על חשיבותה של ההכנה לצבא
למשימה המאתגרת הניצבת בפניכם כרגע יש מאפיין אחד ייחודי, שהופך אותה לשונה בתכלית מכל מה שהתמודדתם איתו עד היום.
בניגוד לכל השלבים האחרים עד כה בחייכם — שבהם תמיד היה מי שאמר לכם מה לעשות, איך ומתי — כאן אתם אלה שצריכים לקבל את ההחלטות. עליכם לנהל את עצמכם. אתם אלה שצריכים לבחור כיוון ודרך, קצב ועוצמה, אופן ואופי התנהלות. לעתים אף תצטרכו לעשות זאת כאשר אין סביבכם אף אחד שיסייע לכם בתהליך.
בקיצור, אתם עומדים להיות הבוסים של עצמכם.
אם בבית הספר המורה מזמנת את ההורים לפגישה ומיידעת אותם לגבי מצבכם באנגלית או במתמטיקה, הרי שעוד לא שמעתי על הורה שהוזמן לצבא כדי ללבן איתו את השאלה: ״מדוע הילד לא הגיע מוכן ליום סיירות?״ יתרה מזו, הורים רבים אף מדחיקים את הגיוס המתקרב של בנם או בתם, היות שהוא מעורר בהם הסתייגות ואף חרדה — שתי תחושות מוּבָנוֹת וטבעיות בנסיבות הללו. לכן עליכם לקחת אחריות ולעשות הכול בעצמכם. אף אחד אחר לא יעשה זאת בשבילכם.
אם אתם קוראים את השורות האלה, מן הסתם כבר ביצעתם את הצעד החשוב הראשון — בחרתם ב״דרך לקרבי״ כמדריך שילווה אתכם לכל אורך התהליך. כולי תקווה שתקראו בו בצורה רצינית, תפנימו היטב את הכתוב ותיישמו את מכלול העצות, ההוראות והתפיסות שהוא מציע. דרך נוספת לקחת אחריות על תהליך הגיוס, המשלימה את הקריאה בספר, היא לבחור דמות בעלת ניסיון וידע — רצוי איש מקצוע העוסק בתחום — שידריך אתכם במהלך החודשים האלה. בדיוק כשם שאדם השואף להתקבל לתזמורת יוקרתית או אוניברסיטה מהוללת ייעזר בבוגרים של אותם מוסדות, כך מומלץ לכם ״להִצטַוֵות״ ליוצאי יחידות עילית ולהיעזר בהם. אין חכם כבעל ניסיון.
מתי להתחיל
בני נוער רבים שואלים אותי: באיזה גיל כדאי להתחיל להתכונן לגיוס? התשובה המלאה היא שכדי לבנות בסיס גופני אידיאלי לקראת השירות הצבאי, יש להתחיל באימונים מסודרים כבר בכיתה ט׳, ולכל היותר בכיתה י׳. הסיבה לכך היא שבניית יכולת אירובית גבוהה אורכת זמן ודורשת התאמה של השלד ושל מערכת השרירים, וכמובן גם הבשלה מנטאלית. אין צורך לעבוד בגילים הללו — כיתות ט׳-י׳ — על מרכיבי כושר קרבי ספציפיים כמו נשיאת אלונקות וסחיבת שקים, אך יש לבנות במהלכם בסיס יציב לקראת המעבר לחלק ההכנה המתקדם, הספציפי, האופייני לכיתות י״א-י״ב.
זה כאמור התסריט האידיאלי. אבל אם בפעם האחרונה שבדקתם התברר לכם שאתם תלמידי י״א או אפילו י״ב — זה בהחלט לא מאוחר מדי מבחינתכם. גם אתם יכולים לאמץ את תוכנית האימונים המופיעה בחלקו השני של הספר, ואף יהיה לכם די זמן ליישם אותה במלואה.
מה חשוב יותר:
להיות חזק גופנית או חזק נפשית?
דמיינו את התמונה הבאה: אתם יושבים בבסיס צבאי עם עוד כמה עשרות בני נוער, כולכם בדרך למבחן הצה״לי הנקרא ״גיבוש״ — ארבעה או חמישה ימים שבסופם יוחלט אם תתקבלו ליחידה שאתם מועמדים לשרת בה. אתם מתבוננים סביב, בוחנים את החבר׳ה שלצדכם ורואים חבורה די גדולה, שכל אחד בה חולם להתקבל בדיוק לאותה היחידה כמוכם. ברגע הזה, כשתשבו דרוכים ומתוחים באותו בסיס מוזנח אי־שם בדרום או בצפון, אתם תרצו לדעת שעשיתם הכול, אבל הכול, כדי להגיע הכי מוכנים שאפשר, כך שבתום הגיבוש המפקד יקריא את שמכם ברשימת החניכים שעברו בהצלחה — ללא ספק, אחד הרגעים המרגשים ביותר שיש.
