ההר שהפך למפלצת

פרק א': הנספחים
ביום הזיכרון של תשע"ג החלטתי לעלות לרמת הגולן ולהשתתף בטכס הזיכרון בתל פאחר. למען הגילוי הנאות: כמי שחי שנים בישוב לרגלי רמת הגולן, שסבל מדי פעם מנחת זרועם של הסורים, ידעתי היטב להעריך את הכוחות הלוחמים שהסירו את האיום שנראה כבלתי ניתן להסרה, וממילא הייתי רגיש לכוחות הלוחמים שאיבדו רבים מחבריהם בקרבות הקשים. בעיני ובעיני רבים הקרב על תל פאחר הפך למיתוס שסימל במידה רבה את אחד הקרבות הקשים ששחרר אותנו מהאיום היום-יומי על שגרת חיינו.
תכננתי  להגיע לאתר דרך ציר הנפט. זה הציר שמג"ד ברק האגדי מוסה קליין היה אמור להסתער ממנו על מוצב תל פאחר אך – כפי שאתאר בהמשך - הדברים השתבשו והוא החליט להסתער על המוצב חזיתית מכיוון מערב, והגדוד שילם על כך מחיר יקר בהרוגים ובפצועים.
ציר הנפט בתחומי הגולן הישראלי הוא דרך פטרולים משובשת שנמשכת מהגבול הסורי סמוך להר פרס במזרח הגולן המרכזי, וסיומו בגבול לבנון בצפונו של הגולן סמוך לכפר ע'ג'ר[1]. הציר שימש דרך פטרולים שאמורה הייתה להגן על צינור נפט שהזרים נפט מערב הסעודית ללבנון. אחת הדרכים לעלות עליו היא לחצות את הירדן בגשר בנות יעקב, לעלות לרמת הגולן לקרבת המחנה הצבאי נפח, שם מצטלב ציר הנפט עם הכביש העולה לקונטרה ופנייה צפונה תעלה אותנו על הציר.
כך מצאתי את עצמי בלב האזור שבו התרחש האסון שיסופר להלן לפני שידעתי עליו דבר. העלייה מגשר בנות יעקב לבית המכס העליון היא בכביש מפותל  שלצדו גדרות תיל שעליהם ממשולשים המזהירים מסכנת מוקשים. את המוקשים זרעו הסורים לפני מלחמת ששת הימים כמחסום בפני אפשרות שצה"ל ינסה לכבוש את הגולן דרך הכביש המרכזי העולה לקונטרה ומשם לדמשק. בצד אחד הפיתולים, מצדו הצפוני של הכביש, לפני בית המכס, ישנה הפניה צפונה לאתר תיירות שהכתובת על השלט שלו מבשרת "מצפה גדות". מהאתר, שבמרכזו בונקר בטון סורי, ומתנוססת עליו אנדרטה לחטיבת הגולן שכבשה את המקום במלחמת ששת הימים.

מצפה גדות
מהמצפה ניתן לצפות על העמק, ובעיקר על קיבוץ גדות שספג הפגזות רבות מהמוצב הזה לפני מלחמת ששת הימים. בערבית הסורים קראו למוצב "המורטפע". בהמשך הכביש ניתן לראות מצפון לו את הבניינים ההרוסים למחצה של בית המכס העליון. זהו גוש בניינים מכוער ומחורר מחורי כדורים שחורי חלונותיו הפרוצים נראה למרחוק. המבנים נבנו בתחילת המאה הקודמת ודורות של חיילי צה"ל ששירתו שם, שירשו את הצבא הסורי אחרי מלחמת ששת הימים, השאירו את עקבותיהם באמצעות הרס וכתובות קיר בוטות ומכוערות.[2]
 מדרום לכביש משתרעת חורשת עצי אקליפטוס שעיין חשדנית יכלה לראות בתוכה מחפורות של בונקרים. השטח מגודר ומשולט בשלטי אזהרה מפני מוקשים. נראה שהאקליפטוסים נועדו להסתיר את הבונקרים והמוצבים שהסורים חפרו לקראת מלחמת ששת הימים. בהמשך הכביש, אחרי צומת הכביש המוביל לישוב חד-נס ולבקעת הבטחה, ואחרי הצומת המובילה לקצרין, נמצאת חוות בקר של קיבוץ מרום גולן, ראשון הקיבוצים בגולן. ככל שאנו מתקרבים למחנה נפח השטח הופך לצהוב זרוע שטחים שחורים שרופים כשפזורים בו אבני בזלת שחורות וגדולות. השנה ההיא הייתה שנה מעוטת גשמים לפיכך הצהוב שלט בשטח.

