מגוחך להפליא

1
 
באמצע ג'וגינג של עשרה קילומטר יש לך שוב תחושה מבשרת רעות שתפגע בך מכונית, אז אתה מחליט להערים על אלילות הגורל ולשנות מסלול, ופונה אל צדו האחד של רחוב הֵייסְטינְגְס במקום אל הצד השני. במקום להסתכן ולחצות בסְפְּרינט את הצומת אתה מחכה במעבר החציה עד שארבע־על־ארבע ירוק ונוצץ עובר מימינך. הקיץ מפנה מקום לסתיו אבל עדיין חם, ואתה מוחה את הזיעה מהמצח בגב כף היד. אתה מסתכל שמאלה ורואה מכונית כחולה ישנה מתקרבת ואתה יוצר קשר עין עם הנהגת, שהבזק בוקר מוקדם של קרני שמש מאיר את פניה. אתה פוסע בבטחה במעבר החציה וכמעט מגיע לעברו האחר של הכביש, ואז, בזווית עין שמאל, אתה רואה משהו כחול.
המכונית הכחולה.
היא רחוקה פחות מאורך של גוף והיא לא עוצרת.
הזמן מאט, ממש כמו תנועה בסרטים, קטע אירוני, כי אתה עובד בסרטים. טוב, לא בסרטים אלא סביב סרטים; אתה כותב על סרטים, רשימות ביקורת "שנונות" שמלגלגות על יוצרי סרטים שאולי הם לא גאונים גדולים אבל הם לפחות מנסים את כוחם, יותר ממה שאפשר לומר על כמה טיפוסים שעושים ג'וגינג.
ובגלל זה כל התיעוב העצמי הזה
ובגלל זה אתה זולל יותר מדי
ובגלל זה עלית ככה במשקל
ובגלל זה אתה סובל מלחץ דם גבוה
ובגלל זה אתה עושה ג'וגינג.
עוברות אלפיות שנייה.
המכונית הכחולה מתקרבת.
אתה נזכר בשיחה עם פעלולן בצילומים של הסרט האחרון בסדרת "מַקְס הזועם". הוא מדבר על הקטע שבו הוא נדרס תחת גלגלים של אחת המכוניות הפּוֹסְט־אָפּוֹקָליפְּטיוֹת האלה שמזכירות יצורים ממשפחת הזוחלים, אבל אתה לא באמת מקשיב, כי באותו הזמן אתה שומע שחקן מתלונן על תלבושת באוהל ההלבשה. לא בדיוק מתלונן אלא מקטר עד כמה היא כבדה, אבל בקטע ל"סינמה אוֹסטרלאַסיה" כתבת שהוא מתלונן, כי זה מוסיף מתח.
הפעלולן הזה אומר שמה שחשוב זה לעוף מעל למכונית כשהיא פוגעת בך. אם תעוף מתחת, רוב הסיכויים שתיתקע באיזשהו חלק בולט של המנוע, תיגרר ותשתפשף, ואחר כך גלגל אחד או יותר ימעכו כליות, יעקרו עיניים וימחצו את המוח. אם עפים מעל, לפחות יש סיכוי לנחות כמו שצריך.
אתה לא יודע איך אתה זוכר את כל זה באלפית שנייה אבל אתה זוכר. אתה זוכר אפילו שהפעלולן מרגיש שאתה לא מקדיש לו את מלוא תשומת הלב, אז הוא מדגים, מתרומם מעל פני הקרקע. קפיצה קטנה ממש לפני שהרכב פוגע בך.
במעבר החציה אתה לא פוחד. אתה לא חש אפילו רגע של פחד. אין זמן לשנות צורה, אז אתה מבצע פעולה של התעלות מיידית אל מעבר לתחומי הידע והחוויה האנושיים. אתה כבר לא אדם. הפכת ליצור חי עם תכלית יחידה: להישאר כמו שאתה: בחיים.
