החיים במחשבה שנייה

מפגש ראשון
זקן במשרה מלאה
"החיים כמאבק מתמשך"
המפגש הראשון עם נפתלי התקיים ביום שני בשבוע הראשון של חודש ינואר. התרגשות גדולה אחזה בי לקראת המפגש הראשון בסדרת הראיונות שתכננתי.
ערב קודם בדקתי את הציוד הטכני שהכנתי - שני מכשירי הקלטה (רגיל ודיגיטלי שרכשתי לקראת הראיונות, אך עדיין לא הרגשתי ביטחון מלא בהפעלתו) ובנוסף על כך דפים לרישום.
באותו בוקר קמתי מוקדם מהרגיל. נרגשת וסקרנית לפגוש אותו בביתו. התלבטתי מה ללבוש. מודעת לכך שנפתלי בוחן גם את הופעתי ועלי להיות כמוהו מסודרת, מטופחת, לבושה היטב, ומוכנה למפגש.
בחוץ קר, אך השמיים בהירים. אני לובשת את החליפה השחורה הקלאסית שלי, מוסיפה צעיף ומעיל ויוצאת לדרך. לקחתי לי טווח ביטחון של 30 דקות למרות המרחק הקצר יחסית בין הבית שלי לשלו. התנועה באיילון מעט איטית בבוקר אך אני מגיעה לרחוב שבו הוא גר 10 דקות לפני הזמן, ממתינה בסבלנות במכונית, לא מעזה להקדים, מקשיבה לתחילת חדשות השעה 10 ברדיו, מושחת את שפתי שוב בליפ גלוז בהיר, מסתרקת. ב-10 ודקה בדיוק אני לוחצת על הפעמון בשער הבית.
נפתלי גר בבית חד קומתי בפרבר צפוני של תל-אביב. הבית כמוהו "בא בשנים", צנוע ואפילו מיושן, יחסית לבתים המודרניים והמפוארים שבשכונה,
מוקף גינה קטנה, פורחת בפרחים עונתיים.
נפתלי מקבל אותי בחיוך רחב ולבבי. איש נמוך קומה יחסית, בגובה שלי בערך כשאני על עקבים. פניו עגולות עיניים חומות גדולות מתחת לגבות עבות שיער, בוחנות אותי בעיון רב ומחייכות. מבנה גופו רחב, מוצק יחסית. במרכז ראשו קרחת ומסביבה שער לבן. הוא לבוש היטב, מגולח, הופעתו מכובדת, מוקפדת. הוא לוחץ את ידי בכניסה ומוביל אותי מהפרוזדור הקטן ימינה לתוך הסלון. בחוץ קר, הבית סגור, החלונות מוגפים, חשוך מעט וקר גם בפנים. ריח של מרק עוף מציף את החדר ומחמם מעט. גניה מנהלת משק הבית מכינה אותו במטבח הקטן שבקצה הפרוזדור, אני מגלה מאוחר יותר. סלון הבית מרוהט בפשטות. שולחן עץ נמוך, ספה ושתי כורסאות. החדר עמוס בתמונות ובמזכרות וחפצי אמנות שנאספו במשך שנים רבות. בקצה הימני של הסלון, חדר עבודה קטן פתוח ובו שולחן כתיבה ועליו מחשב וממול כוננית עם ספרים וכמה תיקי משרד. ביניהם כמה פסלי הוקרה ותעודות שקיבל במהלך השנים.
 
היכן נשב? אני שואלת את עצמי, ממתינה לרמז ממנו.
נפתלי מציע שנשב בפינת העבודה. הוא מתיישב ליד שולחן הכתיבה. אני מולו. הוא מוכן לפעולה. ענייני, לא מבזבזים זמן על שיחות חולין. בידיו ניירות שהכין ופתקים קטנים צהובים שרשם בהם כמה דברים שהיה מעוניין לדבר עליהם.
הוא התכונן לראיון, אני חושבת בליבי שמחה ונרגשת על שהוא לוקח ברצינות גמורה את הפרויקט המשותף.
 
אני מוציאה את רשימת הנושאים ששלחתי לו, מתלבטת בסדר הנושאים
"אולי נתחיל וניראה בהמשך איך הנושאים יתפתחו" אני אומרת מעט במבוכה.
וממשיכה:
"כהקדמה, אני מציעה שנתחיל בשאלה מי אתה ומה הם עיסוקיך כיום. ניראה לי שכדאי להתחיל במישור המקצועי"
השקעתי חשיבה רבה לנושא הראשון שבו נעסוק. בחרתי במישור המקצועי כי הערכתי שזה הייחוד הגדול שלו בגילו המתקדם וזה גם תחום נטרלי ופחות אישי משאר הנושאים.
נפתלי מקשיב ומגיב מיד, אך כדרכו מנווט את העניינים:
"נח לי להתחיל בפעילות היום יומית", מתחיל נפתלי את דבריו
אתה בן כמה? אני שואלת כדי למקם אותו בגיל הכרונולוגי, שיהיה ברור שבמדד אובייקטיבי "הוא אדם זקן"
"אני אהיה בתחילת מרץ בן 85" הוא עונה במהירות, כאילו זה חסר משמעות.
"ספר לי מה אתה עושה", אני שואלת כדי להתחיל בשרטוט הקווים לדמותו.
