הראש הישראלי

פרק ראשון

מיהו ישראלי?

בגיל תשע־עשרה שלח אותי צה"ל למשימה מיוחדת. השנה היתה 1976 וזה עתה סיימתי את הטירונות שלי ושירות של שישה חודשים ברצועת עזה. עם עוד חייל, שעלה זמן לא רב לפני כן מאיראן, הוטל עלי לנהל "ספריית תרומות" ששכנה בבניין ערבי ישן ביפו. את רעיון הספרייה הגה קצין צבא בגמלאות בן שבעים, אשר כלשונו, "החליט להמשיך לשרת" כל עוד יוכל. הוא עבד בהתנדבות וסיפק לכל היחידות בצה"ל המעוניינות בזה משלוח חודשי חינם של ספרים וכתבי עת. לבוס הקשיש שלנו, שסיפר לכולם שהוא רוכש את הספרים ואת כתבי העת מהוצאות לאור, היה הסכם עם המפיץ של כתבי העת הלועזיים שיאסוף עבורו חינם עודפים בשפות זרות שמצאו את מקומם בפח. היינו אורזים ושולחים כל חודש עשרות ארגזים שהכילו תערובת משונה של קלאסיקה אירופית מאתגרת ומגזינים אמריקאיים קלילים: עדה של נבוקוב ואשכבה לפינֶגן של ג'ויס לצד וימנז דיי, פמילי סירקל וגוד האוסקיפינג.

אבל אלה היו רק הכיסוי — להלכה ולמעשה — למה שהיה לִבן של חבילות הספרים המאוד פופולריות שלנו: פלייבוי, פנטהאוז, האסלר וכמה מגזינים גרמניים של פורנוגרפיה קשה יותר, שנשמרו עבור קצינים גבוהים ואורחים רצויים אחרים. כשקצינים בכירים אלה קפצו לביקור, היה הקשיש, יוצא המחתרת הצרפתית בעברו, פותח בקבוק יין "פינו נואר" לפני ששלח אותם לדרכם עם אריזות אישיות משלהם. היו גם מגזינים של "פלייגירל", אבל הבוס שלנו מצא אותם דוחים מדי להפצה ולפיכך נחו להם וצברו אבק בחדר אחורי חבוי. הללו שימשו נושא לבדיחות שלנו, היות שפעם בחודש, כשאספנו את המגזינים ממחסן הספָּק שלנו, היינו מתעכבים לפטפט עם אחד העובדים שלו, ערבי צעיר שתפקידו היה לעבור עמוד־עמוד על כל חוברות ה"פלייגירל" ולמחוק במרקר שחור את כל איברי המין הגבריים. אבל יום אחד הגענו למחסן וגילינו שחברנו פוטר מכיוון שלא היה עוד צורך בשירותיו. התברר שהמפיץ הפסיד בתביעה משפטית שהגישה נגדו התנועה הפמיניסטית בטענה כי נשים ישראליות משלמות את המחיר המלא עבור המגזין ולפיכן הן זכאיות למוצר השלם.

סיפור הזוי אך אמיתי זה משקף רגע של שינוי גדול בחברה הישראלית. התמעטות האידיאליזם וההרואיות הצבאית בקרב הדורות הצעירים יותר, התגברות השפעתם של ערכים וסגנון חיים מערביים, והגרסה הישראלית של המהפכה הפמיניסטית, כולם שם. כולם הוגדרו על ידי סוציולוגים ישראלים כוחות שחוללו שינוי קיצוני בחברה הישראלית בשנות השבעים של המאה העשרים. והדמויות הראשיות בסיפור — ג'נטלמן אירופי אידיאליסטי ועם זאת מושחת, צבר אשכנזי צעיר בעל נטיות אינטלקטואליות, עולה חדש הנאבק לפרנסתו, וערבי נחבא אל הכלים, עם צוות מסייע של חיילים וקצינים שטופי טסטוסטרון, מהם דתיים, רבים מהם מצפון אפריקה או ממוצאים אתניים רבים אחרים — מדגימים את הפיצול (פרגמנטציה) המיוחד שאפיין את החברה הישראלית בתקופה ההיא. ככלות הכול, כל האנשים ההם, שנחלקו לאורך קווי שבר תרבותיים, דתיים, אתניים, מעמדיים ופוליטיים, לא היו ברגיל מתחברים זה לזה.

