הוי, כינרת שלנו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הוי, כינרת שלנו
הוספה למועדפים

הוי, כינרת שלנו

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

נושאים

תקציר

ב–7 בנובמבר של שנת 2012 קפצה צעירה בת 19 מחלון בקומה הרביעית בבניין ברחוב גוואטמלה שבירושלים. כינרת זה שמה - נחבטה אל הקרקע ומתה.
 
היא הייתה בתם של איש מוכר ושנוי במחלוקת, מנחם בן, ושל רעייתו שלומית. את פרשת חייה הקצרים מנציחים הוריה בספר המצמרר והמהפנט הזה. קורות ימיה האחרונים, קטעים מיומניה, פיסות חיים שהשאירה מאחוריה.
 
הנה מה שכותב מנחם בן בפתיחת הספר, כמה שבועות לאחר מותה של כינרת:

"אני חייב לכתוב את הסיפור... כדי שהזיכרון לא יברח. כי הזיכרון מתרחק מאיתנו במהירות של נהג משוגע, או לפחות כמו רוכב סוס שנעלם מעבר לאופק. כי הכל נשכח ברוב הימים. ואם לא אכתוב את הדברים, עוד מעט הכל יילך ויתעמעם ויעלה בעשן השיכחה הרעה".
 
והנה מה שכתבה כינרת באחד מיומניה, בגיל 15 בערך:

"קראתי עכשיו כל מה שכתבתי ביומן הכי אינטנסיבי שהיה לי בימי חיי. זה נשמע די מטומטם, האמת. אז אולי יש פה כל מיני דברים והכל מבולבל וחלק לא נכון, אבל יש פה גם הרבה אמת. אם מישהו קורא כאן, נא לא לשפוט אותי לפי הזמן הזה.
 
נא לא לשפוט אותי בכלל."

