חורף בקלנדיה

קלנדיה, א־ראם, 27.11.2003

"אני אקרע לך את התחת!"
כבר חושך בחוץ, התנועה בצידו הדרומי של המחסום דלילה, אנשים בבגדי חג, עם סירים ומתנות בידיים, ממהרים לסעודת עיד אל־פיטר ברמאללה.
זה מתלקח תוך שנייה. "אל תדבר איתו ככה!" אנחנו צועקות על החייל, "אתה לא תדבר איתו ככה!"
שתי נשים צועקות בעברית, חייל צעיר עם לחיים סמוקות ומשקפיים, גם הוא צועק בעברית, ומסביב, במעבר הצר והמתפתל בין קוביות הבטון, קבוצה של נשים פלסטיניות וגבר זועם במרכזה, וילדים, ועוד כמה אנשים שלא שייכים לעניין באופן ספציפי, אבל הם נדחסים שם, והם שומעים. אף אחד מהם לא צועק ככה על החיילים.
"דיברתי עם האישה שלו יפה, ביקשתי ממנה תעודות," צועק החייל. "בערבית דיברתי איתה," הוא מוסיף, כאילו להוכיח משהו.
"אז הוא לא רוצה שתדבר עם האישה שלו. הוא רוצה שתדבר איתו. זכותו. זה הכבוד שלו."
"מה זכותו, מה זכותו?!" צועק החייל, ואז הוא מתחיל לצרוח ממש: "נשבר לי הזין! נשבר לי הזין מהכבוד העצמי שלהם! מי הם בכלל?"
החייל מוריד הילוך. חשוב לו להסביר משהו. "דיברתי אליה יפה. בערבית. פתאום הוא מתחיל לצעוק."
הגבר הפלסטיני, ששתק עד עכשיו, שוב צועק עליו. אי־אפשר לשמוע מה הוא אומר, אין זמן לקלוט, כי החייל יוצא פתאום מגומחת הבטון הקטנה שמאחוריה הוא עומד, מין דלפק צ'ק־אין הזוי ליד צומת קלנדיה, הוא מזנק על אחת מקוביות הבטון שבעזרתן מסדירים כאן תנועת אנשים, הוא עומד על הקובייה הזאת, הנשק אחוז בשתי ידיים, צמוד לרוחב גופו. "זה המחסום שלי! זה המחסום שלי!" הוא צורח שוב ושוב.
הנשים הפלסטיניות תופסות את הגבר, מרחיקות אותו, והקבוצה ממשיכה בדרכה לרמאללה. אנחנו ממשיכות לצעוק על החייל, שחזר בינתיים למקומו. וילד חייכן אחד, בן שתים־עשרה אולי, טופח על שכמו ואומר לנו: "הוא בסדר, הוא בסדר."
הצעקות בעברית נמשכות. ריב פנימי, משפחתי במובן מסוים, שיכול היה להתפתח בכל כיכר, בכל בית בישראל, אבל עכשיו הוא מתנהל כאן, במחסום.
"אתה יודע מה זה מזכיר לי?" אומרת תמי, בשקט, "כשסבא שלי היה בגרמניה..."
חושך בחוץ, קר מאוד, ובמחסום קלנדיה חייל אחד יוצא עכשיו מדעתו, ראשו מיטלטל מצד לצד, לחייו בוערות, הרוק שניתז מפיו מטשטש את העיצורים: "את משווה אותי לחייל גרמני? את משווה אותי, שכל המשפחה שלי נספתה בשואה, לחייל גרמני? אני חייל טוב! אני חייל טוב!"
די, צריך להפסיק את זה, החייל נראה על סף שבץ. אבל אי־אפשר ללכת ולהשאיר אותו שם במצב הזה, מי יודע מה הוא עלול לעשות, צריך לעזור לו להירגע. אנחנו מנסות להיכנס שוב לשיחה, עדיין בצעקות משני הצדדים, אבל עכשיו כבר הגיע השלב של "אתה רוצה שאני אסביר לך למה התכוונתי, אתה רוצה להקשיב רגע," וכן, הוא מקשיב רגע. בינתיים הגיע הקצין שלו, והוא עומד בשקט מאחוריו. אנחנו חוזרות קצת על עיקרי הדברים, שהקצין ישמע, וממשיכות בדרכנו הביתה, מפלסות דרך בין המכוניות והמשאיות, מחפשות טרנזיט לא־ראם.
עוד לא הספקנו להתרחק מהמחסום יותר מעשרים מטר, והילד החייכן ניגש אלינו ואומר, "זה חייל לא טוב. עושה הרבה בעיות."