"קל לי להתחיל עם כתבה מקצועית על מינוי שקבלתי וזה אולי ייתן רקע מסוים" נפתלי לוקח דף שהדפיס מהאינטרנט. ניראה שהתכונן היטב למפגש בינינו. הוא מתחיל להקריא:
"גם נפתלי בלומנטל נבחר אתמול כדירקטור בחברה ציבורית והוכיח שגם בגיל 84 ניתן לקבל תפקידים חדשים. בלומנטל היה בעבר מנכ"ל כור ואינו מתבטל אף רגע. עכשיו יהיה עסוק עוד יותר" נפתלי ממשיך ומקריא לי מי הם שני הדירקטורים הנוספים שנבחרו איתו תוך הדגשת גילם. האחד בן 66 והשני בן 61".
שנינו מחייכים. אני חושבת על הפער העצום בשנים. הוא מצידו ניראה נבוך קמעה אך גם גאה בפועלו.
מה אתה רוצה להגיד בזה? אני שואלת בחיוך (שאלה אופיינית לפסיכולוגים)
"מה שאני אומר שפעילות בגיל הזה היא לא דבר מובן מאליו היא לא דבר שמוצע אוטומטית. זה לא רק גנים טובים. זה כרוך בעבודה, במחשבה וברצון להיות כזה.
"אבל", אני ממשיכה להקשות, "אתה היום שייך לקבוצת הגיל של אנשים מעל גיל 80 שבדרך כלל סובלים כבר מירידה בתפקוד, והם ברובם מוגבלים וחלשים יותר. ואתה אומר שזה לא רק עניין של גנים".
"כן, זה לא רק גנים". הוא משיב בהחלטיות.
"אז תסביר לי בבקשה מדוע אדם אחר בגילך יושב בבית ואולי משחק שחמט? ואתה עדיין עובד ופעיל מאוד?"
"קודם כל אני מתנגד לאמירה שלך ושל אחרים לאנשים בגילי:
"תתחילו ליהנות מהחיים"!
 
מבוכה משתלטת עלי לרגע. אני הרי אחת מהם. אני חושבת על עצמי כמי שהייתה שמחה להגיע לשלב בחיים שבו אפשר ליהנות יותר, וגם על תפקידי כפסיכולוגית המנסה לעודד את המטופלים שלה, בעיקר המבוגרים שביניהם להיות מסוגלים ליהנות מהחיים לאחר הפרישה מהעבודה.
"החיים זה לא רק הצגות, טיולים, זה רק חלק מהחיים!" הוא אומר בקול רם ותקיף.
הנאה מהחיים היא מהחיים עצמם, מהקשיים של החיים, מהמאבק בתוך החיים.
טועה מי שנפרד מכול זה ורוצה כביכול רק ליהנות מהממתקים".
 
מעניין, אני חושבת. ניראה שישב בבית וקרא ממצאי מחקרים על שביעות רצון מהחיים. לכן גם היום בגיל 85 הוא ממשיך לעבוד ועובד קשה, ממחיש את שלמדנו ממחקרים על סוד האושר שהוא רגעי, בר חלוף וכרוך בעצם במאמץ ובדרך ארוכה להשיגו.
נפתלי מתבונן בי בעיניו החכמות, כאילו קרא את מחשבותיי ואומר:
יכולנו לפתח את הנושא, אבל עכשיו את מנסה לכוון אותי לתת איזו תמונת רקע על מה אני עושה היום
"כן, אני משיבה מיד, "אשמח אם תחזור ותספר לי בבקשה על העשייה שלך" אני מבקשת.
"טוב זה לא נעים שאני צריך לדבר על עצמי" שב ועולה נפתלי הצנוע, המתרחק מדיבור על עצמו. הוא נבוך מעט ומשתתק. הצניעות שלו צפה ומציפה אותנו.
"אני ממשיך לעסוק באותם הדברים שעסקתי בהם בעבר בייעוץ ובפקוח פיננסי וניהולי".
נפתלי מראה לי מכתב הוקרה שקיבל ממנהלי אחת החברות שהוא מייעץ להם אך מיד מתרחק מהזרקור שהופנה אליו ומתחיל "להציע את משנתו":
"אני לא חושב שאדם יכול בגיל מתקדם לעסוק במה שהוא חדש. גם לא בתחביב חדש.
אדם צריך להמשיך ולעסוק במה שעסק בעבר. במה שהוא טוב בו. חשוב להמשיך בעשייה למרות הקשיים שיש בגיל מבוגר.
 
אני מקשיבה לו ותוהה אם קרא את המחקרים של הגרונטולוג הגרמני הידוע פול בלטס (Baltes, 1990) ואת ספרו "הזדקנות מוצלחת". בלטס מציג מודל שנקרא Selective' Optimization & Compensation" ובעברית - בחירה, מיצוי, פיצוי" (אפשר לפי ראשי התיבות לכנות זאת, כמו בבדיקות הרפואיות –ב.מ.פ. - בלי ממצא פתולוגי). על פי המודל הזה הזדקנות מוצלחת מבוססת על היכולת של האדם בגיל מבוגר להפחית את מספר העיסוקים שלו ולהתמקד בתחום שהוא טוב בו, שמעניין אותו ושהוא יכול להצליח בו ובכך להשיג סיפוק מרבי. הבחירה בתחום הזה מאפשרת התאמת העסוקים ליכולות של האדם ובכך ניתן להגיע למיצוי של הישגיו וזה יהווה פיצוי לכל אותם תחומים שאינו יכול לעסוק בהם. פיצוי אחר בזקנה הוא היכולת להיעזר בכל אמצעי שיקל על האדם בתפקודו (עזרה בבית, מכשיר שמיעה, מקל הליכה ועוד).
