הסוד שבעיניים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הסוד שבעיניים

הסוד שבעיניים

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: מרינה גרוסלרנר
  • הוצאה: כנרת זמורה דביר
  • תאריך הוצאה: 2010
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 272 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 32 דק'

אדוארדו סאצ'רי

אדוארדו סאצ'רי נולד בבואנוס איירס ב־1967 ועבד כמורה להיסטוריה בתיכון וכמרצה באוניברסיטה. פירסם עד היום כמה קובצי סיפורים מצליחים. הסוד שבעיניים הוא הרומן הראשון שלו. הספר עובד לסרט שובר קופות שזכה בפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר לשנת 2010.
"סאצ'רי מצליח במקום שבו מעטים הצליחו לפניו להציג את האוניברסלי בפרטי ואת הפרטי באוניברסלי. הוא כותב על אנשים רגילים שנקלעים למצבים לא רגילים, סיפורים שבהם היומיומי הופך לאֶפִּי. הביקורת היחידה שלי על ספריו היא שהם נגמרים. האם סאצ'רי לא יכול למצוא דרך לכתוב רומן שלא נגמר?" חואן חוסה קַמפָּנֵיָה, במאי הסוד שבעיניים מאת אדוארדו סאצ`רי בהוצאת כנרת זמורה ביתן, 
תרגמה מספרדית: מרינה גרוסלרנר.

תקציר

לפני שלושים שנים, כשבֶּנחָמין צ'אפָּרו עבד כמזכיר משפטי בלשכת התובע המחוזי, הגיע למשרדו תיק אונס ורצח מזעזע שהוא אינו מסוגל לשכוח.
עכשיו, אחרי שפרש וכשחלק ניכר מחייו כבר מאחוריו, הוא מתפנה לספר על אותו מקרה ועל הסתעפויותיו הבלתי צפויות, כשברקע מרחפת אהבתו החשאית לעמיתתו לעבודה, דוקטור אירנה הוֹרנוֹס, המותירה אותו לכוד בין תשוקה לשתיקה.
הסוד שבעיניים הוא סיפור המתרחש בשנות השישים והשבעים בארגנטינה, השוקעת בהדרגה באלימות הפוליטית של "שלטון הגנרלים". התפקיד הראשי בו שמור לגברים שבעיניהם החיפוש אחר האמת הוא ייעוד, הזיכרון הוא גורל, והנאמנות היא אורח חיים שאפילו הזמן, המרחק והמוות אינם יכולים לו.
אדוארדו סאצ'רי נולד בבואנוס איירס ב־1967 ועבד כמורה להיסטוריה בתיכון וכמרצה באוניברסיטה. פירסם עד היום כמה קובצי סיפורים מצליחים. הסוד שבעיניים הוא הרומן הראשון שלו. הספר עובד לסרט שובר קופות שזכה בפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר לשנת 2010.
"סאצ'רי מצליח במקום שבו מעטים הצליחו לפניו להציג את האוניברסלי בפרטי ואת הפרטי באוניברסלי. הוא כותב על אנשים רגילים שנקלעים למצבים לא רגילים, סיפורים שבהם היומיומי הופך לאֶפִּי. הביקורת היחידה שלי על ספריו היא שהם נגמרים. האם סאצ'רי לא יכול למצוא דרך לכתוב רומן שלא נגמר?" חואן חוסה קַמפָּנֵיָה, במאי
הסוד שבעיניים מאת אדוארדו סאצ`רי בהוצאת כנרת זמורה ביתן. 
תרגמה מספרדית: מרינה גרוסלרנר.

