התאונה שאולי היתה

 

בכל אשמה גרוטי. גרוטי הוא הכינוי שנתנה חברתי חגית הירשביין למכונית האלפא רומיאו ג'וליה מודל 70 שלי. ולא מתוך חיבה הדביקה לה את הכינוי הזה, אלא מתוך בוז ושנאה. ה''גרוטי'' הזאת, מלשון גרוטאה, כמו קוץ היתה בעיניה. גם לי קשרה כתרים לא מחמיאים בשל חיבתי אליה. רק אהבל שכמוני יכול לדעתה להיות קשור לגרוטאה שגורמת לו להוצאות כבדות ומפחי נפש בלתי פוסקים. שכל ישר היה מורה להשליכה למגרש הגרוטאות.

הפעם חביבתי באמת הגדישה את הסאה. דווקא ביום ההולדת של חגית, אחרי שנשבעתי לבוא ולהצטרף לארוחה החגיגית שהכינה לשנינו בחדר האוכל של דירתנו המשותפת, שאותה שכרנו כסטודנטים של שנה א' בפסיכולוגיה, נזכרה שהגיעה השעה להשתעל ולפרכס כמו זקנה בלה. ולא רק זאת, היא נחנקה לי בפאתי עיירה שכוחת אל, שהסיכוי למצוא בה מוסך שיודע למצוא תרופה למכונית כה רגישה ועדינה כמוה, שואף לאפס.

זאת לא הפעם הראשונה שהיא מסדרת לי תרגיל כזה. למען האמת, זה ממש פגם גנטי שלה. טיפת לכלוך הכי קטנה בדלק גורמת לה להשתעל ולהשתנק. אבל חוץ מזה, היא בון בון. כמה נעים לנהוג בה... כל כך עדינה ורכה, ואיך היא יודעת להתמסר לכל תנועה הכי קלה של ההגה ולכל לחיצה על דוושות הבלמים או הגז. וכשהיא מרחפת על פני הכביש וחותכת את האוויר... עונג צרוף. ובכלל כמה חמודה היא נראית מבחוץ ומבפנים: המושבים רכים ונעימים, ההגה, לוח המחוונים וידית ההילוכים, כולם עשויים בסטייל, ומעניקים מעין חמימות ביתית שמלטפת את העצבים. כשהייתי נוסע בלילות במקומות שוממים, והרדיו היה מנגן בשקט מנגינה שאני אוהב, הרגשתי נרוונה... בדרך כלל היא בסדר. יודעת שיש מצבים שאסור לה להתחכם. אבל עכשיו, אם זה ישגע את חגית, מה טוב. יחס גורר יחס, לא ככה? אז איך אפשר שלא לאהוב אותה? איך אפשר בכלל לכעוס עליה.

אבל בינתיים צריך להתקשר ולהודיע שבגלל מה שקרה, לא אצליח לבוא בזמן, ואפילו אינני יודע אם אצא מפה בכלל. למזלי היה ברשותי הטלפון הנייד. נתקעתי עם גרוטי, צחקקתי לתוך השפופרת. מה?! מה נתקעת? איפה נתקעת? מה קרה? הצרה הרגילה שלה, היא השתעלה ונחנקה, עניתי בעודי מנסה לאלתר הלצה שתנטרל את רוגזה. נחנקה?! דווקא היום בדיוק?! שתחנקו שניכם!!. צרחה חגית וטרקה את השפופרת בחמת זעם. אך במה שקול רוגזה הצודק כנגד מצבי העגום. תקוע ביום ששי, יום שרבי בשלהי חודש מאי, כחודש לפני תחילת הבחינות. וכמה שונה היום הזה מהיום הקודם, שבו ערכתי ביקור אצל חברי הטוב צחי, שאותו הכרתי עוד מבית הספר ומשרותי הצבאי בגולני. צחי החליט להשאר בצבא ואתמול חגגתי אתו את מסיבת סיום קורס הקצינים שלו בבית דודו, בעיירה מצפה רמון ששוכנת ליד בה''ד 1. היה זה ערב שכולו הנאה, לא רק בגלל החברות ארוכת השנים בינינו, אלא גם הרבה בזכות הדוד ובני משפחתו. אנשים פשוטים, חמים וטובי לב. הם לא הסכימו בשום אופן שאסע לדירתי בת''א בשעה כל כך מאוחרת בלילה, והציעו לי את מיטת השינה שלהם. כמו בן משפחה הרגשתי בביתם.

