אגדה 2 - עילוי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אגדה 2 - עילוי
מכר
מאות
עותקים
אגדה 2 - עילוי
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

אגדה 2 - עילוי

4.4 כוכבים (5 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

מרי לו

מרי לוּ, ילידת סין שהיגרה לארצות הברית ב־1989, למדה באוניברסיטת דרום קליפורניה ועבדה בתעשיית משחקי הווידיאו (של דיסני) עד שכתבה את הספר "אגדה". כיום היא סופרת במשרה מלאה ומתגוררת בלוס אנג'לס.

תקציר

אחרי שהם בורחים ממעוז הרפובליקה בלוס אנג'לס, יוּני ודיי מגיעים ללאס וגאס, ושם מחכה להם ידיעה מפתיעה: האלקטור פרימו נפטר, ובנו אנדן יורש את מקומו. קבוצת מורדים מציעה לעזור להם להציל את אחיו של דיי, אבל בתנאי אחד - שיוני ודיי יתנקשו באלקטור הצעיר.

זאת ההזדמנות לתת לעם שהושתק זמן רב להשמיע את קולו. אלא שאז מתברר כי האלקטור החדש כלל אינו דומה לאביו, וספקות מתגנבים ללבה של יוני: מה אם אנדן הוא התחלה חדשה? מה אם מהפכה צריכה להיות יותר מאשר זעם ונקמה? מה אם המורדים טועים?

הספר השני בסדרת אגדה, שרבים חיכו לו, הוא מותחן עוצר נשימה, שניחן בעוצמה שוברת לב ומשלב תככים, פוליטיקה, רומנטיקה ופעולה.

