חוקים וחיות אחרות

סיפור ישראלי

 

סיפורם של החוקים המיוחדים המטילים איסורים על גידול חזירים ועל מסחר בבשרם הוא סיפור ישראלי. דווקא משום כך, מעניין לציין שהדוגמה של איסור משפטי הנוגע לבשר חזיר היא מן הדוגמאות ההיפותטיות שבהן דן ג׳ון סטיוארט מיל בחיבורו הנודע, על החירות, ודווקא בהתייחס לסלידה המוסלמית ממנו:

אם להזכיר דוגמה סתמית למדי, שום דבר באמונתם או בהתנהגותם של נוצרים אינו מעורר את שנאתם של מוחמדנים נגדם יותר מן העובדה שהם אוכלים בשר חזיר. רק מעשים מעטים מעוררים בעיני נוצרים ואירופים סלידה רבה ואמיתית יותר מאשר הסלידה שמעוררת במוסלמים דרך זו להשביע רעב. בראש ובראשונה, זוהי פגיעה בדתם; אך הדבר הזה בשום פנים אינו מסביר את הדרגה או את הסוג של הגועל שהם חשים; שהרי גם יין אסור על־פי דתם, ושתייה ממנו נחשבת בעיני כל מוסלמי למעשה לא־נכון, אבל לא מעורר גועל. סלידתם מבשר ״החיה הטמאה״ היא, לעומת זאת, מן הסוג המיוחד הדומה לדחייה אינסטינקטיבית, שנדמה כי הרעיון של העדר חוסר־ניקיון, לאחר ששקע אל תוך הרגשות, מעורר תמיד אפילו בקרב אלה שהרגליהם האישיים כלל אינם נגועים בהגזמה בניקיון; רגש הטומאה הדתית שהוא כה עז אצל ההינדים הוא דוגמה מצוינת לכך. דמו נא עכשיו כי בחברה שבה הרוב הוא מוסלמי מתעקש הרוב הזה לאסור אכילת בשר חזיר בגבולותיה של הארץ.

 

למרות אופיים הנבואי כמעט של הדברים, חשוב להצביע על כמה הבדלים חשובים בין הדוגמה ההיפותטית של מיל לבין איסורי החזיר הנוהגים במשפט הישראלי. ראשית, הסלידה היהודית המסורתית מחֲזירים אינה מתמצה באכילת בשרם. שנית, איסורי החזיר במדינת ישראל לא התייחסו מעולם לצריכת הבשר עצמה, אלא לפעולות בשלבים קודמים, כגון גידול החזיר ומכירת בשרו.שלישית, מיל התייחס לנושא החזיר כדוגמה לסכנה הצפונה בחקיקה המגבילה חירות בשם הגנה על רגשות (וזאת נוכח ה״סלידה״ וה״גועל״ שאכילת החזיר מעוררת אצל המוסלמים). לעומת זאת, כפי שיוסבר בהמשך, החקיקה בנושא החזיר בישראל לא נולדה רק בחיקו של טיעון הפגיעה ברגשות דתיים, אלא התבססה במידה רבה על טיעונים של גאווה לאומית ומורשת תרבותית.

נורמות דתיות ומשפט המדינה

 

החקיקה בישראל בנושא החזיר היא דוגמה מעניינת לאימוצה של נורמה בעלת צביון דתי מובהק אל תוך שיטת משפט שביסודה אינה דתית. כאשר חוקי הדת הם חוקי המדינה, מטבע הדברים אין עניין מיוחד בכללים המהווים עיגון משפטי של נורמות דתיות. כך, למשל, ייבוא חזיר אינו חוקי בערב הסעודית, שם חוקי האסלאם הם גם חוקי המדינה. החקיקה הישראלית בנושא מעניינת גם מבחינה נוספת — באופן הגלוי שבו היא מודה בכך שההגבלות על גידול חזירים וממכר בשרם אינן נובעות משיקולים חקלאיים או כלכליים, בשונה למשל מן הצעדים שננקטו בטורקיה לצמצום המסחר בבשר חזיר. כאשר שיטת משפט דמוקרטית מודרנית מאמצת בגלוי נורמה דתית היא נדרשת להתמודד עם המתח הברור הקיים בין הנחות היסוד שלה בדבר חופש הדת לבין תוכנה של הנורמה האמורה. זאת, אף בהנחה שאין מניעה מוחלטת על עיגון חלקי של נורמות דתיות במסגרת השיטה. כך למשל, בארצות הברית, אימוצם של חוקים במתכונת זו אינו אפשרי כלל, לכאורה, לנוכח האיסור על מיסוד הדת בחוקה האמריקנית (אם כי, בעבר הונהג בה תיקון חוקתי שאסר על ייצור, מכירה והובלה של אלכוהול, בהשראה דתית מובהקת).

