הבלתי נראים

1
 
ביולי, ביום נטול כל רוח, היתמר העשן היישר למעלה. הכומר יוּהנס מַלְמְבֶּרְגֶה מובל בסירה אל האי ואת פניו מקבל הדייג־האיכר הנס בַּרְאֵיי, בעליו החוקיים של האי והעומד בראש המשפחה היחידה שמתגוררת בו. הוא עומד על הרציף שאבות אבותיו הקימו מחלוּקי אבן ומתבונן בסירת ארבעת המשוטים, בגביהם הקמורים של שני החותרים, ומאחורי כובעי המצחייה השחורים שלהם בפניו המחייכות, המגולחות למשעי של הכומר. כשהם קרובים דיים הוא קורא: "תראו, תראו, אורחים מכובדים באים."
הכומר נעמד בסירה ומבטו משוטט על פני החוף ושדות המרעה המשתרעים עד למבנים שבראש הגבעה המוקפת עצים, מאזין לצווחות שחפים לבנים ושחפים שחורי־גב שקוראים "גע־גע" מכל צוק מולו כאילו היו סתם אווזים, לשחפיות ולעופות המים המתהלכים ביהירות ומנקרים בחופים הצחים כשלג באורה העז של השמש.
אבל כשהוא עולה מהסירה ועושה כמה צעדים מתנדנדים על שובר הגלים הוא מבחין במשהו שלא ראה מימיו - הוא מבחין בכפר הקטן שלו תחת ההרים בהוּבֶדאֵייָה, כפי שהוא נראה מבַּרְאֵיי, הנה האחוזה - "בְּרוּקֶה" - והצריפים, החווֹת, היערות וצי הסירות.
"תראה כמה שהוא קטן, בקושי אפשר לראות את הבתים."
הנס בראיי אומר: "אני דווקא רואה אותם."
"הראייה שלך כנראה טובה משלי," אומר הכומר ובוהה לעבר הקהילה שבראשה עמד בשלושים השנים האחרונות אך מעולם לא ראה קודם מנקודת מבט מטורפת כל כך.
"נכון, אדוני אף פעם לא ביקר פה."
"נדרשו כשעתיים לחתור הנה."
"לאדוני יש ודאי מפרשים, לא?" שואל הנס בַּראֵיי.
"הים עכשיו שקט לגמרי," אומר הכומר, מבטו מופנה אל ביתו, כי האמת היא שהוא פוחד מהים פחד מוות והוא עומד כאן רועד ונסער על היותו בריא ושלם אחרי ההפלגה השלֵווה.
החותרים הוציאו את מקטרותיהם, הם יושבים ומעשנים בגבם אליהם. הכומר יכול סוף־סוף ללחוץ את ידו של הנס בראיי ובאותו רגע הוא מבחין בשאר המשפחה היורדת מן הבתים: אביו הזקן של הנס, מרטין, שהתאלמן לפני כמעט עשרים שנה, בַּרְבְּרוּ, אחותו הרווקה של הנס הצעירה ממנו בשנים רבות. ועמם השַליטה הנוכחית של האי, מריה, האוחזת בידה של אינגריד בת השלוש, כולם בבגדיהם החגיגיים, קובע הכומר בסיפוק, ודאי ראו את הסירה כבר כשהקיפה את האיון, אוּטֶרהוֹלמֶן, שהנו רק כובע שחור בים מצפון.
הוא ניגש אל החבורה הקטנה שנעצרה, חבריה השפילו את מבטיהם והוא לוחץ את ידו של כל אחד מהם בלי שאיש מהם מעלה בדעתו להרים את עיניו מהעשב, אפילו לא מרטין הזקן, שהסיר את כובע הצמר האדום שלו. לבסוף לוחץ הכומר את ידה של אינגריד ומבחין שידיה נקיות ולבנות ובלי טיפת לכלוך תחת הציפורניים, שאף אינן כסוסות אלא גזוזות בקפידה, ורואה את גומות החן הקטנות בַּמקום שבו יופיעו בעתיד מפרקי האצבעות. הוא נעצר מולה ומתבונן בפלא הקטן וחושב שבקרוב תהפוך ידה ליד אישה עובדת בפרך, יד מגוידת ומחוספסת בצבע האדמה, יד גברית, שלד עץ כמו שאר שלדי העץ שכל הידיים כאן נהפכות להיות במוקדם או במאוחר. הוא אומר: "תראו אותך, חביבתי, את מאמינה באלוהים?"
אינגריד לא עונה.
"ברור שהיא מאמינה," אומרת מריה, הראשונה שמביטה ישירות באורח. אבל באותו רגע הוא מגלה שוב אותה התגלית ופוסע כמה צעדים נלהבים על פני בית הסירות שנבנה כמו גרם מדרגות בתוך הנוף, ומטפס על גבעה שהמראה הנשקף ממנה ברור עוד יותר.
"בחיי, עכשיו אני רואה גם את בית הכומר."
הנס בראיי חולף על פניו ואומר:
"ומכאן, אדוני, רואים את הכנסייה."
הכומר ממהר בעקבותיו, נעמד לידו ומביט בהתפעלות בכנסייה המסוידת שצצה פתאום כמו בול חיוור תחת ההרים השחורים, שעל צלעותיהם נראים כמה כתמי שלג אחרונים כמו שיניים מרקיבות בתוך לוע.
