הצדפה

פרק ראשון
הצדפה שבין ירכיי נולדה בנמל התעופה קנדי שבניו יורק ב – 11 בספטמבר 2011, חמש שעות לפני קריסת המגדלים. עדיין לא ידעתי שזה השם שלה. הייתי בת חמש עשרה וחצי, וזו הייתה הפעם הראשונה שעזבתי את העיירה שבה נולדתי וגדלתי.
בעצם, לא עזבתי.  הוגליתי.
זה לא היה קל לאף אחד. לא לאבא שלי, שהיה חבר נכבד בקהילה של חסידים שחיה מבודדת בעיירה פייבישוויל שבמדינת ניו יורק, ולא לאימא שלי, שנודעה בקהילה בזכות גמילות החסדים שלה, ובין השאר, ייסדה ארגון חסד שמסייע לכלות עניות להכין לעצמן נדוניה.
דווקא בעניין זה לא נזקקתי לעזרה. אבא הוא 'סויחר', מה שאומר שהרעבע מרשה לו לצמצם את לימוד התורה לפעמיים בשבוע וביתר הזמן לנהל את חנות הטקסטיל שלו. הרעבע מסתבר, שותף בחנות, כך שמעתי פעם את אבא אומר, ומיד מוסיף ש"זו ברכה משמים."
מידי שבוע, במוצאי שבת אחרי ההבדלה, יושב אבא אל שולחן האוכל ומכניס שטרות של מאה דולר למעטפה עליה מודפס באותיות של גויים שם העסק שלו. אחר כך קם, לובש את הקפוטה הטובה ובחורף גם מעיל, חובש את השטריימל ויוצא אל הרעבע.
הרעבע אוהב את אבא. אם הייתי מה שאבא מכנה "בת ישראל כשרה", היו משדכים אותי בימים אלה לעילוי מוצלח שהרעבע בעצמו היה בוחר מבין תלמידי הישיבה. בעוד שנתיים, כשאהיה כמעט בת שבע עשרה, היה נולד לנו הצאצא הראשון, לשמחתם של אבא, אימא וכל הקהילה.
אבל לא הייתי 'בת ישראל כשרה'. ממש לא. חמש אחיותיי למדו קריאה, כתיבה, קצת חשבון ובעיקר בישול ותפירה כדי להיות רעיות מתאימות לחסידים תמימים לומדי תורה, ואני, ובכן, אני עשיתי דברים ש... בעצם, אני לא מסוגלת לספר. עוד לא.
הבוקר עוד הייתי בפייבישוויל (כך קרויה העיירה, על שמו של הרעבע הקדוש פייביש צדרבליט, מייסד החסידות שלנו), ושתיתי את כוס הקקאו האחרונה שלי שם. אימא נעלמה בחדר השינה, יכולתי לשמוע אותה מתייפחת. שתי אחיותיי הגדולות הביטו בי בהאשמה. לא כעסתי עליהן, הבנתי את כאבן. ערך השידוכין שלהן ירד פלאים בעקבות הכתם שהטבעתי על המשפחה. בדרך כלל, ילדות עשירות זוכות לחתנים משובחים, אבל הן תצטרכנה כנראה להסתפק בתלמידים בינוניים ואולי בכלל בבעלי מלאכה.
אבא חזר מבית הכנסת, צקצק בלשונו לעבר אימא, שיצאה לקראתו מחדר השינה, וזירז את אחיותיי הגדולות לצאת לאוטובוס שהוביל אותן לסמינר לבנות 'בית רחל'. אחר כך התיישב מולי. אימא, עדיין בעיניים דומעות, הגישה לו תה עם לימון בכוס דקה, כמו שהוא אוהב.
אבא היטיב את הכיפה על ראשו ולגם  ברעש, אף אחד לא דיבר. שלושתנו ידענו מה עומד לקרות ויותר מכך, מדוע. אני בניגוד לאימא לא הייתי עצובה, ובניגוד לאבא גם לא כעסתי, ידעתי שאני אשמה.