פרק ראשון

היומן הראשון /יומן מחברת האפרסק.
2007-2006, כינרת בין גיל 12 לגיל 14

(מחברת עם כריכה עבה, בצבע אפרסק, עם שני ריבועים גדולים ובתוכם פרחים. זו כנראה מחברת היומן הראשונה, והיא כוללת קטעים יומניים ושירים יומניים. על העמוד הפנימי של הכריכה הקדמית כינרת כתבה:)
היומן הזה לא ממש משקף אותי. חשוב לי רק לציין שאם התאבדתי, זה לא בגלל דברים שקרו בזמן האחרון. אני כבר שנתיים בדיכאון, לפני שנה התחלתי לחשוב על התאבדות. עכשיו החלטתי באופן סופי, וזהו!
לא לפתוח!
גם לא אם אמות!
(הקריאה הזאת "לא לפתוח! גם לא אם אמות!" נכתבה כנראה אחרי שמחברת היומן כבר היתה כתובה, וחלק מדפיה נתלשו. השנה היא 2006. כינרת עוד לא בת 13, אלוהים אדירים, עוד לא בת 13, ואיזה ייסורים ואיזה רצון למות, כבר אז.) ומכאן היומן עצמו:
"היום הבנתי איזה טיפשה נראיתי"
אני מקווה שאף אחד לא זוכר את הפעמים שהתאפרתי לביה"ס. היום הבנתי איזה טיפשה נראיתי. אפילו לא עשיתי את זה כמו שצריך. כדאי לי להתאפר לפסטיבל המחולות?
אוף, אני אפילו לא מסוגלת להחליט החלטה אחת בלי שישר יקפוץ לי משהו אחר לראש.
טוב, זהו, החלטתי. אני לא אתאפר וזהו. עם החולצה החדשה שלי אני גם ככה איראה טוב (טפו, טפו, טפו.) הרגשתי די פדיחות לדבר עם אביגיל על זה, אבל בזמן האחרון קצת שכחתי שיש אותך ושמרתי הכל בבטן. אני כל הזמן מתנדנדת עם כל מיני דברים שקשורים ליופי ואסתטיקה. האם זה בסדר בגילי לשים לק, להוריד שערות גם מעוד מקומות חוץ מהרגליים וחוץ מבית השחי, וכאלה. הדילמה האמיתית היתה עם האיפור, אבל אני חושבת שאני לא אשים יותר וזהו. לא איכפת לי שעדן שמה ואיבטה שמה ושרית שמה, אני לא שמה איפור!
אני רוצה לעבור מפה. כל פעם מחדש יש עוד סיבה לזה. אפילו עם חברות שלי אני מרגישה לפעמים לא רצויה. למרות שאני בהחלט אתגעגע אליהם כשאהיה רחוקה מפה. שיו, אתה לא תאמין כמה מחשבות ודברים שמטרידים אותי צצים עכשיו, ואני פשוט לא עומדת בקצב. עדיף שאני אשמור קצת לפעם הבאה. אני איפרד ממך בחלום שחלמתי הלילה: אני הייתי סיגי מהאלופה, וסוף־סוף גיליתי לתום שאני לא לסבית ואני מרגישה אליו משהו. אבל הוא בכלל לא התעניין בי אלא בשמועות שאמרו שבקרקעית הבריכה שבה אנחנו נמצאים, שעומקה היה משהו כמו אלף מטר, יש מגע עם העולם הבא, דבר די תמוה, כי זה כאילו התפרש כהתנהגות מגעילה בחלום שלי, למרות שברור שכל אחד היה מתעניין בדבר כזה. בקיצור, הוא התנהג אל סיגי (ז'תומרת אלי) נורא מגעיל גם בעוד דברים (שבאמת היו מגעילים בניגוד לקטע עם הבריכה) ובסוף החלום התברר שאמא שלו אמרה לו לעשות את כל זה. אחרי שהתעוררתי ניסיתי להבין את החלום כי לתום ב"האלופה" בכלל אין הורים. ואז בעצם הבנתי שאולי בעצם תום הוא ר' מהשכבה שלי, שאהבתי אותו פעם ושהתנהג אלי מגעיל (למרות שהוא לא ידע שאני אוהבת אותו). יש מצב שהייתי רוצה שיתברר שאמא שלו אמרה לו לעשות את כל זה? אני ממש תמימה (ובעיקר סתומה).
(הערה: השיר הבא הכתוב במחברת היומן עוסק במעבר המשפחתי מגן יבנה לכרמיאל, כשהיתה בת 10, ונכתב כנראה במהלך ביקור בגן יבנה. המילה "בובבה", בשני בי"תים, צריכה כנראה להיקרא "בֻּבָּה", במילרע. כך קרא לה אבא בכינוי אהבה במשך שנים.)
"מאז שעזבתי"
מאז שעזבתי
הכל כאן השתנה
לבר יש חבר.
(אני עדיין בובבה).
גם לנופר לא חסר.
היא מאושרת נורא
ורק אני תקועה בעיר
בלי חברה אחת טובה
אז למרות שזה נכון
שבשני המקומות
מתייחסים אלי יפה
כל הילדים
זה לא מספיק
כדי שיהיה לי למי
לספר ת'סודות, להיצמד במסיבות
בעיר הזאת ילד אחד
העיר לי שיש לי אוזניים גדולות
וילד שני אמר
שאני וכל חברותי "עקומות".
מה לא בסדר בי?
מה עשיתי רע?
למה יש לי הרגשה נוראה?
אז למרות שזה נכון
שבשני המקומות
מתייחסות אלי יפה
כל הילדות
זה לא מספיק
כדי שיהיה לי למי
לספר ת'סודות, להיצמד במסיבות
(הערה: אנחנו קוראים את הקטע שלמעלה — ילדותי לכאורה, היא היתה אז אכן ילדה בת 12, אבל הקטע כל כך חשוף וכל כך אמיתי — והלב נשבר: "ילד אחד / העיר שיש לי אוזניים גדולות/ ילד שני אמר/ שאני וכל חברותי "עקומות"/ מה לא בסדר בי? / מה עשיתי רע? / למה יש לי הרגשה נוראה?" — לכינרת היו אכן אוזניים גדולות, בולטות, שהביעו בין השאר, בעינינו, את אהבת המוזיקה שלה ואת ידיעת הנגינה ואת ההקשבה שלה לעולם, ומאוחר יותר היא חשפה את האוזניים בכוונה כחלק מן היופי שלה, והיא היתה כל כך יפה לפעמים בבגרותה עם אותן אוזניים גדולות. הכל כל כך מעליב. והעלבון חונק גם היום.)
"אפשר להפסיק לאהוב בשניה?"
אפשר להפסיק לאהוב בשניה?
זה בדיוק מה שלי קרה
כשהעלבת את הילד ההוא
נורא.
התאהבתי כי חשבתי
שאתה לא כמו שאר העולם
הפסקתי כשהבנתי
שטעיתי כל הזמן
בסוף כולם יבינו
עד כמה הם טועים
כשנותנים לך את כל
התעודות והפרסים
אפילו לילדה אחת
שאוהבת אותך
אתה לא מסוגל
לא להגיד מילה רעה
"אני נורא מפחדת. יש עכשיו מלחמה"
14.7.06
כינרת בת 12 ותשעה חודשים
אני נורא מפחדת. יש עכשיו מלחמה, אני חושבת. אני לא בטוחה אם זה בדיוק נקרא מלחמה, אבל מה שבטוח זה שהחיזבאללה יורה קטיושות על הצפון, כולל כרמיאל, העיר שלי. בינתיים היו פה כבר שתי קטיושות. אני נורא מפחדת. שלשום עדיין לא הבנתי בכלל עד כמה המצב רציני, עד שנטע, החברה שלי מגן־יבנה, התקשרה ושאלה אותי אם הכל בסדר איתי, ואז הבנתי שממש נלחמים פה, בצפון, ומאז אני מה־זה בפאניקה. אבא שלי אמר שמי שמאמין באלוהים לא מפחד כמעט, אבל לדעתי זה די שטויות. ברור שאני מתפללת לה' כל הזמן, אבל צריך גם לדאוג לעצמנו, לא? קראתי פעם איזה בדיחה: כומר נמצא על אי שעומד לטבוע. סירה חולפת על פניו והאיש בתוכה קורא לכומר לעלות עליה. והכומר מסרב: "ישו יציל אותי!" עוברת סירה שנייה והכומר שוב מסרב לעלות אליה. עוברת סירה שלישית, הכומר שקוע עד הצוואר במים, "לא, ישו יציל אותי". הכומר טובע ומגיע לגן עדן, שם הוא פוגש את ישו. הוא שואל אותו: "למה לא הצלת אותי?" אז ישו עונה: "דווקא ניסיתי, ושלחתי לך שלוש סירות, אבל כנראה שזה לא עזר". עכשיו, אני לא מצפה שתתפקע מצחוק או משהו כזה, אני רק אומרת שזה מדגים את זה שחוץ מלהתפלל לה' צריך גם לנסות להינצל, אז זהו, עכשיו אני יושבת בממ"ט, כל המשפחה שלי עושים את עצמם גיבורים וישנים בחדרים שלהם, אני כותבת בך ומלמעלה אני שומעת רעשים חשודים, שנשמעים לי כמו קטיושות שעומדות ליפול. (חס וחלילה, טפו טפו טפו) ואני פוחדת...
(הערת אמא: כבר אז שנינו, גם אבא וגם אמא, לא היינו מודעים לעוצמת התגובה של כינרת לתופעות שמתרחשות בעולם. אנחנו הגבנו בקור־רוח על הטילים של חיזבאללה, וכינרת הגיבה בפחד גדול. הופתענו. אנחנו פשוט התרגלנו כבר, יש כאלה דברים נוראים בעולם, אנחנו מתרגלים ועוברים הלאה. אבל כינרת, מה פתאום שלא תפחד? הכי טבעי זה לפחד. ובהמשך אנחנו סופגים לחצים, קשיים, עלבונות, כעסים, עומסים, מתמודדים וממשיכים הלאה. מסתבר שכינרת יכלה לספוג הרבה פחות ממה שחשבנו. בגלל שלא רצתה להכביד, אולי בגלל שלא האמינה שאנחנו מסוגלים לעזור לה, היא לא סיפרה ולא שיתפה אותנו בעומק הרצון שלה למות, שחזר כל פעם כשהמצוקה גברה. ואנחנו לא הצלחנו להגיע אליו. אילו רק היינו יודעים עד כמה קשה לה לספוג קשיים, לאן היא מגיעה בייאושים שלה...)
"נפלה עוד קטיושה בכרמיאל"
