מסה על מוצא הלשונות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מסה על מוצא הלשונות
הוספה למועדפים

מסה על מוצא הלשונות

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

ז'אן-ז'אק רוסו

ז'אן-ז'אק רוסו (בצרפתית: Jean-Jacques Rousseau;‏ 28 ביוני 1712 - 2 ביולי 1778) היה פילוסוף, סופר, תאורטיקן פוליטי, מלחין ותאוריטיקן של החינוך הצרפתי מפורסם. רוסו נחשב לפילוסוף החשוב של עידן הנאורות, ורעיונותיו השפיעו על המהפכה הצרפתית, כמו גם על התפתחות התאוריה הסוציאליסטית ועל תנועת הלאומיות. עבודתו החשובה, "האמנה החברתית", שראתה אור ב-1762, הפכה לאחד הספרים המשפיעים בפילוסופיה הפוליטית של תרבות המערב.

נושאים

תקציר

מסה על מוצא הלשונות (1781), מאת ז'אן ז'אק רוסו, אשר רואה אור לראשונה בעברית, מצרף מגמות יסוד של רעיונות של "המאה ה-18 הגדולה" מתחומי תיאוריות הלשון והחשיבה על המוזיקה, תוך כדי כך שהוא בא עם חלקן בפולמוס חריף. גם אם נראה לכאורה שרבה הקינה בו על עידנים שנגוזו וגני-עדן שנעלמו, הרי חציו מופנים קדימה יותר מאשר לאחור, בעיקר לעבר הסוגיה: האם וכיצד ניתן לרפא תחלואים קיימים ולעודד את יצירתם של משאבים סמויים לשם כינון חברה נאורה, מוסרית וחיונית יותר? דומה שרוסו, יותר מרעיו ה"פילוסופים" הנאורים, היה ער – אם לא חרד ממש – לסכנת "שובם של הברבארים", משמע לרעיעות הנכסים התרבותיים של הציוויליזציה ולאפשרות שמה שנראה כשכלולה (כגון לשונות לוגיות הבנויות כהלכה) מהווה, ואף מעודד, את קלקולה.
 
שלושה צירי מחשבה מרכזיים המניעים את מהלך הדיון מקשרים אותו עם אופני מחשבה והתבוננות של ימינו אנו: הציר האחד הוא קוגניטיבי-לשוני ועיקרו בירור היחס שבין הפיגורטיבי למילולי; הציר השני – אפיסטמולוגי, ועיסוקו במתח שבין הטבעי- האוניברסלי לבין התרבותי-המקומי; ואילו השלישי עיקרו אתי והשתמעויותיו פוליטיות, והוא סב סביב הברירה שבין נרקיס לבין אקו – בין מורשת ההשתקפות לבין אידיאת ההדהוד, כמו גם סביב הניגוד שבין אמנות בשירות המשטר לבין האמנות שהיא בת-חורין להיענות לקולות אחרים.
 
אין זה פלא אפוא שהוגים בשלהי המאה ה-20 (ז'אק דרידה, פול דה מאן ואחרים) מצאו במסה זו "מוצא" הולם לדיון מחודש בסוגיות יתרון הדיבור על פני הכתב ומעמדה של המטפורה. אולם בעוד שההיבטים ההיסטוריים של הדיון בסוגיות הלשוניות מתאפיינים בגוון ספקולטיבי מובהק, הרי החלק המוזיקלי שלו מתעד התפתחות סגנונית-תיאורטית בת-זמנו של רוסו, שלעיצובה והבהרתה היה שותף ועֵד. גלגולי ויכוחיו המרים עם המלחין והתיאורטיקן הצרפתי ז'אן פיליפ ראמו במהלך שנות דור מגיעים במסה זו לידי גיבוש רעיוני נהיר. ואכן, השפעה ניכרת נודעה למסה זו בעיצובה של האסתטיקה של המוזיקה בדורות הבאים, בעיקר בשאלות הנוגעות הן ליחס שבין מלודיה והרמוניה, הבעה ותבנית, מהות ואֶפקט, והן לעוצמתה המוסרית והפוליטית של המוזיקה.
 
 
לספר מצורפת אחרית דבר מקיפה מאת פרופ' רות הכהן-פינצ'ובר.