 

כידוע, במשפט הישראלי יש ביטויים שונים לאימוצן של נורמות דתיות או של נורמות שיש להן גם פן דתי (ובנוסף לכך נחשבות, לפחות על–ידי חלק מן הציבור, כמבטאות גם את התרבות היהודית). הדוגמה המובהקת ביותר לכך היא החלת הדין הדתי בתחום הנישואין והגירושין — עמדה שאומצה עוד קודם להקמת המדינה, בתקופה העות׳מאנית ובתקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל, ואומצה בהמשך גם בחקיקה הישראלית. בדומה לכך, אפשר להצביע על אימוצם של יום השבת ומועדי ישראל כימי מנוחה קבועים במדינת ישראל.

 

הספר מתמקד כאמור בחקיקה שעניינה מסורת ספציפית ביותר — זו שעניינה הימנעות מאכילת חזיר, והסתייגות מקרבתם של חזירים או מוצרי חזיר בכלל. חשוב אפוא לפתוח בהתייחסות קצרה לחוקים נוספים הנותנים ביטוי למסורת הכשרות היהודית, ובהמשך לכך לאבחן ולנתק מהם את המשך הדיון. חוק איסור הונאה בכשרות, התשמ״ג-1983 18 אוסר, בין השאר, על בעל עסק להציג מזון ככשר בלי שיש בידו תעודת כשרות מטעם הרבנות הראשית. בכך הוא מגן על יכולתם של שומרי מסורת לרכוש מוצרי מזון ללא חשש (אם כי, תיתכן טענה שהוא עושה כן תוך הטלת איסורים שמתכונתם הגורפת חורגת מן הנדרש לצורך הגשמת מטרה זו). חוק אחר — חוק בשר ומוצריו, התשנ״ד-1994 — אוסר על ייבוא בשר שאינו כשר לישראל.

לצד הביטוי שנותן החוק לשמירה על הצביון היהודי של המדינה, הוא משרת, בעקיפין, גם את האינטרס הכלכלי של יהודים דתיים, מאחר שהוא מגדיל את ההיצע של בשר כשר בישראל ומונע התפתחות שוק גדול של בשר מיובא לא כשר. החוק נחקק על–פי דרישה של המפלגות הדתיות, שחששו מן האפשרות של ייבוא בשר לא כשר לישראל בעקבות המעבר מייבוא ממשלתי לפעילות פרטית של ייבוא בשר, היינו ההפרטה של ייבוא הבשר. אפשרות זו נהפכה לממשית בעקבות פסיקתו של בית המשפט העליון, שקבעה כי החלטת הממשלה להקפיא את תהליכי ההפרטה של ייבוא בשר, כדי למנוע ייבוא בשר לא כשר, איננה חוקית. הממשלה קיבלה החלטה זו לאחר שהתברר, כי בניגוד למדיניותה המסורתית כיבואנית הבלעדית של בשר לישראל, ישקלו יבואנים פרטיים לייבא לישראל בשר לא כשר. ראוי לציין כבר בשלב זה כי אף על פי שהאיסור בחוק חל על בשר לא כשר באופן כללי, תיאר אותו חבר הכנסת משה גפני מיהדות התורה, בדיון במליאת הכנסת, כחוק המונע ייבוא לישראל של בשר חזיר דווקא, באומרו: ״אני רוצה להזכיר לטובה את ראש הממשלה מר יצחק רבין, זיכרונו לברכה, שבהיותו ראש ממשלה עשה כל מאמץ להביא לתיקון חוק היסוד, על מנת שלא יוכלו לייבא לארץ בשר חזיר״.

בניגוד לדוגמאות אלה, החוקים הנוגעים לגידול חזירים ולמסחר בבשרם לא נועדו במקורם לשרת את צורכיהם החומריים של שומרי המצוות, הנמנעים ממילא ממזון טרף, ולא רק מאכילתו של בשר חזיר. הם ביקשו לשקף את הסלידה המיוחדת מחזירים שהתפתחה בתרבות היהודית, ולכן מהווים מקרה מבחן מעניין לקשר בין משפט ותרבות, ולא רק להסדרה בתחום של דת ומדינה. אחת השאלות שתיבחן בהמשך היא האם חוקים אלה הצליחו לשמר אופי מובחן זה, ובאיזה אופן הם נתפסים היום.

