אהבה ומכשולים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אהבה ומכשולים

אהבה ומכשולים

4 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: ברוריה בן־ברוך
  • הוצאה: כנרת זמורה דביר
  • תאריך הוצאה: 2012
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 192 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 12 דק'

אלכסנדר המון

אלכסנדר המון, מהסופרים האמריקנים המרתקים והמוערכים ביותר, נולד בסרייבו בשנת 1964. בשנת 1992 הגיע לשיקגו לשהות קצרה, אך המצור שהוטל על סרייבו אילץ אותו להישאר בה. ב־1995 החל לכתוב באנגלית. ספריו "שאלת ברונו" ו"איש משום מקום" זכו לשלל שבחים ופרסים ותורגמו לשפות רבות. ספרו "פרויקט לזרוס" היה מועמד לפרס הספרים הלאומי ולפרס חוג מבקרי הספרים הלאומי, ובעקבותיו הוא תואר בעיתונות האמריקנית כ"כישרון ענק, הסופר המוכשר והחשוב ביותר בקרב בני דורו". המון זכה בשנת 2004 במענק גוגנהיים ובמענק היצירה של קרן מקארתור. הוא מתגורר בשיקגו עם אשתו ושתי בנותיו.

הספר מופיע כחלק מ -

תקציר

קובץ של סיפורים מפי מספר אחד, צעיר המתבגר בסרייבו הקומוניסטית־אך־הקוסמופוליטית ויוצא לארצות הברית רגע לפני שעירו נקרעת לגזרים במלחמה.
 
תחת עטו של המון הופכות חוויות ילדות יומיומיות לכאורה להרפתקאות דרמטיות, ואירועים ייחודיים ומייסרים מתגלים כמכנה משותף לכל בני האדם. הסיפורים הולכים ונארגים יחד ליצירת מכלול לכיד ומרשים, כרומן שלם. הם ניצבים, לצד פרויקט לזרוס עטור הפרסים, בפסגת יצירתו של המון.
 
"המון כותב בחן מיוחד, שמצליח להיות פזיז ותקיף בעת ובעונה אחת, אבסורדי ומטריד וגם מדויק להפליא... הפרוזה הנהדרת שלו ודמיונו הפרוע מזכירים לנו שאין ברירה , בסופו של דבר הסיפור חייב להיות מסופר." בוסטון גלוב
 
"קשה לעמוד בפני הפיתוי להשוות את אלכסנדר המון לנבוקוב, שכן שניהם הצליחו לרכוש יכולת על-טבעית בשפתם השנייה... קובץ סיפורים סבוכים ומשעשעים הניצב משכמו ומעלה בזכות כושר ההמצאה הסיפורי וההומור העוקצני." וושינגטון פוסט
"אלכסנדר המון אינו רק סופר דגול, הוא סופר הכרחי, אחד הקוסמים הגדולים ביותר שלנו." ג'ונתן ספרן פויר
 
אלכסנדר המון, מהסופרים האמריקנים המרתקים והמוערכים ביותר, נולד בסרייבו בשנת. 1964 בשנת 1992 הגיע לשיקגו לשהות קצרה, אך המצור שהוטל על סרייבו אילץ אותו להישאר בה. ב־1995 החל לכתוב באנגלית .
ספריו "שאלת ברונו" ו"איש משום מקום" זכו לשלל שבחים ופרסים ותורגמו לשפות רבות. ספרו "פרויקט לזרוס" היה מועמד לפרס הספרים הלאומי ולפרס חוג מבקרי הספרים הלאומי, ובעקבותיו הוא תואר בעיתונות האמריקנית כ"כישרון ענק, הסופר המוכשר והחשוב ביותר בקרב בני דורו". המון זכה בשנת 2004 במענק גוגנהיים ובמענק היצירה של קרן מקארתור . הוא מתגורר בשיקגו עם אשתו ושתי בנותיו.

פרק ראשון

מדרגות לגן עדן
 
 
זה היה לילה אפריקני מושלם, היישר מסיפורי קונרד: האוויר היה דביק ודומם מלחות; הלילה הדיף ריח של בשר חרוך ודשנוּת; בחוץ השתרעה חשכה רחבת ידיים בלתי נבצעת. הרגשתי כאילו חליתי במלריה, אם כי קרוב לוודאי שהיתה זו רק עייפות המסע. בדמיוני ראיתי מיליוני מרבֵּי־רגליים נאספים על התקרה מעל מיטתי, שלא לדבר על צי שלם של עטלפים שטפחו בכנפיהם ברעבתנות בעצים שמתחת לחלוני. ויותר מכול הציק לי רעמם הבלתי פוסק של תופים: ההלמוּת הצלילית, הגמלונית, שריחפה סביבי. לא יכולתי לומר אם פירושה מלחמה, שלום או תפילה.
הייתי בן שש־עשרה, גיל שבו הפחד מעורר השראה, ולכן הדלקתי את האור, העליתי ממזוודתי יומן חדש בכריכת בד — התופים לא חדלו לזמֵן את כוחות האופל האדירים — וכתבתי בעמודו הראשון
 