אבל הדבר המוזר באמת בסיפור זה הוא שהוא אינו מוזר כלל ועיקר. לאמיתו של דבר, צמד הנושאים של שינוי ופיצול היה מרכיב קבוע לכל אורך ההיסטוריה הציונית. אם תבחרו כל עשור שנים, תמצאו בו את שניהם. דוגמה טובה תשמש עלייתם של כמיליון בני אדם מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים, למשל, והיא קושרת את שני הנושאים. תזוזת אוכלוסין זאת היתה מקבילה לקליטתם בארצות הברית של כ־35 מיליון מהגרים בתוך שנים מספר, מהגרים שאינם דוברי אנגלית והם בעלי סגנון חיים, תרבות וזהות אתנית ייחודיים משלהם. ואמנם, במהלך שנים מעטות, ההגירה הרוסית שינתה באופן קיצוני את פניה של ישראל. בה בעת היא הוסיפה רכיב חדש לקיטוע של החברה הישראלית. העיתונאי האמריקאי ריצ'רד בן קריימר מתאר לפחות שש תת־קבוצות מובהקות באוכלוסייה הישראלית: הצברים שנולדו בישראל למשפחות יוצאות אירופה (ולספרדים "טהורים" שחיו בארץ דורות רבים), בני עדות המזרח שהגיעו במקורם מארצות ערב, הרוסים, החרדים האשכנזים, החרדים בני עדות המזרח והמתנחלים בגדה המערבית. אלה נחלקים שוב על פי קווי שבר סוציו־אקונומיים, תרבותיים, וכמובן, פוליטיים. כפי שציין קריימר, כמה מן ה"שבטים" הללו בדרך כלל אינם מדברים זה עם זה, ולחלקם יש אפילו שפה ואמצעי תקשורת משלהם.5

"מיהו ישראלי?" אומר הסוציולוג עוז אלמוג, "היא שאלה ישראלית מאוד." אבל בעוד שמבחינת איש מדעי המדינה או הסוציולוג השאלה הזאת נוגעת לאופן שבו ישראל משתנה, או לזיהוי המאפיינים של התת־קבוצות השונות, החקירה הפסיכולוגית נוגעת להשפעת השינוי והפיצול כשלעצמם על התפתחות אופיו של הפרט.

מלחמה, שלום ומחזורי שינוי אחרים

ייתכן שהמטאפורה הטובה ביותר לשינוי ולאופן השפעתו על הישראלים ניתנה על ידי האינתיפאדה הפלסטינית השנייה (2005-2002), שבמהלך חלקים ממנה התרחשו פיגועי התאבדות על בסיס יומיומי כמעט בעומק מרכזי אוכלוסייה ישראליים. ברצף אירועים אופייני היה מחבל פלסטיני מפוצץ את עצמו בבית קפה, בקניון או בשוק ישראליים הומים, דם ואיברי אנוש היו ניתזים על שולחנות, על קולבים או על עצים, צוותי חירום של המשטרה ושל מגן דוד אדום היו מגיעים לפנות את הפצועים וההרוגים, רכבי תקשורת עם מצלמות טלוויזיה ועיתונאים היו מופיעים, צוותי זק"א חרדיים היו אוספים חלקי גופות ושרידי רקמות, יחידות ניקיון היו שוטפות רצפות, קירות ורהיטים, וזמן קצר לאחר מכן, לפעמים יום או שניים, היה העסק פותח את דלתותיו לפעילות רגילה, כאילו דבר לא קרה.

בגרסה מוגדלת, רצף דרמטי זה של חיי רחוב שגרתיים ועם זאת סואנים המתחלפים באימה, הרס ומוות וחוזר חלילה, הוא סיפור המלחמה והשלום בישראל ובתולדות הציונות. התחושה של תל אביב העכשווית, התוססת, המתוחכמת, החושנית, המתורבתת והמתפנקת באין מפריע, אחת מערי החוף המועדפות כיעד תיירותי בעולם, שונה בלא הַכּר מתל אביב בימים המפחידים של אותה אינתיפאדה אחרונה, כאשר מלונות היו נטושים, המעליות בהם סגורות וקירותיהן מעלים חלודה. ומצב הרוח העולץ של היום לא נראה בשום מקום בין תחושות הבעתה והייאוש התמידיות של אז.