גרוטי שבקה חיים במרחק של כמה עשרות מטרים מפאתי העיירה שאת שמה אני לא מזכיר, כדי לא לבייש את תושביה. כשיצאתי מהמכונית הרגשתי מיד את השמש הקופחת על ראשי. למזלי, לא הרחק מבתיה הראשונים של העיירה, ראיתי בית קפה קטן. מבנה רעוע שהטיח שעל קירותיו התקלף מזמן. בעל בית הקפה היה אדם גוץ ושמן, מקריח ובעל שפם עבות ושחור ואף נפוח. מיד כשראה אותי, חשף את שיניו הגדולות והלבנות וחייך חיוך מתוק כמו דבש. כן אדוני, איך אפשר לעזור, שאל בקולו הרם. קודם כל לשתות. אני מת מצמא, עניתי בשעה שעיני סרקו את החדר הריק. לשתות? מה לשתות? קולה, אבל קרה, השבתי לו כלאחר יד, מבלי להביט לעברו. ולאכול? קוצר רוח נשמע בקולו. ומה יש כאן לאכול? שאלתי. בתור מנה ראשונה יש סלטים על הכף כיפק, ירקות, חצילים, חומוס וטחינה, משו על הכיף כיפק. טורקי, יווני, חבל לך על הזמן, שקשוקה... טוב, תן לי חומוס עם טחינה, הפסקתי את שטף דיבורו. ומה עם מנה עיקרית? שאל כשהוא סוקר אותי בעניין. נראה, עניתי בהיסוס. תגיד... מה יש לך? מה אתה דואג? התרעם הגוץ, האוכל שלי טרי אלף אחוז, תהיה רגוע. זה לא בגלל האוכל, עניתי לו. המכונית שלי נתקעה. תגיד, יש פה איזשהו מוסך שיודע לתקן סתימת דלק? מוסך? צחק האיש. מה קרה לך? פה יכול להיות משהו בכלל? אבל שמע, בכל זאת יש לך קצת מזל. יש פה בחור אחד שיודע לתקן הכל. אין דבר שתביא לו והוא לא יתקן לך. ואם אתה רוצה, אני מתקשר אליו. אבל איפה המכונית שלך? התבוננתי היטב בפניו השוחקות. שניו הלבנות והמבריקות שנחשפו, בלטו ביופין. יצאתי אתו החוצה והצבעתי על המכונית. לתדהמתי, היא כבר היתה מוקפת מכל עבר בילדים ונערים שהחלו לטפס עליה ולבדוק כמה חזקים האביזרים שמחוברים אליה. איך זה, מאיפה הם הגיעו? צעקתי. כדאי לך מאוד אדוני שאני ישלח לשם את העוזר שלי שינפנף אותם וישמור עליה בינתיים. אחרת הם מפוררים לך אותה, אמר לי בנימה פסקנית. פחד תקף אותי. כן, כן, מהר. הם שוברים לי אותה! צעקתי. פניו הרצינו. קמטים של זעף היו על מצחו. אבל זה יעלה לך עשרים שקל לכל חצי שעה שהוא שומר. אז מה החלטת? כן, תקרא לו כבר! צעקתי. אבל מהר!