פרק ראשון

יוני


4 בינואר, שעה 19:32.
זמן אוֹשֶׁן התקני.
שלושים וחמישה ימים לאחר מותו של מיטיאס.
דיי מתעורר לצדי בטלטלה. המצח שלו מכוסה בזיעה, והלחיים שלו רטובות מדמעות. הוא מתנשם בכבדות.
אני מתכופפת מעליו ומסיטה קווצת שיער רטובה מפניו. פצע החתך שעל כתפי כבר הגליד, אבל התנועה שלי גורמת לו לשוב לפעום. דיי מתיישב, משפשף את עיניו בתשישות בידיו ומביט סביבו בקרון הרכבת המתנדנד שלנו כאילו הוא מחפש משהו. בתחילה הוא מסתכל על הארגזים בפינה חשוכה, אז על הקנווס שמרפד את הרצפה ועל שק המזון הקטן שעומד בינינו. לוקח לו דקה לחזור להתמצא במרחב, להיזכר שאנחנו תופסים טרמפ ברכבת שעושה את דרכה לווגאס. חולפות כמה שניות עד שהוא משחרר את התנוחה הקשיחה שלו ומניח לעצמו להישען ברפיון על הקיר מאחוריו.
אני טופחת בעדינות על ידו. "אתה בסדר?" זאת הפכה להיות השאלה הקבועה שלי.
דיי מושך בכתפיו. "כן," הוא ממלמל. "סיוט."
תשעה ימים חלפו מאז ברחנו מהיכל בָּטאלה ומלוס אנג'לס. מאז בכל פעם שדיי עצם את העיניים, הוא סבל מסיוטים. כשרק התרחקנו משם ויכולנו לחטוף כמה שעות ראשונות של מנוחה במגרש רכבות נטוש, דיי התעורר בקפיצה כשהוא צורח. מזל שחיילים או שוטרים לא שמעו אותו. אחרי זה סיגלתי לעצמי הרגל ללטף את שערו אחרי שהוא נרדם, או לנשק את לחייו ומצחו ועפעפיו. עכשיו הוא עדיין מתעורר חנוק מדמעות, כשעיניו תרות בקדחתנות אחר כל מה שאיבד, אבל לפחות הוא עושה את זה בדממה.
לפעמים, כשדיי שקט כמו עכשיו, אני תוהה עד כמה הוא מצליח להיאחז בשפיות שלו. המחשבה מפחידה אותי. אני לא יכולה להרשות לעצמי לאבד אותו. אני כל הזמן אומרת לעצמי שזה מסיבות מעשיות: בשלב הזה יש לנו סיכוי זעום לשרוד לבד, והמיומנויות שלו משלימות את אלה שלי. חוץ מזה... לא נשאר לי על מי להגן. גם לי הבכי אינו דבר זר כלל וכלל, למרות שאני תמיד מחכה שהוא יירדם כדי לבכות. אתמול בלילה בכיתי על אוֹלִי. הרגשתי מעט מטופשת לבכות על הכלב שלי בזמן שהרפובליקה הרגה את המשפחות שלנו, אבל לא היתה לי שליטה בזה. מיטיאס הוא זה שהביא אותו הביתה, כדור לבן של כפות רגליים ענקיות ואוזניים שמוטות ועיניים חומות מלאות חיבה, היצור הכי מקסים ומגושם שראיתי מעודי. אוֹלי היה הילד שלי, ואני השארתי אותו מאחור.
"על מה חלמת?" אני לוחשת לדיי.
"לא משהו שאפשר לזכור." דיי משנה תנוחה, ואז מעווה את פניו בכאב, כשהוא מחכך בטעות את הרגל הפצועה שלו ברצפה. הגוף שלו מתקשח מהכאב, ואני יכולה לראות כמה מהודקות זרועותיו מתחת לחולצה שלו, עשויות לולאות של שרירים מחוטבים שנבנו ברחובות. נשימה מאומצת נמלטת מבין שפתיו. האופן שבו הוא דחף אותי אל הקיר בסמטה ההיא, הרעב בנשיקה הראשונה שלו. אני מפסיקה להתמקד בפה שלו ומנערת מעלי את הזיכרון במבוכה.
הוא מחווה בראשו אל דלתות הקרון. "איפה אנחנו עכשיו? אנחנו כבר בטח מתקרבים, נכון?"
