מבוא
החיבור שלפניכם עוסק בכסף ובשוקי ההון של סוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21. הוא מציג אותם כחלק ממהלך התפתחות על ציר של סמיולוגיזציה שהחלה עם סיום ימי הביניים וסופה במשבר הסב-פריים שהחל בשנת 2007.
המסגרת המושגית המארגנת את הדיון הכלכלי היא המסגרת הפוסט-סטרוקטורליסטית של הוגה הדעות הצרפתי ז'אן בודריאר (Baudrillard). החיבור עוסק, אם כן, בכסף ובתורת בודריאר.
בחיבור יוצג הכסף באמצעות פריסת סדר הסימולקרה הבודריארי. הכסף של ימינו יוצג כסימולקרה. בכך יש בחיבור תרומה הסברית פוסט-סטרוקטורליסטית למשבר הערך ולמשברים הפיננסיים של תחילת המאה ה-21, וכן הזדמנות להציג ולהסביר את הגותו של בודריאר, ולהשתמש בה לצורך מהלך לא שגור.
הכסף
הכסף הוא אובייקט ייחודי בתולדות האנושות. אובייקט זה התגלם בצורות שונות בהיסטוריה: מלח, רישומים בטבלאות, מטבעות זהב וכסף, שטרות נייר, סימני הנהלת חשבונות וסימנים דיגיטליים. הפונקציה הכמעט מסתורית של הכסף, שהחל, אולי, כסחורה בתהליך החליפין והתפתח לסימני המחשב של ימינו - הופכת את הדיון במהותו ובתפקודו למרתק.
החיבור שלפנינו מתמודד עם שתי גישות בולטות בחקר הכסף. מחד גיסא התפיסה המטליסטית - שרואה בכסף סחורה (סחורת זהב או כסף), ומאידך גיסא הגישה הקרטליסטית ("צ'רטליזם" באנגלית), הרואה בכסף חוב מופשט המיוצר על ידי אקטים חברתיים של המדינה. על פי הגישה המטליסטית מקור ערכו של הכסף, מקור כוחו ותוקפו, בא מהיותו סחורה, ואילו לפי הגישה הקרטליסטית ערכו נקבע על ידי אקט חברתי בעל יכולת כפייה (למשל באמצעות החיוב לשלם מסים באמצעי שנקבע לכך).
שתי הגישות האלה מספקות הסבר כפול לכסף, כל אחת בתורה. מחד גיסא הן מנסות לענות על שאלת מהותו של הכסף, וזה ההיבט "התיאורטי" שלהן. מאידך גיסא אפשר לדבר עליהן בהקשר פרסקריפטיבי; של המלצה על מדיניות כלכלית נכונה. זה ההיבט הפרקטי שלהן. הבחנה זו אינה פשוטה, ולפעמים הגישות האלה אחוזות זו בזו. החוקרים העוסקים בשאלת הכסף חלוקים בדעותיהם, בייחוד לגבי מהותו, אך אלה ואלה מצדיקים את טענותיהם גם בעזרת הפרקטיקה ההיסטורית.
בנקודת המוצא של המחקר יעמדו, אם כן, שתי גישות חלוקות אלה, כשעיקר המאמץ יושקע בניסיון לתאר אותן במסגרת תיאורטית שבמקורה לא נועדה לחקור היבטים של הכלכלה - התיאוריה הפוסט-סטרוקטורליסטית של בודריאר.