אחמד! יא אחמד! תע'ל הון! צרח הגוץ. מתוך הדלת הפנימית של החדר, הופיע מיד נער חסון וכהה כבן שש עשרה או שבע עשרה. הגוץ הצביע לעבר המכונית. אחמד רץ לאחורי בית הקפה ויצא משם רכוב על אופניים. בוא, תכנס בפנים, ציווה עלי השמן. חם בחוץ. תשתה, תאכל נשמה, אל תדאג. אתה יכול לסמוך על דויד. ואתה אחי, איך קוראים לך? שי, הפטרתי. התאבון היה ממני והלאה, גם לאחר שסלטי החומוס והטחינה, הפיתות, החמוצים ובקבוק הקולה הקר פוזרו במהירות על השולחן. כשנשאתי את עיני אל הפרצוף המשופם, ראיתי אותו מרים את השפופרת. איזה מכונית יש לך? צעק אלי. אלפא רומאו שנת 70, ג'וליה, השבתי לו. ומה הבעיה שלה? למה נתקעה לך? המשיך לצווח. היא נחנקה. אני חושב בגלל סתימת דלק, עניתי. הגוץ שתק והנהן בראשו. אחרי דקה ארוכה הניח את השפופרת ואמר שהבחור יתקן לי את האוטו. אבל לא עכשיו. הוא באמצע עבודה אחרת. בעוד חצי שעה, שעה, משהו כזה. תאכל, תאכל, האיץ בי. זה לא בריא לדאוג הרבה אחי. נו, נשמה. עוד לא אמרת לי מה לתת לך בתור מנה עיקרית?

האמת היא, עד כמה שזה נשמע מצחיק, שהגוץ הרגיע אותי במקצת. טוב, תן לי סטיק, אבל שיהיה מדיום, אמרתי לו. היום הוא יעשה עלי את היומית שלו, הרהרתי במעין תחושה מהולה בעצב. בטח האוכל שלו מקולקל. מי יודע כמה זמן הוא מונח אצלו. הרי חוץ ממני והזבובים אין פה אף אחד. העיקר שהמונה שלו כבר דופק עשרים ש''ח כל חצי שעה, ורק אלוהים יודע אם ומתי אני יוצא מפה. אבל מה לעשות? לפחות הוא מנסה לעזור, השמן הזה. איך הוא מסתכל עלי... משונה, הוא קצת דומה לאבא שלי כשהיה מביט על אמי בזמן שהיתה מתקיפה אותו בציניותה המתוחכמת. היא היתה עושה את זה מדי פעם, עוד מימי ילדותי, ואני בקושי יכולתי להתאפק מלצחוק בנוכחותו. מה עבר לו אז בראש שלו? למה הוא לטש בה עיניים כמו איזה פלגמט. הלא הוא לא היה עיוור וטיפש. אולי אני הייתי כזה. אומנם גם אותה לא אהבתי במיוחד, אבל לא כעסתי עליה כמו שכעסתי עליו. גם שום רגש של חמלה לא היה לי כלפיו, וזאת בגלל הנתק שהיה בינינו. בגלל שכל מה שעניין אותו, היה בית המסחר שלו למוצרי חשמל בחולון. וכשהגיע סוף סוף הביתה, אכל, התעסק בחשבונותיו והלך לישון. היא לפחות היתה שואלת, מתעניינת. אבל ידעתי בחוש שההתעניינות שלה איננה אמיתית. אותה עניינו דברים אחרים: שירה, ספרות ובמיוחד סופרים ואנשי תרבות. כשהתבגרתי יותר, שאלתי את עצמי אם הכעס והציניות שהפגינה כלפיו, הם רק בגלל החיים חסרי העניין במחיצתו, או אולי גם בגלל שהכניס אותה להריון שבעקבותיו ילדה את ילדה היחידי, אותי.

הכל בסדר? עוד משהו? הרעים הגוץ וחייך כשראה איך הקצתי בבהלה משרעפי. משו לקינוח? יש לי מופלטה סבבה, חבל לך על הזמן. לא, לא צריך, שבעתי, תודה, צחקקתי. אני רואה שטרפת את הכל. היה טוב הסטיק, מה? אצל דויד האוכל דה לוקס. תשאל כל אחד. עוד משו לשתות? בירה אחלה קרה אולי? בחום הזה זה טוב בירה. זה בריאות. שמע לי, צריך. לא, לא תודה. בקבוק קולה מספיק לי בינתיים. השבתי לו. אולי אחר כך.