ברור שזאת היתה רק החוליה האחרונה במחזור של מלחמה ושלום שהתקבע בארץ הקודש החל בעשורים הראשונים של המאה העשרים. מאז שנות העשרים, במרווחים צפויים של שנים אחדות בממוצע, היה פורץ סכסוך קשה ואלים. חלק מן המלחמות שינו דרמטית את גודלה של המדינה ואת גבולותיה. חלקן חשפו את הישראלי הממוצע לאוכלוסיות ולתרבויות חדשות. חלקן הולידו עידן של ביטחון עצמי ואופוריה, אחרות בישרו על תקופה של ספקות עצמיים וחרדת כיליון. היו שהגדירו חיילים ישראלים צעירים כגיבורים אמיתיים ונדיבים, אחרות תיארו אותם כמדכאי נשים וילדים. היו מלחמות שהביאו לאחדות, אחרות למחלוקת. היו כאלה שהתרחשו מחוץ לתחומי המדינה ונצפו רק בטלוויזיה, אחרות התפוצצו בלב החיים האזרחיים. היו שחוללו שינוי פוליטי, אחרות ביססו את הכוחות השולטים. באופן דומה, לכל תקופה של יציבות או של שלום נלווה שינוי משלה. היו מלחמות שראו את אובדן האדמות, אחרות את התפשטות היישובים. היו שהולידו התעוררות דתית, אחרות איפשרו את עליית הליברליזם החילוני. היו שהובילו להתרחבות כלכלית דרמטית, אחרות הגדילו את הבידוד הבינלאומי, הקיפאון הכלכלי והאי־שקט החברתי. לכמה מהן התלווה משא ומתן, אחרות שאפו לחד־צדדיות. כמה הציתו מחדש רגשות של תקווה והדגישו את האפשרות לפיוס אמת, אחרות נתפסו כאשליה ורק הגבירו את האי־אמון בערבים ובעולם בכללותו.

בדומה לכך, מחזורים של שינוי אפיינו את המפעל הציוני מתחילתו במה שנוגע לתמורות במבנה האוכלוסייה. רוב המהגרים הקדם־ציונים לפלשתינה היו חסידי רבנים אירופים ויהודים נרדפים שהונעו במידה רבה על ידי להט דתי ורעיונות משיחיים. גלי ההגירה הציונית שהתחילו בסוף המאה ה־19, לעומת זאת, היו בעיקרם של יהודים חילונים, רבים מהם הושפעו מחזון סוציאליסטי ושאפו לעבוד את האדמה ולכונן קהילות חקלאיות. בעוד שלכל אחד מן הגלים האלה היה חותם ייחודי משלו — האחד בעיקרו אנשי מקצועות חופשיים מגרמניה, אחרים פועלים רוסים שייסדו כעין ארגונים צבאיים — עדיין הרוב היו יהודים אירופים. אבל בקומץ השנים הראשונות אחרי הכרזת העצמאות, כשהאוכלוסייה הישראלית גדלה פי שניים ויותר, רוב העולים החדשים היו יהודים מעיראק ומארצות צפון אפריקה, בעיקר מרוקו, ורבים בהם אולצו לעזוב את ארצותיהם בעקבות רדיפות. רובם באו ללא כל רכוש, רבים היו חסרי השכלה, וכשהגיעו לישראל עברו עליהם שנים של קליטה קשה ואִטית. גלי עלייה נוספים הגיעו מצפון אמריקה, מאתיופיה, מדרום אפריקה ומצרפת. אלה היו קטנים הרבה יותר ובכל זאת משמעותיים בשינוי הנוף האנושי בחלקים רבים של ישראל. בשנות השבעים הגיעו עולים מברית המועצות, ביניהם "סירובניקים" רבים, משכילים וערכיים, ובשנות התשעים, כאמור, באה העלייה הרוסית הגדולה שיש לה בולטות, לטוב ולרע, בכל תחומי החיים במדינה.

אין צורך לומר שמחזורי ההגעה וההיקלטות של קבוצות עולים כה מגוונות חשפו שוב ושוב הן את העולים הקודמים הן את החדשים לתרבויות, שפות, סגנונות חיים וערכים חדשים. במשך השנים התרחשו תמורות אחרות במבנה האוכלוסייה, דרמטיות באותה מידה, בגלל שינויי גבול ושיעורי ילודה משתנים: מספרם היחסי של ערביי ישראל ושל הציבור הדתי גדל גידול ניכר. למשל, בעיר הגדולה ביותר בישראל, ירושלים, היה בעבר רוב יהודי חילוני גדול. היום רק כ־40 אחוזים מן האוכלוסייה מגדירים את עצמם יהודים חילונים. 35 אחוזים הם ערבים, ויותר מ־20 אחוזים הם יהודים דתיים, רובם דתיים חרדים.

