קופי ופייסט
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
קופי ופייסט

קופי ופייסט

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

  • הוצאה: אפיק
  • תאריך הוצאה: מאי 2015
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 184 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 4 דק'
  • קריינות: אפי וייס
  • זמן האזנה: 5 שעות ו 58 דק'

יואב רוזן

יואב רוזן יליד ירושלים (1980). בוגר החוגים לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה וליחסים בינלאומיים ומוסמך התכנית ללימודי תרבות באוניברסיטה העברית. בוגר מגמת תסריטאות בבית הספר לקולנוע ולטלוויזיה ע"ש סם שפיגל.


עורך ספרי פרוזה ועיון בהוצאת הקיבוץ המאוחד וספרית פועלים. שימש מנחה סדנאות כתיבה יוצרת לנוער במסגרות שונות, בהן מתא"ן (מפעל תרבות ואמנות לנוער). בין השנים 2014 ל-2016 פרסם רשימות ביקורת במוסף ספרים של עיתון "הארץ". שימש חבר מערכת בכתב העת "מִטַעם" ועורך מדור הקלאסיקות וסיפורי האודיו באתר מעבורת – פרויקט הסיפור הקצר.

סיפוריו הקצרים התפרסמו באנתולוגיות ובכתבי עת, בהם "מִטַעם", "קשת החדשה", "מסמרים" ו"אלכסון". חתן פרס שרת התרבות לסופרים בראשית דרכם לשנת 2014 עבור קופי ופייסט (אפיק). הספר נבחר על ידי הספריה הלאומית לאחד מעשרה ספרי ביכורים בולטים שהופיעו ב-2015.

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

צלם החי עם משפחתו על גבול הקו הירוק יוצר קשר עם חייל רוסי בודד בזמן אירוע בטחוני; זוג בוחן מחדש את יחסיו על רקע תקופת הפיגועים בירושלים; קבוצת מילואמניקים משעממת את עצמה למוות במחסום צבאי – זהו ציר אחד המרכיב את עולמו הסיפורי של יואב רוזן, ציר שבו המלחמה על שלל תצורותיה לא רק מאיימת לכלות את מה שנותר, אלא גם בוראת צורות קיום מנותקות, אלימות, המספרות בעקיפין אפלה נפשית גדולה.
בד בבד, כעולם מקביל-משלים, עולות בסיפורים אחרים דמויותיהם הדוויות של ילדה ארגנטינאית החווה את טראומת ההגירה, של ישראלית צעירה הבוחנת את גבולותיה באמסטרדם או של יוצר נרדף הנמלט עם חבריו אל מקום וזמן אחרים.
קובץ הסיפורים הראשון של יואב רוזן מפגיש בין אפשרויות פואטיות ליריות ממש לבין שברן הכאוטי. במרחב הבלהות המשורטט עד דק, נשאלות מחדש שאלות על אינטימיות, מגע ותקשורת בכלל. הקיום שמתווה רוזן בסיפוריו בחדות מצמיתה ובתנופה הופך קיום-על-תנאי מעורר-השתאות ומדיר-שינה.
"קופי ופייסט" זכה בפרס שרת התרבות לסופרים בראשית דרכם לשנת 2014. מנימוקי השופטים: "סיפורים קצרים המתארים בעוצמה דרמטית מציאות מקומית מנוכרת, אקסצנטרית, אינטנסיבית. החתירה כנגד הנרטיב הצבאי היא מחאה נגד שגרת המיליטריזם בישראל, מעין קופי פייסט של שיח צה"לי מאצ'ואיסטי מתומצת".