ואז הוא הופיע, בדיוק ברגע המתאים. ירד מן הקטנוע שלו ונכנס לבית הקפה. זה שלך הג'וליה? שאל בקול דק וצווחני. נדהמתי. זה הבחור? הלא זה ילד. ואיזה קוסוקר... לאן הוא מסתכל? עין אחת לכאן ועין אחת לשם. איך הוא רואה בכלל עם העיניים המתרוצצות שלו... וכמה שהוא רזה... שחיף... איך? מה? אחד כזה יכול לתקן לי את האוטו? יש לו כוח בכלל לסובב בורג?

אני צריך אותך שתנסה להתניע. אז תעלה על הווספה שלי, השמיע השחיף. ההלם שהשרתה עלי חזות פניו, הרוח החמה שנשבה ומראה גבו הצר והכחוש, אף העצימו את ההרגשה המוזרה שחשתי. הרגשה של ריחוף, של נתק רגעי מן המציאות. אך בד בבד עם אותה תחושה משונה, לא משו מנגד עיני קווי פניו הכחושים המאורכים והצרים, המיוסרים משהו: האף הדקיק והסנטר החד, הפה הקטן והשפתיים הבשרניות, והעיניים שמתרוצצות לכל הצדדים כמו עכברים מסוממים... איזה כעור, אלוהים. כעור מרתק ממש.

אחמד קיבל את פנינו בחיוך רחב. אהלן ציון, כיף חאלק, קרא בקול לעבר השחיף שירד מן הווספה. ציון ענה לו בנענוע ראש בלבד, וכל מה שהשמיע לי בקולו היה, תשחרר את מכסה המנוע ותתחיל להתניע. נכנסתי למכונית. מכל הילדים, נשארו רק ארבעה שעמדו בצד, במרחק של שניים שלושה מטרים מהמכונית ולטשו לעברנו את עיניהם הגדולות והשחורות. אחמד לא הרשה להם להתקרב יותר. סובבתי את המפתח והתנעתי.

תפסיק רגע, אבל אל תצא מהאוטו עד שאני יגיד. חום אימים היה בפנים, ובנוסף, התפשטה בקרבי איזו הרגשה איומה ומבחילה שתהיתי על פשרה: האם זה בגלל התיסכול והיאוש, או שזאת תגובה לאוכל המחורבן שאכלתי, או כל הדברים ביחד.

תתניע שוב, צעק. די! די! אתה יכול לצאת מהאוטו, מצאתי מה הבעיה. נו, אז מה הבעיה? שאלתי. הקרבורטור סתום וגם הפילטר אוויר. גם את משאבת הדלק תצטרך להחליף. זה לא דחוף לעכשיו וגם אין לי חדשה כרגע. גם הגומיות של הציריות שלך על הפנים. בקיצור, היא לא קיבלה טיפול טוב, אמר ביבושת. נעצתי בו מבט משתומם. קרבורטור? הלא לא מזמן ניקו לי אותו. אתה בטוח? כן, פתחתי אותו והסתכלתי עליו. אני יוציא לך אותו עכשיו ותראה בעיניים שלך, אם אתה לא מאמין לי, אמר בתקיפות. הנערים התקרבו אט אט למכונית. ראשיהם הסקרניים כבר הציצו לתוך תא המנוע. אך אחמד הרחיק אותם בצעקות ובדחיפות. כל המהומה הזאת לא השפיעה בכלל על עבודתו של ציון שגופו התפתל כמו צלופח בתוך קרבי המכונית המפויחים והמשומנים, עד שהוציא מתוכם את החלק, כמו שמנתח מוציא מגוף החולה הפתוח איבר פגום, נוטף דם כהה.