קינשאסה, 7.7.1983
 
אלא שאז שמעתי את דלת חדר השינה של הורי נפתחת בפראות, ואת טָאטָה מקלל ומתרחק ברקיעת רגליים. זינקתי מהמיטה — סֶסטרָה המבוהלת החלה לייבב — ורצתי בעקבות טאטה, שכבר הספיק להעלות את האורות בסלון. נתקלתי במאמא, שעירסלה בזרועותיה את חזהּ המודאג. כל האורות דלקו עתה; כנופיית רפרפים רטטה נואשות בתוך גוף תאורה; צעקות וצווחות נשמעו; מצלתיים החרישו אוזניים סביבנו. זה היה מפחיד.
"ספּינֶלי," קרא טאטה אל מול הרעש. "איזה זין."
טאטה ישן בפיג'מת פלנל שהלמה יותר אתר סקי אלפיני מאשר את אפריקה — מזגנים הזיקו כביכול לכליותיו. אבל לפני שיצא מהדירה חבש גם כובע שמש נוקשה, פן ייחשף קודקודו הקירח לרוח פרצים. כשנבלע בחמת זעם בתוך העלטה המהדהדת של חדר המדרגות, הצמידה ססטרה, שכבר בכתה בשלב זה, את פניה אל צדה של מאמא; אני עמדתי בתחתוני, רגלי קרות על הרצפה החשופה, העט עדיין בידי. האפשרות שטאטה לא יחזור הבליחה בחשכה; לא עלה על דעתי ללכת אחריו; מאמא לא ניסתה לעצור בעדו. בחדר המדרגות עלה האור ושמענו צלצול נוגה. התופים עדיין הלמו; דינג־דונג עגום נוסף השתלב היטב במקצב. טאטה זנח את הפעמון והחל לחבוט בדלת ולצעוק באנגלית המגומדת שלו:
"ספּינֶלי, אתה משוגע מאוד. להפסיק רעש. אנחנו לישון. זה ארבע בבוקר."
דירתנו היתה בקומה השישית; בבניין התגוררו ודאי עשרות אנשים, אבל נדמה היה שהוא ננטש בחיפזון. ברגע שכבה שוב האור בחדר המדרגות, פסקה הלמות התופים, ההצגה נגמרה. הדלת נפתחה, וקול אמריקני מאנפף אמר: "מצטער, בנאדם. אני ממש מתנצל."
כשחזרתי למיטה כבר החל השחר לעלות. בעצים בחוץ החליפו ריבוא ציפורים את העטלפים מוצצי הדם, ועתה צייצו נסערות בהתקף של חיים חסרי משמעות. השינה והחלומות רחקו ממני, וגם לכתוב לא יכולתי. יצאתי למרפסת לעשן והמתנתי שהכול יתחיל להיות מובן עד שלא יוכל עוד. למטה ברחוב השתופף אדם עירום כמעט לחלוטין ליד קופסת קרטון שסיגריות סודרו מעליה. איש מלבדו לא היה ברחוב. נדמה היה שהוא שומר על הסיגריות מפני סכנה בלתי נראית.
בתחילת שנות השמונים הִרבה טאטה להיעדר מהבית מפני שעבד בזאיר כדיפלומט יוגוסלבי זוטר הממונה על התקשורת (מה שזה לא אומר). בינתיים, בסרייבו, בחרתי אני להגיב לצרימת גיל ההתבגרות ולזדון הבגרות המאיים בנסיגה אל הספרים; ססטרה היתה אז בת שתים־עשרה, אטומה לכאב הנובט בתוכי; מאמא היתה בודדה ושקועה באומללות של אמצע החיים, מה שלא ראיתי בשעתו כשחוטמי נעוץ בתוך ספר. קראתי בצורה כפייתית, ורק מעת לעת הגחתי אל פני השטח של המציאות הרגילה כדי לשאוף את האוויר המבאיש של קיומם של אחרים. לילות שלמים קראתי, ימים שלמים, במקום להכין שיעורי בית; בבית הספר נהגתי לקרוא ספר שהסתרתי מתחת לשולחן, עבֵרה שעליה נענשתי לא פעם בידי חונטה של בריוני הכיתה. רק במרחב המדומיין של הספרות הרגשתי נינוח ובטוח — שם לא היו אב נעדר, אם מדוכאת, בריונים שאילצו אותי ללקק את דפי הספר עד שלשוני השחירה מדיו.
את אַזרָה פגשתי כשחיפשתי ספרים בספריית בית הספר, והרוגע האורייני שנח על פניה הממושקפים כבש אותי מיד. ליוויתי אותה הביתה, האטתי את צעדי בכל פעם שהיה לי משהו לומר, ועצרתי לגמרי כשהיא עצרה. היא לא גילתה כל עניין ב"התפסן בשדה השיפון"; אני לא קראתי את "קווֹ ואדיס", זייפתי התעניינות ב"מרד האיכרים". אלא שהיה ברור כי שנינו חולקים תשוקה לחיים המדומיינים שיכולנו לחיות באמצעות אחרים — מרכיב הכרחי בכל אהבה. חיש מהר מצאנו כמה ספרים ששנינו אהבנו: "מכונת הזמן", "תקוות גדולות", "עשרה כושים קטנים". באותו יום שוחחנו בעיקר על "הגמד מארץ נשכחת". אהבנו את הספר למרות שהיה ספר ילדים, כי שנינו יכולנו להזדהות עם יצור קטן שמרגיש אבוד בעולם הגדול.
התחלנו לצאת, ופירוש הדבר שפעמים רבות קראנו זה באוזני זה על ספסל לשפת נהר המיליאקה, התנשקנו רק כשאזלו לנו הנושאים לשיחה, התמזמזנו בזהירות, כמו חששנו שאם נשחרר הכול, תתבזבז אותה אינטימיות יוצאת דופן ונוחה לשליטה שטיפחנו. היה לי נחמד ביותר ללחוש לתוך שערה קטע מתוך "פראני וזואי" או "שלום ולא להתראות". ולכן, כשטאטה הודיע עם שובו לסרייבו לחופשה, שכולנו נבלה יחד באפריקה את קיץ 83', חשתי הקלה מוזרה: אם אזרה ואני נתרחק, נוכל לעמוד בפיתוי המייסר ולהתנזר מהכתם שהגוף ממיט בהכרח על הנפש. הבטחתי שאכתוב לה מדי יום, ביומני, כי מכתבים מאפריקה יגיעו רק זמן רב אחרי שובי. אתעד כל מחשבה, הבטחתי לה, כל תחושה, כל חוויה, וברגע שאחזור, נדמיין שוב יחד את כל הדברים, נקרא את אותו הספר, לכאורה.
דברים רבים רציתי להעלות על הכתב באותו לילה בקינשאסה: המערב המתלקח והאפלה האטומה של המזרח כשחצינו את קו המשווה בשעת זריחה; ההיזכרות המושלמת בריח שערה; שורה מתוך "הגמד מארץ נשכחת" שהיה חביב כל כך על שנינו: עלי למצוא את הדרך הביתה לפני הסתיו, בטרם יכסו העלים את השביל. אבל לא כתבתי דבר, ואת מצפוני הרגעתי כשייחסתי זאת להפרעת התיפוף. מה שלא כתבתי נשאר בירכתי מוחי, כמתנות יום ההולדת שהורשיתי לפתוח רק אחרי שכולם עזבו את המסיבה.
מכל מקום, למחרת בבוקר מצאתי בסלון את ססטרה, מביטה בסקרנות מעורפלת באיש עלוב בחולצת טריקו ועליה דמות מלאך שנורה באוויר. מאמא ישבה מולו ליד שולחן הקפה והקשיבה בדריכות לסלסוליו הגבוהים, רגליה שלובות, שולי שמלתה מתעקלים מעל ההֶמיספֶרה הצפונית של בִּרכה.
"Svratio komšija Spinelli," אמרה. "Nemam pojma šta priča."
"בוקר טוב," אמרתי.
"אחר צהריים טובים, ידידי," אמר ספינלי. "היום כבר כמעט עבר." הוא חשף מערכת שיניים שגודלן הלך והתמעט מהמרכז לכיוון הלחיים, כמפוחי עוגב. ססטרה חייכה איתו; שתי ידיו היו מונחות על ירכיו שלֵוות ודוממות, נחות לקראת המשימה הבאה. וזו היתה להפריד בין שני התלתלים שהקיפו את מצחו כסוגריים. התלתלים שבו מיד למקומם המקורי, קצותיהם נוגעים באופן סימטרי בגבות עיניו.
זו היתה הפעם הראשונה שעמדתי מול ספינלי, ומאותו רגע ואילך השתנו פניו ללא הרף, אף על פי שכל השינויים התרכזו כעת בשני הקמטים שבין עיניו, שהיו מקבילים זה לזה כסימן שוויון, ובאותו חיוך דק וכעוס שהופיע תמיד בסוף משפטיו. הוא אמר: "מצטער על הרעש. כלב משועמם עושה דברים משוגעים."
בגיל שש־עשרה השקעתי המון אנרגיה בהפגנת שעמום: גלגול העיניים; התשובות הלקוניות, הקצרות, לחקירות ההורים; אטימות ההבעה המתורגלת בתגובה לאיזו סאגה מן החיים שהורי גוללו. התבצרתי מאחורי מגן משוריין של אדישות שאיפשר לי להימלט, לקרוא ולחזור לתאי מבלי שאיש יבחין בכך. אבל בשבוע הראשון באפריקה השעמום היה אמיתי. לא יכולתי לקרוא; סרקתי שוב ושוב את אותו העמוד — העשרים ושבעה — של "לב המאפליה", ולא יכולתי להתקדם מעבר לו. ניסיתי לכתוב לאזרה, אבל לא מצאתי דבר לומר, ככל הנראה מפני שהיה כל כך הרבה לומר.
ובהחלט לא היה מה לעשות. לא הורשיתי לצאת לבדי אל הג'ונגל האנושי של קינשאסה. זמן מה צפיתי בטלוויזיה, ששידרה את מליצותיו של מובוטו ופרסומות שבהן נראו פחיות שמן קוקוס מרחפות בשמי תכלת של אושר בר־השגה. פעם או פעמיים, באמצע היום, פקד אותי אפילו חשק נדיר ובלתי מוסבר להיות עם משפחתי, אבל טאטה היה בעבודה; ססטרה הגנה על ריבונותה המלבלבת בעזרת ווקמן בעוצמה גבוהה; מאמא היתה מרוחקת, כלואה במטבח, קרוב לוודאי בוכייה. מאוורר התקרה חג בעצלתיים ללא הרף, והזכיר לי באכזריות שהזמן כאן חולף באותו קצב איטי ומקהה חושים.
טאטה היה מבטיחן גדול, ממשיל מְשלים של אפשרויות. כשהיינו בסרייבו הוא הקרין על הבד הלבן והענק של הפרובינציאליוּת הסוציאליסטית שלנו את קינשאסה ככוורת של תענוגות ניאו־קולוניאליות: מועדונים אקסקלוסיביים עם ברכות שחייה ומגרשי טניס; קבלות פנים דיפלומטיות שאותן פוקדים אנשי חוג הסילון הבינלאומי ומרגלים; בתי קזינו קוסמופוליטיים וטרקלינים אקזוטיים; מסעות ספארי בחיק הטבע ופיליפ, טבח בן המקום, שאותו בזז משירותו של בלגי אחד אחרי ששכרו הוגדל לסכום פחות זניח. באותו שבוע ראשון וחף מאירועים הופרכו ההבטחות הללו כלאחר יד — אפילו פיליפ לא התייצב לעבודה. כשטאטה חזר הביתה מן השגרירות, אכלנו ארוחות ערב משמימות שמאמא אילתרה ממה שמצאה במקרר: פלפלים כמושים ופפאיות נפולות, ממרח בוטנים ובשר כלשהו שמקורו אולי בעז.
בהחלטה נחושה לפזר את ענן השיממון התלוי מעלינו, יזם טאטה לבסוף שיחת טלפון אל השגריר היוגוסלבי והזמין את עצמנו למעונו שבגוֹמבֶּה, שם התגוררו כל הדיפלומטים החשובים. האחוזות שם היו גדולות, המדשאות רחבות, פרחים רבי־הוד פרחו בשיחים מטופחים למשעי, נהר הקונגו המרשים זרם בשלווה. הוד מעלתו ואשתו הנעלה היו מנומסים וחסרי כל חוסן אנושי או כישרון לספר סיפור. ישבנו בחדר הקבלה שלהם, המבוגרים העבירו ביניהם הצהרות ("קינשאסה משונה"; "קינשאסה ממש קטנה") כמו קערית סוכר. סביב החדר הוצבו בזהירות מזכרות אקזוטיות: פיסה של תחרת אנטוורפן על הקיר; אבן מסופוטמית קדומה על שולחן הקפה; ועל מדף הספרים תמונה של הוד מעלתם על הר עטור שלג. משרת ולו אבנט אדום בלתי סביר הביא משקאות — ססטרה ואני קיבלנו כל אחד כוס לימונדה עם כפית כסף ארוכה. לא העזתי לזוז, וכאשר ססטרה, באופן פתאומי ובלתי מוסבר, התגלגלה ככלבלב מאושר על השטיח האפגני שבו שקענו עד קרסולינו, חששתי שהורינו יתנכרו לנו.
מיד עם שובנו הביתה עליתי לדירתו של ספינלי. הוא פתח את הדלת לבוש בחולצת הטריקו ובתחתוני המלאך הירוי, רגליו דקות כקביים. הוא לא נראה מופתע כלל לראות אותי וגם לא שאל מה הביא אותי הלום. "בוא תיכנס," אמר, מעשן, משקה בידו, מוזיקה רועמת מאחוריו. הדלקתי; לא עישנתי כל היום והייתי מורעב לניקוטין. העשן ירד לריאותי כפלומה של משי ואז נפלט, דשן, דרך אפי; זה היה יפה כל כך, עד שנותרתי חסר נשימה ומסוחרר. ספינלי ליווה בתופי אוויר את המוזיקה הרמה, סיגריה חרוכה עד מחציתה במרכז פיו. "בּלֶק דוֹג," אמר. "לעזאזל." בפינה הרחוקה, ממש מתחת לחלון, עמדה מערכת תופים; המצילות הזהובות רעדו תחת הזרם שבקע מהמזגן.
ספינלי, מנגן סולו תופים וקטעי מעבר דמיוניים, השמיע וידויים מבלי שיתבקש: הוא גדל בשכונה קשה בשיקגו וברח ברגע שיכול; הוא חי באפריקה מאז ומתמיד; הוא עובד בשביל ממשלת ארצות הברית ולא יכול להגיד לי מה העבודה שלו, כי אם יעשה את זה, יצטרך להרוג אותי. הוא פתח כל משפט בישיבה וסיים אותו בעמידה; המשפט הבא לווה בהכאה על התופים הבלתי נראים. הוא לא הפסיק לזוז לרגע; החלל התארגן סביבו; הוא פלט כל כך הרבה מעצמו, עד שחשתי נעדר; רק אחרי שיצאתי מותש מדירתו, יכולתי בכלל לחשוב באמת. וכך חשבתי שהוא אמריקני אמיתי, שקרן ורברבן, ושלבלות איתו זה הרבה יותר מעורר מהכבלים של חיי המשפחה או מהדיפלומטים הנעלים בגומבה. בשלב כלשהו של המונולוג הזורם והתוסס שלו הוא הטביל אותי, ללא שום סיבה נראית לעין, בכינוי טושטושון.
חזרתי ועליתי אליו יומיים אחר כך, ושוב למחרת. נראָה שמאמא וטאטה חיים עם זה בשלום, שכן אם אקח את השעמום שלי למקום אחר, נוכל אולי להימנע מקטעים ארוכים של שתיקה נרגנת. הם ודאי גם חשבו שמגע עם העולם האמיתי ותושביו בלי לצאת ממש החוצה ייטיב איתי, ונוסף לכך זו הזדמנות לתרגל את האנגלית שלי. אשר לי, אני עישנתי אצל ספינלי כמה שרק רציתי; המוזיקה היתה קולנית הרבה יותר מכפי שהורי היו מרשים אי־פעם; הוא מזג לי ויסקי לפני שהכוס התרוקנה למחצה. הוא אפילו הראה לי קצת איך מנגנים בתופים — אהבתי להלום במצילות. אבל יותר מכול נהניתי מסיפוריו: הוא נשא אותם שרוע על גבו על הספה, נושף עשן סיגריות לעבר המאוורר המסתובב במהירות, לוגם ג'יי־אנד־בי, קוטע את דיבורו למען סולו בשיר של לד זפלין. בשקרים יש אולי קמצוץ מן המוות, ניחוח של סופיות, אבל לשקרים של ספינלי היה תענוג להקשיב.
בתיכון הוא ניהל עסק למכירת סיגריות ועשה סקס באופן קבוע עם המורה לגיאוגרפיה. הוא חצה את אמריקה בטרמפים: באוקלהומה שתה עם אינדיאנים, והם נתנו לו לטעום פטריות שלקחו אותו למקום שבו חיות הרוחות שלהם — לרוחות היו ישבנים גדולים עם שני חורים, ששניהם הדיפו ריח של חרא; באיידהו הוא חי במערה עם בחור שצפה כל היום בשמים וחיכה שצי של מסוקים שחורים ינחת עליהם; הוא הבריח בקר ממקסיקו לטקסס ומכוניות מטקסס למקסיקו. אחר כך היה בצבא: חמק מהצבה במקום קשה בזכות העובדה שהצמיד בצל לזין שלו כך שייראה כאילו נדבק בזיהום; התהולל בגרמניה, חתך סרסור מונטנגרי בדיסקו. ואז אפריקה: הוא התגנב לאנגולה כדי לעזור ללוחמי החופש של סַווימבּי; עם הישראלים אימן את הכוחות המיוחדים של אוגנדה; בדֶרבּן הציב מלכודת דבש. הוא סיפר את סיפוריו בצורה רוחבית, ועבר על חייו מבלי להתייחס לכרונולוגיה.
לאחר מכן נהגתי לשכב במיטה וניסיתי לארגן את זרם התודעה שלו בראשי המסוחרר כדי שאוכל להעלות זאת על הכתב למען אזרה. אבל לא הצלחתי, כי עכשיו נוכחתי בכל החורים שנפערו במרקם המעשיות שסיפר, בסתירות ובפרכות ובקשקושים הגמורים. הסיפורים היו חסינים מכל פקפוק בשעה שסיפר אותם, אבל אילו הועלו על הכתב, היו מצטיירים כשקרים מוחלטים. ברגע שיצאתי מהמרחב הפיזי שלו, לא נותר ממנו הרבה היגיון; היה עליו להיות נוכח בגופו בסיפורים כדי שאלה יתקבלו על הדעת. לכן שיחרתי את קרבתו; המשכתי לעלות לדירתו.
ערב אחד עליתי אל ספינלי אבל מצאתי אותו לבוש ליציאה, בחולצה שחורה לא מכופתרת, מצחין ממקלחת ומי קולון, שרשרת זהב משתלשלת מתחת לגרגרתו. על מפתן הדלת הצית סיגריה, שאף ואמר: "בוא נלך!" ואני הלכתי אחריו ללא פקפוק. אפילו לא עלה על דעתי להודיע להורי לאן אני הולך. הם אף פעם לא באו לבדוק מה שלומי כשהייתי למעלה, ולנוכח השעמום שייסר אותי הייתי זכאי בהחלט להרפתקה. הסתבר שאנחנו הולכים לקזינו מעבר לפינה.
"בעל הבית של הקזינו הוא בחור קרואטי," אמר ספינלי. "היה פעם בלגיון הזרים, נלחם בקַטאנגה ואחר כך בביאפרה. אני לא ממש רוצה לדעת מה הוא עשה. לפעמים אנחנו עושים ביזנס יחד, וגם הבת שלו מחבבת אותי מאוד."
לא ראיתי את שפתיו נעות כשהלכנו, קולו היה נטול גוף. רטטתי מסקרנות אבל לא עלה על דעתי דבר לשאול אותו: המציאות שהשתמעה ממנו היתה כה מוצקה, עד שלא יכולתי לחדור בעדה. פנינו בקרן הרחוב, והיה שם שלט ניאון נהדר שהכריז PLAYBOY CASINO, כשה־S וה־O מהבהבות בחוסר ודאות. במגרש החצץ חנו כמה מכוניות לבנות וג'יפים צבאיים. על המדרגות עמדו כמה זונות בעקבים גבוהים עד כדי גיחוך, שלא עלו ולא ירדו כאילו חששו ליפול אם יזוזו ממקומן. אבל הן זזו ועוד איך כשעברנו על פניהן; אחת מהן תפסה בידי — הרגשתי את ציפורניה הארוכות מתקמרות מעל עורי המיוזע — והפנתה אותי אליה. היא חבשה פאה סגולה דמוית קסדה, וענדה עגילים מעוטרים כקישוטי חג המולד. חזייה זעירה דחקה את שדיה אל על, כך שראיתי חצי מפטמתה השמאלית. עמדתי מאובן עד שספינלי שיחרר אותי מלפיתתה. "אתה לא מזיין הרבה, מה, טושטושון?" אמר.
שלושה גברים ישבו ליד שולחן הרולטה, שיכורים לחלוטין, ראשיהם צונחים על חזותיהם בין סיבוב גלגל למשנהו. ערפל כבד של פזיזות זכרית עמד מעל השולחן, ירוק הלבד נקטע בערֵמות האסימונים הצבעוניים. אחד הגברים זכה, פקע לרגע מכבדותו כדי לאסוף את האסימונים בשתי זרועותיו, כמחבק ילד. "תראה איך הקרוּפּיֶה גונב אותם," אמר ספינלי בתענוג. "הם יפסידו הכול עוד לפני שיספיקו להזמין את המשקה הבא, ואחר כך יפסידו עוד קצת." ואכן הסתכלתי בקרופיה אבל לא ראיתי איך מתרחשת הגנבה: כשהם זכו, הוא הדף לעברם את האסימונים; כשהם הפסידו, הוא גרף את הערֵמה אליו. הכול נראה פשוט וישר, אבל האמנתי לספינלי, הייתי מרותק מרוב תיעוב. התחלתי לחבר תיאור של המקום הזה בשביל אזרה. המבוא לַשאוֹל: חרוט העשן המתרומם אל האור מעל שולחן הבּלֶק־ג'ק; ההבזקים ההיסטריים של שתי מכונות המשחק בפינה; האיש שעמד בבר לבוש כבעל מטעים, בחליפת פשתן בהירה ובכובע קש, ידו הימנית משתלשלת מן הבר כראשו של כלב ישן, רצועת עשן סיגריה חולפת לאיטה מעל פרקי ידיו.
"בוא נכיר לך את ז'אק," אמר ספינלי. "הוא בעל הבית."
ז'אק נעץ את הסיגריה בפיו, לחץ את ידו של ספינלי וסקר אותי ללא אומר ודברים.
"זה טושטושון, הילד של בוגדן," אמר ספינלי. פניו של ז'אק היו ריבוע מושלם, חוטמו משולש מושלם; צווארו דמה לארובת תנור עשויה בשר ולאו דווקא לגדם עץ. דמותו העידה על האכזריות החברמנית של אדם שחייו סובבים סביב רווחיו והישרדותו; מבחינתו, לא הייתי קיים בעולם העובדות הפשוטות. הוא כיבה את הסיגריה, ובאנגלית משובשת ועיצורים קרואטיים מסורבלים אמר לספינלי: "מה אני עושה עם בננות? זה תכף רקוב."
ספינלי הביט בי, נד בראשו בספק תימהון ואמר: "תכניס אותם לסלט פירות."
ז'אק השיב לו בחיוך ואמר: "בוא אני מספר לך בדיחה. אמא יש ילד נורא מכוער, זוועה, היא עולה לרכבת, יושבת בתא. אנשים נכנסים בתא שלה, רואים ילד, מכוער נורא, לא יכולים להסתכל, יוצאים, מסתלקים, ילד מגעיל. אף אחד לא יושב איתם. ואז מגיע איש אחד, מחייך לאמא, מחייך לילד, יושב, קורא עיתונים. אמא חושבת: איש טוב, אוהב ילד שלי, איש ממש טוב. ואז איש מוציא בננה אחת ושואל אמא: 'קוף שלך רוצה בננה?'"
ספינלי לא צחק, גם לא כשז'אק חזר על שורת המחץ: "'קוף שלך רוצה בננה?" הוא שאל את ז'אק: "נטלי כאן?"
נכנסתי אחרי ספינלי דרך וילון חרוזים אל חדר ובו שולחן בלק־ג'ק וארבעה אנשים יושבים סביבו; כולם לבשו מדים, אחד מהם בחאקי בהיר ושלושת האחרים בירוק־זית. נטלי היתה הדילרית, אצבעותיה ארוכות וזריזות בחלקה את הקלפים; חיוורונה זרח בחדר החשוך; זרועותיה היו דקות, ללא שרירים כלל; היו חבּורות על אמות ידיה, שריטות על זרועותיה. על כתפה נותרה צלקת מחיסון כטביעת מטבע קטן. ספינלי התיישב והינהן אליה, מטיח חפיסת סיגריות בכף ידו הפתוחה. לחייה התרוממו, סימני קריאה הצטיירו סביב חיוכה. אחרי שחילקה את הקלפים הרימה את ידה, בעדינות, כמרימה רעלה, וגירדה את מצחה בזרת; שערה, המהודק לאחור בזנב סוס, הבהיק על רקותיה. היא עיפעפה לאט, בשלווה; נדמה היה שהפרדת ריסיה הארוכים כרוכה במאמץ. עמדתי מרותק בחושך, מעשן, לבי הולם במהירות אך בשלווה. נטלי היתה משהו שלא מן העולם הזה, מלאך שנעקר ממקומו
מכאן ואילך, זמן מה, היינו שלושתנו. הלכנו לכל מיני מקומות: ספינלי נהג בלנד־רובר שלו, שהדיף צחנת כלבים וחבלים, מתופף על ההגה, מכה בלוח המחוונים במקום במצילה, קורא לנטלי קופיפונת; נטלי מעשנת במושב שלידו ומביטה החוצה; אני מאחור, הרוח מהחלון הפתוח מנשבת היישר לעברי, תערובת משכרת של עשן הסיגריה וריחה של נטלי. שלושתנו — ספינלי, קופיפונת, טושטושון — כדמויות ברומן הרפתקאות.
ב־27 ביולי — אני זוכר זאת כי עשיתי אז ניסיון נוסף לכתוב משהו — נסענו לסיטֶה לחפש את פיליפ, שטרם התייצב לעבודה. כפי הנראה היה זה אמצעי שנועד לכפר על חטאי התיפוף של ספינלי, שהוסדר בין טאטה לבינו. ספינלי ונטלי אספו אותי עם הנץ השחר; האור עדיין היה מטושטש משאריות הלילה הלח. נסענו לכיוון שכונות העוני, מול ההמון הצועד קדימה בטורי נמלים: גברים במכנסיים קצרים פרומים ובקרעי חולצות; נשים עטופות בדים, נושאות סלים על ראשיהן, ילדים נפוחי בטן מהדסים לצדן; כלבים מזי רעב, ארוכי לשון, הלכו בעקבותיהם במרחק המעיד על תקווה. מעודי לא ראיתי משהו כה בלתי מציאותי. פנינו לדרך עפר, שנהפכה לשביל ברוחב מכונית יחידה, זרוע מהמורות ותלוליות. הלנד־רובר הקים גלקסיה של אבק גם כשנסע לאט. שורה של צריפים, שהוטלאו כלאחר יד מפח חלוד ומקרטונים, נמתחה לאורך תעלה, עוד רגע ותיפול לתוכה. הבנתי למה התכוון קונרד כשדיבר על הֶרס מאוכלס. אישה אחת, ילד קשור לגבה, טבלה בגדים במים שצבעם כצבע התה וחבטה בתסבוכת הרטובה במחבט טניס.
חיש מהר החל אספסוף מצעק של ילדים לרוץ אחרי המכונית. "תראה מה זה," אמר ספינלי ודרך בבת אחת על הבלמים. הילדים הוטחו אל הלנד־רובר; אחד מהם נפל על ישבנו, האחרים נסוגו וצפו מבוהלים בלנד־רובר המתקדם הלאה. "די, תפסיק כבר!" אמרה נטלי. ברגע שהמכונית צברה מהירות מסוימת, שוב החלו הילדים לרוץ אחריה; לנד־רוברים לא נראו הרבה בסיטֶה. ספינלי דרך שוב על הבלמים וטפח על ירכו בצהלה. ראיתי את פניו של הילד הגבוה שבהם נמחצים אל החלון האחורי, דם פורץ מאפו. צחוקו של ספינלי נבע מעומק חזהו, כנביחה של כלב גדול, והסתיים בצליל יניקה. הוא היה מידבק; אני עצמי שאגתי מצחוק.
עצרנו בפתח כנסייה, שבה שרה מקהלה: קולות עמוקים, קודרים. ספינלי נכנס פנימה כדי להשאיר הודעה לפיליפ; נטלי ואני נשארנו מאחור. הוא פילס לו דרך בין הילדים, שנפרדו ומילמלו: "מוּנדֶלֶה, מונדלה." רציתי לומר משהו שישמח את לבה של נטלי, אבל הדבר היחיד שעלה על דעתי לומר היה: "מה הם אומרים?" "זה אומר 'בלי עור'," אמרה. הילד הגבוה המשיך לדמם, אבל לא יכול להתיק את מבטו מנטלי. היא צילמה אותו; הוא קינח את אפו המדמם והפנה עורף למצלמה; כמה ילדים נוספים הליטו את פניהם בידיהם. לא ידעתי מה לומר, ולכן עצמתי עיניים והעמדתי פנים שאני מנמנם.
"תצטרכו להשיג לעצמכם טבח חדש, טושטושון," אמר ספינלי כשנכנס והתיישב בכיסאו. "הם שרים כאן לכבוד הלוויה של פיליפ. האיש מת באושר."
מן הסיטה נסענו לשוק — לֶה גְראן מארשֶה — והסתובבנו בו; היה מוקדם מכדי לחזור הביתה. כל הריחות והצבעים, כל הדברים בעולם: נחשים, חרקים, חולדות ומכרסמים, תרנגולות מקרקרות ועופות מרוטים, דגים שטוחים, דגים ארוכים, דגים מרובעים ויצורים בני כלאיים פשוטי־עור שנראו כאילו הוטלאו בגיהינום. ספינלי התמקח בלינגאלה ובאנגלית בתוספת ידיים והעוויות. הוא העמיד פני מתעניין בקוף מיובש, שידיו לפתו את החלל הריק בייאוש שלא עורר תיאבון; הוא פישפש בין הבטטות אבל לא קנה אף אחת. נטלי צילמה עזים מבועתות הממתינות לתורן להישחט מתחת לדלפק, צלופחים שעדיין התנועעו בסיר חבוט, תולעים שהתפתלו בתוך קופסת נעליים, שהאישה שמכרה אותן הגנה עליהן מפני העדשה בעזרת עיתון.
לאנשים הללו אין תפיסה מופשטת של רוע, אמר ספינלי, כמו שיש לנו; בשבילם זאת מאגיה שחורה שנובעת מאדם מסוים, כך שאם רוצים להיפטר מכישוף, צריך לחסל את הבחור. אותו דבר עם טוב: זה לא משהו שאפשר לשאוף אליו, כמו אצלנו; אי־אפשר להשיג את זה, או שיש לך את זה או שאין. את ההרצאה האנתרופולוגית הזאת נשא בעודו מתמקח על אשכול בננות עצום ובארוקי; הוא קנה אותו בפרוטות והעמיס אותו על שכמו. אי־אפשר למות כאן מרעב, אמר, כי בננות ופפאיות גדלות פה כמו עשב, בכל מקום. לכן האנשים האלה לא למדו אף פעם לעבוד; הם אף פעם לא היו צריכים לקצור ולאגור מזון כדי לשרוד. וגם הדם שלהם סמיך יותר, מה שמסביר למה הם ישנים כל הזמן.
איש לא ישן בגראנד מרקט; הכול צעקו, התווכחו, התמקחו. המונים הלכו אחרינו והציעו לנו דברים שלא היה לנו שום צורך בהם: מברשות אסלה, מסרגות, פסלונים מגולפים מעצמות אדם, לטענת ספינלי. העזתי לקנות צמיד עשוי שׂער פילים ושנהב, אבל רק אחרי שהוא בדק אותו. הצמיד היה אמור להיות מתנה לאזרה.
בהמשך אותו היום הלכנו לאינטרקונטיננטל. פסענו על גבי מרבד מנומר חברבורות אל הטרקלין, שם ניגן פסנתרן בשיער אסוף את "בחלוף הזמן". קיבלנו קוקטיילים צבעוניים עם שמשיות זעירות נעוצות בתוך פירות לא מוכרים. היו שם אנשים בלבוש זאירי: צווארונים רחבים, ללא עניבות, חזוֹת חשופים עם הרבה זהב, ידיים ענודות תכשיטים. ספינלי כינה אותם "הירקות הגדולים"; הם אהבו להציץ מהתחת של מובוטו. והזונות הלבנות היקרות שהיו איתם, הן באו מבריסל או פריז; הן פתחו את הרגליים למשך חודשיים או שלושה, ואז לקחו איתן הביתה שקיק יהלומים קטן כדי לעשות חיים במשך יתר חודשי השנה. והגבר ההוא שם היה ד"ר סלונסקי, רוסי שבא הנה עשרים שנה קודם לכן, כשעוד ייבאו לכאן נייר טואלט מבלגיה. הוא היה רופאו האישי של מובוטו, אבל כרגע התעסק רק עם "הירקות הגדולים" — מובוטו לקח לו בוגר הארוורד שיטפל בו. סלונסקי היה כל הזמן בדיכאון כי אהב להזריק.
נטלי מצצה את הקשית שלה ולא הקשיבה, כאילו כבר שמעה הכול. "את בסדר, קופיפונת?" שאל אותה ספינלי. רציתי להראות, מתוך סולידריות איתה, שהרכילות של ספינלי אינה יכולה להוליך אותי שולל, אבל למען האמת הייתי מרותק.
והיה גם טאוזר הבריטי. לאיש הזה היה גן של תענוגות ארציים, עם פרחים שלא יכולת אפילו להתחיל להכיר; אשתו עבדה בשגרירות הבריטית. והצעיר המוזנח שישב לצדו היה החבר הקבוע האיטלקי שלהם. הם שוחחו עם מילי ומורטון פֶסטֶר. אלה היו ניו יורקים, אבל אהבו לבלות באפריקה; הם סחרו באמנות שבטית, בזבל מהסוג הזה, שאת רובו גנבו "הירקות הגדולים" מהילידים. מילי כתבה רומנים פורנוגרפיים מפונפנים; מורטון היה פעם צלם של ה"נשיונל ג'יאוגרפיק", שסרק את היבשת השחורה כדי לצלם תמונות של חיות מוזרות. היה לו ראש מלא שיער אפור ומשקפיים ענקיים שהתארכו מעבר ללחייו השקועות; לה היו שיניים צהובות, שיני מעשנת ותיקה. ספינלי נופף לעברם, ומורטון נופף בחזרה. באופן כלשהו העניקו הנפנופים הללו תוקף לסיפוריו של ספינלי; תנועת ידו העלתה אותם באוב לכלל קיום.
ואז הצטרף אלינו פָאריד, לבנוני שראשו חלק ככדור ביליארד ושזכה מפי ספינלי לכינוי החיבה אף־זין. הוא הזמין אותנו לסיבוב משקאות, ובטרם אוכל אפילו להביע הסכמה, עלינו לחדרו של אף־זין, שם פתח לפנינו תיק מסמכים שחור. בתוכו היה אריג קטיפה; הוא פרש אותו והציג בגאווה ערמה זעירה של יהלומים גולמיים, נוצצים כשיניים בפרסומת למשחת שיניים. היהלומים הגיעו זה עתה מקָסאי, אמר אף־זין, היישר מבטן האדמה. נטלי נגעה בערמה בקצות אצבעותיה, כחוששת שמא ייעלמו גושישי האור הללו; ציפורניה היו כסוסות לעיסה מדממת. "בשביל שהחברה שלך תהיה שמחה, טושטושון, אתה צריך רק עשרים וחמש אלף דולר, זה הכול," אמר ספינלי. נטלי הסתכלה בי וחייכה, מאשרת את המחיר.
מהאינטרקונטיננטל נסענו לדירתו של ספינלי בתוך ערפל החדווה שלי והלחות המקומית. חלפנו ליד השגרירות האמריקנית, מבנה בן שמונה קומות מוקף חומה גבוהה. שומרים משועממים עישנו מאחורי סבכת הברזל של השער. על גג השגרירות היה קן של אנטנות, ידיהן פרושות אל השמים. ציירתי בדמיוני חיים של ריגול וסכנות; דמיינתי מכתבים שאשלח לאזרה מאחורי קווי האויב; הם ייחתמו בשם בדוי, אבל היא תזהה את כתב ידי: כשהמכתב הזה יגיע לידייך, יקירתי, כבר אהיה הרחק מעבר להישג היד של אהבתך.
"כאן אני מגן על החירות כדי שאוכל לרדוף אחרי האושר," אמר ספינלי. "יום אחד אקח אותך הנה, טושטושון."
כשעלינו במדרגות הבניין שלנו, עברתי ליד הדירה שבה היתה משפחתי אמורה לאכול ארוחת ערב, אבל היתה לי הרגשה שהם לא שם, שדירתנו ריקה. היה עלול להיות בכך משהו מפחיד, בהיעדר הזה, אבל הייתי נרגש מכדי שזה יטריד אותי.
היישר ממפתן הדלת ניגש ספינלי אל טייפ הסלילים והפעיל אותו. הגלגלים החלו להסתובב לאיטם, באדישות. "גבירותי ורבותי, 'שיר המהגר'," שאג, ואז יילל עם המוזיקה:
"אהההאההאההההההאההה אההה..."
הצמדתי את כפות ידי אל אוזני בהפגנה מופרזת של סבל, ונטלי צחקה. ספינלי, עדיין צועק, פישפש בעיי החורבות שעל שולחן הסלון שלו עד שמצא מה שזיהיתי מיד כג'וינט. הוא הפסיק את יללתו כדי להצית אותו, ליטול שאיפה מהירה ונמרצת ולהעבירו לנטלי. אני הייתי תם גמור בענייני סמים, אבל כשנטלי — עוצרת את נשימתה עד שעיניה יוצאות מחוריהן ומשום מה הופכות כחולות יותר בשל כך — כשנטלי הציעה לי אותו, נטלתי אותו ושאפתי הרבה ככל יכולתי. מובן שמיד פלטתי הכול בשיעול, רוק וליחה ניתזים לעברה ולעבר ספינלי. צחוקה היה ניחר, הדף כלפי מעלה את תפוחי לחייה והרחיב את נחיריה — היא נאלצה לשכב ולהחזיק בבטנה. חוט של נזלת השתלשל מאפי והגיע כמעט עד סנטרי. "מי שלא יכול לסבול את החום, טושטושון," צהל ספינלי, "שלא ייכנס לתנור." אבל אני נהניתי מהתנור, וברגע שהשיעול שכך, לגמתי את העשן מתוך הג'וינט והחזקתי אותו בריאותי, מתאפק למרות הגירוד השׂטני בגרוני, ממתין לבואה של תחושת ההַיי.
ספינלי התיישב מאחורי מערכת התופים ואחז במקלות. הוא הקשיב עתה בדריכות לשיר אחר, ממתין, ואז הולם בחוזקה בתופי הדוּד, מלווה את המוזיקה, נושך את שפתיו כדי לבטא להט.
"המעבר הכי ענק בהיסטוריה המזורגגת של הרוק'נרול," אמר. הוא תקף שוב את תופי הדוד, אף שהשיר המשיך הלאה, ועשה זאת שוב ושוב. זיהיתי את המקצב: זה מה שהפחיד אותנו בלילה הראשון.
"איך קוראים לשיר הזה?" שאלתי.
"'מדרגות לגן עדן,'" אמר ספינלי.
"זה נשמע כל כך אפריקאי."
"זה לא אפריקאי. זה בונזו, הכי לבן שיש."
נטלי לקחה את הג'וינט מידי; אצבעותיה היו רכות וקרות, מגעה עדין להפחיד. התפרקדתי לאחור ובהיתי במאוורר המסתובב בתזזית, כאילו בתקרה טמון מסוק מהופך. ספינלי חדל לתופף כדי לקחת שאיפה רוחשת.
"תראה," אמר כשפלט את העשן, "אתה סתם ילד תמים, טושטושון. כשאני הייתי בגילך עשיתי דברים שלא הייתי עושה היום, אבל עשיתי אותם כדי שלא אצטרך לעשות אותם עכשיו."
הוא הריץ את הסרט לאחור, לוחץ לסירוגין על כפתורי ה"עצור" וה"נגן", מנסה למצוא את ההתחלה. הסרט הצטווח וייבב עד שהגיע בדיוק לרגע השקט שלפני "מדרגות לגן עדן".
"יש כל כך הרבה דברים שאתה לא יודע, בן. אתה יודע מה אתה לא יודע?"
"לא."
"אין לך מושג כמה אתה לא יודע. לפני שתדע משהו, אתה חייב לדעת מה אתה לא יודע."
"אני יודע."
"ממש יודע, פאק."
"תעזוב אותו במנוחה," אמרה נטלי כחולמת.
"תסתמי, קופיפונת." הוא שאף שוב מן הסיגריה, ירק על הבדל הזעיר והעיף אותו לכיוון המאפרה שהיתה מונחת על שולחן הסלון, אך החטיא במטר שלם. ואז שאל אותי:
"למה אתה פה?"
"כאן? בקינשאסה?"
"עזוב קינשאסה, טושטוש. למה אתה נמצא פה בכוכב הארור הזה? אתה יודע?"
"לא," נאלצתי להודות. "אני לא יודע."
נטלי נאנחה, כאילו ידעה לאן כל זה מוביל.
"בדיוק," אמר ספינלי ומחץ מצילה במקלותיו. "זאת בדיוק הבעיה שלך."
"אתה בסדר, מותק?" שאלה אותי נטלי והושיטה את ידה לגעת בי, אך היא לא הגיעה אלי, ואני לא יכולתי לזוז.
"בטח, מאה אחוז," אמרתי.
"תשמעו אותו: 'בטח, מאה אחוז'," אמר ספינלי. "נשמע ממש אמריקאי."
"תעזוב אותו."
אבל "מדרגות לגן עדן" הלך וצבר תאוצה, ועתה נכנסו התופים לפעולה. "ככה צריך." ספינלי קפץ מרוב התרגשות. "תמיד יש מנהרה בקצה האור."
בשלב הזה הוא כבר גהר מעלי וחסם את מראה מאוורר התקרה.
"סטיב," אמרה נטלי בנימה לא משכנעת, "תעזוב אותו במנוחה."
"אני עוזב אותו," אמר ספינלי. "אנחנו חיים כמו שאנחנו חולמים. פאקינג לבד עם עצמנו."
"זה קונרד," אמרתי.
"מה זה?"
"זה ג'וזף קונרד."
"לא, לא, לא, לא, בחיים לא, אדוני. זה שום ג'ו קונרד. זאת האמת."
הוא ניגן מעל ראשי את קטע המעבר של "מדרגות לגן עדן", עיניו עצומות, שפתו התחתונה משורבבת. נטלי התכופפה לכיוון השני, החליקה את ידה בין לחיה ובין כרית ועצמה את עיניה, מפיקה חיוך שמימי. הוא צנח בסמוך אלי, גבו אל בטנה של נטלי.
"יש פה איזה שבט," המשיך, מנמיך את קולו, "שמאמין שהאדם הראשון והאישה הראשונה התגלשו מהשמים על חבל. אלוהים הוריד אותם בחבל, הם השתחררו, ואז הבוס משך את החבל למעלה. וזה בדיוק מה שקרה, ידידי. הורידו אותנו הנה, ואנחנו רוצים לחזור למעלה, אבל אין חבל. אז הנה אתה, טושטושון, והחבל איננו."
הוא פרש את זרועותיו כדי להצביע על מה שסביבנו: שולחן הסלון ועליו ערמה של "נשיונל ג'יאוגרפיק" מבהיקים לשעבר, ומעליהם המצלמה של נטלי; מאפרה עולה על גדותיה ובקבוק ג'יי־אנד־בי; פסלי הובנה של פילים קהויים ולוחמים צנומים, אחד מהם עטוף בחולצת הטריקו שלו.
"אבל לפחות אנחנו יכולים לנסות לעלות כמה שיותר גבוה," אמר והעלה מכיסו משהו עטוף בנייר כסף, הסיר את עטיפתו בתענוג והראה לי במרכזו גושיש של משחה בצבע זית. "ולכן אלוהים נתן לנו את אפגניסטן."
היום שבו עישנתי מריחואנה לראשונה היה גם היום שבו עישנתי חשיש לראשונה. ספינלי גילח שבבים מן הגושיש, ואז דחף אותם אל פתח ישבנה הצר של מקטרת חומר ומילמל לעצמו: "יֶססֶרי, בוב!" הפעם לא היתה לי שום בעיה לשאוף ולשחרר את העשן באיטיות מרשימה.
"אני כאן," אמרה נטלי, ואני העברתי לה את המקטרת. היא שכבה על גבה ועישנה, עיניה עדיין עצומות. העשן הזדחל מתוך פיה כאילו לא נשמה כלל.
"תשמע, אני הייתי נורא דומה לך כשהייתי ילד. שעות הסתכלתי על המפות של דרום אמריקה, ואפריקה, ואוסטרליה. חשבתי לי: לשם אני מתכונן להגיע, פאק," אמר ספינלי.
הוא הביט בי רגע אינסופי אחד, כמו הסתכל שוב במפה. עיניו היו עמומות; גם אני התקשיתי להחזיק את עיני פקוחות.
"והנה אני כאן. כי אני מאמין במשהו. כל אחד חייב להאמין במשהו. הבנאדם צריך לדעת לאן הוא הולך."
הוא נשען לאחור, על נטלי, שהתעטשה כחתול אבל נותרה אטומת מבע. ראשי ובטני היו ריקים לחלוטין. ניסיתי לשאוף אוויר כדי למלא את הרִיק שבתוכי, אבל זה לא פעל. השתנקתי, מאבד אוויר במהירות, וזה נשמע כמו צחקוק — שמעתי את עצמי כמישהו אחר.
"אולי כדאי שתאכל בננה או משהו," אמר. "אתה חיוור נורא." הוא קם פתאום, בתנועה שהבהילה אותי, וזינק לעבר המטבח. פניה של נטלי היו אפורים, שפתיה ורודות; שערה יחידה נמתחה ממצחה אל פיה, שם התקמרה אל זווית הפה הימנית. בטרם אוכל להגיע להחלטה כלשהי, שאפתי ורכנתי לעברה, ואז הדבקתי נשיקה במקום שבו השערה נגעה בפיה. היא פקחה את עיניה והרחיבה את חיוכה עד שראיתי את קצה לשונה משתרבב בין שיניה.
שקעתי מחדש בכס קהות החושים שלי בדיוק ברגע שספינלי חזר ובידו בננה ענקית, משתלהבת בצהוב. הוא הגיש לי אותה ואמר:
"הקוף רוצה אולי בננה?"
הקוף אכל את הבננה, איבד מיד את ההכרה וחלם על שתי נשים, אחת שמנה ואחת רזה, שסורגות צמר שחור לקצב התופים בעודן מפזמות בזעם: "ספינלי! ספינלי! ספינלי!" ואז התעוררתי וראיתי את טאטה בכובעו הנוקשה ובפיג'מת פלנל צועק על ספינלי ומנופף מולו באצבע נזעמת, אדמונית. ספינלי עמד, ידיו על מותניו, והן נקפצו לאיטן לאגרופים; הוא עמד להכות את אבי. רציתי לזנק להגנתו של טאטה, אבל איברַי מיאנו לנוע. נטלי הזדקפה במקומה ואמרה: "סטיב, תעזוב, תן לבוגדן לקחת את הילד הביתה." השערה שהתלפפה בצד הימני של פניה קיבלה צורה של נבל, או חצי לב.
"בסדר, בנאדם, מתנצל. סתם חגגנו קצת," אמר ספינלי. "מקווה שהכול ייעלם כמו מים על הקצף."
הירידה למטה אכן דמתה למים על קצף: נהר בלתי נראה נדחק אל ברכי, ולא הרגשתי את הבטון המוצק תחת רגלי. טאטה נאלץ למעשה לסחוב אותי, ידו אוחזת בבשרי בגסות, בחומרה. הוא דיבר אלי, אבל שמעתי רק את נעימת קולו: היא היתה כעוסה ורועדת. למטה ישבו מאמא וססטרה על הספה כהרכב של שני שופטים; ססטרה בחנה אותי בשעשוע מנומנם; פניה של מאמא היו שטופי דמעות. מסיבה כלשהי הכול נראה לי מצחיק, וכשטאטה שמט אותי מולן לתוך כורסה, גלשתי לרצפה והתפתלתי מצחוק.
אחר כך, באמצע הלילה, התנודדתי אל המטבח, מצאתי בחושך את פח האשפה, לחצתי על הדוושה כדי לפתוח את המכסה, ואז השתנתי היישר אל תוך פיו זרם סמיך ומענג.
הורי לא הטיפו לי מוסר, גם לא הזהירו אותי מפני סמים ואלכוהול, לא נשאו נאומים על כבוד עצמי, לא התלוננו על ניקוי אגם השתן מרצפת המטבח. הם רק הביטו בי, אילמים, מעבר לשולחן האוכל. טאטה לבש הבעת זעף מודאגת והגה בשאלות המטרידות של עתידי; מאמא הצמידה את ידה אל לחיה, נדה בראשה לנוכח ביש המזל יוצא הדופן של עובדת היותה אם לבן כזה, אבני חן דומעות נקוות בזוויות עיניה.
הוכרחתי עתה להתלוות אליהם בכל אשר הלכו: אל לוֹלוֹ לָה קְרֶוֶוט, שם זללנו שרימפס עם ואסקֶה, מקדוני חולה מלריה שנטה לספק דיווחים נינוחים על התוכי המדבר שלו; אל המועדון הפורטוגלי, שם צפיתי בשני צרפתים תשושים משחקים טניס וצועקים על נער צנום שאסף את הכדורים שהחטיאו; למרכול הבלגי המואר באור זך, שם היו כולם לבנים ללא רבב, כמו הועבר הנה המקום כולו באורח פלא מלב־לבה החיווריין של בריסל. לא פעם לקחתי איתי את "לב המאפליה" וניסיתי לקרוא בשעה שאיש לא דיבר אלי, מה שקרה לעתים הרבה יותר מדי נדירות. רציתי רק להיות לבדי.
אבל הייתי לבדי רק כשעישנתי על המרפסת בחום הזפתי, מקווה לראות ברחוב את ספינלי או את נטלי, ולעולם לא רואה אותם. למעלה לא נשמעה גרירת רגליים, דלת לא נטרקה, איש לא תופף או צרח עם לד זפלין. כשחשבתי על הזמן שבילינו יחד, לא זכרתי שעשינו משהו או שהיינו במקום כלשהו. הדבר היחיד שעלה בזיכרוני היה קולו, קשקשני וצווחני, מונה את הרפתקאותיו: ספינלי המפליג במעלה הקונגו עם צוות שכירי חרב בחיפוש אחר לוויין סובייטי שנפל; ספינלי נתקל בקניבלים שחשבו שהוא אל מפני ששלף מטבע מאחורי אוזנו של אחד הלוחמים; ספינלי באנגולה, טובל עד עיניו בנהר רדוד, כהיפופוטם, סמוי מעיני הפטרול הקובני המחפש אחריו; ספינלי עם עריק־לעתיד במסעדה בדרבן, שולה בכף מוח נא מתוך גולגולת מפוצחת של קוף.
בבוקר יום ראשון אחד נסענו למסיבת גן בשגרירות הצ'כוסלובקית בגומבה. היו שם בירה ושמפניה, מיץ פסיפלורה ופונץ'; היה שפע של חטיפי ביס ופירות שהוגשו על מגשי ענק בידי צמד משרתים כנועים; היו שם תאומותיו הבלונדיניות של השגריר הרומני; היו שם הוד מעלתנו ורעייתו; והיו המון ילדים קומוניסטים ערמומיים שהתרוצצו והתגרו בשימפנזה זועף שישב בכלוב ליד צריף הגן. רציתי למצוא לי מקום שקט ולקרוא, אבל טאטה הכריח אותי להצטרף למשחק כדורעף. שיחקנו על מגרש החול בין שני דקלי ענק, שכפותיהם השתלשלו כקולמוסים מפלצתיים גבוה מעל לרשת. בקבוצה שלנו היו בולגרי גוץ ששרשרות הזהב הרבות שלו קירקשו בכל פעם שהגיח והחטיא את הכדור, ועם התאומות הרומניות שזינקו בחן לקראת הכדור ונפלו בטיפשות על אחוריהן. למרבה המזל היה גם רוסי בשם אנטון, גבוה וכחוש, בעל חוטם בולבוסי, אפור עיניים. הוא היה ללא כל השוואה השחקן הטוב ביותר שלנו, והוא השמיד בשקדנות את הקבוצה השנייה. הוא הראה לי איך להגמיש את אצבעותי כדי שהכדור ירחף גבוה מספיק, וטאטה יוכל להטיח אותו בבשרו הרופס לעילא של שגרירנו.
אנטון היה הגבר היחיד שלא עישן או שתה אחרי המשחק; למען האמת, הוא אפילו לא שתה מים; הוא ידע לשמור על שליטה. הלכתי בעקבותיו ובעקבות טאטה אל שולחן שניצב תחת שמשייה ענקית; הם דיברו רוסית זה עם זה. קולו של אנטון היה עמוק ותמציתי, מורגל במתן פקודות. הוא נקש על השולחן באצבע נסערת; טאטה הרים את ידיו בייאוש; מפעם לפעם הם הביטו בי. לא הבנתי על מה הם מדברים אבל שמעתי את השם ספינלי עולה מתוך הג'יבריש הסלאבי. זיק של תקווה ניצת בחזי, וכשהסתובבתי ראיתי את נטלי מתקרבת אלי בשמלה לבנה שקופה, השמש הופכת את מחלפות שערה להילה של אור. אבל למעשה היתה זו אחת התאומות הרומניות, גומעת בירה מתוך כוס גדולה, שני קווים מתעקלים מזוויות פיה אל סנטרה המחוטט.
***
 
