שבע הממלכות 3 - ביטרבלו

1

המלכה ביטרבלו מעולם לא התכוונה לספר לאנשים רבים כל כך שקרים רבים כל כך.
הכול החל בדיון של בית הדין העליון בְּעניין המטורף והאבטיחים. האיש שבו מדובר, אדם בשם איוָון, התגורר על גדת נהר הגיא במזרח העיר, בקרבת רציף הסוחרים. מצד אחד של ביתו התגורר סתת אבנים למצבות, ומהצד השני היתה מִקשת אבטיחים של אחד השכנים. בחשכת הלילה הצליח איוון איכשהו להחליף כל אבטיח במקשה במצבה, וכל מצבה במגרש של הסתת באבטיח. הוא תחב הנחיות מסתוריות מתחת לדלתות שני השכנים על מנת לשלח את שניהם לציד אוצרות בעקבות רכושם החסר, פעולה חסרת טעם במקרה הראשון ומיותרת במקרה השני, משום שמגדֵל האבטיחים לא ידע לקרוא, וסתת המצבות ראה את מצבותיו היטב מפתח ביתו, נטועות במקשת האבטיחים שני מגרשים משם. שניהם ניחשו מיד מי האחראי לצרה, משום שהכירו את תעלוליו של איוון. רק חודש אחד קודם לכן גנב איוון פרה מאחד השכנים והעלה אותה אל גג חנות הנרות של שכן אחר. היא געתה שם בעצב עד שמישהו טיפס על הגג לחלוב אותה, ונאלצה להישאר שם כמה ימים — הפרה המרוממת וככל הנראה המבולבלת ביותר בממלכה — בעוד כמה שכנים ברחוב ההוא שידעו לקרוא פיענחו את רמזיו המעורפלים של איוון לגבי האופן שבו יבנו מערכת חבלים וגלגלות להוריד את הפרה מהגג. איוון היה מהנדס בהכשרתו.
למעשה, איוון היה המהנדס שתיכנן עבור לֶק את שלושת הגשרים של העיר.
ביטרבלו ישבה אל השולחן הגבוה של בית הדין העליון, רגוזה מעט על יועציה, משום שמתפקידם היה להחליט אילו מקרים המובאים בפני בית הדין העליון ראויים שהמלכה תקדיש להם מזמנה. היתה לה הרגשה שיש כאן דפוס חוזר, שהם מזמינים אותה לפקח על העניינים המטופשים ביותר בממלכה ומחזירים אותה למשרדה דווקא כשמשהו עסיסי צץ ועולה. "זאת בבירור תלונה קנטרנית, לא?" שאלה את ארבעת הגברים שלשמאלה ואת הארבעה שלימינה, שמונת השופטים שסייעו לה כשהיתה נוכחת אצל השולחן וניהלו את ההליכים בעצמם כשנעדרה. "אם כן, אשאיר אותה לטיפולכם."
"עצמות," אמר השופט קְווֹל שמימינה.
"מה?"
השופט קְווֹל נעץ מבט זועם בביטרבלו, ואז בצדדים הנצים הממתינים למשפט. "כל מי שיזכיר עצמות במהלך המשפט הזה ייקנס," אמר בחומרה. "איני רוצה לשמוע אפילו אזכור של המילה. האם זה מובן?"
"לורד קְווֹל," אמרה ביטרבלו ובחנה אותו בעיניים מצומצמות. "על מה בשם השמים אתה מדבר?"
"במשפט גירושים שהתנהל לא מזמן, הליידי המלכה," אמר קוול, "הנאשם לא חדל למלמל משום־מה כמטורף על עצמות, ולא אסכים לסבול זאת שוב! זה היה מטריד מאוד!"
"אבל לעתים קרובות אתה יושב בדין במשפטי רצח. ודאי התרגלת לדיונים בעצמות."
"המשפט הזה עוסק באבטיחים! אבטיחים הם יצורים חסרי חוליות!" הצטעק קוול.
"כן, בסדר," אמרה ביטרבלו ושיפשפה את פניה בניסיון לקרצף מהן את הבעת חוסר האמון. "שאיש לא יזכיר — "
קוול התכווץ.
