הֶרטפוֹרדשר, אוגוסט 1928
הגנים כבר רוחשים חיים. באוויר עומד ניחוח של ציפייה; אנשים הגיעו הנה כדי לעשות דברים חפוזים, דברים מטופשים שאולי יתחרטו עליהם אחר כך, אם כי חרטה איננה התכלית. שכן הרעיון העומד מאחורי המסיבה הוא נעורים. לא כל האורחים צעירים, אך זה חסר חשיבות — בעזרת גישה נכונה אפשר בקלות לזייף נעורים. הגישה היא החשובה. היא נמצאת שם בברכיים החיוורות המציצות תחת אמרות בגדים, בהקשת כוסות השמפניה הניגרת, בהלמות הג'ונגל של התופים. ובעיקר בריקוד — מהיר, מהיר מכדי לזהות תנועות מובחנות, ולעין ניכר רק כתם תזזיתי מעורפל, גועש, של שוקיים מיוזעות.
טום אינו רקדן. או לפחות לא לפני ששתה שלוש כוסות שמפניה לפחות, שאת הראשונה שבהן גמע בצמא ממש. רגל הכוס הדקה, התחתית הרחבה ושפתה השברירית לא נועדו ללגימה חפוזה, והוא מצליח לשפוך כמות נאה על חזית חולצתו, שם הבד נדבק כעת שקוף אל עורו.
במידה מסוימת טום אינו מרגיש בבית. הוא מעולם לא היה באירוע כזה קודם. זה מסוג האירועים שקוראים עליהם במדורי הרכילות: צעירים מבוסמים, עשירים, מבצעים תעלולים שערורייתיים; ״הצעירים התוססים״. העיתונות אוהבת ושונאת אותם — היא מהללת אותם, משמיצה אותם, ויודעת היטב שלא תצליח למכור עיתונים רבים כל כך בלעדיהם. גברים חמושים במצלמות אורבים בצללים שבשולי השטח. כשטום הגיע הוא הבחין בשניים נטועים בין השיחים, אף שהם בזבזו את הבזקי הפלֶש עליו. הוא נמצא כאן על תקן ״פלוס אחד״ — אורחו של מכר מקושר היטב מאוקספורד בשם רוֹדי. השניים לומדים שם כבר שנה, וטום טרם השתכנע שהחברות תשרוד עד לבחינות הגמר, שכן נדמה שאין להם שום מכנה משותף, ואף על פי כן הם כאן ביחד. ״אתה יפה,״ הסביר רודי, ״אז תמשוך בחורות, ואני אצטרף לחגיגה.״
נושא הערב הוא ״אלף לילה ולילה״. טום חובש תרבוש ועוטה גלימה מעוטרת בשברי מראה וחרוזים צבעוניים. הוא מצא את שניהם בחנות עתיקות באיזלינגטון. היה להם ריח מחריד של נפטלין וטחב, אך הוא התגאה בתגלית, אם כי חשש שמא היא מוגזמת.
הוא דאג לחינם: האורחים האחרים מתחרים בבירור על התואר מוגזם. כשנכנסו, רודי הצביע על המארחת עצמה — ליידי מידלספורד, עטופה שיפון ארגמני, עדויה טבעות ואוצרות המזרח, רעולה בצעיף בגוון דומה, שאלפי עיטורי מתכת משתלשלים ממנו ומדנדנים כפעמונים זעירים. אישה מחייכת אליהם, עיגולי כָּחָל מפויחים סביב עיניים תכולות, צורמות. ליד הדלתות הנפתחות אל הגן ניצבת אשת הרמון, בטנה מעורטלת לחלוטין למעֵט אבן אודם מרצדת בטבורה.
רודי נטש את טום ברגע שנכנסו לגן באמתלה שהוא הולך לחפש משקאות, אך חלפה כבר שעה כמעט, והוא אינו נראה באופק.