הייחוד של איסורי החזיר

 

מה מיוחד באיסורי החזיר ובביטוי המשפטי שניתן להם? בעיקרו של דבר, זהו מקרה ייחודי של סמל בעל מעמד תרבותי חזק, שאומץ במשפט הישראלי בשלב מוקדם יחסית של חיי המדינה (ולכן מאפשר התבוננות בעלת פרספקטיבה היסטורית). כמו כן, אופיו הממוקד הופך אותו ל״מקרה מעבדה״ נוח לדיון, משום שבאופן יחסי הוא אינו כרוך בהשלכות כלכליות נרחבות כמו אלה של דיני הכשרות בכללותם.

ראשית, החזיר הוא אחד הסמלים החזקים ביותר בתרבות ובמסורת היהודית. כפי שיפורט בפרק השני, המיאוס כלפי החזיר הוא מרכיב יסודי בזיכרון היהודי הקולקטיבי, בשל האופן שבו הוא זוהה עם רדיפות יהודים, תחילה בעולם ההלניסטי ובהמשך באירופה הנוצרית.

שנית, מסורות יהודיות דומיננטיות אחרות, שיכלו לשמש מקרי מבחן מעניינים, מעולם לא הונהגו כחוקים בישראל, ולכן אינן יכולות לשמש דוגמאות לדיון בהשפעת הדת על המשפט. כך, למשל, הימנעות מנסיעה ברכב ביום כיפור היא מנהג שהרוב המוחלט של האוכלוסייה היהודית בישראל שומר. פעם בשנה, התנועה נעצרת — חוץ מאמבולנסים וכלי רכב של חירום — ואת הכבישים כובשים הולכי רגל (ורוכבי אופניים). זאת, בלא שיש חוק האוסר על נהיגה ביום זה. מצווה נוספת ששומר רוב גדול בישראל, ובכלל זה הציבור הלא־דתי, היא ברית המילה לבנים, מנהג אשר הבחין את היהודים מסביבתם לאורך ההיסטוריה ואף שימש לעתים אמצעי לזיהוים. גם נורמה זו אינה מעוגנת, כידוע, בחוק.

שלישית, כפי שכבר צוין, לחלק מן הנורמות הדתיות שנהפכו לחוקים יש גם משמעות כלכלית ניכרת, ולא רק משמעות סמלית. כיוון שכך, הן מתאימות פחות לשמש לדיון המתמקד בעיקר בהיבטים התרבותיים של המשפט (אם כי, ללא ספק, אי אפשר להפריד באופן מלא בין נורמות תרבותיות לבין הרקע הפוליטי והכלכלי שבו הן מתקיימות). אכן, כפי שכבר צוין, בישראל יום המנוחה השבועי על פי חוק הוא יום שבת, בהתאם למסורת היהודית, ובכפוף לחריגים המתייחסים לבני דתות אחרות. היקף האיסורים על עבודה ומסחר בשבתות עמד בבסיסן של מחלוקות רבות, בדומה למצב במדינות אחרות שהתמודדו עם ״חוקי יום ראשון״ בתחומן. למחלוקות אלה השלכות תרבותיות ברורות, מאחר ששמירת השבת הייתה סממן טיפוסי של חיים יהודיים בכל מקום. אולם, להשלכות התרבותיות מתווספת גם משמעות כלכלית. כך למשל, בעולם שבו בתי עסק פועלים בשבת קשה יותר השתלבותם של סוחרים, הנמנעים מלפעול ביום זה. כפי שכבר צוין, גם לכללים הנוגעים לכשרות המזון יש השלכות כלכליות לא מבוטלות בשל השפעתם הפוטנציאלית על המחירים. אין ספק שגם להגבלות המוטלות על גידול חזירים ומסחר בבשרם יש השלכות כלכליות על העוסקים בתעשייה זו. המעורבות של קיבוצים מסוימים בענף זה של הכלכלה היא גורם רקע שאי אפשר להתעלם ממנו כשדנים בהתנגדות של נציגיהם לחקיקה בנושא. אולם, החשיבות הכלכלית של האיסורים הנוגעים לחזיר בהחלט מוגבלת יותר מזו של האיסורים המוטלים ככלל על מזון לא כשר. לפיכך, איסורי החזיר משמשים מקרה מבחן טוב יותר לדיון בממד התרבותי של המשפט.

 

אכן, שיטת המשפט הישראלית כוללת חוקים נוספים בעלי מאפיינים סמליים ברורים. אולם, הדיון בחוקים אלו, שנחקקו בשלב מאוחר בהרבה, במהלך שנות השמונים של המאה העשרים, נעדר עדיין פרספקטיבה היסטורית מספקת. חוק כזה הוא חוק חג המצות (איסורי חמץ), התשמ״ו-1986, האוסר על הצגת חמץ למכירה בפומבי באזורים יהודיים במשך חג הפסח. למחלוקות שנסבו על איסורי החזיר, לעומת זאת, היה תפקיד במשפט הישראלי לפחות מאז שנות החמישים של המאה העשרים, ולמעשה עוד קודם לכן. כך, אפשר לעקוב אחר ההתייחסות לסמליותם של איסורי החזיר בהקשרן של התפתחויות פוליטיות וחברתיות.