בעודי מהרהרת, מוסיף נפתלי ומחזק את טיעונו:
"חשוב להמשיך לעבוד ולתרום בתנאים שמתאימים ליכולת"!
גם אם היום האדם המבוגר מוגבל יותר חשוב לא לוותר על עשייה. לדאוג שאפשר יהיה להמשיך אבל בתנאים שמתאימים ליכולת.
 
"נכון להיום במה אתה עוסק?" אני חוזרת ושואלת
כפי שנאמר בכתבה. ...(חוזר נפתלי לרגע לכתבה באינטרנט)
"בחברת פלמר אני יושב ראש. לפי הרישום בתוך רשם החברות".
מה כולל התפקיד שלך?
"אני היועץ והקובע לגבי ההתנהלות הפיננסית של החברה.
מקום העבודה השני הוא בחברת שיפר מג"ם מפעל תעשייתי בקיסריה, בו אני משמש כיושב ראש ויועץ בתחום הניהול הפיננסי.
בחברת אלול אני משמש כדירקטור בחברה ובחברות הבת שלה וכן כמבקר פנים של החברה.
"כל החברות הן בהיקפים גדולים" הוא משיב כשאני מנסה להבין את גודל הפעילות והקף השעות שהוא עובד.
יש לך עוד פעילויות? אני שואלת לאחר שתיאר לי את עיסוקיו המקצועיים.
"הייתי עד לפני חצי שנה נשיא לשכת מסחר אפריקה ישראל. כיום אני נשיא כבוד ופעיל. פעלתי לפני שנים רבות בשליחות של המדינה באפריקה – בטנזניה".
בחדר שקט מאוד, אך בחוץ נשמע לפתע רעש של מכסחת דשא.
"הגנן שלי פה" אומר נפתלי וקם לסגור את החלון.
אני מתבוננת בו. הוא מספר לי בחיבה רבה על הגנן הערבי שעובד אצלו הרבה שנים. ניראה שהוא מעדיף להתרחק מעט מעצמו ומעיסוקיו. אך אני אינני מרפה ושואלת: "היו עוד תפקידים שמילאת בשנים האחרונות?"
"כן" הוא עונה לרגע בהיסוס "הייתי גם חבר בלשכת הגג של לשכות המסחר הבינלאומיות. אני ממשיך להיות פעיל בלשכת הגג כמבקר הלשכה.
"למי עוד אתה מקדיש את הזמן מבחינה מקצועית?" האם יש לך גם פעילות ציבורית? (אני מרגישה שהוא נבוך מהשאלות החוזרות אך מממשיכה לחקור אותו כי אני הרי יודעת שיש לו עוד עיסוקים שאולי איננו מחשיב)
"אני יודע,... ברוטרי". נפתלי מהסס קמעה.. "הייתי עד לפני שנתיים גזבר האזור ברוטרי. זה 50 מועדונים. זה תפקיד די קשה. מכיוון שצריך לטפל במערכת הכספית של עשרות מועדונים, וגם בקשר הפיננסי עם רוטרי הבינ"ל. וצריך לארגן את הגבייה, ורישום ההוצאות, וגם את הפיקוח והבקרה.
אני ממתינה בסבלנות, הוא מצידו עוצר לרגע, חושב וממשיך:
• "אני גם חבר בוועדה הכספית של קרן השביתה של ההסתדרות.." שוב שתיקה, הוא ניראה נבוך.."עוד שתי פעילויות קטנות – חבר הנהלת קרן אשדוד שהיא כמו קרן ת"א". ויו"ר "יד מוסה חריף" בקבוץ צרעה- מרכז תרבותי אזורי. "זה יותר פעילות תרבותית?" אני שואלת
•  (הוא מחייך) אבל אני מסכים לתת את הסיוע ש כן, זאת פעילות תרבותית. הייתי קשור להקמת הקרן ונשארתי חבר בה ואני עכשיו יו"ר, פשוט כתוצאה מברירה טבעית שיושבי הראש הקודמים מתו.
• אני נדרש. פשוט לחתום על הצ'קים. אבל קשה להגדיר את זה כעיסוק.
 
אז מה יש לנו כאן?? אני תוהה בליבי, יושב ראש, נשיא, יועץ, חשב, איך הוא עושה את כל זה בגיל 85?
 
אני מקשיבה בקשב ותוהה איך הוא מסתדר עם כל כך הרבה עיסוקים. העומס ניראה לי מאוד גדול בעיקר לאדם בגילו המתקדם.
"אז בסה"כ, אני שואלת, אם מסתכלים על כל מה שאתה עושה – זאת עבודה בהיקפים מאוד גדולים. זאת גם אחריות גדולה. איך אתה מסתדר עם זה?"
"זה נכון שההיקפים הם לא קטנים ונכון שאלה עיסוקים בשטחים שונים ונכון שיש בזה..הוא נעצר לרגע, ואני מתפרצת בחוסר נימוס, מתקשה להבין מה מניע אותו להמשיך בכל הפעילויות.