אישה ניגשת אליו. ״יש לך אש, מותק?״ מבטאה מלכותי, מלוטש כזכוכית, מופת לאנגליוּת, אף שתלבושתה הכוללת מכנסי משי מנופחים ואפודה בצבע פוקסיה, היא שחרזאדה בהתגלמותה. פני שֵדה — לא יפים, מקומטים מדי סביב העיניים, השיניים הקדמיות ארוכות מדי — ואף על פי כן מעניינים. גוף אנקור אנדרוגיני ושיער מדורג עד מתחת לאוזניים, צבוע אפרסק מזעזע במידה בל תשוער. לפתע הוא מזהה אותה. ככלל, הוא אינו קורא את המֵייל, אבל צריך להיות נזיר כדי לא להכיר את ״הצעירה התוססת״ המסוימת הזאת. בֵּייבּ מֵייקפּיס: ״בת עשרים ואחת וחיה כדי לכייף.״ חיה, אם השמועות נכונות, על קצבה עלובה שהעתיר עליה בהסתייגות אביה הזקן הנרגן. היא מתקיימת, כנראה, על אגוזים ומשקאות נוגדֵי הֶנגאוֹבר, כדי לשמר את גוף הנער הרזה שעליו היא עוטה שמלה משנות העשרים, כצו האופנה.
הוא מכניס יד לכיס ושולף מצית. היא מגישה את הסיגריה אל שפתיה ומכווצת את פניה הקטנים בשאיפה עמוקה.
״אתה מלאך.״ היא מקישה בחביבות על זרועו. ״איך קוראים לך?״
״תומס. תומס סטאפורד.״
״טוב, תומס... טומי... אתה רוצה לרקוד איתי?״ היא מרימה אליו את עיניה בציפייה מבעד ללולאות כיסוי הראש המשובץ אבנים טובות.
״זה יהיה נהדר... אבל אולי אחר כך? אני לא רקדן גדול.״
״כרצונך, טומי.״ לפני שמי מהם מספיק להוסיף מילה, ברנש חביב אוחז במותניה וגורר אותה לעבר ההמון שברחבת הריקודים. טום אינו מוטרד במיוחד. למעשה, הוא שבע רצון בהחלט לעמוד מאחור ולהשקיף על הזרוּת האקזוטית של הסצנה הנפרשת לפניו. למטה, באגם, סירה קטנה מתרחקת מן הגדה. בתוכה שלוש דמויות, שני גברים יושבים ואישה עומדת ביניהם, צוחקת ומוזגת שמפניה היישר מהבקבוק אל פיותיהם הפעורים. אחד הגברים מושך אותה ומושיב אותה בחיקו. היא צווחת, והסירה הקטנה מיטלטלת בפראות על פני המים האפלים.
הוא מחזיר את מבטו אל חבורת הרקדנים הסוערת. הוא ישמח לראות את בייב מייקפיס רוקדת: אומרים שזה מפגן מרשים. בלב ההמון הוא מבחין בראש ג'ינג'ר מוּכּר: רודי. אז לשם הוא הלך. ואז הוא רואה אותה. אופן הריקוד שלה מזכיר לו תנועה של ברבור, אנרגיה ותזוזה מתחת לפני השטח, שיוט חלק מעל. היא רוכבת על המוזיקה, נעה בתוכה, מעליה. עור זרועותיה החשוף בהיר ובוהק באור העששיות, ושערה הכהה מזדקר תחת אוזניה. גם ממרחק הוא משוכנע שבנקודת המפגש עם צווארה, קצותיו רכים וסמיכים כפרוות חתול. היא פשוט מהפנטת. ויש בה עוד משהו — יותר מסתם מראה משובב נפש. היא נראית... מה? מוּכּרת. אולם התחושה הזאת אינה מתפענחת לגמרי.