עצמות, סיימה ביטרבלו את המשפט בראשה. כולם יצאו מדעתם. "נוסף על החלטת עמיתַי," היא אמרה בעודה קמה ללכת, "כל אדם ברחוב של איוון באזור רציף הסוחרים שאינו יודע לקרוא יקבל שיעורים בקריאה על חשבון הכתר. האם זה ברור?"
התגובה לדבריה היתה דממה עמוקה להפתיע; השופטים הביטו בה בדאגה. ביטרבלו חזרה במחשבתה על מה שאמרה: האנשים ילמדו לקרוא. מה כל כך מוזר בזה?
"מסמכותך להכריז על כך," אמר קוול, "הליידי המלכה." כל הגה בדבריו רימז שהיא עשתה דבר־מה מגוחך. ומדוע הוא מתנשא עליה כך? היא ידעה היטב שהדבר מסמכותה, ממש כפי שמסמכותה לסלק כרצונה כל שופט מלכהן בבית הדין הזה. מגדל האבטיחים בהה בה גם הוא בבלבול מוחלט. מעבר לו, הבעות השעשוע שעלו פה ושם על פני הנוכחים העלו סומק בצווארה של ביטרבלו.
כמה טיפוסי לבית הדין הזה, שכל האחרים מתנהגים כמשוגעים, וכשאני מתנהגת באופן הגיוני לחלוטין, הם גורמים לי להרגיש שאני המטורפת.
"תדאג שהדבר יבוצע," היא אמרה לקוול ופנתה להימלט. בעודה עוברת ביציאה שמאחורי הבימה, היא כפתה על כתפיה הקטנות להזדקף בגאווה, אף שלא כך הרגישה.
במשרדה העגול שבמגדל היו החלונות פתוחים, האור החל לשנות גוון לקראת הערב, ויועציה לא היו מרוצים.
"משאבינו אינם בלתי מוגבלים, הליידי המלכה," אמר ת'יל בעל השיער והעיניים האפורים כפלדה, שניצב מול שולחנה כמו קרחון. "מרגע שהכרזת הכרזה כזאת בפומבי, קשה להפוך אותה."
"אבל ת'יל, מדוע שנהפוך אותה? האם איננו אמורים להיות מוטרדים מהחדשות, שיש במזרח העיר רחוב שהאנשים בו אינם יודעים לקרוא?"
"תמיד יהיה פה ושם בעיר אדם שאינו יודע לקרוא, הליידי המלכה. ודאי שאין זה עניין הדורש התערבות ישירה של הכתר. יצרת בכך תקדים, אשר מרמז שבית הדין של המלכה זמין להשכלתו של כל אזרח אשר יבוא ויטען שאינו יודע קרוא וכתוב!"
"אמורה להיות לאזרחים שלי אפשרות כזאת. אבא שלי מנע מהם השכלה במשך שלושים וחמש שנה. האנאלפביתיות שלהם היא מאחריות הכתר!"
"אבל אין לנו את הזמן או המשאבים לטפל בכך על בסיס אישי, הליידי המלכה. את אינך מורה; את מלכת מונסי. מה שהאנשים זקוקים לו כרגע הוא שתתנהגי כמלכה, כדי שירגישו שהם נמצאים בידיים טובות."
"וממילא," התערב בשיחה יועצה רָנימוּד, שישב באחד החלונות הרחבים, "כמעט כולם יודעים לקרוא. האם עלה בדעתך, הליידי המלכה, שאולי אלה שאינם יודעים אינם רוצים לדעת? לאנשים ברחוב של איוון יש עסקים ומשפחות לפרנס. מתי יהיה להם זמן לשיעורים?"
"מאין לי לדעת?" קראה ביטרבלו. "מה אני יודעת על האנשים ועסקיהם?"
לפעמים היא הרגישה אבודה מאחורי השולחן הזה שבמרכז החדר, השולחן הזה שהיה כה גדול על קטנותה. היא שמעה כל מילה שחסכו ממנה מתוך נימוס: שהיא עושה צחוק מעצמה; שהיא מוכיחה שהמלכה צעירה, טיפשונת ותמימה בנוגע לתפקידה. בבית הדין היה נדמה לה שזאת הכרזה רבת־עוצמה. האם תחושות הבטן שלה עד כדי כך שגויות?