פרק ראשון

1
 
אני לא יודע בוודאות מה מניע אותי לכתוב את הסיפור של ריקרדו מוֹרָלֶס אחרי כל כך הרבה שנים. במידה מסוימת גורלו תמיד עורר בי מעין משיכה אפלה, כאילו ניתנה לי הזדמנות לראות באותם חיים, שהכאב והטרגדיה ניפצו לרסיסים, את רוחות הרפאים של פחדַי שלי. פעמים רבות הופתעתי כשגיליתי בעצמי שמץ של שמחה רווית אשמה לנוכח זוועות שקורות לאנשים אחרים. כאילו עצם העובדה שדברים כל כך מחרידים קרו להם, היא ערובה לכך שטרגדיות כאלה לא יפקדו את חיי שלי. רישיון מעבר שנולד מתוך חוק ההסתברויות הנואל, שעל פיו, אם למר או לגברת כך וכך קרה משהו כזה וכזה, הרי ההסתברות שדבר דומה יקרה למכריהם, ואני ביניהם, שואפת לאפס. לא שאני יכול להתרברב בחיים משופעי הצלחות, אבל לעומת ביש המזל של מורלס, אין ספק שאני יוצא וידי על העליונה. בכל אופן, אני לא מתכוון לספר כאן את הסיפור שלי, אלא את הסיפור של מורלס, או זה של אִיסִידוֹרוֹ גוֹמֶס, שהוא אותו סיפור, רק משתי זוויות שונות, או משני צדי המשקפת, או משהו כזה.
זאת לא הסיבה היחידה שמניעה אותי לכתוב את הדפים האלה, אם כי לאותה השתאות מורבידית יש בהחלט תפקיד לא מבוטל. אני מניח שאני מספר אותו מפני שיש לי זמן. הרבה זמן. יותר מדי זמן. כל כך הרבה זמן, שהפרטים הזעירים ביותר המרכיבים את חיי היומיום שלי מתמסמסים במהירות לרִיק חדגוני המקיף אותי מכל עבר. היציאה לפנסיה גרועה מכפי שדמיינתי. הייתי צריך לדעת את זה. לא בנוגע ליציאה לפנסיה, אלא בנוגע לעובדה שדברים שאנחנו מדמיינים בדרך כלל גרועים יותר כשהם מתרחשים במציאות מכפי שהיו בשעה שהם התרחשו בדמיוננו. במשך שנים ראיתי את עמיתַי למשרד פורשים מהעבודה באופטימיות תמימה, באמונה שעכשיו, סוף־סוף, כשיעמוד לרשותם זמן פנוי, הם עומדים לבלות בנעימים. ראיתי אותם יוצאים לדרכם, משוכנעים שזכו לפחות בכרטיס לגן עדן. וראיתי אותם חוזרים, מתפכחים במהירות, מידרדרים, נהרסים. מכלים בתוך שבועיים־שלושה לכל היותר את כל אותם תענוגות־כביכול שהם דחו במהלך השנים של עבודה חדגונית, ובשביל מה? כדי לקפוץ מדי פעם לביקור בהיכל המשפט, לפטפט קצת, לשתות קפה עם החבר'ה, ואפילו להציע עזרה בתיקים שיש בהם שמץ של מורכבות.
לכן, כיוון שכל כך הרבה פעמים הזדמן לי לראות אנשים הניצבים בפני זִקנה ריקה מתוכן, וכיוון שכל כך הרבה פעמים ראיתי את עיניהם מפצירות, מתחננות לדרך מילוט שאינה בנמצא, נשבעתי לעצמי שלא אגיע לשפל הזה כשיגיע תורי. שום ביקורי מולדת. שום ביקורים נוסטלגיים כדי לראות מה שלום החבר'ה. בלי כל אותם מחזות מבחילים שירטיטו לחמש שניות את לבם של מי שהתמזל להם מזלם והם עדיין ממשיכים לעבוד.