פרק ראשון

א. 
על האמצעים השונים לתקשר את מחשבותינו
 
הדיבור מבחין את האדם בין בעלי החיים, והלשון מבחינה בין האומות; אין יודעים מאין בא אדם אלא לאחר שדיבר. ההרגל והצורך מביאים כל אחד ללמוד את לשון ארצו;44 אך מה גורם לכך שלשון זו ולא אחרת היא שפת ארצו? יש להרחיק הרבה בזמן כדי לעמוד על סיבה כלשהי לדָבר הקשורה באופיו של המקום והקודמת ל[התגבשות] אורחות החיים: מאחר שהדיבור הוא מוסד חברתי45 ראשוני אין הוא חב את צורתו אלא לסיבות טבעיות.
מרגע שאדם מזוהה על ידי זולתו כיצור מרגיש, חושב ודומה לו, הרצון או הצורך לתקשר לו את הרגשותיו ואת מחשבותיו מביאו לחפש אמצעים לעשות זאת. האמצעים האלה אינם יכולים להיות שאובים אלא מן החושים, הכלים היחידים שבעזרתם אדם יכול לפעול על הזולת. הרי לכם [כיצד] נוצרים הסימנים המוחשיים להבעת המחשבה. ממציאי הלשון לא עשו זאת בדרך של היקש הגיוני, אך הדחף הבסיסי הוא שהביאם לתוצאה זו.
האמצעים הכלליים שבהם יש ביכולתנו לפעול על חושיו של הזולת מוגבלים לשניים46 - התנועה והקול. פעולת התנועה היא בלתי אמצעית - על ידי נגיעה, או אמצעית - במחווה; את הראשונה, שאורך הזרועות שם לה גבול, לא ניתן להעביר למרחוק, בעוד שטווח האחרת הוא כטווח קו הראות שלנו. כך נותרים רק הראייה והשמיעה ככלים סבילים [לקליטת תקשורת] בין בני אדם פזורים.
אף על פי שלשון המחווה47 ולשון הקול שתיהן טבעיות, בכל זאת הראשונה קלה יותר [לביצוע] ותלויה פחות במוסכמות; שכן עינינו קולטות מושאים יותר מאוזנינו, והצורות מגוונות יותר מן הקולות; הצורות הן גם בעלות הבעה רבה יותר ואומרות יותר בפחות זמן. האהבה, כך אומרים, היא ממציאתו של הציור. היא אולי גם המציאה את הדיבור, אך בפחות הצלחה; ומאחר שלא הייתה דעתה נוחה ממנו, בזה לו - שהרי יש לה באמתחתה אופנים נמרצים יותר להביע את עצמה. נראה את זו ששרטטה את צל אהובהּ בכה הרבה עונג, אומרת לו דְברים! באילו צלילים הייתה משתמשת כדי להעביר ל[שפתם] את הינף השרביט הזה?48
מחוותינו אינן מביעות דבר זולת סערת נפשנו הטבעית, ולא עליהן ברצוני לדבר. רק האירופים מחווים בידיהם אגב דיבור - כמעט נדמה שכל כוח לשונם טמון בזרועותיהם; הם מוסיפים על כך את כוח ריאותיהם, וכל זה יחד אינו מועיל להם הרבה. כאשר צרפתי מתנועע במרץ ומעוות את כל גופו לצורך אמירת דברים רבים, הטורקי שולף לרגע מפיו את מקטרתו, אומר שתי מילים בחצי קול ומכה אותו שוק על ירך במשפט יחיד.49
מאז למדנו את אמנות ההבעה במחוות שכחנו את אמנות הפנטומימה,50 מאותה סיבה שמרוב ספרי דקדוק איננו מבינים עוד את סמלי המצרים.51 את מה שבני העת העתיקה אמרו באופן הנמרץ ביותר הם לא אמרו במילים אלא בסימנים; הם לא אמרו אותם, הם הראו אותם.52
פִּתחו את ספרי ההיסטוריה הישנים ותמצאו אותם מלאים באופני הטיעון המכוונים לעין, ואופנים אלה לעולם כוחם יפה ליצור אפקט ודאי יותר מכל הנאומים שניתן היה לשים במקומם. המושא המוצב [נוכח העיניים] בטרם דיבור מסעיר את הדמיון, מעורר את הסקרנות, מחזיק את הרוח במתח ובהמתנה דרוכה לעומד להיאמר. הבחנתי שהאיטלקים והפרובנסלים, שהמחווה קודמת אצלם בדרך כלל לדיבור, גורמים כך לבן-שיחם להטות אוזנו ביתר קשב ואף ביתר עונג. אך הלשון היעילה ביותר היא זו שבה הסימן אמר כבר את הכול עוד בטרם הוגד דבר-מה. טרקוויניוס, טרסיבולוס החובט בראשי הפרגים, אלכסנדר [מוקדון] המצמיד את טבעת-החותם שלו אל פי חביבו, דיוגנס המטייל לפני זנון - כלום לא דיברו כך טוב יותר מאשר במילים? אילו דיבורי סחור-סחור היו מבטאים היטב באותה מידה את אותם רעיונות? דריווש, שחדר אל סקיתיה בראש צבאו, מקבל מאת מלך הסקיתים צפרדע, ציפור, עכבר וחמישה חִצים; שליחו של המלך מוסר את מתנתו בדממה ופורש לדרכו. המשא הנורא הזה הובן, וכל משאת נפשו של דריווש מאותו רגע הייתה לפנות את הארץ מהר ככל יכולתו. החליפו את הסימנים האלה במכתב - ככל שיאיים יותר כך יפחיד פחות, ולא תהיה זו אלא פטפטת יוהרה שדריווש היה רק צוחק לשִמעה.
כאשר ביקש הלוי מ[ירכתי הר] אפרים53 לנקום את מות אשתו, הוא לא כתב דבר אל שבטי ישראל; רק ביתר את גופתה לשנים-עשר נתחים ושלחם אליהם. למראה הנורא הזה הם חגרו כולם את נשקם, זועקים כולם כאיש אחד: לא נִהיתה ולא נראתה כזאת למיוֹם עלות בני ישראל מארץ מצרים עד היום הזה. ושבט בנימין הושמד.א בימינו הייתה הפרשה הופכת לסדרת התנצחויות בבית המשפט, לדיונים [ציבוריים], אולי אפילו בדיחות היו נוצרות סביבה, והמזוויע שבפשעים היה נותר בסופו של דבר ללא עונש. המלך שאול,54 בשובו מן החריש, ניתח אף הוא את השוורים [=״צמד בקר״] מובילֵי מחרשתו והשתמש בהם כאות דומֶה להזעיק את בני ישראל לעזרת העיר יָבֵש [גלעד]. נביאי היהודים ומחוקקי היוונים הציגו תכופות בפני העם מושאים מוחשיים, וכך היטיבו לדבר אליו יותר מאשר אילו השמיעו באוזניו נאומים ארוכים,55 והדיווח של אתֶנאיוֹס על האופן שבו הנואם היפֶרַיידֶס הביא לזיכויה של יצאנית הצמרת פרינה בלא לטעון להגנתה ולוּ במילה אחת, אף הוא [מלמד על] אמנות נאום56 אילמת שאת עקבות השפעתה לא נדיר למצוא בכל הזמנים.57
א. לא נותרו מהם אלא שש מאות גברים [״איש״] ללא נשים וילדים.
 