משפט, תרבות וסמלים

 

הדיון באיסורי החזיר במשפט הישראלי הוא חלק מעיסוק נרחב יותר בקשר שבין משפט ותרבות בכלל, ובתפקידן הסמלי של נורמות משפטיות בפרט. מחקרים שעסקו במשפט מנקודת מבט תרבותית מלמדים שנורמות משפטיות, מחלוקות משפטיות וטיעונים משפטיים משקפים, לעתים קרובות, תפיסות תרבותיות הנמצאות ביסודם של הדברים. הספר יעסוק בחשיפת התפיסות התרבותיות שהביאו לחקיקה בנושא גידול חזירים ומכירת בשרם, כמו גם בתפיסות שהשתקפו בדיון הציבורי המתמשך שעסק בה ובהתדיינות המשפטית סביבה. התחום של משפט ותרבות מתאים במיוחד לדיון בתפיסות אלה בשל התמקדותו בקהילות. עמד על כך ג׳וזף גספילד (Gusfield), בציינו כי ״עצם נקיטתן של פעולות חקיקתיות או מינהליות מבטאת את ערכה הציבורי של מערכת נורמות אחת, של תרבות משנה אחת, למול האחרות. יש בכך כדי להדגים אילו תרבויות נהנות מלגיטימציה ומדומיננטיות ציבורית, ואילו אינן״.בהתאמה, הספר מתמקד בהשלכות שהיו לאימוץ אחד מן הסמלים המרכזיים של המסורת היהודית — איסורי החזיר — במשפט הישראלי.

יש דמיון ברור בין המחלוקות באשר לאיסורי החזיר בישראל לבין הדיון בסמלים דתיים במדינות אחרות, כאשר אלה קשורים לפעולות הנובעות מטעמים דתיים, כגון הצבתו של צלב במקומות ציבוריים או, להבדיל, לפעולות שעלולות לפגוע ברגשות דתיים בשל חילולם של סמלים. בכל הדוגמאות הללו, המחלוקות חרגו הרבה מעבר לחשיבות הדתית הצרה של הנושא, ונתנו ביטוי לרגש ולתחושות שייכות. את חשיבותם של הסמלים הדתיים הסביר קליפורד גירץ כך:

אולם משמעויות אפשר ״לאחסן״ רק בסמלים: צלב, סהר, נחש בעל נוצות. סמלים דתיים מסוג זה, המוצגים בצורה דראמאטית בטקס או שמסופר עליהם במיתוס, נחווים על־ידי בני האדם הקשובים להם כתמצית של דעת הוויות העולם, של איכות חיי הרגש המושתתים עליהן ושל דרך ההתנהגות המצוּוה על האדם בחייו. כך מקשרים הסמלים המקודשים אונטולוגיה וקוסמולוגיה עם אסתטיקה ומוסר. כוחם המיוחד נובע מן היכולת המיוחסת להם לאחד בשורש ההוויה עובדה וערך, להעניק תמיכה נורמאטיווית מקפת למה שבלעדיה אינו אלא מציאות סתם. מספרם של סמלים מאחדים מן הסוג הזה בכל תרבות הוא מוגבל, ואף־על־פי שאנו יכולים לשער בדמיוננו שעם יבנה לעצמו מערכת ערכים אוטונומית לגמרי ובלתי תלויה כלל בבסיס מטאפיסי, כלומר אתיקה בלי אונטולוגיה, העובדה היא, כפי הנראה, שעם כזה אינו בנמצא.

 

העיסוק המשפטי והתרבותי בחזיר במדינות אחרות

 