הנה, תסתכל בעצמך. אתה לא רואה כמה שזה מטונף? מטונף כמו התחת שלהם. איפה ניקו? בחייך, איפה שהיו צריכים לנקות, הם לא ניקו. ואני לא מדבר סתם. אמר בתרעומת. התבוננתי במקום שעליו הוא הצביע. למען האמת, את החלק הזה ראיתי פתוח רק עכשיו, בפעם הראשונה. הנהנתי בראשי. הוא הניח את הקרוברטור ומסנן האוויר בתוך תא המטען של הווספה שלו, אמר לי לנעול את המכונית ולשבת מאחוריו. אחרי שהוריד אותי שוב ליד בית הקפה, הבטיח לחזור בעוד שעה לכל המאוחר. מותש ומיוזע מהחום, צנחתי לתוך מושבי בבית הקפה הריק. משב רוח קלוש הגיע ממאוורר התיקרה העייף.. דויד עמד מולי, סימן שאלה ניבט מחיוכו ומזווית עיניו. הוא הוציא את הקרבורטור ואמר שהוא סתום, הודעתי לו. נו טוב, אחלה. אז למה אתה נראה כזה שפוך. תשמח שזאת כל הבעיה שלך, צחק השמן. חייכתי חיוך רפה. אני עייף. החום הזה... אז אולי סוף סוף תשמע בקולי ותשתה בירה קרה? אמרתי לך קודם, יש לי בירה על הכף כיפק, אמסטל אוריגינל. ומבלי לחכות לתשובתי הלך למקרר והוציא ממנו בקבוק בירה גדול, חצי ליטר. טיפות מים זעירות התעבו מיד על פניו. לא עמדתי בפיתוי, לא רק בגלל החום. אלא בעיקר בגלל המועקה שחשתי בבטני, קיוויתי שהמשקה הצונן ירגיע אותה.

לאחר שתי לגימות, השתפר מצב רוחי. דויד חייך, עיניו נצצו. נו, אמרתי לך, צהל בנימה של שביעות עצמית גלויה. יש לך מזל שהגעת אלי. גם קיבלת ארוחה אחלה וגם סידרתי לך בעל מקצוע סופר. נכון או לא נכון?

טוב אני מקווה שאתה צודק, זרקתי לעברו מבט בוחן. ההנאה שהיתה שפוכה על פניו נראתה לי אותנטית לגמרי, ויחד עם זאת מוזרה על רקע עליבותם של המקום והסביבה. ממה הוא מתקיים? תהיתי שוב ושוב. והוא כלום, לא נראה מודאג בכלל. להיפך, שמחה קפצה עליו פתאום. בחיי, איך אנשים יכולים להיות שמחים במקום כזה? פלא, ממש פלא.

לא יכולתי שלא לחשוב שוב על אבי. הפעם, בניגוד גמור לגוץ שעמד מולי, תמיד ראיתי בעיניו דאגה ומצוקה. אבל לא רק אצלו, גם אצל מרבית האנשים שהכרתי בחיי האזרחיים, היתה השימחה מצויה בצורתה האמיתית לעתים רחוקות וגם אז רק לרגע קל, עד שטרדות חדשות גרשו אותה בזעף. עיני סקרו עתה בניחותא את בית הקפה ה''מפואר''. היה זה חדר בעל מבנה ריבועי, שכחמישה מטרים אורכו, וכך גם רוחבו. צמוד לאורך כל הקיר שמול הכניסה, היתה במה שעליה עמד השמן כשראיתי אותו לראשונה. מאחוריה, מזנון ארוך, מקורר, סגור בזכוכית שקופה, שבעדה ניתן היה להבחין בסלטים ובשאר המאכלים. בחלק הנותר של החדר, היו שתי שורות, כל אחת בת ארבעה שולחנות מתכת מצופות בפורמיקה סדוקה. ארבעת הכסאות מסביב לכל שולחן היו מן הסוג הזול, המתקפל, בעל שלד אלומיניום ומושב פלסטיק. הם היו צמודים לשולחנות, וככל הנראה לא הוזזו מהמצב הזה זמן רב. הקירות היו מטונפים. בכמה מקומות התקלף הטיח. קורי העכבישים כיסו את כל פינות התיקרה. בקצה הימני של הקיר, מאחורי הבמה, היה פתח שהוביל למטבחון. משם אחמד יצא מקודם, כשנקרא על ידי אדונו.