פרק ראשון

איפה דורי?
כבר ארבע שנים אנחנו מגיעים לבית של ההורים של דורי. כולם, כל החברים. חלק נפגשים כבר בכניסה לבית הקברות הצבאי ומגיעים אחר כך בשיירה ארוכה לבית, ותמיד זה בעיה למצוא חניה לכל המכוניות. יובל כבר אמר משהו, שהוא שמע על זה שאמא של דורי מבקשת מהשכנים להחנות את המכוניות שלהם באותו יום ברחובות הסמוכים. חלק עסוקים, מוותרים על האזכרה ומגיעים ישר לבית.
כל שנה כולם מחבקים את כולם ושואלים מה העניינוֹת. הבנות משמינות והבנים מתקרחים. אמא של דורי מתקמטת ומאפירה. אומרים לי שאני נראה טוב. צ'וֹפּ, הרועה הגרמני של דורי, תמיד שם. צ'ופ אף פעם לא מזדקן, נראה שהוא תקוע בזמן, והוא נובח כשכולם מתחילים להיכנס לבית ולתפוס את המקום שלהם.
כיף לאנשים להגיע לבית של ההורים של דורי. רואים את זה. מרגישים איכשהו משוחררים מהחיים האמיתיים, מרגישים שם יחד באופן משונה, למרות שהפעם האחרונה שרוב האנשים האלה התראו הייתה שנה קודם לכן, באותו מקום.
תמיד יש על השולחן בוטנים, פיסטוקים, גרעינים לבנים וצימוקים, וגם במבה, כי זה מה שהילדים אוהבים. יש קולה ומים מינרליים וספרינג תות–בננה. כל שנה אני לוקח כמה בוטנים, לא יותר מחמישה–שישה, משאיר את הקליפות ביד שלי ואז מפורר אותן לתוך הכוס החד–פעמית, אחרי שהקולה נגמרת, נזהר לא להפיל משהו על השטיח.
יש לי הרגשה שאמא של דורי לא אוהבת אותי. שאף פעם היא לא אהבה אותי במיוחד. אבל כל שנה היא מנגבת את הדמעות שתמיד עומדות לה על הקצה, מחייכת לכולם, מנשקת ומחבקת כל אחד בנפרד. כשאתם כאן, זה כאילו דורי כאן. כולם מהנהנים ומחייכים, וענבל, שיצאה איתו פעם, עושה פרצוף מתרצה.
אמא של דורי מסתכלת עליי מהצד והיא לא מבסוטה, אפילו שהכתפייה של החזייה של ענבל תמיד נופלת, ואין משהו יותר זנותי מהלק שמרוח לה על הציפורניים ברגליים. לכל אחד יש חברים שההורים שלו לא היו מאשרים.
אני, מבחינתי, שונא את התמונה הגדולה של דורי שהיא מִסגרה ותלתה בסלון, ליד התמונה בשחור–לבן של אחיה. מטופש, לדעתי. אבל מה פתאום שאני אגיד משהו.
אבא של דורי יורד תמיד אחרי שכולם כבר בפנים. מסתכל על כולנו באותה צורה, לוחץ את הידיים של כולם, לפעמים הוא מיישר את המפה של השולחן. תמיד מתיישב בכורסה, מסיט את המבט ובוהה לתוך הוויטרינה עם החרסינות. נראה שהוא עוד לא החליט אם זה טוב או רע, מה שקורה בבית שלו כל שנה.
אף פעם לא הייתי בבית הזה לפני שדורי נהרג. גם סיפורים גדולים לא שמעתי על המקום הזה.
רק על צ'ופ הייתי שומע. צ'ופ פה וצ'ופ שם. שאין כמו צ'ופ. צ'ופ זה אני והוא לנצח. ואז, כשסוף שבוע אחד דורי יצא שבת, וצ'ופ לא הסכים לקום מהשטיח וצייץ כל הזמן, ישר הבנתי שזו דלקת שמסתובבת, ואמרתי לדורי שיטיס אותו לקליניקה של אבא שלי, ושם הוא הציל את החיים של הכלב.
בטירונות דורי סיפר לי שהדבר היחידי שענבל עושה מכול הלב זה למצוץ. שכבנו אז יחד באוהל שדה, הבאנו ביד בדממה לתוך השׂק"שׁים שלנו ואחר כך נרדמנו.
כל שנה רועי עובר על אלבומי התמונות, ששוכבים כמו כיבוד על השולחן, ורק שלושתנו יודעים שהוא היה דופק את דורי קבוע בשמירות, כי נכנס לו לראש שדורי הוא צעיר ושככה זה צריך להיות. שלושתנו יודעים, אבל בשתיקה.
צ'ופ מתקרב לפעמים, מרחרח את הצימוקים מהשולחן ונותן לי ללטף אותו קצת. אני מדבר אליו דיבורים לכלבים, כלב טוב, כלב טוב צ'ופ, ולפעמים נפלט לי, "איפה דורי?" ואם הוא חוזר לנבוח, מוציאים אותו לדשא.
כל שנה אמא של דורי נפרדת מכולם ואומרת, "תבואו יותר, תבואו שוב". תרגישו חופשיים. מסכנה, היא לא רוצה להרגיש שהפעם הבאה קרובה וגם רחוקה יותר ממה שהיא רוצה לחשוב.
 