אני קמה, שמחה על הסחת הדעת, ונתמכת בקיר המיטלטל כדי להציץ החוצה מהחלון הזעיר של הקרון. הנוף לא השתנה במיוחד — שורות אינסופיות של מגדלי מגורים ומפעלים, ארובות וכבישים מתפתלים ישנים, שכולם נשטפו בגוונים כחולים וסגולים־אפרפרים על ידי גשם אחר הצהריים. אנחנו עדיין חולפים דרך הסקטורים של שכונות העוני. הן נראות כמעט זהות לשכונות העוני בלוס אנג'לס. הלאה, במרחק, סכר עצום נמתח לרוחב חצי משדה הראייה שלי. אני מחכה עד שנעבור על פני מסך ענקי, ואז מצמצמת את העיניים לראות את האותיות הקטנות בפינה התחתונה שלו. "בּוּלדֶר סיטי, נבדה," אני אומרת. "אנחנו כבר ממש קרובים. הרכבת בטח תעצור פה קצת, אבל אחר כך זה לא צריך לקחת יותר משלושים וחמש דקות להגיע ללאס וגאס."
דיי מהנהן. הוא נשען הצדה, פורם את החבל הקושר את שק האוכל שלנו ומחפש משהו לאכול. "טוב מאוד. ככל שנגיע לשם יותר מוקדם, נקדים למצוא את הפטריוטים."
הוא נראה מרוחק. לפעמים דיי מספר לי מה תוכן הסיוטים שלו — הוא נכשל במבדק או מאבד את טֶס ברחובות או בורח ממשמר המגפה. סיוטים על היותו הפושע המבוקש ביותר ברפובליקה. בפעמים אחרות, כשהוא שומר את החלומות שלו לעצמו, אני יודעת שהם בטח על המשפחה שלו — על מותה של אמו או מותו של ג'ון. אולי עדיף שהוא לא מספר לי על החלומות האלה. יש לי מספיק חלומות משל עצמי שרודפים אותי, ואני לא בטוחה שיש לי את האומץ הנדרש לדעת על אלה שלו.
"אתה ממש נחוש למצוא את הפטריוטים, מה?" אני אומרת בזמן שדיי מוציא גוש עבש של בצק מטוגן משק האוכל. זאת לא הפעם הראשונה שזילזלתי בהתעקשות שלו להגיע ללאס וגאס, ואני ניגשת אל הנושא בזהירות. הדבר האחרון שאני רוצה שדיי יחשוב זה שלא אכפת לי מטס, או שאני חוששת להיפגש עם קבוצת המורדים הידועה ביותר לשמצה ברפובליקה. "טס הלכה איתם מרצונה. אנחנו לא מסַכּנים אותה בזה שאנחנו מנסים להחזיר אותה?"
דיי לא עונה מיד. הוא בוצע את הבצק המטוגן לחצי ומציע לי חתיכה. "קחי קצת, טוב? עבר לא מעט זמן מאז שאכלת לאחרונה."
אני מרימה את ידי בנימוס. "לא תודה," אני עונה. "אני לא אוהבת בצק מטוגן."
אני מיד מתחרטת על כך שאני לא מסוגלת לבלוע את המילים בחזרה. דיי משפיל את עיניו ומכניס את החצי השני לתוך שק האוכל, ואז מתחיל לאכול את המנה שלו בשקט. איזה דבר מטופש מצדי להגיד. אני לא אוהבת בצק מטוגן. אני ממש מסוגלת לשמוע מה עובר לו בראש.
ילדה עשירה קטנה ומסכנה, עם הנימוסים המגונדרים שלה. היא יכולה להרשות לעצמה לא לאהוב אוכל. אני נוזפת בעצמי בדממה, ואז מבטיחה לעצמי שלהבא אתנהג ביתר זהירות.
בסוף, אחרי כמה ביסים גדולים, דיי מגיב. "אני לא מתכוון להשאיר את טס מאחור בלי לוודא שהיא בסדר."
מובן מאליו שהוא לא יעשה את זה. דיי לעולם לא ישאיר מאחור מישהו שאכפת לו ממנו, במיוחד לא את היתומה שאיתה גדל ברחובות. אני מבינה גם את הערך הפוטנציאלי של פגישה עם הפטריוטים — אחרי הכול, המורדים האלה אכן עזרו לדיי ולי להימלט מלוס אנג'לס. הם גדולים ומאורגנים היטב. אולי יש להם מידע בנוגע למה שהרפובליקה עושה עם אחיו הקטן של דיי, עדן. אולי הם אפילו יוכלו לעזור לרפא את הפצע המוגלתי ברגלו של דיי; מאז אותו בוקר הרה־גורל, שבו המפקדת ג'יימסון ירתה בו ועצרה אותו, הרגל שלו ידעה עליות וירידות, ומצבה השתפר והחמיר לסירוגין. עכשיו רגל שמאל שלו היא גוש של בשר מרוטש ומדמם. הוא זקוק לטיפול רפואי.
ובכל זאת, יש לנו בעיה אחת.