"זה הרבה כאב ראש הרבה דאגות, מחשבות עיסוקים!" אני אומרת.
"העיסוקים הקודמים שלי היו ריכוז של חברות גדולות מאוד".
"הפעילות המסחריות של כל החברות חייבה מעבר מנושא לנושא. וגם בעבר הרחוק העיסוק בראיית חשבון... אתה לומד, זאת מיומנות נרכשת שמאפשרת טיפול בנושאים שונים בצורה מאוד ממוקדת ועמוקה. זה בהחלט אפשרי אם כי לא מומלץ"
אני מקשיבה לדבריו ומתקשה להבין מה מניע אותו להמשיך לשאת באחריות.
האם אני מגייסת כאן עמדה פטרונית שאומרת שמעל גיל מסוים אמור אדם לנוח? או שמא אני מבטאת כאן את המשאלה הסמויה שלי להגיע לגיל בחיי שבו אוכל לזרוק מעלי את כל המחויבויות ולנוח?
נפתלי נותן לי תשובה חלקית למניע שלו:
"אצלי, זה המשך של מה שעשיתי קודם. אחרת אני לא חושב שהייתי יכול לעשות את זה עכשיו".
האם הוא קורא את מחשבותיי? מדבר אלי? אני מניחה שהאישיות היא זאת שמכתיבה בסופו של דבר את קצב ההתנהלות גם בגיל מבוגר.
אבל אני מתקשה להאמין שאינו מתעייף וממשיכה להקשות עליו בשאלות.
"אתה לא מרגיש שעם הגיל יש איזו שהיא האטה? אתה אולי מתעייף?
ידוע למשל שמעל גיל מסוים יש האטה בפעילות הקוגניטיבית או בקצב של עיכול חומר מנטלי.. " אני שואלת
"אני אישית מרגיש יותר את הזקנה בתחומים הפיזיים" עונה לי נפתלי לאחר היסוס קל.
מעניין איך הוא מצליח לשמור על רמה כל כך גבוהה של ערנות ובהירות מחשבה, אני חושבת בליבי, מרגישה בניגוד אליו שאני בגילי כבר מתעייפת כשהעומס הוא גדול מדי.
"אני לא מרגיש את השנוי בתפקוד המנטאלי" הוא עונה לי בסבלנות, "אבל האם אני יכול לאמור שהכול כפי שהיה בדיוק? למשל לגבי הזיכרון. אני זוכר תקופות רבות שבהן לא יכולתי לזכור שמות, רשימות, דברים מסוימים. יכול להיות שעכשיו זה קצת יותר חמור. יש אולי איזה שהיא ירידה..אולי 10%. יש רגעים מסוימים שזה יותר קשה. לא בצורה משמעותית.
שתיקה קלה והוא ממשיך:
"אבל זה הכול. הירידה ביכולת המנטאלית להתמודד עם לחצים היא קטנה מאוד יחסית לירידה בתחום הפיזי. נפתלי חושב לרגע וממשיך "עדיין מבחינת חדות המחשבה.היכולת לזכור חומר, נתונים, האפשרות לעבד אותם. היכולת להתרכז כשאתה קורא דו"חות מסוימים, אני לא מרגיש שינוי".
•  אני מתקשה להאמין ומנסה שוב לבחון אם הוא אולי מגזים או מכחיש
• "אתה לא מרגיש ירידה ביכולות שלך להשקיע? להתרכז? בהשוואה ללפני 10 שנים למשל? אני שואלת אך חושבת לפתע שלפני 10 שנים הוא היה בגיל 75 שזה גם כבר גיל שיש בו קשיים לרבים.
• נפתלי מביט בי בסלחנות. על פניו הבעה של רוך והבנה לקושי שלי להבין או אולי להאמין. הוא אינו כועס או נפגע וממשיך להביא עדויות משכנעות לטיעוניו כשלפתע הוא אומר:
• "לעומת הסביבה שלי אני משתפר!"
• "מהירות המחשבה והיכולת לחשוב בו זמנית על נקודות שונות אינה שונה. אולי דווקא לצעירים יש יותר הפרעות כי הם עסוקים וטרודים בצעירותם בהרבה דברים שמסיחים את הדעת מהעבודה. אצלי ההפרעה הזו לא קיימת. אני מרוכז כולי בנושא העסקי. יש לי את היכולות להתחבר לדברים המרכזיים, לנושא אחד, ולראות את התמונה באופן ברור יותר ולהציע פתרונות אחרים. אני חושב שזה הכוח שיש לי".
• "אתה אומר משהו מאוד מעניין" אני מעירה ומאירה "שבעצם היתרון של הגיל לעומת החיסרון של הגיל, זה שיש לך הרבה פחות הפרעות ממה שיש לאדם צעיר שעסוק עדיין במרוץ אחרי קריירה וילדים ובית".
• "מכיוון שאני כבר בשלב בחיים שאני נהנה מההשקעה".
• נפתלי חושב לרגע וניראה שנסוג מעט מהעמדה החיובית החד ממדית שהציג קודם לכן ולכן הוא מוסיף:
• "יתכן שלגבי המערכת הקוגניטיבית, כפי שאת קוראת לזה, יש ירידה. היא קיימת. אבל אולי היא מתרחשת בבת אחת באיזה שהוא שלב, ואולי זה משהו אחר. אני לא חש עדיין בשחיקה".
