הר הזהב
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הר הזהב
מכר
מאות
עותקים
הר הזהב
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

הר הזהב

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: אהד נבו, אלה שולגה
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: יולי 2014
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 530 עמ' מודפסים

ג'אנג לינג

ג’אנג לינג נולדה בסין ומאז 1986 מתגוררת בטורונטו, שם למדה ספרות מערבית. היא פרסמה ארבעה רומנים וקובצי סיפורים. ספריה היו רבי־מכר בסין וזכו בפרסים. "הר הזהב" תורגם בין השאר לאנגלית, צרפתית, איטלקית, הולנדית, גרמנית וספרדית.

תקציר

נער בן 16 עולה על ספינה המפליגה לקנדה, שם הוא מקווה לגרוף זהב בהרים ולשלוח תיבות עמוסות אוצרות למשפחה שהותיר מאחור, בדרום סין. אבל ביבשת החדשה הוא מגלה שמן הזהב לא נותר דבר. על מנת להתקיים הוא מסכן את חייו בפיצוץ
סלעים כדי לפרוץ תוואי למסילת הברזל. 
 
הנער יהיה לגבר. הוא יקים שושלת שצאצאיה ייקרעו בין המולדת הישנה לארץ החדשה, בין עושר אדיר לעוני מחריד, בין תשוקות בוערות לשנאות יוקדות. במלאכת מחשבת של אריגה הנעה בין ימינו לבין העבר פורש הר הזהב סאגה משפחתית סוחפת
של חמישה דורות בכפר הסיני ובעיר המערבית, בשנים רבות תהפוכות משני צדי האוקיינוס. זהו סיפור של תושייה ואומץ, של אהבה וגעגוע, של שני עולמות שנקשרו זה לזה בקשר של דם.
 
ג’אנג לינג נולדה בסין ומאז 1986 מתגוררת בטורונטו, שם למדה ספרות מערבית. היא פרסמה ארבעה רומנים וקובצי סיפורים. ספריה היו רבי־מכר בסין וזכו בפרסים. הר הזהב תורגם בין השאר לאנגלית, צרפתית, איטלקית, הולנדית, גרמנית וספרדית.