15.7.06
נפלו עוד קטיושות בכרמיאל, אחת על בית, אחת בעוצמה חזקה מהרגיל שנפלה שני רחובות לידנו, אחת בעירייה, אחת באזור התעשייה ועוד. אבא שלי מתעצבן עלי שאני פוחדת ככה. אבל איך אפשר לא לפחוד כשאני שומעת קטיושה שמרעידה לי את דלת הבית ומקפיצה אותי מהכורסא?! דיברתי עם נטע ועם ענת מגן־יבנה, שהזמינו אותי לבוא אליהם. הלוואי שזה באמת יקרה... ענת, הילדה שכ"כ כעסתי עליה... כשהיינו בגן־יבנה היינו חברות כמעט בלתי־נפרדות. כשעברתי לכרמיאל אני רציתי להמשיך, היא כנראה פחות. יש לה שתי חברות טובות ולמרות הכאב כמעט שכחתי ממנה והיום היא התקשרה. היא נשמעה יותר כאילו הכרחתי אותה להתקשר ולא כאילו היא באמת רוצה. אני התחלתי לספר לה בפירוט על כל מה שהיה פה, היא הציעה שאני אישן אצלה ואני אמרתי שכשאני אהיה בגן־יבנה אז אני כנראה אבוא גם אליה. כשכותבים את זה, זה נשמע כאילו זאת היתה שיחה נחמדה, וזאת באמת היתה, אבל היא נשמעה כ"כ... מרוחקת. אני לא יודעת אם כדאי לי לבוא אליה. אין לי ספק שהיא לא החברה האידיאלית. אומרים שחברים נבחנים דווקא בעת שמחה, והיא לא התקשרה אליי אפילו פעם אחת בשנה האחרונה...
(הערת אמא: אולי כינרת החליפה בכוונה את האימרה. אכן, החברה התקשרה בעת צרה, אבל לא זה המבחן האמיתי, לפי כינרת.)
"הפחד הזה הוא לא בשבילי"
הפחד הזה הוא לא בשבילי.
כשזה מגיע אליך זה דבר נורא.
אני בדרך שאין לה מוצא עבורי,
נשמע עוד פיצוץ ולא יודעים מה קרה.
חברות שלא דיברו הרבה זמן
מזמינות אותי לברוח ואותן לבקר.
בין כל הטלפונים, הסיוט, הבלגן,
אני חושבת עליך ואתה פה חסר.
"אני נזכרת שאני בעצם אוהבת אותה מאוד"
17.7.06
בסוף התברר שנטע לא כ"כ יכולה לארח אותי בגן־יבנה, כי יש אצלם עכשיו משפחה של שש נפשות. נטע כנראה חשבה שזה לא יפריע או משהו כזה. אז כנראה במקום זה אני אישן אצל ענת. אני קצת מבואסת. אתה יודע למה — מילאתי איזה שני דפים עליה פה. לפעמים אני לא מבינה איך אהבתי כ"כ להיות חברה שלה, ורגע אח"כ אני נזכרת שאני בעצם אוהבת אותה מאוד, כחברה, כי היא מצחיקה ואמיתית. בטח כשאני אהיה אצלה יהיה מתח כזה בינינו. ועם נטע היה יכול להיות כזה כיף... ואולי דווקא נצליח להתגבר על הכל ויהיה לנו באמת כיף? אולי נדבר ונספר אחת לשנייה המון דברים, וכשאצא מגן־יבנה נתחבק ונצטער שאנחנו נפרדות?... לא, זה סתם שטויות. טוב, אפילו אם לא יהיה הכי כיף שבעולם, לפחות אני אצא מכרמיאל. אני מקווה רק שלא יקרה משהו רע בדרך... אההההה!!
(בקטע הבא, כמו במקומות אחרים, כשכינרת כותבת "בּךָ", "אוֹתְךָ" וכו' היא מתכוונת, כמובן, ליומן עצמו.)
"בבית של ענת היה לי ממש כיף, הייתי אצלה 5 ימים"
21.10.06
עבר הרבה זמן ולא כתבתי בך. במלחמה לא לקחתי אותך לגן־יבנה, אמא שלי הביאה לי מחברת אחרת, אבל עכשיו נזכרתי בך וחשבתי שיותר טוב לכתוב כאן כי זאת המחברת שכתבתי בה לפני המלחמה. אז בוא אני אספר לך כמה דברים:
1. התסריט שלא האמנתי שיקרה, קרה. בבית של ענת היה לי ממש כיף, הייתי אצלה 5 ימים וגילינו מלא דברים חדשים אחת על השנייה. זה שונה לגמרי ממה שהיה פעם. פעם הדבק שחיבר בינינו היה ההבדלים — היא היתה ילדה שכל הזמן זזה, נורא פעלתנית כזאת, ואני — ילדה שקטה שאוהבת לשבת ולקרוא. עכשיו ענת התבגרה ואני התחלתי לפתח אופי פחות עייף ויותר סקרן שרוצה לנסות דברים. בקיצור, ישר כשבאתי ראיתי שענת מנגנת בגיטרה ושרנו קצת. בערך ביום השני גילינו שהחלום של שתינו הוא אותו חלום — להיות שחקניות, רקדניות בקליפים וזמרות שכותבות ומלחינות את השירים שלהם בעצמם. אחרי זה הראיתי לה איך אני רוקדת והיא ממש התפעלה, צילמנו את עצמנו בווידאו וכאלה והיה ממש כיף. עכשיו אנחנו שומרות על קשר, מדברות כל כמה ימים וחולמות ביחד להתקבל לביה"ס לאומנויות ולהיות בו שוב ביחד.
2. אני עדיין לא מתאפרת. כולם בגיל שלי כבר מתאפרות, אבל אני עדיין מתעקשת להישאר נקייה — זה גורם לי להרגיש לא טבעית (האיפור).
3. הייתי חודש בגן־יבנה. ברגע שנגמרה המלחמה חזרתי לכרמיאל. אבא שלי הודה שצדקתי בהתעקשות שלי לנסוע — קשה מאוד לחיות חודש סגור ומפוחד מקטיושות.
4. זה כבר לא קשור, אבל בכל זאת — עוד 3 ימים היומולדת שלי! אני אהיה בת 13! רציתי להזמין 5 חברות ונלך ביחד לבאולינג ואחרי זה הם יישנו אצלי. הבעיה היא שעדן לא יכולה לבוא, כי זה ביום שישי. לא נורא, גם 4 חברות זה בסדר, לא? חוץ מזה אני מה־זה הולכת לפוצץ על בגדים מהכסף שאני אקבל!
5. אני לומדת השנה פיתוח־קול וג'אז־היפ־הופ, בביה"ס תיאטרון ובבית אני מתכננת להשקיע בנגינה — גם באורגנית וגם בגיטרה. בקיצור, השנה התחילה די בסדר. ניפגש אחרי היומולדת שלי. ב־ (ציור של לב)
כינרת
"אח של אורי נרצח"
15.1.07
היום אני כותבת לך על עוד אסון. פתאום פתחתי את המחברת וראיתי שגם הפעם הקודמת היתה על אסון, ונורא נבהלתי. טפו טפו טפו, שהפעם הבאה כבר תהיה יותר נעימה.
אח של אורי נרצח.
קשה לי להאמין כשאני כותבת את זה. אני רק חושבת על המשפחה של אורי והדבר היחיד שעולה לי לראש זה "זה נוראי, זה נוראי, זה נוראי". ערבים רצחו אותו. הפעם הראשונה ששמעתי על זה היתה בבית־הספר. ילדים דיברו בשיעור אזרחות על משהו שהם קראו בעיתון, משהו על ערבים שרצחו יהודי. לא התייחסתי לזה כ"כ. ז'תומרת, ברור שהזדעזעתי, אבל חשבתי שזה מין משהו רחוק כזה, שקרה איפשהו, רחוק. ואז פתאום אחד הילדים אמר, אתה יודע מי זה אח שלו? הכוריאוגרף של יעלי ודריה (ילדות מהחוג), אורי. כמובן שמייד הסתובבתי וכמעט צעקתי עליו: "איזה אורי?" והוא ענה לי, אורי חרמון, הרקדן. אני פשוט לא האמנתי. אחה"צ דבר ראשון התקשרתי לילדה מהחוג לשאול מה קורה ואם זה נכון ובלה בלה. והיא אמרה לי שאולי הולכים לשבעה, ואמרתי שאני גם רוצה ללכת. וכמובן שבסוף לא הודיעו לי והלכו רק איזה 4 בנות בהתראה של שעה. והיום בשיעור הרגשתי זוועה כי אורי בטוח חושב שלא אכפת לי כמובן, לפחות לא מספיק כדי לבוא לשבעה. אז עכשיו אני במאבק עם עצמי, אתה מבין? מצד אחד אני מרגישה זוועה בגלל מה שאורי חושב, ומצד שני אני חושבת שזה נורא שבכלל אני חושבת על זה כ"כ הרבה, כי זה לא מה שחשוב. ומעבר לזה, אני מרגישה דיכאון שמסרב לעבור, וכל הזמן אורי עולה לי בראש, מושיב אותנו בדקות האחרונות של השיעור לשיחה קצרה, מבקש מאיתנו להגיד לכל אלה שמפיצים את השמועות על למה הוא נרצח ששום דבר עדיין לא בטוח, מספר לנו איך בכה עם המשפחה של תאיר ראדה ולא האמין שיצטרך גם הוא להתמודד עם דבר כזה, ואני נזכרת איך בשיעור כ"כ רציתי לבכות, ועצרתי את עצמי, ועכשיו הבכי לא בא, ואין לי איך להוציא את כל הצער הזה חוץ מלכתוב, ובלי הבכי אני פשוט אבודה. כי אחרי בכי היתה באה רגיעה, ואז הייתי יכולה לשבת ולאכול קצת בשקט. ועכשיו, בלעדיו (הבכי) המועקה הזאת כל הזמן מסתובבת איתי ולא עוזבת. איך זה קרה? השנה שחלפה היתה כ"כ נוראית, ומה שקרה המחיש לי שהשנה הזאת לא הולכת להיות יותר טובה. במקום לפתוח את השנה החדשה בשמחה ובכיף אני פותחת אותה עם אסון מזעזע. עד מתי העולם שלנו יהיה מקום כ"כ נוראי לחיות בו?
(כמה אין גבול לצער העולם שלך, כינרת. כמה אין גבול לקסם שלך, כינרת. כמה אני אוהב אותך, כינרת. אבא)
"הילדים הרעים זורקים אבנים"
הילדים הרעים זורקים אבנים
על חיילים שבאים לפנות
