חדר ההמתנה הקטן עגמומי. בפינה עומד פיקוס שעליו מאובקים. שש ספות פלסטיק ניצבות זו מול זו על לינוליאום חבוט. מציעים לי לשבת. אני מתיישב. ירכי רועדות. ידי לחות והגרון ניחר. ראשי הולם. רצוי שאצלצל לאבינו לפני שיהיה מאוחר מדי, אך אני משותק. הטלפון נח בכיס הג'ינס שלי. להתקשר לאבא שלנו? ומה להגיד לו? אין לי אומץ.
האור מסנוור. מנורות ניאון מתוחות על התקרה. הקירות מצהיבים, מתקלפים מיושן. ישוב על כיסאי, חסר הגנה, אבוד, אני חולם על סיגריה. אני חייב להיאבק בבחילה. הקפה הגרוע והבריוש הבצקי שבלעתי לפני שעתיים עדיין תקועים בגרוני.
אני שוב שומע את חריקת הצמיגים. שוב רואה את המכונית סוטה בפתאומיות. את הטלטלה המשונה כשהמכונית מתרחקת ימינה רק כדי לחזור ולהתנגש במחסום הבטיחות. ואז הצעקה. הצעקה שלה. שממשיכה להדהד בתוכי.
כמה אנשים חיכו כאן? כמה המתינו, על הכיסא הזה ממש, כדי לשמוע חדשות על יקיריהם? בעל כורחי אני חושב על כל מה שראו הקירות העצובים הללו. הסודות השמורים ביניהם. הזיכרונות שלהם. הדמעות, הזעקות. וגם ההקלה והתקווה.
הדקות חולפות בזו אחר זו. בעיניים חלולות אני מביט בשעון המטונף שמעל לדלת. איני יכול לעשות דבר, רק לחכות.
אחרי חצי שעה נכנסת אחות אל החדר. פניה ארוכים והבעתה סוסית. זרועותיה החיוורות והצנומות מגיחות מחולצתה.
"מר ריי?"
"כן," אני עונה, קצר נשימה.
"מלֵא בבקשה את הטפסים האלה. אנחנו זקוקים לכמה פרטים."
היא מושיטה לי דפים אחדים ועט.
"היא בסדר?" אני מנסה לדבר ברור.
קולי אינו אלא חוט דקיק שעומד להיקרע. בעיניה הלחות, שריסיהן נדירים, מעיפה בי האחות מבט חסר הבעה.
"הרופאה תגיע."
היא יוצאת. יש לה תחת שטוח ורופס.
אני פורש את הדפים על ברכי. אצבעותי אינן נשמעות לי עוד.
שֵם, תאריך ומקום לידה, מצב משפחתי, כתובת, מספר תעודת זהות ופרטי הביטוח הרפואי. אני כותב בידיים רועדות: מלאני ריי, נולדה ב־15 באוגוסט 1967 בבולון־בילאנקור, רווקה, רחוב לה־רוקט 49, פריז 75011.
אני לא יודע את מספר תעודת הזהות של אחותי וגם לא את פרטי הביטוח הרפואי שלה, אבל מן הסתם אמצא אותם בתיק שלה. איפה הוא? אני לא זוכר מה קרה לתיק הדפוק הזה. אבל אני זוכר מצוין את גופה השמוט של מלאני כששלפו אותה מהריסות המכונית. את זרועה מחוסרת החיים שהשתלשלה באוויר כשהניחו אותה על האלונקה. ומה איתי? אפילו שערה לא זזה, אפילו לא שטף דם. למרות שישבתי לצדה. אני נתקף רעד עז. אני רוצה להאמין שזה רק חלום בלהות, ושאני עומד להתעורר.
האחות חוזרת ומגישה לי כוס מים. אני מתקשה לשתות. למים יש טעם מתכתי. אני מודה לה. אין לי את מספר תעודת הזהות של מלאני. היא מהנהנת, אוספת את הדפים ויוצאת.
הדקות נדמות לשעות. החדר שרוי בדממה. זהו בית חולים קטן בעיר קטנה. סמוכה לנאנט. אני לא יודע בדיוק היכן. אני מסריח. אין מיזוג. הזיעה מטפטפת מבתי השחי ועד לירכיים. אני מוצף בריחם הכבד והחמצמץ של הפחד והייאוש. ראשי עדיין הולם. אני מנסה להסדיר את נשימתי. אני מצליח בכך רק למשך כמה דקות. אחר כך משתלטת עלי תחושת מחנק מחרידה.
פריז נמצאת במרחק של שלוש שעות נסיעה. האם להתקשר לאבי? ואולי עדיף לחכות? אין לי מושג מה תגיד הרופאה. אני מעיף מבט בשעוני. עשר ושלושים בלילה. היכן נמצא אבא שלנו בשעה זו? אולי יצא לארוחת ערב? אולי הוא במשרד, צופה בטלוויזיה בכבלים כשבסלון הסמוך נמצאת רז'ין, מן הסתם משוחחת בטלפון או מורחת לק על הציפורניים?