המהלך המוצע כאן הוא מהלך כפול: חלקו העיקרי במשמוע התיאוריות הנידונות בהקשר הפוסט-סטרוקטורליסטי החדש, ומניה וביה תיאורן כחלק ממהלך ציביליזטורי-תרבותי הכולל תחומים רבים, כגון תקשורת, אמנות, חברה או משטר. במהלך זה יוצעו גם יסודות תיאורטיים לגישה שלישית, שאינה מטליסטית ואינה קרטליסטית, המתארת הן את האופן התיאורטי והן את האופן הפרקטי של התנהלות הכסף בימינו. ובמילים אחרות: המהלך מתאר, באמצעות בודריאר, את הכסף כדבר העובר תהליך מתמיד של סמיולוגיזציה, וזאת כחלק ממגמה תרבותית שהחלה בסוף ימי הביניים ושיאה בהמהפכה הדיגיטלית של תקופתנו, שבה הופך שוק ההון לאוטונומי ולפטישיסטי.
המהלך השני במחקר קשור לתיאוריה המוחלת על שתי גישות הכסף, התיאוריה של בודריאר. כאן הרווח העיקרי הוא בעצם האפשרות של החלת תיאוריה זו על תחומים אחרים מאלה המקובלים במחקר. מהצד האחד, אם כן, התיאוריה של בודריאר משמשת כאן להסבר המתרחש בשדה הכסף, אך מן הצד האחר הגישות הכלכליות הנידונות בחיבורנו משמשות להדגמת המהלך הבודריארי.
בודריאר
ז'אן בודריאר עומד בצומת שבין המרקסיזם ובין הסטרוקטורליזם. מצויד בכלים המושגיים של פרדינן דה-סוסיר (Saussure), במוטיבציות התרבותיות של קלוד לוי-שטראוס (Levi-Strauss) ושל רולאן בארת (Barthes), יוצר בודריאר תיאוריה המתייחסת בעיקרה למושגים של מרקס. בודריאר "מעדכן" את המושגים האלה ומנסה להתאימם להבנתו את המאה ה-20. בקצרה, אפשר להציג את לב המהלך הבודריארי כתהליך של אובדן מסומן לטובת מערכת סמיולוגית פטישיסטית ממשמעת. תהליך זה הוא העומד ביסוד הדברים שיוצגו בחיבור ושייסקרו להלן.
המושג המרקסי של הפטישיזם מהווה חוט עיקרי בדיון. בודריאר מאמץ את המושג, אבל מרחיב את חלותו על חלקים נרחבים יותר של ההוויה החברתית. בודריאר, כמו אלתוסר (Althusser), מבטל את הדיכוטומיה המרקסית של בסיס ובניין-על. המערכת של ימינו אינה עוד מערכת מטריאלית ואף אינה "אידיאולוגית". בודריאר יוצר מבחינה מושגית מערכת חדשה, מעין בינוני, כלומר מערך אונטולוגי חברתי חדש - סמיוטו-מטריאלי, המערב בצורה חדשה את המטריאלי ואת האידיאי. מערכת זו היא תוצר של תהליך היעלמות המסומנים, שבו נעשית רדוקציה שלהם לטובת מערכת סמיולוגית שבודריאר מכנה אותה "קוד", והשתלטות המסמנים. ה"אובייקטים" וה"סובייקטים" (שמסומנם נעלם) הם תוצרי מערכת זו; היא המהווה את המסומן שלהם, והאובייקטים, כ"אזורים" הארוגים בקוד - הם בגדר סחורה-סימן וסימן-סחורה.
בודריאר מדגיש שלא מדובר במערכת אידיאית (וגם לא מטריאלית), שכן האובייקט עצמו לא נעלם. מסומנו הוא הנעלם, ואילו האובייקט כמו חוזר לתוך המערכת כשהוא מוחלש ונטול הסימבולי שבו.
הפטישיזציה הבודריארית, בניגוד לזו של מרקס, מתקיימת על פני החברה כולה, והיא בבחינת פטישיזם סמיולוגי - פטישיזם של קוד. בודריאר מדגיש שהפטישיזם אינו חל עוד, כמו בימיו של מרקס, על אובייקטים בודדים אלא זהו פטישיזם הוליסטי, פטישיזם של המערכת כולה. בני האדם והחפצים ארוגים זה בזה בתוך מערכת-ענק ממשמעת. הם עצמם מהווים אובייקטים-סימנים או סובייקטים-סימנים.