הילדים הרעים לוקחים שקית, ממלאים
זורקים מלמעלה
על הרחובות
הילדים הרעים קוראים תהילים
מתפללים לה' שישלח להם עזרות
לרצפה הם בכוח נצמדים
ולא מצליחים לא לבכות.
("הילדים הרעים" הם הכי טובים. נדמה לי שלזה התכוונה כינרת בשיר הפוליטי הזה נגד ההתנתקות הנוראה בעזה, לא?)
מי
20.4.07
תגיד לי מי שומר עליך
ומי שומר עלי
מי חיבר אותי אליך
ואותך אלי
מי מחזיר לי ת'שמחה
אחרי דמעות מאמש
בכל בוקר מחדש
מי שולח את השמש?
מי בנה אותנו כך
זקוקים לעוד אדם
מיוחדים אבל בעצם
בבסיס כמו כולם
מי מחליט מתי נלך
לעולם טיפה אחר
מי אחרי שלא נהיה
את סיפורנו יספר?
(שיר זמר מושלם, נבואי, גורלי. מישהו צריך להלחין. אוהב אותך עד מוות, כינרת. אבא)
אורה
6.5.07
אורה היתה ילדה די יפה.
כלומר, לא ממש מכוערת.
היא התנהגה כמעט כמו כל אחת בגילה —
לא שונה ממש לא אחרת.
אורה היתה אישה נחמדה.
כלומר, לא ממש מעצבנת.
היא היתה מנומסת, די ישרה
לא נפרדת מהשאר, לא מיוחדת.
אורה חיה עד גיל שמונים לפחות
יום אחד הלכה מכולם
מישהו זוכר שהיתה פה בכלל?
אחת מבין כל העולם?
גלי
20.5.07
גלי ילדה טובה
גלי לעולם לא תעזוב
גלי להכל מקשיבה
מבטה מבין וקרוב
לגלי עיניים כחולות
כשמסתכלים מקרוב זה נחמד
שפתיה קטנות, מתוקות
גלי יפה כמעט
אתה אוהב לדבר עם גלי
היא כמו קיר שסופג אליו הכל
יום אחד (נראה לי)
גלי לא תוכל יותר לסבול
(הפעם גלי נראית ממש כינרת עצמה. גם השם קצת מזכיר. גל, ים, כינרת. וגם רמז למסתורין, גלי לי את נפשך, את הסודות שלך. אמא)
"יש לי סיבה חדשה לחיות: הכתיבה"
יש לי סיבה חדשה לחיות: הכתיבה.
רציתי להיות שחקנית במשך המון זמן, אני עדיין רוצה לשחק, לפחות מדי פעם. אתה לא מבין, יומני, איזה כיף זה לעלות לבמה כשאתה בטוח בעצמך. אבל אני יותר טובה בכתיבה. וכתיבה כ"כ הרבה יותר מאתגרת. אני מתמלאת בכזאת חמימות אחרי שאני כותבת שיר או סיפור...
השיפור הגדול בכתיבה שלי הוא הרבה בזכות פורום יצירה וספרות בטיפו. זה נותן לי המון השראה וחשק לכתוב.
מכיוון שאני רוצה שכל מה שאני כותבת יהיה מרוכז במקום אחד, כשיהיה לי זמן אני מתכוונת להעתיק לכאן את "כבולה". קיבלתי עליו תגובות מעולות בפורום. זה ממלא אותי אושר...
(טיפו הוא פורום אינטרנט שבו כותבים צעירים הנוטים לכתיבה. "כבולה" הוא סיפור שפירסמה שם, שלא הצלחנו לאתר.)
"אתה יכול להגיד שהתמכרתי לפורום"
אתה יכול להגיד שהתמכרתי לפורום. זאת אומרת, אני לפעמים שוכחת את כל מה שתכננתי לעשות ויושבת שם מלא זמן. אבל האמת היא שפשוט מהרגע שמצאתי את המשהו הזה שכ"כ מתאים לי, אני מרגישה שעשיית שיעורים במתמטיקה, למשל, ממש לא תורמת לי. זאת אומרת אני מרגישה ככה עד שפיאנה בודקת שיעורים.
(סתם...חחחחח)
(הערת אבא ביחס לקטע הקודם: נערה רוצה להתמכר לכתיבה שלה, אבל לא יכולה: צריך לעשות שיעורים במתמטיקה, גם אם הנפש לא שם. זוהי בעיני טעות בסיסית של מערכת החינוך שלנו: למה צריכה נערה בעלת נפש אמנותית ללמוד מתמטיקה מעבר ללימודי חשבון בסיסיים? ואני שואל את זה ביחס לכל התלמידים שהכישרונות הטבעיים שלהם מונחים במקום אחר? ייבוש המתמטיקה נמשך גם בשנים שאחר־כך. בחודשים האחרונים לחייה, עוד לפני השירות הלאומי, נכנס לכינרת ג'וק חדש לראש: לשפר את ציון הבגרות שלה במתמטיקה, כדי (שימו לב לאבסורד) לשפר את הסיכוי שלה להתקבל לבית ספר לתיאטרון באנגליה. היא השקיעה בזה המון שעות מיותרות, מול מחאותי הבלתי פוסקות בעניין זה וצערי הבלתי פוסק, ולבסוף נכשלה כישלון מוחלט וברור, זה לא היה בראש שלה. אז איך תצליח? זה לא עניין אותה בשיט. והכישלון הזה היה בהחלט חלק (אם גם קטן) מהמצוקה שלה. כן, גם את מערכת החינוך שלנו אנחנו צריכים לתקן.
"אתה יודע, יומן, לפעמים ממש קשה לי עם עצמי"
30.5.07
אתה יודע, יומן, לפעמים ממש קשה לי עם עצמי.
אני מרגישה שאין לי איזשהו דימוי על עצמי — כל דבר שאנשים אומרים עלי גורם לי לתהות, לחשוב "מה, אני באמת כזאת...?" לדוגמה, אבא שלי העיר לי על משהו שאמרתי. השתמשתי קצת בשפה גבוהה, במונח "מושגים סותרים". בקיצור, ברגע שאבא שלי העיר לי על כך ישר הרגשתי כמו איזה מעצבנת כזאת שמנסה לעשות דימוי של חכמה באמצעות שימוש במילים גבוהות. אבא שלי לא הבין למה התחלתי לבכות... יש עוד משהו שקשור לזה שקרה לי היום, אבל אין לי כוח לכתוב את זה, אז לא משנה. בכל אופן, אני קצת יותר רגועה עכשיו.
"אני שונאת אותו"
(ואבא אומר: אין מה לעשות. כשכינרת כותבת בגיל 13 וחצי בערך "אני שונאת אותו" היא מתכוונת אלי. ואני חייב להתגונן מייד ולהגיד שהיא גם כתבה עלי באהבה גדולה במקומות אחרים. אבל כן, אני בלתי נסבל לפעמים, והייתי לפעמים בלתי נסבל עם כינרת, כפי שהיא מתארת להלן)
אני שונאת אותו.
זה כל כך מעצבן.
כל שיחה שהיתה יכולה להיות רגועה ונורמלית, הוא הופך למייגעת, מעצבנת, ארוכה ומפחידה. דיברנו עכשיו על זה שאני רוצה לפרוש מהחוג שלי השנה. כשאמרתי את זה לאמא שלי, דיברנו על כל מיני חוגים אחרים, על מה אני הולכת לעשות, הכל היה שקט ורגוע. לעומת זאת, כשאמרתי את זה לו, הוא אמר ישר "את לא יכולה לא לעשות שום פעילות גופנית השנה". וברור שזה מעצבן מאוד. מה זה "את לא יכולה"? מי יקבע? אתה? מה אתה, אלוהים? אני ועוד איך יכולה, ואני אעשה את זה דווקא כדי לעצבן אותך, כי אתה עצבנת אותי. איך זה נשמע לך?
אז כמובן שהשיחה לא התחילה טוב. התחלתי להתווכח איתו ולנסות להסביר לו דברים, והוא אמר בקול מאיים: "אני לא אסכים לחיים כאלו, שאת כל היום במחשב ובטלוויזיה, וגם לא הולכת לחוג ריקוד". ושוב, אותו סיפור... ויכוחים, בלה בלה בלה... ואז הגיע השיא: "טוב, קומי מהמחשב עכשיו!"
סליחה?! מה אני, רובוט? מכונה שלוחצים בה על כפתור ואז היא מוציאה קוקה קולה? לא בא לי לעשות מה שאתה רוצה. מי אתה שתצווה עליי דברים? אז התחלתי להגיד לו שאני לא אקום, שהוא לא ידבר אלי בטון כזה, שאפשר לדבר על זה בצורה רגועה ולא מפחידה, בקיצור, אחרי זה גם אמא שלי התערבה עם הניתוחים ה"מעמיקים" שלה — "המחשב והטלוויזיה, זה מטרת החיים שלך, אין לך שום שאיפות אחרות" — אבא שלי העניש אותי וצעק עליי ואני אמרתי להם, כשכבר לא יכולתי להתאפק, "אוף, די נמאס לי. פשוט סתמו". אני יודעת שזה לא חכם במיוחד, בעצם, אם הייתי צריכה להגדיר הייתי אומרת שזה דבר ממש ממש ממש ממש ממש ממש ממש מטומטם לעשות.
בכל אופן, עכשיו אני בחדר, ולא יכולה להיות במחשב, אז חזרתי לשיטה הזאת של יומן. שיטה די מעצבנת, האמת. אף פעם לא אהבתי אותה במיוחד. הנה, כבר עכשיו היד כואבת לי והעט כל שניה הולך להיגמר, ואח"כ אם לא רוצים שמישהו יראה אי אפשר פשוט ללחוץ על "DELETE", צריך לקשקש על זה או לקרוע ולזרוק לפח, וזה סיכון. אני רוצה לפתוח בלוג, יקראו לו "לדמעות של לילי" (והשם משתמש שלי יהיה "טעם לוואי מר". לקוראים אני אציג את עצמי בתור "לילי".) אני מקווה להצליח עם הבלוג. עוברת עליי תקופה מאוד מאוד מאוד קשה, לא רק בגלל דברים טיפשיים כמו מריבות עם אבא. לא אפרט, זה הדף האחרון. במילה אחת רק אגיד — חרדות. קשות. אני מקווה שבעוד כמה שנים אקרא את היומן הזה כשאהיה מאושרת והכל ייראה טיפשי וילדותי. למרות שלא נראה לי שזה יקרה.
(לא, זה לא טיפשי וזה לא ילדותי. זאת האמת וזה כואב לנו עכשיו, לי עכשיו, בלי גבול. אבא)