פרק ראשון

פרק 1
 
חלומות
 
השנה האחת עשרה לשלטון טוֹנג־גֶ'ה עד השנה החמישית לשלטון גוּאנג־סוּ (1879-1872), מחוז גוּאנגדוֹנג, נפת קאיפּינג, פלך חֶה־אַן, הכפר דְזֶה־מְיֶן
הכפר דְזֶה־מְיֶן שוכן בפלך חֶה־אַן שבנפת קאיפּינג, במחוז גוּאנגדוֹנג. השם, שפירושו 'כפר החרוצים', נשמע מודרני למדי, אבל הכפר קיים כבר קרוב למאתיים שנים. מספרים שבימי שלטונו של הקיסר צ'יֶן־לוֹנג, שני אחים, שנמלטו מן הרעב באַנאן, הגיעו לשם עם נשותיהם וכל בני משפחתם, זקנים וטף. הם החלו לעבד את האדמה הבתולה, גידלו פרות וחזירים ואחרי כמה עשרות שנים של חריצות ועבודה קשה הפך הכפר למקום שניתן לקיים בו חיים טובים. כשהיה האח הבכור על ערש דווי ציווה על בני משפחתו להתמיד בחריצותם וכך נולד שמו של הכפר.
כבר בימי שלטונו של הקיסר טוֹנג־גֶ'ה מנה הכפר למעלה ממאה משפחות, שהתחלקו לשני בתי אב — גדול וקטן. הגדול נקרא פַאנג, והקטן נשא את השם צ'וּ. בני פאנג היו יוצאי אַנאן ואילו בני צ'וּ היגרו ממחוז פוּג'יֶן. שני בתי האב התפרנסו מעבודת האדמה, אך בעוד שהחלקות של בני פאנג היו גדולות ורצופות, בני צ'וּ, שהתיישבו באזור מאוחר יותר, נאלצו להסתפק בחלקות קטנות בשולי השדות של בני פאנג.
ברבות השנים החלו בתי האב להתערבב זה בזה. בנות פאנג נישאו לבני צ'וּ, ובני פאנג לקחו את בנות צ'וּ לנשים. כשכולם הפכו לקרובי משפחה התמזגו גם השדות. אט אט היטשטשו הגבולות בין בית האב הגדול לקטן, בין אלו שהיגרו מוקדם יותר לאלו שהיגרו מאוחר יותר. מובן שהיה זה טשטוש זמני. כשהתחילו הצרות חזרו הגבולות להיות חדים כתער — אבל על כך בהמשך.
בקצה הכפר זרם נהר קטן, בצדו השני התרוממו גבעות נמוכות וביניהן השתרע עמק. אחרי שנים של עבודה נעשתה הקרקע פורייה ודשנה. בשנים טובות הספיקו היבולים לכלכל את הגברים, הנשים והטף של שני בתי האב. אולם כאשר פקדו אותם בצורת או שיטפון, לעתים קרובות מכרו הורים את ילדיהם לעבדות.
מלבד דגנים גידלו תושבי הכפר גם ירקות וחזירים, ועסקו במלאכות שונות כגון טוויית בדים, אריגה ורקמה. מקצת התוצרים צרכו בעצמם, ואת הרוב מכרו בשוק המקומי כדי לקנות את המצרכים החסרים להם. כמעט כל משפחה גידלה פרות וחזירים, אבל שוחט היה רק אחד — פַאנג יוּאַן־צ'אנג, אביו של פאנג דֶה־פָה.
פאנג יוּאן־צ'אנג היה נצר לשלושה דורות של שוחטים. מיום שנגמל פאנג דֶה־פָה ולמד לעמוד על רגליו כרע לצד אביו כשישבנו העירום נשען על עקביו והתבונן בו בזמן ששחט חזירים. מראה המאכלת הנכנסת לבנה ויוצאת אדומה לא החריד אותו כלל. אביו התרברב בפני אנשי הכפר: "אני שוחט חזירים במרחק עשרה, עשרים לי  מהבית, אבל בנִי אָה־פָה  ילך אלפי לי ואף רבבות לי כדי לשחוט." חלומו התגשם בחלקו. אָה־פָה אכן הגיע למרחק אלפי לי ואף רבבות לי, אבל לא שחט חזירים, מפני שפאנג יוּאן־צ'אנג מת לפני שהספיק להעביר את המאכלת לידי בנו.
משפחתו של פאנג יוּאן־צ'אנג הלכה והתרוששה מדור לדור. לרשות אביו עוד עמדו כמה מוּ  של אדמה דלה, אך פאנג יוּאן־צ'אנג כבר נאלץ לעבד אדמה מוחכרת. מה שנותר אחרי ששילם את דמי החכירה מילא רק את מחצית הצלחת. על מנת להשלים את החסר שחט פרות וחזירים עבור בני הכפר. כששחט חזיר או פרה עבור בני פאנג קיבל כתשלום את הקרביים ותו לא. על מנת להרוויח כמה פרוטות נדרש לשחוט את החיות של בני צ'וּ, או של אנשי כפרים אחרים, שלא מקרב בני משפחתו. לפיכך היו קלושים הסיכויים שהצלחת תתמלא אי פעם. הוא היה תלוי במזג האוויר, במחלות שיכו בבהמות, ובלוח השנה — בחודשים עתירי ימים טובים אנשים רבים יותר מתחתנים או מקימים בית, ואז גם בהמות רבות יותר מוצאות את מותן במאכלת.
בשנה העשירית לשלטונו של טונג־ג'ה החלה בצורת כבדה שנמשכה שנתיים.
הנהר שבקצה הכפר התייבש ונותר ממנו רק בוץ סמיך. בשעות הערב רבץ מעל גדותיו ענן שחור של יתושים וזבובים. הדגים והחסילונים, לעומת זאת, נעלמו מן הנהר כלא היו.
כמו תינוק שרוצה לינוק חלב פערה האדמה את פיה וציפתה לגשם, אך הגשם בושש לבוא. היבולים היו דלים, פחות אנשים שחטו חזירים ופאנג יוּאן־צ'אנג התרושש לגמרי.
אך ביום שוק אחד, בשנה האחת עשרה לשלטון טונג־ג'ה, השתנה גורלו של פאנג יוּאן־צ'אנג.
באותו יום קם השכם בבוקר ושחט חזיר שגידל למעלה משנה. הוא התכוון להמשיך לגדל את החזיר עד סוף השנה כדי להכין ממנו בשר כבוש לחורף. אבל הוא לא יכול להמתין עד סוף השנה. זמן רב מדי ששום טיפת שומן לא לחלחה את הסירים של בני משפחתו. גם החזיר לא יכול לחכות עוד — הוא הלך ורזה עד שנשארו ממנו רק עור ועצמות. אחרי ששחט את החזיר שׂם בצד את הראש, הזנב, הלשון והקרביים. אחר כך פירק את הגוף ואת הרגליים לשמונה חתיכות שאותן ימכור בשוק. בכסף שיקבל עבור החזיר התכוון לקנות כמה לביבות לוטוס. מחרתיים ימלאו שנתיים לבנו השני, פַאנג דֵה־שַאן. לא היה לו כסף לערוך סעודה חגיגית אבל לפחות יוכל לכבד את שכניו בלביבות מתוקות.
לפני שיצא מביתו כיסתה מַאי  אשתו את הבשר בעלי לוטוס כדי להגן עליו מפני הזבובים.
היא הדליקה קטורת לפני צלמיתה של הבודהיסטווה והתפללה שלא יהיה יום חם מדי. גם הבשר הטרי ביותר לא יעמוד בפני השמש הלוהטת. הוא כבר ניגש לדלת כששמע אותה ממלמלת מאחורי גבו: "אמא של חוֹנג־מַאוּ הזמינה אותנו לסעודת יום הולדתה השישים ושמלת המשי שלי כולה אכולת עש, מה אני אלבש?" הוא הבין שהיא רומזת לו שיקנה לה בד חדש וחמתו בערה בו. הוא הוריד את האֵסֶל משכמו וסטר לה: "להם יש בן משפחה בהר הזהב. ולך? אַת כל הזמן מסתכלת מה אנשים אחרים לובשים ומה הם אוכלים."
מאי צווחה וצנחה ארצה כמו שק ריק. בנם, פאנג דֶה־פָה, ניגש אליהם, הרים את האסל ותקע אותו בחוזקה בידו של אביו. פאנג יוּאן־צ'אנג עדיין זעם אבל חזות פניו התרככה מעט. כשהעמיס את האסל בחזרה על כתפו חש זיעה קרה על עורו. לאָה־פָה, בנו הבכור של פאנג יוּאן־צ'אנג, מלאו זה עתה תשע שנים. גופו, שטרם התחיל להתפתח, היה דק וכחוש. הוא מיעט לדבר, אך כשנעץ את מבטו במישהו, עיניו כמו חדרו לתוך תוכו. משום מה, פאנג יוּאן־צ'אנג פחד קצת מבנו בסתר לבו.
פאנג יוּאן־צ'אנג יצא מביתו יחף והאסל על כתפו, חמק מלהקת הכלבים הרעבים ועלה על שביל עפר. כשהגיע אל הנהר הקטן שבקצה הכפר, ירד לגדה כי הבחין בשלולית קטנה שנקוותה בין הסלעים. הוא טבל את ידיו בשלולית, מילא אותן מים ושטף את פניו. פני המים שהופרעו הניעו את בבואתו והדפו את אפו ועיניו כה וכה, פעם לתוך פניו ופעם מחוצה להם. הוא רצה לחייך, אך שפתיו היו כבדות וסירבו לנוע. מצחו הרטוב התקרר אט אט וגם זעמו שכך. הוא ידע שהסיבה שהכה את מאי לא הייתה שמלת המשי אלא חוֹנג־מַאוּ.
חוֹנג־מַאוּ היה בן דוד רחוק שלו. את הכינוי 'חוֹנג־מַאוּ', שפירושו אדמוני, קיבל מכיוון שאפו הגדול ועיניו השקועות הזכירו את פניהם של המערביים. את שמו האמיתי איש כבר לא זכר. בילדותם הלכו יחד לבריכה לדוג דגים וחסילונים, חיפשו דגי בּינוּן בשדות מוצפים או גנבו אבטיחים ומלונים. חוֹנג־מַאוּ, ילד מפגר ואטום במקצת, תמיד השתרך אחרי פאנג יוּאן־צ'אנג ועשה כדברו, למרות שהיה גדול ממנו בכמה שנים. והנה, אחד כמוהו נשא לפני כמה שנים נערה מבית צ'וּ, ובלי לחשוב פעמיים עלה על אונייה ונסע להר הזהב מפני שלאשתו היה שם קרוב משפחה.
שמועות רבות נפוצו בכפר על אודות חוֹנג־מַאוּ. היו שאמרו שסינן זהב עמוק בהרים, ששם דַי לאסוף את מי הנהר לתוך דלי וכאשר הם מתאדים נותרים גרגירי זהב. אחרים סיפרו שכאשר פרצה מגפה בהר הזהב הוא התגייס לעזור ללבני הפנים, כיסה את פיו ואפו ביריעת בד עבה, פינה את הגופות וקיבל דולר עבור כל גופה. עוד אמרו שחילק דייסה בבית חולים למצורעים, שם קיבל שלושה מטבעות נחושת בעבור כל קערה. אנשי הכפר הלכו לברר את העניין אצל אמו של חוֹנג־מַאוּ, אך היא לא הכחישה ולא אישרה דבר, רק חייכה ותו לא. לאמיתו של דבר, איש לא ידע מה מעשיו של חוֹנג־מַאוּ בהר הזהב. אבל כולם ידעו שהתעשר, מפני שחודש אחר חודש הגיעו ממנו מעטפות עם כסף. כשקיבלה אמו את הכסף לא ידעה את נפשה מרוב שמחה. אנשים אחרים יכלו לשאת זאת, אבל לא פאנג יוּאן־צ'אנג. הוא הכיר את חוֹנג־מַאוּ לִפְנַי ולִפְנים, וידע שהוא חדל אישים. הבחור הזה אפילו לא ידע לנקות את אחוריו כראוי, וכשגנבו מלונים לא ידע להבחין בין הבשלים לבוסריים, וסתם תפס מכל הבא ליד.
אבל חוֹנג־מַאוּ התעשר, ואילו הוא ממשיך בעבודה העלובה הזאת שאפילו לא ממלאת לו את הצלחת.
כשפנה פאנג יוּאן־צ'אנג באותו יום לשביל העפר המוביל לשוק המקומי, מצחו חרוש קמטים והאסל כבד על כתפיו, ודאי לא חשב שהשביל הזה יוביל אותו לתפנית בלתי צפויה. הוא לא ידע שאותו יום יסמן סוף פסוק לחייו כקצב דלפון, ושהוא ובני משפחתו יעלו כהרף עין ממדמנת העוני וההשפלה לפסגות של עושר וכבוד.
פאנג יוּאן־צ'אנג מיהר להגיע לעיירה, אך להפתעתו גילה שרחובותיה ריקים מאדם וזרם האנשים בשוק דליל ביותר. היה זה יום שוק גדול, ובדרך כלל בימים כאלה מלא השוק עד אפס מקום. הוא שאל את הרוכלים מה קרה, והם סיפרו לו שבליל אמש השתוללה בעיירה כנופיית שודדים. הם הסתערו על ביתו של אחד משועי העיר, שדדו מכל הבא ליד ואף הרגו שניים מבני משפחתו. בבוקר הגיע סיור של הצבא, ולכן תושבי העיר המבוהלים אינם מעיזים לצאת מהבית.
הוא כבר עשה את כברת הדרך עד לעיירה, ולא רצה לחזור בידיים ריקות. בלית ברירה הניח את הסלים לצד הדרך והחליט לחכות, אולי יתמזל מזלו. עד לשעות הצהריים הצליח למכור רק שתי רגליים וחתיכת פילֶה. השמש עמדה גבוה בשמים, צרצורי הציקָדות קדחו באוזניו וצבע הבשר שבסל החל להשתנות. ברוב ייאושו קילל את מזלו המר. לוּ ידע מראש היה ממליח את הבשר ומשמר אותו. כך לפחות יכלו בני הבית להריח את ריח השומן במשך כמה חודשים.
לפתע רצו לעברו שני גברים, לבושים חולצות קצרות ופניהם מרוחות בשחור. הם הסתכלו לכל עבר במבט מבוהל. אחד מהם תקע לידיו חבילה ולחש: "אחי, תשמור לנו על זה. אל תזוז מהמקום, אנחנו נחזור בעוד כמה שעות ואתה לא תצטער."
לפאנג יוּאן־צ'אנג היו עיניים טובות, וכבר ממרחק זיהה את הבליטות בצד גופם שרמזו על כלי הנשק התחובים למותניהם. פיו לא נע לדבּר, אך שאר גופו רעד ללא שליטה. הוא ראה אותם אצים לעבר סמטה ונעלמים בתוכה. משהו חם זרם לאורך רגליו, והוא הבין שהשתין במכנסיים.
פאנג יוּאן־צ'אנג לפת בחוזקה את החבילה הכבדה וחיכה. הוא לא מש ממקומו עד שהשמש השלימה את מסלולה האיטי בשמים. רוח הערב החלה מנשבת, וכל באי השוק התפזרו, אך הגברים לא חזרו. פאנג יוּאן־צ'אנג לא הצליח להתאפק עוד. אחרי שווידא שאין איש סביבו פתח את החבילה באחת מפינותיה, הציץ פנימה במבט חטוף וכמעט התמוטט. החבילה הייתה דחוסה במטבעות זהב. הוא השליך את החבילה בחבטה לתוך סל החזרן וכיסה אותה בבשר החזיר. אחר כך משך את כובעו נמוך על פניו ורץ הביתה כשהוא מתפתל בין הסמטאות הצרות.
הוא הגיע לביתו בחצות הליל. שלושת הילדים כבר ישנו במיטותיהם, ורק מאי אשתו חיכתה לו בציפייה דרוכה, כשומרת סף. היא ישבה על שרפרף מול התנור וייבשה את כפות רגליה. בתקופות של בצורת ומחסור במים רחצה את רגליה רק פעם בעשרה ימים או שבועיים. רחיצת רגליים היא עניין מסובך. רק להתיר את התחבושות שהידקו את כפות רגליה נדרש לה חצי יום. נשות הכפר, שמאז ומעולם עבדו לצד הגברים בשדות מוצפים, לא נהגו לקשור את רגליהן. אבל מאי הגיעה מן העיר סינחוֵוי ורגליה נקשרו בגיל חמש. בעוד רגליה מתייבשות רקמה תיתוֹרָה לכובע נשים שעמדה למכור ביום השוק הבא. הדוגמה הייתה מסובכת. עלי חִזרן ירוקים שזורים בפרחי אפרסק ורודים על רקע שחור. כדי לחסוך בשמן היא הנמיכה את האש, ובקושי ראתה את המחט לאור הלהבה שהייתה זעירה כמו אפון. כששמעה את הכלבים נובחים זרקה את הכובע מידיה וטופפה על עקביה לפתוח את הדלת.
כשפאנג יוּאן־צ'אנג, נוטף זיעה, נכנס לחדר הספוג בצחנת ריקבון וראה את התחבושות מצונפות על הדרגש כמו נחשים מתים, הוא סתם את אפו והתעטש בקול מחריש אוזניים. אחר כך זרק את האסל, נפל על הרצפה ונשאר לשבת, בוהה נכחו בלי להוציא הגה מהפה. מאי הסתכלה בו בעיניים לטושות. כשראתה שרוב חתיכות בשר החזיר בסל החזרן לא נמכרו, הבינה שהמזל לא האיר להם פנים היום. היא הניחה שבעלה שקע בייאוש בגלל גורלו המר ורצתה לנחם אותו, אך לא העזה לפתוח את פיה. היא ניגשה לחדר הסמוך והביאה לו מגבת לנגב את הזיעה.
"מחר תשלחי את אחי הצעיר לגוּאַנג'וֹאוּ, שיקנה לך שמלת משי," אמר פאנג יוּאן־צ'אנג בקול חלוש כשהוא מפלבל בעיניו.
פאנג יוּאן־צ'אנג הפך מברנש עלוב וחסר פרוטה לאיש עשיר ורב עוצמה בחצי יום. אבל כדי להפוך מאיש עשיר ומהולל לעני מרוד נדרשו לו חמש או שש שנים.
בכסף הקל שנפל בידו קנה פאנג יוּאן־צ'אנג אדמות ובנה בית גדול בן שלושה אגפים.
הוא התעלם מהבנאים המקומיים ושכר בכסף רב בעלי מלאכה ידועים מפוּג'יֶן. הקירות נבנו מלבנים אדומות, הרעפים בזיגוג ירוק, והריצוף מאבני צִפחה כחולות. שלושת האגפים היו זהים במבנם: חצר קטנה, חדר מרכזי, חדר צדדי, חדר לבנים וחדר לבנות. החדר המרכזי שימש לקבלת אורחים, והחדר הצדדי חדר קריאה. למרות שפאנג יוּאן־צ'אנג לא ידע ולוּ סימנית אחת, הוא רצה שילדיו ילמדו קרוא וכתוב. כשתכנן את הבית חשב גם על העתיד. האגפים השני והשלישי נועדו לבניו, לכשיקימו משפחות. לכן פער בחומותיהם שערים צדדיים, כדי שאם בעתיד נשות האחים לא יסתדרו ביניהן, תוכל כל משפחה להיכנס בכניסה נפרדת. הוא בוודאי לא העלה על דעתו שהמציאות תייתר את התכנון הקפדני שלו.
תושבי הכפר מעולם לא ראו בניין כזה, הוא היה מפואר יותר אפילו מבתיהם של אלו אשר להם בן משפחה בהר הזהב. ביום חנוכת הבית הצטופפו בני הכפר סביב המתחם בהמוניהם וצפו בפאנג יוּאן־צ'אנג וילדיו מדליקים צרור אחרי צרור של נפצים, עד שכל הכלבים והתרנגולות נמלטו על נפשם. גם אמו של חוֹנג־מַאוּ התערבבה בין הצופים. היא עמדה במרחק מה מהבית ולא הוציאה הגה מפיה.
את השדות של משפחת פאנג חרשו כעת אריסים. מעת לעת שחט פאנג יוּאן־צ'אנג חזיר או פרה עבור השכנים, לא בשביל הקרביים ולא בשביל הכסף, אלא פשוט כי דגדגו לו האצבעות. אם לא יצא מהבית במשך כמה ימים, שמע בשנתו את הסכינים נעות על הקיר וקוראות לו בקול מצלצל. הצלצול לא נתן לו מנוח, ולמחרת עבר מדלת לדלת ושאל מי זקוק לשוחט. אנשי הכפר, שראו כמה הוא משועמם, הזמינו אותו לשחוט אפילו תרנגולות וברווזים, והוא הגיע בשמחה.
בבית משפחת פאנג התגוררו כעת חמישה־שישה משרתים ומשרתות. מאי לא הטריחה עצמה עוד בעבודות השדה הגסות וגם לא בעבודות הבית העדינות. אבל כל חייה התרגלה לעבוד קשה ועכשיו לא יכלה לשבת באפס מעשה. מדי יום היא לימדה את בתה אָה־טַאוּ לתפור ולרקום כדי שיוכלו למצוא לה בעתיד שידוך טוב. אָה־שאן, הבן הצעיר, שרק לא מזמן למד ללכת ועוד לא הגיע לגיל לימודים, שיחק כל היום בחצר ורדף אחר התרנגולים והכלבים. ואילו אָה־פָה, הבן הבכור, שלא נדרש לעבוד בשדה, נשלח ללמוד בבית ספר פרטי.