מניסיוני האישי רב־השנים כמפקד בגיבושים אני יכול לומר, שההחלטה מי עובר ומי לא היא החלטה קשה ביותר עבור המדריכים. לעתים ההבדל בין המתמודדים קטן מאוד, בלתי נראה ממש. אם להמשיל אותו לאתלטיקה קלה, הרי שמדובר על עשירית שנייה לכאן או לכאן, על הכרעה בפוטו־פיניש. לכן כשההחלטה תיפול, תרצו לדעת שאתם, מבחינתכם, נתתם הכול.
כעת ודאי תשאלו את עצמכם: הכול טוב ויפה, אבל מה זה בעצם אומר ״לתת הכול״? איך פורטים את הסיסמה הזאת — שנשמעת מצוין, אמנם — להתנהלות בשטח? לתכל׳ס?
ובכן, שאלה מצוינת. למעשה, הספר שאתם מחזיקים כרגע בידיכם הוא מעין תשובה אחת ארוכה לה. היא תיפרש בפניכם בהדרגה, פרק אחר פרק, כאשר כל אחד מהם יתייחס כאמור לשלב אחר בתהליך. חלקו השני של הספר אף יוקדש לתוכנית אימונים מפורטת ביותר עד לרמת התזונה. אבל לפני שנצא יחד למסע הזה ולנבכי ההכנה המומלצת, הרשו לי להקדיש את הפסקאות הבאות להסבר כללי בדבר המרכיב החשוב ביותר בתהליך: הכושר הגופני.
מדריך שהדרכתי איתו בגיבוש 669 נהג לומר לחניכים: ״אנחנו לא בודקים כאן את הכושר, אלא את הכוש״ר — ראשי תיבות של ׳כוח שרירי הרצון׳ של המועמד.״ משפט מבריק, אין ספק. יש איתו רק בעיה אחת קטנה — הוא לא נכון. המדריך השנון, הוגה המשפט, כמו מדריכים רבים אחרים (או סתם בוגרי יחידות עילית שאתם עשויים להתייעץ איתם), הספיק כנראה לשכוח את מה שאתם עדיין לא למדתם: איך מרגיש מי שקורע ת׳תחת בפעילות גופנית אינטנסיבית בדיונות. הרי עברו מאז כמה שנים טובות. וכשאתה שוכח עד כמה הפעילות הזאת קשה ומאומצת, ואיזה מאמץ גופני אדיר נדרש כדי לצלוח אותה (רוב האנשים שסיימו את זה אכן מעדיפים להדחיק...), אתה בהחלט עלול לחשוב שמה שעומד למבחן זה כוח הרצון ותכונות האופי. מה לעשות שהאמת, כאמור, שונה בתכלית.
אל תטעו: המרכיבים האישיותיים והמנטאליים חשובים ביותר. אבל בלי כושר גופני ברמה גבוהה, הסיכוי לשרוד את יום הסיירות, למשל, לא כל שכן לעבור אותו בהצלחה — נמוך ביותר. כך גם לגבי הגיבוש, ואף ביתר שאת.
ספציפיות מהי
כדי להמחיש את הנקודה האחרונה, אספר אנקדוטה קטנה. אחד החניכים בקורס הכנה שהעברתי, גדי שמו, היה אלוף מחוז בריצות קצרות ואתלט מצטיין. דקיק, גבוה ורץ מהר יותר מהרוח. פנומן. דווקא מפני שכל כך התרשמתי ממנו, התמונה שלו מרוח על החול, מקיא את נשמתו אחרי שני ספרינטים שהרביץ בדיונה, נחרתה כל כך בזיכרוני. הבחור פשוט התפרק. או־אז הגעתי אליו, טפחתי על ראשו, חייכתי אליו ואמרתי: ״שונה קצת ממסלול ריצה, מה?״ גדי הביט בי בפנים סובלות ולא היה מסוגל להשחיל מילה, אבל המבט שלו אמר הכול. הוא הבין — על בשרו, כמו שאומרים — את ההבדל בין אימון ספורטיבי לכושר קרבי.