זמן קצר אחר כך נסענו מזרחה, אל הספארי המובטח. על מסלול ההמראה בנמל התעופה של גוֹמָה חיכה לנו איש; ראינו אותו ברגע שירדנו מן המטוס. הוא חבש משקפי שמש שחורים ולבש חולצה לבנה ועניבה שחורה. הוא ניגש אל טאטה ולחץ את ידו בדיפלומטיות, כמקבל פני אישיות נכבדת. הוא דיבר אליו בצרפתית, ואז עבר לאנגלית, למעננו — או למעני, בעצם, גם אם הסתכל במאמא — קידם אותנו בברכה לגומה ואיחל לנו שהות נעימה במלון קריבו, וכן ספארי מוצלח. שמו היה קַרליֶה; הוא הודיע לנו שהוא עומד לשירותנו ונשק לידה של מאמא בעוד היא מנסה להיחלץ מאחיזתו. הוא ליטף את שערה של ססטרה והינהן אלי, כאילו נראיתי לו קשוח והוא כיבד זאת.
קרליה התלעלע בדברו, ולא יכולתי להחליט אם זהו מבטאו או שהוא שתוי. פרט למשקפי השמש ולטבעת יהלום גדולה שהתנוססה על אצבעו האמצעית, הוא הזכיר קצב בשכונה דלה: ראש כבד, עטור שומן, אוזניים גדולות עם תנוכים בשרניים, נקודות דם זרועות על פניו המקורצפים ללא רחם. הוא פילס לנו דרך בנמל התעופה החם כתנור בעזרת שוחד, מושיט את ידו הגדושה כסף לשוטרים במדים ול"ירקות קטנים" זועפים ברוב חשיבות. מחוץ לנמל התעופה הוא גירש נחיל של נהגי מוניות ורוכלי זוטות והוביל אותנו לוואן, שלידו ניצב דום אדם בחליפה מלאה ועניבה קשורה במהודק. קרליה נבח עליו, והוא זינק כנמר ופתח את הדלת למעננו.
רחובות גומה היו אפופים עננים עכורים של אבק שחור. ברגע אחד מוזר ומטריד נוכחתי שכל האנשים באופק הולכים יחפים, ולא יכולתי לזכור מהי תכליתן של נעליים. אבל אז ראיתי שוטרים בנעליים גבוהות עומדים על המרפסות, נשענים על הקירות, כנבלים הולכי בטל במערבונים, ועולם העובדות הפשוטות הושב על כנו. כשעצרנו כדי לתת מעבר לעדר עזים תוססות, איש לא התקרב אל הוואן כדי להציע לנו עצמות אדם מגולפות או מסרגות.
"פה אתם פונים ימינה," אמר קרליה, "ואתם ברואנדה."
פנינו שמאלה, התרחקנו מן העיר ונסענו דרך שדות זרועים אבני לבה שחורות, שהקיפו איים של סבך ג'ונגל ירוק פה ושם. הר אפור מאחורי הנוף הירוק־שחור פלט עשן; האדמה נראתה שמימית. "נְיִירָאגוֹנגוֹ," אמר קרליה, כמו היה במילה כדי להסביר את עצמה.
מלון קריבו היה בנוי מבקתות פזורות לאורך חופו של אגם קיווּ, שבו, כפי שאמר לנו קרליה בעליצות, אין חיים כלל: בפעם האחרונה שהנייראגונגו התפרץ, הגזים הגעשיים קטלו כל יצור חי שהיה בו. ססטרה ואני שוכנו יחד באחת הבקתות, שהיתה אפופה ריח של מגבות נקיות, קוטל חרקים ועובש. בעוד היא פורקת את חפציה ומפזמת לעצמה, השקפתי אני מן החלון: דוגית החליקה במתינות על המים נטולי הגלים; השמים והאגם הולחמו זה לזה ללא חיבור נראה לעין; ירח חיוור ריחף באובך. השמש שקעה לה אי־שם; הכול החל לשוב אל החשכה אחרי יום אומלל בחוץ.
דומה שכאן פג תוקף האיסור שהוטל עלי לשוטט לבדי. השארתי את ססטרה שרועה על מיטתה, מחוברת באושר אל הווקמן שלה. עם "לב המאפליה" בידי עליתי בשביל המטפס וחולף על פני הבקתות האחרות. קיוויתי להתחמק מארוחת ערב עם משפחתי; הייתי חייב להיות במקום אחר, לבדי. בדרך מנמל התעופה היתה לי תחושה שהם זרים לי, לא שונים מאוד משחקנים שכירים המבצעים באין מחשבה מחוות של דאגה וקרבת דם: טאטה בכובעו המופרך; מאמא מחייכת בזחיחות, מבוהלת כדרכה מפני העתיד; ססטרה ניגשת לכל דבר בסקרנות חסרת ערך — זכרתי שפעם אהבתי אותם, אבל לא יכולתי להיזכר מדוע, ונתקפתי בהלה.
המשוכות הגזומות למשעי היו לחות משעת הערביים; פנסים נמוכים דמויי פטריות היבהבו לצד השביל. נכנסתי למרפסת שיצאה מתוך אולם מסעדה רחב ידיים. במרכזו, כמין מזבח, ניצב שולחן עמוס אוכל ופרחים. ושם, בגבו אלי, בוחר פרוסות בשר וחתיכות פרי ומעמיס אותן על צלחתו, ראיתי את סטיב ספינלי. זיהיתי את בית החזה המשולש ואת הירכיים הצרות; את התלתלים המעוקלים ואת מגפי הבוקרים. להרף עין שקלתי לחמוק החוצה, אלא שאז הוא הסתובב — הר קטן של מזונות על צלחתו — והביט בי ללא כל הפתעה.
"תראו תראו מה הכלבה גררה הביתה," אמר.
הוא יצא אל המרפסת, ואני הלכתי איתו אל שולחנו; הוא הציע לי מקום ואני התיישבתי, נחוש לעזוב בהקדם האפשרי, לפני שאבא יתפוס אותי כאן. בלי להישאל אמרתי:
"אנחנו נוסעים מחר לפארק הלאומי וירוּנגָה, לספארי."
"עולם כיפי, טושטושון," אמר ספינלי. "והוא נהיה עוד יותר כיפי מיום ליום."
"נטלי איתך?"
"כן."
"למה אתה פה?"
הוא נעץ כף במזונו והחל ללעוס במרץ, בפה פתוח, מתעלם מקיומי. בין כף לכף מצץ סיגריה, ואז החזיר אותה למאפרה.
"חופשה," אמר. "ואם אני כבר כאן, אז אני רוצה לדבר עם אבא שלך על משהו חשוב."
"מה למשל?"
"עליך, אולי. ואולי לא. נשרוף את הגשר כשנגיע אליו."
חטפתי את חפיסת המלבורו שלו והצתי סיגריה. האפשרות של סיגריה מהולה בסם חלפה במוחי, אבל טעמה היה טוב. נדמה היה שהוא מדבר אלי מתוך מרחב שאין בו חשיבות לחייו של איש — כל התפקידים והמטרות כבר הוקצו, ולא ידעתי מה הוקצה לי. זעתי באי־נוחות וניערתי בכוח את האפר מהסיגריה שלי עד שהגחל ניתק.
"שמעתי שאתה משחק כדורעף לא רע," אמר. "אנטוניקה מצא חן בעיניך?"
"מאיפה אתה מכיר אותו?"
"אני מכיר הרבה אנשים. אנטון הוא ג'נטלמן מרשים, וגם קומוניסט מזדיין."
הוא נופף לקרליה, שנכנס זה עתה לאולם המסעדה מלווה באיש גבוה בעל פאות לחיים ותסרוקת אפרו אטומה כפעמון צלילה. קרליה דיבר במהירות אל האיש, מצביע על מגש הבשר, ואז על הפרחים — היה צורך לטפל בתקלה כלשהי. "אני מכיר גם את קרליה, למשל," המשיך ספינלי. "פעם הברחנו יחד רובים לאנגולה." האיש הגבוה רשם הערות והביט בחרדה בקרליה, שקמץ את השרירים ואת הגידים באמות ידיו. בדמיוני ראיתי אותו חובט פתאום בפניו של קרליה, דם ניתז על חולצתו הלבנה, קרליה נופל ארצה וזועק לעזרה.
"גם אבא שלך שיחק איתך ועם אנטון, לא?" אמר ספינלי. "אני בטוח ששיחקתם די יפה ביחד."
קרליה השאיר את האיש הגבוה לטפל בבעיה הנתונה וצנח על הכיסא ליד ספינלי. מכיס חזהו שלף מקטרת, ובזרתו ליקט שיירים מתוך הפייה שלה, אבל לא הצית אותה.
"שוט יהיה יותר מדי טוב בשביל מסיה אנרי," אמר קרליה בכעס.
"יום אחד, קרליה, הוא יחתוך לך את הגרון," אמר ספינלי. "ואני אבכה על הגופה שלך עד שאני כבר לא אוכל יותר להשתין."
קרליה, מלגלג בהסכמה, נטל את ספרי, הביט בו בחוסר עניין והניח אותו בחזרה. לקחתי אותו מידו ונפרדתי מהם בברכת ערב טוב.
***
 
