עד הקצה

פרק ראשון
שאול מציג בפנינו את רִיוֹ מַניקי

אצל כל אדם טבוע עמוק בגֶנים הרצון להיות מוקף באנשים שדומים לו. גם בשל כך וגם מטעמי נוחות, המטיילים הישראלים אוהבים להסתובב בקבוצות, ואווירת הטיול בדרום אמריקה קצת מזכירה אווירה של קומונה נודדת. הקבוצות האלו נעות בשני גלים עיקריים, שכל הזמן מתחדשים ומוזנים בקבוצות חדשות: הגל העולה, שמתחיל בדרום היבשת ועולה צפונה, והגל היורד, שמתחיל בצפון היבשת ויורד דרומה. מכיוון שהגלים האלו נעים באותו מסלול אבל בכיוונים מנוגדים, הם חולפים זה על פני זה, ולכל מטייל מזדמן לפגוש במהלך הטיול מאות מטיילים אחרים. אני הייתי בגל היורד, ופגשתי כל כך הרבה אנשים עד שהשמות התחילו להתבלבל לי, ורק הפרצופים נותרו מוכרים.
במהלך הטיול יצא לי לנהל אינספור שיחות עומק עם אנשים שהזדמנו לי בדרכי, בידיעה שלא אפגוש אותם שוב לעולם, אבל שיחה אחת עם מטייל מהגל העולה שינתה את חיי. אני לא זוכר מי זה היה, אבל השיחה עצמה זכורה לי היטב:
"מאיזו מדינה באת לפני שהגעת לפרו?" שאלתי.
"מבוליביה."
"נהדר! החלום שלי הוא לצאת למסע בג'ונגלים של בוליביה."
"אז אתה חייב לדבר עם שאול."
"מי זה שאול? לא שמעתי עליו."
"שאול הוא הבעלים של סוכנות טיולים שנמצאת בלה-פאס. תותח. הוא יכול להוציא טרקים לכל מקום."
הסברתי לבן שיחי שאני רוצה לצאת למסע מיוחד. לראות את הג'ונגל כמו שהוא באמת. לבדוק בעצמי עד כמה הוא פראי.
"אז אין לך מה להפסיד. כשתגיע ללה-פאס תלך לסוכנות שלו. כל אחד ברחוב שתגיד לו 'שאול' יֵדע איך לכוון אותך לשם."
וזה בדיוק מה שעשיתי כשהגעתי ללה-פאס.
עד מהרה גיליתי שמדובר בעוף מוזר. ישות יוצאת דופן. כזה הוא שאול, שונה לחלוטין מכל אדם אחר שנתקלתי בו, בולט על רקע לה-פאס האפרורית, העיר הגדולה בבוליביה. שמו הולך לפניו כמי שיכול להוציא מן הנייר אל הפועל כל מסע וכל טרק. הסוכנות שלו היא מוקד עלייה לרגל למוצ'ילרים הרפתקנים כמוני.
כיתתי את רגלי אל עבר משרדו של שאול (או שמא זהו ביתו), בינות המוני האדם שמציפים את רחובות העיר. דף נייר שהודבק בגסות לחלון פלסטיק מלוכלך בקומה השנייה של בניין, ועליו הודפסה בעברית המילה "שאול", סימן לי שהגעתי למקום הנכון.
צלצלתי באינטרקום והמתנתי. ציפיתי לזמזום אבל להפתעתי במקום זה נפתח החלון בקומה השנייה ונזרק אלי חצי בקבוק פלסטיק מחובר לחבל גמיש ובתוכו המפתח לבניין. עליתי במדרגות, עוקב אחרי רעש המולת האנשים, עד שהגעתי לדלת פתוחה לרווחה. נכנסתי פנימה ונגלה לפני סלון עמוס באנשים, מוצ'ילרים כמוני.
"מישהו יודע איפה שאול?" שיגרתי שאלה לחלל החדר. לאחר כמה שניות הרים אחד הישראלים את ראשו מהעלון שבו עיין והחזיר לי תשובה ישראלית טיפוסית: "הוא יחזור עוד מעט, אבל יש תור..."
החלטתי לנצל את זמן ההמתנה ולשוחח עם מטיילים ששהו במקום, כדי ללמוד קצת על האיש. לפי האגדה, שאול הוא יוצא סיירת מטכ"ל. הוא נשוי לאישה בוליביאנית, אך אין לו אזרחות מקומית ולכן הוא נאלץ לזגזג בין ישראל לבוליביה.