• אני ממשיכה לנסות בכל דרך אפשרית לבחון אם באמת איננו חש כל דאגה או חרדה. ניראה לי שאדם כמוהו שכל השנים היה בשליטה ובעמדות ניהול עלול להיות מוטרד במיוחד מירידה בתפקוד.
• "האם אתה מוטרד מהאפשרות של ירידה? הרי אתה בקבוצת סיכון בגילך וכבר תיתכן איזו שהיא ירידה בתפקוד הקוגניטיבי?
• הפעם נפתלי איננו מהסס ועונה מיד
• "אני יודע שזה יבוא. אבל אני מקבל את זה כפי שאני מקבל את הירידה בתחומים אחרים. אני יודע שזה יקרה אבל זה לא מפחיד אותי. כמובן אני יודע שאצטרך לשנות דברים, אך ברור לי מה מצפה לי. אין לי אשליות לגבי העתיד. זה לא מטריד אותי בכלל".
 
• נפתלי מציץ בפתקים שהכין, יש לו דוגמא שהוא רוצה לתת על איך הוא מתמודד עם מגבלות הגיל והמראה החיצוני. הוא מספר סיפור ואני מקשיבה בהנאה.
• "הייתי בנסיעת עסקים באוסלו עם שני מנכ"לים צעירים וחתיכים. אני הייתי יותר מבוגר מהם, אמנם לא זקן, אבל קרוב ל-60. יצאנו בערב לבית קפה שאליו מגיעים גברים לחוד ונשים לחוד. באים לשם אנשים בגילאים שונים כדי לרקוד. גברים מזמינים נשים לרקוד ולהיפך. מאוד חשוב מי מזמין את מי וחשוב אם זאת שהזמנת מסכימה לריקוד נוסף. כמובן שהייתה לי בעיה להזמין מי שהיא לרקוד. באתי עם שני החתיכים הצעירים ובודאי לא הייתי חלומה של אף צעירה נורבגית יחסית לסביבה, הייתי אפילו זקן מאוד. אנשים בגיל הזה כבר לא באים למקום כזה.
• מה לעשות? חשבתי, אולי כדאי להזמין את זאת שהיא לא רצויה, לא נראית טוב, זאת שיושבת בפינה. שאף אחד לא רוצה לרקוד איתה. אבל אז חשבתי שזו תהיה טעות גדולה . מי יכול להרשות לעצמו לרקוד עם זקן? דווקא צעירה שנראית טוב. ואז נכנסה בחורה מאוד חתיכה שמשכה את עיני כולם. חיכיתי שתתיישב, וניגשתי להזמין אותה לרקוד. חשבתי שלה בודאי יש מספיק ביטחון כדי לתת לזקן כמוני גוד טיימ. ואכן היא רקדה איתי ואחר כך הזמינה אותי לריקוד השני. חברי הצעירים מתו מקנאה.
• "מה אתה רוצה להגיד בספור הזה?" אני שואלת אותו בחיוך
• "רציתי להגיד שגם אנשים מבוגרים מרגישים צעירים" הוא מחייך וניראה משועשע למדי, כמו בחור צעיר.
•  " התחושה שלי הרבה יותר צעירה מגילי וכך אני מתנהג. אבל אף אחד מהסובבים את המבוגר לא נותן לו הנחה של שנה. נפתלי מגביר את הקול ומדבר בלהט
•  "חשוב לזכור את שני הדברים ש:
• אדם מבוגר מרגיש הרבה יותר צעיר, אך האחר הצעיר רואה אותו כהרבה יותר מבוגר!"
• אני חושבת על דברי נפתלי וחושבת על המונח "עצמי חסר הגיל" המוכר לנו מהפסיכולוגיה של הזיקנה. לתחושת העצמי אין גיל מוגדר ולכן הוא יכול לנוע על כל הגילאים. אדם בן 80 יכול להרגיש לעיתים כמו ילד, לעיתים כמו מתבגר וכשהוא אינו חש בטוב, זקן ועייף. תלוי בנסיבות החיים השונות, ובעיקר בבריאות הנפשית ובגמישות של העצמי לחוות ולהרגיש.
• גם אני, למרות גילי המבוגר, מרגישה רוב הזמן נערה. בחוויה הפנימית שלי נשארתי עדיין מתבגרת, חסרת מנוח.
• אבל הסיפור שנפתלי סיפר הוא יוצא דופן. צריך הרבה תעוזה לעשות את מה שהוא עשה והרי אני בודאי לא הייתי מעיזה להתנהג כמוהו. אני פונה אליו ומשתפת אותו בהרהורי ליבי:
• "קשה לי האמין שרבים היו מעיזים לעשות את מה שעשית. זה מחייב גם איזו תחושה של ערך עצמי וביטחון עצמי להתנהג ככה"
• "לא חשבתי על עצמי באותו רגע אלא רק עליה. אני הרגשתי זקן מוחלט אבל חשבתי שהיא יכולה להרשות לעצמה לרקוד איתי".
• "ואז מה אתה מרגיש?" אינני מרפה.