מנורות הפטרייה שפכו אור קלוש על השביל, אך לא על שום דבר אחר. אבני הלבה הקטנות התפצחו תחת רגלי. יצורים עלומים רחשו בעצים ובשיחים השחורים. השמים היו מרוססים בכוכבים, מרוחים בשביל החלב. איבדתי את דרכי; לא זכרתי את מספר הבקתה שלי, שהיתה זהה לכל הבקתות האחרות; נדמה היה שהשביל נמשך במעגל.
אינני יודע מדוע התנהגתי כמטורף. מאחורי שמעתי פסיעות מתקרבות בשביל; זזתי לכיוון החושך והסתתרתי מאחורי עץ מתוך בהירות פעולה גמורה; מישהו כבר עשה זאת פעם, ואני פשוט חזרתי על התנועות המדויקות. שמטתי את ספרי; הדבר שנחבא בתוך העץ דישדש ועלה לגובה רב יותר, ולא העזתי להרים את הספר. קליפת העץ היתה חלקה וריחנית, ידי מזיעה כנגדה. הצעדים נעצרו.
"קדימה, טושטושון. אני רואה אותך."
פחדתי לזוז או להסתכל בו, נשפתי עד קצה נשימתי, ואז שאפתי מבעד לנחירי עד שחשתי מסוחרר ומרומם, כמו היתה זו הדרך להיהפך לבלתי נראה. משהו צנח על ראשי מלמעלה — עלה, חרק, שערת קוף — אבל לא סילקתי אותו. קל היה כל כך לשכוח כאן הכול, לאבד כל אחיזה. צבא של חרקים צווח בצליל גבוה, מזמזם, כמבתר כבל פלדה; ואז חדל. יצאתי אל השביל.
"בוא נלך להגיד שלום לקופיפונת," אמר ספינלי. "היא נורא תשמח לראות אותך."
"אולי אחר כך," אמרתי. "אני חייב ללכת."
"היא משוגעת עליך, שתדע. היא לא מפסיקה לדבר עליך. היא נורא תשמח לראות אותך." הוא כרך את זרועו סביב כתפי; חשתי את כובד האמה על צווארי בשעה שהדף אותי רכות קדימה.
חדרם הדיף ריח של סוכר שרוף; מאוורר התקרה שבק חיים. נטלי שכבה על צדה, ידה תחובה בין הכרית ובין לחיה, חיוך שלֵו על פניה מואר במנורת הלילה. סביב שריר זרועה התפתלה רצועת גומי רפויה. על שולחן הלילה היו מזרק וכף ונר דולק. הייתי רגע מעֵבר לעצמי: ראיתי מה קורה שם, אבל המחשבה לא הצליחה לקרום משמעות. ספינלי ליטף את מצחה בגב ידו וסילק שערה תועה מלחיה.
"היא יפהפייה, מה, כל כך שלווה," לחש. "רוצה לזיין אותה?"
"אני לא יודע," אמרתי. "לא חושב."
"היא קצת לא בעניינים, אבל היא תמות על זה, תאמין לי."
"לא, תודה."
"מה הבעיה שלך, טושטושון? לי עמד כל הזמן כשהייתי בגילך."
הוא עמד מעליה כשידיו על מותניו. לא יכולתי לזוז וברכי נחלשו כל כך עד שנאלצתי להתיישב, גבי אל נטלי. היא, בתהום הנשייה שלה, לא זעה כשנשענתי על בטנה. זאת היתה הנקודה הרחוקה ביותר שאליה הפלגתי. אזרה היקרה, העלים כיסו את שבילי. אינני יודע אם אשוב לראותך.
"אתה לא מצליח להעמיד אותו, זה העניין," אמר וצחק בקול. "אתה לא יכול להעמיד אותו. אז בוא אני אראה לך משהו." הוא פתח במהירות את אבזם העיט של חגורתו ושמט את מכנסי הג'ינס שלו ארצה. הזין שלו זינק לעומתי ועמד מול פני כתותח זקור. ראשו היה סגול לגמרי, הוורידים הכחולים פועמים בו בעוז.
"חתיכת טורפדו, תכף יתפוצץ," אמר ספינלי וליטף אותו. "רוצה לגעת? קדימה, תיגע בו."
נטלי נאנחה אך לא פקחה את עיניה; הנר היבהב, כמעט כבה. במאמץ בל יתואר נעמדתי סוף־סוף והדפתי אותו ממני. "הי!" אמר, מועד אחורנית כשמכנסיו סביב קרסוליו. בכל זאת ציפיתי שיתפוס אותי מאחור כשיצאתי החוצה, התכוננתי לקראת המכה שתטיח את ראשי בדלת עד שאאבד את ההכרה, אבל דבר לא קרה.
בחוץ התמתח שובל אור רועד אל עבר הירח הדלוח. לבי ניגן את קטע המעבר מתוך "מדרגות לגן עדן", אבל מעבר לשאון שבעורקי, מעבר לרפיסוּת איברַי, מעבר לזיעה הקרה ששטפה את עורי, זרמה שלווה שנשאה אותי הרחק מכל דבר שהיה אני. עליתי בשביל, חלפתי על פני ברֵכה של תכלת מוזרה שלהקת חרקים טבעה בה, בדרכי חזרה אל המסעדה.
ובמסעדה אמצא את משפחתי: אחותי תנקר שעועית ירוקה מצלחתו של אבא; אבא יחתוך את האומצה, עדיין חבוש בכובעו הנוקשה למרות הצקותיה של אמא; אמא תפריד את מחית תפוחי האדמה מהגזר על צלחתה של אחותי, מפני שאחותי סירבה שייגעו זה בזה. אני אתפוס את מקומי ליד השולחן, ואבא ישאל היכן הייתי. בשום מקום, אגיד, והוא לא יוסיף לשאול. כדאי שתאכל משהו, אתה נראה כל כך חיוור, תאמר אמא. אחותי תספר לנו כמה היא מצפה לספארי שלנו, לראות את הפיל והאנטילופה והקוף. מחר יהיה ממש נהדר, היא תקרא ותמחא כף בשמחה, אני כבר לא יכולה לחכות. ואנחנו נצחק, אמא, אבא ואני, כולנו נצחק, הה, הה, הה, הה, הה, מסתירים נואשות את צריבות החבל שלנו.

אלכסנדר המון

אלכסנדר המון, מהסופרים האמריקנים המרתקים והמוערכים ביותר, נולד בסרייבו בשנת 1964. בשנת 1992 הגיע לשיקגו לשהות קצרה, אך המצור שהוטל על סרייבו אילץ אותו להישאר בה. ב־1995 החל לכתוב באנגלית. ספריו "שאלת ברונו" ו"איש משום מקום" זכו לשלל שבחים ופרסים ותורגמו לשפות רבות. ספרו "פרויקט לזרוס" היה מועמד לפרס הספרים הלאומי ולפרס חוג מבקרי הספרים הלאומי, ובעקבותיו הוא תואר בעיתונות האמריקנית כ"כישרון ענק, הסופר המוכשר והחשוב ביותר בקרב בני דורו". המון זכה בשנת 2004 במענק גוגנהיים ובמענק היצירה של קרן מקארתור. הוא מתגורר בשיקגו עם אשתו ושתי בנותיו.

סקירות וביקורות

שיעור מולדת קובץ הסיפורים של אלכסנדר המון ממשיך לעסוק בחוויית ההגירה, אבל הוא מהודק ומוצלח יותר מן הרומנים שלו בניגוד לדעת הרוב, לא התפעלתי לא מ'פרויקט לזרוס' ולא מ'איש משום מקום‭,'‬ שני ספריו הקודמים של אלכסנדר המון. שניהם עסקו במהגרים בוסניים כמו המון עצמו - שהיגר מסראייבו לארה"ב ב‭,1992-‬ רגע לפני פרוץ המלחמה ביוגוסלביה, והפך בעיני רבים לאחד הסופרים האמריקאים הצעירים הבולטים (בספרות, יש לזכור, "צעיר" הוא מי שהינו בן פחות מ‭.(60-‬

יש ברומנים של המון תחושה בולטת של תעייה, של מה שכינו הורינו "שיטת מצליח‭."‬ הסופר, כך נדמה, אינו מגשים חזון מפורט וברור הניצב נכחו במוחו, אלא מוליך את הפרוזה מתוך הססנות נסיינית, בתקווה שתצליח. לעיתים היא אכן "מצליחה" אך לעיתים לא. עוד עומדת לה לרועץ הסנטימנטליות, שהיא היום כמעט סימן ההיכר של הפרוזה האמריקאית הגברית הצעירה. כמו במקרה של אחד

מאוהדיו של המון, הסופר היהודי-אמריקאי ג'ונתן ספרן-פויר, העיסוק בקטסטרופות
(השואה או ה‭ 11-‬ בספטמבר או, אצל המון, האסון בבוסניה) הופך את הפרוזה הזו להיפר-רגשנית למפרע. הגדיל לעשות המון ב'פרויקט לזרוס' כשצירף לאסון הבוסני את הפוגרום בקישינב, שאליה יוצא הגיבור הסופר כדי לערוך תחקיר לספרו שעוסק במהגרים יהודים מתחילת המאה - מסע שהוא במידה רבה חיקוי ל'הכל מואר' של ספרן-פויר.

'אהבה ומכשולים‭,'‬ שיצא לאחרונה בעברית, הוא קובץ סיפורים של המון שראה אור במקור ב‭,2009-‬ והוא הטוב מבין ספריו שקראתי. מפתה לומר כי הקובץ הזה חושף שהבעיה של המון המוקדם הייתה בבחירת הסוגה. סוגת הרומן הארוך חייבה אותו לחומרי מילוי שאינם הכרחיים ושהולידו את תחושת הגישוש והתעייה. חיזוק לכך הוא העובדה שחומרי הקובץ הם אותם חומרים בדיוק שהעסיקו את המון ברומנים שלו. סיפורי הקובץ, המסופר בגוף ראשון, מתמקדים גם הם בבן דמותו של המון, מילדות בבוסניה ועד לחייו כסופר מהגר בארה"ב. התחושה היא שהסופר נמלך בדעתו והחליט לספר את הסיפור שלו שוב, אבל הפעם במתכונת של סיפורים קצרים.

פיצול האוטוביוגרפיה, או האוטוביוגרפיה הבדויה, לסיפורים קטנים אך שלמים הוא אחד האמצעים העומדים בפני האוטוביוגרף בסוגיה שלפחות מאז ימי אריסטו מעיבה על הז'אנר: איך להפוך את החיים לסיפור בעוד שאירועי החיים אינם נובעים בהכרח זה מתוך זה, כפי שעל רכיבי עלילת סיפור לנבוע. חייו, או חייו הבדויים של המון, הופכים כאן לפיכך לשורת סיפורים קצרים בעלי עלילה הדוקה.

שני הסיפורים הפותחים את הקובץ הם סיפורי חניכה מינית. ליתר דיוק, חניכה מינית שנכשלת. בראשון מביניהם מתוודע המספר הנער - בזמן שהותו עם משפחתו בזאיר, שם כיהן אביו כדיפלומט יוגוסלבי זוטר - לאמריקאי פרוע שמשדל אותו לצריכת סמים ולהתנסות מינית. בסיפור השני, המצוין, נשלח המספר הנער בשליחות משפחתו לקניית מקפיא בעיר רחוקה ומייחל להרפתקאות מיניות: "החזקתי באמונה שאיננה נדירה בקרב זכרים מתבגרים, שמחוץ לחוגים המגבילים של המשפחה, חברים וחברות חסודות מהתיכון, שוכן עולם פרוע של סקס צרוף מאין כמוהו, שבו גם הקשר הגופני או קשר העין הפעוטים ביותר מוליכים להזדווגות חסרת גבולות‭."‬ גברים רבים שהיו פעם "זכרים מתבגרים" יוכלו, כך נדמה, להזדהות עם המשפטים הללו. הטשטוש בין הפנטזיה הפרועה למציאות, הניסיון לכפות על המציאות את החזון המיני, מוביל את הנער לאסון קומי.