אז ככה, פרשתי לפני שבועיים, וכבר הזמן שופע ועולה על גדותיו. לא שאני לא מצליח לחשוב על דברים לעשות. אני מצליח לחשוב על המון דברים, אבל כולם נראים לי חסרי טעם. וזה אולי הרעיון הכי פחות חסר טעם — להשתעשע כמה חודשים בתפקיד הסופר, כמו שסילביה היתה אומרת כשהיא עדיין אהבה אותי. אבל האמת היא שאני מערבב שתי תקופות ושתי דרכים להגדיר את השאיפה. כשהיא עדיין אהבה אותי, היא נהגה לנבא לי עתיד שאממש בו את שאיפותי הספרותיות, ולא סתם, אלא איעשה סופר מפורסם. לאחר מכן, כשאהבתה התמוססה בשיממון חיי הנישואים שלנו, היא דיברה על לשחק את תפקיד הסופר, וזאת ממגדל האירוניה והבוז שהעדיפה להתבצר בו וממנו שיגרה את חִציה המורעלים. לא שיש לי זכות להתלונן. גם אני לא בדיוק טמנתי את ידי בצלחת. חבל. עצוב שמעשר שנות נישואים לא נשארה אלא רשימת מצאי מבישה של כל הנזקים שגרמנו זה לזה. עם סילביה לפחות הגעתי לשלב הוויכוחים. בנישואי הראשונים למרסלה אפילו לא הגענו למצב שבו הצלחנו לדבר על הדברים האלה. לא עליהם ולא על שום דבר אחר. קשה להאמין. חלק ניכר מחיי חלקתי עם שתי נשים, ומשתיהן נותרו לי בקושי כמה זיכרונות עמומים. אותה עמימות שבה שרדו שתיהן בזיכרוני היא הוכחה נוספת (כאילו חסרות הוכחות) לעובדה שאני אדם זקן. שרדתי שני נישואים, ועוד נשאר לי די והותר זמן לתעות בערבות האינסופיות של חיי הרווקות. מתברר שהחיים ארוכים בסופו של דבר.
בכל אופן, אף פעם לא התייחסתי לשאיפותי הספרותיות יותר מדי ברצינות. לא כשסילביה דיברה עליהן בהערצה, ולא לאחר מכן, כשהיא ירקה את המילים בבוז. אם הגעתי לשלב שבו חלמתי (מאחר שחלומות מסוימים ממשיכים להתקיים גם בלבבות הספקניים ביותר) על אותה סצנה אידיאלית של הסופר בחדר עבודתו, תמיד היה בה חלון גדול שצופה לים, עדיף מִצוק סחוף רוחות.
אומרים שהבגדים לא עושים את האדם. לכן לא היה די בהסבת הסלון בביתי לסטריאוטיפ בהתגלמותו של "חדר עבודתו של סופר השקוע במלאכת הכתיבה" (מוזר הקטע הזה של סופר־כותב, ולא סופר־סופר, כמו שצַייר מצייר או פַּסל מפסל או מלחין מלחין, אבל אין דרך לעקוף את זה). לא שהים והסערות לא חסרים לי, אבל יש לי שולחן עבודה מסודר, חבילה של דפי אֵי־4 צחורים מצד אחד, ופנקס רשימות בלי אף רשימה בצד השני. באמצע נחה מכונת הכתיבה, "רמינגטון", מכונה רבת־הוד בצבע ירוק־זית, לא קטנה בהרבה מטנק, ועשויה פלדה לא פחות עבה, כפי שנהגנו להתבדח בלשכה לפני שנים.
אני ניגש לחלון, שכפי שכבר אמרתי, אינו משקיף מהצוק אל אוקיינוס למוד סערות, אלא אל גינה קטנה ומשמימה בגודל של ארבעה על חמישה מטרים, ומשם אל הרחוב, הריק כמו תמיד. לפני שלושים שנה היו הרחובות האלה הומי אדם. היום הם שוממים. הילדים בגרו ועזבו, והמבוגרים הזדקנו והסתגרו בבתים. כמוני. זה יכול להיות משעשע: אולי כל מי שנשארו, הבודדים שנותרו, מסתגרים בבתיהם עם שולחן כתיבה ערוך לקראת כתיבת ספרם המיוחל.
באמת, ולא כל כך בתמים, אני חושד שהדף הזה, שאני מתעקש למלא בשרבוטים, עומד לסיים את חייו, כמו תשעה־עשר הדפים שקדמו לו, ככדור נייר בפינת החדר. כי בשעה שאני נפטר מהטיוטות, אני לא מצליח לעמוד בפיתוי הספורטיבי להשליך אותם בהינף יד חינני לסל אשפה מקש שקיבלתי השד יודע ממי; ואני כל כך מתלהב כשאני קולע, ורוחי כל כך צונחת לתהומות כשאני מחמיץ, שהניסיון הבא לקלוע לסל כמעט מעניין אותי יותר מהאפשרות הקלושה שאולי אצליח סוף־סוף לכתוב את העמוד הראשון בסיפור שאני מתיימר לכתוב. ברור לי שסיכויי להפוך לסופר בגיל שישים שקולים לסיכויי להיעשות שחקן כדורסל מקצועי.