הוא מנסה לבחון את פניה כראוי. ההצצות שלו לכיוונה חטופות וחלקיות. לבסוף הלהקה משתתקת בחריקה רמה, ונעימה איטית יותר מתחילה. רקדנים נוהרים לעבר הבר, חלקלקים מזיעה, עיניהם זגוגיות והם סמוקים מעונג. גם היא נוטשת את הרחבה, מחייכת אל רודי ומרחיקה בנימוס את היד האדומה שהנחית על מעלה זרועה. היא מתקדמת לכיוונו של טום, לעבר הבית. טום מתנשם במקוטע. האם הוא הולך לדבר איתה? הוא אינו מוכשר בשיחות עם נשים. העובדה שגדל בחברת אחיות היתה אמורה להעניק לו חניכה מסוימת, אך היותו הצעיר ביותר, ולפיכך מושא להצקות, רק הותירה בו את הרושם שנשים הן בריות גחמניות מאיימות.
ככל שהיא מתקרבת הוא רואה שיופיה פגום להפליא. פיה גדול במקצת יחסית לפניה העדינים עם האף הקטן הצר ועיני השזיף. היא גבוהה מרוב הנשים הסובבות אותה ורזה יחסית — ״גרומה״, היתה אולי אומרת אחותו רוזה.
הנה היא במרחק מטרים ספורים ממנו וברור לו שהוא נועץ בה עיניים — בכל רגע תבחין בו והוא ייראה כמו אוויל. ברגע האחרון הוא מרכין את מבטו. לבו הולם באוזניו. היא חולפת על פניו, ממש בסמוך, והבד הכסוף של שמלתה מתחכך ברגלו. זו תחושה קלושה ביותר, אך קצות עצביו אומרים שירה.
״טום?״
תחילה הוא בטוח שדמיין זאת ואינו מרים את עיניו.
״זה באמת אתה, נכון? טום סטאפורד?״
כשהוא מרים את ראשו היא ניצבת ממש מולו, פניה בגובה פניו. שביל נמשים קלוש שבקלושים חוצה את אפה, ולעיניה צבע חריג ביותר, לאו דווקא כהה כי אם אפור כסוף מוזר.
הוא מכחכח בגרונו. ״כן... נכון.״ קולו נשמע לו משונה, כמו כלי שמנגן בסולם הלא נכון. ״אם לא אכפת לך שאני שואל, איך...?״
״אוי טום, אני לא מאמינה!״״ חיוכה רחב, מדושן עונג. לפתע התחושה שהיא מוּכּרת, שהציקה לו קודם, מתבהרת לכדי הבנה. אליס.
״אליס?״
טום ראה את אליס אֶוֶורסלי בפעם האחרונה בשנת 1913. היא היתה אז בת שש, צעירה ממנו בחודשיים בלבד. רגליה היו ארוכות יחסית לגופה, דקות כרגלי חסידה, ברכיה משופשפות ושערה סבך קוצני, שחור כשוהם. לא מראה צפוי אצל בתה של ליידי ג'ורג'ינה אוורסלי הנשגבת, האֵלה הבלונדית של החברה הגבוהה. או של חוקר הקוטב לורד רוברט אוורסלי, שבאנגליה היה תמיד מגולח למשעי ומחויט להפליא — אולם בתצלומי מסעותיו התנאה בזקן משוח בשומן לווייתנים.
בקיץ האמור החליטו הוריו של טום לבלות את החופשה המשפחתית בקורנוול. גברת סטאפורד קראה מאמר על חשיבותו של אוויר הים המחזק לבריאותם של ילדים, ובתה הצעירה, קארו, עדיין החלימה משעלת.
גברת סטאפורד והילדים יישארו חודשיים במפרץ וינארד, לא הרחק מעיירת הדיג פוֹי. מר סטאפורד, עורך דין, ישהה איתם כל כמה שעבודתו תאפשר זאת. אמו של טום ראתה את הפרסומת בכתב עת: בית אֶרי, זמין למסיבות משפחתיות. בית ציורי, מבודד, בלב מפרץ חולי. בדיוק המקום המתאים להם. הוא פנה אל הים: קטן, מוּכּה מזג אוויר וזרוי מלח, אך עשוי ללא חת. כמובטח, מתחת לבקתה נמשכה רצועת החוף הארוכה, זרועה פסולת אוניות ומוגנת מהרוח על ידי הצוקים המקיפים אותה.