לשנה החמישית לא חיכיתי. הייתי חולם על צ'ופ ועל ענבל מוצצת, וכששני אלה התערבבו, זה היה איום ונורא, וגם מגרה בצורה מסוימת. לא שהרגשתי שדורי מסתכל עליי, ולא ששמרנו על קשר אחרי שהוא נהרג, אבל דברים היו צריכים להיעשות; כשמשהו מציק או מגרד, כשמשהו לא יכול להיות אחרת.
אמא של דורי הופתעה לשמוע אותי. זה היה אחרי שאבא שלו ענה, אמר, "אה, יוסי", וקרא לאשתו לטלפון.
"יוסי?" היא ענתה לטלפון ונשמעה מודאגת.
"מה שלומך, פנינה?" בפעם הראשונה בחיים שלי קראתי לה בשם הפרטי.
"אה", היא אמרה, "יוסי הזה". שתקתי. "מה שלום אבא? הכול בסדר?" היא שאלה.
"בסדר", עניתי, "מה עם צ'ופ?"
היא המהמה, או נאנחה, קצרות. "אתה יודע, הוא לא הולך לשום מקום". חנקתי את חוט הטלפון המסולסל. "אתה עובד עכשיו?" היא שאלה.
"תראי", קטעתי אותה. "מצאתי אצלי משהו של דורי". מהצד השני של הקו היא נרעדה. הרגשתי את זה. "זה איזה משהו שענבל נתנה לו פעם. לא יודע למה זה אצלי".
"כן, כן", היא הסתקרנה, מקשיבה ללא תנאי. "מה אתה אומר?"
"חשבתי להחזיר לכם אותו. זה צמיד כזה, אבל הוא אף פעם לא הלך איתו, את מבינה..."
"כן, כן, אני מבינה. כן. ברור שכן".
הגעתי אליהם ביום שישי בבוקר. צ'ופ נבח מהדשא וגירד את דלת הזכוכית. אבא של דורי הוציא גופיות מהמכונה. אמא של דורי, נמוכה ממני בראש וחצי, הכניסה אותי למטבח. על השולחן חיכתה כוס קפה. "בבקשה, יוסי", היא אמרה והצביעה בשתי הידיים. הרמתי גבות. "בבקשה, בוא נשב".
"אני לא יודע איך לא ראיתי את זה עד עכשיו", המשכתי והנחתי את התיק ליד הכיסא.
היא מיהרה להתיישב, וכפכפי העץ שלה חרקו על הרצפה מהחיכוך הזוויתי המהיר. "תרגיש חופשי". הפניתי אליה מבט מבולבל, והיא החזירה לי חיוך.
שתיתי מהקפה. הוא עדיין היה חם. חשבתי על חוש התזמון שלה, על ההכנות מאז השיחה בינינו. על כמה קפה היא הכינה ושפכה, הכינה ושפכה.
היא הסתכלה עליי. נראה כאילו העיניים שלה עומדות ליפול מהחורים. "יש עוגיות", אמרה כאילו נזכרה ומיהרה לקום, "אבל לא בשבילי. אני לא אוכלת". היא התרוצצה מהשולחן לשיש, לארון, לארון שלידו, חזרה לשיש ואז לשולחן. הניחה צלחת עוגיות שוקולד ואגוזים. היא חזרה לחייך. "תרגיש חופשי".
אבא של דורי הופיע במטבח, בגופייה לבנה, מכנסיים קצרים כחולים, סנדלים ישנים עם אבזמים על הרצועות וריח של סבון ידיים. "שלום יוסי", הוא אמר, מיילל בטון הרגיל שלו, וסידר את המשקפיים ואת המסגרת המוזהבת שלהם. הנהנתי. "פנינה, המים דולפים מהמכונה. בואי תיגשי", הוא פנה לאשתו.
היא התרוממה מהכיסא ומיהרה לכיוון בעלה. "יש עוגיות", היא אמרה לי ויצאה. "תכף".
נשארתי במטבח עם ריח האורן, העוגיות והקפה, המקרר והמגנטים שאורגנו על גביו מחדש בסדר הגיוני כלשהו. עם חבילת הפתקים הנדבקים מהעבודה של אבא של דורי. לפי חותמת הדואר הצבאי, זיהיתי שהם קיבלו איגרת בלמ"סית מהחטיבה. הסתכלתי דרך החלון, אבל לא הצלחתי למצוא את צ'ופ על הדשא.
בחוץ, ברחוב, מישהו הפעיל צינור מים. "צ'ופ", לחשתי.
הטלפון צלצל. קפצתי במקום, ולרגע חשבתי לענות.
אמא של דורי התקרבה בצעדים מהירים, אוחזת בצד מכנסי הטרנינג שלה ביד אחת, ללא סיבה נראית לעין. "אוי, טיפֶּש שכמותי", היא מלמלה לפני שענתה. בדיוק שם, חשבתי, היא עמדה כשדיברנו אנחנו. אולי כך היא מיהרה גם אז, כשבעלה קרא לה לטלפון.
היא סיימה את השיחה, ואני סיימתי חצי כוס קפה. בינתיים גם חילצתי מהתיק את הדבר של ענבל. אמא של דורי הסתובבה, חזרה להתיישב ונאנחה. השפילה מבט, הרימה אותו ועברה לחייך. "רציתי להתקשר לענבלצ'וּק", היא המשיכה, מגניבה מבטים לשקית הנייר הלבנה שהחזקתי ביד. "אבל לא מצאתי את המספר. אני כבר לא רואה בעיניים", היא שחררה צחוק שבור. "יש לך את המספר שלה?" היא הרצינה לרגע. פתחתי את השקית, ואמא של דורי מיהרה בתגובה לנגב בכפות הידיים פירורים, שאולי ראתה על השולחן.
הגשתי לה את הדבר. זה היה צמיד גומי דק בצבע שחור. על הצמיד הושחל חרוז בצבע עץ, שעליו האות ד'.
המבט שלה נצמד אליו, וכשלקחה אותו ממני, בעדינות, כאילו היה מדובר בעוּבר של עוּבר, היא שחררה אנחה.
"זה היה שלו", אמרתי. הוא אף פעם לא הלך עם זה, חשבתי.
אמא של דורי המשיכה ללטף את הדבר במבט שלה. יכולתי להרגיש את פער הגילים בינינו; היא הייתה כמו חיה פרהיסטורית בשבילי. לבסוף התרוממה והסתכלה על שקית הנייר, שעדיין החזקתי. נתתי לה אותה. היא גיהצה אותה לאט על השולחן בכף היד, ולבסוף הניחה עליה את הצמיד.
קול חבטה עמום נשמע מתוך הבית, ואמא של דורי ואני ־ מסגל את התנועות החדות האלה ־ הפנינו את המבטים אל מחוץ למטבח.
"בסדר, פנינה, שום דבר".
הסתכלתי בשעון בלי שתראה. "איפה צ'ופ?" שאלתי.
"צ'ופ בדשא. הלילה הוא נשאר בחוץ", היא אמרה.
"אני אלך להגיד שלום". קמנו יחד מהכיסאות. כשהרמתי את התיק, כמעט דרכתי לה על הרגל, ושנינו ביקשנו סליחה.
יצאנו מהמטבח. פניתי שמאלה, לסלון, והיא ימינה. "יוסי", היא קראה לבעלה ונעלמה בתוך הבית.
עמדתי לפני דלת הזכוכית וסובבתי את המפתח בתוך המנעול. צ'ופ רבץ במרכז. דחפתי את דלת הסורגים על הציר ויצאתי לדשא.
 