בירושלים ובשאר המקומות לא רק הנוף האנושי הוא שעבר שינוי כה מהותי. כפי שמעיד אמנון ניב, מהנדס העיר ירושלים בשנות התשעים של המאה העשרים, החל בתחילת שנות השבעים עברה העיר בתוך דור אחד תמורה אדריכלית ופיזית שרוב הערים בעולם עוברות בעשרות או אפילו במאות שנים. קצב הבנייה וההתפתחות בחלקים רבים של הארץ נמשך גם הוא בלא הפוגה. שינויים חשובים אחרים התחוללו בתוך כמה עשורים קצרים, ביניהם תחיית השפה העברית והמעבר מחברה קולקטיבית וסוציאליסטית־למחצה לכלכלת שוק חופשי אינדיבידואליסטית נוסח אמריקה. ואחרון־אחרון חביב, שוב, בזמן קצר יחסית, נהפכה ארץ קטנטונת, ענייה ונתונה לאיום קיומי, למעצמה אזורית כלכלית וצבאית המסוגלת להחריב את אויביה כרצונה.

ועל כן, מה קורה כשאתם גדלים, חיים או מהגרים לעולם של שינוי תמידי, הגדול מן החיים? מן הבחינה החיובית, אתם מתמחים ביצירת שינוי ובהסתגלות אליו. אתם לומדים איך לרכוש מיומנויות חדשות, לנווט בין חוקים חדשים, להתמודד עם אנשים השונים מאוד מכם, לשפר, להסתדר עם אי־ודאות, להתחיל סגנון חיים חדש — אם לא חיים שלמים חדשים. אתם מבינים שמוסכמות, ארגונים ונופים הם דברים זמניים. ואתם מתוודעים לתגובות שלכם, הרציונליות והאמוציונליות, על תנאים כה קיצוניים כמו איום ופגיעות מצד אחד, ניצחון וכוח מן הצד האחר. במובן זה, להיות ישראלי כמוהו כטירונות אינסופית לקראת עידן המידע הגלובלי, שבעצם לא נועד אלא להפוך את השינוי לידיד שלכם. זאת אחת הסיבות מדוע כמעט כל ישראלי צעיר שאתם פוגשים בעיר ניו יורק הוא יזם בדרך, יזם בפועל, או יזם שנכשל. וזאת אחת הסיבות מדוע ארץ שנמצאת במקום ה־101 בעולם מבחינת גודל אוכלוסייתה מייצרת כמאה עשרים וחמש חברות, כמעט כולן בתחום ההייטק, הנסחרות בבורסה של ניו יורק. יותר מכל ארץ אחרת בעולם מלבד ארצות הברית וקנדה.

אבל לגמישות הזאת יש גם חיסרון. הישראלים לא מייחסים חשיבות רבה במיוחד לנורמות התנהגות כלליות. קיים בהם זלזול בסיסי כלפי תוכניות, כללים ונהלים, כלומר, הסדר הקיים אינו נתפס כמובן מאליו. ההיסטוריה הישראלית יכולה לספור על יד אחת את ראשי הממשלה שהשלימו כהונה מלאה. כל גל חדש של עולים מביא ארצה קבוצה גדולה של בני אדם עקורים, במצב של הלם, שמתאמצים במשך זמן רב לפענח את הכללים הלא צפויים של הארץ החדשה, שלעתים קרובות מקדמת את פניהם בחשדנות. המקומיים, שעלו לא מכבר בעצמם, לא פעם אינם יודעים אם להתפעל מן הבאים או לרחם עליהם, ואיך להתייחס אל תרבותם ומסורותיהם. באופן דומה, כל גל חדש של בנייה בגדה המערבית נתקל בתוך ישראל עצמה בספקות וברגשות סותרים: האם אלה הם היורשים האמיתיים של גיבורי הציונות מאתמול, או שמא הם כנופיה של מטורפים, של פנאטים? ומובן שהשאלות בנוגע לזהות הבסיסית מופנות כלפי פנים, לא כלפי חוץ. האם אנחנו דויד או גוליית? האם אנו עַם קטן וחסר אונים, המתאמץ להתחכם לכוחות העוינים המקיפים אותו, או אומה של לוחמים תוקפנים המכניעים את שכניהם החלשים? האם זאת מולדתנו הנצחית והיחידה, המקום האחד שבו יהודים יכולים להרגיש בטוחים מרודפיהם, או רק אפיזודה קצרה וחולפת של ריבונות יהודית? במילים אחרות, הצד השלילי של יכולת ההסתגלות הוא אי־יציבות רגשית וקוגניטיבית.