גדי לא לבד. מדי שנה אני פוגש עשרות ספורטאים מצטיינים שמגיעים לקורס ההכנה לצה״ל עם ביטחון בשמים ודימוי עצמי בעננים, ואוכלים כאפה רצינית. למעשה, זאת כאפה כפולה: גם מבחינת השרירים שלא מתפקדים — משום שסוג המאמץ הנדרש הפעם חדש עבורם; וגם מבחינת הביטחון העצמי שנפגע, היות שאותם חבר׳ה החזיקו מעצמם תותחים ופתאום הם אוכלים אבק.
הסיבה לכך פשוטה: כושר גופני הוא תחום שדורש ספציפיוּת מהאנשים העוסקים בו. אתה חייב להתאמן בדיוק על מה שמחכה לך. ההבדל בין מגרש הכדורסל לדיונה הוא הבדל של יום ולילה — זה כמו ללמוד נהיגה בקלנועית.
בלימודים ברור לכם למשל, שלפני מבחן בהיסטוריה על הסיבות לפרוץ מלחמת העולם השנייה אתם תשננו כל אחת ואחת מהן, ולא תחליטו פתאום לעשות חזרה על משוואות בשני נעלמים. נשמע מצחיק? ובכן, כשמדובר בכושר גופני, מרבית בני הנוער אינם מיישמים את ההיגיון הזה, הפשוט כל כך.
מה שאותם בני נוער לא מבינים הוא את משמעות המושג ״ספציפיוּת״ (ובעברית ״מוּבחנוּת״). ספציפיות היא מושג מפתח במסע שאנו עומדים לצאת אליו, ובהמשך ארחיב עליו לא מעט. בינתיים אומַר רק שאם אתם רוצים להצליח במשהו, עליכם להתאמן ולהתכונן בדיוק על הדבר המסוים הזה. עליו, ולא על שום דבר אחר.
תהיו רכב 4X4
אחת הבעיות הנפוצות בקרב בני נוער — הנגרמת מהתעלמות ממרכיב הספציפיות — היא ההתעקשות לקיים את תוכנית האימונים ערב הגיוס בפארק ליד הבית. כך, אותם בני נוער שהתיידדו במהלך השנה עם כל כלבי הפארק ובעליהם, קורסים מאוחר יותר ביום סיירות ומודחים. לנפילה הכואבת הזאת אין שום קשר לכוח רצון או היעדרו, למנטאליות חזקה או חלשה או לשאר פלפולים. זהו עניין פיזיולוגי פשוט. שריר שהורגל להתאמן בפארק על הדשא, נדרש לאופן פעולה אחר לגמרי בשטח חולי, ולכן יתפקד בו פחות טוב. בדיוק כשם שרכב רגיל לא יוכל לנסוע בשטח חולי — לשם כך דרוש רכב 4X4. על מנת להצליח אפוא בגיבוש עליכם להיות רכב 4X4: מנוסים ומוכשרים (מלשון הכשרה) לסוג הפעילות שנדרש מכם.
מעבר לזה, התנאים הסטריליים של הפארק הופכים אותו לזירה ניטרלית מדי — ״חלבית״ — לכושר קרבי. אין בו משטחים קשים, חולות טובעניים, עליות וירידות וכך הלאה. אמנם כיף להתאמן בפארק, אבל לא ממש יעיל. הדבר נכון גם לגבי מכון כושר, שהוא אפילו סטרילי פי כמה.
בשורה התחתונה — אם ברצונכם לעבור גיבוש, עליכם להתאמן בשטח. חד וחלק. רק שם תוכלו להרגיל את הגוף לעבוד בתנאים קשים על משטחים מגוונים ובתנאי מזג אוויר משתנים. כך תגיעו הרבה יותר מוכנים לגיבושים, אשר רובם ככולם מתקיימים בשטח חולי תלול. משמעות הדבר היא שהמקום האידיאלי לאימונים הוא חוף ים שבצדו דיונות תלולות. כל האפשרויות האחרות טובות פחות עד גרועות.