כמה ימים ניסיתי למצוא תשובות בנוגע לספר שאני מתיימר לכתוב, וחששתי בדיוק ממה שקורה לי עכשיו: שברגע שאמצא את עצמי מול מכונת הכתיבה, יתפוגגו שאריות התעוזה שלי בריצה סביב הזנב של עצמי. ראשית, החלטתי שאין לי מספיק דמיון כדי להמציא סיפור. הפתרון שמצאתי היה לכתוב בלי להמציא. כלומר, לספר סיפור אמיתי, סיפור שהייתי עד לו, ולוּ רק בעקיפין. לכן החלטתי לכתוב את הסיפור של ריקרדו מוֹרָלֶס; כי כפי שכבר אמרתי, מדובר בסיפור שאינו דורש תוספות, וידעתי שאולי אמצא בי מספיק תעוזה לספר אותו עד הסוף, בלי שֶירפו את ידי גורמים כמו ההכרח להתחיל לשקר כדי להשלים פערים, או הצורך להאריך את הסיפור כדי שיגיע לגודל הרצוי, או החשש שאצטרך לשכנע את הקורא לא לזרוק אותו לפח אחרי פחות מחמישה־עשר עמודים.
מרגע שהחלטתי מה נושא הספר, הקושי הקונקרטי הראשון היה להחליט באיזה גוף לספר את העלילה. כשאדבר על עצמי, האם עלי לכתוב "אמרתי" או "צ'אפרו אמר"? די היה בקושי הזה כדי לחסל את כל התנופה הספרותית שלי בעודה באִבּה. נניח שאבחר בגוף שלישי, אולי מוטב כך, שכן התקשיתי לדמיין את עצמי שופך את הקרביים על הנייר וגולש להבחנות ולאירועים אישיים מדי. זה היה ברור לי, אין לי שום יומרה להגיע לקתרזיס באמצעות הכתיבה של הספר הזה, או, ליתר דיוק, עוּבּר הספר הזה, אבל הדיבור בגוף ראשון העניק לי הרגשה נוחה יותר, מתוך חוסר ניסיון אני מניח, אך בכל זאת נוחה יותר. ומה אעשה באותם חלקים בסיפור שלא הייתי עֵד להם באופן אישי, אותם חלקים שאני מנחש, אבל לא יודע בוודאות? האם אספר אותם באותו אופן? אמציא אותם מאלף עד תו? אתעלם מהם?
צעד־צעד. נעשה את זה הכי פשוט שאפשר. נתחיל בגוף ראשון. יש מספיק קשיים, אין צורך לחפש קשיים נוספים, וכדאי שאספר גם דברים שאני יודע בוודאות וגם דברים שאני משער, אחרת אף אחד לא יבין שום כלום, גם לא אני עצמי. והנה לכם עוד בעיה: אוצר המילים. בשורה הקודמת הופיע הביטוי "שום כלום" כמו שלט ניאון בלב האפלה. האם עלי להשתמש באותם ביטויים המוניים או להכחיד אותם כליל משפת הכתיבה שלי? כמה ספקות, לעזאזל. הנה, שוב, מילה בלתי הולמת. בסוף עוד תחשבו שאני אדם שמרבה לקלל.
ועוד משהו, גרוע יותר: אם אני מתכוון לכתוב את הסיפור של מורלס, הרי ברור שהוא מוכרח להתחיל בהתחלה. אבל איפה בדיוק נמצאת ההתחלה? גם אם כישורי הספרותיים גולמיים משהו, אני בכל זאת יודע שהפתרון הישן נושן של "היֹה היה פעם" לא ממש הולם במקרה הזה. אז מה כן? איפה ההתחלה? לא שלסיפור אין התחלה, הבעיה היא שיש לו משהו כמו ארבע או חמש התחלות אפשריות. גבר צעיר שנפרד בנשיקה על הלחי מאשתו ליד הדלת לפני שהוא יוצא לעבודה. או שני גברים שנרדמו על שולחן העבודה ומתעוררים בבהלה לשמע צלצול טלפון נוקב. או אישה צעירה שסיימה זה עתה את האוניברסיטה מחייכת בתצלום קבוצתי. או פקיד של השירות הציבורי, של מערכת המשפט, כלומר אני, שכמעט שלושים שנה לאחר כל אותן התחלות אפשריות מקבל מכתב ממען בלתי צפוי?