בתורתנו הקדושה כתוב שהאשם צריך להתחרט, להתוודות ולהיענש, ובכך יכפר על המעשה ויימחל לו. התחרטתי והתוודיתי בלחש באוזנה של אימא על כל מה שעשיתי. ידעתי שהעונש אולי יַקנה לי מחילה מצידה ומצד אבא, אבל לא מחיקה. בקהילה קטנה כמו שלנו, שום דבר לא נסתר ולא נשכח, מה שעשיתי יישאר תמיד חי וקיים, אות קין עלי ועל משפחתי. אין ברירה, עלי להיעלם.
בתשע צלצל הטלפון של אבא, הוא הציץ בשמו של המטלפן ואמר באידיש: "אנחנו יוצאים." בחוץ חיכתה המכונית השחורה של הרעבע, וילונות הקטיפה כמו תמיד משוכים על החלונות.
כל פעם שראיתי את הרכב חולף על פניי ברחובות פייבישוויל, הייתי בטוחה שהרעבע יושב בפנים, ספר על ברכיו והוא שקוע בלימוד, שלא לבטל תורה אפילו לרגע אחד. עכשיו הייתי מתוחה לקראת המפגש אתו.
אבא מסר את המזוודה שלי לנהג ופתח את דלת המושב האחורי. נכנסתי פנימה, בטוחה שסוף סוף אראה מקרוב את האיש שכולם מעריצים ואולי גם אשמע ממנו לאן לוקחים אותי.
אבל במקום הרעבע ישבה שם אישה עבת בשר מחזיקה ספר תהילים קטן בידה. ספר נוסף נח על המושב, סמוך לברכיה. אבא טרק את הדלת בלי לומר מילה ורגע אחר כך שמעתי גם את מכסה תא המטען נטרק. האישה אמרה לנהג באידיש "סע," והחליקה לעברי את הספר.
"לאן נוסעים?" שאלתי אותה.
היא לא השיבה, רק פתחה את הספר באצבע קצרה חבושה באספלנית. ריח נורא של בצל עלה ממנה, תהיתי מה אכלה לארוחת הבוקר. "תקראי!", היא הצביעה על מזמור ס"ט: "אלוהים, אתה ידעת לאיוולתי, ואשמותי ממך לא נכחדו... כי עליך נשאתי חרפה, כיסתה כלימה פני. מוזר הייתי לאחי ונכרי לבני אמי..."
לא הופתעתי מהבחירה. ידעתי שאני פושעת, ידעתי שאני סוררת, ידעתי שאני שונה ושאלוהים ישיב לי כגמולי, רק לא ידעתי איך, ובעיקר היכן. הייתי דרוכה וחסרת מנוחה, ניסיתי להגניב מבטים החוצה דרך הרווח בין הווילון למסגרת החלון, כדי לא לעורר את חשדה של גברת בצל, כל כמה רגעים הפכתי דף בספר. מחוץ לרכב הדוהר, דרך החרך הצר, ראיתי עולם שלא הכרתי. כבישים ארוכים, המון מכוניות, בתים גבוהים ונמוכים, גשרים, רמזורים, כלבים, סנאים, גברים ונשים. הפניתי את פני אל האישה. "לאן נוסעים?" שאלתי שוב.
"את תראי."
"מי את?"
"המשגיחה שלך."
גם בסמינר הייתה לנו משגיחה, אלמנתו הצעירה של שוחט שנהרג, כך סיפרו, כשחצה כביש בניו יורק סיטי. היא הייתה ממש נחמדה, אהבנו אותה, חלקנו קרא לה ממה'לה.
אך המשגיחה שישבה עכשיו לשמאלי, הייתה מזן שונה לחלוטין, היא הייתה כעוסה וזה היה מובן, מגיע לי שיכעסו עליי. אבל לא יכולתי שלא לחוש שהיה משהו נוסף, מין טינה שלא כוונה רק אליי ולא הצלחתי לנחש את הסיבה לה.
אחרי שעתיים של נסיעה (את השעון שקיבלתי לבת מצווה השארתי בבית, מין ערובה שיום אחד אחזור, הבינתי בזמן החולף באיטיות מרגיזה באמצעות הצצות לשעון שבלוח המחוונים), המכונית עצרה ליד מדרכה רחבה. איש שחור פתח את הדלת ושאל באנגלית "יש מזוודות?" הנהג יצא וכיוון אותו לאחורי המכונית. המזוודה הקטנה שלי, ביחד עם מזוודה גדולה יותר, כנראה של המשגיחה, עברה לעגלה שהאיש השחור דחף.