כשאני משמיע את המסקנה הזאת באוזני בני הנוער הרבים שמתייעצים איתי באי־מייל, בפייסבוק או בווטסאפ — מסקנה הגיונית, עליכם להודות — תמיד יהיו כאלה שיאמרו: ״הי, אבל אני גר רחוק.״ גם אני תמיד עונה להם אותה תשובה: אחת לשנה מתקיים בסוכות פסטיבל מספרי סיפורים בעיר חולון, אבל למעשה הוא מתקיים מדי יום ביומו בכל מקום בארץ. איפה? בראש שלנו. אנחנו אוהבים לספר לעצמנו סיפורים. הם מספקים נחמה ומשרים רוגע. הבעיה היא שהם מאפשרים לנו — וגרוע מזה, מעודדים אותנו — לדרוך במקום. הם ודאי לא מעצימים אותנו, להפך.
לכן, כשאני מדבר עם אותם ״מספרי סיפורים״ — אלה שמתלוננים שהם גרים רחוק, שאין להם זמן, שהכלב אכל להם את השיעורים, מה לא — אני מסב את תשומת לבם לספורטאים מצטיינים בני גילם. בחורות ובחורים שכדי להצליח בתחומם נוסעים לאימונים מפרכים מדי יום, לעתים גם כמה שעות לכל כיוון, על מנת לקבל את ההדרכה הטובה ביותר מאנשי המקצוע המעולים ביותר שבנמצא. יש אפילו בני נוער שעוזבים את המשפחה ועוברים לגור בפנימיית המחוננים במכון וינגייט, ויותר מזה, כאלה שטסים לאקדמיה לספורט בחו״ל ושוהים שם כמה שנים טובות במטרה להגשים את חלומם.
נשמע טבעי? הכרחי? מתבקש אפילו? ובכן, ההכנה לצבא לא שונה בהרבה. אמנם לא תמצאו את עצמכם מוציאים עשרות אלפי דולרים בחודש על השהות באקדמיית הטניס של ניק בולטיירי בפלורידה, אבל העיקרון דומה. אפשר לנסח אותו כך: כדי להצליח בתחום מסוים, ראשית עליך לברר עם עצמך עד כמה הוא חשוב לך, ועד כמה אתה באמת מוכן להשקיע בו. ואם התשובה היא שתעשה הכול כדי להצליח — חפש את המסגרת המקצועית הטובה ביותר, עם הניסיון המוכח ביותר, כדי שתכין אותך בצורה המיטבית לקראת הגיוס. היא תהיה האקדמיה שלך.
קשיים אפשריים
במהלך התהליך הארוך והתובעני שעומד בפניכם אתם צפויים לפגוש כמה קשיים בסיסיים, הנובעים בעיקר מהשוני שבין אורח החיים שלכם עד כה לבין אורח החיים הצבאי. אין מה להילחץ: דורות של בני נוער התמודדו עם הקשיים הללו לפניכם, ודורות של בני נוער עוד יתמודדו איתם אחריכם. החוכמה היא לקחת את האתגר ברצינות ולהיערך בצורה הנכונה. אז יאללה, לעבודה.
הנוער של היום...
כמעט בכל שיחה על הדור החדש של המתגייסים לצה״ל, צצה לה הקלישאה ש״הנוער של היום זה לא הנוער של פעם״. כמי שעובד עם בני נוער כבר 30 שנה אני יכול לומר בפה מלא שזה לא נכון. בדור הנוכחי יש שפע של בני נוער מוכשרים ונחושים, מסורים ואכפתיים, בעלי מוטיבציה ואינטליגנציה — לא פחות מבכל דור שקדם לו.
אבל יחד עם זאת אפשר בכל זאת לעמוד על כמה מאפיינים ייחודיים לעידן הנוכחי, שכמו כל עידן שונה מזה שקדם לו. אין כאן קביעה בנוגע לערכו של השינוי — רע, טוב, עצוב או שמח — אלא הצבעה על העובדה הפשוטה ששינויים, מה לעשות, הם חלק מהחיים.
מקורם של רוב השינויים היום הוא כנראה הטכנולוגיה. אם בעבר בני נוער נטו להיות פעילים יותר מבחינה גופנית, בעיקר במשחקי כדור בשכונה, היום — לצד שינויים מבורכים שהרעיפה עלינו הקִדמה — חלק מהדור הצעיר השתעבד לטכנולוגיה, ואחוז גבוה ממנו איננו פעיל במידה הרצויה.
יש לכך מגוון השלכות, הן מבחינת היכולת הפיזית הממוצעת — ירידה משמעותית ביכולות האירוביות, בכוח ובחוזק העצמות; והן במובנים חברתיים ופסיכולוגיים — נטייה להימנע מתקשורת פנים־אל־פנים לטובת תקשורת מקוונת, חסכנות רגשית ומילולית (שלא לומר קמצנות) ועוד.
