צמאה לאהבה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
צמאה לאהבה
הוספה למועדפים

צמאה לאהבה

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

ברוך תור רז

ברוך נולד להורים יוצאי סלוניקי, וגדל בשכונת צריפים בדרום תל אביב. הוא כתב לכל הגילים.  ברוך פירסם בחייו 28 ספרים רובם לילדים ונוער.  
הצריף של משפחתו  נהרס ע"י מטוס מצרי במלחמת 1948, והמשפחה עברה זמנית לגור בשכונה הנטושה "מנשייה". בגיל 15 יצא לעבוד בדפוס והיה חבר בנוער העובד, אתם יצא להכשרה צעירה בקיבוץ חצרים. אחרי שירות בחיל הקשר היה מדריך נוער עולה, מורה לעברית במבצע "ביעור הבערות". ב-1968 החל לעבוד כארכיונאי בארכיון מפא"י. 
 כשהיה תלמיד בית-ספר שלח סיפורים וציורים ל"דבר לילדים". עבודתו בדפוס טברסקי נתנה לו הזדמנות לקרוא את ההגהות הראשונות של ספרים, חלקם ממיטב הספרות. 
ספרו האוטוביוגרפי "פרצוף צנע" קבל ב1994 את עיטור אנדרסן, ספריו "הפסדתי את החופש הגדול",על מלחמת העצמאות, ו"הצוללת של אמנון ושלי" על תקופת ה"צנע" ברשימת הספרים המומלצים ע"י משרד החינוך.
ברוך כתב וצייר עד יומו האחרון. הספר "ג'ויה" מסיפורי סלוניקי יצא אחר מותו ב"קיבוץ המאוחד", ספרו "צמאה לאהבה", לתלמידי תיכון, יצא ב2015 נמכר ב http://www.netbook.co.il

נושאים

תקציר

"צמאה לאהבה" הוא סיפור שתחילתו בפרידה וסופו בתקווה. זהו סיפור אהבתה של עינב, תלמידה בבית ספר תיכון, לרועי, ושזורים בו חיי היום יום של מתבגרים צעירים בארץ, הלכי רוחם, מנהגיהם ומחשבותיהם.
 
דרך עיניה של עינב ושני אחיה הצעירים, לומד הקורא להכיר את אורח החיים התובעני של הורים העסוקים בקריירה ואת היחסים ביניהם, ומבין לנפשה הרגישה של הצעירה המגלה ביום אחד שעולמה חרב. הסיפור הוא סיפור של תהליך, למן הפרידה (הכפולה) ועד תחילתן של אהבות חדשות.
 
המחבר ברוך תור-רז (2014-1936 ) כתב 28 ספרים לילדים, לנוער ולמבוגרים. בשנת 1998 זכה בעיטור אנדרסן על ספרו "פרצוף צנע". "ברוך ניחן בסגולה הנדירה והמופלאה של סְטוֹרִי-טֶלֶר, אמן מסַפֵּר-סיפורים, שמצייר היטב את ייחודה של כל דמות, שיודע לטוות סיפור כהלכתו, ליצור מתח וציפייה, להעצים רגשות על-ידי שיבוץ פיסת נוף או מזג-אוויר ברגע המתאים, שמשלב בסיפוריו ריאליה ופנטזיה, אם תרצו – אפילו מאגיה במינון זעיר". כך  כתב יהודה אטלס בירחון "מאזניים", מהדורת אוגוסט 2014.