לדיון באיסורי החזיר כסמל אין, כמובן, מקבילה בשיטות משפט מערביות אחרות, שבהן מחלוקות משפטיות הנוגעות לחזירים נדונו בדרך כלל כעניין של דיני הנזיקין, פיקוח וטרינרי או רגולציה אחרת בנוגע לגידולם של חזירים במשקי בית, בחקלאות ובתעשייה. בשיטות אלה, חזירים הם חלק ממהלך החיים הרגיל. לפיכך, יש עדויות היסטוריות המלמדות על דיון משפטי הנוגע לחזירים בהקשר לסוגיות יומיומיות, למשל ביחס לחזיר כקניין או לנזקים שגרמו חזירים. בימי הביניים, ואף מאוחר יותר, הועמדו חזירים לדין פלילי והורשעו בגין אלימות כלפי בני אדם. במשפט המקובל האנגלי נדונו חזירים בעיקר כמקור למטרד. למעשה, האפיון הידוע ביותר של ״מטרד״ במסורת המשפטית האמריקנית קשור בחזיר. על פי השופט סאת׳רלנד (Sutherland), מטרד הוא ״פשוט הדבר הנכון במקום הלא נכון — כמו חזיר בטרקלין במקום בחצר המשק״. התפתחותם של החיים העירוניים עוררה מאבקים שנסבו על יוזמות לאסור על גידול חזירים בערים. המאמץ לשמור על חזירים מחוץ לרחובות ניו יורק היה נושא מאמרו המפורסם של הנדריק הרטוג (Hartog) ״חזירים ופוזיטיביזם״. מנגד, היו ערים אחדות בארצות הברית שנהפכו למרכזים חשובים ב״תעשיית החזיר״. למעשה, השלבים הראשונים בהתפתחותה של תעשיית הבשר המודרנית מזוהים עם עיבוד של בשר חזיר, ויש הטוענים שהצמיחה הכלכלית של שיקגו במאה התשע־עשרה חבה רבות לפעילות הקשורה בחזירים. כיום מרוכז גידול החזירים בארצות הברית באזורים חקלאיים, והוא נחשב, בעת ובעונה אחת, ענף חשוב ומקור לבעיות סביבתיות.

יש לציין כי חרף חשיבותם הכלכלית, גם בתרבות הנוצרית המערבית זוהו חזירים, בדרך כלל, עם זוהמה ומזג רע. החזיר שימש סמל לתכונות אופי או התנהגות מעוררות סלידה: ״נראה שנגזר על החזירים לשאת בעול הזעם, הפחד, החיבה והתשוקה שלנו ביחס ל׳נמוך׳״. באנגליה החלו להופיע בתרבות העממית דמויות של חזירים חביבים רק לקראת סוף המאה התשע־עשרה, במקביל להיעלמותם של החזירים מסביבת המגורים של האנגלים. אלא שגם שינוי תדמיתי זה לא מחק מן התודעה הציבורית את עולם הדימויים הבסיסי הקשור בתואר ״חזיר״. עד היום משמש המונח ״חזיר״ בעיקר בהוראה שלילית, כמו בביטויים ״חזיר שוביניסטי״ או ״קפיטליזם חזירי״. ספרו הידוע של ג׳ורג׳ אורוול, חוות החיות, שנכתב בשנת 1946,48 מעמיד במרכזו את התנהגותם של החזירים, המתוארים כיצורים שפלים וחסרי מצפון. מחזה חברתי פרי עטו של המחזאי הבריטי ג׳ון ארדן, שהוקדש למשפחה שחיה בשולי החברה, זכה לשם חיי חזיר. אחד השירים שנכללו ב״אלבום הלבן״ של להקת הביטלס הוא ״חזירונים״ (״Piggies״), שאותו כתב ג׳ורג׳ האריסון. בבית האחרון בשיר נכתב (בתרגום חופשי): ״בכל פינה חזירונים/ חיים חיי חזיר/ איש ואשתו החזרזירונת/ יוצאים לסעוד בעיר/ מזלגות וסכינים בבשר הבייקון נועצים״.

החזיר נחשב לתועבה גם באסלאם, והקוראן אוסר במפורש על אכילתו: ״ואלה האסורים לכם לאכלה: הנבלה והדם ובשר החזיר ואשר נקרא עליו שם אחר מבעלי אלהים״, וכן: ״אך את אלה אסר לכם, את הנבלה ואת דם ואת בשר החזיר ואשר נקרא עליו שם אחר מבלעדי (שם) אלהים״. בהתאמה, ניתן ביטוי לאיסור זה במדינות מוסלמיות. אולם, הדבר נעשה כחלק מאכיפה כללית של מצוות הדת.

האיסורים על שחיטת ״פרות קדושות״ ובקר בהודו

 

המקבילה המשפטית הקרובה ביותר לקליטתם של איסורי החזיר במשפט הישראלי היא, כנראה, האיסור המשפטי על שחיטת פרות בהודו. על רקע קדושתה של הפרה במסורת ההינדית, סעיף 48 לחוקה ההודית מורה למדינות המרכיבות את הודו (שבה המשטר הוא פדרלי) לנקוט אמצעים שתכליתם איסור על שחיטת בקר, ובפרט פרות, בזו הלשון: ״המדינה תעשה מאמץ לארגן חקלאות וחוואות בהתאם לאמות מידה מודרניות ומדעיות ובמיוחד תנקוט צעדים לשימור ושיפור הזנים ולאיסור שחיטה של פרות ועגלים ובקר אחר״. סעיף זה בחוקה, שנוסח בהשראתה של התרבות ההינדית, נהנה מתמיכה ציבורית רחבה. הוא נדון בהרחבה באסיפה המכוננת ההודית, ותומכיו הסבירו כי אינו מבטא רק עניין דתי אלא גם אינטרס תרבותי וכלכלי.