"הפטריוטים לא יעזרו לנו בלי לקבל תשלום כלשהו," אני אומרת. "מה נוכל לתת להם?" כדי להמחיש את הטיעון, אני מכניסה את הידיים לכיסים ודולה מהם חבילה צנועה של מזומנים. ארבעת אלפים שטרות. כל מה שהיה עלי כשברחנו. אני לא מאמינה עד כמה חסרים לי המותרות של חיי הקודמים. בחשבונות המשפחה שלי יש מיליוני שטרות, כסף שלעולם לא תהיה לי שוב גישה אליו.
דיי מחסל את הבצק ושוקל את דברי בשפתיים מהודקות. "כן, אני יודע," הוא אומר ומעביר יד בשׂערו הבלונדיני הסבוך. "אבל מה את מציעה שנעשה? אל מי עוד אנחנו יכולים לפנות?"
אני נדה בראשי בחוסר אונים. דיי צודק בעניין הזה — עד כמה שאני לא מתלהבת לראות שוב את הפטריוטים, האפשרויות שלנו די מוגבלות. בזמנו, כשהפטריוטים עזרו לנו להימלט מהיכל בטאלה, כשדיי עדיין היה מחוסר הכרה ואני הייתי עם כתף פצועה, ביקשתי מהפטריוטים שיניחו לנו לנסוע איתם ללאס וגאס. קיוויתי שהם ימשיכו לעזור לנו.
הם סירבו.
"שילמת לנו כדי למלט את דיי מההוצאה להורג שלו. את לא שילמת לנו כדי שנגרור שני פצועים אומללים כל הדרך ללאס וגאס," אמרה לי קֵיידָה. "חיילי הרפובליקה דולקים אחריכם, לעזאזל. אנחנו לא בית תמחוי. יותר אני לא מסכנת את עצמי בשביל שניכם, אלא אם כן יש בזה כסף."
עד השלב ההוא כמעט האמנתי שלפטריוטים אכפת מאיתנו. אבל המילים של קיידה החזירו אותי למציאות. הם עזרו לנו מפני שאני שילמתי לקיידה מאתיים אלף שטרות רפובליקה, כסף שקיבלתי כפרס על לכידתו של דיי. וגם ככה נדרשה מידה של שכנוע, לפני שהיא שלחה את חבריה הפטריוטים לעזור לנו.
להניח לדיי לראות את טס. לעזור לדיי לרפא את רגלו. לספק לנו מידע על מקום הימצאו של אחיו של דיי. כל אלה יצריכו שוחד. לו רק היתה לי הזדמנות לקחת עוד כסף לפני שיצאנו.
"אין עיר יותר גרועה מווגאס להיכנס אליה לבדנו," אני אומרת לדיי ומשפשפת בזהירות את כתפי המחלימה. "וייתכן שהפטריוטים אפילו לא יסכימו לראות אותנו. אני רק מנסה לוודא שאנחנו חושבים על זה עד הסוף."
"יוּנִי, אני יודע שאת לא רגילה לחשוב על הפטריוטים כעל בני ברית," עונה דיי. "את אוּמנת לשנוא אותם. אבל הם בהחלט בני ברית פוטנציאליים. אני בוטח בהם יותר ממה שאני בוטח ברפובליקה. את לא?"
אני לא יודעת אם הוא מתכוון להעליב בדבריו. דיי פיספס את הנקודה שאני מנסה להבהיר: שסביר להניח שהפטריוטים לא יעזרו לנו, ואז נמצא את עצמנו תקועים בעיר צבאית. אבל דיי חושב שאני מהססת בגלל שאני לא בוטחת בפטריוטים. שעמוק בפנים אני עדיין יוני אִיפָּרִיס, עילוי, ילדת הפלא הכי מהוללת של הרפובליקה... שאני עדיין נאמנה למדינה הזאת. אז האם זה נכון? עכשיו אני פושעת, ולעולם לא אוכל לחזור לחיי הנוחות שהיו לי. המחשבה מעוררת בי בחילה ותחושת ריקנות, כאילו אני מתגעגעת להיות יקירת הרפובליקה. אולי זה נכון. אם כבר איני יקירת הרפובליקה, אז מי אני?
"בסדר. ננסה למצוא את הפטריוטים," אני אומרת. ברור שלא אצליח לשדל אותו לעשות משהו אחר.
דיי מהנהן. "תודה," הוא לוחש. על פניו המקסימים מפציע שמץ חיוך, שמושך אותי אליו בחמימות שאין להתנגד לה, אבל הוא לא מנסה לחבק אותי. הוא לא מנסה לקחת את ידי בידו. הוא לא מתקרב אלי כדי שכתפינו ייגעו, לא מלטף את שׂערי, לא לוחש בעידוד באוזני או מצמיד את ראשו לראשי. לא הייתי מודעת באיזו מידה התחלתי להשתוקק למחוות הקטנות האלה. איכשהו ברגע הנוכחי ההרגשה היא שאנחנו מאוד נפרדים.
אולי הסיוט שלו נסב סביבי.
***