משמע: מדברים אל העיניים טוב הרבה יותר מאשר לאוזניים; אין לך אדם שאינו חש את האמת במשפט שחרץ הורציוס בעניין זה.58 ניתן לראות אפילו שהנאומים רבי ההבעה ביותר הם אלו המשובצים יותר מכול בדימויים, ואין צלילים עתירי כוח יותר מאלה שיש להם אפקט של צבעים.59
אך כאשר מדובר בהסערת הלב ובהלהטת הרגשות, העניין אחר לגמרי. הרושם הרצוף של נאום, ההולם בשומעו חזור והלוֹם, מעורר ריגוש אחר לגמרי מנוכחותו של אובייקט שבסקירת עין אחת רואים כל מה שיש בו. שערו בנפשכם מצב של סבֶל המוכּר בשלמותו - בראותכם את האדם הכואב ספק אם תתרגשו עד בכי; אך תנו בידו סיפק לומר כל מה שהוא חש, ועד מהרה תתמוססו בדמעות. רק בדרך זו משפיעות עלינו ההתרחשויות בטרגדיות.ב פנטומימה בלבד ללא דיבור60 מלַוֶוה תותיר אתכם פחות או יותר בשלוותכם; בעוד הדיבור ללא מחווה יחלץ דמעות מעיניכם. לרגשות החזקים61 יש המחוות שלהם, אך יש להם גם טעמי הדיבור62 שלהם, וטעמים אלה המעוררים זעזוע, טעמים אלה שנבצר מאתנו לאטום את אוזננו להם - חודרים דרך אוזננו עד לעמקי הלב, נושאים אליו למרות רצוננו את תנועות הרגש63 שהיו מקורם, וגורמים לנו לחוש את מה שאנו שומעים. נסיק מכך שהסימנים הנראים הופכים את החיקוי למדויק יותר, אך העניין מתעורר יותר לשֶמע הצלילים.
ב. הסברתי במקום אחר מדוע האסונות המדומים [המוצגים בתיאטרון] נוגעים ללבנו הרבה יותר מן האסונות האמיתיים. פלוני מתייפח נוכח טרגדיה, אך מעולם לא הגה רחמים כלפי שום אומלל. המצאת התיאטרון אין כמותה להאדרת אהבתנו העצמית וכל הסגולות שאינן מצויות בנו כלל. [ההפניה של רוסו היא לספרו מכתב לד'אלמבר על הצגות התיאטרון (Lettre à D’Alembert sur les spectacles)].
 