אני מחליט לחכות עוד קצת. אני משתוקק לדבר עם אשתי לשעבר. שמה של אסטריד תמיד עולה ראשון ברגעי מצוקה. אבל... היא וסרז', בבית שלנו שברחוב מלקוף, במיטה שלנו, והצורך הכפייתי שלו לענות לטלפון, אפילו כשהנייד שלה הוא שמצלצל. רק המחשבה הזאת — "היי אנטואן, הכול בסדר, חבר?" — היא מעל לכוחותי. ובכן, לא אתקשר לאסטריד, למרות שאני מת לעשות את זה.
אני עדיין יושב בחדרון המחניק ומשתדל להישאר רגוע. מנסה לרסן את החרדה שמשתלטת עלי. אני חושב על ילדי. ארנו, במלוא תפארת התבגרותו המרדנית. מרגו, בקושי בת ארבע־עשרה וכבר מסתורית כל כך. לוקה, בן אחת־עשרה, תינוק מגודל ביחס לשני האחרים ולהורמונים המשתוללים שלהם. אני לא מסוגל לדמיין את עצמי מבשר להם: "דודה שלכם מתה. מלאני מתה. אחותי מתה." המילים חסרות משמעות. אני הודף אותן בפראות.
שעה נוספת של חרדה מזוקקת. סרוח בכיסאי, טומן את ראשי בין ידי, אני מתרכז בדברים שעלי לעשות. מחר יום שני, ואחרי סופשבוע ארוך שכזה יהיו הרבה מקרי חירום. רבּני עם גן הילדים הדפוק שלו, הייתי צריך לסרב לפרויקט. לוסי, האסיסטנטית הזוועתית שאני חייב לפטר. זה מצב מגוחך. איך אני מסוגל לחשוב על העבודה שלי כשמלאני מתנדנדת בין חיים למוות? למה מלאני? למה דווקא היא? ולא אני? הנסיעה הזאת היתה רעיון שלי. מתנה ליום ההולדת שלה. לכבוד גיל ארבעים שעורר בה חששות כבדים.
אישה, בערך בגילי, נכנסת לחדר. היא לובשת חולצה ירוקה ומין כובע נייר מגוחך שחובשים רופאים בחדרי ניתוח. עיניים נבונות בגון אגוז ושיער חום קצר ששזורות בו כמה קווצות שיבה. היא מחייכת. לבי מאיץ פעימה. אני מזנק לעמידה.
"זה היה קרוב, מר ריי."
למרבה האימה אני מבחין בכתמים חומים על חולצתה. האם זה דמה של מלאני?
"אחותך תצא מזה."
בניגוד לרצוני פני מתכרכמים ואני פורץ בבכי. אפי דולף. אני נבוך מהבכי מול האישה הזאת, אך איני מסוגל להתאפק.
"זה יהיה בסדר, אל תדאג," אומרת הרופאה.
היא אוחזת בזרועי בחוזקה. ידיה קטנות ומרובעות. היא מאלצת אותי להתיישב בחזרה ומתיישבת לצדי. אני נשנק כמו ילד. הצער לופת את קרבי, היפחות בלתי ניתנות לעצירה.
"זאת היא שנהגה, נכון?"
אני מאשר בהנהון, מנגב את אפי בגב היד.
"אנחנו יודעים שהיא לא היתה בהשפעת אלכוהול כשנהגה. ראינו את זה בבדיקת הדם. אתה יכול להסביר לי מה קרה?"
אני מתאמץ לחזור על הדברים שכבר אמרתי למשטרה ולצוות האמבולנס. אחותי רצתה לנהוג בחלק האחרון של הנסיעה. היא היתה נהגת טובה. הרגשתי בטוח לגמרי לצדה.
"היא איבדה את ההכרה?"
על התג שלה כתוב: "ד"ר בּנדיקט בּאסון".
"לא."
ממש באותו רגע אני נזכר במשהו. דבר־מה ששכחתי לומר לצוות האמבולנס, מהסיבה הפשוטה שנזכרתי בו רק עכשיו.
אני נועץ מבט בפניה העדינים והשזופים של הרופאה. פני עדיין מעוותים מהתרגשות. אני נושם עמוקות.
"אחותי רצתה להגיד לי משהו. היא הסתובבה אלי. ואז זה קרה. המכונית סטתה בפראות מהכביש המהיר. הכול קרה במהירות עצומה."
הרופאה דוחקת בי.
"מה היא רצתה להגיד לך?"
מלאני. ידיה על ההגה. אנטואן, אני צריכה להגיד לך משהו. חשבתי על זה כל היום. אתמול בלילה, במלון, הכול חזר אלי. זה בקשר ל... העיניים שלה. מוטרדות, חרדות. ולפתע המכונית סוטה מהכביש.