איך הביזנס? שילחתי לעברו שאלה. אך יותר משעניינה אותי תשובתו, רציתי לראות כיצד היא תשפיע על מצב רוחו. איך הביזנס? השיב בגיחוך אירוני, מה, אתה לא רואה? החיים פה חרא. על הפנים. בערב באים לכאן איזה ארבעה חמישה מסכנים. ואם יש משהו מיוחד, אולי עשרה. שותים, אוכלים משהו. לפעמים באים גם בטעות אנשים מבחוץ, כמוך. עליהם אפשר קצת להרוויח כמה שקלים, כחחחחח, ציחקק בלחש. ומהמקומיים, נשאר לך משהו? שאלתי כשאני מגחך יחד אתו. הוא הניף את ידו הימנית הצידה בביטול והפטיר, אין, אין לאנשים פה גרוש על התחת. אתה יודע כמה חייבים לי? יש כאן הרבה כאלה שעובדים במועצה ולא ראו כבר שנה משכורת. אז מה אני כבר יכול להגיד להם? כשיקבלו, אולי יזרקו לי כמה שקלים. והם, הם פשוט רעבים ללחם. אתה יודע מה זה? פשוט אין לחם. כן, נזכרתי ששמעתי על זה ברדיו וגם ראיתי כמה תמונות קשות בטלוויזיה של אנשים מיואשים שמבקשים עזרה ואין, אמרתי לו. הממשלה טוענת שנתנה את כל הכסף לרשויות המקומיות, אבל הבנקים לקחו אותו כדי לכסות את החובות העצומים, וכל זה לפי החוק וההסכמים. אבל מי דואג לחוק הלנת השכר שמפרים אותו בלי חשבון? שאל הגוץ בכעס. אף אחד לא. מה הם בסך הכל בשבילם המסכנים האלה. סתם זבל מסריח. את מי הם מעניינים? כס אמו. מה אתה חושב, שיש אחד בין כל האלפים של הפקידים השמנים ששורצים שם במשרדים בלי לעשות כלום, ששם עליהם קצוץ?

הוא נראה לי ילד, הסופר סטאר שלך, נו, ציון. כזה שצריך עוד ללכת לבית ספר, שיניתי את נושא השיחה. יש לך בכלל מושג בן כמה הוא? ילד אתה אומר? ענה הגוץ בשאלה, בלי להתפלא על דברי. הוא כבר עוד מעט בן שמונה עשרה. נכון שנראה כמו בן שלוש עשרה ארבע עשרה, משו כזה... מסכן, חראם עליו. יכול היה להגיע רחוק. יש לו ראש פנטסטי. איזה תפיסה. תשמע, אף אחד לא לימד אותו. את הכל למד לבד. גאון, אני אומר לך. אשכרה גאון! אם לא היה נולד במקום המחורבן הזה למשפחה המטורללת שלו... אם היה למשל נולד במרכז הארץ לאיזה משפחה מכובדת יעני... מה אני יגיד לך, היה מגיע רחוק רחוק... פרופסור על בטוח. אולי אפילו גם ראש ממשלה.

