הו, רעל מתוק

חלק א' - ביער בסינסינטי

1.

תשעה ביוני 2006: יום לפני החתונה

 
שנה לאחר שהגיע אליהם המכתב מאלמה המנוחה, קיבלו יואכים ואדית הזמנה לחתונתם של ווילבור ואלונה.
"צר לי על אלונה, שצריכה להתחתן כיתומה," אמר יואכים לאדית.
"מה אתה דואג? אנחנו נשמש לה הורים," אמרה אדית.
ביום שני, תשעה ביוני, יום לפני החתונה, הגיעו המוזמנים. יואב ודן הקדימו. שניהם הגיעו מישראל, באותה טיסה. הם נחתו בניו-יורק בחמש לפנות בוקר והתעכבו לסיור מהיר בעיר. מלבד שעה וחצי שבמהלכן נעלם יואב בקונסוליה ל"סידורים פרטיים", הם לא נפרדו לרגע.
"מה יש לך לחפש בקונסוליה?" שאל דן.
"בתקופת לימודיי באוניברסיטת קולומביה שבניו-יורק, עבדתי בקונסוליה כמאבטח. הייתה לי אז חבֵרה אמריקנית, שעדיין עובדת במקום. קפצתי לראות אותה," תירץ יואב ומיד עבר לדבר על גרושתו. "אני מרחם על אלונה. לחיות עם סקסמניאק! היא ממש לא בעניינים האלה... אני לא מבין מה עובר עליה," אמר במרירות.
דן, שהיה עדיין רווק, לא נגמל מאהבתו לאלונה. הוא לא היה יכול לשאת את האבחנות הפסימיות של יואב. "לי היא דווקא נראתה מאוד מאושרת לפני שנסעה. צריך לדעת להפסיד בכבוד!"
"אבא, אבאל'ה," קפצה אֵלָה אל בין זרועותיו של יואב.
"אֵלָה! אֵלָה שלי. כמה גדלת במשך השבועיים שעברו מאז שנסעת עם אימא ועם החתול מיוליק לארצות-הברית. אפילו נעשית כבדה יותר!"
איזו מחמאה מסורבלת, חשב דן.
"תני לאבא לנוח קצת מהנסיעה הארוכה באווירון! את בטח זוכרת כמה אנחנו היינו עייפות כשבאנו הנה," אמרה אלונה והוסיפה, "לווילבור יש פה בית הארחה קטנצ'יק. הוא נמצא שם, בצד הדרום מזרחי של הבית. האם תסכימו לחלוק אותו חדר?"
"בוודאי," אמרו דן ויואב פה אחד, ומשום מה לא נראו נלהבים.
"אני רוצה לתקן את דברים של מי שתהיה אישה שלי בעוד קצת יותר מעשרים וארבע שעות. לא 'לווילבור יש בית הארחה' – לנו, משפחה ינובסקי, יש בית הארחה!" העיר ווילבור בעברית עילגת, מזכרת מתקופת השבתון.
אלונה חיבקה אותו בחום, בעוד דן ויואב פנו ללכת אל חדרם.
"גם אחרי כל השנים שעברו, עדיין מוזר לי לראות את אלונה מתחבקת עם מישהו אחר," אמר דן.
"אתה מתכוון אליי או אליך?" שאל יואב בחיוך חמוץ.
כמו בכל החדרים ביער, גם בחדרם של דן ויואב היה חלון ענקי וממנו נשקף ירוק אינסופי.
"רק בגלל היער שווה להתחתן עם המניאק הזה," אמר יואב, שלא ויתר על שום הזדמנות להשמיץ את ווילבור. "אגב, בדקתי עם קולגות אמריקנים – האיש לא נחשב פאר היצירה במחקר."
"בטח שלא כמוך," הקניט דן.
 