סעיף 48 לחוקה ההודית שימש בסיס לחוקים האוסרים שחיטת בקר שנחקקו בהדרגה ברוב המדינות המרכיבות את הודו. מקובל לטעון שמצב משפטי זה מתמרץ הברחה בלתי חוקית של משלוחי בקר למדינות בהודו שאינן אוסרות שחיטת בקר או לבתי מטבחיים הפועלים במחתרת בניגוד לחוק, בדרך כלל בתנאים שמסבים סבל רב לבעלי החיים. מכל מקום, במישור המשפטי הפורמאלי, הסעיף נדון בפסיקתם של בתי המשפט באותם מקרים שבהם הותקפו החוקים בנושא — על ידי אזרחים מוסלמים — בטענה שאינם מתיישבים עם הגנה על זכויות יסוד.

 

פסק הדין החשוב הראשון בסוגיה ניתן בשנת 1959 בעניין קוריישי נ׳ ביהאר, שנסב על עתירה שהגישו קצבים מוסלמים. העותרים טענו כי האיסור על שחיטת בקר פוגע בחופש העיסוק שלהם, כמו גם במנהג הדתי של העלאת קורבנות בקר. בית המשפט העליון ההודי קבע בעניין זה כי המדינה רשאית להגביל חירויות יסוד כדי לקדם את העקרונות המנחים האחרים הקבועים בחוקה. אולם, כך הוסיף וקבע בית המשפט העליון, על ההגבלה להיות סבירה. בנסיבות העניין, נדחתה טענתם של העותרים לפגיעה בחופש הדת שלהם, מאחר שלא הוכח כי הקרבת בקר היא מצווה באסלאם. באשר לפגיעה בחופש העיסוק, בית המשפט קבע כי היא תיחשב לסבירה כל עוד האיסור מתייחס לחיות שעדיין כשירות להניב חלב, להתרבות או לשמש כבהמות משא. הגבלות אלה הוחלו על האיסור לשחוט סוגים אחרים של בקר, להבדיל מהאיסור על שחיטתן של פרות, אשר הוכר כתקף גם במתכונתו הכללית. התוצאה היא שהביקורת השיפוטית הציבה גבולות להיקף תחולתו של האיסור, אך למעשה הביאה לשינוי מוגבל בלבד בו.

גישה זו — ששילבה בין הכרה עקרונית בחוקתיותה של חקיקה שמטילה מגבלות משמעותיות על שחיטת בקר לבין ״הצבת גבולות״ שיפוטית המבוססת על סבירות — אפיינה את הפסיקה ההודית במשך שנים רבות. דווקא משום כך מעניין להצביע על שינוי מגמה שחל בה — לעבר מתן גושפנקה לאיסורים גורפים על שחיטת בקר — בפסק דינו של בית המשפט העליון בהודו משנת 2005 בעניין מדינת גוג׳אראת נ׳ מיזראפור מוטי קוריישי קסב ג׳אמאת. שופטי הרוב קבעו בפסק דין זה, כי גם איסורים גורפים, ללא כל מגבלות, על שחיטת בקר, יכולים להיחשב סבירים, והסבירו כי הם עושים כן על סמך ההסברים שהוצגו לבית המשפט באשר לשימושים מועילים גם בבהמות מבוגרות. הסטייה מן התקדימים שנקבעו בנושא זה בעבר הוסברה בידע חקלאי ומדעי שנוסף בזמן שחלף מאז שאלה ניתנו. אפשר, כמובן, לתהות האם ההתקדמות בידע החקלאי שהוצגה לבית המשפט היא שהולידה את השינוי המשמעותי בקו הפסיקתי, או שמא הוא משקף את נטייתם של שופטי הרוב באותו מקרה לעבר גישה אוהדת יותר לחיזוק האופי ההינדי של המשפט ההודי, וכל זאת על רקע המתח בין הרוב ההינדי למיעוט המוסלמי.

אין צורך לעסוק בפרטיה של המחלוקת הנמשכת בהודו בדבר ההגבלות על שחיטת בקר, כדי לראות כיצד מחלוקת זו משקפת נורמות ומתחים בחברה ההודית, ממש כשם שהאיסורים על גידול חזירים ומכירת בשרם מספקים נקודת מבט מעניינת להערכת תהליכים תרבותיים וחברתיים בישראל.