את דבריו נשא הגוץ במין פאתוס שהיה מלווה בזעם והתמרמרות. והמון שאלות צצו בראשי בעקבותם. מה הוא למד לבד, ואיך. למה אמר משפחה מטורללת. מדוע הוא כל כך קטן ומצ'וקמק? ועכשיו, מה הוא עושה עכשיו, מה הוא מתקן, ממה הוא חי? את כל השאלות האלה שאלתי אותו. המטרתי את כולן במהירות. הן חוללו תמורה עצומה בחזות פניו. ארשת הפאתוס התחלפה בהססנות וחשש בולטים שהעצימו את תמיהותי. כל מה שהצלחתי לדלות ממנו, היה שמאיר, אביו של ציון, שעבד באחד המפעלים בסביבה, הפך למובטל לאחר שהמפעל שבו עבד נסגר. ומאז הוא לא הצליח למצוא עבודה. הבושה והיאוש הפכו אותו לנרגן ואלים. והשיכרות היתה עבורו המפלט היחיד מן הכאב, מן הקללות של אשתו ומן הניכור של הסביבה. אך מצד שני, היא גם היתה הסיבה לאובדן השליטה שלו, כשהפך להיות מרוגז ואלים. למזלה של אשתו, התגורר בביתם אחיה הרווק, כדי שיגן עליה במשך כל תקופת הריונה. פעם, כשהיכה אותה בעלה באחד מרגעי הטרוף, נזעק אחיה לשמע צעקותיה. קרב אימים התחולל ביניהם. כיסאות וכלים ששימשו ככלי נשק, נשברו. הזעם והטרוף גברו. קרוב לוודאי שזה היה מסתיים ברצח. מאיר התמוטט פתאום וחירחר. הבהילו אמבולנס ולקחו אותו מיד לבית חולים. התברר שסבל מדימום פנימי והיה על סף המוות. אומנם הצילו את חייו, אבל הוא יצא משם חלש בגופו ומיואש. קילל את הרופאים ואת כל העולם בגלל שלא הניחו לו למות ובגלל שהכריחו אותו להמשיך ולסבול סתם, בלי שום טעם. הוא באמת לא רצה יותר לחיות. כולם ידעו את זה, אבל לאף אחד לא היה איכפת. אשתו והאח שלה לא רק שלא ניסו להציל אותו, הם גם הגבירו את הצעקות והקללות ועודדו אותו לשתות עד לאיבוד ההכרה. כשגמר לשתות כוס יין, מיהרו למלא אותה מחדש. עד כדי כך עצומה היתה שנאתם. המוות שלו הגיע לפני שזכה לראות את הבן שלו נולד. חודשיים אחרי שמת בעלה, היא ילדה את ציון והזניחה אותו. אומרים שהיא אפילו נגעלה ממנו, בגלל בעלה השיכור. כששמעתי את הדברים האלה צחקתי צחוק מריר, חרישי, פנימי. כמה גוונים יש לכל דבר, הרהרתי, ומהו הגבול להגדרה של צבע צהוב למשל. והאם בשל כך אני לומד פסיכולוגיה, כדי לברר לעצמי סוגיות כאלה? אך כל זה נמשך כהרף עין. מראה עיניו המתרוצצות של הקוסוקר, ריצדו לנגד עיני והחזירוני למציאות של אותו רגע.

בהמשך לשאלותי, סיפר לי דויד, שציון, עוד בהיותו ילד, גילה התענינות יוצאת דופן במכשירים ובמכונות. הם היו כל העולם שלו. צמוד ליד ביתם ששוכן בקצה העיירה, ישנו מגרש גדול שנרכש על ידי סבו. כשציון נולד, היה המגרש ריק. אך כשהיה בן שמונה או תשע, כבר היתה שם מכונת כביסה ישנה של אמו ששבקה חיים ואחר כך מדיח הכלים הקטן שלה שהלך לעולמו. אלה היו צעצועי המשחק שלו. כבר אז התעוררה בו תאווה שלא ידעה שובע, לתקן אותם בעצמו ולראות אותם שוב פועלים. איש לא ידע איך עשה זאת, מנין השיג את החלקים שהיו זקוקים להחלפה או האם תיקן את הפגומים. אבל האמת היתה, שזה לא שינה לאף אחד. השמועה שהבן של האלמנה תיקן את מכונת הכביסה והמדיח הישנים שלה, עברה מן האם לחברותיה בתחילה כזרזיף דק. עד שיום אחד הגיעה אליה אחת מהן, בשם פלורה, רוגזת וניסערת, וסיפרה לה שמכונת הכביסה שקנתה רק לפני שנתיים התקלקלה, ולחברה שנותנת שרות יש עוד את החוצפה לדרוש מאתיים ש''ח רק עבור הביקור. ומה עם החלקים? התרעמה פלורה. הבן שלי יתקן לך את המכונה, הרגיעה אותה מזל, אמו של ציון. אם הוא לא יצליח, אל תשלמי לי כלום, ואם כן, תתני לי סכום סמלי של חמישים שקל ועוד כסף עבור חלקים שיצטרך להחליף. היתה זאת אחת ההברקות המוצלחות של האמא. כי אחרי שציון תיקן את המכונה של פלורה, התפשטה השמועה בעיירה כמו אש בשדה קוצים. הילד הפסיק ללמוד, כי המכשירים לתיקון זרמו למגרש בקילוחים הולכים וגדלים. ומה שהתחיל כמשחק, הפך עם הזמן להיות עסק מאוד רציני.