• "אני מרגיש שזה מחזק את האגו הגברי, כשאני יכול לעשות מה שאני רוצה. ושיש קינאה של האחרים. ונהניתי מזה שהתגברתי על החשש שהיה לי ועשיתי מה שרציתי".
• "זאת אולי הדרך להתמודד עם חוסר הביטחון וחוסר הערך שאתה מרגיש במצבים חברתיים מסוימים. וזה קשור גם ל איך שהסביבה מתנהגת אליך" אני מעירה.
• אני חושבת על נפתלי ומכלול העיסוקים שלו שתמיד מתרחשים בחברת צעירים ממנו בשנים רבות ועל מנגנון ההישרדות היצירתי שהצליח לפתח כשמתעורר קושי אישי.
אני מנסה לאתגר אותו וממשיכה לשאול אותו עוד שאלות בעניין הגיל, כדי להכיר את דרכי ההתמודדות שלו:
• "איך אתה מרגיש כשאתה יושב בישיבות שבהן אתה הרבה יותר מבוגר מכלם? צעירים ממך ב-40 30 שנה מה עובר לך בראש? איך אתה מתייחס למקום שבו אתה נימצא לעמתם ואיך הם מתייחסים אליך?"
• "מראש אני יודע מה הם חושבים" הוא עונה לי מיד
• "מראש אתה יודע שהם מתייחסים אליך כאל זקן" הוא ממשיך
• "ואז אתה צריך להוכיח את עצמך"
"אולי כמו אישה בישיבות שיש שם רק גברים?" אני ממשיכה מיד מתוך הזדהות פמיניסטית אולי.
• "לא יודע בקשר לנשים, אבל בגילי זה מראש יוצר בעיות. קודם כל אני חייב לא להיות שונה מאוד ולכן חשובה ההקפדה על ההופעה החיצונית.
• אחר כך אני חייב לחפש את העיתוי להתחיל לדבר. גם אם אנשים יודעים מי אני ואיזה תפקידים מילאתי בעבר, ההילה מהעבר עוזרת רק בהתחלה. "אז הוא היה מי שהיה" יגידו עלי "אבל עכשיו הוא איש זקן". אדם מבוגר צריך לכן לבוא למפגש עסקי עם כרטיס ביקור אך גם עם עמדה מסוימת כתובה מראש. שיהיה לו מה להגיד ושידעו שהוא מסוגל עדיין לתרום. אם אתה אומר את הדבר הנכון אז פתאום הדעות הקדומות ביחס לגיל שלך ולמראה שלך נשכחות. מאותו רגע אתה בכלל לא זקן. "אדם צריך לכן להתמודד עם הדעה שלו ולא עם הגיל שלו"
• שתיקה משתררת לרגע. אני מרגישה הזדהות גדולה עם הקושי לנער דעות קדומות. נפתלי מחזק את ההרגשה שלי כשהוא ממשיך ואומר: "אבל זה לא רק בעבודה. זה מעבר לזה. גם ברחוב."
 
מסע ההישרדות של נפתלי בן ה-85 בעולם הצעירים רצוף אתגרים. הוא מודע לכך ומתמרן במיומנות ראויה להערכה בין חיצי הדעות הקדומות הנשלפים במפגשים היומיומיים איתו. זה לא רק באולם ריקודים או בחדר הישיבות. זה בכל מקום ברחוב.
כדי להמחיש איך הוא מתמודד כאדם זקן במצבים מביכים ברחוב הוא נותן לי עוד דוגמא:
"אני נכנס למונית. אני יודע שנהג הטקסי רואה איש זקן. לכן מאוד חשוב שאהיה אדיב אליו במיוחד. חשוב שהשיחה תהיה נוחה ונעימה. אני מחפש נושא לשיחה שיכול לעניין אותו. לא קופת חולים, מחלות או צרות עם נכדים. אם אני רואה שנהג אחר לא נותן לו לעקוף אותו בכביש למשל, אני אומר לו "איזה חתיכת מנוול" ואז מסתבר שאני לא סתם איזה אדם זקן. לפעמים הנהג אפילו אומר שמאוד נעים היה לו להסיע אותי. אני יודע ששום דבר לא מובן מאליו".
"אבל אתה מתאמץ לעשות את זה" אני מעירה ושוב תוהה מה מייחד אותו מאחרים "כי מי שהוא אחר היה נכנס ובכלל לא מעניין אותו שהנהג יחשוב שהוא זקן"
"כן זה נכון" הוא עונה לי בשקט יחסית, כמי שמגלה סוד. ואני מרגישה שמתגלה נפתלי פגיע, רגיש, מאחורי המילים היפות.
"באיזה שהוא מקום אתה יוצא מהבית עם דגל "אני בכל הזדמנות מראה לכם שאני לא זקן" אני ממשיכה לחזק את הנקודה. הפעם כנראה לא הבנתי בברור למה הוא התכוון כי מיד הוא מתקן אותי:
"לא! אני בכל מקרה מראה לכם שאני זקן בהחלט זקן אבל אדם לעניין לא עובר בטל. לא אדם שיש סיבה לזלזל בו"
"בעצם," אני ממשיכה לדבר אליו ולהסביר גם לעצמי "אין לך את אותו חוסר עניין או התנתקות שמייחסים לאנשים מאוד מבוגרים שלא איכפת להם כל כך מסביבתם, אתה ממשיך להיות מאוד מעורב בסביבה ולא חשוב אם זה ישיבת עבודה, או נהג הטקסי א המשפחה כמובן. המעורבות שלך מקסימאלית"
"כן גם במעלית" הוא עונה ומיד שולף עוד סיפור משעשע:
"הגעתי למעלית במלון מפואר. יחד איתי נכנסו למעלית 3 חתיכות, מלכות יופי, שלש חתיכות אדירות! ואני איתן. אנחנו לא חייבים לדבר, אבל הן היו שלש פצצות. החלטתי לפנות אליהן ושאלתי האם אתן מוכנות לעזור לי? איפה כאן הכפתור שעוצר את המעלית? נקודה. הן הבינו את העניין צחקו והכול נחמד ונוח. זה סתם. זה לא קשור לזקנה".