מרי לו

מרי לוּ, ילידת סין שהיגרה לארצות הברית ב־1989, למדה באוניברסיטת דרום קליפורניה ועבדה בתעשיית משחקי הווידיאו (של דיסני) עד שכתבה את הספר "אגדה". כיום היא סופרת במשרה מלאה ומתגוררת בלוס אנג'לס.

עוד על הספר

אגדה 2 - עילוי מרי לו

יוני


4 בינואר, שעה 19:32.
זמן אוֹשֶׁן התקני.
שלושים וחמישה ימים לאחר מותו של מיטיאס.
דיי מתעורר לצדי בטלטלה. המצח שלו מכוסה בזיעה, והלחיים שלו רטובות מדמעות. הוא מתנשם בכבדות.
אני מתכופפת מעליו ומסיטה קווצת שיער רטובה מפניו. פצע החתך שעל כתפי כבר הגליד, אבל התנועה שלי גורמת לו לשוב לפעום. דיי מתיישב, משפשף את עיניו בתשישות בידיו ומביט סביבו בקרון הרכבת המתנדנד שלנו כאילו הוא מחפש משהו. בתחילה הוא מסתכל על הארגזים בפינה חשוכה, אז על הקנווס שמרפד את הרצפה ועל שק המזון הקטן שעומד בינינו. לוקח לו דקה לחזור להתמצא במרחב, להיזכר שאנחנו תופסים טרמפ ברכבת שעושה את דרכה לווגאס. חולפות כמה שניות עד שהוא משחרר את התנוחה הקשיחה שלו ומניח לעצמו להישען ברפיון על הקיר מאחוריו.
אני טופחת בעדינות על ידו. "אתה בסדר?" זאת הפכה להיות השאלה הקבועה שלי.
דיי מושך בכתפיו. "כן," הוא ממלמל. "סיוט."
תשעה ימים חלפו מאז ברחנו מהיכל בָּטאלה ומלוס אנג'לס. מאז בכל פעם שדיי עצם את העיניים, הוא סבל מסיוטים. כשרק התרחקנו משם ויכולנו לחטוף כמה שעות ראשונות של מנוחה במגרש רכבות נטוש, דיי התעורר בקפיצה כשהוא צורח. מזל שחיילים או שוטרים לא שמעו אותו. אחרי זה סיגלתי לעצמי הרגל ללטף את שערו אחרי שהוא נרדם, או לנשק את לחייו ומצחו ועפעפיו. עכשיו הוא עדיין מתעורר חנוק מדמעות, כשעיניו תרות בקדחתנות אחר כל מה שאיבד, אבל לפחות הוא עושה את זה בדממה.
לפעמים, כשדיי שקט כמו עכשיו, אני תוהה עד כמה הוא מצליח להיאחז בשפיות שלו. המחשבה מפחידה אותי. אני לא יכולה להרשות לעצמי לאבד אותו. אני כל הזמן אומרת לעצמי שזה מסיבות מעשיות: בשלב הזה יש לנו סיכוי זעום לשרוד לבד, והמיומנויות שלו משלימות את אלה שלי. חוץ מזה... לא נשאר לי על מי להגן. גם לי הבכי אינו דבר זר כלל וכלל, למרות שאני תמיד מחכה שהוא יירדם כדי לבכות. אתמול בלילה בכיתי על אוֹלִי. הרגשתי מעט מטופשת לבכות על הכלב שלי בזמן שהרפובליקה הרגה את המשפחות שלנו, אבל לא היתה לי שליטה בזה. מיטיאס הוא זה שהביא אותו הביתה, כדור לבן של כפות רגליים ענקיות ואוזניים שמוטות ועיניים חומות מלאות חיבה, היצור הכי מקסים ומגושם שראיתי מעודי. אוֹלי היה הילד שלי, ואני השארתי אותו מאחור.
"על מה חלמת?" אני לוחשת לדיי.
"לא משהו שאפשר לזכור." דיי משנה תנוחה, ואז מעווה את פניו בכאב, כשהוא מחכך בטעות את הרגל הפצועה שלו ברצפה. הגוף שלו מתקשח מהכאב, ואני יכולה לראות כמה מהודקות זרועותיו מתחת לחולצה שלו, עשויות לולאות של שרירים מחוטבים שנבנו ברחובות. נשימה מאומצת נמלטת מבין שפתיו. האופן שבו הוא דחף אותי אל הקיר בסמטה ההיא, הרעב בנשיקה הראשונה שלו. אני מפסיקה להתמקד בפה שלו ומנערת מעלי את הזיכרון במבוכה.
הוא מחווה בראשו אל דלתות הקרון. "איפה אנחנו עכשיו? אנחנו כבר בטח מתקרבים, נכון?"