האוויר בחוץ היה שוב לח, מזכיר חוף ים. שקעתי לרגע בתוך השקט.
צ'ופ ליווה אותי במבטו ככל שהתקרבתי אליו. התכופפתי לתנוחת צפרדע והבטתי בו. הוא הרים את הראש וכשכש מעט, חלושות, בזנב. הנחתי את היד שלי על הראש שלו וליטפתי את הפרווה המסמורטטת, שהייתה קשיחה וסמיכה לעומת רועים גרמניים אחרים. עברתי ללטף לו את צדי הגוף, מנסה להגיע לבטן, אבל הכלב היה חלק מהדשא.
"צ'ופ", לחשתי לו.
הוא הנמיך את הראש, לא הפסיק להסתכל עליי וחזר להשעין אותו על הרגליים הקדמיות.
"צ'ופ", חזרתי.
הוא ניתק את המבט ממני והשפיל אותו, כמו זקן שפתאום איבד עניין, לנקודה מרוחקת בדשא. קמתי והבאתי את המים שלו. הוא שתה מעט ובסוף ליקק קצת, מתוך הרגל, את שולי הקערה.
"אבא ואמא שני מטומטמים, צ'ופ", אמרתי לו, תופס אותו מהאוזניים, וחזרתי ללטף אותו.
התיישבתי על הדשא ונשארתי איתו עד שעבר לשכב על הצד ונרדם. לכמה רגעים הוא נראה שמח, וגם חי יותר משהיה קודם.
נכנסתי חזרה ולא נעלתי מאחוריי את דלת הזכוכית. על המרצפות השארתי פירורים של אדמה ודשא יבש שנשרו מהסוליות. שמעתי את ההורים של דורי מכיוון חדר הכביסה. התקרבתי לשם, ופנינה יצאה לקראתי. נראה שחשבה להגיד משהו, אבל לא אמרה כלום. חזרנו במסדרון לכיוון דלת הכניסה.
"מה השם משפחה של ענבל?" היא שאלה אותי.
"שטייניץ", אמרתי לה.
"שטייניץ", היא שיננה אחריי.
אחר כך היא נישקה וחיבקה אותי. פתחה בשבילי את הדלת. "תרגיש חופשי", היא חזרה. בחוץ נשאר האוויר לח. הסטתי ממנה את המבט. ברחוב סגרו את צינור המים. בערב הודיעו רשמית על שנת בצורת.