עוד על הספר

נושאים

הוי, כינרת שלנו שלומית ומנחם בן

היומן הראשון /יומן מחברת האפרסק.
2007-2006, כינרת בין גיל 12 לגיל 14

(מחברת עם כריכה עבה, בצבע אפרסק, עם שני ריבועים גדולים ובתוכם פרחים. זו כנראה מחברת היומן הראשונה, והיא כוללת קטעים יומניים ושירים יומניים. על העמוד הפנימי של הכריכה הקדמית כינרת כתבה:)
היומן הזה לא ממש משקף אותי. חשוב לי רק לציין שאם התאבדתי, זה לא בגלל דברים שקרו בזמן האחרון. אני כבר שנתיים בדיכאון, לפני שנה התחלתי לחשוב על התאבדות. עכשיו החלטתי באופן סופי, וזהו!
לא לפתוח!
גם לא אם אמות!
(הקריאה הזאת "לא לפתוח! גם לא אם אמות!" נכתבה כנראה אחרי שמחברת היומן כבר היתה כתובה, וחלק מדפיה נתלשו. השנה היא 2006. כינרת עוד לא בת 13, אלוהים אדירים, עוד לא בת 13, ואיזה ייסורים ואיזה רצון למות, כבר אז.) ומכאן היומן עצמו:
"היום הבנתי איזה טיפשה נראיתי"
אני מקווה שאף אחד לא זוכר את הפעמים שהתאפרתי לביה"ס. היום הבנתי איזה טיפשה נראיתי. אפילו לא עשיתי את זה כמו שצריך. כדאי לי להתאפר לפסטיבל המחולות?
אוף, אני אפילו לא מסוגלת להחליט החלטה אחת בלי שישר יקפוץ לי משהו אחר לראש.
טוב, זהו, החלטתי. אני לא אתאפר וזהו. עם החולצה החדשה שלי אני גם ככה איראה טוב (טפו, טפו, טפו.) הרגשתי די פדיחות לדבר עם אביגיל על זה, אבל בזמן האחרון קצת שכחתי שיש אותך ושמרתי הכל בבטן. אני כל הזמן מתנדנדת עם כל מיני דברים שקשורים ליופי ואסתטיקה. האם זה בסדר בגילי לשים לק, להוריד שערות גם מעוד מקומות חוץ מהרגליים וחוץ מבית השחי, וכאלה. הדילמה האמיתית היתה עם האיפור, אבל אני חושבת שאני לא אשים יותר וזהו. לא איכפת לי שעדן שמה ואיבטה שמה ושרית שמה, אני לא שמה איפור!
אני רוצה לעבור מפה. כל פעם מחדש יש עוד סיבה לזה. אפילו עם חברות שלי אני מרגישה לפעמים לא רצויה. למרות שאני בהחלט אתגעגע אליהם כשאהיה רחוקה מפה. שיו, אתה לא תאמין כמה מחשבות ודברים שמטרידים אותי צצים עכשיו, ואני פשוט לא עומדת בקצב. עדיף שאני אשמור קצת לפעם הבאה. אני איפרד ממך בחלום שחלמתי הלילה: אני הייתי סיגי מהאלופה, וסוף־סוף גיליתי לתום שאני לא לסבית ואני מרגישה אליו משהו. אבל הוא בכלל לא התעניין בי אלא בשמועות שאמרו שבקרקעית הבריכה שבה אנחנו נמצאים, שעומקה היה משהו כמו אלף מטר, יש מגע עם העולם הבא, דבר די תמוה, כי זה כאילו התפרש כהתנהגות מגעילה בחלום שלי, למרות שברור שכל אחד היה מתעניין בדבר כזה. בקיצור, הוא התנהג אל סיגי (ז'תומרת אלי) נורא מגעיל גם בעוד דברים (שבאמת היו מגעילים בניגוד לקטע עם הבריכה) ובסוף החלום התברר שאמא שלו אמרה לו לעשות את כל זה. אחרי שהתעוררתי ניסיתי להבין את החלום כי לתום ב"האלופה" בכלל אין הורים. ואז בעצם הבנתי שאולי בעצם תום הוא ר' מהשכבה שלי, שאהבתי אותו פעם ושהתנהג אלי מגעיל (למרות שהוא לא ידע שאני אוהבת אותו). יש מצב שהייתי רוצה שיתברר שאמא שלו אמרה לו לעשות את כל זה? אני ממש תמימה (ובעיקר סתומה).
(הערה: השיר הבא הכתוב במחברת היומן עוסק במעבר המשפחתי מגן יבנה לכרמיאל, כשהיתה בת 10, ונכתב כנראה במהלך ביקור בגן יבנה. המילה "בובבה", בשני בי"תים, צריכה כנראה להיקרא "בֻּבָּה", במילרע. כך קרא לה אבא בכינוי אהבה במשך שנים.)
"מאז שעזבתי"
מאז שעזבתי
הכל כאן השתנה
לבר יש חבר.
(אני עדיין בובבה).
גם לנופר לא חסר.
היא מאושרת נורא
ורק אני תקועה בעיר
בלי חברה אחת טובה
אז למרות שזה נכון
שבשני המקומות
מתייחסים אלי יפה
כל הילדים
זה לא מספיק
כדי שיהיה לי למי
לספר ת'סודות, להיצמד במסיבות
בעיר הזאת ילד אחד
העיר לי שיש לי אוזניים גדולות
וילד שני אמר
שאני וכל חברותי "עקומות".
מה לא בסדר בי?
מה עשיתי רע?
למה יש לי הרגשה נוראה?
אז למרות שזה נכון
שבשני המקומות
מתייחסות אלי יפה
כל הילדות
זה לא מספיק
כדי שיהיה לי למי
לספר ת'סודות, להיצמד במסיבות
(הערה: אנחנו קוראים את הקטע שלמעלה — ילדותי לכאורה, היא היתה אז אכן ילדה בת 12, אבל הקטע כל כך חשוף וכל כך אמיתי — והלב נשבר: "ילד אחד / העיר שיש לי אוזניים גדולות/ ילד שני אמר/ שאני וכל חברותי "עקומות"/ מה לא בסדר בי? / מה עשיתי רע? / למה יש לי הרגשה נוראה?" — לכינרת היו אכן אוזניים גדולות, בולטות, שהביעו בין השאר, בעינינו, את אהבת המוזיקה שלה ואת ידיעת הנגינה ואת ההקשבה שלה לעולם, ומאוחר יותר היא חשפה את האוזניים בכוונה כחלק מן היופי שלה, והיא היתה כל כך יפה לפעמים בבגרותה עם אותן אוזניים גדולות. הכל כל כך מעליב. והעלבון חונק גם היום.)
"אפשר להפסיק לאהוב בשניה?"
אפשר להפסיק לאהוב בשניה?
זה בדיוק מה שלי קרה
כשהעלבת את הילד ההוא
נורא.
התאהבתי כי חשבתי
שאתה לא כמו שאר העולם
הפסקתי כשהבנתי
שטעיתי כל הזמן
בסוף כולם יבינו
עד כמה הם טועים
כשנותנים לך את כל
התעודות והפרסים
אפילו לילדה אחת
שאוהבת אותך
אתה לא מסוגל
לא להגיד מילה רעה
"אני נורא מפחדת. יש עכשיו מלחמה"
14.7.06
כינרת בת 12 ותשעה חודשים