השוני בין איסורי השחיטה בהודו לאיסורי החזיר בארץ

 

לצד הדמיון בין הדוגמאות, חשוב לתת את הדעת גם על הבדלים חשובים ביניהן. ראשית, בעוד שההחלטה להטיל הגבלות על שחיטת בקר בחוק נדונה באסיפה המכוננת ההודית ועוגנה בסופו של דבר בחוקה ההודית, בישראל, הפעולה של הענקת תוקף משפטי לאיסורי החזיר נעשתה על ידי הרשות המחוקקת והרשות המבצעת (ולא במישור החוקתי). לפיכך, כאשר בתי המשפט נדרשים לדון בחוקים אלה, אין בפניהם נורמה חוקתית ספציפית שיכולה להנחותם. יתרה מכך, איסורי החזיר התקבלו במשפט הישראלי לפני שנחקקו חוקי היסוד החדשים בנושא זכויות האדם — חוק-יסוד: חופש העיסוק וחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. הרקע החוקתי להערכת תוקפם של איסורים אלה השתנה אפוא לאחר שנחקקו לראשונה. שנית, ואף זהו הבדל משמעותי, התקיפה המשפטית של האיסורים על שחיטת הבקר בהודו באה מצִדם של עותרים מוסלמים, שאינם חלק מקבוצת הרוב ההינדית. בשונה מכך, העימותים העיקריים בנושא איסורי החזיר בישראל התרחשו בתוך קבוצת הרוב היהודי. הבדל זה משפיע על המשמעות הפוליטית והתרבותית של המחלוקת המשפטית. בהודו, המחלוקת מבטאת מתחים ביחסי רוב-מיעוט. בישראל, המחלוקת מבטאת עימותים בתוך קבוצת הרוב. חשוב להוסיף, שהחברה המוסלמית בישראל אינה שוללת את החקיקה הנוגעת לחזירים — נהפוך הוא. מכל מקום, זו כמעט שאינה משפיעה עליה, שכן בשל רמת המסורתיות הגבוהה בחברה המוסלמית בישראל, נוטים רוב המוסלמים להתנזר מבשר חזיר בלאו הכי, ללא קשר לאיסורים המשפטיים בנושא.

 

באופן כללי יותר, ראוי להדגיש כי הציבור הערבי בישראל נעדר כמעט לחלוטין מן הזירה שבה ניטשה המחלוקת הפוליטית הארוכה והמרה בנושא של איסורי החזיר. מחלוקת זו נתפסה באופן עקבי כעניין יהודי פנימי הנוגע למאבק על הגדרת האופי היהודי של ישראל. אפשר להסביר היעדרות זו ברמות שונות. ראשית, ביקורתו של הציבור הערבי על הצביון היהודי של המדינה מתמקדת בדרך כלל בהיבט העקרוני של הנושא, להבדיל מן הדיון הפרטיקולרי בשאלה האם איסורי החזיר החקוקים נותנים לצביון זה ביטוי ראוי. שנית, הציבור הערבי אינו יכול להביע דעה אחת מוסכמת באשר לאיסורי החזיר. ערבים מוסלמים מתנזרים מחזיר ורואים בו תועבה, בעוד שערבים נוצרים נוטים לצרוך אותו ואף מפיקים רווחים גדולים מן התעשייה של גידול החזירים המרוכזת ביישובים נוצריים. האינטרסים של האוכלוסייה הערבית-נוצרית הובאו בחשבון כאשר הוחלט על היקף התחולה של החוקים ושל חוקי העזר בנושא. עם זאת, בפועל, זכו אינטרסים אלה להגנה בעיקר הודות למעורבות של נציגי הכנסייה, או אפילו פוליטיקאים יהודיים, ולא של חברי כנסת ערבים. שלישית, רוב חוקי העזר שאוסרים על מסחר בבשר חזיר נחקקו ברשויות מקומיות שאין בהן כמעט אוכלוסייה ערבית.

