרות. ולעתים נדירות ממש סקס היה רק סקס. תשוקה והנאה גופנית וזה הכול. נדיר כמו נדירוּת הימים הטובים שלי. כשפתאום לא כאב לי כלום, לא הייתי רדופה ועצובה, לא הרגשתי בגרון שום סוג של תעוקה. ובבקרים האלה, שכך התעוררתי אליהם, ברוממות נפש פתאומית, התקשרתי אליו ופיתיתי אותו בלי שום בושה. בשביל הפיתוי עצמו, בשביל הסקס ללא עול שאני מזמינה, פיצוי הולם לכל השאר. זה היה לא פחות מנס. בראשי לא התרוצצו מחשבות, לא היו לי מילים שהייתי חייבת לשחרר החוצה, כובד הראש נעלם, מתח הכתפיים והשכמות נשכח וכך גם שרירי הרגל המכווצים ושאר חוליי וכאבַי. יכולתי אז להרגיש את המגע הקל ביותר שלו בי, ומיד נרעדתי מצמרמורת של עונג. אחחח, אמממ, אהההה. ועוד יכולתי להרגיש את גופו שלו מגיב לכל נגיעה, ולו מקרית, שלי בו. שעות יכולתי להעביר כך, לא רוצה שזה ייגמר, מתחמקת כמה שאפשר מהצורך שלו, ההפוך. ידעתי שברגע שזה נגמר, זה נגמר. ונסים לא קורים לי בכל יום. בקושי פעם בחצי שנה.

לא תמיד הסקס שלנו היה טוב, לפעמים הוא היה סתם, מעצבן, לא בזמן הנכון, ללא צורך. וגם זה היה בסדר. לא נפלנו מזה, עברנו למטבח ושתינו קפה, או אכלנו ארוחת בוקר. הסקס שלנו היה תמיד בבוקר, אף פעם לא בערב או בלילה. תמיד בדרך שלו לעבודה או בהפסקת צהריים, אף פעם לא בערב או בלילה, אף שפעמים רבות הייתי לבד ימים רבים ברצף. מה ששנוא עלי לא יכולתי לעשות למישהי אחרת. אם הוא יכול לסיים יום עבודה מוקדם, שילך לעזור לאשתו עם שלושת הילדים הקטנים שלהם. אף פעם לא יכולתי לסבול את הגברים שמאחרים בכוונה לשוב הביתה רק כדי למנוע מעצמם את האי־נעימות הכרוכה בגידול הילדים. לא יכולתי לסבול במובן ששנאתי אותם ממש. ובזתי להם. חרא של גברים. חרא של בעלים, חרא של אבות. וגם הוא היה אותו חרא לאשתו ולילדיו, אך כל עוד לא אני עיכבתי אותו בשעות האלה, התעלמתי מהצדדים המוסריים האחרים של יחסינו. אני לא מגזימה כשאני אומרת לעצמי שאם לא הוא, לא הייתי יכולה לחיות את חמש־עשרה השנים ההן. אבל ידעתי כל הזמן שאני מכריחה את עצמי לעצום עיניים מול מחדליו המוסריים, כל הזמן ידעתי את זה ואנסתי את עצמי לא לקלקל לי את הדבר האחד הזה. הייתי מוכרחה להרשות לעצמי את החריגה הקטנה הזאת בקבלת חולשותיו האנושיות של מישהו. והנה, רק שנה אחרי, אני במצב כל כך לא טוב, שהיה לי צורך באיזו עמליה כדי לשרוד את הקיץ.

אני בקושי זוכרת שהייתי סבתא. אם אני לא טועה, כבר הייתי סבתא כשנולד לי בן הזקונים. שרה'לה ילדה כמה חודשים לפני והניקה את שני התינוקות, את שלה ואת שלי, עד שנכנסה שוב להיריון. אני חושבת שאז כבר אושפזתי להרבה מאוד זמן, לא ראיתי את הילדים כמה חודשים. אני לא זוכרת מתי חזרתי הביתה, ומה היה אחר כך. כלום. אני לא זוכרת עוד כלום.

יותר מעשרים שנה לא קרה אפילו פעם אחת שאחרי שהוא יצא בבוקר לעבודה הוא חזר פתאום. כי שכח תיק או מסמך או משקפי קריאה. לא קרה. יכולתי לסמוך על זה במאה אחוז בבקרים שבהם אירחתי לסקס ולארוחת בוקר. ואולי לא במאה אחוז, ואולי קיוויתי בסתר לבי שפעם אחת הוא ייכנס באמצע העניינים. לא ידעתי מה היה בזה יותר, פגיעה על שהוא לא מעלה על דעתו שזה אפשרי בכלל, או כעס על שלא אכפת לו.