מה שמעורר בי את המחשבה שאילו לא היו לנו מעולם אלא צרכים פיזיים, יכולנו בהחלט שלא לדבר כלל ו[עם זאת] להבין היטב זה את זה בלשון המחוות בלבד. היה לאל ידנו לייסד חברוֹת השונות אך במעט מאלו המוכרות לנו היום, או שהיו אפילו מממשות את מטרותיהן ביתר הצלחה; היה לאל ידנו לקבוע חוקים, לבחור מנהיגים, להמציא אומנויות, לנהל מסחר, ובקצרה - לעשות כמעט את כל הדברים שאנו עושים היום בעזרת הדיבור. הלשון האיגרתית64 של הסלאמיםג מעבירה ללא חשש מפני [בעלים או בני משפחה] קנאים את סודות האהבהבנות65 המזרחית בהרמונות השמורים ביותר. האילמים של הסולטן מסתדרים היטב ביניהם ומבינים את כל אשר אומרים להם בסימנים - לא פחות טוב ממה שניתן לומר להם במילים.66 האדון הנכבד פרֵר67 ואלו המלמדים כמוהו את האילמים לא רק לדבר אלא גם לדעת [=להבין] מה הם אומרים, נאלצים ללמדם קודם לכן לשון אחרת, לא פחות מסובכת, שבעזרתה הם יכולים להביאם להבין את זו [=הלשון הרגילה].
ג. הסלאמים (salams [יש להניח ממקור ערבי: סלאם, שלום]) הם דברים רבים מאוד, שכיחים ביותר, כמו תפוז, סרט, גחלת וכו', שלשיגורם יש מובן ידוע לכל האוהבים בכל הארצות שבהן לשון זו נמצאת בשימוש.
 