עם איזו מכל האפשרויות האלו אני עתיד להישאר? מן הסתם, עם כולן. אבחר אחת, איזו שלא תהיה, רק כדי להתחיל איפשהו, ואחר כך אכניס את שאר ההתחלות באופן שנראה לי הכי פחות מסוכן, או פשוט אזרום איתן תוך כדי כתיבה. אולי זה לא כל כך נורא אם אכשל. כבר הקדשתי לעניין כמה ערבים. במקרה הגרוע ביותר, אם אשמיד מספיק טיוטות, באופן בלתי נמנע אשפר בצורה ניכרת את כישורי הקליעה למטרה שלי.

אדוארדו סאצ'רי

אדוארדו סאצ'רי נולד בבואנוס איירס ב־1967 ועבד כמורה להיסטוריה בתיכון וכמרצה באוניברסיטה. פירסם עד היום כמה קובצי סיפורים מצליחים. הסוד שבעיניים הוא הרומן הראשון שלו. הספר עובד לסרט שובר קופות שזכה בפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר לשנת 2010.
"סאצ'רי מצליח במקום שבו מעטים הצליחו לפניו להציג את האוניברסלי בפרטי ואת הפרטי באוניברסלי. הוא כותב על אנשים רגילים שנקלעים למצבים לא רגילים, סיפורים שבהם היומיומי הופך לאֶפִּי. הביקורת היחידה שלי על ספריו היא שהם נגמרים. האם סאצ'רי לא יכול למצוא דרך לכתוב רומן שלא נגמר?" חואן חוסה קַמפָּנֵיָה, במאי הסוד שבעיניים מאת אדוארדו סאצ`רי בהוצאת כנרת זמורה ביתן, 
תרגמה מספרדית: מרינה גרוסלרנר.

עוד על הספר

  • תרגום: מרינה גרוסלרנר
  • הוצאה: כנרת זמורה דביר
  • תאריך הוצאה: 2010
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 272 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 32 דק'
הסוד שבעיניים אדוארדו סאצ'רי
1
 
אני לא יודע בוודאות מה מניע אותי לכתוב את הסיפור של ריקרדו מוֹרָלֶס אחרי כל כך הרבה שנים. במידה מסוימת גורלו תמיד עורר בי מעין משיכה אפלה, כאילו ניתנה לי הזדמנות לראות באותם חיים, שהכאב והטרגדיה ניפצו לרסיסים, את רוחות הרפאים של פחדַי שלי. פעמים רבות הופתעתי כשגיליתי בעצמי שמץ של שמחה רווית אשמה לנוכח זוועות שקורות לאנשים אחרים. כאילו עצם העובדה שדברים כל כך מחרידים קרו להם, היא ערובה לכך שטרגדיות כאלה לא יפקדו את חיי שלי. רישיון מעבר שנולד מתוך חוק ההסתברויות הנואל, שעל פיו, אם למר או לגברת כך וכך קרה משהו כזה וכזה, הרי ההסתברות שדבר דומה יקרה למכריהם, ואני ביניהם, שואפת לאפס. לא שאני יכול להתרברב בחיים משופעי הצלחות, אבל לעומת ביש המזל של מורלס, אין ספק שאני יוצא וידי על העליונה. בכל אופן, אני לא מתכוון לספר כאן את הסיפור שלי, אלא את הסיפור של מורלס, או זה של אִיסִידוֹרוֹ גוֹמֶס, שהוא אותו סיפור, רק משתי זוויות שונות, או משני צדי המשקפת, או משהו כזה.