אני קמה, שמחה על הסחת הדעת, ונתמכת בקיר המיטלטל כדי להציץ החוצה מהחלון הזעיר של הקרון. הנוף לא השתנה במיוחד — שורות אינסופיות של מגדלי מגורים ומפעלים, ארובות וכבישים מתפתלים ישנים, שכולם נשטפו בגוונים כחולים וסגולים־אפרפרים על ידי גשם אחר הצהריים. אנחנו עדיין חולפים דרך הסקטורים של שכונות העוני. הן נראות כמעט זהות לשכונות העוני בלוס אנג'לס. הלאה, במרחק, סכר עצום נמתח לרוחב חצי משדה הראייה שלי. אני מחכה עד שנעבור על פני מסך ענקי, ואז מצמצמת את העיניים לראות את האותיות הקטנות בפינה התחתונה שלו. "בּוּלדֶר סיטי, נבדה," אני אומרת. "אנחנו כבר ממש קרובים. הרכבת בטח תעצור פה קצת, אבל אחר כך זה לא צריך לקחת יותר משלושים וחמש דקות להגיע ללאס וגאס."
דיי מהנהן. הוא נשען הצדה, פורם את החבל הקושר את שק האוכל שלנו ומחפש משהו לאכול. "טוב מאוד. ככל שנגיע לשם יותר מוקדם, נקדים למצוא את הפטריוטים."
הוא נראה מרוחק. לפעמים דיי מספר לי מה תוכן הסיוטים שלו — הוא נכשל במבדק או מאבד את טֶס ברחובות או בורח ממשמר המגפה. סיוטים על היותו הפושע המבוקש ביותר ברפובליקה. בפעמים אחרות, כשהוא שומר את החלומות שלו לעצמו, אני יודעת שהם בטח על המשפחה שלו — על מותה של אמו או מותו של ג'ון. אולי עדיף שהוא לא מספר לי על החלומות האלה. יש לי מספיק חלומות משל עצמי שרודפים אותי, ואני לא בטוחה שיש לי את האומץ הנדרש לדעת על אלה שלו.
"אתה ממש נחוש למצוא את הפטריוטים, מה?" אני אומרת בזמן שדיי מוציא גוש עבש של בצק מטוגן משק האוכל. זאת לא הפעם הראשונה שזילזלתי בהתעקשות שלו להגיע ללאס וגאס, ואני ניגשת אל הנושא בזהירות. הדבר האחרון שאני רוצה שדיי יחשוב זה שלא אכפת לי מטס, או שאני חוששת להיפגש עם קבוצת המורדים הידועה ביותר לשמצה ברפובליקה. "טס הלכה איתם מרצונה. אנחנו לא מסַכּנים אותה בזה שאנחנו מנסים להחזיר אותה?"
דיי לא עונה מיד. הוא בוצע את הבצק המטוגן לחצי ומציע לי חתיכה. "קחי קצת, טוב? עבר לא מעט זמן מאז שאכלת לאחרונה."
אני מרימה את ידי בנימוס. "לא תודה," אני עונה. "אני לא אוהבת בצק מטוגן."
אני מיד מתחרטת על כך שאני לא מסוגלת לבלוע את המילים בחזרה. דיי משפיל את עיניו ומכניס את החצי השני לתוך שק האוכל, ואז מתחיל לאכול את המנה שלו בשקט. איזה דבר מטופש מצדי להגיד. אני לא אוהבת בצק מטוגן. אני ממש מסוגלת לשמוע מה עובר לו בראש.
ילדה עשירה קטנה ומסכנה, עם הנימוסים המגונדרים שלה. היא יכולה להרשות לעצמה לא לאהוב אוכל. אני נוזפת בעצמי בדממה, ואז מבטיחה לעצמי שלהבא אתנהג ביתר זהירות.
בסוף, אחרי כמה ביסים גדולים, דיי מגיב. "אני לא מתכוון להשאיר את טס מאחור בלי לוודא שהיא בסדר."
מובן מאליו שהוא לא יעשה את זה. דיי לעולם לא ישאיר מאחור מישהו שאכפת לו ממנו, במיוחד לא את היתומה שאיתה גדל ברחובות. אני מבינה גם את הערך הפוטנציאלי של פגישה עם הפטריוטים — אחרי הכול, המורדים האלה אכן עזרו לדיי ולי להימלט מלוס אנג'לס. הם גדולים ומאורגנים היטב. אולי יש להם מידע בנוגע למה שהרפובליקה עושה עם אחיו הקטן של דיי, עדן. אולי הם אפילו יוכלו לעזור לרפא את הפצע המוגלתי ברגלו של דיי; מאז אותו בוקר הרה־גורל, שבו המפקדת ג'יימסון ירתה בו ועצרה אותו, הרגל שלו ידעה עליות וירידות, ומצבה השתפר והחמיר לסירוגין. עכשיו רגל שמאל שלו היא גוש של בשר מרוטש ומדמם. הוא זקוק לטיפול רפואי.
ובכל זאת, יש לנו בעיה אחת.