המפה לבית המכס העליון


בית המכס העליון

אזור הבונקרים ליד בית המכס. צילום זאב שרון
"ציר הנפט", שעליו נסעתי, הוא כביש צר ומשובש מלא מהמורות שעולה ויורד בחדות לפי תוואי השטח ומונע מהנוסעים בו לצפות את הרכב שעלול לבוא ממול, ובכך היה מועד לתאונות דרכים קטלניות. הכביש עובר ליד מצוק נחל העורבים המרשים ביופיו אבל מסיבות מובנות רצוי להתמקד בכביש ולא בנוף. לאחר כשעה של נהיגה במתח הגעתי לאתר ונשמתי לרווחה.
האתר הנאה והמטופח צופה בצפון על החרמון בכל הודו והדרו - שגם הוא אתר זיכרון מכאיב לקרבות גולני שכבשו אותו בקרב מרובה קרבנות במלחמת יום הכיפורים[3] - במערב על יישובי עמק החולה שלרגלי הרמה, שעמדו שנים בצל אימת האויב הסורי, ובאופק נראים גם הרי נפתלי, או מה שמכונה רכס מנרה, על גבול הלבנון. במוצב עצמו נותרו גדרות התיל ומערכת התעלות שבתוכם נלחמו החיילים הסורים בחיילי גולני שהסתערו עליהם. לא צריך דמיון רב לתאר את הקרב הקשה שהתחולל שם. באתר הסתובבו מדריכים מנוסים ורבי ידע הסבירו לקבוצות נוער את עלילות הקרב שנחשב להישג הגדול של חטיבת גולני במלחמת ששת הימים.
שמעתי על קרב גבורה שראשיתו בטעות ובהתברברות, והמשכו בהסתערות חזיתית שגבתה הרבה קרבנות, והסתיים בניצחון. שמעתי על גבורת לוחמי גדוד 12 וגדוד 51 והסיירת, ושמעתי סיפורי גבורה על משה דרימר ז"ל ודוד שיראזי ז"ל  שהקריבו את עצמם בכך ששכבו על גדרות התיל למען חבריהם וקיבלו על כך עיטורים.
באנדרטה שבה חוקקו שמות הנופלים זיהיתי כתובת מוזרה שעליה חקוק המשפט:
"רשימת חללי גדוד 12 (ברק) ונספחיו במלחמת ששת הימים". שאלתי את אחד המדריכים שהסתובבו שם על פשר הכתובת הזו ונתקלתי בהסבר מגומגם ובלתי ברור. וכבר אז התחילו להבהב במוחי אורות אדומים. מי הם אותם "נספחים" ובמה זכו לתואר הזה. צילמתי את הכתובת ואת השמות שהיו חקוקים עליה ויצאתי בדרכי למרכז.
בדרכי הביתה למרכז פתחתי את הרדיו שבו נשמעו תכניות ליום הזיכרון, ולפתע אני שומע בגלי צה"ל תשדיר רדיו שהכה אותי בתדהמה. השידור שהוכן על ידי רותי גרוסמן ויעל לוי מגלי צה"ל שכותרתו "כן היו הדברים מעולם" פתח תיבת פנדורה שהושתקה במהלך ארבעים וחמש השנים האחרונות והייתה ידועה רק למעורבים הישירים, כלומר ללוחמים שהיו נוכחים בפיצוץ הנורא שארע בבונקר בבית המכס העליון, לפיקוד של חטיבת גולני, לקדקודים בפיקוד צפון ואולי במטכ"ל, ולהורים האומללים, שזכו באיחור למידע על מות יקיריהם כאשר ההסברים לאסון שנמסרו להם היו חלקיים ונועדו לגלות טפח ולהסתיר טפחיים. השידור סיפר על פרשה עגומה שבה שלושה ימים לאחר תום מלחמת ששת הימים ניתנה לטירוני גדוד גדעון (גד' 13) של גולני הוראה לנקות את צפון רמת הגולן מחומרי לחימה ללא שהתלוו אליהם חבלנים שבדקו קודם את השטח. הסריקה והפינוי הסתיימו באסון נורא כאשר קבוצה של אחד-עשר חיילים, ברובם טירונים מפלוגה ד', נכנסו לבונקר שהיה כנראה מלא מוקשים והתפוצצו עם הבונקר.