הפרופסור ונהג המונית

פרופסור מן האוניברסיטה העברית נזכר איך בטקס זיכרון שהתקיים זה לא כבר לכבוד אביו, כלכלן בעל פרסום בינלאומי, דיבר בן משפחה על אהבת התנ"ך של המנוח. הוא ציטט את סיפור ישמעאל, שהמוסלמים רואים בו את אביהם המקראי, וכיצד אברהם גירש אותו מלפניו. היתה בדבריו התייחסות מפורשת של ליברל איש השמאל לאופן הגרוע שנוהגים הישראלים היום בפלסטינים. מיד אחר כך קם בן משפחה אחר והשיב בנאום משלו על אהבתו של האב לאתרים התנ"כיים בארץ שהובטחה לעם ישראל. אותו שיח בסיסי, אולי במתכונת פחות מעודנת, עשוי להתנהל בכל בית קפה או כשנכנסים למונית או עולים לאוטובוס בכל מקום בארץ. הרדיו ישמיע ברמה את עדכון החדשות ואולי מוזיקה, אבל חצי מהיושבים ישחקו בנייד המשוכלל שלהם או ידברו בו בקולי קולות, והנהג, או שותף מזדמן לנסיעה, יפלוט בכעס משהו בנוסח "יפי הנפש האלה!" או "המתנחלים האלה!"

בנוסף לפיצול "השבטי" שנזכר לעיל, החברה הישראלית מתפלגת לפי כמה מאפיינים נוספים, החופפים רק במידה מסוימת את תת־הקבוצות שצוינו. העיקרי ביניהם בתודעה הישראלית היומיומית הוא החלוקה הפוליטית לשמאל ולימין. בעוד שסוג התפלגות זה שכיח בדמוקרטיות רבות, בישראל הפוליטיקה היא עניין אישי מאוד. וכי איך אחרת. בעוד שברוב הארצות תוצאות הוויכוח הפוליטי קובעות את טיב המדינה שתחיה בה, בישראל הן קובעות אם תחיה בכלל. ולבסוף, הארץ קטנטונת ובה תרבות בין־אישית שגבולותיה חדירים — העסק שלך הוא עסקם של הכול — ולכן אתה פשוט לא יכול להתחמק מן הפוליטיקה. בקטע שיחה רכילותי אמר ידיד ישראלי על מכר משותף שלנו: "האדם המאוס ביותר שפגשתי בחיי". אבל אחר כך הוסיף, "המעלה היחידה שלו היא השקפתו הפוליטית."

תכונה מפליאה נוספת בהתפלגות הפוליטית היהודית־ הישראלית, שאולי אין לה אח ורע בין האומות, היא היותה בת אלפי שנים ממש. היא שתולה במארג החברתי של ההיסטוריה היהודית, הציונית והישראלית, וכל תינוק ישראלי נושם אותה אל קרבו מרגע היוולדו. כפי שציין הפילוסוף הישראלי הדגול הוגו ברגמן ז"ל, תמיד היו שני זרמים מתחרים ביהדות: האחד אוהב ומוחל והאחר מתבדל ולוחמני; האחד שואף לרַצות את הגויים והאחר עוין אותם. בימי קדם התנהל הקונפליקט בין אלה שהעדיפו פיוס עם הכוחות האימפריאליים השכנים ובין אלה שהטיפו לעצמאות מלאה. בסיפור התנ"כי, למשל, הנביאים ישעיהו וירמיהו הוקיעו בחמה שפוכה כל מדיניות חוץ שלא השכילה להסתגל לכוחות־העל האזוריים וניבאו שסופה להביא לחורבן לאומי. ספר מלכים, לעומת זאת, גינה את המלך מנשה שמשל ביהודה קרוב ליובל שנים על מדיניות הפיוס החטאה שלו כלפי האימפריה האשורית.

התחלקות זאת נמשכה גם אחרי חורבן בית המקדש השני ולתוך הגלות היהודית. חכמים רבים שחיו בתקופת מרד בר־כוכבא נגד הרומאים ב־135-132 לספירה, שהביא לחורבן יהודה ולגלות תושביה, האשימו את בר־כוכבא שהוא משיח שקר. חכמים אחרים ובראשם רבי עקיבא, וכן רבים מחסידיהם, ראו בבר־כוכבא משיח וכן גיבור בסדר גודל מקראי. הוויכוח הסוער שנבע בעקבות זה בנוגע לרעיון השיבה המשיחית לריבונות לאומית בירושלים הניב את קללת חז"ל, "תיפַּח רוחם של מְחַשבי קיצין."6 ויכוח זה נמשך בימי הביניים ואחריהם, ולעתים קרובות התמקד בשאלה כיצד להגיב על ההשפלה והרדיפות שספגו היהודים בגולה. בעוד שהרוב בחר להפקיד את העניינים בידיו של אלוהים כדי לא לעורר את חמתו של הצאר, היו תמיד כאלה שקראו לפעולה לוחמנית יותר. כמה רבנים נהגו לדבר על תפארתן של מרידות מזוינות והרחיקו לכת עד שהתירו שימוש בנשק בשבת.