האמת היא שבכפר התגורר מורה זקן בשם מר דינג, שהגיע לכפר ממקום אחר והתקבל כחתן אצל בני צ'וּ. מר דינג ידע קרוא וכתוב אך לא הרבה יותר מזה. הוא חיבר עבור בני הכפר מכתבים, דְוֵוילִייֶן לראש השנה או מגילות הספד, וגם לימד את ילדי המקום. אבל מראהו של המלומד עלוב הנפש לא מצא חן בעיני פאנג יוּאן־צ'אנג והוא חיפש בכל מקום מורה מתאים יותר. לבסוף מצא בעיר הנפה אדם ששמו מר אוֹיאנג מינג.
מר אוֹיאנג מינג, איש צעיר למדי, אמנם נכשל פעמיים בבחינות המחוז, אבל ידע על בּוּריים את ספר ההיסטוריה וספר השירים.  לא זו בלבד שהכיר את המורשת הסינית הקלאסית, אלא שלמד גם לימודים מערביים אצל מיסיונר ישועי בגוּאַנג'וֹאוּ והיה אפוא בקי הן בתרבות המזרח והן בתרבות המערב. הוא הקים בית ספר פרטי, שבו לימד רק כמה תלמידים נבחרים, ולא הסכים לקבל ילדים קהי שכל או אפילו ילדים מן השורה. שכר הלימוד הגבוה ובררנותו בגיוס תלמידים קלעו לטעמו של פאנג יוּאן־צ'אנג, והוא ביקש מאחד ממכריו שייקח את אָה־פָה למר אוֹיאנג. המורה סקר אותו במבט מכף רגל ועד ראש, פלט: "שיהיה," ולא הוסיף מילה. מאז הלך אָה־פָה כל יום בשמש ובגשם למעלה מעשרה לי לביתו של מר אוֹיאנג.
חייהם של בני משפחת פאנג זהרו כמו אש בערימת קש שמשב רוח פתאומי הפך אותה למוקד אדום ולוהט. למרבה הצער, האש בערה כמה שנים קצרות ואז כבתה.
הכול מכיוון שפאנג יוּאן־צ'אנג התמכר לאופיום.
פאנג יוּאן־צ'אנג עישן את האופיום בפינוק ובהדר. חדר האורחים הוסב לחדר עישון. פרגוד הכניסה בעל ארבע הכנפיים נתפר ממשי יקר ערך. על כל אחת מכנפיו נרקמו פרחים, ציפורים, פרפרים ודגים. ספת העישון, השולחן, השרפרפים — כולם גולפו מעץ מַהַגוֹני. במקטרת שנהב מפוארת שיובאה מבורמה עישן את האופיום המובחר ביותר מתוצרת חברת הודו המזרחית. מאי למדה לשרת את בעלה בזריזות ובמיומנות. כשרצה לעשן הבעירה את גוש האופיום, וכשהתחמם די הצורך הגישה לו את המקטרת. היא ידעה בדיוק לאיזה גובה להרים לו את הכרית, היכן להניח את השרפרף לרגליים ואילו חטיפים הוא אוהב לאכול. כשנשכב על הספה כבר היו ערוכות על השולחן כמו עלי כותרת של פרח שזיף חמש צלוחיות של תקרובת ועליהן פרוסות בקר מיובש, חזיר כבוש, עוגיות שעועית, לביבות שומשום וסוכריות לוטוס. כמו כן הגישה לו כוס חלב. את כלי העישון, מצוחצחים עד ברק, הניחה בתיבה ושם חיכו לשעתם.
לבה נחמץ כשראתה איך הכסף הופך לעשן ומתפוגג, אבל היו לה שיקולים נוספים. פאנג יוּאן־צ'אנג היה תמיד אדם חסר מנוחה. כל הזמן הסתובב בחוץ, שתה לשוכרה, התקוטט והסתבך בצרות. היא העדיפה שיישאר בבית קשור למקטרת שלו מאשר שישתולל בחוץ. מלבד זאת, אם לא תשרת אותו הוא עלול לקנות לו פילגש כדרכם של גברים עשירים ואז תשרת היא את התמכרותו.
אחרי המקטרת הפך פאנג יוּאן־צ'אנג לאדם נחמד ונעים הליכות. טרם מלאו לו שלושים, וכבר חייך חיוך ותרני של איש זקן. הוא דיבר ברוך ובנינוחות ואף בשנינות קלה. הוא קנה למאי שמלות, נעליים, כובעים ותכשיטים בגוּאַנג'וֹאוּ, ואז ביקש ממנה שתתגנדר ותסתובב לפניו. לפעמים בחדר העישון לעיני כל המשרתים, ולפעמים בחדרו בדלתיים סגורות. אז היו גם ידיו, ולא רק עיניו, מטיילות על חמוקיה. היא הייתה חומקת ממנו הנה והנה בלחיים סמוקות, כאילו חזרה לימי ההבלות של נעוריה.
כמו נייר לֶטֶש משובח שייף האופיום את אופיו הפרוע של פאנג יוּאן־צ'אנג, עיגל את כל הזוויות החדות ומחק את כל מה שגס ומחוספס בעולם הגדול. ברוגע ופייסנות הוא הביט בעולם, והעולם הביט בו. מבטו האדיב חלף על פני הבריות ולא היה אכפת לו מ'הבודהא הזקנה' — הקיסרית האם, שישבה אי שם בעיר האסורה וחיפשה בנרות דרכים לשקם את כס המלכות שלה, שכמעט נפל מתותחי הכובשים הזרים. הוא גם לא היה מודע לכך שמתחת לאפו הפועלים והמשרתים שלו חומסים את ביתו ושדותיו כמו עכברים רעבים, שעיניהם הירוקות נוצצות.
לפעמים כשחזר אָה־פָה מלימודיו, ואביו כבר סיפק את הדחף לאופיום, היה קורא לו לשבת לצדו, בוצע למענו חתיכה מעוגיית שעועית או לביבת שומשום ושואל ברוך: "מה לימד אותך המורה היום? כתבת סימניות?"
למרות שהוא עצמו לא למד ולוּ יום אחד, שמח פאנג יוּאן־צ'אנג לראות מישהו אחר לומד. כבר מזמן הבין שבנו קורץ מהחומר שממנו עשויים המלומדים. אולי יום אחד יזכה לתואר ג'וּ־רֵן.  מי אמר שרק בני טובים יכולים לנסוק לגבהים? הוא אימץ את מוחו בניסיון להיזכר אם באחד המחזות שראה סוּפּר על בן־שוחט שעבר את המבחן בארמון וזכה לראות את הקיסר,  אבל הוא לא הצליח לחשוב על סיפור כזה.
אָה־פָה הביט בכלי העישון המפוזרים על הספה ולא אמר דבר, אך פניו התקדרו מדאגה. פאנג יוּאן־צ'אנג כבר התרגל לארשת הפנים הזו של בנו. מיום שנולד, הוא לא נראה כמו ילד. הוא נטל פרוסת בשר מיובש, טבל בחלב כדי שתתרכך, תחב אותה לפיו של אָה־פָה ושאל בעדינות: "תגיד לי, בני, האם אבא טוב אליך?"
אָה־פָה בלע את הבשר במאמץ: "אבא, המורה מר אוֹיאנג מינג אמר שהזרים מוכרים לנו אופיום כדי לשבור את רוחנו. כשהעם שבור, גם המדינה מתמוטטת." פאנג יוּאן־צ'אנג לא ידע מה לענות. שעה ארוכה ליטף את ראשו של בנו ואז אמר: "כמה שנים אבא עוד יחיה? בסופו של דבר אתה תצטרך לדאוג לבית פאנג. אם לא תעשן אופיום יש עוד ישועה למשפחה. במוקדם או במאוחר אבא יעביר את הבית לידיך."
אָה־פָה שחרר אנחה כבדה וסיפר שמר אוֹיאנג מינג אמר שאולי כשהקיסר הצעיר יתחיל למשול הוא יאמץ את השיטה 'להסית את הברברים נגד ברברים'. פאנג יוּאן־צ'אנג התפכח באחת וסתם את פיו של אָה־פָה: "האם מר אוֹיאנג לא פוחד שיערפו לו את הראש אם ידבר כך? אנו האנשים הפשוטים לא מתעסקים בענייני המדינה, אבא רוצה שתדאג למשפחה, זה הכול."
לפאנג יוּאן־צ'אנג היו חלומות רבים בנוגע לעתידו של אָה־פָה, אך המציאות קטעה אותם באִבָּם. שש שנים לאחר שהתעשר במפתיע הוא מת על ספת העישון ממנת יתר. אולי הכול לטובה. גם אילולא חלף מן העולם הייתה זו ככל הנראה שאיפת האופיום האחרונה שלו. כמעט כל השדות של המשפחה כבר נמכרו, ומעט התכשיטים שהיה להם ערך כלשהו כבר מושכנו בבית העבוט. נותר רק הבית, וגם עבורו המתינו הנושים בתור.
פאנג דֶה־פָה בן החמש עשרה הפך בן לילה לראש המשפחה.
חצי שנה אחרי שפאנג יוּאן־צ'אנג מת חזר חוֹנג־מַאוּ מהר הזהב.
אָה־פָה שתל אורז בשדה כששמע את החדשות.
רוב הבית שבנה אביו כבר נמכר, ונותר רק האגף הקדמי. המשפחה שכרה כמה מוּ מהאדמות שמכרה קודם לכן, וכוח העבודה העיקרי היה אָה־פָה. מאי, בגלל רגליה הקשורות, לא יכלה לעבוד בשדה, אבל היא שלטה באומנות מיוחדת — אף אחת בנפה לא השתוותה לה במלאכת הרקמה.
היא שילבה פנינים בבדים, רקמה עליהם פרחים בחוטי זהב וכסף, ותפרה מהם סינרים, כובעים, נעליים וכותפות. את כל אלו מכרה בשוק והביאה הביתה כמה פרוטות. לאירועים חשובים כגון חתונה, לוויה, ימי הולדת ולידת בן הזמינו ממנה בגדים במיוחד. מאנשי הכפר לא גבתה כסף אלא ניהלה איתם סחר חליפין וביקשה שבתמורה ישלחו מישהו שיעזור בעבודת השדה בעונה הבוערת.
בחורף שאחרי מותו של פאנג יוּאן־צ'אנג חלה בנה השני, פאנג דה־שאן, במחלת הנפילה. יום אחד כשישב ואכל בנחת נפל פתאום מן השרפרף ונשך את לשונו עד זוב דם. גם כשחזר להכרתו נותר מנותק ומטושטש. מאז היה עלול לחטוף התקף בכל מקום וללא סימנים מקדימים — בשדה או במיטה, ליד השולחן או במחראות. מאי, שרקמה מבוקר עד ערב ולא הפסיקה לבכות בגלל מחלתו של בנה, לקתה בדלקת עפעפיים. עפעפיה התנפחו עד שגלגלי העין לא נראו כלל. ארובות עיניה התמלאו מוגלה ונראו כמו גושי בצק שניקבו בהם חורים מדממים, והיא לא יכלה עוד לרקום. כל עולמה של משפחת פאנג חרב עליה בפרק זמן קצר, ואָה־פָה נאלץ לשאת בעול הפרנסה לבדו.
כדי לממן את הטיפול במחלתו של אָה־שאן מכרה מאי בזול  את בתה, אָה־טאוּ, למשפחה מכפר אחר, המרוחק מהבית עשרים לי.
הסכם המכירה היה בלתי הפיך וזקני הכפר חתמו עליו כעדים.
החתומה מטה, פאנג מאי, מוסרת בזה את בתה ששמה אָה־טַאוּ לרשותו של צֶ'ן יַא־יֶן, תושב הכפר סִי, כשפחה ומשרתת. הרינו לאשר כי בתאריך זה שולמו לפאנג מאי 50 יוּאַן במטבעות כסף כהסדר סופי. החל מיום השלמת העסקה הנערה אינה רשאית לבוא במגע עם משפחת פאנג בשום צורה שהיא. אם תמות הנערה, לא תהיה משפחת פאנג זכאית לכל פיצוי שהוא.
חמישה לחודש האחד עשר בשנת ווּ־יֶן.
למשפחה שאליה נמכרה אָה־טאוּ הייתה מִצבָּעָה. הבעלים, בן חמישים ושמונה, נשא שלוש נשים ופילגשים, אך לא העמיד בן זכר. הוא לא היה עני, אך גם לא עשיר דיו לקחת פילגש נוספת. לכן קנה בזול נערה ממשפחה ענייה, שתשמש לו כמשרתת ופילגש גם יחד. כל שיעורי הרקמה ירדו לטמיון כי בבית החדש לא עשתה אלא עבודות שחורות ופשוטות.
אָה־טאוּ הייתה רק בת שלוש עשרה, תמימה ופתיה. מאי קבעה פגישה בעיירה כדי למסור אותה לידי משפחת צֶ'ן, אך לאָה־טאוּ סיפרה שהן הולכות לשוק, מתוך חשש שהיא תסרב לעזוב את הבית. לפני שיצאו מן הבית נתנה לאָה־טאוּ שתי ביצים. אָה־טאוּ, שכבר מזמן לא אכלה ביצים, שאלה: "תיתני גם לאָה־פָה ואָה־שאן?" "לא, רק לך," ענתה מאי. אָה־טאוּ שברה את הקליפה ובלעה את הביצה כמעט בלי ללעוס. הביצה נתקעה בגרונה ושעה ארוכה לא הצליחה לבלוע אותה. היא רצתה לאכול גם את הביצה השנייה וכבר התחילה לשבור את הקליפה, אבל אז שמה אותה בצד. "אני אשמור לאָה־שאן," אמרה, "הרי הוא הקטן." מאי שלפה מחיקה בזהירות מטבע כסף ונתנה לאָה־טאוּ: "תשמרי עליו טוב־טוב, שאיש לא יראה." אָה־טאוּ אחזה את המטבע כל כך חזק, שזיעה בצבצה על כף ידה. אחרי שתיקה ארוכה שאלה: "כל כך הרבה כסף, מה אני אקנה בכסף הזה?"
"מה שתרצי," ענתה לה מאי. אָה־טאוּ חשבה קצת ואמרה: "אמא, אני אקנה לך טיפות לעיניים בבית המרקחת של הישועים. בכסף שיישאר אקנה ארבע עוגיות אגוזים — אחת לאָה־פָה, אחת לי, ושתיים לאָה־שאן." אָה־טאוּ הייתה הבת האמצעית, קטנה בשנתיים מאָה־פָה וגדולה בשש שנים מאָה־שאן. היא נשאה אותו על גבה כל ימי ילדותו והתייחסה אליו קצת כמו אחות גדולה וקצת כמו אמא. מאי הפנתה לה את גבה שלא תראה את פניה שנשטפו דמעות ולחשה בקול חנוק: "תאכלי, תאכלי הכול, אל תשאירי לאף אחד."
כשהגיעו לשוק ראתה מאי את האישה מבית צֶ'ן והנחתה את אָה־טאוּ: "לכי קדימה עם הדודה צֶ'ן, אני ניגשת לשירותים." אחר כך הסתובבה ונעלמה. מאי התחבאה מעבר לפינה וצפתה באישה הגוררת את אָה־טאוּ, שהביטה לאחור כל כמה צעדים. היא הרגישה כאילו חלק מלבה נקרע וכאילו הקרקע נשמטת מתחת לרגליה.
היא לא זכרה איך חזרה הביתה, אבל כשהגיעה כבר ירד הליל. היא לא הדליקה אש ולא בישלה אוכל, רק ישבה מול התנור ובהתה. אָה־פָה חזר מהשדה ושאל: "איפה אָה־טאוּ? כל היום לא ראיתי אותה." מאי לא הגיבה. אחרי ששאל עוד כמה פעמים השיבה בשיניים קפוצות: "חתכתי בשר מבשרי וזרקתי אותו לכלבים." אז הבין אָה־פָה שבחיים האלה שוב לא יראה את אחותו. הוא רץ החוצה, כרע בצד הדרך ופרץ בבכי. השכנים זכרו את הבכי של אָה־פָה גם בחלוף שנים רבות. בעצם לא היה זה בכי של ממש אלא יבבות משתנקות, כמו של כלב גוסס. בשנים האחרונות, הקשות מנשוא, ראו בני הכפר דמעות רבות ולבותיהם התקשו כאבן. אבל הבכי של אָה־פָה העלה לחלוחית בעיניהם.
למחרת הלך אָה־פָה להיפרד ממר אוֹיאנג מינג. המורה גחן על שולחנו וכתב סימניות. כששמע את דבריו של אָה־פָה השליך את המכחול מידו ונתזי דיו עפו לכל עבר. "חסר תקנה!" זעק. אָה־פָה ידע שהוא לא מתכוון אליו.
לאחר מכן בחר מר אוֹיאנג מינג כמה ספרי שירה ונתן לאָה־פָה. "למרות שלא תוכל עוד ללמוד אצלי, אתה חייב להמשיך לקרוא." אָה־פָה הניד בראשו ואמר: "מורי, אם יש לך ספרים על חקלאות, על גידול צאן ובקר, אז תן לי." מר אוֹיאנג מינג נשאר ללא מענה.
כשחזר אָה־פָה הביתה לא אכל ארוחת ערב והלך לישון מוקדם. באמצע הלילה התעוררה מאי מקול מוזר, הדומה לרשרוש העכברים המכרסמים את הקש. היא התלבשה בזריזות, קמה על רגליה והלכה לספרייה, ושם ראתה את אָה־פָה קורע דפי נייר לאורה העמום של העששית. מאי לא ידעה לקרוא, אבל היא הבינה שהוא קורע את ספרי הלימוד והחוברות ששימשו אותו לכתיבה תמה. במשך שנות לימודיו הצטברה ערימה גדולה של ספרים וחוברות, אבל אָה־פָה לא היה מוכן לזרוק דבר. היא רצתה לחטוף אותם מידיו, אך כבר היה מאוחר מדי — נשארו רק קרעי נייר שהתעופפו בחדר כמו תפרחת עצי ערבה ברוח. לבה נרגע כשהבינה שסוף סוף השלים אָה־פָה עם גורלו.
מאותו יום התמסר אָה־פָה כל כולו לעבודת האדמה.
יום אחד שתל אָה־פָה שתילי אורז בשדה ולידו עבד אחד מבני הכפר ששילמו לאמו בעבודת כפיים. שאר האיכרים כבר סיימו מזמן את השתילה, אבל אָה־פָה התעכב מכיוון שהמתין לבוא העזרה. המים קרים בתחילת האביב, ורגליו השקועות בבוץ הדליל איבדו במהרה כל תחושה. הוא לא ידע לעבוד בשדה — בשנים שחי ברווחה התרחק מן האדמה, ועכשיו שחזר לשדה הוא לא הכיר אותו. השדה חש מיד בחוסר הניסיון שלו והתעמר בו.
הוא הרגיש כאילו שוקיו מחוברות לשיפולי גבו בחוטי תיל, ובכל פעם שהתכופף החוטים נקרעו. הכאב שחש כאשר נקרעו החוטים בתוך הבשר לא היה עמום אלא חד כמו דקירה. הבחור שעזר לו עבד בזריזות לפניו. לא רק שעבד מהר יותר מאָה־פָה, אלא ששתיליו גם עמדו זקופים בשורות ישרות, לעומת שורותיו של אָה־פָה, שהיו עקומות ומכוערות. המחשבות על עיניה של אמו ועל מחלתו של אחיו הזדחלו ללבו כמו עלוקות שמנות. הוא הזדקף והביט מעלה. שמים סגריריים היו תלויים מעל ראשו, אפורים כמו שמיכה ישנה, ואפילו שהשמש לא נראתה ידע שהערב עדיין רחוק.
עד מתי יעביר כך את ימיו?
אנחתו של בן החמש עשרה, כבדה כמו אבן, נפלה אל המים שהציפו את השדה והניעה בהם מעגלים של אדוות.
"הדוד מהר הזהב! הדוד מהר הזהב חזר!"
לפתע ראה חבורת ילדים חולפת ליד השדה כמו ציפורים במנוסה.
בעקבותיהם נכנסו לכפר כעשרה סבלים שנשאו תיבות כבדות. התיבות, בגובה מחצית קומתו של אדם, היו עשויות עץ קַמפוֹר ופינותיהן מצופות בפיסות מתכת מבהיקות. כל תיבה נישאה בידי שני סבלים והאֲסָלים התכופפו וגנחו תחת כובד התיבות.
"חוֹנג־מַאוּ הגיע מהר הזהב. הוא בא להתחתן," אמר הבחור שעזר לו.
חוֹנג־מַאוּ היה אלמן והגיע כדי להתחתן בפעם השנייה.
לפני כעשר שנים נשא אישה ונסע להר הזהב כשאשתו בחודש השלישי להריונה. היא מתה בלידה, וגם התינוק לא שרד. הנערה בת הארבע עשרה ממשפחת גוּאן שעמד לשאת הפעם הייתה נעימת מראה. אחרי שנים בהר הזהב פיתח טעם שונה בנשים מטעמם של שאר בני הכפר. הוא לא אהב נשים קשורות רגליים אלא נשים גבוהות בעלות גוף שופע, ואף רצה שאשתו תדע קצת לקרוא ולכתוב. השדכנית הייתה אובדת עצות כשאמו של חוֹנג־מַאוּ פירטה לפניה את דרישותיו. נשים שרגליהן אינן קשורות עוד ניתן היה למצוא בכפר, אך נשות הדרום נמוכות וכמעט בלתי אפשרי למצוא נערה גבוהה, על אחת כמה וכמה בעלת גוף שופע שיודעת קרוא וכתוב. לבסוף התמזל מזלה והיא מצאה את משפחת גוּאן.