אני נורא מפחדת. יש עכשיו מלחמה, אני חושבת. אני לא בטוחה אם זה בדיוק נקרא מלחמה, אבל מה שבטוח זה שהחיזבאללה יורה קטיושות על הצפון, כולל כרמיאל, העיר שלי. בינתיים היו פה כבר שתי קטיושות. אני נורא מפחדת. שלשום עדיין לא הבנתי בכלל עד כמה המצב רציני, עד שנטע, החברה שלי מגן־יבנה, התקשרה ושאלה אותי אם הכל בסדר איתי, ואז הבנתי שממש נלחמים פה, בצפון, ומאז אני מה־זה בפאניקה. אבא שלי אמר שמי שמאמין באלוהים לא מפחד כמעט, אבל לדעתי זה די שטויות. ברור שאני מתפללת לה' כל הזמן, אבל צריך גם לדאוג לעצמנו, לא? קראתי פעם איזה בדיחה: כומר נמצא על אי שעומד לטבוע. סירה חולפת על פניו והאיש בתוכה קורא לכומר לעלות עליה. והכומר מסרב: "ישו יציל אותי!" עוברת סירה שנייה והכומר שוב מסרב לעלות אליה. עוברת סירה שלישית, הכומר שקוע עד הצוואר במים, "לא, ישו יציל אותי". הכומר טובע ומגיע לגן עדן, שם הוא פוגש את ישו. הוא שואל אותו: "למה לא הצלת אותי?" אז ישו עונה: "דווקא ניסיתי, ושלחתי לך שלוש סירות, אבל כנראה שזה לא עזר". עכשיו, אני לא מצפה שתתפקע מצחוק או משהו כזה, אני רק אומרת שזה מדגים את זה שחוץ מלהתפלל לה' צריך גם לנסות להינצל, אז זהו, עכשיו אני יושבת בממ"ט, כל המשפחה שלי עושים את עצמם גיבורים וישנים בחדרים שלהם, אני כותבת בך ומלמעלה אני שומעת רעשים חשודים, שנשמעים לי כמו קטיושות שעומדות ליפול. (חס וחלילה, טפו טפו טפו) ואני פוחדת...
(הערת אמא: כבר אז שנינו, גם אבא וגם אמא, לא היינו מודעים לעוצמת התגובה של כינרת לתופעות שמתרחשות בעולם. אנחנו הגבנו בקור־רוח על הטילים של חיזבאללה, וכינרת הגיבה בפחד גדול. הופתענו. אנחנו פשוט התרגלנו כבר, יש כאלה דברים נוראים בעולם, אנחנו מתרגלים ועוברים הלאה. אבל כינרת, מה פתאום שלא תפחד? הכי טבעי זה לפחד. ובהמשך אנחנו סופגים לחצים, קשיים, עלבונות, כעסים, עומסים, מתמודדים וממשיכים הלאה. מסתבר שכינרת יכלה לספוג הרבה פחות ממה שחשבנו. בגלל שלא רצתה להכביד, אולי בגלל שלא האמינה שאנחנו מסוגלים לעזור לה, היא לא סיפרה ולא שיתפה אותנו בעומק הרצון שלה למות, שחזר כל פעם כשהמצוקה גברה. ואנחנו לא הצלחנו להגיע אליו. אילו רק היינו יודעים עד כמה קשה לה לספוג קשיים, לאן היא מגיעה בייאושים שלה...)
"נפלה עוד קטיושה בכרמיאל"
15.7.06
נפלו עוד קטיושות בכרמיאל, אחת על בית, אחת בעוצמה חזקה מהרגיל שנפלה שני רחובות לידנו, אחת בעירייה, אחת באזור התעשייה ועוד. אבא שלי מתעצבן עלי שאני פוחדת ככה. אבל איך אפשר לא לפחוד כשאני שומעת קטיושה שמרעידה לי את דלת הבית ומקפיצה אותי מהכורסא?! דיברתי עם נטע ועם ענת מגן־יבנה, שהזמינו אותי לבוא אליהם. הלוואי שזה באמת יקרה... ענת, הילדה שכ"כ כעסתי עליה... כשהיינו בגן־יבנה היינו חברות כמעט בלתי־נפרדות. כשעברתי לכרמיאל אני רציתי להמשיך, היא כנראה פחות. יש לה שתי חברות טובות ולמרות הכאב כמעט שכחתי ממנה והיום היא התקשרה. היא נשמעה יותר כאילו הכרחתי אותה להתקשר ולא כאילו היא באמת רוצה. אני התחלתי לספר לה בפירוט על כל מה שהיה פה, היא הציעה שאני אישן אצלה ואני אמרתי שכשאני אהיה בגן־יבנה אז אני כנראה אבוא גם אליה. כשכותבים את זה, זה נשמע כאילו זאת היתה שיחה נחמדה, וזאת באמת היתה, אבל היא נשמעה כ"כ... מרוחקת. אני לא יודעת אם כדאי לי לבוא אליה. אין לי ספק שהיא לא החברה האידיאלית. אומרים שחברים נבחנים דווקא בעת שמחה, והיא לא התקשרה אליי אפילו פעם אחת בשנה האחרונה...
(הערת אמא: אולי כינרת החליפה בכוונה את האימרה. אכן, החברה התקשרה בעת צרה, אבל לא זה המבחן האמיתי, לפי כינרת.)
"הפחד הזה הוא לא בשבילי"
הפחד הזה הוא לא בשבילי.
כשזה מגיע אליך זה דבר נורא.
אני בדרך שאין לה מוצא עבורי,
נשמע עוד פיצוץ ולא יודעים מה קרה.
חברות שלא דיברו הרבה זמן
מזמינות אותי לברוח ואותן לבקר.
בין כל הטלפונים, הסיוט, הבלגן,
אני חושבת עליך ואתה פה חסר.
"אני נזכרת שאני בעצם אוהבת אותה מאוד"
17.7.06
בסוף התברר שנטע לא כ"כ יכולה לארח אותי בגן־יבנה, כי יש אצלם עכשיו משפחה של שש נפשות. נטע כנראה חשבה שזה לא יפריע או משהו כזה. אז כנראה במקום זה אני אישן אצל ענת. אני קצת מבואסת. אתה יודע למה — מילאתי איזה שני דפים עליה פה. לפעמים אני לא מבינה איך אהבתי כ"כ להיות חברה שלה, ורגע אח"כ אני נזכרת שאני בעצם אוהבת אותה מאוד, כחברה, כי היא מצחיקה ואמיתית. בטח כשאני אהיה אצלה יהיה מתח כזה בינינו. ועם נטע היה יכול להיות כזה כיף... ואולי דווקא נצליח להתגבר על הכל ויהיה לנו באמת כיף? אולי נדבר ונספר אחת לשנייה המון דברים, וכשאצא מגן־יבנה נתחבק ונצטער שאנחנו נפרדות?... לא, זה סתם שטויות. טוב, אפילו אם לא יהיה הכי כיף שבעולם, לפחות אני אצא מכרמיאל. אני מקווה רק שלא יקרה משהו רע בדרך... אההההה!!
(בקטע הבא, כמו במקומות אחרים, כשכינרת כותבת "בּךָ", "אוֹתְךָ" וכו' היא מתכוונת, כמובן, ליומן עצמו.)
"בבית של ענת היה לי ממש כיף, הייתי אצלה 5 ימים"
21.10.06
עבר הרבה זמן ולא כתבתי בך. במלחמה לא לקחתי אותך לגן־יבנה, אמא שלי הביאה לי מחברת אחרת, אבל עכשיו נזכרתי בך וחשבתי שיותר טוב לכתוב כאן כי זאת המחברת שכתבתי בה לפני המלחמה. אז בוא אני אספר לך כמה דברים:
1. התסריט שלא האמנתי שיקרה, קרה. בבית של ענת היה לי ממש כיף, הייתי אצלה 5 ימים וגילינו מלא דברים חדשים אחת על השנייה. זה שונה לגמרי ממה שהיה פעם. פעם הדבק שחיבר בינינו היה ההבדלים — היא היתה ילדה שכל הזמן זזה, נורא פעלתנית כזאת, ואני — ילדה שקטה שאוהבת לשבת ולקרוא. עכשיו ענת התבגרה ואני התחלתי לפתח אופי פחות עייף ויותר סקרן שרוצה לנסות דברים. בקיצור, ישר כשבאתי ראיתי שענת מנגנת בגיטרה ושרנו קצת. בערך ביום השני גילינו שהחלום של שתינו הוא אותו חלום — להיות שחקניות, רקדניות בקליפים וזמרות שכותבות ומלחינות את השירים שלהם בעצמם. אחרי זה הראיתי לה איך אני רוקדת והיא ממש התפעלה, צילמנו את עצמנו בווידאו וכאלה והיה ממש כיף. עכשיו אנחנו שומרות על קשר, מדברות כל כמה ימים וחולמות ביחד להתקבל לביה"ס לאומנויות ולהיות בו שוב ביחד.