במשך רובן של אלפיים השנים האחרונות ניווטו יהודי הגולה את הפיצול הפוליטי הזה מעֶמדה של חוסר אונים. הוויכוח נעשה משום כך היפותטי למדי. אבל כפי שאנו יודעים עכשיו, בה בשעה שאויביו עלו עליו לאין שיעור מבחינה מספרית, "היישוב" — הקהילה היהודית בפלשתינה שלפני 1948 — ובהחלט המדינה היהודית שבאה בעקבותיו, היו בפירוש רבי עוצמה. אפשר לומר כי ישראל של ימינו דומה יותר לאימפריות הקדומות של אשור, בבל או מצרים. כהגמוניה אזורית בעלת משאבים צבאיים, כלכליים ודיפלומטיים, היא חולשת בארבעת העשורים האחרונים על חיי מיליונים משכניה. במילים אחרות, ברגע שהחלום הציוני התממש, הוויכוח על אופן הפעלת הכוח נעשה פחות היפותטי ויותר מעשי. ומשום כך הוא נעשה אינטנסיבי עוד יותר.

הסיפור הציוני שזור נקודות מבחן דרמטיות, שגם הבליטו וגם חרתו את הפער הפוליטי בין השמאל לימין בתודעה הלאומית. עימותים אלה כללו האשמות לא פתורות, תביעות פליליות, חקירות ציבוריות, טלטלות פוליטיות, פרסומים אקדמיים וכיסוי עיתונאי אינסופי. כל אחד מאלה הניב שפע של עלילות משנה, ולא פעם הן נמשכו עשרות שנים; לחלקן הוסיפו להתייחס; אחרות התגלו מחדש על ידי הדורות הבאים.

בתחילת שנות השלושים של המאה העשרים ניהלו ראשי הפלג השמאלי של היישוב הסכמי "טרנספר" מסובכים עם הרייך השלישי, שהיו מאפשרים ליהודים תושבי גרמניה להגר לפלשתינה בתמורה להגדלת היצוא הגרמני לאזור. האופוזיציה הרביזיוניסטית הימנית התנגדה לכל מגע עם הנאצים, ועיתוניה הוקיעו את הסוכנות היהודית כ"בעלת ברית של היטלר". הממסד השמאלני השיב מלחמה וחיים ויצמן, לימים הנשיא הראשון של ישראל, השווה את הרביזיוניסטים ל"היטלריזם במתכונתו הגרועה ביותר", ודויד בן גוריון, ראש הממשלה הראשון של ישראל, כינה את המנהיג הרביזיוניסטי זאב (שנולד כוולדימיר) ז'בוטינסקי "ולדימיר היטלר".

בין אלה שהוקיעו הרביזיוניסטים היה חיים ארלוזורוב, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, שנסע לברלין, כך נאמר, כדי להשיג הסכם "טרנספר" עם הגרמנים. לעת ערב ב־16 ביוני 1933 יצא ארלוזורוב לטייל עם אשתו על שפת הים של תל אביב, שם ניגשו אליהם שני גברים שהאירו בפנס על פניו, שלפו אקדח וירו בו. מפא"י האשימה את הרביזיוניסטים ברצח והפרשה היתה לנושא רגיש בחברה הישראלית במשך שנים רבות. ארבעים ותשע שנים אחרי הרצח הקימה ממשלתו המרכז־ימנית של בגין ועדת חקירה רשמית כדי לקבוע אם היתה אמת בהאשמה. הוועדה לא הצליחה למצוא שום ראיות לכאן או לכאן ותעלומת הרצח שרירה וקיימת עד היום.

