אימא במתנה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אימא במתנה
הוספה למועדפים

אימא במתנה

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: ePublish
  • תאריך הוצאה: מרץ 2014
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 103 עמ' מודפסים

תקציר

כבר לא אהיה אימא. אני בת 38. אני לבד. 
 
עוד פרֵדה - והפעם סופית. כבר חודש של נתק ביננו, ובלילות דמעותיי נספגות בכרית. אני נזכרת בלב שבור בזמנים הטובים יותר שלנו, שבהם שכבנו חבוקים והוא היה אומר לי, "תהיה לנו בת ונקרא לה ירדן. והיא תהיה יפהפייה..." ואני הייתי ממשיכה, "ויהיו לה ריסים ארוכים ארוכים כמו שלך. ובכלל, היא תהיה לגמרי דומה לך, אבל לא יהיה לי אכפת כי אני כל כך אוהבת אותך..." 
 
כן, כן... לא ייאמן איזו פתיה מטופשת אני. ובעוד ערב עקר ודהוי, נשמעו דפיקות בדלת ביתי. גררתי עצמי לפתוח, והנה לתדהמתי הוא עמד שם, מחויך, אחז זר פרחים, כרע ברך מולי, הוציא מכיסו טבעת ושאל, "אורטל, תתחתני איתי?" 
 
היום יש לנו בת יפהפייה ששמה ירדן ויש לה ריסים ארוכים ארוכים, ממש כמו שלו. ובכלל, היא דומה לו לגמרי, אך לי לא אכפת כי אני אוהבת אותו כל כך. אוהבת אותה כל כך. 
 
אימא במתנה הוא ספר מענג, חינני, צבעוני וקולח, שבו כתובים ברגישות ובהומור סיפורים קצרים על נשיות, על רווקות, על חברות, על רומנטיקה, על נישואין, על לידה ועל אימהות.
 
זהו ספרה הראשון של אורטל ארבלי,בת 40,נשואה ואם לילדה, שנולד בעקבות פרסומים אהודים בפייסבוק. אורטל מספרת הכל על האהבות,האכזבות,האימהות,הקפריזות והפנטזיות של כל אישה ואם. לעיתים זה עצוב,לעיתים שמח,הרבה מצחיק,ובעיקר-הכי אמיתי ומעניין שיש.
 