האורחים האמריקנים הגיעו בזה אחר זה. קצתם נהגו דרך ארוכה, "רק כדי לא לשלם את מחיר הטיסה," גיחך ווילבור.
משפחת וויליאמס הגיעה מיוזעת. נוסף על שתי מזוודות עור אלגנטיות, שהכילו את הבגדים ואת חומרי הטואלט של כל אחד מבני הזוג, ג'רמי בנם גרר אחריו מכולה על גלגלים, ובה האביזרים שישמשו בטקס החתונה, שהפיק בדקדקנות. בניגוד לאדריאן - שעל אף הזיעה אפף אותה ניחוח מעודן של "מולינרד דה מולינרד5", הפיץ ג'רמי ריח חריף של זיעה גברית; הוא לא היה רגיל לגרור משא כה כבד, והייתה זו הפעם הראשונה שהדאודורנט היוקרתי שלו לא פעל את פעולתו. ג'ראלד, הבעל והאב, היה לעומת זאת נטול ריח לחלוטין. גם באישיותו.
אדריאן - מנהלת הפעוטון במרכז הקהילתי בקליפטון וחברתה של אלונה מאז ימי השליחות - חיבקה את אלונה בלבביות. ג'רמי העניק לה נשיקה רטובה על הפה, כשעיניו עצומות, וג'ראלד הושיט שתי ידיים שמאליות לחיבוק מסורבל ולנשיקה אינסופית על המצח. שלושתם לחצו את ידיו של ווילבור. לחיצת היד של אדריאן הייתה חמה וחזקה, של ג'רמי – בינונית ושל ג'ראלד - רפה. כמעט בלתי מורגשת. אלונה עמדה על כך שג'רמי יקבל חדר נפרד, "כדי שיוכל להתרכז כל כולו בארגון הטקס."
 
דורותי, המזכירה במרכז הקהילתי, הגיעה עם אניטה ועם פיליפ מילר במכונית שלה. "זו דרכנו לחסוך בהוצאות דלק," הסבירה אניטה את השידוך המוזר, תוך כדי שהיא מפדרת את אפה ואת סנטרה. "וזו דרכם של המִילֶרִים, לגלגל את הבלאי של האוטו עליי," אמרה דורותי בחיוך מאוזן עד אוזן. חובקת בידיה קופסת קרטון ענקית, דורותי הסבירה, "פה נמצאת עוגת החתונה שלכם. מיד לשים בפריג'ידר, ולפתוח רק רגע לפני הטקס!"
"אני רואה שג'רמי נתן גם לך הנחיות קשיחות," אמרה אלונה בחיוך וחיבקה את דורותי חיבוק שלא נגמר. "אולי הוא מתחשבן איתנו על ההנחיות שאנחנו היינו נותנות לו בימינו הטובים במרכז הקהילתי בקליפטון."
המילרים סבלו מעודף חבילות. הם הסתמכו על עזרה מדורותי, אך העוגה הענקית קלקלה להם את התכנית. היא מיהרה אל המטבח כדי להכניס את העוגה למקרר, ופיליפ נאלץ לגרור לאורך השביל, בנוסף למזוודתו, גם את שתי מזוודותיה של אשתו. שמחה גדולה האירה את פניו של ווילבור עם כניסתם של פיליפ ואניטה מילר, חבריו מנוער.
"אנחנו אשמים בכל מה שיקרה פה מחר," הכריז פיליפ בקול רם, "אני הכרתי ביניהם."
אלונה כמעט לא זיהתה את פיליפ. הוא רזה מאוד, אך בעיקר התהדר במצח גבוה שבעבר לא היה לו.
"הוא הוריד באמצעות לייזר המון שערות ממצח שלו," הסביר ווילבור, מקפיד לבחור בעברית בדברו עם אלונה.
בטח סבל גדול, אך כנראה הכרחי. עם אישה יפהפייה כמו אניטה, אי אפשר להסתובב עם מצח נמוך – כמעט כמו של קוף – חשבה אלונה. אחרי כמה "מה נשמע" ו"טוב, תודה", פנו המילרים לחדרם, להתארגן ולנוח לפני ארוחת הערב.
 