אב המשפחה היה מלומד שנכשל בבחינת המחוז ועבד לפרנסתו כמורה פרטי של משפחה עשירה. למרות מצבם הכלכלי העגום ידעו כל ילדיו קרוא וכתוב. לא רק שהיא עמדה בכל דרישותיו של חוֹנג־מַאוּ, אלא גם שמונת סימני הלידה שלה התאימו בדיוק לשלו.  מרוב שמחה החליט לערוך משתה מפואר לכל הכפר.
ביום משתה החתונה של חוֹנג־מַאוּ דילל אָה־פָה את השתילים בשדה. כשסיים לעבוד כבר החלו השמים להחשיך, והוא הלך אל הנהר ללא שם לשטוף את הבוץ מרגליו. כשישב לצד הנהר ראה מעל הכפר אור אדום עמום, כאילו משתוללת בו שריפה. הוא ידע שאלו הפנסים שנתלו סביב שולחנות החתונה. אחרי שקרצף את הבוץ מרגליו וניער אותו מבגדיו החליט ללכת ישר לחתונה בלי לחזור הביתה.
האירוע נערך תחת כיפת השמים. אָה־פָה ספר לא פחות משלושים שולחנות. מלבד עוף, ברווז ופירות ים, לכל שולחן הוגש גם חצי חזירון חלב פריך ומושחם. בשולחן של אָה־פָה ישבו רק צעירים, שעיניהם נצצו מרעב. הם התנפלו על החזיר מיד כשהגיע והוא נעלם בן רגע, אך אָה־פָה זריז הידיים הצליח להציל חתיכה ונתן אותה לאחיו. כדי לא לגמור את כל הבשר בבת אחת נגס ממנו אָה־שאן נגיסות קטנות ואף ליקק את השומן שנזל על ידו. אָה־פָה רצה לנזוף בו שלא יאכל כמו קבצן רחוב, אך המילים נתקעו בגרונו — מאז מת אביהם לא בא טעמו של בשר לפיהם.
לאורחים הוגש יין אורז ביתי, שאמו של חוֹנג־מַאוּ התסיסה לקראת בואו. כשנפתחו כדי החרס השתכרו כל הנוכחים מריחו העז של היין עוד לפני שטעמו ממנו. חוֹנג־מַאוּ התנודד בין השולחנות עם קערת יין גדולה ודחק באורחים לשתות אתו. הוא לבש גלימת בְּרוֹקַד כחולה, שלאורכה ולרוחבה נרקמו בזהב המילים "כאוות נפשך".  על כתפו נקשר סרט אדום בצורת פרח, ובְמרכז כובע ששת העלעלים שעל קודקודו שובצה אבן איחָד מבהיקה ונוצצת שעליה נחקקו דרקון ופניקס.  לחייו היו אדומות מהרגיל באותו ערב והקמטים בפניו העמיקו מרוב החיוכים ששלח לכל עבר.
כשניגש חוֹנג־מַאוּ לשולחן קיבל את פניו אָה־פָה — שהיה המבוגר מבין היושבים — בקידה טקסית. "אלו הבנים שהותיר אחריו פאנג יוּאן־צ'אנג," סיפרו יושבי השולחן הסמוך לחוֹנג־מַאוּ, והוא ליטף את ראשו של אָה־שאן ואמר: "אבא שלכם... אבא שלכם... הוא היה איש כל כך חכם, מי היה מאמין?" הוא הוציא מכיסו שתי קופסאות והניח אותן בידי אָה־פָה ואָה־שאן.
אָה־פָה פתח את הקופסה ומצא בפנים מין פולי סויה, אבל גדולים ועגולים יותר וגם שחורים יותר. הוא לקח אחד, וכשנגס בו נשמע קול פיצוח. אָה־פָה נרעד מפחד כי חשב שנשברה לו שן. הוא הסתכל שוב וראה שבתוך הפול נחבא שקד. הפול היה שונה במתיקותו מכל דבר מתיקה שאכל בחייו, אך הוא לא הצליח להגדיר את הטעם.
לימים, אחרי שאָה־פָה הגיע בעצמו להר הזהב, הוא ראה בחנויות הרבה פולים כאלה. אז למד כי הדבר הזה נקרא שוקולד.
באותו ערב הוא שתה לשוכרה. איש לא דחק בו לשתות. הוא שתה מרצונו, בפעם הראשונה בחייו. כמו חוט אש הזדחל השֵכר מקצה לשונו לגרון ומשם לקיבה. השֵכר לא השתהה בקיבה וכעבור זמן קצר עלה לראשו. זה כבר לא היה השֵכר שבקיבה. בדרכו למעלה הוא צבר כוח, וכשהגיע לראש השתחרר ממנו כדור אש בפיצוץ עז. אָה־פָה הרגיש שגופו מצטמק כמו מדוזה שנסחפה אל החוף, יוצא דרך החור שפער כדור האש בראשו ומרחף באוויר. הוא לא הגיע עד לשמים, אבל התרחק מאוד מן הארץ. מוקף בערפילים השקיף על השולחנות שהלכו והתרוקנו ועל הכפר שנקרע לגזרים בשל משחקי השתייה.
באותו רגע הרגיש שהפולים שנתן לו חוֹנג־מַאוּ, והשֵכר שעוד נשאר בקיבתו, החלו לנהל מלחמת חורמה והם קורעים את מעיו לגזרים. אָה־פָה קפץ על רגליו, נחלץ מהמון האורחים וטס כמו רוח לשדה הסמוך. בקושי הספיק להפשיל את מכנסיו, וזרם גועש של שלשול פרץ ממנו. הסירחון הדוחה כמעט חנק אותו. הוא קטף עלה בננה לכסות את הטינופת ועוד גרף ברגלו כמה רגבי אדמה. הוא התפכח לגמרי ושב לעמוד על האדמה.
הרחק מאחוריו עלה שאון החתונה, אך סביבו נשמעה רק הרוח החולפת בין העצים, עליהם מרשרשים חרש־חרש. מבריכת המים נשמע קרקור מעצבן של צפרדעים. הוא השליך אבן למים והצפרדעים השתתקו באחת, אבל ציפורים שקיננו על גדות הבריכה התעופפו בבהלה ומילאו את האוויר במשק כנפיהן.
העננים התפזרו, והכוכבים בהקו כלפידים בשמים השחורים. האם הר הזהב הוא המקום שאליו נופלים הכוכבים? איזה מין מקום הוא הר הזהב שיכול להפוך מישהו כמו הדוד חוֹנג־מַאוּ לאדם מכובד? האם כל שש התיבות שהביא הדוד חוֹנג־מַאוּ היו מלאות זהב מהר הזהב?
אָה־פָה התיישב לצד הדרך ושקע בשינה מעורפלת.
כעבור זמן מה הרגיש שמשהו דוחף אותו והתעורר. הוא חשב שאלו הכלבים הרעבים שהגיעו לנבור בצואה. אבל כשסובב את ראשו גילה שמאחוריו עומדת ילדה כבת שנתיים ומחייכת אליו חיוך אווילי. היא לבשה שמלה ממשי אדום, לראשה חבשה כובע אדום שמשני צדיו רקומים זרים של פרחי אדמונית. פניה ומלבושה נראו שונים ומשונים. אָה־פָה נזכר בכל הסיפורים על רוחות רפאים ששמע בכפר. עורו סמר והתכסה זיעה מכף רגל ועד ראש. הוא נעמד על רגליו להביט מאחורי הילדה וראה שצל מטושטש רובץ מאחוריה. הוא נרגע מיד — הרי ידוע שלרוחות אין צל — ושאל את הילדה: "של מי את?"
במקום לענות תחבה הילדה את שתי ידיה בפיה, וחוט ארוך של רוק החל לנזול ממנו. אָה־פָה הוציא מכיסו את אחד הפולים שחוֹנג־מַאוּ נתן לו ושם אותו בפיה של הילדה. עדיין חסרו לה שיניים, ולכן במקום ללעוס היא מצצה את הפול. לאט לאט נצבע הרוק בצבע חום. כשסיימה, הושיטה את ידה לעוד. היד נראתה לאָה־פָה מוזרה במקצת, והוא הבחין שלצד האגודל צמח מין זרד עקום — הייתה זו אצבע שישית.
באותו רגע נשמע קול מבוהל ומישהו התקרב בריצה עם פנס בידו — הייתה זו חוּאַנג, המשרתת בביתו של חוֹנג־מַאוּ. היא אחזה בילדה וצעקה: "תודה לשמים, הנה את, שש־אצבעות. איזה רגליים ארוכות יש לך! לרגע הסרתי ממך את העיניים וכבר ברחת. איך הייתי מסבירה לחתן באמצע החתונה שאיבדתי אותך?"
"היא קרובה של חוֹנג־מַאוּ?" שאל אָה־פָה את המשרתת, "כיצד ייתכן שלא ראיתי אותה אף פעם?" המשרתת צחקה: "קודם היא לא הייתה קרובה שלו, עכשיו היא כן. זו אחותה של הכלה. היא נולדה עם שש־אצבעות. הוריה חששו שאף אחד לא ירצה לשאת אותה לאישה והם לא יוכלו לכלכל אותה, לכן שלחו אותה עם אחותה."
"הדוד חוֹנג־מַאוּ הוא איש עשיר," חייך אָה־פָה, "איכשהו הוא יוכל לפרנס ילדה אחת."
המשרתת גררה אחריה את שש־אצבעות, שכל כמה צעדים נעצרה והביטה לעבר אָה־פָה, עיניה נוצצות כמו חרוזים שחורים.
איזו שוברת לבבות תהיה כשתגדל, חשב אָה־פָה לעצמו.
חוֹנג־מַאוּ נשאר בכפר למעלה משנה. הוא המתין עד שאשתו גוּאן ילדה את בנם בשלום, ורק אז יצא להר הזהב.
הפעם לא נסע חוֹנג־מַאוּ לבדו, אלא לקח עמו שותף לדרך.
השותף של חוֹנג־מַאוּ היה בנו של פאנג יוּאן־צ'אנג, פאנג דֶה־פָה.
הרעיון לנסוע להר הזהב עלה במוחו של אָה־פָה כשראה את שורת הסבלים של חוֹנג־מַאוּ נכנסים לכפר עמוסים בתיבות כבדות, אבל אז הייתה זו רק מחשבה עמומה. אָה־פָה שמר את הרעיון הלא מגובש בסתר לבו, וחשב עליו ללא הרף, עד שכמעט התפוצץ. כשלא יכול לשאת זאת עוד הלך לבקר את המורה אוֹיאנג מינג.
"אתה יודע משהו על החיים בהר הזהב?" שאל אותו מר אוֹיאנג מינג. אָה־פָה הניד בראשו וענה שהדוד חוֹנג־מַאוּ לא רוצה לספר. הוא השתהה מעט ואז הוסיף: "נכון, אני לא יודע שום דבר על החיים בהר הזהב, אבל תראה באיזה הדר הדוד חונג חזר משם. לעומת זאת, את החיים כאן אני כן מכיר, הם שחורים משחור ואין אור בקצה המנהרה."
"זה בדיוק מה שרציתי לשמוע ממך," התלהב מר אוֹיאנג מינג, "החיים כאן שחורים והם יישארו שחורים עד קצה הדרך. שם אמנם צפוי לך מאבק הישרדות קטלני, אבל יהיה לך לפחות סיכוי להצליח." דבריו של המורה הפכו את הרעיון הלא מגובש להחלטה מוצקה.
נשאר רק להשיג דמי נסיעה. את מחצית הבית שנותרה ברשותם משכן אָה־פָה תמורת מאה מטבעות כסף. כשהביא את הכסף עטוף במגבת לביתו של חוֹנג־מַאוּ, נאנח חוֹנג־מַאוּ ואמר: "אם לא אסכים לקחת אותך אתי, אמא שלך תאמר שאני לא דואג לבן של פאנג יוּאן־צ'אנג. ניחא, אם אתה לא מפחד מעבודה קשה, אז בוא ניסע."
ביום הנסיעה התעורר אָה־פָה מוקדם מאוד. כל מיטלטליו היו מוכנים מבעוד מועד ונכנסו לתוך שק בד אחד: שלושה זוגות נעלי בד, חמישה זוגות גרביים עבים, כמה בגדים פשוטים וכמה צנצנות דג מלוח שיאכל עם האורז בזמן השיט באונייה. מאי לא ישנה לילות כדי לתפור את הגרביים והנעליים. היא כבר התעוורה כמעט לגמרי ממחלת העיניים שלה, והתפרים יצאו עקומים ודלילים. חוֹנג־מַאוּ הסביר שמזג האוויר בהר הזהב קר, והנעליים המקומיות אינן טובות דיין לחורף. כשיגיעו לשם ממילא יקנו מגפי עור, כך שאין טעם לתפור נעליים. אבל מאי לא האמינה לו. היא תפרה את הנעליים רחבות כדי שיהיה אפשר לנעול אותן גם עם שלושה זוגות גרביים. היא לא העלתה בדעתה שיש בעולם מקום שקר בו אפילו עם שלושה זוגות גרביים.
אָה־פָה התעורר כבר בחצות. כשהוריד את רגלו מהמיטה דָרך על אחיו, ששכב מכורבל על הרצפה שקוע בשינה עמוקה. מאז חלה במחלת הנפילה היה אָה־שאן ישנוני כל הזמן, כאילו אף פעם לא התעורר ממש. שוב הוריד את הרגל, והפעם בעט באחיו. אָה־שאן פלט אנחה, התהפך וחזר לישון. אָה־פָה פרש את השמיכה הפרחונית הדקה על אחיו הישן וירד בשקט מהמיטה. הוא לא ידע שבאותו רגע נפרד מאחיו לצמיתות. אָה־שאן מת עוד לפני שהספינה הגיעה להר הזהב. בזמן שקצר מספוא לחזירים נתקף התקף קשה, התגלגל במדרון ונהרג. במשך שנים חש אָה־פָה חרטה עמוקה על שלא העיר את אחיו לומר לו כמה מילות פרידה.
אָה־פָה מישש למצוא את הצרור שבראש המיטה, ואחר כך גישש את דרכו בחושך. סמוך לדלת מעד על משהו רך. המשהו הרך נע והשמיע קולות נשימה. לאורו הקלוש של התנור ראה את אמו מנגבת את דמעותיה. היא כבר חיממה לו עוגיות עדשים כצידה לדרך. מאי קינחה את אפה ואמרה בקול שקט: "אָה־פָה, תדליק את המנורה."
"אין צורך, תכף יעלה השחר." אָה־פָה סירב לזוז.
האמת היא שאָה־פָה לא רצה לראות את פניה של אמו. הוא תהה איך עדיין יש מקום לכל כך הרבה דמעות בחורים הזעירים שנותרו מעיניה. לפעמים הרגיש כאילו דמעותיה של אמו מושכות אותו לתוך האומללות שלה, כמו זרועות של מדוזה המושכת את שללה לתוכה.
הוא ידע שאחרי שיחצה היום את המפתן הגבוה של ביתו וירד את חמש המדרגות שמאחורי הדלת, הדמעות של אמו לא יוכלו להחזיק אותו עוד, הוא לא יהיה עוד חלק מאומללותה.
"אָה־פָה, תדליק אור." נימה מצווה חדרה לפתע לקולה.
אָה־פָה הדליק את המנורה. אמו נשענה על הדלת. היא נופפה באצבעה ופקדה: "תכרע ברך לפני אבא שלך."
אָה־פָה כרע ברך לפני דמותו של אביו. מבעד למכנסיים הדקים חש מיד את הקרירות והקשיחות של רצפת האבן. לאור המנורה הצהבהב והעכור נראו פניו של האב נפוחים במקצת, עייפים ורדומים. אבא אפילו לא מסוגל להרים את העפעפיים, הוא כבר לא מסוגל לדאוג לבנו. הדמעות פרצו מעיניו ללא מעצורים. הוא גלגל את קצה השרוול, תחב אותו לפיו ונשך אותו, עד שכבש את הבכי שעלה בגרונו.
"אבא, מסרתי את השדה שלנו לאחיך, שלח לו את ברכתך ושמור עליו."
"אבא, בנך נוסע להר הזהב. אבל אני אחזור הביתה ויהי מה, עני או עשיר, חי או מת. הקטורת שבוערת על קברך לא תכבה לעולם."
אמו כרעה לצדו. נשימתה הכבדה מבכי רפרפה על לחייו של אָה־פָה כמו משב מניפה. כפות רגליה הקטנות, הדומות לניצני חזרן, רעדו תחת הכותונת הרחבה.
"אבא של אָה־פָה, תגן עליו, גם אם יגיע עד קצה השמים. תשמור עליו מפני האופיום. שימות, ושלא ייגע בו. אם יעשן אופיום, הוא לא ראוי לשאת את שמך, ושלא יחשוב לחזור לבית הזה."
כשיצא אָה־פָה מן הבית החלו השמים להחוויר. תרנגולות השכנים, שהעבירו את הלילה כלואות בלול, התרוצצו בדילוגים רחבים בשולי השדות, תרות אחרי התולעים שזה עתה התעוררו. שני תרנגולים מטופשים רבו ביניהם על תולעת שמנה. כל אחד משך אותה אליו ולא הרפה, כנפיהם מזדקרות כמו מברשות ברזל. אָה־פָה הרים רגב עפר והשליך אותו לעבר הניצים כדי להפריד ביניהם. הם התעופפו בקרקור כשהם שומטים את נוצותיהם על האדמה. מרחוק כבר נשמעה חריקת גלגל המים — איכרים שהשכימו קום כדי להשקות את שדותיהם בטרם תעלה החמה.
אָה־פָה קטף בקצה השדה שיבולת זִיפָן כבדה מטל הלילה. 'הטל הוא דמעות השמים', נזכר אָה־פָה בדברי אמו. הוא ליפף את קנה השיבולת לחוט דק, הכניס אותו לאפו והתעטש בקול שטלטל את ההרים. הוא הרגיש שניקז כל שריר, כל וריד וכל עורק בגופו. כל ההשפלה, הטינופת והטינה שאגר בשש עשרה שנות חייו ההפכפכות פרצו ויצאו ממנו יחד עם הנזלת וגופו נעשה נקי וצלול.
כשהגיע לביתו של חוֹנג־מַאוּ, כל בני ביתו, משפחתו והסבל כבר המתינו בשער. הכבודה של חוֹנג־מַאוּ, איש מנוסה בנסיעות, הייתה שונה מאוד מהצרור העלוב של אָה־פָה: על האסל של הסבל היו תלויות מזוודות נצרים יפות ומבריקות. אמו של חוֹנג־מַאוּ הֵצֵלה על עיניה והביטה לעבר השמש העולה, מחשבת את השעה. גוּאן אשתו, שזה עתה סיימה את ה'חודש',  עמדה עם התינוק בזרועותיה, שש־אצבעות לצדה, ודיברה עם חוֹנג־מַאוּ בקול נמוך. כשראתה את אָה־פָה חדלה לדבר, הצמידה את שתי ידי התינוק ואמרה: "תגיד שלום לאבא, הוא נוסע להר הזהב." המילים כמו סדקו את גרונה. התינוק בהה בחוֹנג־מַאוּ ולפתע פרץ בבכי כה עז, עד שהוורידים תפחו במצחו. גוּאן נענעה ונדנדה אותו אך הוא נרגע מבכיו רק כשנתנה לו למצוץ את אצבעה.
היא דחפה את שש־אצבעות ברגלה: "מה לימדתי אותך אתמול בערב?" שש־אצבעות גדלה בשנה האחרונה, אך נותרה רזה מאוד, צווארה וזרועותיה דקים כמו חוטים המתנועעים ברוח. רק אחרי שדחקה בה גוּאן כמה פעמים הרכינה את ראשה ומלמלה: "אחי הגדולים, ברוכים אתם בצאתכם וברוכים אתם בשובכם... ושלחו לנו הרבה כסף."
כל הסובבים פרצו בצחוק: "הממזר הזה אָה־פָה עבד עלייך, מה פתאום את קוראת לו אחיך הגדול? אל תראי אותו שהוא גדול כמו סוס, לפי מניין הדורות הוא אחיין שלך." שש־אצבעות רצה לחדרה מבוישת ולא יצאה עוד.
השלושה יצאו לדרך.
הסבל רץ קדימה כמו שד משחת, ואפילו המשא הכבד שעל כתפיו לא האט את ריצתו, ואילו אָה־פָה וחוֹנג־מַאוּ השתרכו הרחק מאחוריו. השמש, שטיפסה ועלתה לאִטה, ייבשה את טל הלילה, והדרך החלה להעלות אבק. פרחי הלוטוס בבריכה כבר הצמיחו את פַּקעותיהם המחודדים. גלגלי המים כבר פסקו מלנוע, אך הציקדות עוד לא החלו בצרצורן, ורק קול פסיעותיהם הפר את השקט ששרר בשדות.