פרק ראשון

עוד לפני שסיימנו לאכול את הפיצה אמר לי רועי: “עינב, אני לא יכול להמשיך ולהיות החבר שלך.״ היינו מוקפים בחבורה רעשנית של “צופים״. שני כלבים רחרחו זה את זה, כשהזנב של הכלב האחד נוגע ברגל שלי והזנב של הכלב השני ברגל שלו. התחשק לי לצעוק: ואני כן רוצה להמשיך ולהיות החברה שלך! אבל לא אמרתי כלום. אז נפשקו השפתיים הכי מתוקות בעולם והוציאו מביניהן מילים שקשה היה לי להאמין שהן מעזות להיכנס לאוזניים שלי — אוזניים שרועי אהב לנשק ולהרטיבן ברוק.
“קשה לי להסביר לך למה אני רוצה להיפרד,״ אמר רועי, “אולי אני פוחד שאסביר לך מה אני מרגיש במילים הלא-נכונות.״ רועי קם וניגש לפח האשפה, זרק לתוכו את מה שנשאר מהפיצה שלו והלך. עמדתי שם כשידי האחת מחזיקה את הפיצה בגובה הפה שלי, והיד השנייה תלויה באוויר בכיוון גזע העץ, שגם הוא פתאום זז ולא הניח לי להישען עליו.
בלילה חשבתי על מה שקרה לשנינו, לרועי ולי, מאז שנשאנו יחד את דגל האהבה.
זה היה רעיון שלו, ששנינו נחזיק יחד במוט גבוה וכבד שעליו תלויה המילה אהבה רקומה על בד, והיא מתנופפת ברוח כמו דגל. כן, גבוה מעל כולם, שיראו אותו ויתפעלו מיופיו.
“אסור להסתיר אהבה,״ הסכמתי. הרגשתי אז שמתחוללת מהפכה בחיי, הרגשתי כמו מורדת המוכנה להקריב את חייה למען מטרה החשובה לא רק לי, אלא גם לאנושות כולה.
קמתי מן המיטה והתיישבתי בחושך על הכיסא שליד שולחן הכתיבה. במצב הזה לא יכולתי לקרוא או לכתוב. הבניין בן חמש עשרה הקומות ששישים משפחות התגוררו בו, היה שקט. ניסיתי לברר איפה טעיתי, וגם ניסיתי לחשוב על הפעמים המעטות שביליתי בלי רועי. החברים שלו התלוננו שגזלתי אותו מהם. הם זמזמו סביבנו כל הזמן כמו יתושים, הציקו לנו, ניסו לעקוץ אותנו ולפעמים הצליחו. רועי היה נעלם ליומיים שלושה, ולפעמים אפילו יותר, וחוזר אליי כשעיניו אדומות מרוב צפייה במשחקי כדורגל או כדורסל, ובטנו כואבת מרוב אכילת כל מיני חטיפים ושתיית משקאות מוגזים, צבעוניים ומתוקים עד בחילה.
באותן פעמים הוא התנהג כמו אחד שאיבד את הדרך בגלל סיבה מטופשת. שנינו דיברנו בשקט, ואת כפות הידיים החזקנו עמוק בכיסים. אני שונאת לחשוב שאולי דמינו אז לזוג נשוי. זה לא התאים לי. עוד לא הגעתי לגיל הזה. התעקשתי רק על זה שרועי חייב להשקיע יותר מאמצים כדי להבין גם אותי, ולהשקיע פחות מאמצים להבין את החברים שטענו שהוא חסר להם ושבלעדיו הפגישות שלהם לא מוצלחות.
מה שיצא מזה הוא שמאוד כעסתי על כל מי שניסה לפתות את רועי ללכת אליו ולוותר על פגישה אִתי. אני לא אשמה שהחברים שלו עוד לא גילו מה עושה האהבה לבני האדם, וחשבתי גם שאין זה מתפקידי ללמד אותם. אני הייתי שקועה בה עד צוואר, וקרה גם שלפעמים היה לי קשה להתנועע בתוכה. היה לי מספיק מה לעשות.
קודם כל היו ההכנות לפני כל פגישה: במקלחת סיבנתי את כל גופי, פעמיים. חפפתי שערות, גזזתי ציפורניים, בדקתי היטב אם מבצבצות לי שערות מנחירי האף, עיצבתי שעות את הגבות. כל פצעון קטנטן הבהיל אותי, כל שריטה הכניסה אותי לפאניקה. הפכתי את הגוף שלי למקום שכפות הידיים של רועי יחליקו עליו בקלות ובהנאה, בלי שום מכשולים.
בזבזתי המון זמן במחשבות על איך להתאים את צבע התחתונים שלי לצבע החזייה ולצבע הגרביים. קניתי חולצות בעלות כפתורים נוחים כדי שלרועי יהיה קל להפשיט אותי, ולבשתי רק חצאיות כדי שכף ידו של רועי תוכל להחליק מתחת לבד וללטף את ירכיי.
רק את השיער השארתי ארוך, כמו שאני אוהבת, וגם אף פעם לא שיניתי את סגנון ההליכה שלי. הקצב המהיר התאים לי. הכרחתי את רועי להתאים את הקצב שלו לקצב שלי. האם הייתי קצרת רוח להגיע סוף-סוף למיטה? לא, אני לא חושבת. הכול היה מושלם בינינו. אסור לי לחפש דווקא עכשיו פגמים. הדבר רק יוביל לכך שאיאלץ לחפש גם מי אשם.
קמתי מהכיסא וחזרתי למיטה. אני חייבת לישון. הנחתי את ראשי על הכר והתכסיתי בשמיכה. את מבוהלת, לחשתי לעצמי, וכך גם רועי. שנינו צריכים להירגע, כל זה יימשך כמה ימים והכול יחזור להיות כמו קודם.