אתה מתחיל לפנות אל מול המכונית הכחולה אבל אי־אפשר לפנות הרבה באלפית שנייה. אתה יכול לחשוב הרבה אבל אתה לא יכול לעשות הרבה. למרות זה אתה מצליח להתרומם קצת מעל הכביש לפני שהמכונית נוסעת אל תוך הירך השמאלית שלך, עדיין בהילוך איטי.
אתה לא חש כאב.
וזה כל מה שאתה זוכר.
בתוך המכונית הכחולה, פְראני פְּרֵייגר כבר מאחרת לעבודה. בגלל הפקקים בכביש המהיר היא נסעה בדרך קיצור, וזאת הפעם הראשונה שהיא נוהגת בעצמה בדרך הזאת, אם כי היא כבר נסעה בה כשבעלה אוחז בהגה. היא נהנית מהכביש העטור בעצים, שבצדיו בתי מידות של עשירים, והיא באמצע פינטוּז, בתפקיד הגברת בבית גדול מסוים שבנוי בסגנון מיסיון ספרדי, ופתאום מן הרווח שבין העצים מתלכסן על פניה פס שמש בוהק ומסנוור אותה.
פראני מרכינה את הראש, מגששת בידה ומנמיכה את מגן השמש.
היא חשה חבטה, כאילו פגעה במשהו.
השמשה הקדמית נסדקת ומתנפצת.
היא צורחת ולוחצת על הבלמים, ושברי זכוכית ניתכים לחיקה.
מבעד לחור במרכז רשת קורי עכביש בשמשה הקדמית היא רואה איש בלונדיני גדול בטישֶרט שחורה ובמכנסי ריצה עף באוויר הלאה ממנה. הוא נוחת בחבטה בפניו כלפי מטה, חציו בתעלת מי הגשמים שבצד הכביש וחציו ברצועה קטנה של דשא לא מכוסח על המדרכה.
אין דם.
הוא לא זז.
קודם כול יש תחושה לא סימטרית: יד אחת על הבטון הקר של תעלת מי הגשמים, יד אחת על הדשא הרטוב מטל. נחַתָּ טוב - בתנוחה של שכיבות סמיכה, פחות או יותר - ובראש מבזיקה מחשבה שהפעלולן שלך היה גאה בך.
אתה מסב את הראש מהדשא כדי לשאוף אוויר. איש עם טלפון נייד ביד רץ אליך, צועק. הוא אומר לך לשכב ולא לזוז, אל תזוז, הזמנתי אמבולנס, האמבולנס בדרך.
אתה קולט שאתה לא יכול לזוז. לא יכול להזיז שום דבר חוץ מהראש. ואז אתה מרגיש את הדבר הזה שלא הרגשת באופן ברור ופשוט כל כך מאז שהיית ילד. אתה ממש מרחם על עצמך.
אתה מתחיל לבכות. אתה בוכה כמו ילד קטן שחטף מכות על משהו שהוא בכלל לא עשה. ואתה עצוב. עצב עמוק, מזוקק. שום קול פנימי בוגר לא מתעקש שתראה את הדברים בהקשר הרחב. ילדים גוועים ברעב באפריקה. אנשים מתפוצצים בעיראק. מצבם של מיליוני אנשים גרוע הרבה יותר מהמצב שאתה נמצא בו כרגע, אבל כל זה בכלל לא חודר לתחום ההכרה שלך. אתה עסוק רק בך. אתה תינוק מייבב ומקיא שעוד לא למד שיש בעולם מישהו או משהו מלבדו.