פרק ראשון

כנגד כל הסיכויים

כבר לא האמנתי שאזכה להיות אימא.
אני כבר נוגעת בעל כורחי בגיל 38 ולא קרובה אפילו לאימהוּת, שלא לדבר על זוגיות שתוביל לשם. מערכת יחסים שנמשכה יותר משלוש שנים הגיעה לקִצה הכואב. הזהירו אותי מראש, דחקו בי לא להתחיל אותה אפילו כי אין לנו סיכוי. היו שלעגו לי, אך אני בחרתי ללכת עם הלב שנקשר לגבר היחידי שאותו באמת אהבתי מעודי. והנה התממשו התחזיות מסביבי ואני לבד, מיואשת וכועסת על עצמי כל כך. ועצובה, כל כך עצובה. ביום עובדת ומתנהלת כאילו הכול כרגיל, ובערב מגיעה לדירה דוממת ולקירות מנוכרים.
אוכלת ואין לאוכל טעם, בוהה במסך הטלוויזיה בתכניות שטחיות בלי עניין ובלי פואנטה, ממש כמו החיים שלי... הולכת לישון, ומקווה שיום חדש יביא איתו תקווה חדשה.
מניחה את הראש על הכר, מחבקת את הכרית השנייה וקולטת שאני לבד, כנראה לתמיד. דמעות חמות זולגות וקולות בכי עולים, אינם נשלטים עוד.
לא רציתי להתפשר, לא רציתי יותר לשמוע את כל העצות החכמות שניסו לשכנע אותי להביא לבד ילד לעולם. לא רציתי עוד צפרדע שהתחפש לנסיך. רציתי את הנסיך האמתי. ברגע שראיתי אותו ידעתי – הוא האמת שלי, הוא הבית שלי. אבל הנה האמת והמציאות הכואבות טופחות על פניי.
הכול החל כאמור לפני כשלוש שנים, כשהייתי בת 34 . עמדתי בדירה החדשה ששכרתי במרפסת מול הים בעיר החוף הדרומית שאליה נמלטתי מהעיר הגדולה שבה חייתי עשר שנים.
הספיק לי. הספיק לי לגמרי. הזמינות הרבה הפכה את הכול לקל מדי ואת האינטימיות האמתית לקשה מדי. רציתי להתנקות, להפסיק להתבלבל ובעיקר, לפתוח דף חדש במקום חדש. חשבתי שאולי כאן זה יתאפשר.
חדשה בעיר, בלי עבודה וללא דבר משלי. הייתי לבד, אך התנחמתי והתעודדתי מעט בידיעה שההורים גרים ממש לא רחוק.
איך הזמן חלף כל כך מהר? חשבתי, מה בעצם עשיתי עד עכשיו?
לא בניתי קריירה מזהירה, לא משפחה לתפארת, לא המצאתי תרופה מהפכנית או פטנט שישנה את פני האנושות. אז מה לעזאזל קרה איתי ולאן השנים חמקו?
לא היה לי כלום מלבד עצמי, וכל כך רציתי לרצות להכיר אותי מחדש. סידרתי את הדירה וניסיתי לסדר ביחד איתה את המחשבות הסוערות ואת החשש מהחדש והלא נודע. ניקיתי ופרקתי ארגזים והנה ירד הערב. שמעתי מבחוץ מוזיקה שנשמעה כמו הופעה חיה.
התעוררתי לחיים ויצאתי אל המרפסת. הקשבתי והבנתי שמקור המוזיקה ממש קרוב אליי. בהחלטה של רגע התגברתי על הביישנות והחשש לצאת בגפי למקום לא מוכר, התלבשתי, התאפרתי קלות ובמהירות, לפני שאספיק להתחרט, הגעתי למקום.
נכנסתי בחשש לפאב והתיישבתי לבד. אחרי הבירה הכול נראה טיפונת פחות מאיים. קלטתי גבר שישב עם מצלמת וידאו וצילם את ההופעה, ואז כיוון את המצלמה אליי והמשיך לצלם בחיוך.
פנים יפות לו. צעיר - צעיר מאוד... ואני התביישתי וחשתי את לחיי בוערות, כמו חווה שוב את גיל ההתבגרות. מה קורה לך? גערתי בעצמי, מבולבלת ולא מבינה כיצד נסדק לו באחת מעטה האדישות שבניתי סביב לבי וששימש לי שנים חומת מגן. התחלנו לדבר והתפעלתי מכך שהוא מוזיקאי. השיחה זרמה וגילינו במהלך השיחה שהוא צעיר ממני בתשע שנים כמעט.