ברוך תור רז

ברוך נולד להורים יוצאי סלוניקי, וגדל בשכונת צריפים בדרום תל אביב. הוא כתב לכל הגילים.  ברוך פירסם בחייו 28 ספרים רובם לילדים ונוער.  
הצריף של משפחתו  נהרס ע"י מטוס מצרי במלחמת 1948, והמשפחה עברה זמנית לגור בשכונה הנטושה "מנשייה". בגיל 15 יצא לעבוד בדפוס והיה חבר בנוער העובד, אתם יצא להכשרה צעירה בקיבוץ חצרים. אחרי שירות בחיל הקשר היה מדריך נוער עולה, מורה לעברית במבצע "ביעור הבערות". ב-1968 החל לעבוד כארכיונאי בארכיון מפא"י. 
 כשהיה תלמיד בית-ספר שלח סיפורים וציורים ל"דבר לילדים". עבודתו בדפוס טברסקי נתנה לו הזדמנות לקרוא את ההגהות הראשונות של ספרים, חלקם ממיטב הספרות. 
ספרו האוטוביוגרפי "פרצוף צנע" קבל ב1994 את עיטור אנדרסן, ספריו "הפסדתי את החופש הגדול",על מלחמת העצמאות, ו"הצוללת של אמנון ושלי" על תקופת ה"צנע" ברשימת הספרים המומלצים ע"י משרד החינוך.
ברוך כתב וצייר עד יומו האחרון. הספר "ג'ויה" מסיפורי סלוניקי יצא אחר מותו ב"קיבוץ המאוחד", ספרו "צמאה לאהבה", לתלמידי תיכון, יצא ב2015 נמכר ב http://www.netbook.co.il