"זה בסדר, ביטרבלו," אמר ת'יל בקול עדין יותר. "אפשר לעבור לנושא הבא."
היתה התחשבות באופן שבו השתמש בשמה במקום בתואר שלה. הקרחון הפגין את נכונותו לסגת. ביטרבלו הביטה בעיני יועצה הבכיר וראתה שהוא מודאג, חושש שהטיף לה יותר מדי. "אני לא אכריז הכרזות נוספות בלי להתייעץ איתכם לפני כן," היא אמרה בשקט.
"יפה," אמר ת'יל, מלא הקלה. "את רואה? הנה החלטה נבונה. החוכמה היא תכונה מלכותית, הליידי המלכה."
במשך כשעה לכד אותה ת'יל מאחורי מגדל של מסמכים. רָנימוּד, לעומת זאת, התהלך על פני החלונות, קרא בהתפעלות למראה האור הוורדרד, קיפצץ על עקביו והסיח את דעתה בסיפורים על אנאלפביתים מאושרים להפליא. בסופו של דבר הוא הסתלק למרבה ההקלה לפגישה ערבית כלשהי עם לורדים מהעיר. רָנימוּד היה אדם נעים למראה ויועץ מועיל, המוכשר מכולם בהדיפת שרים ולורדים שרצו לדבר על אוזנה של ביטרבלו עד זרא בשיטפון של בקשות, תלונות וחנופות. אך הסיבה שהצליח בכך היתה שידע בעצמו להשליט שררה באמצעות מילים. אחיו הצעיר רוּד היה גם הוא מיועציה של ביטרבלו. שני האחים, ת'יל והמזכיר שלה ויועצה הרביעי דארְבּי היו כולם כבני שישים, אף שרנימוד לא נראה כזה. האחרים כן. כל הארבעה היו יועציו של לק לפניה. "חסרו לנו אנשים היום?" שאלה ביטרבלו את ת'יל. "אני לא זוכרת שראיתי את רוּד."
"רוּד נח היום," אמר ת'יל. "ודארבי אינו חש בטוב."
"אהה." ביטרבלו הבינה את הצופן: רוד סובל מאחת מהמרות השחורות שלו, ודארבי שיכור. היא השעינה את מצחה על השולחן לרגע מחשש שתפרוץ בצחוק. מה היה חושב דודהּ, מלך לינד, על יועציה? המלך רור בחר את האנשים הללו כצוות שלה, לאחר שפסק על סמך ניסיונם שהם הבקיאים ביותר בצורכי הממלכה לשם התאוששותה. האם היתה התנהגותם כיום מפתיעה אותו? או שיועציו של רור עצמו ססגוניים באותה מידה? אולי כזה המצב בכל שבע הממלכות.
ואולי אין לכך חשיבות. לא היתה לה סיבה להתלונן בכל הקשור לפעלתנות יועציה, אולי פרט לעובדה שהיו יותר מדי פעילים. המסמכים שנערמו על שולחנה בכל יום, בכל שעה, היו הראיה לכך: מסים שנגבו, פסקי דין שניתנו, בתי סוהר שהוצעו, חוקים שנחקקו, עיירות שקיבלו כתבי־זכויות; נייר, נייר, עד שקצות אצבעותיה נדפו ריח נייר, ועיניה דמעו למראה נייר, ולפעמים ראשה כאב.
"אבטיחים," אמרה ביטרבלו אל פני השולחן שלה.
"הליידי המלכה?" שאל ת'יל.
ביטרבלו שיפשפה את צמותיה הכבדות הכרוכות סביב ראשה והזדקפה. "לא ידעתי שיש מקשות אבטיחים בעיר, ת'יל. בסיור השנתי הבא שלי, האם אוכל לראות אחת?"
"תיכננו את הסיור הבא שלך למועד ביקורו של דודך בחורף, הליידי המלכה. איני מומחה באבטיחים, אבל לדעתי הם אינם מרשימים במיוחד בינואר."
"האם אוכל לצאת לסיור עכשיו?"
"הליידי המלכה, אמצע אוגוסט עכשיו. מתי לדעתך נוכל לפַנות זמן לדבר כזה באוגוסט?"