יואב רוזן

יואב רוזן יליד ירושלים (1980). בוגר החוגים לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה וליחסים בינלאומיים ומוסמך התכנית ללימודי תרבות באוניברסיטה העברית. בוגר מגמת תסריטאות בבית הספר לקולנוע ולטלוויזיה ע"ש סם שפיגל.


עורך ספרי פרוזה ועיון בהוצאת הקיבוץ המאוחד וספרית פועלים. שימש מנחה סדנאות כתיבה יוצרת לנוער במסגרות שונות, בהן מתא"ן (מפעל תרבות ואמנות לנוער). בין השנים 2014 ל-2016 פרסם רשימות ביקורת במוסף ספרים של עיתון "הארץ". שימש חבר מערכת בכתב העת "מִטַעם" ועורך מדור הקלאסיקות וסיפורי האודיו באתר מעבורת – פרויקט הסיפור הקצר.

סיפוריו הקצרים התפרסמו באנתולוגיות ובכתבי עת, בהם "מִטַעם", "קשת החדשה", "מסמרים" ו"אלכסון". חתן פרס שרת התרבות לסופרים בראשית דרכם לשנת 2014 עבור קופי ופייסט (אפיק). הספר נבחר על ידי הספריה הלאומית לאחד מעשרה ספרי ביכורים בולטים שהופיעו ב-2015.

סקירות וביקורות

החיים בחאקי: המסקנה העגומה של "קופי ופייסט" חן שטרס מוסף הספרים, הארץ 19/05/2024 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • הוצאה: אפיק
  • תאריך הוצאה: מאי 2015
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 184 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 4 דק'
  • קריינות: אפי וייס
  • זמן האזנה: 5 שעות ו 58 דק'

סקירות וביקורות

החיים בחאקי: המסקנה העגומה של "קופי ופייסט" חן שטרס מוסף הספרים, הארץ 19/05/2024 לקריאת הסקירה המלאה >
קופי ופייסט יואב רוזן