התכנית זכתה בפרס גלי צה"ל ל-2013 ועוררה גל תגובות סוער.
חזרתי לצילומי הכתובת על האנדרטה בתל פאחר שנשמרו במחשבי, שמעתי שנית את התכנית וגיליתי דברים מעניינים: אכן בין שמות של לוחמי גולני של גדוד ברק היו פזורים שמותיהם של אלי  בן יקר, ניסים צאיג, יעקב איטח , יוסף אלישע, ,אברהם בסון , אהרן ג'מיל, עובדיה זנדני, שמואל לוי ,יעקב עזר ,אליהו קרן וגבריאל תמאם זכרם לברכה. עוד הבנתי מהכתבה שהם היו בגדוד 13 של גולני ונפלו בכלל בבית המכס העליון ושאלתי את עצמי מדוע שמותיהם חקוקים בתל פאחר כנספחים ולא במקום נפילתם.


בעקבות הכתבה והכתובת שחקוקה באתר בתל פאחר התעוררו אצלי שאלות נוקבות שעודדו אותי לנסות ולפצח את כתב החידה המחריד הזה אך מאידך גם הרתיעו אותי מלהיכנס אליה.
מהסיפור שעלה בכתבה של גל"צ ברור שהאירוע שקיפד את חייהם של אחד-עשר החיילים הושתק במכוון על ידי המערכת הצה"לית ולולא הכתבה האמיצה של יעל לוי ורותי גרוסמן, כארבעים וחמש שנה אחר כך, ספק עם הייתה עולה על סדר היום הציבורי.
וכאן עולות כמה שאלות בלתי נמנעות:
האם המניע להשתקה היה כדי לא לקלקל את החגיגה שאחרי הניצחון במלחמת ששת הימים, או שהיה כאן מחדל שהאחראים לו התאמצו להסתירו? או גם וגם.
מה היו הוראות הבטיחות שניתנו לחיילים לפני ביצוע המשימה – אם היו כאלה?
האם מקצועני חבלה בדקו את השטח לפני שנשלחו לשם טירוני גדוד 13?. הדברים אמורים לגבי ביצוע הפקודה כולה ועל אחת כמה וכמה לגבי הבונקר שהעלה את אחד-עשר הלוחמים לשמים.
מי היו החיילים הללו שחייהם קופדו ברגע? ומי היו משפחותיהם שסבלו את ההתעללות הצה"לית במהלך כל התקופה הזו?
מי בצה"ל ו/או בחטיבת גולני היה אחראי לטיפול השערורייתי במשפחות?
מה הייתה האחריות של הדרג הפיקודי הישיר למשימה שניתנה? מה גרסת המג"ד וגרסת המ"פ.
האם נעשה כל מאמץ לאתר את שרידי הגופות?
הלבטים האם להיכנס לנושא היו רבים. ראשית היה ברור לי שאני הולך לנבור בפצע שכבר הגליד במידה מסוימת, ואני הולך לפתוח אותו מחדש. והשאלה האם אין בחיטוט הזה יותר נזק מתועלת. התשובה שנתתי לעצמי בעקבות כתבה בגלי צה"ל ובעקבות ראיונות ראשוניים שעשיתי עם הנוגעים בדבר היא שיש כאן פצע שצבר מוגלה במהלך השנים ופתיחתו תשחרר את המוגלה ותסייע להבריא את הפצע. במהלך הראיונות לעיתים התעוררה אצלי התחושה שיותר מאשר העגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק.
הנימוק החזק ביותר להעלות את האסון ומה שאירע בעקבותיו על סדר היום היה שעד כה איש לא נטל על עצמו אחריות למחדל, וכאזרח מדינת ישראל וכהיסטוריון אי-אפשר שפרשה כזאת תעבור מתחת לרדאר הציבורי. מגיע לנספים ובעיקר למשפחותיהם שזכר פרשה כזאת לא תימחק כאילו לא הייתה.