צבע השמים מכל עברי המגדל היה כתוכו של אבטיח. השעון הגדול הניצב כנגד הקיר תיקתק את הערב החולף, ומעליה, מבעד לתקרת הזכוכית, האור כָּהה לסגול. כוכב אחד ניצנץ. "אוי, ת'יל," אמרה ביטרבלו ונאנחה. "לך מכאן, בסדר?"
"כך אעשה, הליידי המלכה," אמר ת'יל, "אך תחילה אני רוצה לדון בעניין נישואייך."
"לא."
"את בת שמונה־עשרה, הליידי המלכה, ללא יורש. לאחדים מבין ששת המלכים יש בנים רווקים, כולל שניים מדודנייך שלך — "
"ת'יל, אם תתחיל למנות שוב שמות נסיכים, אני אתיז עליך דיו. ואם תעז ולו ללחוש את שמות הדודנים שלי — "
"הליידי המלכה," החריש אותה ת'יל בקול רם, ללא מורא, "עד כמה שאיני רוצה להטריד אותך, זוהי מציאות שעלינו להכיר בה. פיתחת יחסי קרבה נאים עם דודנך סקַיי במהלך ביקוריו כשגריר. כשהמלך רור יגיע החורף הזה, סביר להניח שיביא איתו את סקיי. עד אותו מועד יהיה עלינו לנהל את הדיון הזה."
"אנחנו לא ננהל אותו," אמרה ביטרבלו ואחזה בקולמוס שלה בכוח. "אין במה לדון."
"אנחנו כן ננהל אותו," אמר ת'יל בתקיפות.
כשבחנה אותו בשימת לב, יכלה ביטרבלו לאתר את קווי הצלקות שנרפאו על לחייו של ת'יל. "יש דבר שהייתי רוצה לדון בו," אמרה. "האם אתה זוכר את הפעם ההיא כשהגעת לחדרים של אמא שלי לומר משהו לאבא שלי, משהו שהכעיס אותו, ולכן הוא לקח אותך למטה מבעד לדלת הנסתרת? מה הוא עשה לך שם?"
תגובתו היתה כמו נר שכבה. הוא עמד מולה גבוה, רזה ומבולבל. ואז אפילו הבלבול התפוגג והאור דעך בעיניו. הוא החליק על חזית חולצתו שהיתה ללא רבב, בהה בה ומשך בה, כאילו לבגדיו המסודרים יש חשיבות עליונה באותו רגע. ואז קד פעם אחת בדממה; הסתובב; ויצא מהחדר.
ביטרבלו שנותרה לבדה עילעלה בניירות, חתמה על מסמכים, התעטשה מאבק — וניסתה, לשווא, לשכנע את עצמה שאין סיבה לבושה הקלה שהיא מרגישה. היא עשתה את זה בכוונה. היא ידעה היטב שהוא לא יוכל לשאת את השאלה שלה. למעשה, כמעט כל האנשים שעבדו במשרדים שלה, החל ביועציה ובשרים וכלה בפקידים ובאנשי המשמר האישי שלה — כל מי שהיו אנשיו של לק — נרתעו מכל תזכורת ישירה לתקופת משטרו של לק — נרתעו או התפרקו. זה הנשק שהשתמשה בו תמיד כשאחד מהם לחץ עליה יותר מדי, משום שלא היה בידיה שום נשק אחר שעבד. היתה לה הרגשה שלא יתקיים דיון נוסף על נישואים בזמן הקרוב.
יועציה ניחנו בדבקות במטרה שהותירה אותה לפעמים מאחור. לכן הפחידו אותה הדיבורים על נישואים: נראה שדברים שמתחילים כשיחה ביניהם ותו לא נוטים להפוך עד מהרה לעובדות בשטח בפתאומיות ובעוצמה, לפני שהספיקה להבין אותם או לגבש לעצמה דעה. כך היה במקרה של החוק שהעניק חנינה גורפת לכל הפשעים שבוצעו במהלך משטרו של לק. כך היה במקרה של כתבי־הזכויות, אשר איפשרו לעיירות להתנתק מהלורדים המושלים בהן ולמשול בעצמן. כך היה במקרה של ההצעה — הצעה בלבד! — לאטום את מגוריו הישנים של לק, להרוס את כלובי החיות שלו שבגן האחורי ולשרוף את חפציו.