את ההשפעה של השינויים בהיבט הגופני על השירות הצבאי תוכלו להסיק בקלות בעצמכם. בגדול אפשר לומר, שיכולת אירובית נמוכה יותר ועצמות חלשות יותר הן תנאי פתיחה נמוכים יותר לשירות הצבאי.
ומה בנוגע לשינויים בהיבטים החברתיים והפסיכולוגיים? גם להם משמעות רבה. לדוגמה, בני נוער אמנם מכירים היום מספר גדול יותר של חברים בני גילם בשל השימוש ברשתות החברתיות, אבל הם גם מסתמכים באופן מוגזם על אותן רשתות באינטראקציות עם אותם חברים, לעתים קרובות על חשבון מגע אנושי ותקשורת פנים־אל־פנים. לכן השירות הצבאי, הכופה על החייל שהות פיזית קרובה וצפופה עם חבריו — ההפך המוחלט מחברוּת וירטואלית — מאתגר אותו ואף יכול לעורר בו חוסר ביטחון.
אני ממליץ לכם אפוא לנסות לצאת מהבועה שלכם כבר עכשיו, ולהתנסות בכמה שיותר קשרים בינאישיים שכוללים מפגש פנים־אל־פנים. זה יסייע לכם לא רק בצבא, אלא בתחומים רבים נוספים, ובאופן כללי יכין אתכם טוב יותר לחיים הבוגרים — ליכולת לעבוד בצוות, לנהל אנשים ומערכות וכולי. שלא לדבר על כך שאין תחליף לחוויה ישירה ובלתי אמצעית.
לא לחכות לרגע האחרון
קבלו סיפור — גרסה חופשית (מאוד) לאחד ממשלי איזופוס. ארנב וצב נעמדו על קו הזינוק ויצאו לתחרות ריצה, ראש בראש, במסלול האתלטיקה באחו. שאר החיות ישבו ביציע והריצו הימורים. הארנב החל את המירוץ בספרינט, הצב התנהל לו לאטו. עד כאן הכול צפוי וידוע. לאחר זמן מה הארנב ראה שפתח פער עצום, גיחך לעצמו ופרש לצד הדרך להסתלבט קלות. הצב המשיך בשלו, בקצב איטי ומרגיז אך עקבי כמו שעון שווייצרי, סגר את הפער, חלף בסמוך לארנב ועקף אותו. או־אז נפל לארנב האסימון, הוא הבין שחובה להזיז ת׳תחת, הרים את הרגליים ודפק ספרינט. הוא כמעט הצליח להדביק את הצב, אך הפסיד לו בפוטו־פיניש. סוכנות ההימורים של האחו קרסה.
ומה הנמשל? בחיים, ברוב המקרים, מצליחים לא הספרינטרים (כלומר המוכשרים והמחוננים), אלא דווקא המתמידים והמשקיעים. וההיגיון הזה נכון לכל תחומי החיים: לימודים, רכישת מקצוע, ספורט, התמקצעות במלאכה, נגינה, וכן — גם בהכנה לצבא. ההצלחה נמדדת לאורך זמן ולא ברגע נתון; ההצלחה נמדדת לאור היכולת להתאושש ממפלה ולא לאור שיא מקרי. וזה מביא אותי לקושי הבא שעומד בפניכם — ההרגל השכיח כל כך של בני נוער להתכונן לאירועים חשובים בדקה ה־90. אגב, במקרה הזה אין לכך שום קשר לדור או לעידן — גם בילדותי זה היה המצב.
כרגע, ההרגל הזה מתבטא מבחינתכם בעיקר בהכנה למבחנים. חִשבו על זה: אתם מתחילים ללמוד ימים אחדים לפני מועד המבחן (במקרה הטוב!), ועושים זאת בתהליך של ״זבנג וגמרנו״, ללא מסגרת שיטתית וללא מחשבה לטווח ארוך. ואחרי הבחינה הזאת אתם עושים זאת שוב, באותה הצורה בדיוק, גם ערב הבחינה הבאה.
אופן פעולה כזה נוטע בכם את המחשבה שזאת דרך ההתמודדות הנכונה גם בתחומים אחרים בחיים, כמו ההכנה לצבא. ובכן, אין דבר רחוק יותר מהאמת. אתם יכולים לשבת וללמוד שבע שעות ברציפות פרקים בתנ״ך או סיכומים בהיסטוריה — אבל כאן הסיפור שונה לגמרי. אדם שאינו מאומן עלול להזיק לעצמו אם יתחיל יום בהיר אחד בסדרת אימונים אינטנסיביים, יומיומיים, ללא הסתגלות הולמת הדרגתית. רק ספורטאי מאומן ומיומן יכול להתאמן מדי יום מבלי להינזק.