שאלה לא פחות חשובה היא המהימנות העובדתית שניתן להגיע אליה אחרי כארבעים ושש שנים. הזיכרון הוא כידוע שקרן מובהק, וחלק מהמשתתפים שכחו, או הדחיקו, או השכיחו במתכוון עובדות מסוימות, וניתן להניח שריבוי הגרסאות יהיה כמספר המרואיינים. כידוע, במצבים כאלה במהלך הזמן בני אדם בונים לעצמם אירוע שניתן לחיות אתו תוך הדחקת העובדות הבלתי-נוחות. ברור היה לי גם שהמעורבים הבכירים באסון, כמו דדו, שהיה אז אלוף פיקוד הצפון, וסגל הפיקוד הבכיר של פיקוד הצפון, הסגל הבכיר של אוגדה 36, שהייתה אוגדת הגולן, והסגל הבכיר של גולני בעת ההיא, נספו בקרבות יום הכיפורים או הלכו לעולמם בנסיבות אחרות, לקחו איתם אל הקבר חומרים רבים שהיו עשויים היו לסייע לי בחשיפת האמת.
הנחתי גם שבצה"ל לא ישמחו לחשוף עבורי חומרים ארכיוניים שגנוזים עמוק ומאותתים על מחדל שראוי לא לחשוף אותו ברבים באמתלה של סוד צבאי. אך אני שמח להודות שהתבדיתי. ארכיון צה"ל שיתף עמי פעולה באופן מלא. לעומת זאת ארכיון המשטרה הצבאית החוקרת (מצ"ח) סירב למסור לי תחקיר שנערך לאחר האסון והיה יכול להבהיר סוגיות מסוימות.
שאלת המאה אלף היא שאלת המשפחות. האם יסכימו לפתוח את הפצעים שהצטברו אצלם במהלך השנים. ברור לי שהן עברו שנים רבות של ייסורים והן הנפגעות העיקריות מיחסה המתכחש והמעליב של המדינה. וגם כאן זכיתי לשיתוף פעולה מוגבל והסתייעתי בדברים שנאמרו בשידור גלי צה"ל ובדברים שכתב משה קרון בבלוג שלו לאחר מפגש אתן.
עניין זה של הפגיעה במשפחות היה לבסוף המניע העיקרי שלי לפתוח את הפרשה העגומה ההיא, ובעיקר זעקתה של ורדה זנדני, אחותו של עובדיה ז"ל, שנספה בפיצוץ. בכתבה של גלי צה"ל היא אמרה מנהמת ליבה את הדברים הבאים:
"לצערי כל כך הרבה משפחות מאבדות את יקיריהם אבל מה שכואב לי זה השקר והטיוח חוסר יחס למשפחות. זה כואב לי. למה? לוויה? כבוד? לא מגיע להן? אין סליחה על מה שנעשה לנו. אני הייתי דורשת [לא רוצה להגיד מבקשת] שיתנצלו ויעשו כבוד לנופלים. לחיילים שנהרגו. לעובדיה וחבריו. שנדע את האמת.
את היקר שלנו אף אחד לא יחזיר לנו. אבל עד היום אף אחד לא שמע על האסון. אני מחפשת שהעם ידע מה עוללו למשפחות האלה. מה עוללו לנו. שאני מספרת אומרים לנו שאת הזויה. אנשים אומרים לי "לא נשמע כזה דבר במדינת ישראל. בצבא הגנה לישראל." שילמדו לקח שמה שעשו לנו את העלבון, וההשפלה שקר וההשתקה. שלא יקרה עוד דבר כזה"
הפליאה אותי גם תגובתו המדהימה של דובר צה"ל כפי שבאה לידי ביטוי בכתבה:
"צה"ל משתתף בצער המשפחות הנופלים באירוע בבית המכס העליון. משפחות הנופלים שפנו במהלך השנים בשאלות נענו במישרין על ידי מחלקת הנפגעים של צה"ל, קיבלו מידע ונפגשו עם הגורמים המקצועיים.  וכך תנהג מחלקת הנפגעים בעתיד עם כל פניה שתתקבל".
זעקתה של ורדה ותגובתו התמוהה והאטומה משהו של דובר צה"ל, שעמדה בניגוד גמור למסופר בכתבה, שכנעו אותי סופית שלמרות הספקות שלי אין מנוס מכניסה לאחד האסונות והמחדלים החמורים שאירעו בצה"ל בארבעים ושש השנים האחרונות.