זאת לא הסיבה היחידה שמניעה אותי לכתוב את הדפים האלה, אם כי לאותה השתאות מורבידית יש בהחלט תפקיד לא מבוטל. אני מניח שאני מספר אותו מפני שיש לי זמן. הרבה זמן. יותר מדי זמן. כל כך הרבה זמן, שהפרטים הזעירים ביותר המרכיבים את חיי היומיום שלי מתמסמסים במהירות לרִיק חדגוני המקיף אותי מכל עבר. היציאה לפנסיה גרועה מכפי שדמיינתי. הייתי צריך לדעת את זה. לא בנוגע ליציאה לפנסיה, אלא בנוגע לעובדה שדברים שאנחנו מדמיינים בדרך כלל גרועים יותר כשהם מתרחשים במציאות מכפי שהיו בשעה שהם התרחשו בדמיוננו. במשך שנים ראיתי את עמיתַי למשרד פורשים מהעבודה באופטימיות תמימה, באמונה שעכשיו, סוף־סוף, כשיעמוד לרשותם זמן פנוי, הם עומדים לבלות בנעימים. ראיתי אותם יוצאים לדרכם, משוכנעים שזכו לפחות בכרטיס לגן עדן. וראיתי אותם חוזרים, מתפכחים במהירות, מידרדרים, נהרסים. מכלים בתוך שבועיים־שלושה לכל היותר את כל אותם תענוגות־כביכול שהם דחו במהלך השנים של עבודה חדגונית, ובשביל מה? כדי לקפוץ מדי פעם לביקור בהיכל המשפט, לפטפט קצת, לשתות קפה עם החבר'ה, ואפילו להציע עזרה בתיקים שיש בהם שמץ של מורכבות.
לכן, כיוון שכל כך הרבה פעמים הזדמן לי לראות אנשים הניצבים בפני זִקנה ריקה מתוכן, וכיוון שכל כך הרבה פעמים ראיתי את עיניהם מפצירות, מתחננות לדרך מילוט שאינה בנמצא, נשבעתי לעצמי שלא אגיע לשפל הזה כשיגיע תורי. שום ביקורי מולדת. שום ביקורים נוסטלגיים כדי לראות מה שלום החבר'ה. בלי כל אותם מחזות מבחילים שירטיטו לחמש שניות את לבם של מי שהתמזל להם מזלם והם עדיין ממשיכים לעבוד.
אז ככה, פרשתי לפני שבועיים, וכבר הזמן שופע ועולה על גדותיו. לא שאני לא מצליח לחשוב על דברים לעשות. אני מצליח לחשוב על המון דברים, אבל כולם נראים לי חסרי טעם. וזה אולי הרעיון הכי פחות חסר טעם — להשתעשע כמה חודשים בתפקיד הסופר, כמו שסילביה היתה אומרת כשהיא עדיין אהבה אותי. אבל האמת היא שאני מערבב שתי תקופות ושתי דרכים להגדיר את השאיפה. כשהיא עדיין אהבה אותי, היא נהגה לנבא לי עתיד שאממש בו את שאיפותי הספרותיות, ולא סתם, אלא איעשה סופר מפורסם. לאחר מכן, כשאהבתה התמוססה בשיממון חיי הנישואים שלנו, היא דיברה על לשחק את תפקיד הסופר, וזאת ממגדל האירוניה והבוז שהעדיפה להתבצר בו וממנו שיגרה את חִציה המורעלים. לא שיש לי זכות להתלונן. גם אני לא בדיוק טמנתי את ידי בצלחת. חבל. עצוב שמעשר שנות נישואים לא נשארה אלא רשימת מצאי מבישה של כל הנזקים שגרמנו זה לזה. עם סילביה לפחות הגעתי לשלב הוויכוחים. בנישואי הראשונים למרסלה אפילו לא הגענו למצב שבו הצלחנו לדבר על הדברים האלה. לא עליהם ולא על שום דבר אחר. קשה להאמין. חלק ניכר מחיי חלקתי עם שתי נשים, ומשתיהן נותרו לי בקושי כמה זיכרונות עמומים. אותה עמימות שבה שרדו שתיהן בזיכרוני היא הוכחה נוספת (כאילו חסרות הוכחות) לעובדה שאני אדם זקן. שרדתי שני נישואים, ועוד נשאר לי די והותר זמן לתעות בערבות האינסופיות של חיי הרווקות. מתברר שהחיים ארוכים בסופו של דבר.