קומיים גם הסיפורים בקובץ שעוסקים בחיי הספרות. המון צוחק על עצמו באופן שובה לב וגם משרטט כמה הבדלים בין הסצינה הספרותית בבוסניה לזו בארה"ב, כמו גם בין הטמפרמנט של "שתי המולדות" שלו והטמפרמנט-המדומיין שמייחסת כל מולדת לרעותה. בסיפור אחד מתאר המספר את קנאתו ארוכת הימים במשורר בוסני בשם מוחמד ד‭.'‬ שלא כמותו, נותר מוחמד בבוסניה בזמן המצור על סרייבו, אך זכה בגין שירי המצור לתהילה בארה"ב ואף נישא לאמריקאית. מוחמד ד' הוא משורר טוטאלי, או מציג לאמריקאים הנאיביים דמות כזו: ‭ '"‬משוררים אמריקאים היו פעם ככה‭,"'‬ מתפעל מארחו של מוחמד באוניברסיטה באוזני המספר, ‭ '"‬היום הם רק מלמדים ומתלוננים ומזיינים בסתר את הסטודנטיות שלהם‭."'‬ אבל לבסוף נמלטים המשורר והסופר הקנאי מאשתו האמריקאית האימתנית של המשורר, כמו מייסדים חזית בוסנית גברית, מובסת ושתויה, מול אמריקה הנשית, החזקה והמפוכחת. בסיפור אחר מתואר המפגש בין סופר אמריקאי מצליח, שגם בו מקנא המספר, למשפחתו הבוסנית של האחרון. הסופר בוש בפרובינציאליות של משפחתו מול איש העולם הגדול, מפגש שמוליד כמה רגעים קומיים מוצלחים.

ככלל, 'אהבה ומכשולים' הוא קובץ מוצלח שמטפל בהומור בחניכה שהוחלפה באמצעיתה להגירה, כלומר לחניכה נוספת. באמצעות שורת סיפורים מהודקים עוסק המון בפרובינציה ובמרכז ובחוליה המגשרת ביניהם: מוביליזציה.

עוד 3 ספרים של אלכסנדר המון:
שאלת ברונו ‭ 2000 <‬
איש משום מקום ‭ 2002 <‬
פרויקט לזרוס ‭ 2008 < ‬
אריק גלסנר 7 לילות 20/07/2012 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: ברוריה בן־ברוך
  • הוצאה: כנרת זמורה דביר
  • תאריך הוצאה: 2012
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 192 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 12 דק'

הספר מופיע כחלק מ -

סקירות וביקורות

שיעור מולדת קובץ הסיפורים של אלכסנדר המון ממשיך לעסוק בחוויית ההגירה, אבל הוא מהודק ומוצלח יותר מן הרומנים שלו בניגוד לדעת הרוב, לא התפעלתי לא מ'פרויקט לזרוס' ולא מ'איש משום מקום‭,'‬ שני ספריו הקודמים של אלכסנדר המון. שניהם עסקו במהגרים בוסניים כמו המון עצמו - שהיגר מסראייבו לארה"ב ב‭,1992-‬ רגע לפני פרוץ המלחמה ביוגוסלביה, והפך בעיני רבים לאחד הסופרים האמריקאים הצעירים הבולטים (בספרות, יש לזכור, "צעיר" הוא מי שהינו בן פחות מ‭.(60-‬

יש ברומנים של המון תחושה בולטת של תעייה, של מה שכינו הורינו "שיטת מצליח‭."‬ הסופר, כך נדמה, אינו מגשים חזון מפורט וברור הניצב נכחו במוחו, אלא מוליך את הפרוזה מתוך הססנות נסיינית, בתקווה שתצליח. לעיתים היא אכן "מצליחה" אך לעיתים לא. עוד עומדת לה לרועץ הסנטימנטליות, שהיא היום כמעט סימן ההיכר של הפרוזה האמריקאית הגברית הצעירה. כמו במקרה של אחד

מאוהדיו של המון, הסופר היהודי-אמריקאי ג'ונתן ספרן-פויר, העיסוק בקטסטרופות
(השואה או ה‭ 11-‬ בספטמבר או, אצל המון, האסון בבוסניה) הופך את הפרוזה הזו להיפר-רגשנית למפרע. הגדיל לעשות המון ב'פרויקט לזרוס' כשצירף לאסון הבוסני את הפוגרום בקישינב, שאליה יוצא הגיבור הסופר כדי לערוך תחקיר לספרו שעוסק במהגרים יהודים מתחילת המאה - מסע שהוא במידה רבה חיקוי ל'הכל מואר' של ספרן-פויר.

'אהבה ומכשולים‭,'‬ שיצא לאחרונה בעברית, הוא קובץ סיפורים של המון שראה אור במקור ב‭,2009-‬ והוא הטוב מבין ספריו שקראתי. מפתה לומר כי הקובץ הזה חושף שהבעיה של המון המוקדם הייתה בבחירת הסוגה. סוגת הרומן הארוך חייבה אותו לחומרי מילוי שאינם הכרחיים ושהולידו את תחושת הגישוש והתעייה. חיזוק לכך הוא העובדה שחומרי הקובץ הם אותם חומרים בדיוק שהעסיקו את המון ברומנים שלו. סיפורי הקובץ, המסופר בגוף ראשון, מתמקדים גם הם בבן דמותו של המון, מילדות בבוסניה ועד לחייו כסופר מהגר בארה"ב. התחושה היא שהסופר נמלך בדעתו והחליט לספר את הסיפור שלו שוב, אבל הפעם במתכונת של סיפורים קצרים.

פיצול האוטוביוגרפיה, או האוטוביוגרפיה הבדויה, לסיפורים קטנים אך שלמים הוא אחד האמצעים העומדים בפני האוטוביוגרף בסוגיה שלפחות מאז ימי אריסטו מעיבה על הז'אנר: איך להפוך את החיים לסיפור בעוד שאירועי החיים אינם נובעים בהכרח זה מתוך זה, כפי שעל רכיבי עלילת סיפור לנבוע. חייו, או חייו הבדויים של המון, הופכים כאן לפיכך לשורת סיפורים קצרים בעלי עלילה הדוקה.

שני הסיפורים הפותחים את הקובץ הם סיפורי חניכה מינית. ליתר דיוק, חניכה מינית שנכשלת. בראשון מביניהם מתוודע המספר הנער - בזמן שהותו עם משפחתו בזאיר, שם כיהן אביו כדיפלומט יוגוסלבי זוטר - לאמריקאי פרוע שמשדל אותו לצריכת סמים ולהתנסות מינית. בסיפור השני, המצוין, נשלח המספר הנער בשליחות משפחתו לקניית מקפיא בעיר רחוקה ומייחל להרפתקאות מיניות: "החזקתי באמונה שאיננה נדירה בקרב זכרים מתבגרים, שמחוץ לחוגים המגבילים של המשפחה, חברים וחברות חסודות מהתיכון, שוכן עולם פרוע של סקס צרוף מאין כמוהו, שבו גם הקשר הגופני או קשר העין הפעוטים ביותר מוליכים להזדווגות חסרת גבולות‭."‬ גברים רבים שהיו פעם "זכרים מתבגרים" יוכלו, כך נדמה, להזדהות עם המשפטים הללו. הטשטוש בין הפנטזיה הפרועה למציאות, הניסיון לכפות על המציאות את החזון המיני, מוביל את הנער לאסון קומי.

קומיים גם הסיפורים בקובץ שעוסקים בחיי הספרות. המון צוחק על עצמו באופן שובה לב וגם משרטט כמה הבדלים בין הסצינה הספרותית בבוסניה לזו בארה"ב, כמו גם בין הטמפרמנט של "שתי המולדות" שלו והטמפרמנט-המדומיין שמייחסת כל מולדת לרעותה. בסיפור אחד מתאר המספר את קנאתו ארוכת הימים במשורר בוסני בשם מוחמד ד‭.'‬ שלא כמותו, נותר מוחמד בבוסניה בזמן המצור על סרייבו, אך זכה בגין שירי המצור לתהילה בארה"ב ואף נישא לאמריקאית. מוחמד ד' הוא משורר טוטאלי, או מציג לאמריקאים הנאיביים דמות כזו: ‭ '"‬משוררים אמריקאים היו פעם ככה‭,"'‬ מתפעל מארחו של מוחמד באוניברסיטה באוזני המספר, ‭ '"‬היום הם רק מלמדים ומתלוננים ומזיינים בסתר את הסטודנטיות שלהם‭."'‬ אבל לבסוף נמלטים המשורר והסופר הקנאי מאשתו האמריקאית האימתנית של המשורר, כמו מייסדים חזית בוסנית גברית, מובסת ושתויה, מול אמריקה הנשית, החזקה והמפוכחת. בסיפור אחר מתואר המפגש בין סופר אמריקאי מצליח, שגם בו מקנא המספר, למשפחתו הבוסנית של האחרון. הסופר בוש בפרובינציאליות של משפחתו מול איש העולם הגדול, מפגש שמוליד כמה רגעים קומיים מוצלחים.

ככלל, 'אהבה ומכשולים' הוא קובץ מוצלח שמטפל בהומור בחניכה שהוחלפה באמצעיתה להגירה, כלומר לחניכה נוספת. באמצעות שורת סיפורים מהודקים עוסק המון בפרובינציה ובמרכז ובחוליה המגשרת ביניהם: מוביליזציה.

עוד 3 ספרים של אלכסנדר המון:
שאלת ברונו ‭ 2000 <‬
איש משום מקום ‭ 2002 <‬
פרויקט לזרוס ‭ 2008 < ‬
אריק גלסנר 7 לילות 20/07/2012 לקריאת הסקירה המלאה >
אהבה ומכשולים אלכסנדר המון
מדרגות לגן עדן
 
 
זה היה לילה אפריקני מושלם, היישר מסיפורי קונרד: האוויר היה דביק ודומם מלחות; הלילה הדיף ריח של בשר חרוך ודשנוּת; בחוץ השתרעה חשכה רחבת ידיים בלתי נבצעת. הרגשתי כאילו חליתי במלריה, אם כי קרוב לוודאי שהיתה זו רק עייפות המסע. בדמיוני ראיתי מיליוני מרבֵּי־רגליים נאספים על התקרה מעל מיטתי, שלא לדבר על צי שלם של עטלפים שטפחו בכנפיהם ברעבתנות בעצים שמתחת לחלוני. ויותר מכול הציק לי רעמם הבלתי פוסק של תופים: ההלמוּת הצלילית, הגמלונית, שריחפה סביבי. לא יכולתי לומר אם פירושה מלחמה, שלום או תפילה.
הייתי בן שש־עשרה, גיל שבו הפחד מעורר השראה, ולכן הדלקתי את האור, העליתי ממזוודתי יומן חדש בכריכת בד — התופים לא חדלו לזמֵן את כוחות האופל האדירים — וכתבתי בעמודו הראשון
 