הפרט היחיד שבו הולכו שולל במקצת היה ההבטחה לבידוד. המפרץ היה עומד כולו לרשותם אלמלא השקיפה עליו מן העבר השני אחוזת אבן אליזבתנית אדירת ממדים, מוקפת חומה אפורה ונסתרת חלקית מאחורי סבך אולמוסים סמיך. זוהי, כפי שהסבירה בעלת הבית הזקנה בגאווה, אחוזת אוורסלי, הנמצאת בבעלות אותה המשפחה זה יותר משלוש מאות שנה.
ביום השלישי לחופשה חזר מר סטאפורד משיט קצר בדוגית, ספוג מים וסמוק כולו מקור ומהתרוממות רוח. רעייתו וילדיו, ששתו תה מנחה בגן, הרימו עיניים סקרניות לעבר המחזה.
״לא תאמינו את מי פגשתי היום. לורד אוורסלי בכבודו ובעצמו. כאן בקורנוול. אני לא מאמין שלא קישרתי קודם... עכשיו הכול מתחבר. האחוזה שייכת לו.״
הסיפור נפרש בהדרגה. התברר שמר סטאפורד הצליח להפוך את הדוגית שלו כשחצה את נתיבה של יאכטה יפהפייה, ובתוך כך חולל מהומה. ואם לא די בכך, כשנפל המַימה, חליפת ההצלה שלו נתפסה במיתר הראשי, והוא לא הצליח להיחלץ.
הוא שמע צעקה ולפתע התוודע לגוף נוסף שצף לצדו. הגאי היאכטה קפץ למים והשאיר את הטיפול בסירה לצוות.
״סתם כך, בלי לחשוב פעמיים — קפץ היישר פנימה ושיחרר אותי לחופשי. זה היה הוא, לורד רוברט אוורסלי. אחד האנשים הנחמדים שפגשתי מימי.״ הוא קרן מאושר. ״הוא הזמין אותנו לארוחת ערב — את כולנו, כולל הילדים.״
וכך, באותו הערב עשתה משפחת סטאפורד את דרכה בחול ובמעלה גרם מדרגות ארוך, שטביעות רגלי אבותיהם של בני אוורסלי עיותו ושחקו אותן, אל דלת הכניסה, שם קידם את פניהם משרת לבוש מדים. בפנים ניחנה האחוזה באלגנטיות הצוננת של קתדרלה: עץ כהה, זכוכית נושנה ואבן עתיקה. צעדיהם הדהדו, והמראות הסובבים הציפו אותם יראה ואימה. היה קשה להתעלם מן התחושה שמקומם אינו כאן.
רוברט אוורסלי, לעומת זאת, היה כולו נופת צופים, כמו גם בנו זהוב השיער ארצ'י. אפילו הבת המוזרה, החיוורת, שלחה אליהם חיוך עקום. כל אחד מבני הבית, כמדומה, עשה כמיטב יכולתו לגרום לאורחים להרגיש בבית, שווים בין שווים.
כל אחד זולת רעייתו של לורד רוברט. כפי שתעיר לאחר מכן גברת סטאפורד, ליידי אוורסלי היפה התייחסה אליהם כאילו היו ״משרתים שקיבלו מתנה לחג, ועליהם לחזור למקומם הראוי בבוקר״. היא לא הפגינה כלפיהם ולו שמץ עניין או רעוּת, ובקושי הכירה בנוכחותם של הילדים. היא חייכה חיוך קר כשמר סטאפורד תיאר את משלח ידו, זקרה גבה כשגברת סטאפורד הזכירה את הבית בפארסונ'ס גרין. ״סנובית מחרידה,״ התלוננה אמו של טום בארוחת הבוקר למחרת. ״חושבת שאיננו ראויים לזמן שלה, ודאגה לכך שנדע זאת. בתוך חצי שעה הרמתי ידיים, זה פשוט היה מתיש מדי. זה די מעייף כשגורמים לך להרגיש נחותה כל כך.״
קיפאונה של ליידי אוורסלי היה הרבב היחיד שהוטל בערב, שמלבד זאת כולם נהנו ממנו. הוריו של טום בילו את הערב מוקסמים מסיפורי עלילותיו של אוורסלי על פינוי קרח שאגרופו הכביר היה עלול לרסק ספינה, לא כל שכן אדם; על קרח כחול וקשה כאבני הספיר על צווארה של ליידי אוורסלי; על קרח שפער את פיו בפיהוק שחור ובוגדני, ובלע גברים אל גורלם המר.