יצאנו מהפאב והלכנו ביחד לאורך קו החוף. עיניו היו זכות וחמימות, כל כך יפות.
הוא היה שנון, חכם ומעניין. קולו ערב לאוזניי והייתי מרותקת.
לתדהמתי, בטבעיות רבה, ידי התרוממה מעצמה והשתלבה בזרועו. לא רציתי שהערב הזה ייגמר ושהגבר הזה יילך. בעיניו הטובות ראיתי חמימות ובית, וזאת הפעם הראשונה שחשתי כך.
אוי ואבוי לך, הזהרתי את עצמי. תני לו ללוות אותך ושלחי אותו, שהרי ברור לך איך זה עלול להיגמר.
המשכנו להיות בקשר, הימים והחודשים עברו והקשר התעצם, התפתח והתייצב, אך לשנינו עדיין לא היה מושג לאן זה יוביל.
בינתיים החברות נזפו בי על תמימותי ועל כך שאני מבזבזת את זמני על קשר שיוביל לכישלון ברור. אי הבנות, מריבות מפוצצות, התפייסויות, אושר גדול וחוזר חלילה – אפיינו את הקשר. שנינו לא הרפינו, אך גם לא העזנו לדבר על העתיד ולהתחייב.
עברו שנה, שנתיים, כמעט שלוש, שוב נפרדנו ושוב חזרנו, ולי כל כך נמאס. כבר לא האמנתי שמשהו טוב יקרה בינינו. שוב פרדה כצפוי, והפעם זה הרגיש שונה. הפעם התחושה הייתה שאין כבר דרך חזרה. ניסיתי להדביק את נפשי ואת לבי שנותצו לרסיסים.
חיפשתי נחמה בשיחה עם חברה, ובמקום נחמה קיבלתי מבט נוזף ודברי תוכחה: "היה ברור שהסיפור הזה הוא הרפתקאה חולפת בשבילו. הוא ילד! למה ציפית? באמת למה? עם הפרש גילים כמו שלכם היה ברור שאין לזה סיכוי. שרפת את הזמן הכי יקר שלך... חבל."
עניתי לה בחשש שיש לי תחושת בטן אמתית ש"יום אחד הוא עוד יחזור אליי ויציע לי נישואין."
"כן, בטח," היא אמרה בגיחוך, "וואו, גברת, את חיה בסרט!"
הרגשתי כל כך טיפשה והייתי באמת עייפה מהכול. הייתה זו הפעם הראשונה שבה באמת שחררתי אותו, התאבלתי והמשכתי הלאה. מדי פעם הייתי נזכרת בכאב בזמנים הטובים יותר שבהם היינו שנינו חבוקים והוא היה אומר לי, "תהיה לנו בת ונקרא לה ירדן..." ואני הייתי ממשיכה, "ויהיו לה עיניים יפות ועגולות עם ריסים ארוכים ארוכים כמו שלך. ובכלל, היא תהיה לגמרי דומה לך, אבל לי לא יהיה אכפת כי אני כל כך אוהבת אותך..." כן, בטח... ברור! איזה קשקוש! הלקיתי את עצמי על תמימותי והכרחתי את עצמי להתעורר לתוך המציאות, לא ליפול לזיכרונות כואבים ולא לשגות באשליות. לא לחכות לו כי אין למה. זה נגמר, נגמר!
אחרי יותר מחודש של נתק, בעוד ערב עקר ודהוי, שכבתי בוהה ומיואשת מול הטלוויזיה כשנשמעו דפיקות בדלת. הייתי בטוחה שזו בעלת הדירה שבאה להציק לי בעניין סתמי וגררתי את עצמי בחוסר חשק כדי לפתוח לה. לתדהמתי זה היה הוא. הוא עמד שם יפה תואר ומחויך עם זר פרחים ענקי בידו, כרע ברך, הוציא מכיסו קופסת קטיפה כחולה ובה טבעת ושאל, "אורטל, תתחתני איתי?"
חשבתי שאני הוזה.
שבועיים אחרי שחזרנו להיות ביחד כבר הרגשתי מוזר. גיליתי שאני בהיריון.
היום אנו נשואים והורים לנסיכה קטנה ששמה ירדן, יש לה עיניים יפות, עגולות ושובבות וריסים ארוכים ארוכים, והיא דומה לו באופן גורף, אבל לי לא אכפת כי אני אוהבת אותו כל כך...