* * *
את המשמרת התחלנו כמה שעות לפני כן במחסום א־ראם. כאן לא קורה בדרך־כלל שום דבר מיוחד, לרוב אין אפילו תור, מי שמנסה לעבור הוא כמעט תמיד בעל תעודה כחולה שגר באחת השכונות מצפון למחסום. אבל הפעם עומדת שם משפחה שלמה שעוכבה - אב, אם ושני פעוטות. שוטרי מג"ב מסבירים שהאב נמצא ברשימות השב"כ והעניין שלו בבירור, ומדגישים שלאישה מותר לעבור. הם לא אשמים שהיא בוחרת להישאר שם עם בעלה.
"בחייך," אנחנו שואלות את המג"בניק, "אתה היית עוזב כאן את אשתך והולך?" הוא מושך בכתפיים. מבחינתו אין טעם להיכנס לשיחות כאלה, בטח לא איתנו.
אנחנו נשים מפלנטה אחרת.
אבל בפנים יושב שוטר רגיל, שוטר כחול, מה שנקרא, והוא דווקא מגיב, וצועק בשמחה, "בטח שהייתי עוזב! אני את אשתי הייתי עוזב פה בכיף!" גם אנחנו, שבאנו חמורות ורציניות כל־כך, צוחקות. איך אפשר לא לצחוק. כן, לרגע הגיח הבן־אדם מתוך השוטר, אבל מה שיצא הוא לא מה שציפינו, כנראה יש דברים אחרים שדחוף לו לשחרר.
הצחוק נפסק מייד. לא באנו לכאן להתבדח עם חיילים ושוטרים.
אנחנו יוצרות קשר בין הגבר הפלסטיני למוקד להגנת הפרט, ועולות על הטרנזיט לקלנדיה. יורדות בצומת, כמה מטרים דרומית למחסום, בתוך ערבוביה מדהימה של משאיות, טרנזיטים, מכוניות פרטיות והולכי־רגל. התנועה מזדחלת על כבישי אספלט שחוקים, דרומה לא־ראם וירושלים, צפונה לרמאללה, מזרחה בדרך העוקפת לחברון ובית־לחם. קלנדיה עצמה נמצאת כמאתיים מטר מצפון לצומת. ובאמצע, ביניהן, לכל רוחבו של מה שהיה פעם הכביש, עומד המחסום.
אפשר לחשוב על המחסום בתור מלבן של עשרה מטר על שמונים, צידו הדרומי קרוב לצומת, צידו הצפוני קרוב יותר למחנה הפליטים, ממזרח מעבר להולכי־רגל, ממערב מסלול המכוניות. הרחבה באמצע מגודרת. רק הג'יפים של הצבא נכנסים אליה.
בעמדה הדרומית יושב היום חייל אחד, ממושקף. מדי פעם הוא מציץ בחטף בתעודות. אף אחד לא מוטרד במיוחד מהאנשים שעושים את דרכם אל תוך השטחים. החייל עצבני, הוא אומר שאסור לנו להיכנס לשם. אנחנו מסבירות לו שמותר. אוקיי, אז מותר.
זה החייל שנפגוש כמה שעות מאוחר יותר.
עד אז הוא יהיה הרבה יותר עצבני.
אנחנו מתקדמות עוד חמישים מטר, מגיעות לעמדה הצפונית. כאן עיקר הלחץ. לכאן מגיעים אנשים מרמאללה וקלנדיה שרוצים לעבור לא־ראם או לבית־חנינה, כמו מי שעובר בין רמת־גן לגבעתיים; תושבי חִזְמֶה או מִכְמָס הסמוכות, שחזרו מביקור אצל רופא בעיר הגדולה; אבל גם אנשים שרוצים להגיע רק עד הצומת, כדי לעלות על הטרנזיט שיוביל אותם מזרחה, אל תוך הגדה.
כאן, בעמדה הצפונית, עומדים החיילים, הקצינים, המתנדבים, וכולם עסוקים במיון קפדני של בני־אדם: ימינה, שמאלה, אחורה, קדימה, צפונה, דרומה - אפשר לקרוא לזה איך שרוצים, אבל תמיד יש רק שתי אפשרויות: לך לאן שאתה רוצה, או תחזור למקום שממנו באת.
אנחנו נעמדות במקום הקבוע שלנו, בפתח היציאה מהמחסום, בודקות מי עומד כאן היום. מה המצב. כי אפשר להגיד כל מיני דברים על המחסום, אבל דבר אחד ברור - הוא משתנה כל הזמן.
אי־אפשר לבקר באותו מחסום פעמיים.