ד"ר ג'ו ודבורה לווין הגיעו בריצה, כאילו אין מזוודות בעולם. הטרולים הקטנטנים שסחבו אחריהם לא היו יכולים להכיל יותר משני סטים של בגדים. דורותי זכרה שדבורה הייתה מגיעה לפעילויות "מעגל הזהב" במרכז הקהילתי תמיד באותה שמלה.
ג'ו, בעלה, שהקפיד לדרוש לעצמו הרבה כבוד, נצפה לא פעם "מגלח" שאריות של אוכל מהשולחנות, כולל מפיות. אלונה ודורותי היו בטוחות שגם גלילי נייר הטואלט שנעלמו מהשירותים מצאו את דרכם אל תיקי הבד הגדולים של בני הזוג, שנראו תפוחים במיוחד בסופו של כל אירוע.
בגיל שמונים, שניהם היו בכושר נפלא, בעיקר כתוצאה מהקפדה על הליכה יומיומית של שעתיים במסלולי ההליכה המיוחדים ב"טוב-לי" - בית גיל הזהב במיאמי, שבו התגוררו בשנתיים האחרונות.
"מה שלומכם?" שאלה אלונה, בתקווה שלא יפרטו.
"טוב מאוד! אנחנו מוקפים ביהודים. אחרי הכול, you know (את יודעת) - מיאמי!" הדגיש ג'ו.
"כמובן, הרגשנו נפלא גם בקליפטון," הוסיפה דבורה, "עיר שבה שליש מהתושבים הם יהודים, וראש העיר יהודי. זה כמעט כמו לגור בארץ ישראל." את המשפט הזה שמעה ממנה אלונה בתקופת השליחות לעתים קרובות מדי לטעמה.
"בקליפטון היה לי הכבוד הגדול להיות ה'בעל קורא' בבית הכנסת. לא רק בגלל העברית אלא גם בגלל הבקיאות שלי בניגונים שונים של קריאת התורה," התרברב ג'ו.
"גם במיאמי נותנים לנו הרבה כבוד בַּבֵּית כְּנֶסֶת. ג'ו הוא הגבאי, ואני אשת הגבאי ועוזרת לו להחליט על 'עליות'," הצטעצעה דבורה, תוך שהיא מנכסת לעצמה מקצת מעמדו של ג'ו.
"כל כך פחדנו להתאחר," התנצל הדוקטור בעברית ארכאית שתמיד עצבנה את אלונה. "מה שלומך דארלינג?" ליטפה דבורה את ידה של אלונה, ועצבנה אותה עוד יותר כאשר הזכירה את "ההורים המסכנים שלך, שלא זכו להיות באירוע החשוב הזה".
"כאילו אני צריכה שיזכירו לי שהוריי נפטרו. אולי דווקא באותו רגע הצלחתי לשכוח ורק לשמוח," שיתפה אלונה את ווילבור באחד הרגעים המועטים שבהם סוף-סוף הייתה להם טיפה של פרטיות. "ולראות פה את יואב בכלל הורס לי את המצב רוח."
"אכן, אין מנוס מאורחים שאינם חביבים עלינו במיוחד. זה המחיר על כך שנשארתם ביחסים סבירים על אף הגירושין," אמר ווילבור, הפעם באנגלית.
"קיוויתי שלא יבוא," אמרה אלונה, "אבל הוא הרי צריך להיות עם אֵלָה ברגע 'כה קשה' בחייה."
שתי "ג'ירפות" חצו את המדשאה בדרך אל הבניין הראשי: יואכים ואדית. זקופים מאוד ורזים מאוד. הוא בעל חזות אינטלקטואלית – אולי בגלל המשקפיים, היא – בעלת סנטר מחודד וארוך במיוחד – "דומה למכשפה רכובה על מטאטא," לחשה אלונה לווילבור. הם הגיעו נושפים בכבדות, כאילו רצו כל הדרך מקליפטון שבניו-ג'רזי לסינסינטי שבאוהיו. כוס הקפה "הקדושה", שקונים במזנון הרכבת, לא משה מידיו של יואכים, שכלל לא הרגיש שהיא כבר ריקה.
"הגענו בזמן?" שאל יואכים וקיבל חיבוק מרגיע מאחייניתו.
"זו בטח שוב אדית אשתו שמלחיצה אותו בכל דבר. גם אני נלחצת מעצם נוכחותה," לחשה אלונה לווילבור.
"דודה זאת שלך היא אישה מְחוּקָה," העיר ווילבור בשקט. "בטח על יד דוֹד, שְ'לוּק׳ אצילית שלו כבש לב שלי ברגע שנכנס בחדר."
יואכים היה האורח הראשון שהבחין באֵלָה. "זאת המתוקה שלך!?" שאל את אלונה.
"כן יואכים," קפצה אדית. "אתה לא רואה כמה הן דומות?! עכשיו יש לך שתי אחייניות – אחת גדולה ואחת קטנה!"
 