הם מטפסים הלאה ומדברים על טקסי הטבלה ועל דַיִג, ועל פלומת אווזים - המוֹך שבו ממלאים שמיכות וכריות - ורוחו של הכומר מרוממת מהמפגש עם האי, אשר מביתו נראה כמו אבן שחורה באופק אך מתגלה כגן ירוק ופורה, בשם אלוהים, את זה אי־אפשר להכחיש, ככל הנראה דומה לרבים מהאיים האחרים באזור, רק משפחה אחת או שתיים בכל אחד מהם - סְטַנְגְהוֹלְמֶן, סְוֵויינְסְאֵייָה, לוּטְוָואר, סְקָארְבֶן, מוֹסְוָואר, הָאבְסְטַיין - קמצוץ אנשים בכל אחד מהם, מעבדים שכבת אדמה דקה ודגים במעמקי הים ומולידים ילדים שגדלים ומעבדים את אותה האדמה ודגים באותם המעמקים; החוף הזה אינו עקר ומר אלא הוא מחרוזת פנינים, שרשרת זהב, כפי שהוא נוהג להדגיש בדרשותיו מעוררות ההשראה. השאלה היא מדוע אינו מבקר כאן לעתים קרובות יותר?
והתשובה היא: הים.
הכומר הוא חובב יבשה, ומעטים מימות השנה הם כמו היום הזה, שלו ציפה כל הקיץ. ובכל זאת הוא מופתע לגמרי כשהוא עומד כאן לרגלי כֶּבֶשׁ האסם המכוסה עשב ומשקיף לעבר קהילתו הנצחית שבה אלוהים החזיק מעמד מאז ימי הביניים, נדהם מכך שעד עתה לא ידע כיצד היא נראית, זה כמעט מרגיז, כאילו צעיף כיסה את עיניו כל השנים הללו, או שהוא נפל קורבן לתרמית ארוכת טווח, הנוגעת לא רק לגודלו של המחוז שלו כי אם גם לפעילותו הרוחנית. הייתכן? אולי היא באמת אינה נרחבת יותר?
למרבה המזל המחשבה יותר מטרידה מאשר מאיימת, מטפיזיקה של הים שבו כל המרחקים מַטעים, ועוד רגע שוב ינדדו מחשבותיו, אבל הנה המשפחה מתקרבת, הזקן שב וחבש את כובע הצמר לראשו, מריה הגבוהה היישר מאחוריו ואחריה ברברו החסונה, אשר בזמנו הכומר ניסה לשווא להכניסה בברית הכנסייה, מסיבות שונות ועמומות, ילדתו הדוממת של אלוהים על איון בים, אשר כאמור התגלה כיהלום.
הוא פותח איתם בשיחה על טקס ההטבלה הממשמש ובא של אינגריד בת השלוש, הילדה שצבע שערה חום כהה, כמעט שחור, ולה עיניים נוצצות וכפות רגליים שמן הסתם לא ייכנסו לזוג נעליים לפני חודש אוקטובר; מנין לה העיניים האלה, שאין בהן ולו זכר לסכלותו הקהה של העוני?
באותה נשימה זחוחה הוא מציין שישמח לשמוע את ברברו שרה בטקס הטבילה, קולה יפה כל כך, עד כמה שזכור לו...?
ומבוכה משתררת בקרב בני המשפחה.
הנס בראיי מוביל את הכומר הצדה ומסביר שאמנם לברברו יש קול נעים, זה נכון, אבל היא לא מכירה את המזמורים האלה, היא רק משמיעה את הצלילים שנראים לה מתאימים, והם בדרך כלל אכן מתאימים, אבל זו גם הסיבה שבזמנו לא הוכנסה בברית הכנסייה, זאת ועוד שתיים־שלוש סיבות נוספות, כפי שהכומר בוודאי זוכר.
יוהנס מלמברגה מניח לנושא, אבל מעלה עניין נוסף, הוא מבקש לשוחח עם הנס בראיי על כתובת הסתרים שעל קבר אמו של הנס, אשר הדאיגה את הכומר מאז שהאֵם נקברה תחתיה, בית שיר שנחקק לבקשתה על האבן, הוא אינו הולם מַצֵבה, והוא דו־משמעי ופחות או יותר מטיף לזלזול בערך החיים. אבל כשהנס לא משיב לו תשובה ברורה גם בעניין זה, הוא חוזר לדבר על מוך ושואל אם יש להם קצת למכירה, הוא זקוק לשתי שמיכות פוך חדשות בביתו ומוכן לשלם יותר מכפי שיקבלו בשוק או באחוזת בְּרוּקֶה, מוך שווה את משקלו בזהב, כמו שאומרים כאן באיים...
סוף כל סוף מצאו נושא שיחה ארצי וברור, הם נכנסים לבית החווה, מריה ערכה את השולחן בסלון השמור לאורחים, ואחרי שאכלו לֶפְסֶה - מאפים דקיקים מרוחים בחמאה וסוכר - שתו קפה וסיכמו את העסקה, הכומר נרגע לגמרי וחש כי החסד הגדול ביותר העשוי ליפול בחלקו הוא שינה, וכעבור שניות ספורות עיניו נעצמות ונשימותיו נעשות כבדות וארוכות יותר. הוא יושב בכיסא הנדנדה של מרטין, ידיו מונחות בחיקו, כומר ישן בביתם, המראה מרשים ובה בעת מגוחך. הם עומדים ויושבים סביבו בזמן שנדרש לו לפקוח את עיניו, הוא ממצמץ בשפתיו, קם ודומה שאינו יודע איפה הוא, אבל לפתע הוא מזהה אותם וקד קידה. לאות תודה. הם אינם יודעים על מה הוא מודה להם, והוא אינו מוציא הגה בשעה שהם מלווים אותו לסירה ורואים אותו נשכב בירכתיים על פקעת של רשתות דיג ובידו שק מוך ומכל קטן של ביצי שחפים, שב ועוצם את עיניו ונראה כאילו הוא ישן גם כשהוא עוזב אותם. העשן מוסיף להיתמר לשמים כעמוד.