בכל אופן, אף פעם לא התייחסתי לשאיפותי הספרותיות יותר מדי ברצינות. לא כשסילביה דיברה עליהן בהערצה, ולא לאחר מכן, כשהיא ירקה את המילים בבוז. אם הגעתי לשלב שבו חלמתי (מאחר שחלומות מסוימים ממשיכים להתקיים גם בלבבות הספקניים ביותר) על אותה סצנה אידיאלית של הסופר בחדר עבודתו, תמיד היה בה חלון גדול שצופה לים, עדיף מִצוק סחוף רוחות.
אומרים שהבגדים לא עושים את האדם. לכן לא היה די בהסבת הסלון בביתי לסטריאוטיפ בהתגלמותו של "חדר עבודתו של סופר השקוע במלאכת הכתיבה" (מוזר הקטע הזה של סופר־כותב, ולא סופר־סופר, כמו שצַייר מצייר או פַּסל מפסל או מלחין מלחין, אבל אין דרך לעקוף את זה). לא שהים והסערות לא חסרים לי, אבל יש לי שולחן עבודה מסודר, חבילה של דפי אֵי־4 צחורים מצד אחד, ופנקס רשימות בלי אף רשימה בצד השני. באמצע נחה מכונת הכתיבה, "רמינגטון", מכונה רבת־הוד בצבע ירוק־זית, לא קטנה בהרבה מטנק, ועשויה פלדה לא פחות עבה, כפי שנהגנו להתבדח בלשכה לפני שנים.
אני ניגש לחלון, שכפי שכבר אמרתי, אינו משקיף מהצוק אל אוקיינוס למוד סערות, אלא אל גינה קטנה ומשמימה בגודל של ארבעה על חמישה מטרים, ומשם אל הרחוב, הריק כמו תמיד. לפני שלושים שנה היו הרחובות האלה הומי אדם. היום הם שוממים. הילדים בגרו ועזבו, והמבוגרים הזדקנו והסתגרו בבתים. כמוני. זה יכול להיות משעשע: אולי כל מי שנשארו, הבודדים שנותרו, מסתגרים בבתיהם עם שולחן כתיבה ערוך לקראת כתיבת ספרם המיוחל.
באמת, ולא כל כך בתמים, אני חושד שהדף הזה, שאני מתעקש למלא בשרבוטים, עומד לסיים את חייו, כמו תשעה־עשר הדפים שקדמו לו, ככדור נייר בפינת החדר. כי בשעה שאני נפטר מהטיוטות, אני לא מצליח לעמוד בפיתוי הספורטיבי להשליך אותם בהינף יד חינני לסל אשפה מקש שקיבלתי השד יודע ממי; ואני כל כך מתלהב כשאני קולע, ורוחי כל כך צונחת לתהומות כשאני מחמיץ, שהניסיון הבא לקלוע לסל כמעט מעניין אותי יותר מהאפשרות הקלושה שאולי אצליח סוף־סוף לכתוב את העמוד הראשון בסיפור שאני מתיימר לכתוב. ברור לי שסיכויי להפוך לסופר בגיל שישים שקולים לסיכויי להיעשות שחקן כדורסל מקצועי.
כמה ימים ניסיתי למצוא תשובות בנוגע לספר שאני מתיימר לכתוב, וחששתי בדיוק ממה שקורה לי עכשיו: שברגע שאמצא את עצמי מול מכונת הכתיבה, יתפוגגו שאריות התעוזה שלי בריצה סביב הזנב של עצמי. ראשית, החלטתי שאין לי מספיק דמיון כדי להמציא סיפור. הפתרון שמצאתי היה לכתוב בלי להמציא. כלומר, לספר סיפור אמיתי, סיפור שהייתי עד לו, ולוּ רק בעקיפין. לכן החלטתי לכתוב את הסיפור של ריקרדו מוֹרָלֶס; כי כפי שכבר אמרתי, מדובר בסיפור שאינו דורש תוספות, וידעתי שאולי אמצא בי מספיק תעוזה לספר אותו עד הסוף, בלי שֶירפו את ידי גורמים כמו ההכרח להתחיל לשקר כדי להשלים פערים, או הצורך להאריך את הסיפור כדי שיגיע לגודל הרצוי, או החשש שאצטרך לשכנע את הקורא לא לזרוק אותו לפח אחרי פחות מחמישה־עשר עמודים.