עיגול ענקי הצטייר באופק. הוא נע באטיות, נושא על גבו תרמיל גדול בצבע אדום. "מישהו מביא את כל בית שלו," גיחך ווילבור. "חברי הטוב קן לבן," הציגה אותו אלונה בפני בעלה לעתיד, "הוא תמיד מגיע אחרון, תמיד שמן ותמיד מחייך."
הבחור לא השתנה בכל השנים שעברו, חשבו האורחים מקליפטון. קן לבן התנשק עם כולם, וקד קידה לפני ווילבור. "מה שלומך אדוני רב החסד," אמר באנגלית מצוחצחת, אך בטון שבו מדברים משרתים אל אדונים.
ווילבור גיחך במבוכה. "זה תרגיל קבוע אצלו," לחשה אלונה. שיירת האורחים נפסקה והיו להם כמה דקות לדבר זה עם זה.
"כשקן לבן היה מבקר בדירה שלי בקליפטון והטלפון צלצל, הוא נהג להרים את השפופרת ולומר ש'האדונית' אלונה לא בבית. אני חושבת שהיה מאוהב בי. בהתחלה נעלב מסגנון הדיבור שלי וטען שכל הזמן אני נותנת לו פקודות: 'תפתח את הדלת!' 'תסגור את החלון!' 'תביא לי פיצה!' הוא היה הראשון שהסביר לי שבארצות-הברית אתם נותנים לפקודה צורה של שאלה: 'למה שלא תסגור את הדלת?!' וכדומה. השתדלתי לדבר איתו בסגנון האמריקני, והוא התרגל ללשון הפקודות שלי כשמדי פעם שכחתי שאני נמצאת בארצות-הברית."
לפתע נזכרה אלונה בדבר מה והחלה לצחוק. "לפני שנתיים הגיע קן לבן לביקור בארץ. הייתי עסוקה במטבח וביקשתי בלחש מאֵלָה, שהייתה אז בת שלוש וחצי, שתעזור לַדוֹד החביב לשבת איפה שהוא רוצה, רק לא על הכורסה הכחולה הקטנה. לא הסברתי לה שאני חוששת שהכורסה אינה יציבה מספיק לשאת עליה את כובד משקלו. לפני שהספקתי לגמור את המשפט, כבר מצאתי את קן לבן יושב על הכורסה הכחולה הקטנה, ואֶלה שלי על ברכיו. גם יואב נלחץ, אך מסיבות אחרות - אחרי שהושיב את הילדה הקטנה שלנו על ברכיו, הצמיד אותה קן לבן אליו בצורה שבעיני יואב הייתה כמעט מגונה. הכורסה כמובן קרסה וקן לבן חטף חבטה רצינית בישבן."
בדיוק ברגע שסיימה את הסיפור הופיע קן לבן שוב, הפעם בלי התרמיל. הוא הושיט לאלונה ורד אדום, ודקלם, "זה בשבילך גבירתי רמת המעלה - מחווה של סליחה על הכורסה השבורה."
 