לא שביטרבלו התנגדה בהכרח למשהו מפעולות אלו או התחרטה על תמיכתה בהן ברגע שהעניין התבסס דיו והיא הבינה מה אישרה. היא פשוט לא ידעה מה דעתה, היא נזקקה לזמן רב יותר משנזקקו הם, היא לא היתה מסוגלת לדהור תמיד קדימה כמותם, ותיסכל אותה כשהביטה לאחור והבינה שהניחה להם לדחוף אותה למשהו. "זה מכוּון, הליידי המלכה," הם אמרו לה, "פילוסופיה מכוּונת של חשיבה קדימה. את צודקת בכך שאת מעודדת זאת."
"אבל — "
"הליידי המלכה," אמר ת'יל בעדינות בשעתו, "אנחנו מנסים לחלץ את האנשים מתוך הכישוף שלק טווה סביבם ולסייע להם להתקדם הלאה, את מבינה? אחרת אנשים יתבוססו בסיפוריהם המצערים. האם דנת בכך עם דודך?"
כן, הם דנו בכך. לאחר מותו של לק חצה דודהּ של ביטרבלו חצי עולם למען אחייניתו. המלך רור תיכנן את החוקים החדשים של מונסי, עיצב את משרדיה ובתי הדין שלה, בחר אנשי מנהלה, ואז העביר את הממלכה לידיה של ביטרבלו בת העשר. הוא טיפל בשריפת גופתו של לק והתאבל על רצח אחותו שלו, אמה של ביטרבלו. רור הכניס סדר בכאוס של מונסי. "טפריו של לק עדיין נעוצים במחשבותיהם של אנשים רבים מדי," הוא אמר לה. "הכישרון שניחן בו הוא מחלה שאינה מרפה, סיוט שעלייך לסייע לאנשייך לשכוח."
אך כיצד ניתן לשכוח? האם תוכל לשכוח את אביה שלה? האם תוכל לשכוח שאביה רצח את אמה? האם תוכל לשכוח את אונס תודעתה שלה?
ביטרבלו הניחה את הקולמוס מידה וניגשה בזהירות אל חלון הפונה מזרחה. היא הניחה יד על מסגרת החלון לייצב את עצמה והשעינה את רקתה כנגד הזגוגית, עוצמת את עיניה עד שתחושת הנפילה תתפוגג. למרגלות המגדל שלה סימן נהר הגיא את הגבול הצפוני של העיר. ביטרבלו פקחה את עיניה ועקבה במבטה אחר הגדה הדרומית של הנהר בדרכה מזרחה, מעבר לשלושת הגשרים, מעבר למקום שבו שיערה שנמצאים רציף הכסף ורציף העץ, רציף הדגים ורציף הסוחרים. "מקשת אבטיחים," אמרה ונאנחה. כמובן, החושך כבר לא איפשר לראות דבר מסוג כזה.
במקום זה היה נהר הגיא, שגליו לוחכים את חומותיה הצפוניות של הטירה, איטי ורחב כמפרץ. הקרקע הבוצית שמעבר לנהר לא היתה מיושבת, ואיש לא עבר שם מלבד מי שהתגוררו בצפון הרחוק של מונסי. ובכל זאת, מסיבה שאין לרדת לחקרה, הקים אביה שלושה גשרים על הנהר, וכל אחד גבוה ומפואר מכפי שנדרש מגשר. לגשר המכונף, הקרוב מביניהם, היתה רצפת שיש לבן וכחול דמוית עננים. לגשר המפלצות, הגבוה מכולם, היה מעבר עילי שהיתמר עד הגבוהה בקשתותיו. גשר החורף היה עשוי כולו מראות; בשעות היום היה קשה במידה משונה להבחין בינו לבין השמים, ועם לילה נצץ כולו באור הכוכבים, המים, העיר. הגשרים היו כעת צורות סגולות וארגמניות בשקיעה, דמיוניות וכמעט דמויות־חיה. יצורים עצומים ודקים שהתמתחו צפונה מעל מים מבהיקים אל עבר אדמה חסרת תועלת.