בשנות הארבעים ניטשה מחלוקת ביישוב לגבי אופן ההתנגדות להגבלות הבריטיות על העלייה ארצה וכיצד לקדם את השחרור מעול השלטון הבריטי. הימין צידד בהתנגדות בנשק, השמאל — במשא ומתן. השמאל, במסגרת הארגון הצבאי המרכזי של היישוב היהודי — ההגנה — שיתף פעולה עם ארגוני המחתרת (יש שיגידו, הטרור) הימניים, אצ"ל ולח"י. אבל ב־1944, אחרי שהלח"י רצח את שר המדינה הבריטי, הלורד מוין, פתח ארגון ההגנה במתקפה כוללת הן על אצ"ל הן על לח"י. פעולת ה"סֵזון" — שמקורה במילה האנגלית המתארת את עונת הציד בבריטניה — שבמהלכה הסגיר ארגון ההגנה אנשי אצ"ל ולח"י לבריטים, הותירה צלקות אישיות בלתי נמחות בדור שלם של ישראלים. עד לא מזמן העלו פוליטיקאים ימניים את זכר ה"סזון" האימתני כשחשו מותקפים על ידי אנשי השמאל.

העימות החמור האחר באותו עשור התרחש בימים הראשונים של המדינה היהודית ושל מלחמת העצמאות, כאשר ספינה של אצ"ל, שנשאה כמה מאות יהודים בגיל גיוס וכמויות גדולות של נשק צרפתי, הגיעה לתל אביב. בשעה שאצ"ל ובן גוריון התווכחו אם ארגון המחתרת יקבל חלק מן הנשק, פרץ קרב יריות בין כוחותיהם. התוצאה היתה שהספינה, אלטלנה, עלתה באש אשר הביאה למותם של עשרות מתנדבי אצ"ל והשמידה חלק מן המטען. בעקבות האירוע פיזר בן גוריון את אצ"ל ואיחד את כל הכוחות הלוחמים היהודיים. אבל השלד הענקי השרוף של אלטלנה המשיך לבלוט במשך חודשים רבים מתוך הים, כשלושים מטרים מחוף תל אביב. שלא במתכוון הוא היה אנדרטה כעורה ומאיימת, וגם אחרי שנעלמה במצולות נשארה אלטלנה בבחינת פצע פתוח וסמל רב עוצמה בלבם של ישראלים רבים, אזהרה מפני מלחמת אחים לכולם: לשמאל היא ייצגה ניסיון למרוד בממשלה נבחרת, ואילו לימין — אירוע נוסף שבו יהודים קמים על אחיהם.

בשנות החמישים של המאה העשרים הוצפה ישראל בסדרת ויכוחים סוערים בשאלה אם לקבל שילומים שהציעה גרמניה כפיצוי על השואה. ממשלת מפא"י תמכה בהסכם, אבל האופוזיציה הימנית היתה נחרצת. בשלב מסוים, כשהחוק נדון בכנסת, תקפו תומכי האופוזיציה את הבניין. הם ניפצו חלונות והשליכו אבנים לתוך האולם, שפצעו לפחות חבר כנסת אחד. בזמנו נאמר שמנחם בגין, ראש האופוזיציה, קרא למפגינים "לעלות על הכנסת", וזה היה הרגע שבו הזמין ראש הממשלה בן גוריון את הצבא. בסופו של דבר פקד בן גוריון על הצבא לנצור את האש, גם כאשר המפגינים פרצו לתוך הבניין פנימה. מאוחר יותר באותו יום הוא גינה את המחאה כניסיון להרוס את הדמוקרטיה.

בשנות השישים איחדו את הישראלים אימת המלחמה ושמחת הניצחון. ואולם מלחמת 1967 זרעה את זרעי הפילוג הגדול של העתיד. הקרע בין התפיסה של החזרת השטחים הכבושים תמורת שלום ובין השאיפה להחזיק בארץ ישראל השלמה, ששלטו בפוליטיקה הישראלית בעשרות השנים שבאו אחר כך, התגלע חודשים מעטים בלבד אחרי המלחמה. בשנות השבעים שוב ליכדה המלחמה לזמן קצר את העם. אבל בסיוע המתחים הסוציו־אקונומיים והאתניים המתעצמים, שהימין ייחס בהצלחה לשחיתות האליטה המפא"ית, הביאו תוצאות מלחמת 1973 למהפך פוליטי שהזניק את המנהיג הימני הוותיק, מנחם בגין, לתפקיד ראש הממשלה. היתה זאת הפעם הראשונה בהיסטוריה הישראלית שהמרכז־שמאל איבד את כוחו. תומכיו ואנשי שמאל אחרים, כמחצית מכלל תושבי הארץ, נשארו המומים וחוששים במשך חודשים רבים.