נעליים נאספות סביבך. זה כל מה שאתה רואה, כי אתה לא יכול לזוז, אתה לא יכול לזוז, לעזאזל, ולא יכול לסובב את הראש המזוין מזוין מזוין. שוקיים שחורי גרביונים מונמכות אל תוך שדה הראייה. יש רכבת קטנה ממש תחת ברך ימין. יד של אישה תופסת בפרק ידך הימנית. היא אומרת שהיא רופאה והיא בודקת את הדופק. אתה שואל איך קוראים לה. היא עונה לך שהיא אליזבת מרקס. דוקטור אליזבת מרקס. קול אדיב ונבון. אתה לא שואל אותה אם אתה תהיה בסדר כי אתה פוחד מהתשובה. היא שואלת איך קוראים לך. "מייקל," אתה אומר. "מייקל אוֹדֶל."
אתה ממשיך לבכות. עבר כבר זמן רב מאז הפעם האחרונה שבכית, ונראה שכל הפעמים שהיית צריך לבכות ולא בכית הצטברו ונשמרו לבכי המטהר הזה. אתה שומע את דוקטור אליזבת מרקס אומרת למישהו שבמכונית שלה יש ילד ושואלת אם הם יכולים להזיז את המכונית ולהשגיח על הילד. אישה אחרת טופחת לך על הגב. היא אומרת, "בחור מסכן, בחור מסכן," ואתה חושב, "ממש." דוקטור אליזבת מרקס אומרת "בעדינות" לאישה, אז היא מפסיקה לטפוח ומתחילה לשפשף.
זוג נעליים של איש עסקים שואל אם יש מישהו שהם יכולים לצלצל אליו. אתה אומר "אשתי" אבל תכף אתה חושב שהיא תיבהל נורא, אז אתה אומר, " אני יכול להתקשר אליה?" ומנסה לפנות ולקחת את הטלפון. דוקטור אליזבת מרקס אומרת לך לא לזוז. אתה אומר את המספר של אשתך בעבודה בקול בכייני שמעולם לא שמעת כמוהו ומישהו מצמיד לך לאוזן את הטלפון שמצלצל.
לוּסִי החמודה, פקידת הקבלה, עונה, ואתה יודע שיהיה עליך למחות מקולך את כל החרדה והדמעות. אתה מסוגל לעשות את זה כי אתה שחקן טוב. החבר הכי טוב שלך באוניברסיטה כתב מחזה לשחקן יחיד על עוּבּר שהוּפּל וברגע ההפלה חי במלואם את כל חייו האפשריים. אתה שיחקת בתפקיד העוּבּר, וזה היה להיט. יכולת להתפרנס ממשחק אם לא היית מקיא בכל פעם לפני שעלית לבמה, וככה אי־אפשר להתפרנס.
לוסי במצב רוח טוב, בא לה לצחוק קצת. היא מספרת לך שאשתך עוד לא הגיעה, כנראה בגלל התנועה. או שאולי יש לה רומן. אתה פולט משהו שנשמע די קרוב לצחוק, ובנימת האָה־דרך־אגב הכי טובה שלך מוסיף שאתה בסדר ואין מה לדאוג, אבל הרגע דרסה אותך מכונית ואתה מחכה לאמבולנס ואולי היא יכולה להודיע לאשתך כשהיא תראה אותה. משהו בקול שלך מבהיר ללוסי שאתה לא מתבדח, כי פתאום היא מרצינה מאוד ואומרת שהיא תאתר את וֶנְדי תכף ומיד.
ונדי ויינסטיין. זה שמה. היא שונאת את השם הזה, או נכון יותר שונאת את הצירוף של ונדי עם ויינסטיין. בנפרד הם לא מפריעים לה, גם לא האָליטֵרַציה. זאת תחושת הייאוש, היא אומרת, של השם האנגלוֹ־פרוטסטנטי הלבן "ונדי", שמתאמץ כל כך להתנצל על השם היהודי במפגיע "ויינסטיין". היא היתה יכולה לשנות את השם ל"אודל" כשהתחתנתם, אבל היא פמיניסטית וסירבה להתכחש לשם נעוריה או ליהדותה. לא היתה לך שום כוונה להתווכח על כך, כי היא חכמה יותר ממך ובכל פעם שאתם מתווכחים אתה מפסיד.