איסורי החזיר וחלוף השנים

 

ככלל, הדיון באיסורי החזיר, כפי שיפורט בהמשך, ידע עליות ומורדות: עיסוק ציבורי ומשפטי אינטנסיבי באיסורי החזיר בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים, זניחה שלו החל בשנות השבעים, והתעוררות מחודשת של הדיון במלוא עוזו בשנות התשעים. כיצד אפשר להסביר את החזרה לעיסוק בנושא לאחר תקופת רגיעה ארוכה? ככלל, דומה שאין מדובר בהסבר אחד, אלא בשילוב של כמה התפתחויות. השערה אחת, סוציולוגית בעיקרה, מתייחסת לכך שאיסורי החזיר נהנו מקונצנזוס יחסי בשנות החמישים, מאחר ששיקפו את הלך הרוח שרווח בציבור היהודי בישראל באותה תקופה. גם אלה שברגיל לא שמרו על כשרות, נמנעו בדרך כלל מלצרוך בשר חזיר בשל המשמעות הסמלית של החזיר בתרבות היהודית. על רקע זה, האיסורים חזרו והתעוררו כסוגיה מעשית בשנות התשעים, לנוכח הרגלי האכילה והצריכה של העולים ממדינות חבר העמים וההתרחקות הגוברת של הציבור החילוני מהמסורת היהודית. השערה שנייה מתמקדת בתמורות שחלו במשפט בישראל, ובעיקר בשינויים החוקתיים, שחלו בשנות התשעים, והתבטאו בחקיקתם של חוקי היסוד המגנים על זכויות אדם. אלה יצרו הזדמנות מחודשת לחזור ולהעמיד למבחן שיפוטי את היקפם של איסורי החזיר. בעוד שבעבר התבססה תקיפתם של איסורי החזיר בעיקר על טענות של ״סמכות״ ו״שיקולים זרים״ הנטועות במישור המינהלי, הָחֵל באותה עת עלה הדיון ״מדרגה״ למישור החוקתי. השערה שלישית מתמקדת ברקע הפוליטי של החקיקה. הפוליטיקה הישראלית של שנות החמישים התבססה על פשרות בין דתיים לחילוניים, חרף אי־ההסכמות ביניהם, בחסות ההגמוניה של מפא״י ופעילותן של המפלגות הדתיות המסורתיות (המפד״ל ואגודת ישראל). בשנות התשעים, לעומת זאת, החלו לפעול מפלגות חדשות שעמדות דתיות או חילוניות היו חלק חשוב במצען. השערה רביעית תולה את ההסבר בשינוי שחל בהשקפותיה של ההגמוניה החברתית בנוגע לחשיבותן של חירויות הפרט. בעוד ששנות החמישים אופיינו בנכונות להגביל זכויות יסוד בשם טובת הכלל, מאז שנות התשעים קיימת הכרה חזקה יותר בחשיבותה של הגנה על זכויות ועל מקומו של היחיד בחברה, גם במחיר של פגיעה אפשרית בתחושת הלכידות החברתית.

 

הספר עוקב אפוא אחר עלייתם ונפילתם של איסורי החזיר כמיקרוקוסמוס של שינויים רחבים יותר בחברה הישראלית. הוא מצביע על כך שההצעות המוקדמות אשר הועלו בשנות החמישים לאסור בחוק על גידול חזירים ומכירת בשרם הגיעו אמנם מן המפלגות הדתיות, אך קיבלו גיבוי, ובמידה מסוימת עידוד, מפוליטיקאים חילוניים. אלה גדלו אף הם על ברכי הטאבו ההיסטורי נגד חזירים ושאפו לפתח תרבות לאומית, כולל תרבות משפטית, המבוססת על המורשת היהודית. בחלוף השנים, הסמליות של איסורי החזיר בקרב הציבור החילוני נשחקה. כתוצאה מכך, האיסורים שנחקקו בשנות החמישים והשישים נתפסו במערכת המשפטית כמשקפים אינטרסים דתיים בלבד, וכך הם פורשו ויושמו. הספר עוקב אחר תהליך זה.

 

בשנת 2004 ניתן בבית המשפט העליון פסק הדין העקרוני בעניין סולודקין, שבחן פעם נוספת את שאלת חוקיותם של חוקי עזר עירוניים האוסרים על מכירתו של בשר חזיר — לאחר שחלפו כמה עשרות שנים מאז ההתדיינויות הפורמטיביות בתחום זה. פסק הדין והמחלוקות סביבו, שייבחנו בפרק השמיני, מצביעים על כך שההסדרה יוצאת הדופן של גידול חזירים ומסחר בבשרם בישראל אינם רק פרק מעניין בהיסטוריה של המשפט המקומי. היא משקפת דילמה חיה ונושמת הרלוונטית להבנת תהליכים עכשוויים המעצבים את הקשר בין משפט, חברה, תרבות ופוליטיקה בישראל. יתר על כן, זוהי דילמה המשמשת בבואה להתפתחויות כלליות יותר בכל הנוגע לתפיסות של זהות יהודית בישראל ולמקומו של המשפט בעיצובן, כמו גם לביטוי שניתן לתפיסות אלה בזירה הציבורית.