אחרי רגע היינו באולם ענק, גדול יותר מכל חדר שראיתי, לטשתי מבטים סקרניים, מנסה לקלוט כמה שיותר, להבין איפה אני נמצאת וכיצד ארצה כאן את עונשי. לאולם הייתה תקרה גבוהה, במרכזו שורות דלפקים ומעליהם התנוססו שלטים צבעוניים.
המשגיחה ניגשה אל הדלפק שמעליו היה שלט באותיות עבריות. 'אל על'. תהיתי לסיבת אזכורו של אלוהים בשלט ומדוע לא הושלם המשפט 'אל עליון'?
האישה מאחורי הדלפק הורתה לגבר השחור להרים את המזוודות שלנו ולהניחן על משקל שניצב לצידה, בזריזות מרשימה כרכה סרטים סביב הידיות. אחר כך הציצה בשני פנקסים שהמשגיחה הציגה בפניה והנהנה בראשה. הן החליפו ביניהן כמה מילים שלא הבנתי. אני מדברת בעיקר אידיש, אומנם למדתי מעט אנגלית בסמינר ואני בהחלט מסתדרת בשיחות עם השיקסע שלנו, דוטי, שמנקה את הבית ולפעמים גם עוזרת בבישול, אבל בשביל להבין את בליל הקולות באולם; רמקולים רועשים, ושיחות בין האנשים שהמתינו בתורות משתרכים, הייתי צריכה קצת ריכוז ולא היה לי.
עברנו אשנב, החתימו את הפנקסים שלנו, והמשכנו בצעידה מהירה לאורך מסדרונות ארוכים.
לפתע המשגיחה תפסה את מותנה נאנחת בכאב, עצרנו. היא צלעה לאיטה לעבר אחד מהשולחנות המוצבים לאורך המסדרון, אחזה בו וצנחה לכיסא הסמוך. התיישבתי על הכיסא מולה, היא נראתה נורא, לחייה תפחו ובאפה השתרגו נימים אדומים. מישהי ניגשה אלינו, סינר כרוך סביב מותניה ובידה פנקס ועט. המשגיחה אמרה משהו באנגלית והאישה נעלמה וחזרה מיד עם בקבוק מים וכוס חד פעמית מפלסטיק, כמו הכוסות שהשיקסע שלנו שותה מהן, כדי שלא תיגע בכלים הכשרים עם "שפתיים שנגעו באוכל טרף," כמו שאמרה אימא.
המשגיחה פתחה את הבקבוק, מזגה מים לכוס, מלמלה ברכה ושתתה בקולות אנחה.
"אני רעבה," אמרתי.
"כאן לא כשר," היא השיבה ברוגז וקמה ממקומה, "תישארי פה ואל תזוזי."
היא חצתה את המסדרון לדלת עליה הייתה מצוירת אישה קירחת בשמלה.
נשארתי במקומי מביטה בדלת בצפייה דרוכה, ממושמעת, ממילא לא היה לי לאן ללכת, העולם הזר שנגלה לי היה אומנם מסקרן ומרתק אך כמעט באותה מידה מפחיד ומנוכר.
היא חזרה מאוששת וארשת הקלה על פניה. "מאוד נקי שם," ציינה בהתפעלות, כמעט בחיוך, והתיישבה בכיסאה.
מאחורינו נפרש חלון גדול משקיף אל מדבר בטון, עליו חנו מספר מטוסים. מקרוב הם נראו שונים כל כך מהציפורים הכסופות שחצו את השמים בפייבישוויל.
"לאן אנחנו טסות?" שאלתי.
"כשנגיע תראי." סיננה, חוזרת להיות המשגיחה הזעופה.
ישנם רגעים בהם, כפי שאומרת אימא, יוצאת ממני "ריבקי הרעה". קמתי ואמרתי: "אם לא תגלי לי אני פשוט אברח, אין שום סיכוי שתוכלי להשיג אותי עם המשקל שאת סוחבת והגב הכואב שלך."