"הפטריוטים לא יעזרו לנו בלי לקבל תשלום כלשהו," אני אומרת. "מה נוכל לתת להם?" כדי להמחיש את הטיעון, אני מכניסה את הידיים לכיסים ודולה מהם חבילה צנועה של מזומנים. ארבעת אלפים שטרות. כל מה שהיה עלי כשברחנו. אני לא מאמינה עד כמה חסרים לי המותרות של חיי הקודמים. בחשבונות המשפחה שלי יש מיליוני שטרות, כסף שלעולם לא תהיה לי שוב גישה אליו.
דיי מחסל את הבצק ושוקל את דברי בשפתיים מהודקות. "כן, אני יודע," הוא אומר ומעביר יד בשׂערו הבלונדיני הסבוך. "אבל מה את מציעה שנעשה? אל מי עוד אנחנו יכולים לפנות?"
אני נדה בראשי בחוסר אונים. דיי צודק בעניין הזה — עד כמה שאני לא מתלהבת לראות שוב את הפטריוטים, האפשרויות שלנו די מוגבלות. בזמנו, כשהפטריוטים עזרו לנו להימלט מהיכל בטאלה, כשדיי עדיין היה מחוסר הכרה ואני הייתי עם כתף פצועה, ביקשתי מהפטריוטים שיניחו לנו לנסוע איתם ללאס וגאס. קיוויתי שהם ימשיכו לעזור לנו.
הם סירבו.
"שילמת לנו כדי למלט את דיי מההוצאה להורג שלו. את לא שילמת לנו כדי שנגרור שני פצועים אומללים כל הדרך ללאס וגאס," אמרה לי קֵיידָה. "חיילי הרפובליקה דולקים אחריכם, לעזאזל. אנחנו לא בית תמחוי. יותר אני לא מסכנת את עצמי בשביל שניכם, אלא אם כן יש בזה כסף."
עד השלב ההוא כמעט האמנתי שלפטריוטים אכפת מאיתנו. אבל המילים של קיידה החזירו אותי למציאות. הם עזרו לנו מפני שאני שילמתי לקיידה מאתיים אלף שטרות רפובליקה, כסף שקיבלתי כפרס על לכידתו של דיי. וגם ככה נדרשה מידה של שכנוע, לפני שהיא שלחה את חבריה הפטריוטים לעזור לנו.
להניח לדיי לראות את טס. לעזור לדיי לרפא את רגלו. לספק לנו מידע על מקום הימצאו של אחיו של דיי. כל אלה יצריכו שוחד. לו רק היתה לי הזדמנות לקחת עוד כסף לפני שיצאנו.
"אין עיר יותר גרועה מווגאס להיכנס אליה לבדנו," אני אומרת לדיי ומשפשפת בזהירות את כתפי המחלימה. "וייתכן שהפטריוטים אפילו לא יסכימו לראות אותנו. אני רק מנסה לוודא שאנחנו חושבים על זה עד הסוף."
"יוּנִי, אני יודע שאת לא רגילה לחשוב על הפטריוטים כעל בני ברית," עונה דיי. "את אוּמנת לשנוא אותם. אבל הם בהחלט בני ברית פוטנציאליים. אני בוטח בהם יותר ממה שאני בוטח ברפובליקה. את לא?"
אני לא יודעת אם הוא מתכוון להעליב בדבריו. דיי פיספס את הנקודה שאני מנסה להבהיר: שסביר להניח שהפטריוטים לא יעזרו לנו, ואז נמצא את עצמנו תקועים בעיר צבאית. אבל דיי חושב שאני מהססת בגלל שאני לא בוטחת בפטריוטים. שעמוק בפנים אני עדיין יוני אִיפָּרִיס, עילוי, ילדת הפלא הכי מהוללת של הרפובליקה... שאני עדיין נאמנה למדינה הזאת. אז האם זה נכון? עכשיו אני פושעת, ולעולם לא אוכל לחזור לחיי הנוחות שהיו לי. המחשבה מעוררת בי בחילה ותחושת ריקנות, כאילו אני מתגעגעת להיות יקירת הרפובליקה. אולי זה נכון. אם כבר איני יקירת הרפובליקה, אז מי אני?
"בסדר. ננסה למצוא את הפטריוטים," אני אומרת. ברור שלא אצליח לשדל אותו לעשות משהו אחר.
דיי מהנהן. "תודה," הוא לוחש. על פניו המקסימים מפציע שמץ חיוך, שמושך אותי אליו בחמימות שאין להתנגד לה, אבל הוא לא מנסה לחבק אותי. הוא לא מנסה לקחת את ידי בידו. הוא לא מתקרב אלי כדי שכתפינו ייגעו, לא מלטף את שׂערי, לא לוחש בעידוד באוזני או מצמיד את ראשו לראשי. לא הייתי מודעת באיזו מידה התחלתי להשתוקק למחוות הקטנות האלה. איכשהו ברגע הנוכחי ההרגשה היא שאנחנו מאוד נפרדים.
אולי הסיוט שלו נסב סביבי.
***