ג'אנג לינג

ג’אנג לינג נולדה בסין ומאז 1986 מתגוררת בטורונטו, שם למדה ספרות מערבית. היא פרסמה ארבעה רומנים וקובצי סיפורים. ספריה היו רבי־מכר בסין וזכו בפרסים. "הר הזהב" תורגם בין השאר לאנגלית, צרפתית, איטלקית, הולנדית, גרמנית וספרדית.

סקירות וביקורות

סיפור ההגירה בין נדיבות לאכזריות חבצלת פרבר מקור ראשון 03/07/2015 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: אהד נבו, אלה שולגה
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: יולי 2014
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 530 עמ' מודפסים

סקירות וביקורות

סיפור ההגירה בין נדיבות לאכזריות חבצלת פרבר מקור ראשון 03/07/2015 לקריאת הסקירה המלאה >
הר הזהב ג'אנג לינג
פרק 1
 
חלומות
 
השנה האחת עשרה לשלטון טוֹנג־גֶ'ה עד השנה החמישית לשלטון גוּאנג־סוּ (1879-1872), מחוז גוּאנגדוֹנג, נפת קאיפּינג, פלך חֶה־אַן, הכפר דְזֶה־מְיֶן
הכפר דְזֶה־מְיֶן שוכן בפלך חֶה־אַן שבנפת קאיפּינג, במחוז גוּאנגדוֹנג. השם, שפירושו 'כפר החרוצים', נשמע מודרני למדי, אבל הכפר קיים כבר קרוב למאתיים שנים. מספרים שבימי שלטונו של הקיסר צ'יֶן־לוֹנג, שני אחים, שנמלטו מן הרעב באַנאן, הגיעו לשם עם נשותיהם וכל בני משפחתם, זקנים וטף. הם החלו לעבד את האדמה הבתולה, גידלו פרות וחזירים ואחרי כמה עשרות שנים של חריצות ועבודה קשה הפך הכפר למקום שניתן לקיים בו חיים טובים. כשהיה האח הבכור על ערש דווי ציווה על בני משפחתו להתמיד בחריצותם וכך נולד שמו של הכפר.
כבר בימי שלטונו של הקיסר טוֹנג־גֶ'ה מנה הכפר למעלה ממאה משפחות, שהתחלקו לשני בתי אב — גדול וקטן. הגדול נקרא פַאנג, והקטן נשא את השם צ'וּ. בני פאנג היו יוצאי אַנאן ואילו בני צ'וּ היגרו ממחוז פוּג'יֶן. שני בתי האב התפרנסו מעבודת האדמה, אך בעוד שהחלקות של בני פאנג היו גדולות ורצופות, בני צ'וּ, שהתיישבו באזור מאוחר יותר, נאלצו להסתפק בחלקות קטנות בשולי השדות של בני פאנג.
ברבות השנים החלו בתי האב להתערבב זה בזה. בנות פאנג נישאו לבני צ'וּ, ובני פאנג לקחו את בנות צ'וּ לנשים. כשכולם הפכו לקרובי משפחה התמזגו גם השדות. אט אט היטשטשו הגבולות בין בית האב הגדול לקטן, בין אלו שהיגרו מוקדם יותר לאלו שהיגרו מאוחר יותר. מובן שהיה זה טשטוש זמני. כשהתחילו הצרות חזרו הגבולות להיות חדים כתער — אבל על כך בהמשך.
בקצה הכפר זרם נהר קטן, בצדו השני התרוממו גבעות נמוכות וביניהן השתרע עמק. אחרי שנים של עבודה נעשתה הקרקע פורייה ודשנה. בשנים טובות הספיקו היבולים לכלכל את הגברים, הנשים והטף של שני בתי האב. אולם כאשר פקדו אותם בצורת או שיטפון, לעתים קרובות מכרו הורים את ילדיהם לעבדות.
מלבד דגנים גידלו תושבי הכפר גם ירקות וחזירים, ועסקו במלאכות שונות כגון טוויית בדים, אריגה ורקמה. מקצת התוצרים צרכו בעצמם, ואת הרוב מכרו בשוק המקומי כדי לקנות את המצרכים החסרים להם. כמעט כל משפחה גידלה פרות וחזירים, אבל שוחט היה רק אחד — פַאנג יוּאַן־צ'אנג, אביו של פאנג דֶה־פָה.
פאנג יוּאן־צ'אנג היה נצר לשלושה דורות של שוחטים. מיום שנגמל פאנג דֶה־פָה ולמד לעמוד על רגליו כרע לצד אביו כשישבנו העירום נשען על עקביו והתבונן בו בזמן ששחט חזירים. מראה המאכלת הנכנסת לבנה ויוצאת אדומה לא החריד אותו כלל. אביו התרברב בפני אנשי הכפר: "אני שוחט חזירים במרחק עשרה, עשרים לי  מהבית, אבל בנִי אָה־פָה  ילך אלפי לי ואף רבבות לי כדי לשחוט." חלומו התגשם בחלקו. אָה־פָה אכן הגיע למרחק אלפי לי ואף רבבות לי, אבל לא שחט חזירים, מפני שפאנג יוּאן־צ'אנג מת לפני שהספיק להעביר את המאכלת לידי בנו.
משפחתו של פאנג יוּאן־צ'אנג הלכה והתרוששה מדור לדור. לרשות אביו עוד עמדו כמה מוּ  של אדמה דלה, אך פאנג יוּאן־צ'אנג כבר נאלץ לעבד אדמה מוחכרת. מה שנותר אחרי ששילם את דמי החכירה מילא רק את מחצית הצלחת. על מנת להשלים את החסר שחט פרות וחזירים עבור בני הכפר. כששחט חזיר או פרה עבור בני פאנג קיבל כתשלום את הקרביים ותו לא. על מנת להרוויח כמה פרוטות נדרש לשחוט את החיות של בני צ'וּ, או של אנשי כפרים אחרים, שלא מקרב בני משפחתו. לפיכך היו קלושים הסיכויים שהצלחת תתמלא אי פעם. הוא היה תלוי במזג האוויר, במחלות שיכו בבהמות, ובלוח השנה — בחודשים עתירי ימים טובים אנשים רבים יותר מתחתנים או מקימים בית, ואז גם בהמות רבות יותר מוצאות את מותן במאכלת.
בשנה העשירית לשלטונו של טונג־ג'ה החלה בצורת כבדה שנמשכה שנתיים.
הנהר שבקצה הכפר התייבש ונותר ממנו רק בוץ סמיך. בשעות הערב רבץ מעל גדותיו ענן שחור של יתושים וזבובים. הדגים והחסילונים, לעומת זאת, נעלמו מן הנהר כלא היו.
כמו תינוק שרוצה לינוק חלב פערה האדמה את פיה וציפתה לגשם, אך הגשם בושש לבוא. היבולים היו דלים, פחות אנשים שחטו חזירים ופאנג יוּאן־צ'אנג התרושש לגמרי.
אך ביום שוק אחד, בשנה האחת עשרה לשלטון טונג־ג'ה, השתנה גורלו של פאנג יוּאן־צ'אנג.
באותו יום קם השכם בבוקר ושחט חזיר שגידל למעלה משנה. הוא התכוון להמשיך לגדל את החזיר עד סוף השנה כדי להכין ממנו בשר כבוש לחורף. אבל הוא לא יכול להמתין עד סוף השנה. זמן רב מדי ששום טיפת שומן לא לחלחה את הסירים של בני משפחתו. גם החזיר לא יכול לחכות עוד — הוא הלך ורזה עד שנשארו ממנו רק עור ועצמות. אחרי ששחט את החזיר שׂם בצד את הראש, הזנב, הלשון והקרביים. אחר כך פירק את הגוף ואת הרגליים לשמונה חתיכות שאותן ימכור בשוק. בכסף שיקבל עבור החזיר התכוון לקנות כמה לביבות לוטוס. מחרתיים ימלאו שנתיים לבנו השני, פַאנג דֵה־שַאן. לא היה לו כסף לערוך סעודה חגיגית אבל לפחות יוכל לכבד את שכניו בלביבות מתוקות.
לפני שיצא מביתו כיסתה מַאי  אשתו את הבשר בעלי לוטוס כדי להגן עליו מפני הזבובים.
היא הדליקה קטורת לפני צלמיתה של הבודהיסטווה והתפללה שלא יהיה יום חם מדי. גם הבשר הטרי ביותר לא יעמוד בפני השמש הלוהטת. הוא כבר ניגש לדלת כששמע אותה ממלמלת מאחורי גבו: "אמא של חוֹנג־מַאוּ הזמינה אותנו לסעודת יום הולדתה השישים ושמלת המשי שלי כולה אכולת עש, מה אני אלבש?" הוא הבין שהיא רומזת לו שיקנה לה בד חדש וחמתו בערה בו. הוא הוריד את האֵסֶל משכמו וסטר לה: "להם יש בן משפחה בהר הזהב. ולך? אַת כל הזמן מסתכלת מה אנשים אחרים לובשים ומה הם אוכלים."
מאי צווחה וצנחה ארצה כמו שק ריק. בנם, פאנג דֶה־פָה, ניגש אליהם, הרים את האסל ותקע אותו בחוזקה בידו של אביו. פאנג יוּאן־צ'אנג עדיין זעם אבל חזות פניו התרככה מעט. כשהעמיס את האסל בחזרה על כתפו חש זיעה קרה על עורו. לאָה־פָה, בנו הבכור של פאנג יוּאן־צ'אנג, מלאו זה עתה תשע שנים. גופו, שטרם התחיל להתפתח, היה דק וכחוש. הוא מיעט לדבר, אך כשנעץ את מבטו במישהו, עיניו כמו חדרו לתוך תוכו. משום מה, פאנג יוּאן־צ'אנג פחד קצת מבנו בסתר לבו.
פאנג יוּאן־צ'אנג יצא מביתו יחף והאסל על כתפו, חמק מלהקת הכלבים הרעבים ועלה על שביל עפר. כשהגיע אל הנהר הקטן שבקצה הכפר, ירד לגדה כי הבחין בשלולית קטנה שנקוותה בין הסלעים. הוא טבל את ידיו בשלולית, מילא אותן מים ושטף את פניו. פני המים שהופרעו הניעו את בבואתו והדפו את אפו ועיניו כה וכה, פעם לתוך פניו ופעם מחוצה להם. הוא רצה לחייך, אך שפתיו היו כבדות וסירבו לנוע. מצחו הרטוב התקרר אט אט וגם זעמו שכך. הוא ידע שהסיבה שהכה את מאי לא הייתה שמלת המשי אלא חוֹנג־מַאוּ.
חוֹנג־מַאוּ היה בן דוד רחוק שלו. את הכינוי 'חוֹנג־מַאוּ', שפירושו אדמוני, קיבל מכיוון שאפו הגדול ועיניו השקועות הזכירו את פניהם של המערביים. את שמו האמיתי איש כבר לא זכר. בילדותם הלכו יחד לבריכה לדוג דגים וחסילונים, חיפשו דגי בּינוּן בשדות מוצפים או גנבו אבטיחים ומלונים. חוֹנג־מַאוּ, ילד מפגר ואטום במקצת, תמיד השתרך אחרי פאנג יוּאן־צ'אנג ועשה כדברו, למרות שהיה גדול ממנו בכמה שנים. והנה, אחד כמוהו נשא לפני כמה שנים נערה מבית צ'וּ, ובלי לחשוב פעמיים עלה על אונייה ונסע להר הזהב מפני שלאשתו היה שם קרוב משפחה.
שמועות רבות נפוצו בכפר על אודות חוֹנג־מַאוּ. היו שאמרו שסינן זהב עמוק בהרים, ששם דַי לאסוף את מי הנהר לתוך דלי וכאשר הם מתאדים נותרים גרגירי זהב. אחרים סיפרו שכאשר פרצה מגפה בהר הזהב הוא התגייס לעזור ללבני הפנים, כיסה את פיו ואפו ביריעת בד עבה, פינה את הגופות וקיבל דולר עבור כל גופה. עוד אמרו שחילק דייסה בבית חולים למצורעים, שם קיבל שלושה מטבעות נחושת בעבור כל קערה. אנשי הכפר הלכו לברר את העניין אצל אמו של חוֹנג־מַאוּ, אך היא לא הכחישה ולא אישרה דבר, רק חייכה ותו לא. לאמיתו של דבר, איש לא ידע מה מעשיו של חוֹנג־מַאוּ בהר הזהב. אבל כולם ידעו שהתעשר, מפני שחודש אחר חודש הגיעו ממנו מעטפות עם כסף. כשקיבלה אמו את הכסף לא ידעה את נפשה מרוב שמחה. אנשים אחרים יכלו לשאת זאת, אבל לא פאנג יוּאן־צ'אנג. הוא הכיר את חוֹנג־מַאוּ לִפְנַי ולִפְנים, וידע שהוא חדל אישים. הבחור הזה אפילו לא ידע לנקות את אחוריו כראוי, וכשגנבו מלונים לא ידע להבחין בין הבשלים לבוסריים, וסתם תפס מכל הבא ליד.
אבל חוֹנג־מַאוּ התעשר, ואילו הוא ממשיך בעבודה העלובה הזאת שאפילו לא ממלאת לו את הצלחת.
כשפנה פאנג יוּאן־צ'אנג באותו יום לשביל העפר המוביל לשוק המקומי, מצחו חרוש קמטים והאסל כבד על כתפיו, ודאי לא חשב שהשביל הזה יוביל אותו לתפנית בלתי צפויה. הוא לא ידע שאותו יום יסמן סוף פסוק לחייו כקצב דלפון, ושהוא ובני משפחתו יעלו כהרף עין ממדמנת העוני וההשפלה לפסגות של עושר וכבוד.
פאנג יוּאן־צ'אנג מיהר להגיע לעיירה, אך להפתעתו גילה שרחובותיה ריקים מאדם וזרם האנשים בשוק דליל ביותר. היה זה יום שוק גדול, ובדרך כלל בימים כאלה מלא השוק עד אפס מקום. הוא שאל את הרוכלים מה קרה, והם סיפרו לו שבליל אמש השתוללה בעיירה כנופיית שודדים. הם הסתערו על ביתו של אחד משועי העיר, שדדו מכל הבא ליד ואף הרגו שניים מבני משפחתו. בבוקר הגיע סיור של הצבא, ולכן תושבי העיר המבוהלים אינם מעיזים לצאת מהבית.
הוא כבר עשה את כברת הדרך עד לעיירה, ולא רצה לחזור בידיים ריקות. בלית ברירה הניח את הסלים לצד הדרך והחליט לחכות, אולי יתמזל מזלו. עד לשעות הצהריים הצליח למכור רק שתי רגליים וחתיכת פילֶה. השמש עמדה גבוה בשמים, צרצורי הציקָדות קדחו באוזניו וצבע הבשר שבסל החל להשתנות. ברוב ייאושו קילל את מזלו המר. לוּ ידע מראש היה ממליח את הבשר ומשמר אותו. כך לפחות יכלו בני הבית להריח את ריח השומן במשך כמה חודשים.
לפתע רצו לעברו שני גברים, לבושים חולצות קצרות ופניהם מרוחות בשחור. הם הסתכלו לכל עבר במבט מבוהל. אחד מהם תקע לידיו חבילה ולחש: "אחי, תשמור לנו על זה. אל תזוז מהמקום, אנחנו נחזור בעוד כמה שעות ואתה לא תצטער."
לפאנג יוּאן־צ'אנג היו עיניים טובות, וכבר ממרחק זיהה את הבליטות בצד גופם שרמזו על כלי הנשק התחובים למותניהם. פיו לא נע לדבּר, אך שאר גופו רעד ללא שליטה. הוא ראה אותם אצים לעבר סמטה ונעלמים בתוכה. משהו חם זרם לאורך רגליו, והוא הבין שהשתין במכנסיים.