איפה דורי?
כבר ארבע שנים אנחנו מגיעים לבית של ההורים של דורי. כולם, כל החברים. חלק נפגשים כבר בכניסה לבית הקברות הצבאי ומגיעים אחר כך בשיירה ארוכה לבית, ותמיד זה בעיה למצוא חניה לכל המכוניות. יובל כבר אמר משהו, שהוא שמע על זה שאמא של דורי מבקשת מהשכנים להחנות את המכוניות שלהם באותו יום ברחובות הסמוכים. חלק עסוקים, מוותרים על האזכרה ומגיעים ישר לבית.
כל שנה כולם מחבקים את כולם ושואלים מה העניינוֹת. הבנות משמינות והבנים מתקרחים. אמא של דורי מתקמטת ומאפירה. אומרים לי שאני נראה טוב. צ'וֹפּ, הרועה הגרמני של דורי, תמיד שם. צ'ופ אף פעם לא מזדקן, נראה שהוא תקוע בזמן, והוא נובח כשכולם מתחילים להיכנס לבית ולתפוס את המקום שלהם.
כיף לאנשים להגיע לבית של ההורים של דורי. רואים את זה. מרגישים איכשהו משוחררים מהחיים האמיתיים, מרגישים שם יחד באופן משונה, למרות שהפעם האחרונה שרוב האנשים האלה התראו הייתה שנה קודם לכן, באותו מקום.
תמיד יש על השולחן בוטנים, פיסטוקים, גרעינים לבנים וצימוקים, וגם במבה, כי זה מה שהילדים אוהבים. יש קולה ומים מינרליים וספרינג תות–בננה. כל שנה אני לוקח כמה בוטנים, לא יותר מחמישה–שישה, משאיר את הקליפות ביד שלי ואז מפורר אותן לתוך הכוס החד–פעמית, אחרי שהקולה נגמרת, נזהר לא להפיל משהו על השטיח.
יש לי הרגשה שאמא של דורי לא אוהבת אותי. שאף פעם היא לא אהבה אותי במיוחד. אבל כל שנה היא מנגבת את הדמעות שתמיד עומדות לה על הקצה, מחייכת לכולם, מנשקת ומחבקת כל אחד בנפרד. כשאתם כאן, זה כאילו דורי כאן. כולם מהנהנים ומחייכים, וענבל, שיצאה איתו פעם, עושה פרצוף מתרצה.
אמא של דורי מסתכלת עליי מהצד והיא לא מבסוטה, אפילו שהכתפייה של החזייה של ענבל תמיד נופלת, ואין משהו יותר זנותי מהלק שמרוח לה על הציפורניים ברגליים. לכל אחד יש חברים שההורים שלו לא היו מאשרים.
אני, מבחינתי, שונא את התמונה הגדולה של דורי שהיא מִסגרה ותלתה בסלון, ליד התמונה בשחור–לבן של אחיה. מטופש, לדעתי. אבל מה פתאום שאני אגיד משהו.
אבא של דורי יורד תמיד אחרי שכולם כבר בפנים. מסתכל על כולנו באותה צורה, לוחץ את הידיים של כולם, לפעמים הוא מיישר את המפה של השולחן. תמיד מתיישב בכורסה, מסיט את המבט ובוהה לתוך הוויטרינה עם החרסינות. נראה שהוא עוד לא החליט אם זה טוב או רע, מה שקורה בבית שלו כל שנה.
אף פעם לא הייתי בבית הזה לפני שדורי נהרג. גם סיפורים גדולים לא שמעתי על המקום הזה.
רק על צ'ופ הייתי שומע. צ'ופ פה וצ'ופ שם. שאין כמו צ'ופ. צ'ופ זה אני והוא לנצח. ואז, כשסוף שבוע אחד דורי יצא שבת, וצ'ופ לא הסכים לקום מהשטיח וצייץ כל הזמן, ישר הבנתי שזו דלקת שמסתובבת, ואמרתי לדורי שיטיס אותו לקליניקה של אבא שלי, ושם הוא הציל את החיים של הכלב.
בטירונות דורי סיפר לי שהדבר היחידי שענבל עושה מכול הלב זה למצוץ. שכבנו אז יחד באוהל שדה, הבאנו ביד בדממה לתוך השׂק"שׁים שלנו ואחר כך נרדמנו.
כל שנה רועי עובר על אלבומי התמונות, ששוכבים כמו כיבוד על השולחן, ורק שלושתנו יודעים שהוא היה דופק את דורי קבוע בשמירות, כי נכנס לו לראש שדורי הוא צעיר ושככה זה צריך להיות. שלושתנו יודעים, אבל בשתיקה.
צ'ופ מתקרב לפעמים, מרחרח את הצימוקים מהשולחן ונותן לי ללטף אותו קצת. אני מדבר אליו דיבורים לכלבים, כלב טוב, כלב טוב צ'ופ, ולפעמים נפלט לי, "איפה דורי?" ואם הוא חוזר לנבוח, מוציאים אותו לדשא.
כל שנה אמא של דורי נפרדת מכולם ואומרת, "תבואו יותר, תבואו שוב". תרגישו חופשיים. מסכנה, היא לא רוצה להרגיש שהפעם הבאה קרובה וגם רחוקה יותר ממה שהיא רוצה לחשוב.
 