שנות השמונים היו עדות לכמה וכמה טראומות לאומיות, שהוסיפו מנה נכבדה למחלוקת. ב־1982, כחלק מהסכם השלום עם מצרים, פונתה העיר ימית בפתחת רפיח. מספר קטן של תושבים סירב להתפנות. הם התבצרו על הגגות ובמשך שבועות אחדים השליכו צמיגים בוערים ולבֵנים על החיילים שהצטוו לפנותם, שעד אז היו אחיהם ומגִניהם. בעוד שהפינוי נעשה בפקודת ממשלת בגין, רבים מן המחנה שלו הרגישו נבגדים.

השמאל חווה רגע טראומטי משלו שנה אחרי כן, במלחמת לבנון הראשונה. בעקבות הטבח במחנות סברה ושתילה, כאשר נוצרים לבנונים רצחו מאות פליטים פלסטינים באזור שהיה בפיקוח ישראלי, מתחה ועדת חקירה ישראלית רשמית ביקורת חריפה על התנהלותו של שר הביטחון אריאל שרון. ב־10 בפברואר 1983, כשממשלת בגין התכנסה כדי לדון בדוח הוועדה, אירגנה תנועת "שלום עכשיו" הפגנה שקראה להתפטרות שרון. קהל של מתנגדי ההפגנה התעמת עם משתתפי ההפגנה, עימות שהסתיים סיום טרגי כאשר אחד המתנגדים השליך רימון יד לתוך קבוצת "שלום עכשיו" והביא למותו של אחד המפגינים ולפציעתם של אחדים.

הצעיר שנהרג, אמיל גרינצווייג, היה סטודנט לתואר שני במדעי המדינה. בתזה שלו, שהוגשה שלושה ימים לפני מותו, גרינצווייג ציטט את הפילוסוף קארל פופר שאמר, "המסורת הדגולה של הרציונליזם המערבי היא לנהל את מלחמותינו במילים ולא בחרבות." והוא הוסיף, "משפט זה מבטא את האמונה, שבלעדי אמות מידה אוניברסליות של בחירה רציונלית בין יריבים מתחרים, הדובר הופך למקור הסמכות היחיד של טענתו, וניתן להשיג פתרון של הקונפליקט רק באמצעות הכחדה או השתקה של הדוברים היריבים." אין צורך לומר שעבור השמאל הישראלי גרינצווייג הפך מיד למופת שובר לב ולסמל של נטיית הימין להילחם בחרבות ולא במילים.

מלחמת לבנון זו, שנהגתה רשמית כמתקפה מוגבלת נגד אש"ף מצפון לגבול, הסלימה למאבק מורכב וממושך שארך תשע־עשרה שנים. היא נתפסה בעיני השמאל כמלחמת הברירה המובהקת הראשונה של ישראל וכווייטנאם שלה והמשיכה לפלג את הישראלים שנים רבות.

בשלהי שנות השמונים עימתה האינתיפאדה הפלסטינית הראשונה את החיילים הישראלים הצעירים עם המוני מפגינים פלסטינים שהיו לפעמים אלימים ולעתים קרובות צעירים מהם. מרי אזרחי, השלכת אבנים, דקירות ומקרה אחד של לינץ' על ידי הפלסטינים נענו מן הצד הישראלי בהכאות, גז מדמיע ותחמושת חיה. הצפייה היומית בטלוויזיה והידיעות על ההתנגשויות האישיות האלה בין בניהם, אחיהם או נכדיהם של הישראלים ובין האוכלוסייה הפלסטינית האזרחית בגדה המערבית ובעזה פיצלו בדרך הטבע את הישראלים לאורך קווי השבר הפוליטיים ההיסטוריים.

המצב החמיר עוד יותר בראשית שנות התשעים, כאשר מפלגת העבודה הקימה ממשלה בראשותו של יצחק רבין וגילתה שניהלה בסתר ובניגוד לחוק משא ומתן עם אש"ף, שהיה נתעב בעיני רוב הישראלים. המשא ומתן הזה הוביל אל חתימת הסכם אוסלו, שהתניע תהליך שהיה אמור להסתכם בכינון מדינה פלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה. הימין הוקיע, מחה והתקצף. בעקבות דיבורים נסערים ומתלהמים התפתח משחק האשמות ארסי והדדי, שהחמיר בתגובה לסדרה של פיגועי התאבדות שביצעו פלסטינים ממתנגדי ההסכם — בשעתו, סוג חדש ומזעזע של טרור בעיני הישראלים והעולם המערבי.

המשך הפרק בספר המלא