מה זאת אומרת רציני? שאלתי. למה אתה מתכוון? למה אני מתכוון? השיב הגוץ נמרצות, אני מתכוון שזה העסק הכי רציני כאן. כבר היום הילד הזה, כמו שקראת לו קודם, מחזיק ארבעה נערים שעובדים אצלו ומתקנים כל מיני מכונות ומכשירים. ולא רק מכאן, מכל מיני מקומות בסביבה מביאים לו דברים. הוא כבר מלפני שלוש שנים בערך מתעסק יותר בתיקון מכוניות. זה גם השיגעון שלו עכשיו. על המכשירים הביתיים הוא מסתכל רק אם הנערים שלו לא יודעים מה לעשות. ותעשה טובה לסחבק, אל תשאל אותי ולא את אף אחד אחר, מאיפה הוא למד לתקן מכוניות. יסתכלו עליך כמו על אהבל. כולם מאמינים שזה לא הוא, שיש שם איזה שד שמתרוצץ אצלו בראש ובגלל זה, גם העיניים שלו קופצות ככה כל הזמן.

שד בתוך הראש, אה? איזה תאור פצץ, קראתי בקול נלהב. והנערים האלה שעובדים אצלו בני כמה הם? שאלתי. אני יודע? אולי בני ארבע עשרה או חמש עשרה, השיב לי כלאחר יד. הם בטח לא עובדים אצלו מעכשיו, הערתי כמבין דבר. בטח שלא, יש כאלה שעובדים אצלו כבר שלוש וארבע שנים, ואולי אפילו יותר, ענה הגוץ. גם הם אני מניח, לא הלכו לבית הספר, מלמלתי, כאילו ביני לבין עצמי. לבית הספר? צחק דויד. בחיי שאתה מצחיק. לכאלה אתה דואג? להם יהיה לפחות מקצוע. לפתע הרצין וגבותיו התכווצו. אתה יודע כמה ילדים מסתובבים ככה סתם כל היום ברחוב ומקנאים בהם? ואפילו אלה שגמרו ללמוד כאן, מה הם יעשו קיבינימט? מה? יש כאן עבודה בחור המחורבן הזה? אתה חושב שמישו בכלל משתין לכיווון שלנו?

ומי שמנהל את העסק, זה בטח האמא, הוספתי בקול בוטח ואדיש במקצת, כמו מי שמסכם דבר שידוע לעצמו זה מכבר. כן, האמא והאח שלה. הוא פתח שם משרד בבית שלה, אישר הגוץ. עצבות מהוססת נשמעה בקולו. זאת הפעם הראשונה שחשתי בה אצלו. נעצתי בו מבט בוחן. לא טעיתי. היא ניכרה גם בפניו. בתחילה לא יחסתי לכך חשיבות יתרה. אך לימים נזכרתי באותה עצבות.

למרות שהזמן הזדחל לאיטו, התחלתי לדאוג. שעת כניסת השבת הלכה וקרבה, והקוסוקר עוד לא הופיע. מבטי על שעוני נעשו תכופים יותר ויותר והריכוז שלי בלהגי עם הגוץ הלך ופחת. אף הוא היה מפסיק לפעמים את דיבורו. אל תדאג, הוא אמר לבסוף, הוא לא ישאיר אותך פה עם מכונית תקועה. לא נעים לי, עניתי כמתנצל, עוד מעט תיכנס השבת. אולי הם דתיים? אולי הכנסתי אותם לבעיה? נכון, הם דתיים, אישר דויד, אבל תסמוך עליו. הוא לא היה לוקח את העבודה הזאת אם הוא לא היה יודע שיגמור אותה בזמן.

לפעמים דברים יכולים להסתבך, עניתי בניסיון להתחכם. אם היית מכיר את ציון, השיב בלגלוג, היית מבין שדיברת עכשיו סתם שטויות. ציון אף פעם לא מסתבך בדברים כאלה. את המלים האחרונות, הדגיש במיוחד. עוד נקודה למחשבה, אמרתי לעצמי. ברור היה לי עכשיו, שהקוסוקר הזה הפך בעיירה הנידחת הזאת לאגדה, למקור של גאווה, למיתוס ממש.