שרדן68 אומר שבהודו הסרסורים69 נוטלים זה את ידו של זה ומחליפים ביניהם נגיעות שונות באופן שאיש אינו יכול להבחין - וכך עושים ביניהם את עסקיהם בפומבי אך בחשאי, בלא לומר זה לזה ולו מילה אחת. שערו בנפשכם את הסרסורים האלה עיוורים, חירשים ואילמים - הם יבינו זה את זה לא פחות. מה שמראה שכשמדובר בשני החושים שבאמצעותם אנו פעילים, די באחד מהם לעיצוב לשון.70
מאותן התבוננויות מתברר גם שהמצאת האמנות של תקשוּר מחשבותינו71 תלויה פחות באיברים72 המשמשים אותנו לתקשורת הזאת ויותר ביכולת הייחודית לאדם,73 הגורמת לו להשתמש באיברים האלה לצרכיו, ואילו חסרו לו האיברים האלה, הוא היה משתמש באחרים לאותה מטרה. הִפכו את האדם לבעל מבנה גס ככל שתעלו על דעתכם - ללא ספק הוא יסגל לעצמו פחות מושגים;74 אך כל עוד יהיה אמצעי תקשורת כלשהו בינו לבין דומיו [=שאר הבריות], שבאמצעותו הוא יוכל לפעול וזולתו לחוש [את משמעות פעולתו, את כוונתו], הם יצליחו לתקשר זה לזה מחשבות ככל שיאצור מוחם.
לבעלי החיים יש מבנה75 מספיק ואף למעלה מכך לצורך התקשורת הזאת, [אך] אף אחד מהם לא עשה בו מעולם שימוש למטרה הזאת. הרי לכם, דומני, הבדל אופייני בהחלט [בין בעלי החיים לבין בני האדם]. לאלו בהם העובדים וחיים במשותף - הבונים,76 הנמלים, הדבורים - יש לשון טבעית כלשהי לשם תקשורת הדדית ביניהם, בזאת איני מטיל ספק.77 יש אפילו מקום לסברה ששפת הבונים ושפת הנמלים נמסרת במחוות והן [=השפות] מדברות רק לעיניים. יהיה אשר יהיה, מעצם העובדה שלשונות אלה ואחרות [משפות בעלי החיים] הן טבעיות, משתמע שהן אינן נרכשות; בעלי החיים הדוברים אותן שולטים בהן כולם מלידה; שולטים בהן, והשפה אחת היא בכל מקום: אין הם משנים אותה, ואינם מפתחים אותה ולו במעט. הלשון המוסכמת היא נחלת האדם בלבד. הרי לכם מדוע האדם מתפתח הן לטוב והן לרע - ומדוע לא יעשו בעלי החיים כמוהו. ההבחנה היחידה הזאת דומֶה שהיא מובילה רחוק; אפשר להסביר אותה, כך אומרים, בהבדלים שבין האיברים.78 הייתי סקרן לראות את ההסבר הזה.

ז'אן-ז'אק רוסו

ז'אן-ז'אק רוסו (בצרפתית: Jean-Jacques Rousseau;‏ 28 ביוני 1712 - 2 ביולי 1778) היה פילוסוף, סופר, תאורטיקן פוליטי, מלחין ותאוריטיקן של החינוך הצרפתי מפורסם. רוסו נחשב לפילוסוף החשוב של עידן הנאורות, ורעיונותיו השפיעו על המהפכה הצרפתית, כמו גם על התפתחות התאוריה הסוציאליסטית ועל תנועת הלאומיות. עבודתו החשובה, "האמנה החברתית", שראתה אור ב-1762, הפכה לאחד הספרים המשפיעים בפילוסופיה הפוליטית של תרבות המערב.