2. אני עדיין לא מתאפרת. כולם בגיל שלי כבר מתאפרות, אבל אני עדיין מתעקשת להישאר נקייה — זה גורם לי להרגיש לא טבעית (האיפור).
3. הייתי חודש בגן־יבנה. ברגע שנגמרה המלחמה חזרתי לכרמיאל. אבא שלי הודה שצדקתי בהתעקשות שלי לנסוע — קשה מאוד לחיות חודש סגור ומפוחד מקטיושות.
4. זה כבר לא קשור, אבל בכל זאת — עוד 3 ימים היומולדת שלי! אני אהיה בת 13! רציתי להזמין 5 חברות ונלך ביחד לבאולינג ואחרי זה הם יישנו אצלי. הבעיה היא שעדן לא יכולה לבוא, כי זה ביום שישי. לא נורא, גם 4 חברות זה בסדר, לא? חוץ מזה אני מה־זה הולכת לפוצץ על בגדים מהכסף שאני אקבל!
5. אני לומדת השנה פיתוח־קול וג'אז־היפ־הופ, בביה"ס תיאטרון ובבית אני מתכננת להשקיע בנגינה — גם באורגנית וגם בגיטרה. בקיצור, השנה התחילה די בסדר. ניפגש אחרי היומולדת שלי. ב־ (ציור של לב)
כינרת
"אח של אורי נרצח"
15.1.07
היום אני כותבת לך על עוד אסון. פתאום פתחתי את המחברת וראיתי שגם הפעם הקודמת היתה על אסון, ונורא נבהלתי. טפו טפו טפו, שהפעם הבאה כבר תהיה יותר נעימה.
אח של אורי נרצח.
קשה לי להאמין כשאני כותבת את זה. אני רק חושבת על המשפחה של אורי והדבר היחיד שעולה לי לראש זה "זה נוראי, זה נוראי, זה נוראי". ערבים רצחו אותו. הפעם הראשונה ששמעתי על זה היתה בבית־הספר. ילדים דיברו בשיעור אזרחות על משהו שהם קראו בעיתון, משהו על ערבים שרצחו יהודי. לא התייחסתי לזה כ"כ. ז'תומרת, ברור שהזדעזעתי, אבל חשבתי שזה מין משהו רחוק כזה, שקרה איפשהו, רחוק. ואז פתאום אחד הילדים אמר, אתה יודע מי זה אח שלו? הכוריאוגרף של יעלי ודריה (ילדות מהחוג), אורי. כמובן שמייד הסתובבתי וכמעט צעקתי עליו: "איזה אורי?" והוא ענה לי, אורי חרמון, הרקדן. אני פשוט לא האמנתי. אחה"צ דבר ראשון התקשרתי לילדה מהחוג לשאול מה קורה ואם זה נכון ובלה בלה. והיא אמרה לי שאולי הולכים לשבעה, ואמרתי שאני גם רוצה ללכת. וכמובן שבסוף לא הודיעו לי והלכו רק איזה 4 בנות בהתראה של שעה. והיום בשיעור הרגשתי זוועה כי אורי בטוח חושב שלא אכפת לי כמובן, לפחות לא מספיק כדי לבוא לשבעה. אז עכשיו אני במאבק עם עצמי, אתה מבין? מצד אחד אני מרגישה זוועה בגלל מה שאורי חושב, ומצד שני אני חושבת שזה נורא שבכלל אני חושבת על זה כ"כ הרבה, כי זה לא מה שחשוב. ומעבר לזה, אני מרגישה דיכאון שמסרב לעבור, וכל הזמן אורי עולה לי בראש, מושיב אותנו בדקות האחרונות של השיעור לשיחה קצרה, מבקש מאיתנו להגיד לכל אלה שמפיצים את השמועות על למה הוא נרצח ששום דבר עדיין לא בטוח, מספר לנו איך בכה עם המשפחה של תאיר ראדה ולא האמין שיצטרך גם הוא להתמודד עם דבר כזה, ואני נזכרת איך בשיעור כ"כ רציתי לבכות, ועצרתי את עצמי, ועכשיו הבכי לא בא, ואין לי איך להוציא את כל הצער הזה חוץ מלכתוב, ובלי הבכי אני פשוט אבודה. כי אחרי בכי היתה באה רגיעה, ואז הייתי יכולה לשבת ולאכול קצת בשקט. ועכשיו, בלעדיו (הבכי) המועקה הזאת כל הזמן מסתובבת איתי ולא עוזבת. איך זה קרה? השנה שחלפה היתה כ"כ נוראית, ומה שקרה המחיש לי שהשנה הזאת לא הולכת להיות יותר טובה. במקום לפתוח את השנה החדשה בשמחה ובכיף אני פותחת אותה עם אסון מזעזע. עד מתי העולם שלנו יהיה מקום כ"כ נוראי לחיות בו?
(כמה אין גבול לצער העולם שלך, כינרת. כמה אין גבול לקסם שלך, כינרת. כמה אני אוהב אותך, כינרת. אבא)
"הילדים הרעים זורקים אבנים"
הילדים הרעים זורקים אבנים
על חיילים שבאים לפנות
הילדים הרעים לוקחים שקית, ממלאים
זורקים מלמעלה
על הרחובות
הילדים הרעים קוראים תהילים
מתפללים לה' שישלח להם עזרות
לרצפה הם בכוח נצמדים
ולא מצליחים לא לבכות.
("הילדים הרעים" הם הכי טובים. נדמה לי שלזה התכוונה כינרת בשיר הפוליטי הזה נגד ההתנתקות הנוראה בעזה, לא?)
מי
20.4.07
תגיד לי מי שומר עליך
ומי שומר עלי
מי חיבר אותי אליך
ואותך אלי
מי מחזיר לי ת'שמחה
אחרי דמעות מאמש
בכל בוקר מחדש
מי שולח את השמש?
מי בנה אותנו כך
זקוקים לעוד אדם
מיוחדים אבל בעצם
בבסיס כמו כולם
מי מחליט מתי נלך
לעולם טיפה אחר
מי אחרי שלא נהיה
את סיפורנו יספר?
(שיר זמר מושלם, נבואי, גורלי. מישהו צריך להלחין. אוהב אותך עד מוות, כינרת. אבא)
אורה
6.5.07
אורה היתה ילדה די יפה.
כלומר, לא ממש מכוערת.
היא התנהגה כמעט כמו כל אחת בגילה —
לא שונה ממש לא אחרת.
אורה היתה אישה נחמדה.
כלומר, לא ממש מעצבנת.
היא היתה מנומסת, די ישרה
לא נפרדת מהשאר, לא מיוחדת.
אורה חיה עד גיל שמונים לפחות
יום אחד הלכה מכולם
מישהו זוכר שהיתה פה בכלל?
אחת מבין כל העולם?
גלי
20.5.07
גלי ילדה טובה
גלי לעולם לא תעזוב
גלי להכל מקשיבה
מבטה מבין וקרוב
לגלי עיניים כחולות
כשמסתכלים מקרוב זה נחמד
שפתיה קטנות, מתוקות
גלי יפה כמעט
אתה אוהב לדבר עם גלי
היא כמו קיר שסופג אליו הכל
יום אחד (נראה לי)
גלי לא תוכל יותר לסבול
(הפעם גלי נראית ממש כינרת עצמה. גם השם קצת מזכיר. גל, ים, כינרת. וגם רמז למסתורין, גלי לי את נפשך, את הסודות שלך. אמא)
"יש לי סיבה חדשה לחיות: הכתיבה"
יש לי סיבה חדשה לחיות: הכתיבה.
רציתי להיות שחקנית במשך המון זמן, אני עדיין רוצה לשחק, לפחות מדי פעם. אתה לא מבין, יומני, איזה כיף זה לעלות לבמה כשאתה בטוח בעצמך. אבל אני יותר טובה בכתיבה. וכתיבה כ"כ הרבה יותר מאתגרת. אני מתמלאת בכזאת חמימות אחרי שאני כותבת שיר או סיפור...