פאנג יוּאן־צ'אנג לפת בחוזקה את החבילה הכבדה וחיכה. הוא לא מש ממקומו עד שהשמש השלימה את מסלולה האיטי בשמים. רוח הערב החלה מנשבת, וכל באי השוק התפזרו, אך הגברים לא חזרו. פאנג יוּאן־צ'אנג לא הצליח להתאפק עוד. אחרי שווידא שאין איש סביבו פתח את החבילה באחת מפינותיה, הציץ פנימה במבט חטוף וכמעט התמוטט. החבילה הייתה דחוסה במטבעות זהב. הוא השליך את החבילה בחבטה לתוך סל החזרן וכיסה אותה בבשר החזיר. אחר כך משך את כובעו נמוך על פניו ורץ הביתה כשהוא מתפתל בין הסמטאות הצרות.
הוא הגיע לביתו בחצות הליל. שלושת הילדים כבר ישנו במיטותיהם, ורק מאי אשתו חיכתה לו בציפייה דרוכה, כשומרת סף. היא ישבה על שרפרף מול התנור וייבשה את כפות רגליה. בתקופות של בצורת ומחסור במים רחצה את רגליה רק פעם בעשרה ימים או שבועיים. רחיצת רגליים היא עניין מסובך. רק להתיר את התחבושות שהידקו את כפות רגליה נדרש לה חצי יום. נשות הכפר, שמאז ומעולם עבדו לצד הגברים בשדות מוצפים, לא נהגו לקשור את רגליהן. אבל מאי הגיעה מן העיר סינחוֵוי ורגליה נקשרו בגיל חמש. בעוד רגליה מתייבשות רקמה תיתוֹרָה לכובע נשים שעמדה למכור ביום השוק הבא. הדוגמה הייתה מסובכת. עלי חִזרן ירוקים שזורים בפרחי אפרסק ורודים על רקע שחור. כדי לחסוך בשמן היא הנמיכה את האש, ובקושי ראתה את המחט לאור הלהבה שהייתה זעירה כמו אפון. כששמעה את הכלבים נובחים זרקה את הכובע מידיה וטופפה על עקביה לפתוח את הדלת.
כשפאנג יוּאן־צ'אנג, נוטף זיעה, נכנס לחדר הספוג בצחנת ריקבון וראה את התחבושות מצונפות על הדרגש כמו נחשים מתים, הוא סתם את אפו והתעטש בקול מחריש אוזניים. אחר כך זרק את האסל, נפל על הרצפה ונשאר לשבת, בוהה נכחו בלי להוציא הגה מהפה. מאי הסתכלה בו בעיניים לטושות. כשראתה שרוב חתיכות בשר החזיר בסל החזרן לא נמכרו, הבינה שהמזל לא האיר להם פנים היום. היא הניחה שבעלה שקע בייאוש בגלל גורלו המר ורצתה לנחם אותו, אך לא העזה לפתוח את פיה. היא ניגשה לחדר הסמוך והביאה לו מגבת לנגב את הזיעה.
"מחר תשלחי את אחי הצעיר לגוּאַנג'וֹאוּ, שיקנה לך שמלת משי," אמר פאנג יוּאן־צ'אנג בקול חלוש כשהוא מפלבל בעיניו.
פאנג יוּאן־צ'אנג הפך מברנש עלוב וחסר פרוטה לאיש עשיר ורב עוצמה בחצי יום. אבל כדי להפוך מאיש עשיר ומהולל לעני מרוד נדרשו לו חמש או שש שנים.
בכסף הקל שנפל בידו קנה פאנג יוּאן־צ'אנג אדמות ובנה בית גדול בן שלושה אגפים.
הוא התעלם מהבנאים המקומיים ושכר בכסף רב בעלי מלאכה ידועים מפוּג'יֶן. הקירות נבנו מלבנים אדומות, הרעפים בזיגוג ירוק, והריצוף מאבני צִפחה כחולות. שלושת האגפים היו זהים במבנם: חצר קטנה, חדר מרכזי, חדר צדדי, חדר לבנים וחדר לבנות. החדר המרכזי שימש לקבלת אורחים, והחדר הצדדי חדר קריאה. למרות שפאנג יוּאן־צ'אנג לא ידע ולוּ סימנית אחת, הוא רצה שילדיו ילמדו קרוא וכתוב. כשתכנן את הבית חשב גם על העתיד. האגפים השני והשלישי נועדו לבניו, לכשיקימו משפחות. לכן פער בחומותיהם שערים צדדיים, כדי שאם בעתיד נשות האחים לא יסתדרו ביניהן, תוכל כל משפחה להיכנס בכניסה נפרדת. הוא בוודאי לא העלה על דעתו שהמציאות תייתר את התכנון הקפדני שלו.
תושבי הכפר מעולם לא ראו בניין כזה, הוא היה מפואר יותר אפילו מבתיהם של אלו אשר להם בן משפחה בהר הזהב. ביום חנוכת הבית הצטופפו בני הכפר סביב המתחם בהמוניהם וצפו בפאנג יוּאן־צ'אנג וילדיו מדליקים צרור אחרי צרור של נפצים, עד שכל הכלבים והתרנגולות נמלטו על נפשם. גם אמו של חוֹנג־מַאוּ התערבבה בין הצופים. היא עמדה במרחק מה מהבית ולא הוציאה הגה מפיה.
את השדות של משפחת פאנג חרשו כעת אריסים. מעת לעת שחט פאנג יוּאן־צ'אנג חזיר או פרה עבור השכנים, לא בשביל הקרביים ולא בשביל הכסף, אלא פשוט כי דגדגו לו האצבעות. אם לא יצא מהבית במשך כמה ימים, שמע בשנתו את הסכינים נעות על הקיר וקוראות לו בקול מצלצל. הצלצול לא נתן לו מנוח, ולמחרת עבר מדלת לדלת ושאל מי זקוק לשוחט. אנשי הכפר, שראו כמה הוא משועמם, הזמינו אותו לשחוט אפילו תרנגולות וברווזים, והוא הגיע בשמחה.
בבית משפחת פאנג התגוררו כעת חמישה־שישה משרתים ומשרתות. מאי לא הטריחה עצמה עוד בעבודות השדה הגסות וגם לא בעבודות הבית העדינות. אבל כל חייה התרגלה לעבוד קשה ועכשיו לא יכלה לשבת באפס מעשה. מדי יום היא לימדה את בתה אָה־טַאוּ לתפור ולרקום כדי שיוכלו למצוא לה בעתיד שידוך טוב. אָה־שאן, הבן הצעיר, שרק לא מזמן למד ללכת ועוד לא הגיע לגיל לימודים, שיחק כל היום בחצר ורדף אחר התרנגולים והכלבים. ואילו אָה־פָה, הבן הבכור, שלא נדרש לעבוד בשדה, נשלח ללמוד בבית ספר פרטי.
האמת היא שבכפר התגורר מורה זקן בשם מר דינג, שהגיע לכפר ממקום אחר והתקבל כחתן אצל בני צ'וּ. מר דינג ידע קרוא וכתוב אך לא הרבה יותר מזה. הוא חיבר עבור בני הכפר מכתבים, דְוֵוילִייֶן לראש השנה או מגילות הספד, וגם לימד את ילדי המקום. אבל מראהו של המלומד עלוב הנפש לא מצא חן בעיני פאנג יוּאן־צ'אנג והוא חיפש בכל מקום מורה מתאים יותר. לבסוף מצא בעיר הנפה אדם ששמו מר אוֹיאנג מינג.
מר אוֹיאנג מינג, איש צעיר למדי, אמנם נכשל פעמיים בבחינות המחוז, אבל ידע על בּוּריים את ספר ההיסטוריה וספר השירים.  לא זו בלבד שהכיר את המורשת הסינית הקלאסית, אלא שלמד גם לימודים מערביים אצל מיסיונר ישועי בגוּאַנג'וֹאוּ והיה אפוא בקי הן בתרבות המזרח והן בתרבות המערב. הוא הקים בית ספר פרטי, שבו לימד רק כמה תלמידים נבחרים, ולא הסכים לקבל ילדים קהי שכל או אפילו ילדים מן השורה. שכר הלימוד הגבוה ובררנותו בגיוס תלמידים קלעו לטעמו של פאנג יוּאן־צ'אנג, והוא ביקש מאחד ממכריו שייקח את אָה־פָה למר אוֹיאנג. המורה סקר אותו במבט מכף רגל ועד ראש, פלט: "שיהיה," ולא הוסיף מילה. מאז הלך אָה־פָה כל יום בשמש ובגשם למעלה מעשרה לי לביתו של מר אוֹיאנג.
חייהם של בני משפחת פאנג זהרו כמו אש בערימת קש שמשב רוח פתאומי הפך אותה למוקד אדום ולוהט. למרבה הצער, האש בערה כמה שנים קצרות ואז כבתה.
הכול מכיוון שפאנג יוּאן־צ'אנג התמכר לאופיום.
פאנג יוּאן־צ'אנג עישן את האופיום בפינוק ובהדר. חדר האורחים הוסב לחדר עישון. פרגוד הכניסה בעל ארבע הכנפיים נתפר ממשי יקר ערך. על כל אחת מכנפיו נרקמו פרחים, ציפורים, פרפרים ודגים. ספת העישון, השולחן, השרפרפים — כולם גולפו מעץ מַהַגוֹני. במקטרת שנהב מפוארת שיובאה מבורמה עישן את האופיום המובחר ביותר מתוצרת חברת הודו המזרחית. מאי למדה לשרת את בעלה בזריזות ובמיומנות. כשרצה לעשן הבעירה את גוש האופיום, וכשהתחמם די הצורך הגישה לו את המקטרת. היא ידעה בדיוק לאיזה גובה להרים לו את הכרית, היכן להניח את השרפרף לרגליים ואילו חטיפים הוא אוהב לאכול. כשנשכב על הספה כבר היו ערוכות על השולחן כמו עלי כותרת של פרח שזיף חמש צלוחיות של תקרובת ועליהן פרוסות בקר מיובש, חזיר כבוש, עוגיות שעועית, לביבות שומשום וסוכריות לוטוס. כמו כן הגישה לו כוס חלב. את כלי העישון, מצוחצחים עד ברק, הניחה בתיבה ושם חיכו לשעתם.
לבה נחמץ כשראתה איך הכסף הופך לעשן ומתפוגג, אבל היו לה שיקולים נוספים. פאנג יוּאן־צ'אנג היה תמיד אדם חסר מנוחה. כל הזמן הסתובב בחוץ, שתה לשוכרה, התקוטט והסתבך בצרות. היא העדיפה שיישאר בבית קשור למקטרת שלו מאשר שישתולל בחוץ. מלבד זאת, אם לא תשרת אותו הוא עלול לקנות לו פילגש כדרכם של גברים עשירים ואז תשרת היא את התמכרותו.
אחרי המקטרת הפך פאנג יוּאן־צ'אנג לאדם נחמד ונעים הליכות. טרם מלאו לו שלושים, וכבר חייך חיוך ותרני של איש זקן. הוא דיבר ברוך ובנינוחות ואף בשנינות קלה. הוא קנה למאי שמלות, נעליים, כובעים ותכשיטים בגוּאַנג'וֹאוּ, ואז ביקש ממנה שתתגנדר ותסתובב לפניו. לפעמים בחדר העישון לעיני כל המשרתים, ולפעמים בחדרו בדלתיים סגורות. אז היו גם ידיו, ולא רק עיניו, מטיילות על חמוקיה. היא הייתה חומקת ממנו הנה והנה בלחיים סמוקות, כאילו חזרה לימי ההבלות של נעוריה.
כמו נייר לֶטֶש משובח שייף האופיום את אופיו הפרוע של פאנג יוּאן־צ'אנג, עיגל את כל הזוויות החדות ומחק את כל מה שגס ומחוספס בעולם הגדול. ברוגע ופייסנות הוא הביט בעולם, והעולם הביט בו. מבטו האדיב חלף על פני הבריות ולא היה אכפת לו מ'הבודהא הזקנה' — הקיסרית האם, שישבה אי שם בעיר האסורה וחיפשה בנרות דרכים לשקם את כס המלכות שלה, שכמעט נפל מתותחי הכובשים הזרים. הוא גם לא היה מודע לכך שמתחת לאפו הפועלים והמשרתים שלו חומסים את ביתו ושדותיו כמו עכברים רעבים, שעיניהם הירוקות נוצצות.
לפעמים כשחזר אָה־פָה מלימודיו, ואביו כבר סיפק את הדחף לאופיום, היה קורא לו לשבת לצדו, בוצע למענו חתיכה מעוגיית שעועית או לביבת שומשום ושואל ברוך: "מה לימד אותך המורה היום? כתבת סימניות?"
למרות שהוא עצמו לא למד ולוּ יום אחד, שמח פאנג יוּאן־צ'אנג לראות מישהו אחר לומד. כבר מזמן הבין שבנו קורץ מהחומר שממנו עשויים המלומדים. אולי יום אחד יזכה לתואר ג'וּ־רֵן.  מי אמר שרק בני טובים יכולים לנסוק לגבהים? הוא אימץ את מוחו בניסיון להיזכר אם באחד המחזות שראה סוּפּר על בן־שוחט שעבר את המבחן בארמון וזכה לראות את הקיסר,  אבל הוא לא הצליח לחשוב על סיפור כזה.
אָה־פָה הביט בכלי העישון המפוזרים על הספה ולא אמר דבר, אך פניו התקדרו מדאגה. פאנג יוּאן־צ'אנג כבר התרגל לארשת הפנים הזו של בנו. מיום שנולד, הוא לא נראה כמו ילד. הוא נטל פרוסת בשר מיובש, טבל בחלב כדי שתתרכך, תחב אותה לפיו של אָה־פָה ושאל בעדינות: "תגיד לי, בני, האם אבא טוב אליך?"
אָה־פָה בלע את הבשר במאמץ: "אבא, המורה מר אוֹיאנג מינג אמר שהזרים מוכרים לנו אופיום כדי לשבור את רוחנו. כשהעם שבור, גם המדינה מתמוטטת." פאנג יוּאן־צ'אנג לא ידע מה לענות. שעה ארוכה ליטף את ראשו של בנו ואז אמר: "כמה שנים אבא עוד יחיה? בסופו של דבר אתה תצטרך לדאוג לבית פאנג. אם לא תעשן אופיום יש עוד ישועה למשפחה. במוקדם או במאוחר אבא יעביר את הבית לידיך."
אָה־פָה שחרר אנחה כבדה וסיפר שמר אוֹיאנג מינג אמר שאולי כשהקיסר הצעיר יתחיל למשול הוא יאמץ את השיטה 'להסית את הברברים נגד ברברים'. פאנג יוּאן־צ'אנג התפכח באחת וסתם את פיו של אָה־פָה: "האם מר אוֹיאנג לא פוחד שיערפו לו את הראש אם ידבר כך? אנו האנשים הפשוטים לא מתעסקים בענייני המדינה, אבא רוצה שתדאג למשפחה, זה הכול."
לפאנג יוּאן־צ'אנג היו חלומות רבים בנוגע לעתידו של אָה־פָה, אך המציאות קטעה אותם באִבָּם. שש שנים לאחר שהתעשר במפתיע הוא מת על ספת העישון ממנת יתר. אולי הכול לטובה. גם אילולא חלף מן העולם הייתה זו ככל הנראה שאיפת האופיום האחרונה שלו. כמעט כל השדות של המשפחה כבר נמכרו, ומעט התכשיטים שהיה להם ערך כלשהו כבר מושכנו בבית העבוט. נותר רק הבית, וגם עבורו המתינו הנושים בתור.
פאנג דֶה־פָה בן החמש עשרה הפך בן לילה לראש המשפחה.
חצי שנה אחרי שפאנג יוּאן־צ'אנג מת חזר חוֹנג־מַאוּ מהר הזהב.
אָה־פָה שתל אורז בשדה כששמע את החדשות.
רוב הבית שבנה אביו כבר נמכר, ונותר רק האגף הקדמי. המשפחה שכרה כמה מוּ מהאדמות שמכרה קודם לכן, וכוח העבודה העיקרי היה אָה־פָה. מאי, בגלל רגליה הקשורות, לא יכלה לעבוד בשדה, אבל היא שלטה באומנות מיוחדת — אף אחת בנפה לא השתוותה לה במלאכת הרקמה.