עוד על הספר

  • הוצאה: ePublish
  • תאריך הוצאה: מרץ 2014
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 103 עמ' מודפסים
אימא במתנה אורטל ארבלי

כנגד כל הסיכויים

כבר לא האמנתי שאזכה להיות אימא.
אני כבר נוגעת בעל כורחי בגיל 38 ולא קרובה אפילו לאימהוּת, שלא לדבר על זוגיות שתוביל לשם. מערכת יחסים שנמשכה יותר משלוש שנים הגיעה לקִצה הכואב. הזהירו אותי מראש, דחקו בי לא להתחיל אותה אפילו כי אין לנו סיכוי. היו שלעגו לי, אך אני בחרתי ללכת עם הלב שנקשר לגבר היחידי שאותו באמת אהבתי מעודי. והנה התממשו התחזיות מסביבי ואני לבד, מיואשת וכועסת על עצמי כל כך. ועצובה, כל כך עצובה. ביום עובדת ומתנהלת כאילו הכול כרגיל, ובערב מגיעה לדירה דוממת ולקירות מנוכרים.
אוכלת ואין לאוכל טעם, בוהה במסך הטלוויזיה בתכניות שטחיות בלי עניין ובלי פואנטה, ממש כמו החיים שלי... הולכת לישון, ומקווה שיום חדש יביא איתו תקווה חדשה.
מניחה את הראש על הכר, מחבקת את הכרית השנייה וקולטת שאני לבד, כנראה לתמיד. דמעות חמות זולגות וקולות בכי עולים, אינם נשלטים עוד.
לא רציתי להתפשר, לא רציתי יותר לשמוע את כל העצות החכמות שניסו לשכנע אותי להביא לבד ילד לעולם. לא רציתי עוד צפרדע שהתחפש לנסיך. רציתי את הנסיך האמתי. ברגע שראיתי אותו ידעתי – הוא האמת שלי, הוא הבית שלי. אבל הנה האמת והמציאות הכואבות טופחות על פניי.
הכול החל כאמור לפני כשלוש שנים, כשהייתי בת 34 . עמדתי בדירה החדשה ששכרתי במרפסת מול הים בעיר החוף הדרומית שאליה נמלטתי מהעיר הגדולה שבה חייתי עשר שנים.
הספיק לי. הספיק לי לגמרי. הזמינות הרבה הפכה את הכול לקל מדי ואת האינטימיות האמתית לקשה מדי. רציתי להתנקות, להפסיק להתבלבל ובעיקר, לפתוח דף חדש במקום חדש. חשבתי שאולי כאן זה יתאפשר.
חדשה בעיר, בלי עבודה וללא דבר משלי. הייתי לבד, אך התנחמתי והתעודדתי מעט בידיעה שההורים גרים ממש לא רחוק.
איך הזמן חלף כל כך מהר? חשבתי, מה בעצם עשיתי עד עכשיו?
לא בניתי קריירה מזהירה, לא משפחה לתפארת, לא המצאתי תרופה מהפכנית או פטנט שישנה את פני האנושות. אז מה לעזאזל קרה איתי ולאן השנים חמקו?
לא היה לי כלום מלבד עצמי, וכל כך רציתי לרצות להכיר אותי מחדש. סידרתי את הדירה וניסיתי לסדר ביחד איתה את המחשבות הסוערות ואת החשש מהחדש והלא נודע. ניקיתי ופרקתי ארגזים והנה ירד הערב. שמעתי מבחוץ מוזיקה שנשמעה כמו הופעה חיה.
התעוררתי לחיים ויצאתי אל המרפסת. הקשבתי והבנתי שמקור המוזיקה ממש קרוב אליי. בהחלטה של רגע התגברתי על הביישנות והחשש לצאת בגפי למקום לא מוכר, התלבשתי, התאפרתי קלות ובמהירות, לפני שאספיק להתחרט, הגעתי למקום.
נכנסתי בחשש לפאב והתיישבתי לבד. אחרי הבירה הכול נראה טיפונת פחות מאיים. קלטתי גבר שישב עם מצלמת וידאו וצילם את ההופעה, ואז כיוון את המצלמה אליי והמשיך לצלם בחיוך.
פנים יפות לו. צעיר - צעיר מאוד... ואני התביישתי וחשתי את לחיי בוערות, כמו חווה שוב את גיל ההתבגרות. מה קורה לך? גערתי בעצמי, מבולבלת ולא מבינה כיצד נסדק לו באחת מעטה האדישות שבניתי סביב לבי וששימש לי שנים חומת מגן. התחלנו לדבר והתפעלתי מכך שהוא מוזיקאי. השיחה זרמה וגילינו במהלך השיחה שהוא צעיר ממני בתשע שנים כמעט.
