פרק 1
2=1+1. אבל לא תמיד. מה שנכון במספרים, לא נכון באנשים. באנשים, 1+1 נשארים 1+1. זוג הוא בסך הכול שתי יחידות מחוברות, שתמיד יכולות להיפרד. אני יודעת כי זה קרה להורים שלי, ואני נשארתי באמצע, סימן חיבור שמנסה לאחד ביניהם ללא הצלחה. אבל זה לא מפתיע — מאז ומתמיד הייתי טובה יותר במספרים מאשר באנשים.
הם לקחו אותי למקס ברנר כדי לספר לי. באופן טבעי נעשיתי חשדנית. אמא שלי מעודדת אכילת מתוק רק בימי הולדת או כשמישהו מת. וזה לא היה יום ההולדת של אף אחד מאיתנו, וסבתא שלי מתה כבר לפני חצי שנה. לכן ישבתי מודאגת מול ופל בננה־ספליט, מחכה לשמוע מי מת. אז נודע לי שהמשפחה שלי מתה.
שלושתנו נשארנו בחיים, אבל המשפחה שלנו לא. מתו זינוקי הבוקר לתוך מיטת ההורים, כשכל אחד מהם דוחף אותי לעבר השני. מתו הצחקוקים מחדר השינה שלהם בזמן שאני כבר מנסה להירדם. מתו אפילו הוויכוחים במכונית לגבי הדרך הנכונה להגיע למשתלה, והריבים המשתתקים בפעמים שהייתי מתעוררת בלילה ויוצאת למטבח לקחת כוס מים. כל אלה מתו, ומקום קבורתם לא נודע. הוצאתי את הטלפון.
אביחי שלח לנו במייל רשימת שאלות בונוס לחופש פסח. הייתי חייבת לחשוב על משהו אחר. השאלה הראשונה היתה:
מסטיק וסוכרייה עולים ביחד שקל ועשרה. הסוכרייה עולה שקל יותר מהמסטיק. כמה עולה המסטיק?
המחשבה הראשונה היא כמובן שמסטיק עולה עשר אגורות, אבל זאת לא התשובה הנכונה. אביחי לא היה נותן לנו שאלה כל כך קלה.
"לילי, אני לא חושבת שזה זמן מתאים להסתמס," אמא שלי אמרה.
"תעזבי אותה, נועה," אבא שלי אמר.
חשבתי על זה קצת, ואז ממש ראיתי את זה:
אם המסטיק עולה עשר אגורות:
X=0.10
והסוכרייה עולה שקל יותר מהמסטיק:
Y=X+1.00
אז הסוכרייה עולה שקל ועשרה:
Y=0.10+1.00=1.10
וביחד הם עולים שקל ועשרים:
Y+X=1.10+0.10=1.20
וזה לא מה שנתון בחידה. לפי החידה, מסטיק וסוכרייה עולים יחד שקל ועשרה. התשובה הנכונה היא, אם ככה, שמחיר המסטיק הוא חמש אגורות:
X=0.05
ומחיר הסוכרייה הוא שקל וחמש אגורות:
Y=X+1.00=0.05+1.00=1.05
וביחד הם עולים שקל ועשרה:
X+Y=0.05+1.05=1.10
עכשיו הרגשתי הקלה. ישבתי מול הוופל החם והפכתי במזלג שלי את הבננות בטופי. דמיינתי שהן ג'וקים מתים ששוכבים על הגב ולא מצליחים להתהפך בחזרה. בדיוק אז התקרבה אלינו המלצרית השמנמנה ושאלה בחיוך, "הכול בסדר?"
באותו לילה אבא שלי כבר לא ישן בבית. לפני השינה הדפסתי את דף השאלות של אביחי וסימנתי וי ליד השאלה הראשונה. השינה שלי היתה דקה כמו נייר. ראיתי דרכה את הצללית של אמא שלי, שוכבת במיטה, המחשב הנייד על ירכיה והיא רואה בו פרק אחרי פרק של אותה סדרה. שמעתי את נעימת הפתיחה שוב ושוב, במחזורים של חצי שעה, עד ששתינו נרדמנו, עטופות בשמיכה אחת של צער שנפרשה מחדר השינה — שלה? שלהם? — ועד החדר שלי.
כשהתעוררתי בבוקר נשארתי עוד רגע במיטה, מנסה להיאחז בזמן האחר של השינה, שבו דברים עוד לא קרו. זכרתי שקרה משהו רע, אבל ברגע הראשון הפרטים עוד לא חזרו אלי. אבל אז הם היו שם: הוופל החם, הבננות ההפוכות כמו ג'וקים, מסטיק וסוכרייה בשקל ועשרה, "יש לנו משהו לספר לך". ידעתי שאסור לי לתת לזה לקרות.