עוד על הספר

נושאים

מסה על מוצא הלשונות ז'אן-ז'אק רוסו
א. 
על האמצעים השונים לתקשר את מחשבותינו
 
הדיבור מבחין את האדם בין בעלי החיים, והלשון מבחינה בין האומות; אין יודעים מאין בא אדם אלא לאחר שדיבר. ההרגל והצורך מביאים כל אחד ללמוד את לשון ארצו;44 אך מה גורם לכך שלשון זו ולא אחרת היא שפת ארצו? יש להרחיק הרבה בזמן כדי לעמוד על סיבה כלשהי לדָבר הקשורה באופיו של המקום והקודמת ל[התגבשות] אורחות החיים: מאחר שהדיבור הוא מוסד חברתי45 ראשוני אין הוא חב את צורתו אלא לסיבות טבעיות.
מרגע שאדם מזוהה על ידי זולתו כיצור מרגיש, חושב ודומה לו, הרצון או הצורך לתקשר לו את הרגשותיו ואת מחשבותיו מביאו לחפש אמצעים לעשות זאת. האמצעים האלה אינם יכולים להיות שאובים אלא מן החושים, הכלים היחידים שבעזרתם אדם יכול לפעול על הזולת. הרי לכם [כיצד] נוצרים הסימנים המוחשיים להבעת המחשבה. ממציאי הלשון לא עשו זאת בדרך של היקש הגיוני, אך הדחף הבסיסי הוא שהביאם לתוצאה זו.
האמצעים הכלליים שבהם יש ביכולתנו לפעול על חושיו של הזולת מוגבלים לשניים46 - התנועה והקול. פעולת התנועה היא בלתי אמצעית - על ידי נגיעה, או אמצעית - במחווה; את הראשונה, שאורך הזרועות שם לה גבול, לא ניתן להעביר למרחוק, בעוד שטווח האחרת הוא כטווח קו הראות שלנו. כך נותרים רק הראייה והשמיעה ככלים סבילים [לקליטת תקשורת] בין בני אדם פזורים.
אף על פי שלשון המחווה47 ולשון הקול שתיהן טבעיות, בכל זאת הראשונה קלה יותר [לביצוע] ותלויה פחות במוסכמות; שכן עינינו קולטות מושאים יותר מאוזנינו, והצורות מגוונות יותר מן הקולות; הצורות הן גם בעלות הבעה רבה יותר ואומרות יותר בפחות זמן. האהבה, כך אומרים, היא ממציאתו של הציור. היא אולי גם המציאה את הדיבור, אך בפחות הצלחה; ומאחר שלא הייתה דעתה נוחה ממנו, בזה לו - שהרי יש לה באמתחתה אופנים נמרצים יותר להביע את עצמה. נראה את זו ששרטטה את צל אהובהּ בכה הרבה עונג, אומרת לו דְברים! באילו צלילים הייתה משתמשת כדי להעביר ל[שפתם] את הינף השרביט הזה?48
מחוותינו אינן מביעות דבר זולת סערת נפשנו הטבעית, ולא עליהן ברצוני לדבר. רק האירופים מחווים בידיהם אגב דיבור - כמעט נדמה שכל כוח לשונם טמון בזרועותיהם; הם מוסיפים על כך את כוח ריאותיהם, וכל זה יחד אינו מועיל להם הרבה. כאשר צרפתי מתנועע במרץ ומעוות את כל גופו לצורך אמירת דברים רבים, הטורקי שולף לרגע מפיו את מקטרתו, אומר שתי מילים בחצי קול ומכה אותו שוק על ירך במשפט יחיד.49
מאז למדנו את אמנות ההבעה במחוות שכחנו את אמנות הפנטומימה,50 מאותה סיבה שמרוב ספרי דקדוק איננו מבינים עוד את סמלי המצרים.51 את מה שבני העת העתיקה אמרו באופן הנמרץ ביותר הם לא אמרו במילים אלא בסימנים; הם לא אמרו אותם, הם הראו אותם.52
פִּתחו את ספרי ההיסטוריה הישנים ותמצאו אותם מלאים באופני הטיעון המכוונים לעין, ואופנים אלה לעולם כוחם יפה ליצור אפקט ודאי יותר מכל הנאומים שניתן היה לשים במקומם. המושא המוצב [נוכח העיניים] בטרם דיבור מסעיר את הדמיון, מעורר את הסקרנות, מחזיק את הרוח במתח ובהמתנה דרוכה לעומד להיאמר. הבחנתי שהאיטלקים והפרובנסלים, שהמחווה קודמת אצלם בדרך כלל לדיבור, גורמים כך לבן-שיחם להטות אוזנו ביתר קשב ואף ביתר עונג. אך הלשון היעילה ביותר היא זו שבה הסימן אמר כבר את הכול עוד בטרם הוגד דבר-מה. טרקוויניוס, טרסיבולוס החובט בראשי הפרגים, אלכסנדר [מוקדון] המצמיד את טבעת-החותם שלו אל פי חביבו, דיוגנס המטייל לפני זנון - כלום לא דיברו כך טוב יותר מאשר במילים? אילו דיבורי סחור-סחור היו מבטאים היטב באותה מידה את אותם רעיונות? דריווש, שחדר אל סקיתיה בראש צבאו, מקבל מאת מלך הסקיתים צפרדע, ציפור, עכבר וחמישה חִצים; שליחו של המלך מוסר את מתנתו בדממה ופורש לדרכו. המשא הנורא הזה הובן, וכל משאת נפשו של דריווש מאותו רגע הייתה לפנות את הארץ מהר ככל יכולתו. החליפו את הסימנים האלה במכתב - ככל שיאיים יותר כך יפחיד פחות, ולא תהיה זו אלא פטפטת יוהרה שדריווש היה רק צוחק לשִמעה.
כאשר ביקש הלוי מ[ירכתי הר] אפרים53 לנקום את מות אשתו, הוא לא כתב דבר אל שבטי ישראל; רק ביתר את גופתה לשנים-עשר נתחים ושלחם אליהם. למראה הנורא הזה הם חגרו כולם את נשקם, זועקים כולם כאיש אחד: לא נִהיתה ולא נראתה כזאת למיוֹם עלות בני ישראל מארץ מצרים עד היום הזה. ושבט בנימין הושמד.א בימינו הייתה הפרשה הופכת לסדרת התנצחויות בבית המשפט, לדיונים [ציבוריים], אולי אפילו בדיחות היו נוצרות סביבה, והמזוויע שבפשעים היה נותר בסופו של דבר ללא עונש. המלך שאול,54 בשובו מן החריש, ניתח אף הוא את השוורים [=״צמד בקר״] מובילֵי מחרשתו והשתמש בהם כאות דומֶה להזעיק את בני ישראל לעזרת העיר יָבֵש [גלעד]. נביאי היהודים ומחוקקי היוונים הציגו תכופות בפני העם מושאים מוחשיים, וכך היטיבו לדבר אליו יותר מאשר אילו השמיעו באוזניו נאומים ארוכים,55 והדיווח של אתֶנאיוֹס על האופן שבו הנואם היפֶרַיידֶס הביא לזיכויה של יצאנית הצמרת פרינה בלא לטעון להגנתה ולוּ במילה אחת, אף הוא [מלמד על] אמנות נאום56 אילמת שאת עקבות השפעתה לא נדיר למצוא בכל הזמנים.57
א. לא נותרו מהם אלא שש מאות גברים [״איש״] ללא נשים וילדים.
 