תחושת הנפילה באה עליה שוב בגניבה. אביה נהג לספר על עיר מתנוצצת אחרת, שגם בה גשרים ונהר — נהר שוטף שמימיו מזנקים מראש צוק וצונחים מבעד לחלל האוויר אל הים, הרחק למטה. ביטרבלו צחקה בתענוג לסיפורים על נהר מעופף שכזה. היא היתה בת חמש או שש בשעתו. היא ישבה בחיקו.
לק, שעינה בעלי חיים. לק, שהעלים ילדות קטנות ומאות אנשים אחרים. לק, שהיה אחוז דיבוק לגבַּי וחצה את העולם כדי למצוא אותי.
למה אני דוחפת את עצמי אל החלונות האלה, כשאני יודעת שהראש שלי יסתחרר ולא אוכל להשקיף מהם באמת? מה אני מנסה לראות?
באותו לילה היא חזרה אל מבואת החדרים שלה, פנתה ימינה אל חדר ההסבה ומצאה את הֶלְדָה סורגת על הספה. הנערה המשרתת שועלה ניקתה את החלונות.
הלדה, שהיתה מנהלת משק הבית של ביטרבלו, המשרתת האישית שלה ורבת־המרגלים שלה, הכניסה יד לאחד מכיסיה ומסרה לביטרבלו שני מכתבים. "אלה בשבילך, יקירה. אצלצל שיביאו את ארוחת הערב," הוסיפה. היא קמה בכבדות, החליקה בידה על שערה הלבן ויצאה מהחדר.
"אה!" ביטרבלו הסמיקה משמחה. "שני מכתבים." היא פתחה את החותמים החלקים והציצה פנימה. שני המכתבים נכתבו בצופן בכתבי יד שזיהתה מיד: השרבוט המבולגן היה שייך לליידי קטסה ממידלאנז, הכתב החזק והמוקפד לנסיך פּוֹ מלינד, אחיו הצעיר של סקיי. שני האחים היו בניו הרווקים של רור, ויהיו בעלים מחרידים לביטרבלו. באמת מחרידים עד גיחוך.
היא מצאה פינה להצטנף בה על הספה והתחילה במכתבו של פו. פו התעוור שמונה שנים קודם לכן. הוא לא היה מסוגל לקרוא מילים על נייר: אף שהחלק בכישרון שלו, שאיפשר לו לחוש את העולם סביבו, פיצה מבחינות רבות על עיוורונו, הוא התקשה לפענח הבדלים על גבי משטחים שטוחים, ולא היתה לו תחושת צבע. הוא כתב באותיות גדולות בפיסת גרפיט חדה, משום שקל יותר לשלוט בגרפיט מאשר בדיו, והשתמש בסרגל להנחותו בעת הכתיבה, משום שלא ראה את אשר הוא כותב. הוא נעזר בערכה קטנה של אותיות מעץ כדגם שסייע לו לזכור את הצופן שלו.
במכתבו הוא סיפר לה שהוא נמצא בממלכת נאנדֶר הצפונית כדי לחולל שם צרות. ביטרבלו עברה למכתב השני וקראה שקטסה, שאין שני לה כלוחמת, ושהכישרון שניחנה בו כלל כישורי הישרדות, מחלקת את זמנה בין ממלכות אֶסטיל, סאנדֶר וּוֶסטֶר, וגם היא מחוללת שם צרות. זה מה שעשו בחייהם, שני המחוננים הללו וחבורה קטנה של חבריהם: הם חוללו צרות בקנה מידה רחב — שוחד, כפייה, חבלה, מרד מאורגן — כדי לנטרל את מעשיהם הקשים ביותר של המלכים המושחתים בעולם. "המלך דראוֹדֶן מנאנדר כולא את אציליו אקראית ומוציא אותם להורג, כי הוא יודע שאחדים בלתי נאמנים אך אינו בטוח מי מהם," כתב פו. "אנחנו מתכננים לחלץ אותם מהכלא. גידוֹן ואני מלמדים אנשים להילחם. עומד לפרוץ שם מרד, בת דודתי."