ברמת הסובייקט, תהליך זה של אובדן המסומן הסימבולי בא לידי ביטוי, בין היתר, ברדוקציה של ערך השימוש של הסחורה (שבודריאר מקביל אותו למסומן) לתוך הקוד. רצונות, צרכים, והנאות, אבל גם סיבות, מטרות ותכליות - כל אלה אינם עוד חלק עצמאי מהסובייקט החופשי, אלא הם תוצר של מערכת אחת ממשמעת המייצרת על פי צרכיה הן את האובייקטים והן את הסובייקטים. בחברה של ימינו מתקיימת מערכת אוטונומית, אוטרקית, פטישיסטית לחלוטין.
בודריאר מציג סכימה היסטורית המתארת את המהלך הפטישיסטי של הסמיולוגיזציה של הציביליזציה המערבית - מודל "סדר הסימולקרה". מודל זה כולל שלושה שלבים:
השלב הראשון מתאר את סיומם של ימי הביניים ואת עליית הרנסנס. כאן מתחיל תהליך יצירתו של הסימן החדש ותהליך הסמיולוגיזציה, המתבטא בנתק העקרוני שבין מסמן למסומן וביכולת לקיים קשר שרירותי בין אלה. המסמן של תקופה זו מתייחס לעולם הטבע ופועל עליו. דוגמה לכך היא תפיסת הכסף המרקנטיליסטית, המבססת את ערכו של הכסף על ערכה של המתכת עצמה.
השלב השני הוא שלב המהפכה התעשייתית. כאן הופכת המציאות החברתית לתוצר של תבניות ייצור ושעתוק. המסומן עובר תהליך של היטמעות בשורה של מסמנים הזהים לו בדיוק, ובתוך כך הוא נעלם בתוך הסדרה שיצר. תהליך זה מתקיים הן ברמת הסובייקטים והן ברמה היצרנית של אובייקטים. דוגמה לכך היא טמיעתו של המסומן-הסימבולי-האנושי החד-פעמי של האינדיבידואל לתוך הסכימה של הסוכן (agent) בשוק הקלאסי והניאו-קלאסי. הכלכלה מייצרת את הסוכן בתור שורה של מסמנים בדמותו של האינדיבידואל.
השלב השלישי מתאר את התקופה שמתחילה בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20, והמתמשכת עד ימינו (העשור הראשון של המאה ה-21). בשלב הזה, שמהווה את עיקר הדיון של בודריאר, המסמן נפרד מהמסומן וכמו "משתלט" עליו. כמו שנאמר לעיל, המסומן עובר רדוקציה לתוך מערכת סמיולוגית חובקת כול, שבודריאר מכנה אותה "הקוד". מערכת זו ממשמעת אובייקטים וסובייקטים המצויים כעת במצב סימולקרטיבי. הסימולקרות הן אותם אובייקטים וסובייקטים שמסומנם עבר רדוקציה זו לתוך המערכת עצמה, והם מהווים מסמן בלבד. בתקופה זו מתקיימת פטישיזציה מוחלטת. דוגמה למצב הזה היא הגלובליזציה, כשיכולת השליטה של המדינה נעלמת לטובת מנגנון כללי פטישיסטי והמקום הספציפי "נעלם" לטובת מצב גלובלי. את שיאה של ההתרחשות הזאת אפשר להדגים באמצעות שוק הפיננסים הגלובלי ומשבר הערך של הכסף.
מהלך המחקר
הפרק הראשון הוא מבוא קצרצר הסוקר מושגי מפתח הרלוונטיים לדיון, מונחים מרקסיים, סטרוקטורליסטיים ופוסט-סטרוקטורליסטיים. קוראים שמושגים אלה אינם זרים להם מוזמנים לדלג לפרק השני.