משמע: מדברים אל העיניים טוב הרבה יותר מאשר לאוזניים; אין לך אדם שאינו חש את האמת במשפט שחרץ הורציוס בעניין זה.58 ניתן לראות אפילו שהנאומים רבי ההבעה ביותר הם אלו המשובצים יותר מכול בדימויים, ואין צלילים עתירי כוח יותר מאלה שיש להם אפקט של צבעים.59
אך כאשר מדובר בהסערת הלב ובהלהטת הרגשות, העניין אחר לגמרי. הרושם הרצוף של נאום, ההולם בשומעו חזור והלוֹם, מעורר ריגוש אחר לגמרי מנוכחותו של אובייקט שבסקירת עין אחת רואים כל מה שיש בו. שערו בנפשכם מצב של סבֶל המוכּר בשלמותו - בראותכם את האדם הכואב ספק אם תתרגשו עד בכי; אך תנו בידו סיפק לומר כל מה שהוא חש, ועד מהרה תתמוססו בדמעות. רק בדרך זו משפיעות עלינו ההתרחשויות בטרגדיות.ב פנטומימה בלבד ללא דיבור60 מלַוֶוה תותיר אתכם פחות או יותר בשלוותכם; בעוד הדיבור ללא מחווה יחלץ דמעות מעיניכם. לרגשות החזקים61 יש המחוות שלהם, אך יש להם גם טעמי הדיבור62 שלהם, וטעמים אלה המעוררים זעזוע, טעמים אלה שנבצר מאתנו לאטום את אוזננו להם - חודרים דרך אוזננו עד לעמקי הלב, נושאים אליו למרות רצוננו את תנועות הרגש63 שהיו מקורם, וגורמים לנו לחוש את מה שאנו שומעים. נסיק מכך שהסימנים הנראים הופכים את החיקוי למדויק יותר, אך העניין מתעורר יותר לשֶמע הצלילים.
ב. הסברתי במקום אחר מדוע האסונות המדומים [המוצגים בתיאטרון] נוגעים ללבנו הרבה יותר מן האסונות האמיתיים. פלוני מתייפח נוכח טרגדיה, אך מעולם לא הגה רחמים כלפי שום אומלל. המצאת התיאטרון אין כמותה להאדרת אהבתנו העצמית וכל הסגולות שאינן מצויות בנו כלל. [ההפניה של רוסו היא לספרו מכתב לד'אלמבר על הצגות התיאטרון (Lettre à D’Alembert sur les spectacles)].
 