לכן בשלב הראשוני של יישום התוכנית, כשאתם רק מתחילים להתאמן — תוכלו להסתפק גם בשני אימונים בלבד בשבוע. כך תבנו את עצמכם אט־אט עד שתגיעו לרף הנדרש לפעילות יומיומית.
חשוב להבין בהקשר זה, שמה שיקבע אם אתם ברמת ״מתחילים״ או ״מתקדמים״ הוא רצף האימון. כלומר, אם התאמנתם זמן מה, אפילו שנתיים, אבל בסופן הפסקתם להתאמן לכמה חודשים, אתם מסווגים כ״מתחילים״ ותצטרכו להתחיל את התהליך מחדש, מאפס, כאילו מעולם לא עשיתם אותו. היתרון שלכם יהיה שתוכלו לחזור במהירות יחסית לכושר גבוה (אך חשוב שתעשו זאת בחוכמה ובהדרגתיות). החיסרון הוא שהזיכרון ותחושת הביטחון שלכם אינם מסונכרנים עם הגוף ועלולים ליצור נזק. יש סיכוי טוב שהם יטעו אתכם לחשוב שהנכם בכושר, על אף שעברו כמה חודשים טובים מאז שהזזתם ת׳תחת.
לנוחותכם, הנה פירוט של היקף האימונים המומלץ לכל אחד, לפי סיווג לקטגוריות:
הגדרת מצב
זמן אימון ויכולת
עומס
ספורטאי מתחיל
לא עשה דבר, ״מתחיל מאפס״
שני אימונים בשבוע
ספורטאי חובב
מתאמן כבר שלושה חודשים
שלושה אימונים בשבוע
ספורטאי מקצועני
מתאמן כבר שלוש שנים ברציפות
ארבעה־חמישה אימונים בשבוע
מילה מהמדריך
לעתים אני שומע על בני נוער שלאחר תקופה של שלושה אימונים בשבוע, לוקחים לעצמם שבוע חופש כדי ״להתאושש״. הרשו לי לגחך. בעולם הספורט המקצועני מתאמנים לפעמים גם שלוש פעמים ביום! ובהקשר שלנו, גם נער שאינו רגיל לכך, חייב לשמור על מסגרת אימון קבועה. אם בכל זאת הרגשתם שהתקופה האחרונה היתה עמוסה מבחינה פיזית, תוכלו להוריד הילוך למתכונת של שני אימונים מלאים בשבוע, כשאת האימון השלישי תקדישו לחיזוק מרכיבים ״צדדיים״ כמו גמישות וטכניקה. אבל לא פחות משלושה אימונים בשבוע!
חמשת כללי הזהב למלש״ב
1. מחויבות: לפני כל משימה שאתם ניגשים אליה, חשוב מאוד להציב מטרות שמתאימות לכם ולהיות מוכנים לעשות כל מה שנדרש על מנת להשיג אותן.
2. ספציפיוּת ומודיעין מדויק: לאורך כל תהליך הגיוס דברו עם לוחמים ומפקדים מהיחידות שאתם שואפים להגיע אליהן ולמדו את התהליכים השונים של מיון וגיוס.
3. העזה: המעז מנצח. במיונים ליחידות המובחרות, המדריכים רוצים לראות אתכם מנסים. התוצאה פחות חשובה מהדרך.
אם ניסיתם, גיליתם נחישות, יצירתיות ותעוזה, הם יעריכו את זה מאוד. אל תפחדו לנסות.
4. עבודת צוות: לתרום לאחרים ולעשות אותם טובים יותר. סרטי רמבו טובים לקולנוע; במציאות כמעט שלא קיים לוחם הפועל בדד, סוליקו. העבודה היא תמיד בצוות. לכן עליכם ללמוד לשתף פעולה, לעזור, ולא פחות מכך — לדעת לקבל עזרה.
5. קשיחות מנטאלית: החוסן המנטאלי — ובשפה הצבאית ״אֵיתנוּת״ — הוא מהתכונות החשובות ללוחם. עליכם להיות בעלי אופי חזק, לא להישבר במצבים קשים ובתנאי אי־ודאות, ולדעת לקום מנפילות.