היא שילבה פנינים בבדים, רקמה עליהם פרחים בחוטי זהב וכסף, ותפרה מהם סינרים, כובעים, נעליים וכותפות. את כל אלו מכרה בשוק והביאה הביתה כמה פרוטות. לאירועים חשובים כגון חתונה, לוויה, ימי הולדת ולידת בן הזמינו ממנה בגדים במיוחד. מאנשי הכפר לא גבתה כסף אלא ניהלה איתם סחר חליפין וביקשה שבתמורה ישלחו מישהו שיעזור בעבודת השדה בעונה הבוערת.
בחורף שאחרי מותו של פאנג יוּאן־צ'אנג חלה בנה השני, פאנג דה־שאן, במחלת הנפילה. יום אחד כשישב ואכל בנחת נפל פתאום מן השרפרף ונשך את לשונו עד זוב דם. גם כשחזר להכרתו נותר מנותק ומטושטש. מאז היה עלול לחטוף התקף בכל מקום וללא סימנים מקדימים — בשדה או במיטה, ליד השולחן או במחראות. מאי, שרקמה מבוקר עד ערב ולא הפסיקה לבכות בגלל מחלתו של בנה, לקתה בדלקת עפעפיים. עפעפיה התנפחו עד שגלגלי העין לא נראו כלל. ארובות עיניה התמלאו מוגלה ונראו כמו גושי בצק שניקבו בהם חורים מדממים, והיא לא יכלה עוד לרקום. כל עולמה של משפחת פאנג חרב עליה בפרק זמן קצר, ואָה־פָה נאלץ לשאת בעול הפרנסה לבדו.
כדי לממן את הטיפול במחלתו של אָה־שאן מכרה מאי בזול  את בתה, אָה־טאוּ, למשפחה מכפר אחר, המרוחק מהבית עשרים לי.
הסכם המכירה היה בלתי הפיך וזקני הכפר חתמו עליו כעדים.
החתומה מטה, פאנג מאי, מוסרת בזה את בתה ששמה אָה־טַאוּ לרשותו של צֶ'ן יַא־יֶן, תושב הכפר סִי, כשפחה ומשרתת. הרינו לאשר כי בתאריך זה שולמו לפאנג מאי 50 יוּאַן במטבעות כסף כהסדר סופי. החל מיום השלמת העסקה הנערה אינה רשאית לבוא במגע עם משפחת פאנג בשום צורה שהיא. אם תמות הנערה, לא תהיה משפחת פאנג זכאית לכל פיצוי שהוא.
חמישה לחודש האחד עשר בשנת ווּ־יֶן.
למשפחה שאליה נמכרה אָה־טאוּ הייתה מִצבָּעָה. הבעלים, בן חמישים ושמונה, נשא שלוש נשים ופילגשים, אך לא העמיד בן זכר. הוא לא היה עני, אך גם לא עשיר דיו לקחת פילגש נוספת. לכן קנה בזול נערה ממשפחה ענייה, שתשמש לו כמשרתת ופילגש גם יחד. כל שיעורי הרקמה ירדו לטמיון כי בבית החדש לא עשתה אלא עבודות שחורות ופשוטות.
אָה־טאוּ הייתה רק בת שלוש עשרה, תמימה ופתיה. מאי קבעה פגישה בעיירה כדי למסור אותה לידי משפחת צֶ'ן, אך לאָה־טאוּ סיפרה שהן הולכות לשוק, מתוך חשש שהיא תסרב לעזוב את הבית. לפני שיצאו מן הבית נתנה לאָה־טאוּ שתי ביצים. אָה־טאוּ, שכבר מזמן לא אכלה ביצים, שאלה: "תיתני גם לאָה־פָה ואָה־שאן?" "לא, רק לך," ענתה מאי. אָה־טאוּ שברה את הקליפה ובלעה את הביצה כמעט בלי ללעוס. הביצה נתקעה בגרונה ושעה ארוכה לא הצליחה לבלוע אותה. היא רצתה לאכול גם את הביצה השנייה וכבר התחילה לשבור את הקליפה, אבל אז שמה אותה בצד. "אני אשמור לאָה־שאן," אמרה, "הרי הוא הקטן." מאי שלפה מחיקה בזהירות מטבע כסף ונתנה לאָה־טאוּ: "תשמרי עליו טוב־טוב, שאיש לא יראה." אָה־טאוּ אחזה את המטבע כל כך חזק, שזיעה בצבצה על כף ידה. אחרי שתיקה ארוכה שאלה: "כל כך הרבה כסף, מה אני אקנה בכסף הזה?"
"מה שתרצי," ענתה לה מאי. אָה־טאוּ חשבה קצת ואמרה: "אמא, אני אקנה לך טיפות לעיניים בבית המרקחת של הישועים. בכסף שיישאר אקנה ארבע עוגיות אגוזים — אחת לאָה־פָה, אחת לי, ושתיים לאָה־שאן." אָה־טאוּ הייתה הבת האמצעית, קטנה בשנתיים מאָה־פָה וגדולה בשש שנים מאָה־שאן. היא נשאה אותו על גבה כל ימי ילדותו והתייחסה אליו קצת כמו אחות גדולה וקצת כמו אמא. מאי הפנתה לה את גבה שלא תראה את פניה שנשטפו דמעות ולחשה בקול חנוק: "תאכלי, תאכלי הכול, אל תשאירי לאף אחד."
כשהגיעו לשוק ראתה מאי את האישה מבית צֶ'ן והנחתה את אָה־טאוּ: "לכי קדימה עם הדודה צֶ'ן, אני ניגשת לשירותים." אחר כך הסתובבה ונעלמה. מאי התחבאה מעבר לפינה וצפתה באישה הגוררת את אָה־טאוּ, שהביטה לאחור כל כמה צעדים. היא הרגישה כאילו חלק מלבה נקרע וכאילו הקרקע נשמטת מתחת לרגליה.
היא לא זכרה איך חזרה הביתה, אבל כשהגיעה כבר ירד הליל. היא לא הדליקה אש ולא בישלה אוכל, רק ישבה מול התנור ובהתה. אָה־פָה חזר מהשדה ושאל: "איפה אָה־טאוּ? כל היום לא ראיתי אותה." מאי לא הגיבה. אחרי ששאל עוד כמה פעמים השיבה בשיניים קפוצות: "חתכתי בשר מבשרי וזרקתי אותו לכלבים." אז הבין אָה־פָה שבחיים האלה שוב לא יראה את אחותו. הוא רץ החוצה, כרע בצד הדרך ופרץ בבכי. השכנים זכרו את הבכי של אָה־פָה גם בחלוף שנים רבות. בעצם לא היה זה בכי של ממש אלא יבבות משתנקות, כמו של כלב גוסס. בשנים האחרונות, הקשות מנשוא, ראו בני הכפר דמעות רבות ולבותיהם התקשו כאבן. אבל הבכי של אָה־פָה העלה לחלוחית בעיניהם.
למחרת הלך אָה־פָה להיפרד ממר אוֹיאנג מינג. המורה גחן על שולחנו וכתב סימניות. כששמע את דבריו של אָה־פָה השליך את המכחול מידו ונתזי דיו עפו לכל עבר. "חסר תקנה!" זעק. אָה־פָה ידע שהוא לא מתכוון אליו.
לאחר מכן בחר מר אוֹיאנג מינג כמה ספרי שירה ונתן לאָה־פָה. "למרות שלא תוכל עוד ללמוד אצלי, אתה חייב להמשיך לקרוא." אָה־פָה הניד בראשו ואמר: "מורי, אם יש לך ספרים על חקלאות, על גידול צאן ובקר, אז תן לי." מר אוֹיאנג מינג נשאר ללא מענה.
כשחזר אָה־פָה הביתה לא אכל ארוחת ערב והלך לישון מוקדם. באמצע הלילה התעוררה מאי מקול מוזר, הדומה לרשרוש העכברים המכרסמים את הקש. היא התלבשה בזריזות, קמה על רגליה והלכה לספרייה, ושם ראתה את אָה־פָה קורע דפי נייר לאורה העמום של העששית. מאי לא ידעה לקרוא, אבל היא הבינה שהוא קורע את ספרי הלימוד והחוברות ששימשו אותו לכתיבה תמה. במשך שנות לימודיו הצטברה ערימה גדולה של ספרים וחוברות, אבל אָה־פָה לא היה מוכן לזרוק דבר. היא רצתה לחטוף אותם מידיו, אך כבר היה מאוחר מדי — נשארו רק קרעי נייר שהתעופפו בחדר כמו תפרחת עצי ערבה ברוח. לבה נרגע כשהבינה שסוף סוף השלים אָה־פָה עם גורלו.
מאותו יום התמסר אָה־פָה כל כולו לעבודת האדמה.
יום אחד שתל אָה־פָה שתילי אורז בשדה ולידו עבד אחד מבני הכפר ששילמו לאמו בעבודת כפיים. שאר האיכרים כבר סיימו מזמן את השתילה, אבל אָה־פָה התעכב מכיוון שהמתין לבוא העזרה. המים קרים בתחילת האביב, ורגליו השקועות בבוץ הדליל איבדו במהרה כל תחושה. הוא לא ידע לעבוד בשדה — בשנים שחי ברווחה התרחק מן האדמה, ועכשיו שחזר לשדה הוא לא הכיר אותו. השדה חש מיד בחוסר הניסיון שלו והתעמר בו.
הוא הרגיש כאילו שוקיו מחוברות לשיפולי גבו בחוטי תיל, ובכל פעם שהתכופף החוטים נקרעו. הכאב שחש כאשר נקרעו החוטים בתוך הבשר לא היה עמום אלא חד כמו דקירה. הבחור שעזר לו עבד בזריזות לפניו. לא רק שעבד מהר יותר מאָה־פָה, אלא ששתיליו גם עמדו זקופים בשורות ישרות, לעומת שורותיו של אָה־פָה, שהיו עקומות ומכוערות. המחשבות על עיניה של אמו ועל מחלתו של אחיו הזדחלו ללבו כמו עלוקות שמנות. הוא הזדקף והביט מעלה. שמים סגריריים היו תלויים מעל ראשו, אפורים כמו שמיכה ישנה, ואפילו שהשמש לא נראתה ידע שהערב עדיין רחוק.
עד מתי יעביר כך את ימיו?
אנחתו של בן החמש עשרה, כבדה כמו אבן, נפלה אל המים שהציפו את השדה והניעה בהם מעגלים של אדוות.
"הדוד מהר הזהב! הדוד מהר הזהב חזר!"
לפתע ראה חבורת ילדים חולפת ליד השדה כמו ציפורים במנוסה.
בעקבותיהם נכנסו לכפר כעשרה סבלים שנשאו תיבות כבדות. התיבות, בגובה מחצית קומתו של אדם, היו עשויות עץ קַמפוֹר ופינותיהן מצופות בפיסות מתכת מבהיקות. כל תיבה נישאה בידי שני סבלים והאֲסָלים התכופפו וגנחו תחת כובד התיבות.
"חוֹנג־מַאוּ הגיע מהר הזהב. הוא בא להתחתן," אמר הבחור שעזר לו.
חוֹנג־מַאוּ היה אלמן והגיע כדי להתחתן בפעם השנייה.
לפני כעשר שנים נשא אישה ונסע להר הזהב כשאשתו בחודש השלישי להריונה. היא מתה בלידה, וגם התינוק לא שרד. הנערה בת הארבע עשרה ממשפחת גוּאן שעמד לשאת הפעם הייתה נעימת מראה. אחרי שנים בהר הזהב פיתח טעם שונה בנשים מטעמם של שאר בני הכפר. הוא לא אהב נשים קשורות רגליים אלא נשים גבוהות בעלות גוף שופע, ואף רצה שאשתו תדע קצת לקרוא ולכתוב. השדכנית הייתה אובדת עצות כשאמו של חוֹנג־מַאוּ פירטה לפניה את דרישותיו. נשים שרגליהן אינן קשורות עוד ניתן היה למצוא בכפר, אך נשות הדרום נמוכות וכמעט בלתי אפשרי למצוא נערה גבוהה, על אחת כמה וכמה בעלת גוף שופע שיודעת קרוא וכתוב. לבסוף התמזל מזלה והיא מצאה את משפחת גוּאן.
אב המשפחה היה מלומד שנכשל בבחינת המחוז ועבד לפרנסתו כמורה פרטי של משפחה עשירה. למרות מצבם הכלכלי העגום ידעו כל ילדיו קרוא וכתוב. לא רק שהיא עמדה בכל דרישותיו של חוֹנג־מַאוּ, אלא גם שמונת סימני הלידה שלה התאימו בדיוק לשלו.  מרוב שמחה החליט לערוך משתה מפואר לכל הכפר.
ביום משתה החתונה של חוֹנג־מַאוּ דילל אָה־פָה את השתילים בשדה. כשסיים לעבוד כבר החלו השמים להחשיך, והוא הלך אל הנהר ללא שם לשטוף את הבוץ מרגליו. כשישב לצד הנהר ראה מעל הכפר אור אדום עמום, כאילו משתוללת בו שריפה. הוא ידע שאלו הפנסים שנתלו סביב שולחנות החתונה. אחרי שקרצף את הבוץ מרגליו וניער אותו מבגדיו החליט ללכת ישר לחתונה בלי לחזור הביתה.
האירוע נערך תחת כיפת השמים. אָה־פָה ספר לא פחות משלושים שולחנות. מלבד עוף, ברווז ופירות ים, לכל שולחן הוגש גם חצי חזירון חלב פריך ומושחם. בשולחן של אָה־פָה ישבו רק צעירים, שעיניהם נצצו מרעב. הם התנפלו על החזיר מיד כשהגיע והוא נעלם בן רגע, אך אָה־פָה זריז הידיים הצליח להציל חתיכה ונתן אותה לאחיו. כדי לא לגמור את כל הבשר בבת אחת נגס ממנו אָה־שאן נגיסות קטנות ואף ליקק את השומן שנזל על ידו. אָה־פָה רצה לנזוף בו שלא יאכל כמו קבצן רחוב, אך המילים נתקעו בגרונו — מאז מת אביהם לא בא טעמו של בשר לפיהם.
לאורחים הוגש יין אורז ביתי, שאמו של חוֹנג־מַאוּ התסיסה לקראת בואו. כשנפתחו כדי החרס השתכרו כל הנוכחים מריחו העז של היין עוד לפני שטעמו ממנו. חוֹנג־מַאוּ התנודד בין השולחנות עם קערת יין גדולה ודחק באורחים לשתות אתו. הוא לבש גלימת בְּרוֹקַד כחולה, שלאורכה ולרוחבה נרקמו בזהב המילים "כאוות נפשך".  על כתפו נקשר סרט אדום בצורת פרח, ובְמרכז כובע ששת העלעלים שעל קודקודו שובצה אבן איחָד מבהיקה ונוצצת שעליה נחקקו דרקון ופניקס.  לחייו היו אדומות מהרגיל באותו ערב והקמטים בפניו העמיקו מרוב החיוכים ששלח לכל עבר.
כשניגש חוֹנג־מַאוּ לשולחן קיבל את פניו אָה־פָה — שהיה המבוגר מבין היושבים — בקידה טקסית. "אלו הבנים שהותיר אחריו פאנג יוּאן־צ'אנג," סיפרו יושבי השולחן הסמוך לחוֹנג־מַאוּ, והוא ליטף את ראשו של אָה־שאן ואמר: "אבא שלכם... אבא שלכם... הוא היה איש כל כך חכם, מי היה מאמין?" הוא הוציא מכיסו שתי קופסאות והניח אותן בידי אָה־פָה ואָה־שאן.
אָה־פָה פתח את הקופסה ומצא בפנים מין פולי סויה, אבל גדולים ועגולים יותר וגם שחורים יותר. הוא לקח אחד, וכשנגס בו נשמע קול פיצוח. אָה־פָה נרעד מפחד כי חשב שנשברה לו שן. הוא הסתכל שוב וראה שבתוך הפול נחבא שקד. הפול היה שונה במתיקותו מכל דבר מתיקה שאכל בחייו, אך הוא לא הצליח להגדיר את הטעם.
לימים, אחרי שאָה־פָה הגיע בעצמו להר הזהב, הוא ראה בחנויות הרבה פולים כאלה. אז למד כי הדבר הזה נקרא שוקולד.
באותו ערב הוא שתה לשוכרה. איש לא דחק בו לשתות. הוא שתה מרצונו, בפעם הראשונה בחייו. כמו חוט אש הזדחל השֵכר מקצה לשונו לגרון ומשם לקיבה. השֵכר לא השתהה בקיבה וכעבור זמן קצר עלה לראשו. זה כבר לא היה השֵכר שבקיבה. בדרכו למעלה הוא צבר כוח, וכשהגיע לראש השתחרר ממנו כדור אש בפיצוץ עז. אָה־פָה הרגיש שגופו מצטמק כמו מדוזה שנסחפה אל החוף, יוצא דרך החור שפער כדור האש בראשו ומרחף באוויר. הוא לא הגיע עד לשמים, אבל התרחק מאוד מן הארץ. מוקף בערפילים השקיף על השולחנות שהלכו והתרוקנו ועל הכפר שנקרע לגזרים בשל משחקי השתייה.