מה שמעורר בי את המחשבה שאילו לא היו לנו מעולם אלא צרכים פיזיים, יכולנו בהחלט שלא לדבר כלל ו[עם זאת] להבין היטב זה את זה בלשון המחוות בלבד. היה לאל ידנו לייסד חברוֹת השונות אך במעט מאלו המוכרות לנו היום, או שהיו אפילו מממשות את מטרותיהן ביתר הצלחה; היה לאל ידנו לקבוע חוקים, לבחור מנהיגים, להמציא אומנויות, לנהל מסחר, ובקצרה - לעשות כמעט את כל הדברים שאנו עושים היום בעזרת הדיבור. הלשון האיגרתית64 של הסלאמיםג מעבירה ללא חשש מפני [בעלים או בני משפחה] קנאים את סודות האהבהבנות65 המזרחית בהרמונות השמורים ביותר. האילמים של הסולטן מסתדרים היטב ביניהם ומבינים את כל אשר אומרים להם בסימנים - לא פחות טוב ממה שניתן לומר להם במילים.66 האדון הנכבד פרֵר67 ואלו המלמדים כמוהו את האילמים לא רק לדבר אלא גם לדעת [=להבין] מה הם אומרים, נאלצים ללמדם קודם לכן לשון אחרת, לא פחות מסובכת, שבעזרתה הם יכולים להביאם להבין את זו [=הלשון הרגילה].
ג. הסלאמים (salams [יש להניח ממקור ערבי: סלאם, שלום]) הם דברים רבים מאוד, שכיחים ביותר, כמו תפוז, סרט, גחלת וכו', שלשיגורם יש מובן ידוע לכל האוהבים בכל הארצות שבהן לשון זו נמצאת בשימוש.
 
שרדן68 אומר שבהודו הסרסורים69 נוטלים זה את ידו של זה ומחליפים ביניהם נגיעות שונות באופן שאיש אינו יכול להבחין - וכך עושים ביניהם את עסקיהם בפומבי אך בחשאי, בלא לומר זה לזה ולו מילה אחת. שערו בנפשכם את הסרסורים האלה עיוורים, חירשים ואילמים - הם יבינו זה את זה לא פחות. מה שמראה שכשמדובר בשני החושים שבאמצעותם אנו פעילים, די באחד מהם לעיצוב לשון.70
מאותן התבוננויות מתברר גם שהמצאת האמנות של תקשוּר מחשבותינו71 תלויה פחות באיברים72 המשמשים אותנו לתקשורת הזאת ויותר ביכולת הייחודית לאדם,73 הגורמת לו להשתמש באיברים האלה לצרכיו, ואילו חסרו לו האיברים האלה, הוא היה משתמש באחרים לאותה מטרה. הִפכו את האדם לבעל מבנה גס ככל שתעלו על דעתכם - ללא ספק הוא יסגל לעצמו פחות מושגים;74 אך כל עוד יהיה אמצעי תקשורת כלשהו בינו לבין דומיו [=שאר הבריות], שבאמצעותו הוא יוכל לפעול וזולתו לחוש [את משמעות פעולתו, את כוונתו], הם יצליחו לתקשר זה לזה מחשבות ככל שיאצור מוחם.
לבעלי החיים יש מבנה75 מספיק ואף למעלה מכך לצורך התקשורת הזאת, [אך] אף אחד מהם לא עשה בו מעולם שימוש למטרה הזאת. הרי לכם, דומני, הבדל אופייני בהחלט [בין בעלי החיים לבין בני האדם]. לאלו בהם העובדים וחיים במשותף - הבונים,76 הנמלים, הדבורים - יש לשון טבעית כלשהי לשם תקשורת הדדית ביניהם, בזאת איני מטיל ספק.77 יש אפילו מקום לסברה ששפת הבונים ושפת הנמלים נמסרת במחוות והן [=השפות] מדברות רק לעיניים. יהיה אשר יהיה, מעצם העובדה שלשונות אלה ואחרות [משפות בעלי החיים] הן טבעיות, משתמע שהן אינן נרכשות; בעלי החיים הדוברים אותן שולטים בהן כולם מלידה; שולטים בהן, והשפה אחת היא בכל מקום: אין הם משנים אותה, ואינם מפתחים אותה ולו במעט. הלשון המוסכמת היא נחלת האדם בלבד. הרי לכם מדוע האדם מתפתח הן לטוב והן לרע - ומדוע לא יעשו בעלי החיים כמוהו. ההבחנה היחידה הזאת דומֶה שהיא מובילה רחוק; אפשר להסביר אותה, כך אומרים, בהבדלים שבין האיברים.78 הייתי סקרן לראות את ההסבר הזה.