שני המכתבים הסתיימו באופן דומה. פו וקטסה לא נפגשו זה חודשים, ואיש מהם לא פגש את ביטרבלו כבר יותר משנה. שניהם הבטיחו לבוא לבקר אותה ברגע שעבודתם תאפשר זאת, ולהישאר כמה שיוכלו.
מרוב שמחה ביטרבלו התכרבלה לכדור על הספה וחיבקה כרית במשך דקה שלמה.
בקצה החדר הצליחה שועלה לטפס לראש החלונות הגבוהים בהשענת כפות ידיים ורגליים כנגד מסגרות החלונות. היא שיפשפה את בבואתה שלה במרץ, ממרקת את החלון עד שהבהיק. שועלה הלבושה חצאית מִכנס כחולה התמזגה בסביבתה, משום שחדר ההסבה של ביטרבלו היה כחול כולו — מהשטיח לקירות הצבועים כחול־וזהב, לתקרה שצבעה כחול לילה עם הדפס כוכבי זהב וארגמן. הכתר המלכותי נח תמיד על כרית קטיפה כחולה בחדר הזה, מלבד כשביטרבלו חבשה אותו. שטיח קיר ועליו סוס פלאי כחול כשמים עם עיניים ירוקות ציין את הדלת הסודית ששימשה פעם כמעבר אל חדריו של לק שלמטה, לפני שאנשים נכנסו ואטמו את גרם המדרגות.
שועלה היתה מחוננת, עם עין אחת אפורה בהירה ואחת אפורה כהה, והיתה יפה להפליא, כמעט זוהרת, עם שיער אדמוני ותווי פנים חזקים. הכישרון שניחנה בו היה מוזר: היעדר פחד. אך היעדר הפחד שלה לא לוּוה בפזיזות; היא רק חסרה את התחושה הלא נעימה של הפחד; למעשה, לדעתה של ביטרבלו, שועלה ניחנה ביכולת מתמטית כמעט לחשב השלכות פיזיות. שועלה ידעה יותר מכל אדם אחר מה סביר שיקרה אם תחליק ותיפול מהחלון. הידע הזה הוא שגרם לה להיזהר, במקום תחושת הפחד.
לטעמה של ביטרבלו, כישרון כזה היה מבוזבז על תפקיד משרתת בארמון, אבל במונסי שאחרי לק מחוננים לא היו עוד רכוש מלכים; הם היו חופשיים לעבוד היכן שירצו. ונראה ששועלה אוהבת לבצע מלאכות שונות באגף הצפוני העליון של הטירה — אף שהלדה העלתה מדי פעם את הרעיון שינסו אותה כמרגלת מתישהו.
"האם את מתגוררת בטירה, שועלה?" שאלה ביטרבלו.
"לא, הליידי המלכה," ענתה שועלה ממרום עיסוקה. "אני גרה במזרח העיר."
"את עובדת בשעות משונות, מה?"
"זה מתאים לי, הליידי המלכה," השיבה שועלה. "לפעמים אני עובדת כל הלילה."
"איך את נכנסת לטירה ויוצאת ממנה בשעות משונות כאלה? משמר הסף עשה לך בעיות אי־פעם?"
"לצאת אף פעם אין בעיה; הם ייתנו לכל אחד לצאת, הליידי המלכה. אבל כדי להיכנס בשער הטירה בלילה, אני מראה צמיד שנתנה לי הלדה, וכדי לעבור את משמר הסף של לינד בכניסה לחדרים שלך, אני מראה את הצמיד שוב ואומרת את הסיסמה."
"הסיסמה?"
"היא משתנה כל יום, הליידי המלכה."
"ומאין את יודעת את הסיסמה בעצמך?"
"הלדה מחביאה אותה בשבילנו במקום כלשהו, מקום שונה כל יום בשבוע, הליידי המלכה."
"אה, כן? מה הסיסמה היום?"
"'פנקייק שוקולד', הליידי המלכה," אמרה שועלה.
ביטרבלו שכבה זמן־מה על גבה על הספה והירהרה בכל זה. בכל ארוחת בוקר הלדה ביקשה מביטרבלו לבחור מילה או ביטוי שישמשו מפתח לכל פתק מוצפן שיעבירו זו לזו במהלך אותו יום. אתמול בבוקר ביטרבלו בחרה "פנקייק שוקולד". "מה היתה הסיסמה אתמול, שועלה?"