שנינו צוחקים. אני מביטה בו ושוב רואה את השובבות הנערית מרצדת מעיניו.
מעניין איך ההומור משחרר ומבטל כל סטיגמה ורגש נחיתות וכמה הוא אכן חשוב בזקנה, אני חושבת ומנסה לברר אם זו תכונת אישיות או שזה הביטחון העצמי והנינוחות של הגיל המבוגר.
"אבל תגיד את זה היית עושה גם לפני 30 שנה?" אני שואלת
לפני 30 שנה הייתי עסוק, הייתי בלחץ, הייתי חופשי הרבה פחות.
"כך שבעצם אתה מרגיש שהגיל משחרר?"
"כן!"
"מכל הבחינות" אני מחזקת את דבריו "יש פחות טרדות ממה שיש לאנשים צעירים וגם במובן שאתה יכול להרשות לעצמך להגיד מה שאתה חושב. יש פחות מנגנוני הגנה".
"אבל לפעמים מתחשק לי להגיד דברים שאני לא אומר כי אני מבין שאני לא צריך", מוסיף נפתלי כדי לדייק ולא להגזים.
האם כשאתה יושב בישיבות דירקטוריון אתה מרגיש בנוח להגיד יותר דברים, אתה מהסס פחות?
 
נפתלי שותק, חושב, ניראה שהוא מתקשה לענות
" לזקנה ולניסיון אין משמעות כשאתה פועל נכון" הוא עונה לאחר זמן
"ומה לגבי ההתנהלות שלך? האם היא יותר משוחררת, אמיצה יותר? עם יותר ביטחון להגיד דברים?" אני ממשיכה בתחקיר
"לא הייתי אומר," הוא מהסס ואני שלא כדרכי מתפרצת:
"או להיפך אתה יותר מתלבט לעמת אלה שהם צעירים וממהרים לקבל החלטות?"
"אני לא חושב" הוא עונה ובכך סוגר את הנושא מבחינתו.
אני מכבדת את הגבולות שהוא קובע, אך מקווה שיום אחד נחצה אותם.
שתיקה קלה בחדר. אני מתלבטת לרגע והוא לוקח את הפיקוד. הוא שב ומסתכל בפתקים שהכין. יש עוד כמה נושאים שהוא רוצה לדבר עליהם. אני נותנת לו להוביל:
"לגבי ניהול הכספים. יש להבדיל בין אדם צעיר למבוגר. יש שלבים לחיסכון. אם בעבר היו תקופות שבהם החיסכון היה חשוב, בגיל הזה חסכנות איננה נחשבת לתכונה טובה. כמובן שהכול יחסי ותלוי אם יש לך בכלל חסכונות.
חסכנות בגיל מבוגר היא חיסרון!  חשובה הנדיבות.
לתת טיפים לנותני שירות למשל. לתת ברוחב לב. לא רק טיפים גם יחס אדיב, חיוך, הערכה, זה לא רק כסף. זה יועיל לך. בכל מיקרה חיוך טוב, אדיבות, והערכת השני הם לטובתך. זאת לא תרומה לחברה או לאחר, אתה תורם לעצמך"
 
אני מקשיבה לו וחושבת שדבריו אכן תואמים את המציאות. נמצא במחקרים שזקנים שהם חייכנים, נדיבים ביחסם לסביבה, מבטאים הערכה לצוות המטפל, זוכים ליחס אוהד יותר.
אני מחייכת
נפתלי שואל אותי למה אני מחייכת.
אני מספרת לו על ד"ר אלברט אליס הפסיכולוג ואחד המייסדים של הטפול הקוגניטיבי, שחוזר ומדגיש בספרו "הזדקנות אופטימלית" שאחד הכללים החשובים שאנשים בזקנה צריכים לאמץ זה להפסיק לצפות מאחרים שיתייחסו אליהם באופן מיוחד, כשקיימת הציפייה המידית שיתנו לזקנים כבוד. אלברט אליס בדרכו הישירה והבוטה פונה לזקנים ואומר " מי אמר שמגיע לכם כבוד?" "האם זה חוק? זו בסך הכל ציפייה שלכם שלעיתים קרובות איננה מתממשת. כי האחרים הצעירים לא חושבים ולא מתנהגים כמוכם".
אני פונה לנפתלי ואומרת לו שאלברט אליס בודאי היה מסכים איתו ואם היה כאן היה מוסיף: "אתם אלה שאחראים להתנהגות שלכם ואם תיקח אתה אחריות ותהיה אדיב תקבל את זה בחזרה".