הוא לא העלה על דעתו. בעיניו כבר הייתי מזמן קצת משוגעת. מסתגרת בבית וכותבת את עצמה לדעת. הוא בז לכתיבה שלי, לעולם הפנטסטי שיצרתי כתחליף לעולם האמיתי. היית יכולה להיות אחת מעורכות הדין הכי מצליחות בארץ, ותראי מה נהיה ממך. היינו יכולים להיות מאושרים אילו היית יכולה לסלוח ולשכוח. תראי מה נהיה מאיתנו.

אבל מה שרציתי לכתוב היום זה משהו חגיגי לשרה'לה. אני בטוחה שהיא תהיה סבתא נהדרת, כמו שהיא היתה אמא נהדרת. כבר יש לה בורוך השם יותר ילדים ממה שיש לה אחים והיא לא אושפזה אף פעם, וככל הידוע לי גם לא דיברה לעצמה בקול אף פעם. אוי, שורה'לה, שורה'לה.

אבל אני לא באמת יודעת איזו אמא היא היתה. ואני לא באמת יודעת כמה ילדים יש לה. ואני לא באמת יודעת אם היא תהיה סבתא נהדרת. וזה מכעיס אותי מאוד. למה אני לא יודעת? במחלה הזאת הרי אפשר לדעת אם רוצים, לא חייבים לא לדעת. אבל אני לא רציתי לדעת. לא רציתי לשמוע שהבנות שלי יולדות ויולדות כמוני וכמו כל הנשים המשוגעות במחלקה הפסיכיאטרית. לא רציתי לדעת, לא רציתי לשמוע, לא יכולתי להבין את זה. והחלטתי שאני לא אדע. החלטתי להיות מה שאני.

אני לא מתפלאת כלל שעמליה מופיעה אצלי ככותבת. אני לא חושבת שבחייה היא באמת כותבת, על פי הסיפור זה בלתי אפשרי כמעט. אבל זה מתאים ביותר ממובן אחד, ולכן גם אם היא לא באמת כותבת, אני יכולה להבין את הרצון שלה לכתוב. לא רק משום שאני בעצמי משתמשת בכתיבה כאמצעי תקשורת עיקרי, אלא מפני שאנשים כמונו, שחרדים מאנשים ומהחיים, ששותקים יותר מאשר מדברים, אם מתמזל מזלנו, מתאפשרת לנו הכתיבה.

הורי תלשו לא פעם את שערות ראשם בגלל דברים שכתבתי. כילדה צעירה היו לי מעט מאוד בלמים וגבולות. לדבר לא יכולתי. אל מול סמכות, הורים, מורים וסתם מבוגרים שוּתק גרוני ולא יכולתי לדבר. וכשניסיתי לבטא את תסכולי וכעסי, לעו המילים בפי, עיני הצטעפו בדמעות ולא הצלחתי. רק לבדי בחדר, עם נייר ועיפרון או עט, יכולתי לחצוב להבות. את כל מה שחשבתי על השרירותיות, על חוסר הצדק, על העוולות, הכול עלה על הכתב ובנוסף הפלגתי בתארים מוגזמים. המורים היו נאצים, ההורים משתפי פעולה, וכל מבוגרי הקיבוץ היו חסרי לב ושונאי ילדים. הנייר סובל הכול, עד היום, זה רק האנשים שקוראים אותו שלא יכולים לסבול כלום.

בייאושם ניסו הורי להכניס בי בינה, "בדיבור תמיד אפשר להגיד שהתכוונת למשהו אחר, אבל מה שכתוב כתוב לעולם!" אבל אני לא הבנתי מה לא בסדר בזה שאני כותבת בדיוק בדיוק מה שאני רוצה. אין לי שום צורך להתחרט על זה אחר כך, על מה הם מדברים. אני כנה, זו האמת שלי.

החיים חזקים יותר מההורים במובן הזה, והם לימדו אותי פעם אחר פעם לקחים שקשה לשכוח. מכתב אהבה נלהב שכתבתי כשהייתי בקושי בת שלוש־עשרה לבן משק סמוך, והוא פירסם אותו בעלון הנוער, כולל הפרחים, הפרפרים, השמש והציפורים שציירתי כדי לייפות את שפך מילות האהבה שהרעפתי עליו, מורה לספרות ששיכפל חיבור ציני למדי שכתבתי על "יתרונות החברה הקיבוצית בחינוך", ותיארתי שם באופן די מציאותי את הנעשה בחדרי הנוער מרדת החשכה ועד עלות השחר. מהומה גדולה פרצה בקיבוץ, המבוגרים האשימו זה את זה בהפקרות הנוער והנוער החרים אותי לתקופה של שנתיים, עד שהתגייסתי לצבא ויותר לא חזרתי לקיבוץ. ועוד ועוד. עדיין דיבור היה לי תמיד קשה יותר וכתיבה תמיד עדיפה.