לשנה החמישית לא חיכיתי. הייתי חולם על צ'ופ ועל ענבל מוצצת, וכששני אלה התערבבו, זה היה איום ונורא, וגם מגרה בצורה מסוימת. לא שהרגשתי שדורי מסתכל עליי, ולא ששמרנו על קשר אחרי שהוא נהרג, אבל דברים היו צריכים להיעשות; כשמשהו מציק או מגרד, כשמשהו לא יכול להיות אחרת.
אמא של דורי הופתעה לשמוע אותי. זה היה אחרי שאבא שלו ענה, אמר, "אה, יוסי", וקרא לאשתו לטלפון.
"יוסי?" היא ענתה לטלפון ונשמעה מודאגת.
"מה שלומך, פנינה?" בפעם הראשונה בחיים שלי קראתי לה בשם הפרטי.
"אה", היא אמרה, "יוסי הזה". שתקתי. "מה שלום אבא? הכול בסדר?" היא שאלה.
"בסדר", עניתי, "מה עם צ'ופ?"
היא המהמה, או נאנחה, קצרות. "אתה יודע, הוא לא הולך לשום מקום". חנקתי את חוט הטלפון המסולסל. "אתה עובד עכשיו?" היא שאלה.
"תראי", קטעתי אותה. "מצאתי אצלי משהו של דורי". מהצד השני של הקו היא נרעדה. הרגשתי את זה. "זה איזה משהו שענבל נתנה לו פעם. לא יודע למה זה אצלי".
"כן, כן", היא הסתקרנה, מקשיבה ללא תנאי. "מה אתה אומר?"
"חשבתי להחזיר לכם אותו. זה צמיד כזה, אבל הוא אף פעם לא הלך איתו, את מבינה..."
"כן, כן, אני מבינה. כן. ברור שכן".
הגעתי אליהם ביום שישי בבוקר. צ'ופ נבח מהדשא וגירד את דלת הזכוכית. אבא של דורי הוציא גופיות מהמכונה. אמא של דורי, נמוכה ממני בראש וחצי, הכניסה אותי למטבח. על השולחן חיכתה כוס קפה. "בבקשה, יוסי", היא אמרה והצביעה בשתי הידיים. הרמתי גבות. "בבקשה, בוא נשב".
"אני לא יודע איך לא ראיתי את זה עד עכשיו", המשכתי והנחתי את התיק ליד הכיסא.
היא מיהרה להתיישב, וכפכפי העץ שלה חרקו על הרצפה מהחיכוך הזוויתי המהיר. "תרגיש חופשי". הפניתי אליה מבט מבולבל, והיא החזירה לי חיוך.
שתיתי מהקפה. הוא עדיין היה חם. חשבתי על חוש התזמון שלה, על ההכנות מאז השיחה בינינו. על כמה קפה היא הכינה ושפכה, הכינה ושפכה.
היא הסתכלה עליי. נראה כאילו העיניים שלה עומדות ליפול מהחורים. "יש עוגיות", אמרה כאילו נזכרה ומיהרה לקום, "אבל לא בשבילי. אני לא אוכלת". היא התרוצצה מהשולחן לשיש, לארון, לארון שלידו, חזרה לשיש ואז לשולחן. הניחה צלחת עוגיות שוקולד ואגוזים. היא חזרה לחייך. "תרגיש חופשי".
אבא של דורי הופיע במטבח, בגופייה לבנה, מכנסיים קצרים כחולים, סנדלים ישנים עם אבזמים על הרצועות וריח של סבון ידיים. "שלום יוסי", הוא אמר, מיילל בטון הרגיל שלו, וסידר את המשקפיים ואת המסגרת המוזהבת שלהם. הנהנתי. "פנינה, המים דולפים מהמכונה. בואי תיגשי", הוא פנה לאשתו.
היא התרוממה מהכיסא ומיהרה לכיוון בעלה. "יש עוגיות", היא אמרה לי ויצאה. "תכף".
נשארתי במטבח עם ריח האורן, העוגיות והקפה, המקרר והמגנטים שאורגנו על גביו מחדש בסדר הגיוני כלשהו. עם חבילת הפתקים הנדבקים מהעבודה של אבא של דורי. לפי חותמת הדואר הצבאי, זיהיתי שהם קיבלו איגרת בלמ"סית מהחטיבה. הסתכלתי דרך החלון, אבל לא הצלחתי למצוא את צ'ופ על הדשא.
בחוץ, ברחוב, מישהו הפעיל צינור מים. "צ'ופ", לחשתי.
הטלפון צלצל. קפצתי במקום, ולרגע חשבתי לענות.
אמא של דורי התקרבה בצעדים מהירים, אוחזת בצד מכנסי הטרנינג שלה ביד אחת, ללא סיבה נראית לעין. "אוי, טיפֶּש שכמותי", היא מלמלה לפני שענתה. בדיוק שם, חשבתי, היא עמדה כשדיברנו אנחנו. אולי כך היא מיהרה גם אז, כשבעלה קרא לה לטלפון.
היא סיימה את השיחה, ואני סיימתי חצי כוס קפה. בינתיים גם חילצתי מהתיק את הדבר של ענבל. אמא של דורי הסתובבה, חזרה להתיישב ונאנחה. השפילה מבט, הרימה אותו ועברה לחייך. "רציתי להתקשר לענבלצ'וּק", היא המשיכה, מגניבה מבטים לשקית הנייר הלבנה שהחזקתי ביד. "אבל לא מצאתי את המספר. אני כבר לא רואה בעיניים", היא שחררה צחוק שבור. "יש לך את המספר שלה?" היא הרצינה לרגע. פתחתי את השקית, ואמא של דורי מיהרה בתגובה לנגב בכפות הידיים פירורים, שאולי ראתה על השולחן.
הגשתי לה את הדבר. זה היה צמיד גומי דק בצבע שחור. על הצמיד הושחל חרוז בצבע עץ, שעליו האות ד'.
המבט שלה נצמד אליו, וכשלקחה אותו ממני, בעדינות, כאילו היה מדובר בעוּבר של עוּבר, היא שחררה אנחה.
"זה היה שלו", אמרתי. הוא אף פעם לא הלך עם זה, חשבתי.
אמא של דורי המשיכה ללטף את הדבר במבט שלה. יכולתי להרגיש את פער הגילים בינינו; היא הייתה כמו חיה פרהיסטורית בשבילי. לבסוף התרוממה והסתכלה על שקית הנייר, שעדיין החזקתי. נתתי לה אותה. היא גיהצה אותה לאט על השולחן בכף היד, ולבסוף הניחה עליה את הצמיד.
קול חבטה עמום נשמע מתוך הבית, ואמא של דורי ואני ־ מסגל את התנועות החדות האלה ־ הפנינו את המבטים אל מחוץ למטבח.
"בסדר, פנינה, שום דבר".
הסתכלתי בשעון בלי שתראה. "איפה צ'ופ?" שאלתי.
"צ'ופ בדשא. הלילה הוא נשאר בחוץ", היא אמרה.
"אני אלך להגיד שלום". קמנו יחד מהכיסאות. כשהרמתי את התיק, כמעט דרכתי לה על הרגל, ושנינו ביקשנו סליחה.
יצאנו מהמטבח. פניתי שמאלה, לסלון, והיא ימינה. "יוסי", היא קראה לבעלה ונעלמה בתוך הבית.
עמדתי לפני דלת הזכוכית וסובבתי את המפתח בתוך המנעול. צ'ופ רבץ במרכז. דחפתי את דלת הסורגים על הציר ויצאתי לדשא.
 