עוד על הספר

נושאים

צמאה לאהבה ברוך תור רז
עוד לפני שסיימנו לאכול את הפיצה אמר לי רועי: “עינב, אני לא יכול להמשיך ולהיות החבר שלך.״ היינו מוקפים בחבורה רעשנית של “צופים״. שני כלבים רחרחו זה את זה, כשהזנב של הכלב האחד נוגע ברגל שלי והזנב של הכלב השני ברגל שלו. התחשק לי לצעוק: ואני כן רוצה להמשיך ולהיות החברה שלך! אבל לא אמרתי כלום. אז נפשקו השפתיים הכי מתוקות בעולם והוציאו מביניהן מילים שקשה היה לי להאמין שהן מעזות להיכנס לאוזניים שלי — אוזניים שרועי אהב לנשק ולהרטיבן ברוק.
“קשה לי להסביר לך למה אני רוצה להיפרד,״ אמר רועי, “אולי אני פוחד שאסביר לך מה אני מרגיש במילים הלא-נכונות.״ רועי קם וניגש לפח האשפה, זרק לתוכו את מה שנשאר מהפיצה שלו והלך. עמדתי שם כשידי האחת מחזיקה את הפיצה בגובה הפה שלי, והיד השנייה תלויה באוויר בכיוון גזע העץ, שגם הוא פתאום זז ולא הניח לי להישען עליו.
בלילה חשבתי על מה שקרה לשנינו, לרועי ולי, מאז שנשאנו יחד את דגל האהבה.
זה היה רעיון שלו, ששנינו נחזיק יחד במוט גבוה וכבד שעליו תלויה המילה אהבה רקומה על בד, והיא מתנופפת ברוח כמו דגל. כן, גבוה מעל כולם, שיראו אותו ויתפעלו מיופיו.
“אסור להסתיר אהבה,״ הסכמתי. הרגשתי אז שמתחוללת מהפכה בחיי, הרגשתי כמו מורדת המוכנה להקריב את חייה למען מטרה החשובה לא רק לי, אלא גם לאנושות כולה.
קמתי מן המיטה והתיישבתי בחושך על הכיסא שליד שולחן הכתיבה. במצב הזה לא יכולתי לקרוא או לכתוב. הבניין בן חמש עשרה הקומות ששישים משפחות התגוררו בו, היה שקט. ניסיתי לברר איפה טעיתי, וגם ניסיתי לחשוב על הפעמים המעטות שביליתי בלי רועי. החברים שלו התלוננו שגזלתי אותו מהם. הם זמזמו סביבנו כל הזמן כמו יתושים, הציקו לנו, ניסו לעקוץ אותנו ולפעמים הצליחו. רועי היה נעלם ליומיים שלושה, ולפעמים אפילו יותר, וחוזר אליי כשעיניו אדומות מרוב צפייה במשחקי כדורגל או כדורסל, ובטנו כואבת מרוב אכילת כל מיני חטיפים ושתיית משקאות מוגזים, צבעוניים ומתוקים עד בחילה.
באותן פעמים הוא התנהג כמו אחד שאיבד את הדרך בגלל סיבה מטופשת. שנינו דיברנו בשקט, ואת כפות הידיים החזקנו עמוק בכיסים. אני שונאת לחשוב שאולי דמינו אז לזוג נשוי. זה לא התאים לי. עוד לא הגעתי לגיל הזה. התעקשתי רק על זה שרועי חייב להשקיע יותר מאמצים כדי להבין גם אותי, ולהשקיע פחות מאמצים להבין את החברים שטענו שהוא חסר להם ושבלעדיו הפגישות שלהם לא מוצלחות.
מה שיצא מזה הוא שמאוד כעסתי על כל מי שניסה לפתות את רועי ללכת אליו ולוותר על פגישה אִתי. אני לא אשמה שהחברים שלו עוד לא גילו מה עושה האהבה לבני האדם, וחשבתי גם שאין זה מתפקידי ללמד אותם. אני הייתי שקועה בה עד צוואר, וקרה גם שלפעמים היה לי קשה להתנועע בתוכה. היה לי מספיק מה לעשות.
קודם כל היו ההכנות לפני כל פגישה: במקלחת סיבנתי את כל גופי, פעמיים. חפפתי שערות, גזזתי ציפורניים, בדקתי היטב אם מבצבצות לי שערות מנחירי האף, עיצבתי שעות את הגבות. כל פצעון קטנטן הבהיל אותי, כל שריטה הכניסה אותי לפאניקה. הפכתי את הגוף שלי למקום שכפות הידיים של רועי יחליקו עליו בקלות ובהנאה, בלי שום מכשולים.
בזבזתי המון זמן במחשבות על איך להתאים את צבע התחתונים שלי לצבע החזייה ולצבע הגרביים. קניתי חולצות בעלות כפתורים נוחים כדי שלרועי יהיה קל להפשיט אותי, ולבשתי רק חצאיות כדי שכף ידו של רועי תוכל להחליק מתחת לבד וללטף את ירכיי.
רק את השיער השארתי ארוך, כמו שאני אוהבת, וגם אף פעם לא שיניתי את סגנון ההליכה שלי. הקצב המהיר התאים לי. הכרחתי את רועי להתאים את הקצב שלו לקצב שלי. האם הייתי קצרת רוח להגיע סוף-סוף למיטה? לא, אני לא חושבת. הכול היה מושלם בינינו. אסור לי לחפש דווקא עכשיו פגמים. הדבר רק יוביל לכך שאיאלץ לחפש גם מי אשם.
קמתי מהכיסא וחזרתי למיטה. אני חייבת לישון. הנחתי את ראשי על הכר והתכסיתי בשמיכה. את מבוהלת, לחשתי לעצמי, וכך גם רועי. שנינו צריכים להירגע, כל זה יימשך כמה ימים והכול יחזור להיות כמו קודם.