הפרק השני עוסק בהצגת תורתו של בודריאר באמצעות הצגת כתביו העיקריים: מערכת האובייקטים כפתיחה לדיון, לביקורת הכלכלה הפוליטית של הסימן וראי הייצור, שבהם נמצאת עיקר ביקורתו על מרקס, והחיבורים סדר הסימולקרה וקדימות הסימולקרה, שבהם בודריאר מציג את מערכת סדר הסימולקרה, שבאמצעותה ינותחו שתי הגישות בחקר הכסף.
הפרק השלישי הוא בבחינת קריאה פוסטס-סטרוקטורליסטית - בודריארית - של החברה ושל הכלכלה. כאן שלושת השלבים בסדר הסימולקרה יוצגו וינותחו מזווית חברתית. הסדר הראשון יוצג באמצעות המרקנטיליזם, הסדר השני באמצעות עליית השוק הניאו-קלאסי, ואילו הסדר השלישי יוצג באמצעות הגלובליזציה והתרופפות אחיזת המדינה, באמצעות המערכת הפוסט-פורדיסטית ובאמצעות דיון בחברת הרשתות.
הפרק הרביעי נפתח בדיון על כסף, ובו מוצגת הגישה המטליסטית והגישה הקרטליסטית, כפי שהן נתפסות על ידי פילוסופים (כמו אריסטו ואפלטון), כלכלנים (כמו ויליאם-סטנלי ג'בונס, אדם סמית וג'ון מיינרד קיינס) ופרשני כלכלה בני ימינו. הצגה זו היא פריסה ראשונה של הנושא הנידון.
המהלך המנתח הראשון בחיבור (בפרק החמישי) מתאר את תהליך ההתפתחות של הכסף בתוך ההקשר הפוסט-סטרוקטורליסטי שמציג בודריאר. המהלך מציג את האבולוציה של הכסף כפי שהיא נתפסת על ידי כלכלנים, באמצעות הכלים המושגיים של התיאוריה - כסימן. מהלך זה הוא מניה וביה מהלך של מעבר ממטליזם לקרטליזם.
המהלך הבא (בפרק השישי) מראה שעל פי בודריאר וסוציולוגים אחרים השותפים לכמה מעמדותיו, הקרטליזם של תקופת ביטול בסיס הזהב (שנות ה-70 של המאה ה-20), "הזמן הקרטליסטי", המאפיין, כך מקובל, את זמננו, הוא למעשה "קרטליזם לכאורה". התחליף שמציע חיבור זה לקרטליזם הוא הפטישיזם ההיפר-ריאלי של בודריאר.
בפרק השביעי מתגלה שוק ההון כחלק ממהלך ציביליזטורי כללי של גלובליזציה, דילול השפעת המדינה וניאו-ליברליזם. כל אלה יוצגו במחקר כהיבטים של אובדן המסומן. שוק זה נתפס על ידי חוקרים כאוטומטון וכמערכת פטישיסטית בלתי נשלטת. הוא מאפשר מערכת אשראי (מערכת ייצור כסף) נטולת רגולציה. היקפי ההון הפרטי המצויים בו (ההון הלא-ממשלתי) מגמדים את כוחן הקרטליסטי של מדינות ומביאים לידי סוברניות של השוק הבלתי נשלט בקביעת שערי הריבית, כלומר ביצירת הכסף.