האוויר בחוץ היה שוב לח, מזכיר חוף ים. שקעתי לרגע בתוך השקט.
צ'ופ ליווה אותי במבטו ככל שהתקרבתי אליו. התכופפתי לתנוחת צפרדע והבטתי בו. הוא הרים את הראש וכשכש מעט, חלושות, בזנב. הנחתי את היד שלי על הראש שלו וליטפתי את הפרווה המסמורטטת, שהייתה קשיחה וסמיכה לעומת רועים גרמניים אחרים. עברתי ללטף לו את צדי הגוף, מנסה להגיע לבטן, אבל הכלב היה חלק מהדשא.
"צ'ופ", לחשתי לו.
הוא הנמיך את הראש, לא הפסיק להסתכל עליי וחזר להשעין אותו על הרגליים הקדמיות.
"צ'ופ", חזרתי.
הוא ניתק את המבט ממני והשפיל אותו, כמו זקן שפתאום איבד עניין, לנקודה מרוחקת בדשא. קמתי והבאתי את המים שלו. הוא שתה מעט ובסוף ליקק קצת, מתוך הרגל, את שולי הקערה.
"אבא ואמא שני מטומטמים, צ'ופ", אמרתי לו, תופס אותו מהאוזניים, וחזרתי ללטף אותו.
התיישבתי על הדשא ונשארתי איתו עד שעבר לשכב על הצד ונרדם. לכמה רגעים הוא נראה שמח, וגם חי יותר משהיה קודם.
נכנסתי חזרה ולא נעלתי מאחוריי את דלת הזכוכית. על המרצפות השארתי פירורים של אדמה ודשא יבש שנשרו מהסוליות. שמעתי את ההורים של דורי מכיוון חדר הכביסה. התקרבתי לשם, ופנינה יצאה לקראתי. נראה שחשבה להגיד משהו, אבל לא אמרה כלום. חזרנו במסדרון לכיוון דלת הכניסה.
"מה השם משפחה של ענבל?" היא שאלה אותי.
"שטייניץ", אמרתי לה.
"שטייניץ", היא שיננה אחריי.
אחר כך היא נישקה וחיבקה אותי. פתחה בשבילי את הדלת. "תרגיש חופשי", היא חזרה. בחוץ נשאר האוויר לח. הסטתי ממנה את המבט. ברחוב סגרו את צינור המים. בערב הודיעו רשמית על שנת בצורת.