היום נמצא כאן אלון. צריך אולי לומר, רב"ט אלון. גם כי הוא חייל, וגם משום שהוא בכיר יחסית. ככה זה במחסום. עד שיגיע לדרגת סמל כבר יוכל לפקד על המחסום כולו, כולל מסלולי רכב, כולל מקרים הומניטריים, כולל דיני נפשות מבוקר עד ערב. אלון עדיין רב"ט, אבל הסמכות שלו כבר ניכרת. עם אלון אפשר לדבר. הוא מתעכב שוב ושוב להעיף עוד מבט בתעודה, להקשיב לעוד הסבר, עוד תחינה, עוד סיפור. כל מי שעובר כאן צריך היתר מיוחד, אלא אם כן הוא ילד קטן, או זקן ממש, או אישה מעל גיל חמישים. לא תמיד אנשים מספיקים לסדר לעצמם את ההיתר הזה, לא תמיד הם טורחים, בכל מקרה תוקפם של האישורים פג אחרי חודש, ותמיד יש מישהו שנתקע בלי. אבל אלון שומע את האנשים שעומדים מולו, ולעיתים קרובות נותן להם לעבור גם בלי האישור הנדרש.
חג היום. ילדות קטנות בבגדים יפים עם שביל מתוח בשיער וסיכות צבעוניות עוברות במחסום, לא נראה שהן מסתכלות סביבן, הן הולכות קדימה, נותנות יד לאמא.
סימה הביאה סוכריות, היא הביאה גם סלסלת קש גדולה, עכשיו היא שופכת את הסוכריות לסלסלה ומחלקת אותן לילדים ולמבוגרים, מנסה לחלק גם לחיילים.
"לחיילים את לא צריכה לחלק," אני אומרת לה.
"למה לא, כולם בני־אדם," אומרת סימה. אבל החיילים לא רוצים את הסוכריות שלה. הילדים לעומת זאת לוקחים, רובם רק סוכריה אחת, הקטנים לוקחים חופן שלם. סוכריה היא סוכריה היא סוכריה. חייל אחד, קטן וצנום, מתחיל לצעוק על הילדים שיאספו את העטיפות. הכל כאן מפורר ומפורק, אספלט שכבר כמעט ואינו קיים, טרשים, עוד מעט בוץ של חורף. אבל החייל רוצה מחסום נקי.
סימה מברכת כל מי שלוקח ממנה סוכריה ב"עיד מובארכ". נעים לה לחלק סוכריות וברכות. אבל אחר־כך נגמרים הממתקים, ועוד אישה בוכה, ועוד חייל צועק, ועוד מישהו מסביר שאבא שלו זקן, ועוד פעם קוראים לקצין הבכיר בשטח, סגן־משנה בן תשע־עשרה שחורץ כאן גורלות, ולסימה נהיה רע מכל זה.
היא אישה בת חמישים בערך, עם עיניים מאוד תמימות וגדולות, והיא לא אוהבת מה שהיא רואה. "תראי אותם, תראי איך הם מדברים. זה לא הצבא שלי. אלה לא החיילים שלי."
לפני חצי שעה היא לא דיברה ככה.
"תראי כמה הם מכוערים עם הרובים האלה," היא אומרת, "תראי, תראי."
אני רואה.
ולא שקורה משהו שלא קורה כל הזמן, אבל אחרי הרגעים המתוקים של ברכות החג והסוכריות כנראה קשה עוד יותר לעמוד כאן בידיים ריקות.
"אל תשגע אותי! אל תשגע אותי!" אומר החייל הצנום לגבר כחוש בז'קט כחול מרופט. "אמרתי לך שאתה לא יכול לעבור, תחזור לניו־ג'רזי." הניו־ג'רזי הוא מחסום מפלסטיק, חלקי גדר אדומים ולבנים מהסוג שמשמש לסימון עבודות בכביש. מאחוריו עומדים המסורבים, אלה שכבר חיכו בתור שעה ולא הצליחו לעבור את המיון המחמיר שמנהל ביד רמה אחד ממתנדבי קו התפר. הוא איש מבוגר, שקיבל מהצבא אפוד ומדים, והוא מסמן לחיילים שעומדים בפתח היציאה מהמחסום אם האדם צריך לחזור כלעומת שבא, או שהוא יכול להמשיך דרומה, לצומת, למקום שאליו הוא מנסה להגיע.