קינשאסה, 7.7.1983
 
אלא שאז שמעתי את דלת חדר השינה של הורי נפתחת בפראות, ואת טָאטָה מקלל ומתרחק ברקיעת רגליים. זינקתי מהמיטה — סֶסטרָה המבוהלת החלה לייבב — ורצתי בעקבות טאטה, שכבר הספיק להעלות את האורות בסלון. נתקלתי במאמא, שעירסלה בזרועותיה את חזהּ המודאג. כל האורות דלקו עתה; כנופיית רפרפים רטטה נואשות בתוך גוף תאורה; צעקות וצווחות נשמעו; מצלתיים החרישו אוזניים סביבנו. זה היה מפחיד.
"ספּינֶלי," קרא טאטה אל מול הרעש. "איזה זין."
טאטה ישן בפיג'מת פלנל שהלמה יותר אתר סקי אלפיני מאשר את אפריקה — מזגנים הזיקו כביכול לכליותיו. אבל לפני שיצא מהדירה חבש גם כובע שמש נוקשה, פן ייחשף קודקודו הקירח לרוח פרצים. כשנבלע בחמת זעם בתוך העלטה המהדהדת של חדר המדרגות, הצמידה ססטרה, שכבר בכתה בשלב זה, את פניה אל צדה של מאמא; אני עמדתי בתחתוני, רגלי קרות על הרצפה החשופה, העט עדיין בידי. האפשרות שטאטה לא יחזור הבליחה בחשכה; לא עלה על דעתי ללכת אחריו; מאמא לא ניסתה לעצור בעדו. בחדר המדרגות עלה האור ושמענו צלצול נוגה. התופים עדיין הלמו; דינג־דונג עגום נוסף השתלב היטב במקצב. טאטה זנח את הפעמון והחל לחבוט בדלת ולצעוק באנגלית המגומדת שלו:
"ספּינֶלי, אתה משוגע מאוד. להפסיק רעש. אנחנו לישון. זה ארבע בבוקר."
דירתנו היתה בקומה השישית; בבניין התגוררו ודאי עשרות אנשים, אבל נדמה היה שהוא ננטש בחיפזון. ברגע שכבה שוב האור בחדר המדרגות, פסקה הלמות התופים, ההצגה נגמרה. הדלת נפתחה, וקול אמריקני מאנפף אמר: "מצטער, בנאדם. אני ממש מתנצל."
כשחזרתי למיטה כבר החל השחר לעלות. בעצים בחוץ החליפו ריבוא ציפורים את העטלפים מוצצי הדם, ועתה צייצו נסערות בהתקף של חיים חסרי משמעות. השינה והחלומות רחקו ממני, וגם לכתוב לא יכולתי. יצאתי למרפסת לעשן והמתנתי שהכול יתחיל להיות מובן עד שלא יוכל עוד. למטה ברחוב השתופף אדם עירום כמעט לחלוטין ליד קופסת קרטון שסיגריות סודרו מעליה. איש מלבדו לא היה ברחוב. נדמה היה שהוא שומר על הסיגריות מפני סכנה בלתי נראית.
בתחילת שנות השמונים הִרבה טאטה להיעדר מהבית מפני שעבד בזאיר כדיפלומט יוגוסלבי זוטר הממונה על התקשורת (מה שזה לא אומר). בינתיים, בסרייבו, בחרתי אני להגיב לצרימת גיל ההתבגרות ולזדון הבגרות המאיים בנסיגה אל הספרים; ססטרה היתה אז בת שתים־עשרה, אטומה לכאב הנובט בתוכי; מאמא היתה בודדה ושקועה באומללות של אמצע החיים, מה שלא ראיתי בשעתו כשחוטמי נעוץ בתוך ספר. קראתי בצורה כפייתית, ורק מעת לעת הגחתי אל פני השטח של המציאות הרגילה כדי לשאוף את האוויר המבאיש של קיומם של אחרים. לילות שלמים קראתי, ימים שלמים, במקום להכין שיעורי בית; בבית הספר נהגתי לקרוא ספר שהסתרתי מתחת לשולחן, עבֵרה שעליה נענשתי לא פעם בידי חונטה של בריוני הכיתה. רק במרחב המדומיין של הספרות הרגשתי נינוח ובטוח — שם לא היו אב נעדר, אם מדוכאת, בריונים שאילצו אותי ללקק את דפי הספר עד שלשוני השחירה מדיו.
את אַזרָה פגשתי כשחיפשתי ספרים בספריית בית הספר, והרוגע האורייני שנח על פניה הממושקפים כבש אותי מיד. ליוויתי אותה הביתה, האטתי את צעדי בכל פעם שהיה לי משהו לומר, ועצרתי לגמרי כשהיא עצרה. היא לא גילתה כל עניין ב"התפסן בשדה השיפון"; אני לא קראתי את "קווֹ ואדיס", זייפתי התעניינות ב"מרד האיכרים". אלא שהיה ברור כי שנינו חולקים תשוקה לחיים המדומיינים שיכולנו לחיות באמצעות אחרים — מרכיב הכרחי בכל אהבה. חיש מהר מצאנו כמה ספרים ששנינו אהבנו: "מכונת הזמן", "תקוות גדולות", "עשרה כושים קטנים". באותו יום שוחחנו בעיקר על "הגמד מארץ נשכחת". אהבנו את הספר למרות שהיה ספר ילדים, כי שנינו יכולנו להזדהות עם יצור קטן שמרגיש אבוד בעולם הגדול.
התחלנו לצאת, ופירוש הדבר שפעמים רבות קראנו זה באוזני זה על ספסל לשפת נהר המיליאקה, התנשקנו רק כשאזלו לנו הנושאים לשיחה, התמזמזנו בזהירות, כמו חששנו שאם נשחרר הכול, תתבזבז אותה אינטימיות יוצאת דופן ונוחה לשליטה שטיפחנו. היה לי נחמד ביותר ללחוש לתוך שערה קטע מתוך "פראני וזואי" או "שלום ולא להתראות". ולכן, כשטאטה הודיע עם שובו לסרייבו לחופשה, שכולנו נבלה יחד באפריקה את קיץ 83', חשתי הקלה מוזרה: אם אזרה ואני נתרחק, נוכל לעמוד בפיתוי המייסר ולהתנזר מהכתם שהגוף ממיט בהכרח על הנפש. הבטחתי שאכתוב לה מדי יום, ביומני, כי מכתבים מאפריקה יגיעו רק זמן רב אחרי שובי. אתעד כל מחשבה, הבטחתי לה, כל תחושה, כל חוויה, וברגע שאחזור, נדמיין שוב יחד את כל הדברים, נקרא את אותו הספר, לכאורה.
דברים רבים רציתי להעלות על הכתב באותו לילה בקינשאסה: המערב המתלקח והאפלה האטומה של המזרח כשחצינו את קו המשווה בשעת זריחה; ההיזכרות המושלמת בריח שערה; שורה מתוך "הגמד מארץ נשכחת" שהיה חביב כל כך על שנינו: עלי למצוא את הדרך הביתה לפני הסתיו, בטרם יכסו העלים את השביל. אבל לא כתבתי דבר, ואת מצפוני הרגעתי כשייחסתי זאת להפרעת התיפוף. מה שלא כתבתי נשאר בירכתי מוחי, כמתנות יום ההולדת שהורשיתי לפתוח רק אחרי שכולם עזבו את המסיבה.
מכל מקום, למחרת בבוקר מצאתי בסלון את ססטרה, מביטה בסקרנות מעורפלת באיש עלוב בחולצת טריקו ועליה דמות מלאך שנורה באוויר. מאמא ישבה מולו ליד שולחן הקפה והקשיבה בדריכות לסלסוליו הגבוהים, רגליה שלובות, שולי שמלתה מתעקלים מעל ההֶמיספֶרה הצפונית של בִּרכה.
"Svratio komšija Spinelli," אמרה. "Nemam pojma šta priča."
"בוקר טוב," אמרתי.
"אחר צהריים טובים, ידידי," אמר ספינלי. "היום כבר כמעט עבר." הוא חשף מערכת שיניים שגודלן הלך והתמעט מהמרכז לכיוון הלחיים, כמפוחי עוגב. ססטרה חייכה איתו; שתי ידיו היו מונחות על ירכיו שלֵוות ודוממות, נחות לקראת המשימה הבאה. וזו היתה להפריד בין שני התלתלים שהקיפו את מצחו כסוגריים. התלתלים שבו מיד למקומם המקורי, קצותיהם נוגעים באופן סימטרי בגבות עיניו.
זו היתה הפעם הראשונה שעמדתי מול ספינלי, ומאותו רגע ואילך השתנו פניו ללא הרף, אף על פי שכל השינויים התרכזו כעת בשני הקמטים שבין עיניו, שהיו מקבילים זה לזה כסימן שוויון, ובאותו חיוך דק וכעוס שהופיע תמיד בסוף משפטיו. הוא אמר: "מצטער על הרעש. כלב משועמם עושה דברים משוגעים."
בגיל שש־עשרה השקעתי המון אנרגיה בהפגנת שעמום: גלגול העיניים; התשובות הלקוניות, הקצרות, לחקירות ההורים; אטימות ההבעה המתורגלת בתגובה לאיזו סאגה מן החיים שהורי גוללו. התבצרתי מאחורי מגן משוריין של אדישות שאיפשר לי להימלט, לקרוא ולחזור לתאי מבלי שאיש יבחין בכך. אבל בשבוע הראשון באפריקה השעמום היה אמיתי. לא יכולתי לקרוא; סרקתי שוב ושוב את אותו העמוד — העשרים ושבעה — של "לב המאפליה", ולא יכולתי להתקדם מעבר לו. ניסיתי לכתוב לאזרה, אבל לא מצאתי דבר לומר, ככל הנראה מפני שהיה כל כך הרבה לומר.
ובהחלט לא היה מה לעשות. לא הורשיתי לצאת לבדי אל הג'ונגל האנושי של קינשאסה. זמן מה צפיתי בטלוויזיה, ששידרה את מליצותיו של מובוטו ופרסומות שבהן נראו פחיות שמן קוקוס מרחפות בשמי תכלת של אושר בר־השגה. פעם או פעמיים, באמצע היום, פקד אותי אפילו חשק נדיר ובלתי מוסבר להיות עם משפחתי, אבל טאטה היה בעבודה; ססטרה הגנה על ריבונותה המלבלבת בעזרת ווקמן בעוצמה גבוהה; מאמא היתה מרוחקת, כלואה במטבח, קרוב לוודאי בוכייה. מאוורר התקרה חג בעצלתיים ללא הרף, והזכיר לי באכזריות שהזמן כאן חולף באותו קצב איטי ומקהה חושים.
טאטה היה מבטיחן גדול, ממשיל מְשלים של אפשרויות. כשהיינו בסרייבו הוא הקרין על הבד הלבן והענק של הפרובינציאליוּת הסוציאליסטית שלנו את קינשאסה ככוורת של תענוגות ניאו־קולוניאליות: מועדונים אקסקלוסיביים עם ברכות שחייה ומגרשי טניס; קבלות פנים דיפלומטיות שאותן פוקדים אנשי חוג הסילון הבינלאומי ומרגלים; בתי קזינו קוסמופוליטיים וטרקלינים אקזוטיים; מסעות ספארי בחיק הטבע ופיליפ, טבח בן המקום, שאותו בזז משירותו של בלגי אחד אחרי ששכרו הוגדל לסכום פחות זניח. באותו שבוע ראשון וחף מאירועים הופרכו ההבטחות הללו כלאחר יד — אפילו פיליפ לא התייצב לעבודה. כשטאטה חזר הביתה מן השגרירות, אכלנו ארוחות ערב משמימות שמאמא אילתרה ממה שמצאה במקרר: פלפלים כמושים ופפאיות נפולות, ממרח בוטנים ובשר כלשהו שמקורו אולי בעז.
בהחלטה נחושה לפזר את ענן השיממון התלוי מעלינו, יזם טאטה לבסוף שיחת טלפון אל השגריר היוגוסלבי והזמין את עצמנו למעונו שבגוֹמבֶּה, שם התגוררו כל הדיפלומטים החשובים. האחוזות שם היו גדולות, המדשאות רחבות, פרחים רבי־הוד פרחו בשיחים מטופחים למשעי, נהר הקונגו המרשים זרם בשלווה. הוד מעלתו ואשתו הנעלה היו מנומסים וחסרי כל חוסן אנושי או כישרון לספר סיפור. ישבנו בחדר הקבלה שלהם, המבוגרים העבירו ביניהם הצהרות ("קינשאסה משונה"; "קינשאסה ממש קטנה") כמו קערית סוכר. סביב החדר הוצבו בזהירות מזכרות אקזוטיות: פיסה של תחרת אנטוורפן על הקיר; אבן מסופוטמית קדומה על שולחן הקפה; ועל מדף הספרים תמונה של הוד מעלתם על הר עטור שלג. משרת ולו אבנט אדום בלתי סביר הביא משקאות — ססטרה ואני קיבלנו כל אחד כוס לימונדה עם כפית כסף ארוכה. לא העזתי לזוז, וכאשר ססטרה, באופן פתאומי ובלתי מוסבר, התגלגלה ככלבלב מאושר על השטיח האפגני שבו שקענו עד קרסולינו, חששתי שהורינו יתנכרו לנו.
מיד עם שובנו הביתה עליתי לדירתו של ספינלי. הוא פתח את הדלת לבוש בחולצת הטריקו ובתחתוני המלאך הירוי, רגליו דקות כקביים. הוא לא נראה מופתע כלל לראות אותי וגם לא שאל מה הביא אותי הלום. "בוא תיכנס," אמר, מעשן, משקה בידו, מוזיקה רועמת מאחוריו. הדלקתי; לא עישנתי כל היום והייתי מורעב לניקוטין. העשן ירד לריאותי כפלומה של משי ואז נפלט, דשן, דרך אפי; זה היה יפה כל כך, עד שנותרתי חסר נשימה ומסוחרר. ספינלי ליווה בתופי אוויר את המוזיקה הרמה, סיגריה חרוכה עד מחציתה במרכז פיו. "בּלֶק דוֹג," אמר. "לעזאזל." בפינה הרחוקה, ממש מתחת לחלון, עמדה מערכת תופים; המצילות הזהובות רעדו תחת הזרם שבקע מהמזגן.
ספינלי, מנגן סולו תופים וקטעי מעבר דמיוניים, השמיע וידויים מבלי שיתבקש: הוא גדל בשכונה קשה בשיקגו וברח ברגע שיכול; הוא חי באפריקה מאז ומתמיד; הוא עובד בשביל ממשלת ארצות הברית ולא יכול להגיד לי מה העבודה שלו, כי אם יעשה את זה, יצטרך להרוג אותי. הוא פתח כל משפט בישיבה וסיים אותו בעמידה; המשפט הבא לווה בהכאה על התופים הבלתי נראים. הוא לא הפסיק לזוז לרגע; החלל התארגן סביבו; הוא פלט כל כך הרבה מעצמו, עד שחשתי נעדר; רק אחרי שיצאתי מותש מדירתו, יכולתי בכלל לחשוב באמת. וכך חשבתי שהוא אמריקני אמיתי, שקרן ורברבן, ושלבלות איתו זה הרבה יותר מעורר מהכבלים של חיי המשפחה או מהדיפלומטים הנעלים בגומבה. בשלב כלשהו של המונולוג הזורם והתוסס שלו הוא הטביל אותי, ללא שום סיבה נראית לעין, בכינוי טושטושון.
חזרתי ועליתי אליו יומיים אחר כך, ושוב למחרת. נראָה שמאמא וטאטה חיים עם זה בשלום, שכן אם אקח את השעמום שלי למקום אחר, נוכל אולי להימנע מקטעים ארוכים של שתיקה נרגנת. הם ודאי גם חשבו שמגע עם העולם האמיתי ותושביו בלי לצאת ממש החוצה ייטיב איתי, ונוסף לכך זו הזדמנות לתרגל את האנגלית שלי. אשר לי, אני עישנתי אצל ספינלי כמה שרק רציתי; המוזיקה היתה קולנית הרבה יותר מכפי שהורי היו מרשים אי־פעם; הוא מזג לי ויסקי לפני שהכוס התרוקנה למחצה. הוא אפילו הראה לי קצת איך מנגנים בתופים — אהבתי להלום במצילות. אבל יותר מכול נהניתי מסיפוריו: הוא נשא אותם שרוע על גבו על הספה, נושף עשן סיגריות לעבר המאוורר המסתובב במהירות, לוגם ג'יי־אנד־בי, קוטע את דיבורו למען סולו בשיר של לד זפלין. בשקרים יש אולי קמצוץ מן המוות, ניחוח של סופיות, אבל לשקרים של ספינלי היה תענוג להקשיב.
בתיכון הוא ניהל עסק למכירת סיגריות ועשה סקס באופן קבוע עם המורה לגיאוגרפיה. הוא חצה את אמריקה בטרמפים: באוקלהומה שתה עם אינדיאנים, והם נתנו לו לטעום פטריות שלקחו אותו למקום שבו חיות הרוחות שלהם — לרוחות היו ישבנים גדולים עם שני חורים, ששניהם הדיפו ריח של חרא; באיידהו הוא חי במערה עם בחור שצפה כל היום בשמים וחיכה שצי של מסוקים שחורים ינחת עליהם; הוא הבריח בקר ממקסיקו לטקסס ומכוניות מטקסס למקסיקו. אחר כך היה בצבא: חמק מהצבה במקום קשה בזכות העובדה שהצמיד בצל לזין שלו כך שייראה כאילו נדבק בזיהום; התהולל בגרמניה, חתך סרסור מונטנגרי בדיסקו. ואז אפריקה: הוא התגנב לאנגולה כדי לעזור ללוחמי החופש של סַווימבּי; עם הישראלים אימן את הכוחות המיוחדים של אוגנדה; בדֶרבּן הציב מלכודת דבש. הוא סיפר את סיפוריו בצורה רוחבית, ועבר על חייו מבלי להתייחס לכרונולוגיה.
לאחר מכן נהגתי לשכב במיטה וניסיתי לארגן את זרם התודעה שלו בראשי המסוחרר כדי שאוכל להעלות זאת על הכתב למען אזרה. אבל לא הצלחתי, כי עכשיו נוכחתי בכל החורים שנפערו במרקם המעשיות שסיפר, בסתירות ובפרכות ובקשקושים הגמורים. הסיפורים היו חסינים מכל פקפוק בשעה שסיפר אותם, אבל אילו הועלו על הכתב, היו מצטיירים כשקרים מוחלטים. ברגע שיצאתי מהמרחב הפיזי שלו, לא נותר ממנו הרבה היגיון; היה עליו להיות נוכח בגופו בסיפורים כדי שאלה יתקבלו על הדעת. לכן שיחרתי את קרבתו; המשכתי לעלות לדירתו.
ערב אחד עליתי אל ספינלי אבל מצאתי אותו לבוש ליציאה, בחולצה שחורה לא מכופתרת, מצחין ממקלחת ומי קולון, שרשרת זהב משתלשלת מתחת לגרגרתו. על מפתן הדלת הצית סיגריה, שאף ואמר: "בוא נלך!" ואני הלכתי אחריו ללא פקפוק. אפילו לא עלה על דעתי להודיע להורי לאן אני הולך. הם אף פעם לא באו לבדוק מה שלומי כשהייתי למעלה, ולנוכח השעמום שייסר אותי הייתי זכאי בהחלט להרפתקה. הסתבר שאנחנו הולכים לקזינו מעבר לפינה.
"בעל הבית של הקזינו הוא בחור קרואטי," אמר ספינלי. "היה פעם בלגיון הזרים, נלחם בקַטאנגה ואחר כך בביאפרה. אני לא ממש רוצה לדעת מה הוא עשה. לפעמים אנחנו עושים ביזנס יחד, וגם הבת שלו מחבבת אותי מאוד."
לא ראיתי את שפתיו נעות כשהלכנו, קולו היה נטול גוף. רטטתי מסקרנות אבל לא עלה על דעתי דבר לשאול אותו: המציאות שהשתמעה ממנו היתה כה מוצקה, עד שלא יכולתי לחדור בעדה. פנינו בקרן הרחוב, והיה שם שלט ניאון נהדר שהכריז PLAYBOY CASINO, כשה־S וה־O מהבהבות בחוסר ודאות. במגרש החצץ חנו כמה מכוניות לבנות וג'יפים צבאיים. על המדרגות עמדו כמה זונות בעקבים גבוהים עד כדי גיחוך, שלא עלו ולא ירדו כאילו חששו ליפול אם יזוזו ממקומן. אבל הן זזו ועוד איך כשעברנו על פניהן; אחת מהן תפסה בידי — הרגשתי את ציפורניה הארוכות מתקמרות מעל עורי המיוזע — והפנתה אותי אליה. היא חבשה פאה סגולה דמוית קסדה, וענדה עגילים מעוטרים כקישוטי חג המולד. חזייה זעירה דחקה את שדיה אל על, כך שראיתי חצי מפטמתה השמאלית. עמדתי מאובן עד שספינלי שיחרר אותי מלפיתתה. "אתה לא מזיין הרבה, מה, טושטושון?" אמר.
שלושה גברים ישבו ליד שולחן הרולטה, שיכורים לחלוטין, ראשיהם צונחים על חזותיהם בין סיבוב גלגל למשנהו. ערפל כבד של פזיזות זכרית עמד מעל השולחן, ירוק הלבד נקטע בערֵמות האסימונים הצבעוניים. אחד הגברים זכה, פקע לרגע מכבדותו כדי לאסוף את האסימונים בשתי זרועותיו, כמחבק ילד. "תראה איך הקרוּפּיֶה גונב אותם," אמר ספינלי בתענוג. "הם יפסידו הכול עוד לפני שיספיקו להזמין את המשקה הבא, ואחר כך יפסידו עוד קצת." ואכן הסתכלתי בקרופיה אבל לא ראיתי איך מתרחשת הגנבה: כשהם זכו, הוא הדף לעברם את האסימונים; כשהם הפסידו, הוא גרף את הערֵמה אליו. הכול נראה פשוט וישר, אבל האמנתי לספינלי, הייתי מרותק מרוב תיעוב. התחלתי לחבר תיאור של המקום הזה בשביל אזרה. המבוא לַשאוֹל: חרוט העשן המתרומם אל האור מעל שולחן הבּלֶק־ג'ק; ההבזקים ההיסטריים של שתי מכונות המשחק בפינה; האיש שעמד בבר לבוש כבעל מטעים, בחליפת פשתן בהירה ובכובע קש, ידו הימנית משתלשלת מן הבר כראשו של כלב ישן, רצועת עשן סיגריה חולפת לאיטה מעל פרקי ידיו.
"בוא נכיר לך את ז'אק," אמר ספינלי. "הוא בעל הבית."
ז'אק נעץ את הסיגריה בפיו, לחץ את ידו של ספינלי וסקר אותי ללא אומר ודברים.
"זה טושטושון, הילד של בוגדן," אמר ספינלי. פניו של ז'אק היו ריבוע מושלם, חוטמו משולש מושלם; צווארו דמה לארובת תנור עשויה בשר ולאו דווקא לגדם עץ. דמותו העידה על האכזריות החברמנית של אדם שחייו סובבים סביב רווחיו והישרדותו; מבחינתו, לא הייתי קיים בעולם העובדות הפשוטות. הוא כיבה את הסיגריה, ובאנגלית משובשת ועיצורים קרואטיים מסורבלים אמר לספינלי: "מה אני עושה עם בננות? זה תכף רקוב."
ספינלי הביט בי, נד בראשו בספק תימהון ואמר: "תכניס אותם לסלט פירות."
ז'אק השיב לו בחיוך ואמר: "בוא אני מספר לך בדיחה. אמא יש ילד נורא מכוער, זוועה, היא עולה לרכבת, יושבת בתא. אנשים נכנסים בתא שלה, רואים ילד, מכוער נורא, לא יכולים להסתכל, יוצאים, מסתלקים, ילד מגעיל. אף אחד לא יושב איתם. ואז מגיע איש אחד, מחייך לאמא, מחייך לילד, יושב, קורא עיתונים. אמא חושבת: איש טוב, אוהב ילד שלי, איש ממש טוב. ואז איש מוציא בננה אחת ושואל אמא: 'קוף שלך רוצה בננה?'"
ספינלי לא צחק, גם לא כשז'אק חזר על שורת המחץ: "'קוף שלך רוצה בננה?" הוא שאל את ז'אק: "נטלי כאן?"
נכנסתי אחרי ספינלי דרך וילון חרוזים אל חדר ובו שולחן בלק־ג'ק וארבעה אנשים יושבים סביבו; כולם לבשו מדים, אחד מהם בחאקי בהיר ושלושת האחרים בירוק־זית. נטלי היתה הדילרית, אצבעותיה ארוכות וזריזות בחלקה את הקלפים; חיוורונה זרח בחדר החשוך; זרועותיה היו דקות, ללא שרירים כלל; היו חבּורות על אמות ידיה, שריטות על זרועותיה. על כתפה נותרה צלקת מחיסון כטביעת מטבע קטן. ספינלי התיישב והינהן אליה, מטיח חפיסת סיגריות בכף ידו הפתוחה. לחייה התרוממו, סימני קריאה הצטיירו סביב חיוכה. אחרי שחילקה את הקלפים הרימה את ידה, בעדינות, כמרימה רעלה, וגירדה את מצחה בזרת; שערה, המהודק לאחור בזנב סוס, הבהיק על רקותיה. היא עיפעפה לאט, בשלווה; נדמה היה שהפרדת ריסיה הארוכים כרוכה במאמץ. עמדתי מרותק בחושך, מעשן, לבי הולם במהירות אך בשלווה. נטלי היתה משהו שלא מן העולם הזה, מלאך שנעקר ממקומו
מכאן ואילך, זמן מה, היינו שלושתנו. הלכנו לכל מיני מקומות: ספינלי נהג בלנד־רובר שלו, שהדיף צחנת כלבים וחבלים, מתופף על ההגה, מכה בלוח המחוונים במקום במצילה, קורא לנטלי קופיפונת; נטלי מעשנת במושב שלידו ומביטה החוצה; אני מאחור, הרוח מהחלון הפתוח מנשבת היישר לעברי, תערובת משכרת של עשן הסיגריה וריחה של נטלי. שלושתנו — ספינלי, קופיפונת, טושטושון — כדמויות ברומן הרפתקאות.
ב־27 ביולי — אני זוכר זאת כי עשיתי אז ניסיון נוסף לכתוב משהו — נסענו לסיטֶה לחפש את פיליפ, שטרם התייצב לעבודה. כפי הנראה היה זה אמצעי שנועד לכפר על חטאי התיפוף של ספינלי, שהוסדר בין טאטה לבינו. ספינלי ונטלי אספו אותי עם הנץ השחר; האור עדיין היה מטושטש משאריות הלילה הלח. נסענו לכיוון שכונות העוני, מול ההמון הצועד קדימה בטורי נמלים: גברים במכנסיים קצרים פרומים ובקרעי חולצות; נשים עטופות בדים, נושאות סלים על ראשיהן, ילדים נפוחי בטן מהדסים לצדן; כלבים מזי רעב, ארוכי לשון, הלכו בעקבותיהם במרחק המעיד על תקווה. מעודי לא ראיתי משהו כה בלתי מציאותי. פנינו לדרך עפר, שנהפכה לשביל ברוחב מכונית יחידה, זרוע מהמורות ותלוליות. הלנד־רובר הקים גלקסיה של אבק גם כשנסע לאט. שורה של צריפים, שהוטלאו כלאחר יד מפח חלוד ומקרטונים, נמתחה לאורך תעלה, עוד רגע ותיפול לתוכה. הבנתי למה התכוון קונרד כשדיבר על הֶרס מאוכלס. אישה אחת, ילד קשור לגבה, טבלה בגדים במים שצבעם כצבע התה וחבטה בתסבוכת הרטובה במחבט טניס.
חיש מהר החל אספסוף מצעק של ילדים לרוץ אחרי המכונית. "תראה מה זה," אמר ספינלי ודרך בבת אחת על הבלמים. הילדים הוטחו אל הלנד־רובר; אחד מהם נפל על ישבנו, האחרים נסוגו וצפו מבוהלים בלנד־רובר המתקדם הלאה. "די, תפסיק כבר!" אמרה נטלי. ברגע שהמכונית צברה מהירות מסוימת, שוב החלו הילדים לרוץ אחריה; לנד־רוברים לא נראו הרבה בסיטֶה. ספינלי דרך שוב על הבלמים וטפח על ירכו בצהלה. ראיתי את פניו של הילד הגבוה שבהם נמחצים אל החלון האחורי, דם פורץ מאפו. צחוקו של ספינלי נבע מעומק חזהו, כנביחה של כלב גדול, והסתיים בצליל יניקה. הוא היה מידבק; אני עצמי שאגתי מצחוק.
עצרנו בפתח כנסייה, שבה שרה מקהלה: קולות עמוקים, קודרים. ספינלי נכנס פנימה כדי להשאיר הודעה לפיליפ; נטלי ואני נשארנו מאחור. הוא פילס לו דרך בין הילדים, שנפרדו ומילמלו: "מוּנדֶלֶה, מונדלה." רציתי לומר משהו שישמח את לבה של נטלי, אבל הדבר היחיד שעלה על דעתי לומר היה: "מה הם אומרים?" "זה אומר 'בלי עור'," אמרה. הילד הגבוה המשיך לדמם, אבל לא יכול להתיק את מבטו מנטלי. היא צילמה אותו; הוא קינח את אפו המדמם והפנה עורף למצלמה; כמה ילדים נוספים הליטו את פניהם בידיהם. לא ידעתי מה לומר, ולכן עצמתי עיניים והעמדתי פנים שאני מנמנם.
"תצטרכו להשיג לעצמכם טבח חדש, טושטושון," אמר ספינלי כשנכנס והתיישב בכיסאו. "הם שרים כאן לכבוד הלוויה של פיליפ. האיש מת באושר."
מן הסיטה נסענו לשוק — לֶה גְראן מארשֶה — והסתובבנו בו; היה מוקדם מכדי לחזור הביתה. כל הריחות והצבעים, כל הדברים בעולם: נחשים, חרקים, חולדות ומכרסמים, תרנגולות מקרקרות ועופות מרוטים, דגים שטוחים, דגים ארוכים, דגים מרובעים ויצורים בני כלאיים פשוטי־עור שנראו כאילו הוטלאו בגיהינום. ספינלי התמקח בלינגאלה ובאנגלית בתוספת ידיים והעוויות. הוא העמיד פני מתעניין בקוף מיובש, שידיו לפתו את החלל הריק בייאוש שלא עורר תיאבון; הוא פישפש בין הבטטות אבל לא קנה אף אחת. נטלי צילמה עזים מבועתות הממתינות לתורן להישחט מתחת לדלפק, צלופחים שעדיין התנועעו בסיר חבוט, תולעים שהתפתלו בתוך קופסת נעליים, שהאישה שמכרה אותן הגנה עליהן מפני העדשה בעזרת עיתון.
לאנשים הללו אין תפיסה מופשטת של רוע, אמר ספינלי, כמו שיש לנו; בשבילם זאת מאגיה שחורה שנובעת מאדם מסוים, כך שאם רוצים להיפטר מכישוף, צריך לחסל את הבחור. אותו דבר עם טוב: זה לא משהו שאפשר לשאוף אליו, כמו אצלנו; אי־אפשר להשיג את זה, או שיש לך את זה או שאין. את ההרצאה האנתרופולוגית הזאת נשא בעודו מתמקח על אשכול בננות עצום ובארוקי; הוא קנה אותו בפרוטות והעמיס אותו על שכמו. אי־אפשר למות כאן מרעב, אמר, כי בננות ופפאיות גדלות פה כמו עשב, בכל מקום. לכן האנשים האלה לא למדו אף פעם לעבוד; הם אף פעם לא היו צריכים לקצור ולאגור מזון כדי לשרוד. וגם הדם שלהם סמיך יותר, מה שמסביר למה הם ישנים כל הזמן.
איש לא ישן בגראנד מרקט; הכול צעקו, התווכחו, התמקחו. המונים הלכו אחרינו והציעו לנו דברים שלא היה לנו שום צורך בהם: מברשות אסלה, מסרגות, פסלונים מגולפים מעצמות אדם, לטענת ספינלי. העזתי לקנות צמיד עשוי שׂער פילים ושנהב, אבל רק אחרי שהוא בדק אותו. הצמיד היה אמור להיות מתנה לאזרה.
בהמשך אותו היום הלכנו לאינטרקונטיננטל. פסענו על גבי מרבד מנומר חברבורות אל הטרקלין, שם ניגן פסנתרן בשיער אסוף את "בחלוף הזמן". קיבלנו קוקטיילים צבעוניים עם שמשיות זעירות נעוצות בתוך פירות לא מוכרים. היו שם אנשים בלבוש זאירי: צווארונים רחבים, ללא עניבות, חזוֹת חשופים עם הרבה זהב, ידיים ענודות תכשיטים. ספינלי כינה אותם "הירקות הגדולים"; הם אהבו להציץ מהתחת של מובוטו. והזונות הלבנות היקרות שהיו איתם, הן באו מבריסל או פריז; הן פתחו את הרגליים למשך חודשיים או שלושה, ואז לקחו איתן הביתה שקיק יהלומים קטן כדי לעשות חיים במשך יתר חודשי השנה. והגבר ההוא שם היה ד"ר סלונסקי, רוסי שבא הנה עשרים שנה קודם לכן, כשעוד ייבאו לכאן נייר טואלט מבלגיה. הוא היה רופאו האישי של מובוטו, אבל כרגע התעסק רק עם "הירקות הגדולים" — מובוטו לקח לו בוגר הארוורד שיטפל בו. סלונסקי היה כל הזמן בדיכאון כי אהב להזריק.
נטלי מצצה את הקשית שלה ולא הקשיבה, כאילו כבר שמעה הכול. "את בסדר, קופיפונת?" שאל אותה ספינלי. רציתי להראות, מתוך סולידריות איתה, שהרכילות של ספינלי אינה יכולה להוליך אותי שולל, אבל למען האמת הייתי מרותק.
והיה גם טאוזר הבריטי. לאיש הזה היה גן של תענוגות ארציים, עם פרחים שלא יכולת אפילו להתחיל להכיר; אשתו עבדה בשגרירות הבריטית. והצעיר המוזנח שישב לצדו היה החבר הקבוע האיטלקי שלהם. הם שוחחו עם מילי ומורטון פֶסטֶר. אלה היו ניו יורקים, אבל אהבו לבלות באפריקה; הם סחרו באמנות שבטית, בזבל מהסוג הזה, שאת רובו גנבו "הירקות הגדולים" מהילידים. מילי כתבה רומנים פורנוגרפיים מפונפנים; מורטון היה פעם צלם של ה"נשיונל ג'יאוגרפיק", שסרק את היבשת השחורה כדי לצלם תמונות של חיות מוזרות. היה לו ראש מלא שיער אפור ומשקפיים ענקיים שהתארכו מעבר ללחייו השקועות; לה היו שיניים צהובות, שיני מעשנת ותיקה. ספינלי נופף לעברם, ומורטון נופף בחזרה. באופן כלשהו העניקו הנפנופים הללו תוקף לסיפוריו של ספינלי; תנועת ידו העלתה אותם באוב לכלל קיום.
ואז הצטרף אלינו פָאריד, לבנוני שראשו חלק ככדור ביליארד ושזכה מפי ספינלי לכינוי החיבה אף־זין. הוא הזמין אותנו לסיבוב משקאות, ובטרם אוכל אפילו להביע הסכמה, עלינו לחדרו של אף־זין, שם פתח לפנינו תיק מסמכים שחור. בתוכו היה אריג קטיפה; הוא פרש אותו והציג בגאווה ערמה זעירה של יהלומים גולמיים, נוצצים כשיניים בפרסומת למשחת שיניים. היהלומים הגיעו זה עתה מקָסאי, אמר אף־זין, היישר מבטן האדמה. נטלי נגעה בערמה בקצות אצבעותיה, כחוששת שמא ייעלמו גושישי האור הללו; ציפורניה היו כסוסות לעיסה מדממת. "בשביל שהחברה שלך תהיה שמחה, טושטושון, אתה צריך רק עשרים וחמש אלף דולר, זה הכול," אמר ספינלי. נטלי הסתכלה בי וחייכה, מאשרת את המחיר.
מהאינטרקונטיננטל נסענו לדירתו של ספינלי בתוך ערפל החדווה שלי והלחות המקומית. חלפנו ליד השגרירות האמריקנית, מבנה בן שמונה קומות מוקף חומה גבוהה. שומרים משועממים עישנו מאחורי סבכת הברזל של השער. על גג השגרירות היה קן של אנטנות, ידיהן פרושות אל השמים. ציירתי בדמיוני חיים של ריגול וסכנות; דמיינתי מכתבים שאשלח לאזרה מאחורי קווי האויב; הם ייחתמו בשם בדוי, אבל היא תזהה את כתב ידי: כשהמכתב הזה יגיע לידייך, יקירתי, כבר אהיה הרחק מעבר להישג היד של אהבתך.
"כאן אני מגן על החירות כדי שאוכל לרדוף אחרי האושר," אמר ספינלי. "יום אחד אקח אותך הנה, טושטושון."
כשעלינו במדרגות הבניין שלנו, עברתי ליד הדירה שבה היתה משפחתי אמורה לאכול ארוחת ערב, אבל היתה לי הרגשה שהם לא שם, שדירתנו ריקה. היה עלול להיות בכך משהו מפחיד, בהיעדר הזה, אבל הייתי נרגש מכדי שזה יטריד אותי.
היישר ממפתן הדלת ניגש ספינלי אל טייפ הסלילים והפעיל אותו. הגלגלים החלו להסתובב לאיטם, באדישות. "גבירותי ורבותי, 'שיר המהגר'," שאג, ואז יילל עם המוזיקה:
"אהההאההאההההההאההה אההה..."
הצמדתי את כפות ידי אל אוזני בהפגנה מופרזת של סבל, ונטלי צחקה. ספינלי, עדיין צועק, פישפש בעיי החורבות שעל שולחן הסלון שלו עד שמצא מה שזיהיתי מיד כג'וינט. הוא הפסיק את יללתו כדי להצית אותו, ליטול שאיפה מהירה ונמרצת ולהעבירו לנטלי. אני הייתי תם גמור בענייני סמים, אבל כשנטלי — עוצרת את נשימתה עד שעיניה יוצאות מחוריהן ומשום מה הופכות כחולות יותר בשל כך — כשנטלי הציעה לי אותו, נטלתי אותו ושאפתי הרבה ככל יכולתי. מובן שמיד פלטתי הכול בשיעול, רוק וליחה ניתזים לעברה ולעבר ספינלי. צחוקה היה ניחר, הדף כלפי מעלה את תפוחי לחייה והרחיב את נחיריה — היא נאלצה לשכב ולהחזיק בבטנה. חוט של נזלת השתלשל מאפי והגיע כמעט עד סנטרי. "מי שלא יכול לסבול את החום, טושטושון," צהל ספינלי, "שלא ייכנס לתנור." אבל אני נהניתי מהתנור, וברגע שהשיעול שכך, לגמתי את העשן מתוך הג'וינט והחזקתי אותו בריאותי, מתאפק למרות הגירוד השׂטני בגרוני, ממתין לבואה של תחושת ההַיי.
ספינלי התיישב מאחורי מערכת התופים ואחז במקלות. הוא הקשיב עתה בדריכות לשיר אחר, ממתין, ואז הולם בחוזקה בתופי הדוּד, מלווה את המוזיקה, נושך את שפתיו כדי לבטא להט.
"המעבר הכי ענק בהיסטוריה המזורגגת של הרוק'נרול," אמר. הוא תקף שוב את תופי הדוד, אף שהשיר המשיך הלאה, ועשה זאת שוב ושוב. זיהיתי את המקצב: זה מה שהפחיד אותנו בלילה הראשון.
"איך קוראים לשיר הזה?" שאלתי.
"'מדרגות לגן עדן,'" אמר ספינלי.
"זה נשמע כל כך אפריקאי."
"זה לא אפריקאי. זה בונזו, הכי לבן שיש."
נטלי לקחה את הג'וינט מידי; אצבעותיה היו רכות וקרות, מגעה עדין להפחיד. התפרקדתי לאחור ובהיתי במאוורר המסתובב בתזזית, כאילו בתקרה טמון מסוק מהופך. ספינלי חדל לתופף כדי לקחת שאיפה רוחשת.
"תראה," אמר כשפלט את העשן, "אתה סתם ילד תמים, טושטושון. כשאני הייתי בגילך עשיתי דברים שלא הייתי עושה היום, אבל עשיתי אותם כדי שלא אצטרך לעשות אותם עכשיו."
הוא הריץ את הסרט לאחור, לוחץ לסירוגין על כפתורי ה"עצור" וה"נגן", מנסה למצוא את ההתחלה. הסרט הצטווח וייבב עד שהגיע בדיוק לרגע השקט שלפני "מדרגות לגן עדן".
"יש כל כך הרבה דברים שאתה לא יודע, בן. אתה יודע מה אתה לא יודע?"
"לא."
"אין לך מושג כמה אתה לא יודע. לפני שתדע משהו, אתה חייב לדעת מה אתה לא יודע."
"אני יודע."
"ממש יודע, פאק."
"תעזוב אותו במנוחה," אמרה נטלי כחולמת.
"תסתמי, קופיפונת." הוא שאף שוב מן הסיגריה, ירק על הבדל הזעיר והעיף אותו לכיוון המאפרה שהיתה מונחת על שולחן הסלון, אך החטיא במטר שלם. ואז שאל אותי:
"למה אתה פה?"
"כאן? בקינשאסה?"
"עזוב קינשאסה, טושטוש. למה אתה נמצא פה בכוכב הארור הזה? אתה יודע?"
"לא," נאלצתי להודות. "אני לא יודע."
נטלי נאנחה, כאילו ידעה לאן כל זה מוביל.
"בדיוק," אמר ספינלי ומחץ מצילה במקלותיו. "זאת בדיוק הבעיה שלך."
"אתה בסדר, מותק?" שאלה אותי נטלי והושיטה את ידה לגעת בי, אך היא לא הגיעה אלי, ואני לא יכולתי לזוז.
"בטח, מאה אחוז," אמרתי.
"תשמעו אותו: 'בטח, מאה אחוז'," אמר ספינלי. "נשמע ממש אמריקאי."
"תעזוב אותו."
אבל "מדרגות לגן עדן" הלך וצבר תאוצה, ועתה נכנסו התופים לפעולה. "ככה צריך." ספינלי קפץ מרוב התרגשות. "תמיד יש מנהרה בקצה האור."
בשלב הזה הוא כבר גהר מעלי וחסם את מראה מאוורר התקרה.
"סטיב," אמרה נטלי בנימה לא משכנעת, "תעזוב אותו במנוחה."
"אני עוזב אותו," אמר ספינלי. "אנחנו חיים כמו שאנחנו חולמים. פאקינג לבד עם עצמנו."
"זה קונרד," אמרתי.
"מה זה?"
"זה ג'וזף קונרד."
"לא, לא, לא, לא, בחיים לא, אדוני. זה שום ג'ו קונרד. זאת האמת."
הוא ניגן מעל ראשי את קטע המעבר של "מדרגות לגן עדן", עיניו עצומות, שפתו התחתונה משורבבת. נטלי התכופפה לכיוון השני, החליקה את ידה בין לחיה ובין כרית ועצמה את עיניה, מפיקה חיוך שמימי. הוא צנח בסמוך אלי, גבו אל בטנה של נטלי.
"יש פה איזה שבט," המשיך, מנמיך את קולו, "שמאמין שהאדם הראשון והאישה הראשונה התגלשו מהשמים על חבל. אלוהים הוריד אותם בחבל, הם השתחררו, ואז הבוס משך את החבל למעלה. וזה בדיוק מה שקרה, ידידי. הורידו אותנו הנה, ואנחנו רוצים לחזור למעלה, אבל אין חבל. אז הנה אתה, טושטושון, והחבל איננו."
הוא פרש את זרועותיו כדי להצביע על מה שסביבנו: שולחן הסלון ועליו ערמה של "נשיונל ג'יאוגרפיק" מבהיקים לשעבר, ומעליהם המצלמה של נטלי; מאפרה עולה על גדותיה ובקבוק ג'יי־אנד־בי; פסלי הובנה של פילים קהויים ולוחמים צנומים, אחד מהם עטוף בחולצת הטריקו שלו.
"אבל לפחות אנחנו יכולים לנסות לעלות כמה שיותר גבוה," אמר והעלה מכיסו משהו עטוף בנייר כסף, הסיר את עטיפתו בתענוג והראה לי במרכזו גושיש של משחה בצבע זית. "ולכן אלוהים נתן לנו את אפגניסטן."
היום שבו עישנתי מריחואנה לראשונה היה גם היום שבו עישנתי חשיש לראשונה. ספינלי גילח שבבים מן הגושיש, ואז דחף אותם אל פתח ישבנה הצר של מקטרת חומר ומילמל לעצמו: "יֶססֶרי, בוב!" הפעם לא היתה לי שום בעיה לשאוף ולשחרר את העשן באיטיות מרשימה.
"אני כאן," אמרה נטלי, ואני העברתי לה את המקטרת. היא שכבה על גבה ועישנה, עיניה עדיין עצומות. העשן הזדחל מתוך פיה כאילו לא נשמה כלל.
"תשמע, אני הייתי נורא דומה לך כשהייתי ילד. שעות הסתכלתי על המפות של דרום אמריקה, ואפריקה, ואוסטרליה. חשבתי לי: לשם אני מתכונן להגיע, פאק," אמר ספינלי.
הוא הביט בי רגע אינסופי אחד, כמו הסתכל שוב במפה. עיניו היו עמומות; גם אני התקשיתי להחזיק את עיני פקוחות.
"והנה אני כאן. כי אני מאמין במשהו. כל אחד חייב להאמין במשהו. הבנאדם צריך לדעת לאן הוא הולך."
הוא נשען לאחור, על נטלי, שהתעטשה כחתול אבל נותרה אטומת מבע. ראשי ובטני היו ריקים לחלוטין. ניסיתי לשאוף אוויר כדי למלא את הרִיק שבתוכי, אבל זה לא פעל. השתנקתי, מאבד אוויר במהירות, וזה נשמע כמו צחקוק — שמעתי את עצמי כמישהו אחר.
"אולי כדאי שתאכל בננה או משהו," אמר. "אתה חיוור נורא." הוא קם פתאום, בתנועה שהבהילה אותי, וזינק לעבר המטבח. פניה של נטלי היו אפורים, שפתיה ורודות; שערה יחידה נמתחה ממצחה אל פיה, שם התקמרה אל זווית הפה הימנית. בטרם אוכל להגיע להחלטה כלשהי, שאפתי ורכנתי לעברה, ואז הדבקתי נשיקה במקום שבו השערה נגעה בפיה. היא פקחה את עיניה והרחיבה את חיוכה עד שראיתי את קצה לשונה משתרבב בין שיניה.
שקעתי מחדש בכס קהות החושים שלי בדיוק ברגע שספינלי חזר ובידו בננה ענקית, משתלהבת בצהוב. הוא הגיש לי אותה ואמר:
"הקוף רוצה אולי בננה?"
הקוף אכל את הבננה, איבד מיד את ההכרה וחלם על שתי נשים, אחת שמנה ואחת רזה, שסורגות צמר שחור לקצב התופים בעודן מפזמות בזעם: "ספינלי! ספינלי! ספינלי!" ואז התעוררתי וראיתי את טאטה בכובעו הנוקשה ובפיג'מת פלנל צועק על ספינלי ומנופף מולו באצבע נזעמת, אדמונית. ספינלי עמד, ידיו על מותניו, והן נקפצו לאיטן לאגרופים; הוא עמד להכות את אבי. רציתי לזנק להגנתו של טאטה, אבל איברַי מיאנו לנוע. נטלי הזדקפה במקומה ואמרה: "סטיב, תעזוב, תן לבוגדן לקחת את הילד הביתה." השערה שהתלפפה בצד הימני של פניה קיבלה צורה של נבל, או חצי לב.
"בסדר, בנאדם, מתנצל. סתם חגגנו קצת," אמר ספינלי. "מקווה שהכול ייעלם כמו מים על הקצף."
הירידה למטה אכן דמתה למים על קצף: נהר בלתי נראה נדחק אל ברכי, ולא הרגשתי את הבטון המוצק תחת רגלי. טאטה נאלץ למעשה לסחוב אותי, ידו אוחזת בבשרי בגסות, בחומרה. הוא דיבר אלי, אבל שמעתי רק את נעימת קולו: היא היתה כעוסה ורועדת. למטה ישבו מאמא וססטרה על הספה כהרכב של שני שופטים; ססטרה בחנה אותי בשעשוע מנומנם; פניה של מאמא היו שטופי דמעות. מסיבה כלשהי הכול נראה לי מצחיק, וכשטאטה שמט אותי מולן לתוך כורסה, גלשתי לרצפה והתפתלתי מצחוק.
אחר כך, באמצע הלילה, התנודדתי אל המטבח, מצאתי בחושך את פח האשפה, לחצתי על הדוושה כדי לפתוח את המכסה, ואז השתנתי היישר אל תוך פיו זרם סמיך ומענג.
הורי לא הטיפו לי מוסר, גם לא הזהירו אותי מפני סמים ואלכוהול, לא נשאו נאומים על כבוד עצמי, לא התלוננו על ניקוי אגם השתן מרצפת המטבח. הם רק הביטו בי, אילמים, מעבר לשולחן האוכל. טאטה לבש הבעת זעף מודאגת והגה בשאלות המטרידות של עתידי; מאמא הצמידה את ידה אל לחיה, נדה בראשה לנוכח ביש המזל יוצא הדופן של עובדת היותה אם לבן כזה, אבני חן דומעות נקוות בזוויות עיניה.
הוכרחתי עתה להתלוות אליהם בכל אשר הלכו: אל לוֹלוֹ לָה קְרֶוֶוט, שם זללנו שרימפס עם ואסקֶה, מקדוני חולה מלריה שנטה לספק דיווחים נינוחים על התוכי המדבר שלו; אל המועדון הפורטוגלי, שם צפיתי בשני צרפתים תשושים משחקים טניס וצועקים על נער צנום שאסף את הכדורים שהחטיאו; למרכול הבלגי המואר באור זך, שם היו כולם לבנים ללא רבב, כמו הועבר הנה המקום כולו באורח פלא מלב־לבה החיווריין של בריסל. לא פעם לקחתי איתי את "לב המאפליה" וניסיתי לקרוא בשעה שאיש לא דיבר אלי, מה שקרה לעתים הרבה יותר מדי נדירות. רציתי רק להיות לבדי.
אבל הייתי לבדי רק כשעישנתי על המרפסת בחום הזפתי, מקווה לראות ברחוב את ספינלי או את נטלי, ולעולם לא רואה אותם. למעלה לא נשמעה גרירת רגליים, דלת לא נטרקה, איש לא תופף או צרח עם לד זפלין. כשחשבתי על הזמן שבילינו יחד, לא זכרתי שעשינו משהו או שהיינו במקום כלשהו. הדבר היחיד שעלה בזיכרוני היה קולו, קשקשני וצווחני, מונה את הרפתקאותיו: ספינלי המפליג במעלה הקונגו עם צוות שכירי חרב בחיפוש אחר לוויין סובייטי שנפל; ספינלי נתקל בקניבלים שחשבו שהוא אל מפני ששלף מטבע מאחורי אוזנו של אחד הלוחמים; ספינלי באנגולה, טובל עד עיניו בנהר רדוד, כהיפופוטם, סמוי מעיני הפטרול הקובני המחפש אחריו; ספינלי עם עריק־לעתיד במסעדה בדרבן, שולה בכף מוח נא מתוך גולגולת מפוצחת של קוף.
בבוקר יום ראשון אחד נסענו למסיבת גן בשגרירות הצ'כוסלובקית בגומבה. היו שם בירה ושמפניה, מיץ פסיפלורה ופונץ'; היה שפע של חטיפי ביס ופירות שהוגשו על מגשי ענק בידי צמד משרתים כנועים; היו שם תאומותיו הבלונדיניות של השגריר הרומני; היו שם הוד מעלתנו ורעייתו; והיו המון ילדים קומוניסטים ערמומיים שהתרוצצו והתגרו בשימפנזה זועף שישב בכלוב ליד צריף הגן. רציתי למצוא לי מקום שקט ולקרוא, אבל טאטה הכריח אותי להצטרף למשחק כדורעף. שיחקנו על מגרש החול בין שני דקלי ענק, שכפותיהם השתלשלו כקולמוסים מפלצתיים גבוה מעל לרשת. בקבוצה שלנו היו בולגרי גוץ ששרשרות הזהב הרבות שלו קירקשו בכל פעם שהגיח והחטיא את הכדור, ועם התאומות הרומניות שזינקו בחן לקראת הכדור ונפלו בטיפשות על אחוריהן. למרבה המזל היה גם רוסי בשם אנטון, גבוה וכחוש, בעל חוטם בולבוסי, אפור עיניים. הוא היה ללא כל השוואה השחקן הטוב ביותר שלנו, והוא השמיד בשקדנות את הקבוצה השנייה. הוא הראה לי איך להגמיש את אצבעותי כדי שהכדור ירחף גבוה מספיק, וטאטה יוכל להטיח אותו בבשרו הרופס לעילא של שגרירנו.
אנטון היה הגבר היחיד שלא עישן או שתה אחרי המשחק; למען האמת, הוא אפילו לא שתה מים; הוא ידע לשמור על שליטה. הלכתי בעקבותיו ובעקבות טאטה אל שולחן שניצב תחת שמשייה ענקית; הם דיברו רוסית זה עם זה. קולו של אנטון היה עמוק ותמציתי, מורגל במתן פקודות. הוא נקש על השולחן באצבע נסערת; טאטה הרים את ידיו בייאוש; מפעם לפעם הם הביטו בי. לא הבנתי על מה הם מדברים אבל שמעתי את השם ספינלי עולה מתוך הג'יבריש הסלאבי. זיק של תקווה ניצת בחזי, וכשהסתובבתי ראיתי את נטלי מתקרבת אלי בשמלה לבנה שקופה, השמש הופכת את מחלפות שערה להילה של אור. אבל למעשה היתה זו אחת התאומות הרומניות, גומעת בירה מתוך כוס גדולה, שני קווים מתעקלים מזוויות פיה אל סנטרה המחוטט.
***
 