באותו רגע הרגיש שהפולים שנתן לו חוֹנג־מַאוּ, והשֵכר שעוד נשאר בקיבתו, החלו לנהל מלחמת חורמה והם קורעים את מעיו לגזרים. אָה־פָה קפץ על רגליו, נחלץ מהמון האורחים וטס כמו רוח לשדה הסמוך. בקושי הספיק להפשיל את מכנסיו, וזרם גועש של שלשול פרץ ממנו. הסירחון הדוחה כמעט חנק אותו. הוא קטף עלה בננה לכסות את הטינופת ועוד גרף ברגלו כמה רגבי אדמה. הוא התפכח לגמרי ושב לעמוד על האדמה.
הרחק מאחוריו עלה שאון החתונה, אך סביבו נשמעה רק הרוח החולפת בין העצים, עליהם מרשרשים חרש־חרש. מבריכת המים נשמע קרקור מעצבן של צפרדעים. הוא השליך אבן למים והצפרדעים השתתקו באחת, אבל ציפורים שקיננו על גדות הבריכה התעופפו בבהלה ומילאו את האוויר במשק כנפיהן.
העננים התפזרו, והכוכבים בהקו כלפידים בשמים השחורים. האם הר הזהב הוא המקום שאליו נופלים הכוכבים? איזה מין מקום הוא הר הזהב שיכול להפוך מישהו כמו הדוד חוֹנג־מַאוּ לאדם מכובד? האם כל שש התיבות שהביא הדוד חוֹנג־מַאוּ היו מלאות זהב מהר הזהב?
אָה־פָה התיישב לצד הדרך ושקע בשינה מעורפלת.
כעבור זמן מה הרגיש שמשהו דוחף אותו והתעורר. הוא חשב שאלו הכלבים הרעבים שהגיעו לנבור בצואה. אבל כשסובב את ראשו גילה שמאחוריו עומדת ילדה כבת שנתיים ומחייכת אליו חיוך אווילי. היא לבשה שמלה ממשי אדום, לראשה חבשה כובע אדום שמשני צדיו רקומים זרים של פרחי אדמונית. פניה ומלבושה נראו שונים ומשונים. אָה־פָה נזכר בכל הסיפורים על רוחות רפאים ששמע בכפר. עורו סמר והתכסה זיעה מכף רגל ועד ראש. הוא נעמד על רגליו להביט מאחורי הילדה וראה שצל מטושטש רובץ מאחוריה. הוא נרגע מיד — הרי ידוע שלרוחות אין צל — ושאל את הילדה: "של מי את?"
במקום לענות תחבה הילדה את שתי ידיה בפיה, וחוט ארוך של רוק החל לנזול ממנו. אָה־פָה הוציא מכיסו את אחד הפולים שחוֹנג־מַאוּ נתן לו ושם אותו בפיה של הילדה. עדיין חסרו לה שיניים, ולכן במקום ללעוס היא מצצה את הפול. לאט לאט נצבע הרוק בצבע חום. כשסיימה, הושיטה את ידה לעוד. היד נראתה לאָה־פָה מוזרה במקצת, והוא הבחין שלצד האגודל צמח מין זרד עקום — הייתה זו אצבע שישית.
באותו רגע נשמע קול מבוהל ומישהו התקרב בריצה עם פנס בידו — הייתה זו חוּאַנג, המשרתת בביתו של חוֹנג־מַאוּ. היא אחזה בילדה וצעקה: "תודה לשמים, הנה את, שש־אצבעות. איזה רגליים ארוכות יש לך! לרגע הסרתי ממך את העיניים וכבר ברחת. איך הייתי מסבירה לחתן באמצע החתונה שאיבדתי אותך?"
"היא קרובה של חוֹנג־מַאוּ?" שאל אָה־פָה את המשרתת, "כיצד ייתכן שלא ראיתי אותה אף פעם?" המשרתת צחקה: "קודם היא לא הייתה קרובה שלו, עכשיו היא כן. זו אחותה של הכלה. היא נולדה עם שש־אצבעות. הוריה חששו שאף אחד לא ירצה לשאת אותה לאישה והם לא יוכלו לכלכל אותה, לכן שלחו אותה עם אחותה."
"הדוד חוֹנג־מַאוּ הוא איש עשיר," חייך אָה־פָה, "איכשהו הוא יוכל לפרנס ילדה אחת."
המשרתת גררה אחריה את שש־אצבעות, שכל כמה צעדים נעצרה והביטה לעבר אָה־פָה, עיניה נוצצות כמו חרוזים שחורים.
איזו שוברת לבבות תהיה כשתגדל, חשב אָה־פָה לעצמו.
חוֹנג־מַאוּ נשאר בכפר למעלה משנה. הוא המתין עד שאשתו גוּאן ילדה את בנם בשלום, ורק אז יצא להר הזהב.
הפעם לא נסע חוֹנג־מַאוּ לבדו, אלא לקח עמו שותף לדרך.
השותף של חוֹנג־מַאוּ היה בנו של פאנג יוּאן־צ'אנג, פאנג דֶה־פָה.
הרעיון לנסוע להר הזהב עלה במוחו של אָה־פָה כשראה את שורת הסבלים של חוֹנג־מַאוּ נכנסים לכפר עמוסים בתיבות כבדות, אבל אז הייתה זו רק מחשבה עמומה. אָה־פָה שמר את הרעיון הלא מגובש בסתר לבו, וחשב עליו ללא הרף, עד שכמעט התפוצץ. כשלא יכול לשאת זאת עוד הלך לבקר את המורה אוֹיאנג מינג.
"אתה יודע משהו על החיים בהר הזהב?" שאל אותו מר אוֹיאנג מינג. אָה־פָה הניד בראשו וענה שהדוד חוֹנג־מַאוּ לא רוצה לספר. הוא השתהה מעט ואז הוסיף: "נכון, אני לא יודע שום דבר על החיים בהר הזהב, אבל תראה באיזה הדר הדוד חונג חזר משם. לעומת זאת, את החיים כאן אני כן מכיר, הם שחורים משחור ואין אור בקצה המנהרה."
"זה בדיוק מה שרציתי לשמוע ממך," התלהב מר אוֹיאנג מינג, "החיים כאן שחורים והם יישארו שחורים עד קצה הדרך. שם אמנם צפוי לך מאבק הישרדות קטלני, אבל יהיה לך לפחות סיכוי להצליח." דבריו של המורה הפכו את הרעיון הלא מגובש להחלטה מוצקה.
נשאר רק להשיג דמי נסיעה. את מחצית הבית שנותרה ברשותם משכן אָה־פָה תמורת מאה מטבעות כסף. כשהביא את הכסף עטוף במגבת לביתו של חוֹנג־מַאוּ, נאנח חוֹנג־מַאוּ ואמר: "אם לא אסכים לקחת אותך אתי, אמא שלך תאמר שאני לא דואג לבן של פאנג יוּאן־צ'אנג. ניחא, אם אתה לא מפחד מעבודה קשה, אז בוא ניסע."
ביום הנסיעה התעורר אָה־פָה מוקדם מאוד. כל מיטלטליו היו מוכנים מבעוד מועד ונכנסו לתוך שק בד אחד: שלושה זוגות נעלי בד, חמישה זוגות גרביים עבים, כמה בגדים פשוטים וכמה צנצנות דג מלוח שיאכל עם האורז בזמן השיט באונייה. מאי לא ישנה לילות כדי לתפור את הגרביים והנעליים. היא כבר התעוורה כמעט לגמרי ממחלת העיניים שלה, והתפרים יצאו עקומים ודלילים. חוֹנג־מַאוּ הסביר שמזג האוויר בהר הזהב קר, והנעליים המקומיות אינן טובות דיין לחורף. כשיגיעו לשם ממילא יקנו מגפי עור, כך שאין טעם לתפור נעליים. אבל מאי לא האמינה לו. היא תפרה את הנעליים רחבות כדי שיהיה אפשר לנעול אותן גם עם שלושה זוגות גרביים. היא לא העלתה בדעתה שיש בעולם מקום שקר בו אפילו עם שלושה זוגות גרביים.
אָה־פָה התעורר כבר בחצות. כשהוריד את רגלו מהמיטה דָרך על אחיו, ששכב מכורבל על הרצפה שקוע בשינה עמוקה. מאז חלה במחלת הנפילה היה אָה־שאן ישנוני כל הזמן, כאילו אף פעם לא התעורר ממש. שוב הוריד את הרגל, והפעם בעט באחיו. אָה־שאן פלט אנחה, התהפך וחזר לישון. אָה־פָה פרש את השמיכה הפרחונית הדקה על אחיו הישן וירד בשקט מהמיטה. הוא לא ידע שבאותו רגע נפרד מאחיו לצמיתות. אָה־שאן מת עוד לפני שהספינה הגיעה להר הזהב. בזמן שקצר מספוא לחזירים נתקף התקף קשה, התגלגל במדרון ונהרג. במשך שנים חש אָה־פָה חרטה עמוקה על שלא העיר את אחיו לומר לו כמה מילות פרידה.
אָה־פָה מישש למצוא את הצרור שבראש המיטה, ואחר כך גישש את דרכו בחושך. סמוך לדלת מעד על משהו רך. המשהו הרך נע והשמיע קולות נשימה. לאורו הקלוש של התנור ראה את אמו מנגבת את דמעותיה. היא כבר חיממה לו עוגיות עדשים כצידה לדרך. מאי קינחה את אפה ואמרה בקול שקט: "אָה־פָה, תדליק את המנורה."
"אין צורך, תכף יעלה השחר." אָה־פָה סירב לזוז.
האמת היא שאָה־פָה לא רצה לראות את פניה של אמו. הוא תהה איך עדיין יש מקום לכל כך הרבה דמעות בחורים הזעירים שנותרו מעיניה. לפעמים הרגיש כאילו דמעותיה של אמו מושכות אותו לתוך האומללות שלה, כמו זרועות של מדוזה המושכת את שללה לתוכה.
הוא ידע שאחרי שיחצה היום את המפתן הגבוה של ביתו וירד את חמש המדרגות שמאחורי הדלת, הדמעות של אמו לא יוכלו להחזיק אותו עוד, הוא לא יהיה עוד חלק מאומללותה.
"אָה־פָה, תדליק אור." נימה מצווה חדרה לפתע לקולה.
אָה־פָה הדליק את המנורה. אמו נשענה על הדלת. היא נופפה באצבעה ופקדה: "תכרע ברך לפני אבא שלך."
אָה־פָה כרע ברך לפני דמותו של אביו. מבעד למכנסיים הדקים חש מיד את הקרירות והקשיחות של רצפת האבן. לאור המנורה הצהבהב והעכור נראו פניו של האב נפוחים במקצת, עייפים ורדומים. אבא אפילו לא מסוגל להרים את העפעפיים, הוא כבר לא מסוגל לדאוג לבנו. הדמעות פרצו מעיניו ללא מעצורים. הוא גלגל את קצה השרוול, תחב אותו לפיו ונשך אותו, עד שכבש את הבכי שעלה בגרונו.
"אבא, מסרתי את השדה שלנו לאחיך, שלח לו את ברכתך ושמור עליו."
"אבא, בנך נוסע להר הזהב. אבל אני אחזור הביתה ויהי מה, עני או עשיר, חי או מת. הקטורת שבוערת על קברך לא תכבה לעולם."
אמו כרעה לצדו. נשימתה הכבדה מבכי רפרפה על לחייו של אָה־פָה כמו משב מניפה. כפות רגליה הקטנות, הדומות לניצני חזרן, רעדו תחת הכותונת הרחבה.
"אבא של אָה־פָה, תגן עליו, גם אם יגיע עד קצה השמים. תשמור עליו מפני האופיום. שימות, ושלא ייגע בו. אם יעשן אופיום, הוא לא ראוי לשאת את שמך, ושלא יחשוב לחזור לבית הזה."
כשיצא אָה־פָה מן הבית החלו השמים להחוויר. תרנגולות השכנים, שהעבירו את הלילה כלואות בלול, התרוצצו בדילוגים רחבים בשולי השדות, תרות אחרי התולעים שזה עתה התעוררו. שני תרנגולים מטופשים רבו ביניהם על תולעת שמנה. כל אחד משך אותה אליו ולא הרפה, כנפיהם מזדקרות כמו מברשות ברזל. אָה־פָה הרים רגב עפר והשליך אותו לעבר הניצים כדי להפריד ביניהם. הם התעופפו בקרקור כשהם שומטים את נוצותיהם על האדמה. מרחוק כבר נשמעה חריקת גלגל המים — איכרים שהשכימו קום כדי להשקות את שדותיהם בטרם תעלה החמה.
אָה־פָה קטף בקצה השדה שיבולת זִיפָן כבדה מטל הלילה. 'הטל הוא דמעות השמים', נזכר אָה־פָה בדברי אמו. הוא ליפף את קנה השיבולת לחוט דק, הכניס אותו לאפו והתעטש בקול שטלטל את ההרים. הוא הרגיש שניקז כל שריר, כל וריד וכל עורק בגופו. כל ההשפלה, הטינופת והטינה שאגר בשש עשרה שנות חייו ההפכפכות פרצו ויצאו ממנו יחד עם הנזלת וגופו נעשה נקי וצלול.
כשהגיע לביתו של חוֹנג־מַאוּ, כל בני ביתו, משפחתו והסבל כבר המתינו בשער. הכבודה של חוֹנג־מַאוּ, איש מנוסה בנסיעות, הייתה שונה מאוד מהצרור העלוב של אָה־פָה: על האסל של הסבל היו תלויות מזוודות נצרים יפות ומבריקות. אמו של חוֹנג־מַאוּ הֵצֵלה על עיניה והביטה לעבר השמש העולה, מחשבת את השעה. גוּאן אשתו, שזה עתה סיימה את ה'חודש',  עמדה עם התינוק בזרועותיה, שש־אצבעות לצדה, ודיברה עם חוֹנג־מַאוּ בקול נמוך. כשראתה את אָה־פָה חדלה לדבר, הצמידה את שתי ידי התינוק ואמרה: "תגיד שלום לאבא, הוא נוסע להר הזהב." המילים כמו סדקו את גרונה. התינוק בהה בחוֹנג־מַאוּ ולפתע פרץ בבכי כה עז, עד שהוורידים תפחו במצחו. גוּאן נענעה ונדנדה אותו אך הוא נרגע מבכיו רק כשנתנה לו למצוץ את אצבעה.
היא דחפה את שש־אצבעות ברגלה: "מה לימדתי אותך אתמול בערב?" שש־אצבעות גדלה בשנה האחרונה, אך נותרה רזה מאוד, צווארה וזרועותיה דקים כמו חוטים המתנועעים ברוח. רק אחרי שדחקה בה גוּאן כמה פעמים הרכינה את ראשה ומלמלה: "אחי הגדולים, ברוכים אתם בצאתכם וברוכים אתם בשובכם... ושלחו לנו הרבה כסף."
כל הסובבים פרצו בצחוק: "הממזר הזה אָה־פָה עבד עלייך, מה פתאום את קוראת לו אחיך הגדול? אל תראי אותו שהוא גדול כמו סוס, לפי מניין הדורות הוא אחיין שלך." שש־אצבעות רצה לחדרה מבוישת ולא יצאה עוד.
השלושה יצאו לדרך.
הסבל רץ קדימה כמו שד משחת, ואפילו המשא הכבד שעל כתפיו לא האט את ריצתו, ואילו אָה־פָה וחוֹנג־מַאוּ השתרכו הרחק מאחוריו. השמש, שטיפסה ועלתה לאִטה, ייבשה את טל הלילה, והדרך החלה להעלות אבק. פרחי הלוטוס בבריכה כבר הצמיחו את פַּקעותיהם המחודדים. גלגלי המים כבר פסקו מלנוע, אך הציקדות עוד לא החלו בצרצורן, ורק קול פסיעותיהם הפר את השקט ששרר בשדות.