"כן ועוד איך.!" מסכים נפתלי.
"אבל כשאני חושב על זה שאדם מבוגר יכול להוציא יותר כסף גם על עצמו ולהפסיק לחסוך זה כואב, זה לא קל". הוא מחייך לפתע
"זה קשה?" אני שואלת, מרגישה שאנחנו הצעירים מצליחים בזה ואולי אפילו יתר על המידה.
"כן. לא קל להוציא כספים על עצמך. זה בניגוד לחינוך שקיבלתי".
עונה נפתלי וניראה שהוא כבר עובר לנושא אחר שהכין.
נפתלי חושב, מקמט את מצחו, ניראה מהורהר ואז פונה אלי ואומר:
"מכל העניין, כשאני חושב על הזקנה יש לי הרגשה של יהירות. כשאני מסתכל על אדם צעיר יש לי אפילו תחושת עליונות מסוימת וגאווה. כי הוא עוד לא הגיע לאן שאני כבר הגעתי".
אני שואלת אם זה לא קשור להישגים? או שזה הגיל בכלל מעין גאוות יחידה
"לא זה הגיל!" הוא עונה
"יש אולי גם רגש נחיתות, אך יש גם את הגאווה שהגעת לגיל הזה בשלום. חשוב לא לפתח רגש נחיתות בגלל שאתה בגיל כזה מבוגר" הוא מוסיף.
אני ממשיכה להקשות ומעירה "אבל זה עדיין קשה כי אתה חי בחברה שמקדשת את הנעורים. חברה צעירה שכלם רוצים להיות צעירים, בריאים, חזקים."
וכאן מפתיע אותי נפתלי שוב בהסתכלות המיוחדת שלו. כמו במשחק שח מט אני מרגישה שהוא זה שמסיים את המערכה
"לפעמים יש לי רחמים מסוימים על הצעירים. מה שהם עוד צריכים לעבור. אני לא מקנא בצעירים".
"כמו אדם שיצא למסע מפרך והגיע לפסגה ומסתכל מלמעלה על כל אלה שממשיכים לטפס ויש להם עדיין דרך ארוכה וקשה" . אני אומרת לסיום. ובאותו רגע אני חושבת שיש יתרונות להיות במקום שלו..אפשר להפסיק לרוץ וללהט בין כל התפקידים והמשימות היום יומיות.
דבריו נוסחים תיקווה ועידוד להמשך ורצון לחיות עוד שנים רבות.
 
המפגש הסתיים. שעה וחצי עברה לה ביעף. אני יוצאת אל החורף שבחוץ. יורד גשם. גשם נעים. כמה סימבולי. טיפות הגשם מרעננות. נפתלי בחורף של חייו מלא חיוניות וחיים.
אני נכנסת למכונית ובודקת את ההודעות בטלפון. 5 הודעות חדשות מחכות לי. אני מעדיפה לא לענות לאף אחד. מנגנת דיסק של שירי חווה אלברשטיין. נוסטלגיה וגעגוע אופפים אותי בעודי נוהגת. אני חושבת על נפתלי ועל עיסוקיו הרבים. מנסה לעכל את כל התובנות החדשות. קשה להמשיך בשגרת היום....אני חושבת על אבא. עד כמה היה שונה מנפתלי. קמצן קראו לו, או חסכן. החזיק את הארנק צמוד לכיס, את הכסף בבנק, התקשה לתת לקרובים לו, ובודאי שלא היה נדיב עם נותני שירותים, אך גם לעצמו לא נתן. עצבות עוטפת אותי כשאני חושבת כמה חבל שכך התנהל אבא וכך גדלתי. אני מנסה עם זאת להתעשת ולאזן ואומרת לעצמי : "אבל כמה טוב שאני שונה ממנו. משתדלת כאמא לתת לבנות שלי כמה שרק אפשר ומתייחסת בכבוד ובחיבה לכל נותני השרות שמסביבי.
בערב, במהלך רכיבה על אופניים בשיעור ספינינג, אני נזכרת בכמה אמירות של נפתלי. אני מביטה סביבי רואה את כל הצעירים והצעירות מדוושים בחדר החשוך. אני נהנית מהכושר הפיזי שלי שאינו נופל מזה של הצעירות. אני מרגישה כמוהן, צעירה, נמרצת. מתמכרת למוזיקה הרועשת ומדמה שאני בדיסקוטק שוקק חיים. אבל הם. מה הם רואים? אישה מבוגרת?! מן הסתם, צודק נפתלי. יש פער גדול בין ההתבוננות של הצעירים בי וההתבוננות שלי בעצמי. אני מודעת לזה אך שמחה שאני עדיין מרגישה צעירה כמוהם.
ובכלל היכולת שלנו אפילו להתבונן במראה ולחשוב שאנחנו נראים צעירים היא התמודדות מוצלחת עם ההזדקנות לפי פול בלטס. כשאנו רואים את הזיקנה אצל אחרים ולא אצלנו, כלומר משליכים עליהם את הזיקנה, אין זה מעיד על בעיה בהתמודדות, אלא להיפך. זאת דרך הולמת להקל עלינו את המציאות שכבר איננה מחמיאה במיוחד.  ובודאי שהיא עדיפה על הנטייה להתבונן על הפנים או על הגוף בזכוכית מגדלת ולהיכנס לדיכאון.