השיפור הגדול בכתיבה שלי הוא הרבה בזכות פורום יצירה וספרות בטיפו. זה נותן לי המון השראה וחשק לכתוב.
מכיוון שאני רוצה שכל מה שאני כותבת יהיה מרוכז במקום אחד, כשיהיה לי זמן אני מתכוונת להעתיק לכאן את "כבולה". קיבלתי עליו תגובות מעולות בפורום. זה ממלא אותי אושר...
(טיפו הוא פורום אינטרנט שבו כותבים צעירים הנוטים לכתיבה. "כבולה" הוא סיפור שפירסמה שם, שלא הצלחנו לאתר.)
"אתה יכול להגיד שהתמכרתי לפורום"
אתה יכול להגיד שהתמכרתי לפורום. זאת אומרת, אני לפעמים שוכחת את כל מה שתכננתי לעשות ויושבת שם מלא זמן. אבל האמת היא שפשוט מהרגע שמצאתי את המשהו הזה שכ"כ מתאים לי, אני מרגישה שעשיית שיעורים במתמטיקה, למשל, ממש לא תורמת לי. זאת אומרת אני מרגישה ככה עד שפיאנה בודקת שיעורים.
(סתם...חחחחח)
(הערת אבא ביחס לקטע הקודם: נערה רוצה להתמכר לכתיבה שלה, אבל לא יכולה: צריך לעשות שיעורים במתמטיקה, גם אם הנפש לא שם. זוהי בעיני טעות בסיסית של מערכת החינוך שלנו: למה צריכה נערה בעלת נפש אמנותית ללמוד מתמטיקה מעבר ללימודי חשבון בסיסיים? ואני שואל את זה ביחס לכל התלמידים שהכישרונות הטבעיים שלהם מונחים במקום אחר? ייבוש המתמטיקה נמשך גם בשנים שאחר־כך. בחודשים האחרונים לחייה, עוד לפני השירות הלאומי, נכנס לכינרת ג'וק חדש לראש: לשפר את ציון הבגרות שלה במתמטיקה, כדי (שימו לב לאבסורד) לשפר את הסיכוי שלה להתקבל לבית ספר לתיאטרון באנגליה. היא השקיעה בזה המון שעות מיותרות, מול מחאותי הבלתי פוסקות בעניין זה וצערי הבלתי פוסק, ולבסוף נכשלה כישלון מוחלט וברור, זה לא היה בראש שלה. אז איך תצליח? זה לא עניין אותה בשיט. והכישלון הזה היה בהחלט חלק (אם גם קטן) מהמצוקה שלה. כן, גם את מערכת החינוך שלנו אנחנו צריכים לתקן.
"אתה יודע, יומן, לפעמים ממש קשה לי עם עצמי"
30.5.07
אתה יודע, יומן, לפעמים ממש קשה לי עם עצמי.
אני מרגישה שאין לי איזשהו דימוי על עצמי — כל דבר שאנשים אומרים עלי גורם לי לתהות, לחשוב "מה, אני באמת כזאת...?" לדוגמה, אבא שלי העיר לי על משהו שאמרתי. השתמשתי קצת בשפה גבוהה, במונח "מושגים סותרים". בקיצור, ברגע שאבא שלי העיר לי על כך ישר הרגשתי כמו איזה מעצבנת כזאת שמנסה לעשות דימוי של חכמה באמצעות שימוש במילים גבוהות. אבא שלי לא הבין למה התחלתי לבכות... יש עוד משהו שקשור לזה שקרה לי היום, אבל אין לי כוח לכתוב את זה, אז לא משנה. בכל אופן, אני קצת יותר רגועה עכשיו.
"אני שונאת אותו"
(ואבא אומר: אין מה לעשות. כשכינרת כותבת בגיל 13 וחצי בערך "אני שונאת אותו" היא מתכוונת אלי. ואני חייב להתגונן מייד ולהגיד שהיא גם כתבה עלי באהבה גדולה במקומות אחרים. אבל כן, אני בלתי נסבל לפעמים, והייתי לפעמים בלתי נסבל עם כינרת, כפי שהיא מתארת להלן)
אני שונאת אותו.
זה כל כך מעצבן.
כל שיחה שהיתה יכולה להיות רגועה ונורמלית, הוא הופך למייגעת, מעצבנת, ארוכה ומפחידה. דיברנו עכשיו על זה שאני רוצה לפרוש מהחוג שלי השנה. כשאמרתי את זה לאמא שלי, דיברנו על כל מיני חוגים אחרים, על מה אני הולכת לעשות, הכל היה שקט ורגוע. לעומת זאת, כשאמרתי את זה לו, הוא אמר ישר "את לא יכולה לא לעשות שום פעילות גופנית השנה". וברור שזה מעצבן מאוד. מה זה "את לא יכולה"? מי יקבע? אתה? מה אתה, אלוהים? אני ועוד איך יכולה, ואני אעשה את זה דווקא כדי לעצבן אותך, כי אתה עצבנת אותי. איך זה נשמע לך?
אז כמובן שהשיחה לא התחילה טוב. התחלתי להתווכח איתו ולנסות להסביר לו דברים, והוא אמר בקול מאיים: "אני לא אסכים לחיים כאלו, שאת כל היום במחשב ובטלוויזיה, וגם לא הולכת לחוג ריקוד". ושוב, אותו סיפור... ויכוחים, בלה בלה בלה... ואז הגיע השיא: "טוב, קומי מהמחשב עכשיו!"
סליחה?! מה אני, רובוט? מכונה שלוחצים בה על כפתור ואז היא מוציאה קוקה קולה? לא בא לי לעשות מה שאתה רוצה. מי אתה שתצווה עליי דברים? אז התחלתי להגיד לו שאני לא אקום, שהוא לא ידבר אלי בטון כזה, שאפשר לדבר על זה בצורה רגועה ולא מפחידה, בקיצור, אחרי זה גם אמא שלי התערבה עם הניתוחים ה"מעמיקים" שלה — "המחשב והטלוויזיה, זה מטרת החיים שלך, אין לך שום שאיפות אחרות" — אבא שלי העניש אותי וצעק עליי ואני אמרתי להם, כשכבר לא יכולתי להתאפק, "אוף, די נמאס לי. פשוט סתמו". אני יודעת שזה לא חכם במיוחד, בעצם, אם הייתי צריכה להגדיר הייתי אומרת שזה דבר ממש ממש ממש ממש ממש ממש ממש מטומטם לעשות.
בכל אופן, עכשיו אני בחדר, ולא יכולה להיות במחשב, אז חזרתי לשיטה הזאת של יומן. שיטה די מעצבנת, האמת. אף פעם לא אהבתי אותה במיוחד. הנה, כבר עכשיו היד כואבת לי והעט כל שניה הולך להיגמר, ואח"כ אם לא רוצים שמישהו יראה אי אפשר פשוט ללחוץ על "DELETE", צריך לקשקש על זה או לקרוע ולזרוק לפח, וזה סיכון. אני רוצה לפתוח בלוג, יקראו לו "לדמעות של לילי" (והשם משתמש שלי יהיה "טעם לוואי מר". לקוראים אני אציג את עצמי בתור "לילי".) אני מקווה להצליח עם הבלוג. עוברת עליי תקופה מאוד מאוד מאוד קשה, לא רק בגלל דברים טיפשיים כמו מריבות עם אבא. לא אפרט, זה הדף האחרון. במילה אחת רק אגיד — חרדות. קשות. אני מקווה שבעוד כמה שנים אקרא את היומן הזה כשאהיה מאושרת והכל ייראה טיפשי וילדותי. למרות שלא נראה לי שזה יקרה.
(לא, זה לא טיפשי וזה לא ילדותי. זאת האמת וזה כואב לנו עכשיו, לי עכשיו, בלי גבול. אבא)