היא נעצה בי מבט מלא בוז וכעס שהלך והתרכך, כנראה שקלה את האפשרויות והחליטה לוותר. ריחמתי עליה. לא הבנתי את פשר הטינה שהקרינה אבל הרגשתי שזו תוצאה של סבל. הרבה סבל.
"ירושלים," היא אמרה בקול עייף, "יש שם פנימייה לבנות שהרעבע המליץ עליה, שם יתקנו אותך וגם ימצאו לך מהר שידוך שיוציא לך את התועבה מהראש."
ובכן, זו הגלות שנכפתה עליי.
התיישבתי בחזרה, חשה שוב את דקירות הרעב בקיבתי. יש לי בארנק מאה דולרים שאימא נתנה לי אתמול בערב. אבל המשגיחה צודקת, אסור לי לקנות שום דבר. העולם שמסביב לא נועד לי. הוא לא כשר, מזיק, מגונה. אסור לי לגעת בו, גם לא להסתכל. הלב הרי הולך אחרי העיניים, והעיניים שלי כבר סיבכו אותי פעם וגרמו ליצר הרע לפרוק עול.
פתחתי את ספר תהלים שהמשגיחה נתנה לי וניסיתי בכל כוחי להתרכז בפסוקים הקדושים. אבל הרצון לראות את העולם החדש שמסביב לא הרפה, זה חזק ממני. אחרי כמה דקות בהן עיניי ריצדו על הדף מבלי שהצלחתי לקרוא ולו משפט אחד, ויתרתי, היצר ניצח. הוספתי להחזיק את הספר מול פניי אבל עיניי נדדו הצידה. בחנתי בפליאה רגליים גלויות של נשים, מחשופים ותסרוקות. בגברים לא העזתי להביט, אולי רק בכתפיים. פעם או פעמיים הצצתי מבעד למפתח החולצה של אבי, גיליתי כתף חיוורת ורופסת כמו פרוסה של עוגת גבינה. עכשיו ראיתי סביבי כתפיים אחרות; מרובעות, שריריות, חסונות.
אי השקט שבתוכי התחיל לגאות, כמו מחלה שמתעוררת.
בשולחן לידנו התיישב זוג, גבר ואישה יפים במיוחד. לכסנתי בזהירות מבט למשגיחה, עיניה היו עצומות, מכווצות בהבעה מיוסרת. אולי שוב לא הרגישה טוב. חגגתי ניצחון קטן, אני חופשייה לבהות בזוג. האשה עם הסינר והפנקס ניגשה לשניים. הגבר דיבר אליה והאישה אישרה את דבריו בהנהון שהיה כל כך מלא חן שהרגשתי צורך לחקות אותו בו במקום.
"מה את עושה?" המשגיחה פקחה עין אחת.
"כלום."
אשת הפנקס שבה עם מגש עליו שתי צלחות עמוסות בעלות ניחוח נפלא שדגדג את נחיריי. דקירות הרעב שבו לתקוף ובעוצמה. הצלחת שהונחה לפני האישה הכילה נתח בשר עסיסי למראה, מחית תפוחי אדמה ופטריות. בנקודת המפגש של לשוני ושיני הקדמיות נקווה ים של רוק. הייתי מוכנה לזנק עליה, לגרור את הצלחת משולחנה וללעוס את הנתח תוך כדי ריצה. הדחף לעשות זאת היה כה חזק שלרגע הידקתי את אחיזתי בידיות הכיסא, רק שלא אכנע שוב ליצר.
בעודי נאבקת הבחנתי בצלחתו של הגבר, היו עליה שמונה קליפות שחורות, פתוחות למחצה, האיש פער את הראשונה שבהן, קירב אותה אל שפתיו ושאב את תוכנה. הבעה של הנאה התפשטה על פניו. האישה הביטה בו וחייכה. הוא קרץ לה ושלף בכפית את תוכנה של הקליפה השנייה. ידו רטטה מעט כשהגיש את הכפית לאישה, שהעבירה באיטיות את הגוש החלקלק בין שפתיה.