משהו צץ בראשך. הנהגת. הנהגת של המכונית הכחולה בסדר?
"איפה הנהגת?" אתה שואל את דוקטור אליזבת מרקס.
"אני כאן," עונה קול נשי קטן וזוג נעלי סירה חומות ויגעות נכנס לשדה הראייה ההיקפי של עין ימין.
אתה נזכר במכונית הכחולה הישנה, שומע עקבות של מבטא, מרכז־אירופי, ומרכיב תמונה של מי שפגעה בך, תשושה מעבודה חדגונית ומשעממת ששׂכרה לא בצדה, ועם זאת אסירת תודה על שיש עבודה, ועכשיו מבועתת שמא תאבד אותה אם תאחר.
"את בסדר?" אתה שואל, ואז מבטיח לה שגם אתה תהיה בסדר.
איך אתה יודע? איך לעזאזל אתה יודע?
אתה שומע צפירות מתקרבות. נדמה שהן באות מכל הכיוונים כי הן באמת באות מכל הכיוונים. השוטרים מתחילים להסיט את התנועה בדיוק כשמגיעים שני אמבולנסים. אתה לא רואה שום דבר מכל זה - הכול רק משמע אוזניים עם פרשנות שוטפת של דוקטור אליזבת מרקס.
פּרמדיק רוכן לדבר אתך ואלה הפנים הראשונות שאתה רואה אחרי מה שנדמה כעידן ועידנים. שיער חום חיוור דבוק אל מצחו בתמהיל של זיעה ועור שומני. קמטים עמוקים שפעם היו גומות חרוצים משני צדי השפתיים. הוא שואל אותך שאלות, הבל פיו מדיף ריח עשן מעופש.
איך קוראים לך? איזה יום היום? אתה יודע מה קרה?
הוא אומר לך שהוא הולך להעביר אותך לשכיבה על לוח עץ ולקשור אותך. ישימו לך סד על הצוואר וזה עלול להיות מאוד לא נוח והוא מצטער.
אתה שומע את הספירה...
בשלוש...
אחת,
שתיים,
שלוש...
והופכים אותך במהירות. מופיעים ברכיים, מותניים, כתפיים. אחר כך פנים, כולן מסתכלות מטה, עליך. אתה רואה את השמים. אישה מפלסת דרך אליך, מישהו מנסה לעצור אותה אבל היא אומרת, "אני אשתו."
והנה היא, מתנשאת מעליך. הפנים שמוכרות לך יותר טוב מהפנים שלך. אתה קורא כל עווית וכל זיע, את העננה הקלה בעיניים התכולות. היא בהלם, המומה כשהיא רואה אותך שוכב ככה; ואז היא מבוהלת, נאבקת ברעד קל בשפה התחתונה. שיער חום־שחור עבות יורד כמסך, מידלדל מעליך. היא מחליקה אותו אל מאחורי האוזניים ועושה מאמץ עצום להיראות שלֵווה, להיות שלֵווה, ועכשיו אתה רואה אותה במטושטש כי העיניים שלך מתמלאות דמעות צורבות ומלוחות ואתה מבין שאתה שוב בוכה.
מרימים אותך, ואישה מהבית שמעבר לכביש מנסה לחלץ את השמיכה שלה, שמכסה אותך. השמיכה תקועה באלונקה והאישה מושכת אותה (אבל לא חזק, כדי לא להפריע לך) ואומרת במבוכה, "לא חשוב," וברור שהיא מרגישה שטיפשי מצדה לעשות עניין משמיכה כשמדובר כאן בעניינים בסדר גודל אחר. ונדי מחלצת את השמיכה מהאלונקה ומחזירה לה אותה, ואתה שומע שהיא מודה לאישה בזמן שהם נושאים אותך משם. ואתה נושא אתך את טוּב הלב של הזרים האלה והם מרגשים אותך.