מרגע שהחלטתי מה נושא הספר, הקושי הקונקרטי הראשון היה להחליט באיזה גוף לספר את העלילה. כשאדבר על עצמי, האם עלי לכתוב "אמרתי" או "צ'אפרו אמר"? די היה בקושי הזה כדי לחסל את כל התנופה הספרותית שלי בעודה באִבּה. נניח שאבחר בגוף שלישי, אולי מוטב כך, שכן התקשיתי לדמיין את עצמי שופך את הקרביים על הנייר וגולש להבחנות ולאירועים אישיים מדי. זה היה ברור לי, אין לי שום יומרה להגיע לקתרזיס באמצעות הכתיבה של הספר הזה, או, ליתר דיוק, עוּבּר הספר הזה, אבל הדיבור בגוף ראשון העניק לי הרגשה נוחה יותר, מתוך חוסר ניסיון אני מניח, אך בכל זאת נוחה יותר. ומה אעשה באותם חלקים בסיפור שלא הייתי עֵד להם באופן אישי, אותם חלקים שאני מנחש, אבל לא יודע בוודאות? האם אספר אותם באותו אופן? אמציא אותם מאלף עד תו? אתעלם מהם?
צעד־צעד. נעשה את זה הכי פשוט שאפשר. נתחיל בגוף ראשון. יש מספיק קשיים, אין צורך לחפש קשיים נוספים, וכדאי שאספר גם דברים שאני יודע בוודאות וגם דברים שאני משער, אחרת אף אחד לא יבין שום כלום, גם לא אני עצמי. והנה לכם עוד בעיה: אוצר המילים. בשורה הקודמת הופיע הביטוי "שום כלום" כמו שלט ניאון בלב האפלה. האם עלי להשתמש באותם ביטויים המוניים או להכחיד אותם כליל משפת הכתיבה שלי? כמה ספקות, לעזאזל. הנה, שוב, מילה בלתי הולמת. בסוף עוד תחשבו שאני אדם שמרבה לקלל.
ועוד משהו, גרוע יותר: אם אני מתכוון לכתוב את הסיפור של מורלס, הרי ברור שהוא מוכרח להתחיל בהתחלה. אבל איפה בדיוק נמצאת ההתחלה? גם אם כישורי הספרותיים גולמיים משהו, אני בכל זאת יודע שהפתרון הישן נושן של "היֹה היה פעם" לא ממש הולם במקרה הזה. אז מה כן? איפה ההתחלה? לא שלסיפור אין התחלה, הבעיה היא שיש לו משהו כמו ארבע או חמש התחלות אפשריות. גבר צעיר שנפרד בנשיקה על הלחי מאשתו ליד הדלת לפני שהוא יוצא לעבודה. או שני גברים שנרדמו על שולחן העבודה ומתעוררים בבהלה לשמע צלצול טלפון נוקב. או אישה צעירה שסיימה זה עתה את האוניברסיטה מחייכת בתצלום קבוצתי. או פקיד של השירות הציבורי, של מערכת המשפט, כלומר אני, שכמעט שלושים שנה לאחר כל אותן התחלות אפשריות מקבל מכתב ממען בלתי צפוי?
עם איזו מכל האפשרויות האלו אני עתיד להישאר? מן הסתם, עם כולן. אבחר אחת, איזו שלא תהיה, רק כדי להתחיל איפשהו, ואחר כך אכניס את שאר ההתחלות באופן שנראה לי הכי פחות מסוכן, או פשוט אזרום איתן תוך כדי כתיבה. אולי זה לא כל כך נורא אם אכשל. כבר הקדשתי לעניין כמה ערבים. במקרה הגרוע ביותר, אם אשמיד מספיק טיוטות, באופן בלתי נמנע אשפר בצורה ניכרת את כישורי הקליעה למטרה שלי.