רוזה וקארו — בני ארבע־עשרה ועשר — שמחו מאוד לבלות את הערב בהשתאות מארצ'י, אשר בגיל שבע־עשרה כבר היה גבוה ורחב כתפיים כגבר לכל דבר; יורש בר־מזל ליופיו ההרואי של אביו ולשֹער הפשתן של אמו.
והיתה גם הבת, אליס. אחיותיו של טום דחו מעליהן עד מהרה את הבת־בן המשונה עם השיער האיום, שנראתה כמעט שייכת לזן אחר מזה של אחיה המבוגר ממנה בהרבה. אבל טום — טום מצא באליס נפש תאומה. גם היא היתה משוכנעת שראתה שודדי ים מחלון חדר השינה, ומבריחים שהעבירו מסרים לחוף באיתות פנסיהם. והיא צברה אוסף מרשים של מציאוֹת במשך שעות של סריקת קו החוף בשפל: זוג משקפיים; סכין מוזר, מעוקל במקצת, שטום נאלץ להודות שנראה בדיוק כמו מצ'טה מיניאטורית.
בעוד המבוגרים ממשיכים לאכול, אליס וטום חמקו החוצה וחצו את העשב הרטוב מטל בחסות העלטה, אל מקום שממנו יכלו להשקיף על החוף בחיפוש אחר סימנים לפעילות בים. אביה של אליס בנה לה מעין משטח בראש עץ, ששימש נקודת תצפית מצוינת. הם נשארו שם עד שסר רוברט, בהוראת אשתו, חצה את הגן וזימן אותם בחיוך לחזור פנימה.
במהלך ששת השבועות שהעבירו יחד במפרץ וינארד, הפכו טום ואליס בלתי נפרדים. הם בלשו אחר שודדי ים, צדו סרטנים, בנו מחסות מעצים סחופים וגברו על הגלים הקרים, המתנפצים, כדי לשחות במים השלווים יותר מעבר להם, תחת מבטן החרד של אמו של טום ואומנתה של אליס. אליס היתה קטנה יחסית לגילה וחיוורת באופן לא טבעי כמעט — אך גם חזקה ונטולת מורא, אמיצה יותר מכל אדם שטום פגש עד אז. היא אמרה שהיא רוצה להיות הרפקתנית כמו אביה, חוקרת־הארצות הראשונה בהיסטוריה — ולטום לא היה ספק שהיא תגשים זאת. כבר אז דמיין את פניה החדים מושחרים משומן לווייתנים, את כפות רגליה הקטנות נתונות במגפי פרווה.
כפי שקורה תמיד בחברויות־ילדוּת אמיתיות, היה נדמה שלעולם לא ייפרדו. והוריו של טום — שבעצמם היו להוטים לשוב — הבטיחו שיחזרו למפרץ וינארד בשנה הבאה.
אך בבוקר אחד של אוקטובר אותה שנה נשמט ספל התה מידו של מר סטאפורד. אוורסלי נהרג בדרום הקפוא, הכריזה הכותרת. לורד רוברט צנח אל מותו כשנפל לבקיע נסתר תחת מעטה דק של קרח ושלג. לא ניתן היה לחלץ את גופתו.
משפחת אוורסלי מעולם לא שבה למפרץ וינארד. וכמוה גם משפחת סטאפורד. המלחמה פרצה. מר סטאפורד, פטריוט גאה, הצטרף ללחימה בצרפת וחזר אדם שונה בתכלית. אך הוא היה בר־מזל יחסית לאחרים. ארצ'י אוורסלי נהרג באיפְּר באחד מימות הלחימה הראשונים.