ארוחת הערב החגיגית נערכה במסעדה הצפה על ספינה בנהר אוהיו ‬הזורם בשולי העיר. "זו אגב, הזרוע הגדולה ביותר של המיסיסיפי," הסביר ווילבור לאלונה כשהביא אותה לאותה מסעדה שבע שנים קודם לכן, בביקורה הראשון בסינסינטי.
"החלטתי להזמין לכם הערב ארוחה זהה לזו שאלונה ואני אכלנו פה - הארוחה הראשונה שלנו ביחד," הכריז ווילבור. "ותודה לסטנלי, ידידי שעזר לי." סטנלי סמית, גבוה ובעל תלתלים קצרים בצבע נחושת, צץ משומקום בדיוק ברגע הנכון. הוא היה הבעלים של המסעדה הצפה ושכנו של ווילבור.
"אני מאוד מאוד מאוד שמח להשתתף בשמחת הכלולות של שכני היקר, ובשום פנים אינני מתכוון להחמיץ את הטקס שמצפה לנו מחר," אמר סטנלי בהתלהבות שנראתה מושפעת מכמות לא קטנה של משקה, שנלגם כהכנה הולמת לארוחה.
ווילבור נראה להוט לתאר לאורחים את פרטי התפריט. הוא כרך את זרועו סביב כתפו של סטנלי והפסיק בעדינות את דברנותו.
"למנה העיקרית - תפוח אדמה אפוי, ‬צלי עגל וכמובן, סלט ירקות ענקי. בחרתי גם 'ירדן קברנה סוביניון', אותו יין ישראלי אדום ששתינו - יותר נכון, שתיתי - באותו ערב. אלונה, כמו שאתם יודעים, אינה מורגלת בשתיית אלכוהול; היין היחיד שהסכימה לטעום היה יין מתוק שמשמש לקידוש בשבתות ובערבי חגים. לקינוח הזמנתי את העוגה האהובה על אלונה - פאי פקאן עם כדור של גלידת וניל. וכמובן קפה שחור לסיום. אפשר גם תה."
"הוא חושב רק על עצמו. מה כבר היה קורה אם היה נותן לכל אחד מאיתנו להזמין לפי רצונו?! נראה לי שהוא קמצן גדול, עם כל האחוזה הזאת שלו!" אמרה אדית.
"בית בתוך יער זה לא אחוזה... ותפסיקי כבר, אדית, למצוא בווילבור פגמים כל הזמן," נזף יואכים באשתו, שהחמיצה את פניה החמוצות ממילא.
גם אלונה חשבה שווילבור חושב רק על עצמו, כשהציג בפני האורחים את גלוריה 'סוכנת הבית שלי', שבלטה בשֵער בלונדיני ארוך שעיטר את ראשה ובחזה ענקי שהצטופף בתוך שמלת לייקרה צמודה במיוחד. כל הרמזים המעורפלים והמעורפלים פחות בקשר אליה - שהיו מקופלים במכתבים של ווילבור - הציפו פתאום את אלונה; היא כמעט איבדה את היכולת לנשום.
"איך הוא לא מתבייש להזמין את הזונה הזאת לארוחה החגיגית שלנו," לחשה לדורותי כשהתעשתה.
דורותי לא הבינה מדוע אלונה מכנה את סוכנת הבית של ווילבור "זונה".
"אולי הזמין אותה בגלל שהיא עובדת אצלו כבר הרבה שנים," ניסתה דורותי לגונן על חתנה החדש של חברתה.
המחשבה שווילבור רוצה להמשיך להעסיק את גלוריה גם אחרי החתונה, ואולי גם להמשיך "להעסיק" אותה כאובייקט מיני, לא הניחה לאלונה. חיוך מלאכותי הופיע על פניה. אחרי שדורותי התרחקה שאל ווילבור את אלונה בעברית אם הכול בסדר.
"את לא נעלבת מהדיבור הטיפשוני של דודה שלך," ניסה להבין. נראה שלא קלט מאומה משיחתה עם דורותי, חשבה אלונה בהקלה מסוימת.
"בטח שלא," השיבה בעיניים דומעות והשאירה את ווילבור תוהה.
פיליפ מיהר להרים כוסית ולהחזיר את חגיגיות הרגע שאדית הפרה בגסות. "אני לא מתפלא שארוחה טובה כזאת הצמיחה זוג יפה כזה," אמר וחשב בעיקר על עצמו, כמי שהפגיש את בני הזוג היפים זה עם זה. המוזמנים, ובראשם דורותי, בירכו את הזוג הצעיר, ואיחלו רק טוב.
 
 
 
5 Molinard de Molinard - בושם צרפתי יוקרתי.