לבה של הקליפה השלישית נעקר גם הוא והונח על הצלחת. בני הזוג חייכו זה לזה כשהגבר הניח את התוכן הרך על לשונו, לחייו התכווצו בתנועת מציצה וליקוק. ידה של האישה נשלחה אל מעבר לשולחן ואצבעותיה הארוכות והדקות נכרכו סביב זרועו, ידו האחרת גיששה את דרכה מתחת לשולחן ולפתה את ירכה. הגבר פער מעט את פיו, פיסת הבשר הזעירה עדיין מונחת על לשונו. הבטתי בהם כמהופנטת, רעד עדין של ציפייה אחז בי כשהגבר אחז בקליפה הבאה, זרמים מוכרים החלו לנבוע בגופי, התנשמתי בהתרגשות.
המשגיחה פקחה את עיניה, מאוחר מדי. הייתי כבר שבויה במשחקם של הזוג. הקליפות, המבטים, תנועות השפתיים ושוב הקליפות שצפנו בתוכן רוך ורדרד ודמו בדיוק מפתיע לאותו איבר פעוט שחקרתי פעמים רבות מול מראה באמצעות אצבעותיי והסב לי עונג כה גדול.
"על מה את מסתכלת?" נבחה המשגיחה.
"מה הדבר הזה שהם אוכלים?" השבתי בשאלה.
"צדפות. הן גדלות בים ואסור לאכול אותן. לא רק שאין להן קשקשים, הן נחשבות לשרצים. תועבה. ה' ישמור אותך, יותר טוב שתקראי תהילים." היא אחזה בראשי וסובבה ביד קשה אל הספר. החזרתי אותו בהתרסה לכיוון בני הזוג. החירות נטולת האשמה ממנה נהנו תוך ההתעסקות בצדפות חיזקה אותי. חוץ מזה, היא לא תעז לעשות לי דבר בפומבי, המשגיחה כנראה הבינה זאת, נאנחה עמוקות, ושבה לנמנם.
בשולחן הסמוך, הזוג המשיך להשתעשע. הגבר פשק את קליפת הצדפה ותוכנה ניגר לצלחת.
לפתע רמזה האישה בעיניה, והגבר הסב אלי את מבטו. הוא חייך והעמיס את הצדפה על הכפית. ידעתי שהוא מבחין בתשוקה שלי, כל כך התביישתי. כל כך השתוקקתי. הזוג גיחך והגבר קירב באיטיות את הכפית לפיו כשמבטו לא מש ממני. גל של אשמה גאה בי, הרגשתי מזוהמת. קמתי במהירות, הודפת את כיסאי שנפל לאחור בקול חבטה. המשגיחה התעוררה בבהלה, "ריבקי..." צעקה.
לא שמעתי את ההמשך. רצתי אל הדלת המעוטרת בציור האישה בשמלה ופרצתי ליקום ריחני של כיורים וחרסינה מצוחצחת. המקום אכן השרה אווירת ניקיון, בדיוק כפי שהמשגיחה דיווחה. זינקתי לתא הקרוב לדלת, הרמתי את החצאית, השלתי מעלי את התחתונים שהיו רטובים מתשוקה ונגעתי בעצמי, מתנשפת.
כשיצאתי מן התא, המשגיחה חיכתה לי, נשענת על טור הכיורים. היא דיברה אליי. לא שמעתי מה אמרה. אוזני היו חירשות, שמעתי רק את קול נשימתי והלמות לבי הפועם בחוזקה.
חזרנו למסדרון, הזוג כבר לא היה שם והכיסא שהפלתי הוצב מחדש ליד השולחן.
המשגיחה לפתה את זרועי בכוח ומשכה אותי הלאה. ריחפתי בעקבותיה, אפופה בתחושה של מתיקות וחסד. במטוס שיחזרתי במוחי שוב ושוב את המראה הנפלא של השפתיים הגבריות שואבות את הצדפה. הלילה ירד על טיסת אל על מניו-יורק לתל אביב, המשגיחה ישנה וכמוה רוב הנוסעים. אני נשארתי ערה, כה חושקת וכה אשמה.