זמן קצר אחר כך נסענו מזרחה, אל הספארי המובטח. על מסלול ההמראה בנמל התעופה של גוֹמָה חיכה לנו איש; ראינו אותו ברגע שירדנו מן המטוס. הוא חבש משקפי שמש שחורים ולבש חולצה לבנה ועניבה שחורה. הוא ניגש אל טאטה ולחץ את ידו בדיפלומטיות, כמקבל פני אישיות נכבדת. הוא דיבר אליו בצרפתית, ואז עבר לאנגלית, למעננו — או למעני, בעצם, גם אם הסתכל במאמא — קידם אותנו בברכה לגומה ואיחל לנו שהות נעימה במלון קריבו, וכן ספארי מוצלח. שמו היה קַרליֶה; הוא הודיע לנו שהוא עומד לשירותנו ונשק לידה של מאמא בעוד היא מנסה להיחלץ מאחיזתו. הוא ליטף את שערה של ססטרה והינהן אלי, כאילו נראיתי לו קשוח והוא כיבד זאת.
קרליה התלעלע בדברו, ולא יכולתי להחליט אם זהו מבטאו או שהוא שתוי. פרט למשקפי השמש ולטבעת יהלום גדולה שהתנוססה על אצבעו האמצעית, הוא הזכיר קצב בשכונה דלה: ראש כבד, עטור שומן, אוזניים גדולות עם תנוכים בשרניים, נקודות דם זרועות על פניו המקורצפים ללא רחם. הוא פילס לנו דרך בנמל התעופה החם כתנור בעזרת שוחד, מושיט את ידו הגדושה כסף לשוטרים במדים ול"ירקות קטנים" זועפים ברוב חשיבות. מחוץ לנמל התעופה הוא גירש נחיל של נהגי מוניות ורוכלי זוטות והוביל אותנו לוואן, שלידו ניצב דום אדם בחליפה מלאה ועניבה קשורה במהודק. קרליה נבח עליו, והוא זינק כנמר ופתח את הדלת למעננו.
רחובות גומה היו אפופים עננים עכורים של אבק שחור. ברגע אחד מוזר ומטריד נוכחתי שכל האנשים באופק הולכים יחפים, ולא יכולתי לזכור מהי תכליתן של נעליים. אבל אז ראיתי שוטרים בנעליים גבוהות עומדים על המרפסות, נשענים על הקירות, כנבלים הולכי בטל במערבונים, ועולם העובדות הפשוטות הושב על כנו. כשעצרנו כדי לתת מעבר לעדר עזים תוססות, איש לא התקרב אל הוואן כדי להציע לנו עצמות אדם מגולפות או מסרגות.
"פה אתם פונים ימינה," אמר קרליה, "ואתם ברואנדה."
פנינו שמאלה, התרחקנו מן העיר ונסענו דרך שדות זרועים אבני לבה שחורות, שהקיפו איים של סבך ג'ונגל ירוק פה ושם. הר אפור מאחורי הנוף הירוק־שחור פלט עשן; האדמה נראתה שמימית. "נְיִירָאגוֹנגוֹ," אמר קרליה, כמו היה במילה כדי להסביר את עצמה.
מלון קריבו היה בנוי מבקתות פזורות לאורך חופו של אגם קיווּ, שבו, כפי שאמר לנו קרליה בעליצות, אין חיים כלל: בפעם האחרונה שהנייראגונגו התפרץ, הגזים הגעשיים קטלו כל יצור חי שהיה בו. ססטרה ואני שוכנו יחד באחת הבקתות, שהיתה אפופה ריח של מגבות נקיות, קוטל חרקים ועובש. בעוד היא פורקת את חפציה ומפזמת לעצמה, השקפתי אני מן החלון: דוגית החליקה במתינות על המים נטולי הגלים; השמים והאגם הולחמו זה לזה ללא חיבור נראה לעין; ירח חיוור ריחף באובך. השמש שקעה לה אי־שם; הכול החל לשוב אל החשכה אחרי יום אומלל בחוץ.
דומה שכאן פג תוקף האיסור שהוטל עלי לשוטט לבדי. השארתי את ססטרה שרועה על מיטתה, מחוברת באושר אל הווקמן שלה. עם "לב המאפליה" בידי עליתי בשביל המטפס וחולף על פני הבקתות האחרות. קיוויתי להתחמק מארוחת ערב עם משפחתי; הייתי חייב להיות במקום אחר, לבדי. בדרך מנמל התעופה היתה לי תחושה שהם זרים לי, לא שונים מאוד משחקנים שכירים המבצעים באין מחשבה מחוות של דאגה וקרבת דם: טאטה בכובעו המופרך; מאמא מחייכת בזחיחות, מבוהלת כדרכה מפני העתיד; ססטרה ניגשת לכל דבר בסקרנות חסרת ערך — זכרתי שפעם אהבתי אותם, אבל לא יכולתי להיזכר מדוע, ונתקפתי בהלה.
המשוכות הגזומות למשעי היו לחות משעת הערביים; פנסים נמוכים דמויי פטריות היבהבו לצד השביל. נכנסתי למרפסת שיצאה מתוך אולם מסעדה רחב ידיים. במרכזו, כמין מזבח, ניצב שולחן עמוס אוכל ופרחים. ושם, בגבו אלי, בוחר פרוסות בשר וחתיכות פרי ומעמיס אותן על צלחתו, ראיתי את סטיב ספינלי. זיהיתי את בית החזה המשולש ואת הירכיים הצרות; את התלתלים המעוקלים ואת מגפי הבוקרים. להרף עין שקלתי לחמוק החוצה, אלא שאז הוא הסתובב — הר קטן של מזונות על צלחתו — והביט בי ללא כל הפתעה.
"תראו תראו מה הכלבה גררה הביתה," אמר.
הוא יצא אל המרפסת, ואני הלכתי איתו אל שולחנו; הוא הציע לי מקום ואני התיישבתי, נחוש לעזוב בהקדם האפשרי, לפני שאבא יתפוס אותי כאן. בלי להישאל אמרתי:
"אנחנו נוסעים מחר לפארק הלאומי וירוּנגָה, לספארי."
"עולם כיפי, טושטושון," אמר ספינלי. "והוא נהיה עוד יותר כיפי מיום ליום."
"נטלי איתך?"
"כן."
"למה אתה פה?"
הוא נעץ כף במזונו והחל ללעוס במרץ, בפה פתוח, מתעלם מקיומי. בין כף לכף מצץ סיגריה, ואז החזיר אותה למאפרה.
"חופשה," אמר. "ואם אני כבר כאן, אז אני רוצה לדבר עם אבא שלך על משהו חשוב."
"מה למשל?"
"עליך, אולי. ואולי לא. נשרוף את הגשר כשנגיע אליו."
חטפתי את חפיסת המלבורו שלו והצתי סיגריה. האפשרות של סיגריה מהולה בסם חלפה במוחי, אבל טעמה היה טוב. נדמה היה שהוא מדבר אלי מתוך מרחב שאין בו חשיבות לחייו של איש — כל התפקידים והמטרות כבר הוקצו, ולא ידעתי מה הוקצה לי. זעתי באי־נוחות וניערתי בכוח את האפר מהסיגריה שלי עד שהגחל ניתק.
"שמעתי שאתה משחק כדורעף לא רע," אמר. "אנטוניקה מצא חן בעיניך?"
"מאיפה אתה מכיר אותו?"
"אני מכיר הרבה אנשים. אנטון הוא ג'נטלמן מרשים, וגם קומוניסט מזדיין."
הוא נופף לקרליה, שנכנס זה עתה לאולם המסעדה מלווה באיש גבוה בעל פאות לחיים ותסרוקת אפרו אטומה כפעמון צלילה. קרליה דיבר במהירות אל האיש, מצביע על מגש הבשר, ואז על הפרחים — היה צורך לטפל בתקלה כלשהי. "אני מכיר גם את קרליה, למשל," המשיך ספינלי. "פעם הברחנו יחד רובים לאנגולה." האיש הגבוה רשם הערות והביט בחרדה בקרליה, שקמץ את השרירים ואת הגידים באמות ידיו. בדמיוני ראיתי אותו חובט פתאום בפניו של קרליה, דם ניתז על חולצתו הלבנה, קרליה נופל ארצה וזועק לעזרה.
"גם אבא שלך שיחק איתך ועם אנטון, לא?" אמר ספינלי. "אני בטוח ששיחקתם די יפה ביחד."
קרליה השאיר את האיש הגבוה לטפל בבעיה הנתונה וצנח על הכיסא ליד ספינלי. מכיס חזהו שלף מקטרת, ובזרתו ליקט שיירים מתוך הפייה שלה, אבל לא הצית אותה.
"שוט יהיה יותר מדי טוב בשביל מסיה אנרי," אמר קרליה בכעס.
"יום אחד, קרליה, הוא יחתוך לך את הגרון," אמר ספינלי. "ואני אבכה על הגופה שלך עד שאני כבר לא אוכל יותר להשתין."
קרליה, מלגלג בהסכמה, נטל את ספרי, הביט בו בחוסר עניין והניח אותו בחזרה. לקחתי אותו מידו ונפרדתי מהם בברכת ערב טוב.
***
 