שלב זה של המחקר הוא השיא בהחלת המודל הבודריארי על שוק הכסף. הכסף מוצג כסימולקרה. אלא שיש גם מקום להעלות ביקורות כנגד המודל שבודריאר מציג. ביקורות כאלה יוצגו בפרק השמיני. הביקורת העיקרית תטען שאין אפשרות לוגית לקיומה של סימולקרה; סימולקרה, כלשונה וכהגדרתה על ידי בודריאר, אינה אפשרית. מצב של ניתוק מוחלט של מסומן והיעלמותו אינו אפשרי, ועל כן החיבור במהלכו הבא יראה בסימולקרה ובמצב ההיפר-ריאלי קווי צירים, שהמציאות מתקרבת אליהם באופן אסימפטוטי. כלומר סימולקרטיזציה והיפר-ריאליזציה כמגמות שלשיאן המוחלט אי-אפשר, מבחינה לוגית, להגיע. את המודל של היעלמות המסומן תחליף בחיבור זה דחיקתו של המסומן אל מחוץ לשיווי המשקל שהתקיים בין המסמן למסומן בסימן הסוסיריאני. כדוגמה למגמה זו יוצגו שוק הנגזרים והמשבר הכלכלי של 2007.
שוק הנגזרים המודרני מאופיין בצמיחה אדירה, מהעשורים האחרונים של המאה ה-20 ועד העשור הראשון של המאה ה-21. הפעילות העצומה המתרחשת בו, היקפי המסחר האדירים, מלמדים על התפוצצות כמו היפר-ריאלית. המוצרים הייחודיים של שוק הנגזרים הם מוצרים סימולקרטיביים חלקיים. אופציות וחוזים עתידיים על מדדים הם אובייקטים שוקיים מסדר שני או אף שלישי. מוקד השוק עבר אל "אובייקטים מסמנים" אלה. כחלק מדחיקת המסומן, גם הייצור המטריאלי מאבד מחשיבותו.
המשבר הכלכלי שהחל בשנת 2007 מאפשר את בדיקת המודל הבודריארי ואת הביקורת עליו; בניתוחי המשבר עולה ומתבלט הקשר שבין הכלכלה הריאלית ובין המערבולת הסימולקרטיבית של הכלכלה הפיננסית. דבר זה בא לידי ביטוי ביצירת המשבר מתוך תנאים שמקצתם מאפיינים את חיי הסדר השני של הסימולקרה, תנאים שמעלים את המציאות לכיוון היפר-ריאלי אסימפטוטי לשלב השלישי, ומתנפצים בחזרה לתוך הכלכלה הריאלית הפועלת, בהיבטים רבים, בסדר השני.
שאלת הפטישיזם המוחלט של שוק ההון מאותגרת באמצעות המשבר של 2007. האירועים בימי המשבר עוררו פעולות רבות עוצמה ולכאורה אפקטיביות של הממשל האמריקאי ושל הבנק המרכזי האמריקאי (ה-Fed). האם המערכת פטישיסטית או רק אסימפטוטית למצב הזה, כלומר כמעט אינה ניתנת לשליטה? על שאלה זו אין המחקר הזה עונה.
לסיכום נראה שהמטליזם, הקרטליזם והפטישיזם מהווים מערכת הגיונית אחת. הניתוח הפוסט-סטרוקטורליסטי הבודריארי מראה כי הם שלובים זה בזה. תהליך הסמיולוגיזציה משפיע על הכסף. תהליך זה הוא בגדר דחיקה של המסומן המטליסטי לטובת הכנסת היבטים קרטליסטיים, המתאפשרת בעקבות הסמיולוגיזציה. כחלק מהתהליך הזה מתקיים גם משטר בסיס הזהב, שהוא מעין הסדרה קרטליסטית של בסיס מטלי. כשמסומן הזהב נדחק וכמו נוטה להיעלם, מגיע לכאורה זמנו של הקרטליזם, אך הוא מתנדנד בין בסיס קרטליסטי ובין תקרה פטישיסטית. מערכת זו אינה יציבה. ההמראה ההיפר-ריאלית של מסמני הכסף עלולה להביא למשברים פיננסיים, שעלולים לפגוע בכלכלה הריאלית ובמערכת הפיננסית עצמה פגיעה אנושה, שתחזיר את המערכת למצב של חוסר אמון מוחלט בקרטליזם של המדינה ותעביר את השוק לאיים מטליסטיים זמניים.