יצאנו מהפאב והלכנו ביחד לאורך קו החוף. עיניו היו זכות וחמימות, כל כך יפות.
הוא היה שנון, חכם ומעניין. קולו ערב לאוזניי והייתי מרותקת.
לתדהמתי, בטבעיות רבה, ידי התרוממה מעצמה והשתלבה בזרועו. לא רציתי שהערב הזה ייגמר ושהגבר הזה יילך. בעיניו הטובות ראיתי חמימות ובית, וזאת הפעם הראשונה שחשתי כך.
אוי ואבוי לך, הזהרתי את עצמי. תני לו ללוות אותך ושלחי אותו, שהרי ברור לך איך זה עלול להיגמר.
המשכנו להיות בקשר, הימים והחודשים עברו והקשר התעצם, התפתח והתייצב, אך לשנינו עדיין לא היה מושג לאן זה יוביל.
בינתיים החברות נזפו בי על תמימותי ועל כך שאני מבזבזת את זמני על קשר שיוביל לכישלון ברור. אי הבנות, מריבות מפוצצות, התפייסויות, אושר גדול וחוזר חלילה – אפיינו את הקשר. שנינו לא הרפינו, אך גם לא העזנו לדבר על העתיד ולהתחייב.
עברו שנה, שנתיים, כמעט שלוש, שוב נפרדנו ושוב חזרנו, ולי כל כך נמאס. כבר לא האמנתי שמשהו טוב יקרה בינינו. שוב פרדה כצפוי, והפעם זה הרגיש שונה. הפעם התחושה הייתה שאין כבר דרך חזרה. ניסיתי להדביק את נפשי ואת לבי שנותצו לרסיסים.
חיפשתי נחמה בשיחה עם חברה, ובמקום נחמה קיבלתי מבט נוזף ודברי תוכחה: "היה ברור שהסיפור הזה הוא הרפתקאה חולפת בשבילו. הוא ילד! למה ציפית? באמת למה? עם הפרש גילים כמו שלכם היה ברור שאין לזה סיכוי. שרפת את הזמן הכי יקר שלך... חבל."
עניתי לה בחשש שיש לי תחושת בטן אמתית ש"יום אחד הוא עוד יחזור אליי ויציע לי נישואין."
"כן, בטח," היא אמרה בגיחוך, "וואו, גברת, את חיה בסרט!"
הרגשתי כל כך טיפשה והייתי באמת עייפה מהכול. הייתה זו הפעם הראשונה שבה באמת שחררתי אותו, התאבלתי והמשכתי הלאה. מדי פעם הייתי נזכרת בכאב בזמנים הטובים יותר שבהם היינו שנינו חבוקים והוא היה אומר לי, "תהיה לנו בת ונקרא לה ירדן..." ואני הייתי ממשיכה, "ויהיו לה עיניים יפות ועגולות עם ריסים ארוכים ארוכים כמו שלך. ובכלל, היא תהיה לגמרי דומה לך, אבל לי לא יהיה אכפת כי אני כל כך אוהבת אותך..." כן, בטח... ברור! איזה קשקוש! הלקיתי את עצמי על תמימותי והכרחתי את עצמי להתעורר לתוך המציאות, לא ליפול לזיכרונות כואבים ולא לשגות באשליות. לא לחכות לו כי אין למה. זה נגמר, נגמר!
אחרי יותר מחודש של נתק, בעוד ערב עקר ודהוי, שכבתי בוהה ומיואשת מול הטלוויזיה כשנשמעו דפיקות בדלת. הייתי בטוחה שזו בעלת הדירה שבאה להציק לי בעניין סתמי וגררתי את עצמי בחוסר חשק כדי לפתוח לה. לתדהמתי זה היה הוא. הוא עמד שם יפה תואר ומחויך עם זר פרחים ענקי בידו, כרע ברך, הוציא מכיסו קופסת קטיפה כחולה ובה טבעת ושאל, "אורטל, תתחתני איתי?"
חשבתי שאני הוזה.
שבועיים אחרי שחזרנו להיות ביחד כבר הרגשתי מוזר. גיליתי שאני בהיריון.
היום אנו נשואים והורים לנסיכה קטנה ששמה ירדן, יש לה עיניים יפות, עגולות ושובבות וריסים ארוכים ארוכים, והיא דומה לו באופן גורף, אבל לי לא אכפת כי אני אוהבת אותו כל כך...