"'קרמל מלוח'," אמרה שועלה.
המפתח שביטרבלו בחרה שלשום. "סיסמאות טעימות," אמרה ביטרבלו באגביות בעוד רעיון מתגבש במחשבתה.
"כן, הסיסמאות של הלדה תמיד מעוררות בי תיאבון," אמרה שועלה.
גלימת ברדס השתלשלה ברפיון על קצה הספה של ביטרבלו, גלימה כחולה כהה כמו הספה עצמה. הגלימה של שועלה, בוודאי; ביטרבלו ראתה אותה לובשת גלימות פשוטות כאלה בעבר. היא היתה פשוטה בהרבה מכל גלימה של ביטרבלו עצמה.
"באיזו תדירות מתחלף לדעתך משמר הסף של לינד?" שאלה ביטרבלו את שועלה.
"כל שעה בדיוק, הליידי המלכה," השיבה שועלה.
"כל שעה! זה תכוף מאוד."
"כן, הליידי המלכה," השיבה שועלה בנועם. "כנראה אין הרבה רצף במה שמישהו מהם רואה."
שועלה חזרה אל הרצפה היציבה ורכנה מעל דלי של מי סבון בגבה אל המלכה.
ביטרבלו לקחה את הגלימה, תחבה אותה תחת זרועה וחמקה מהחדר.
יצא לביטרבלו לראות מרגלים נכנסים לחדריה עם לילה, מכוסים גלימה וברדס, שפופים, אלמוניים עד שהסירו את הכיסוי. משמר הסף של לינד, מתנה מהמלך רור, שמר על הכניסה הראשית לטירה ועל הכניסה למגוריה של ביטרבלו, ועשה זאת בדיסקרטיות. הם לא היו כפופים לאיש מלבד לביטרבלו ולהלדה, אפילו לא למשמר מונסי ששימש כצבא וכמשטרה הרשמיים של הממלכה. הדבר איפשר למרגליה האישיים של ביטרבלו לבוא וללכת בלי שאיש במִנהל שלה יבחין בהם. זה היה הסדר קטן ומשונה שרור קבע כדי להגן על פרטיותה של ביטרבלו. לרור עצמו היה הסדר דומה בלינד.
הצמיד שהלדה נתנה למרגלים שלה לא היווה בעיה: זה היה פתיל עור פשוט ועליו תלוי העתק של טבעת שהיתה שייכת לאשן. עיצוב הטבעת היה אופייני ללינד: טבעת זהב משובצת אבנים זעירות, נוצצות, שצבען אפור כהה. כל טבעת שענד בן לינד ייצגה בן משפחה מסוים, וזאת הטבעת שייצגה עבור אשן את ביטרבלו. ברשותה של ביטרבלו היתה הטבעת המקורית. היא שמרה אותה בארגז העץ של אמה שבחדר השינה שלה עם כל הטבעות האחרות של אשן.
היה משהו מרגש בקשירת הטבעת הזאת למפרק ידה. אמה הראתה לה אותה פעמים רבות, הסבירה שבחרה אבנים התואמות את צבע עיניה של ביטרבלו. ביטרבלו חבקה את מפרק ידה אל גופה וניסתה להחליט מה היתה אמה חושבת על מה שהיא עומדת לעשות.
אמא ואני חמקנו גם אנחנו מהטירה פעם אחת. אם כי לא בדרך זאת; אלא דרך החלונות. ומסיבה טובה. היא ניסתה להציל אותי ממנו.
היא באמת הצילה אותי. היא שלחה אותי לפניה ונשארה מאחור למות.
אמא, אני לא בטוחה למה אני עושה את מה שאני עומדת לעשות. משהו חסר לי, את יודעת? אני מוקפת ערימות של מסמכים על השולחן שלי במגדל שלי יום אחרי יום. לא יכול להיות שזה כל מה שיש בחיים. את מבינה, נכון?
לחמוק החוצה היה סוג של הונאה. וכך גם להתחפש. קצת אחרי חצות, במכנסיים כהים ובגלימת הברדס של שועלה, חמקה המלכה מחדריה ויצאה אל עולם של סיפורים ושל שקרים.