אחרי כמה דקות הגיע תורי. "מה מביא אותך לכאן?" שאל הגבר המקריח במרכז ראשו בעודו מכה בזבובים בסכין מטבח במיומנות רבה. "שמעתי שאתה מוציא אקספדישן,"* אמרתי.
[* הכוונה היא למסע אל מקום שמעולם לא הגיעו אליו בעבר.]
מיד חשתי שצדתי את תשומת לבו של האיש. "מה בדיוק אתה מחפש?" שאל.
"ג'ונגלים. מה יש לך להציע?"
"הכול. דברים שאפילו לא חלמת עליהם. אבל אני מתמחה בנהרות. יש לי פרטנר בדיוק בשבילך. תדבר אתו. הוא כבר יסביר לך הכול. קוראים לו עידן."
שבתי לפלס את דרכי בינות המוני האנשים ודוכני השוק, נחוש לפגוש פנים אל פנים את עידן. במהרה הגעתי אל הוסטל ה"לובו", חלפתי על פני פקידת הקבלה, טיפסתי שתי קומות במדרגות ונקשתי פעמיים על דלת חדר 202, שהושחתה בידי ונדליסטים. "כנס!" קיבלתי פקודה מבפנים.
עידן ישב על כיסא עץ וצחצח בקפדנות את נעלי ההרים שלו. "אהלן, אני ניב," הצגתי את עצמי בנימוס. עידן סימן לי להתיישב. "אני יודע למה אתה פה," פתח ואמר לפני שהספקתי לפצות את פי, "ואני מקווה שלא תבריז לי כמו כל האחרים," הוסיף בנימת נזיפה.
לא הבנתי למה הוא מתכוון, אבל נתתי לו להמשיך בנאום: "אתה בחור בר מזל, אתה. בעוד יום יומיים היית מוצא את החדר ריק. חודש ימים ישבתי פה בחוסר מעש, בציפייה שיגיע איזה טרֶקֶר רציני, אבל דיבורים כמו חול ואין מה לאכול. אחד אחרי השני הופיעו פה חבר'ה עם כוונות טובות, אבל מהר מאוד רעדו להם הברכיים והם עשו אחורה פנה."
"אני רציני," הצלחתי להשחיל שתי מילים, אבל נראה שזה לא עשה עליו רושם. מאחורי הזקָן הצרפתי הצטיירה הבעת פנים חמורה. "אז בוא נלך למשרד של שאול."
כשנפגשנו, אני הייתי בן 22 ועידן התקרב ל-24. להבדיל ממני, שהגעתי לדרום אמריקה חודשיים קודם לכן, עידן כבר היה די ותיק ביבשת והספיק לעשות כמה אקספדישנים דרך שאול.
כשהגענו למשרד עידן ושאול גלגלו שיחה כמו חברים ותיקים. הרגשתי מעט מיותר. לאחר שהם בחנו כמה אופציות, הבין לפתע שאול שנפלה לידיו הזדמנות פז: "יש לי משהו יותר טוב בשבילכם." הוא קם והסתלק מהחדר לכמה דקות. כשחזר, החזיק ביד ערמת מפות והחל להרכיבן כמו פאזל על הרצפה. "זה הרִיוֹ מַניקי," אמר ועקב באצבעו אחר סימון של קו כחול במפה. "נהר יפהפה, שופע חיות, שניתן להתקדם עליו ברפסודה כ-30 עד 40 קילומטרים ביום. יש כמה כפרים מיניאטוריים של אינדיאנים לקראת שפך הנהר. האתגר הוא לחצות את רכס הסֶרַניה מַרימוֹנוֹס, שמפריד בין נקודת היישוב האחרונה לבין הנהר. כל האזור זה ג'ונגל פראי, ותצטרכו מצ'טה כדי לפלס לכם דרך."
שלחתי מבט חודר אל תוך אישוני עיניו של עידן. יכולתי ממש לחוש את להבת האש הבוערת בעיניו. להבה שמתקיימת מחומר הבערה אדרנלין, ששאול כל כך מיטיב ללבות. "כבר הרבה זמן רציתי לחקור את הנהר הזה, אבל חיכיתי להזדמנות המתאימה," המשיך שאול והסיט את מבטו ממני לעידן ובחזרה.
זהו. שמענו את כל מה שרצינו. כל מה שעשינו עד היום במהלך חיינו התגמד אל מול המסע הצפוי לנו. הודינו לשאול על שנתן בנו אמון, ומרגע זה עבר הכדור למגרש שלנו.