מנורות הפטרייה שפכו אור קלוש על השביל, אך לא על שום דבר אחר. אבני הלבה הקטנות התפצחו תחת רגלי. יצורים עלומים רחשו בעצים ובשיחים השחורים. השמים היו מרוססים בכוכבים, מרוחים בשביל החלב. איבדתי את דרכי; לא זכרתי את מספר הבקתה שלי, שהיתה זהה לכל הבקתות האחרות; נדמה היה שהשביל נמשך במעגל.
אינני יודע מדוע התנהגתי כמטורף. מאחורי שמעתי פסיעות מתקרבות בשביל; זזתי לכיוון החושך והסתתרתי מאחורי עץ מתוך בהירות פעולה גמורה; מישהו כבר עשה זאת פעם, ואני פשוט חזרתי על התנועות המדויקות. שמטתי את ספרי; הדבר שנחבא בתוך העץ דישדש ועלה לגובה רב יותר, ולא העזתי להרים את הספר. קליפת העץ היתה חלקה וריחנית, ידי מזיעה כנגדה. הצעדים נעצרו.
"קדימה, טושטושון. אני רואה אותך."
פחדתי לזוז או להסתכל בו, נשפתי עד קצה נשימתי, ואז שאפתי מבעד לנחירי עד שחשתי מסוחרר ומרומם, כמו היתה זו הדרך להיהפך לבלתי נראה. משהו צנח על ראשי מלמעלה — עלה, חרק, שערת קוף — אבל לא סילקתי אותו. קל היה כל כך לשכוח כאן הכול, לאבד כל אחיזה. צבא של חרקים צווח בצליל גבוה, מזמזם, כמבתר כבל פלדה; ואז חדל. יצאתי אל השביל.
"בוא נלך להגיד שלום לקופיפונת," אמר ספינלי. "היא נורא תשמח לראות אותך."
"אולי אחר כך," אמרתי. "אני חייב ללכת."
"היא משוגעת עליך, שתדע. היא לא מפסיקה לדבר עליך. היא נורא תשמח לראות אותך." הוא כרך את זרועו סביב כתפי; חשתי את כובד האמה על צווארי בשעה שהדף אותי רכות קדימה.
חדרם הדיף ריח של סוכר שרוף; מאוורר התקרה שבק חיים. נטלי שכבה על צדה, ידה תחובה בין הכרית ובין לחיה, חיוך שלֵו על פניה מואר במנורת הלילה. סביב שריר זרועה התפתלה רצועת גומי רפויה. על שולחן הלילה היו מזרק וכף ונר דולק. הייתי רגע מעֵבר לעצמי: ראיתי מה קורה שם, אבל המחשבה לא הצליחה לקרום משמעות. ספינלי ליטף את מצחה בגב ידו וסילק שערה תועה מלחיה.
"היא יפהפייה, מה, כל כך שלווה," לחש. "רוצה לזיין אותה?"
"אני לא יודע," אמרתי. "לא חושב."
"היא קצת לא בעניינים, אבל היא תמות על זה, תאמין לי."
"לא, תודה."
"מה הבעיה שלך, טושטושון? לי עמד כל הזמן כשהייתי בגילך."
הוא עמד מעליה כשידיו על מותניו. לא יכולתי לזוז וברכי נחלשו כל כך עד שנאלצתי להתיישב, גבי אל נטלי. היא, בתהום הנשייה שלה, לא זעה כשנשענתי על בטנה. זאת היתה הנקודה הרחוקה ביותר שאליה הפלגתי. אזרה היקרה, העלים כיסו את שבילי. אינני יודע אם אשוב לראותך.
"אתה לא מצליח להעמיד אותו, זה העניין," אמר וצחק בקול. "אתה לא יכול להעמיד אותו. אז בוא אני אראה לך משהו." הוא פתח במהירות את אבזם העיט של חגורתו ושמט את מכנסי הג'ינס שלו ארצה. הזין שלו זינק לעומתי ועמד מול פני כתותח זקור. ראשו היה סגול לגמרי, הוורידים הכחולים פועמים בו בעוז.
"חתיכת טורפדו, תכף יתפוצץ," אמר ספינלי וליטף אותו. "רוצה לגעת? קדימה, תיגע בו."
נטלי נאנחה אך לא פקחה את עיניה; הנר היבהב, כמעט כבה. במאמץ בל יתואר נעמדתי סוף־סוף והדפתי אותו ממני. "הי!" אמר, מועד אחורנית כשמכנסיו סביב קרסוליו. בכל זאת ציפיתי שיתפוס אותי מאחור כשיצאתי החוצה, התכוננתי לקראת המכה שתטיח את ראשי בדלת עד שאאבד את ההכרה, אבל דבר לא קרה.
בחוץ התמתח שובל אור רועד אל עבר הירח הדלוח. לבי ניגן את קטע המעבר מתוך "מדרגות לגן עדן", אבל מעבר לשאון שבעורקי, מעבר לרפיסוּת איברַי, מעבר לזיעה הקרה ששטפה את עורי, זרמה שלווה שנשאה אותי הרחק מכל דבר שהיה אני. עליתי בשביל, חלפתי על פני ברֵכה של תכלת מוזרה שלהקת חרקים טבעה בה, בדרכי חזרה אל המסעדה.
ובמסעדה אמצא את משפחתי: אחותי תנקר שעועית ירוקה מצלחתו של אבא; אבא יחתוך את האומצה, עדיין חבוש בכובעו הנוקשה למרות הצקותיה של אמא; אמא תפריד את מחית תפוחי האדמה מהגזר על צלחתה של אחותי, מפני שאחותי סירבה שייגעו זה בזה. אני אתפוס את מקומי ליד השולחן, ואבא ישאל היכן הייתי. בשום מקום, אגיד, והוא לא יוסיף לשאול. כדאי שתאכל משהו, אתה נראה כל כך חיוור, תאמר אמא. אחותי תספר לנו כמה היא מצפה לספארי שלנו, לראות את הפיל והאנטילופה והקוף. מחר יהיה ממש נהדר, היא תקרא ותמחא כף בשמחה, אני כבר לא יכולה לחכות. ואנחנו נצחק, אמא, אבא ואני, כולנו נצחק, הה, הה, הה, הה, הה, מסתירים נואשות את צריבות החבל שלנו.