החיילים עומדים על רצועת אספלט מאובקת ושחוקה שהרוחב שלה ארבעה מטרים ואורכה כעשרים, מי שזכה ממשיך ימינה לצומת קלנדיה, מי שסורב חוזר שמאלה, אל מחסום הניו־ג'רזי, ובתוך כל זה מתערבבת התנועה הערה והרציפה של האנשים שעוברים בכיוון ההפוך, מהצומת לכיוון רמאללה. אלה אנשים שמצליחים כרגע ללכת לכיוון שאליו הם רוצים ללכת, זו פריווילגיה רגעית, שצריך להתענג עליה, והם צועדים בצעד מאושש וענייני. החיילים צריכים להסתכל כל הזמן לכל הכיוונים, כל הזמן אנשים בורחים להם - גם גברים, אבל בעיקר נשים, הן מתחילות ללכת שמאלה לניו־ג'רזי, בראש מושפל, אבל באמצע הדרך הן נעמדות, מסתובבות, ואחרי כמה דקות חוזרות לאט־לאט בכיוון ההפוך, צעד אחר צעד. ואז, ברגע שהחיילים עסוקים בעניין אחר, הן חומקות ומתערבבות בתנועת הבאים מדרום, שגם הם נעמדים לפעמים בדיוק מול פתח המחסום, סתם ככה, מתוך סקרנות, ואולי בכוונה, להקשות על החיילים.
"זוז אחורה," אומר סגן־המשנה לגבר צעיר, גבוה מאוד, עם שפם חום בהיר וחליפת צמר ועניבה. הקצין צעיר עוד יותר, יש לו עיניים ירקרקות שמנצנצות מתוך עור כהה, פנים עדינות שהיו נהנות לחייך, גוף דק כמו גבעול. דק כמו נער. יש איזה מעטה של שקט שהוא מצליח להתעטף בו, הוא מצמצם במילים, לא רק מול הפלסטינים אלא גם מול פקודיו, שאינם שונים ממנו בהרבה מלבד השקט העדין הזה, וגם מול הנשים היהודיות שעומדות כאן במחסום. את שמו, למשל, הוא שומר לעצמו.
"זוז אחורה," הוא דוחק שוב בגבר הפלסטיני.
"אני מחכה לאישה שלי," עונה לו הגבר, בעברית נינוחה.
"תחכה לה שם," אומר הקצין, דוחק בו לזוז שני מטרים לאחור, לעמוד בחליפתו על תלולית קטנה.
"היא לא תראה אותי."
"היא תראה אותך."
"איך היא תראה אותי בכל הבלגן פה."
"יש פלאפונים."
"אין לה פלאפון."
אבל האיש בחליפה נסוג לתלולית שסומנה לו, הוא עומד כך בשיפוע שעתיים, אשתו עוד לא הופיעה, היא לא מתמצאת, היא לא מדברת עברית, הוא דואג לה, אבל אין לאן לטלפן. הוא עומד ומחכה.
"איך היא נראית," אני שואלת. "אני אחפש אותה בתור."
הוא לא יודע לענות.
"שמנה, רזה, עם מטפחת, בלי מטפחת?"
"שמנה," הוא מחייך. שנינו מחייכים. "עם מטפחת."
יש בתור המון נשים עם מטפחות, אף אחת מהצעירות לא יכולה להיחשב שמנה.
"אין," אני חוזרת אליו.
אישה אחת עומדת מאחורי מחסום הניו־ג'רזי עם שישה ילדים קטנים. הילדים לא חייבים לעמוד בתור, והחיילים, בצורה בהחלט מסודרת ועל־פי כל הנהלים, מבהירים לה שאין בעיה, שתעביר את הילדים. היא, לעומת זאת, צריכה לעמוד בתור. איך יעברו הילדים, איפה יחכו כאן בתוך המהומה, מי הילד הקטן שירצה לעזוב את ידה של אמו במקום כזה. "רוּח, רוּח," צועק עליה אחד החיילים. הם למדו את המילה, מצליחים להשקיע בה תיעוב אינסופי. אבל הם עוד לא יודעים להטות את הפועל.
אנחנו מזעיקות את אלון. עכשיו הוא צריך להתמודד לא רק עם האישה שמפצירה בו, אלא גם איתנו. אבל ההתמודדות האמיתית היא עם החייל האחר, זה שכבר סירב לה. הוא אומנם טוראי, ואלון בהחלט יכול להפוך את ההחלטה שלו על פיה, אבל איתו הוא צריך לחזור אחר־כך לבסיס ואיתו הוא צריך להעביר את הימים והשבועות והחודשים הקרובים. אלון מנסה לפייס קודם כל את החייל, הוא מהנהן אליו באהדה, ובתוך כך גם בוחן את התעודה הכתומה של האישה. הוא מניח יד אחת על הכתף של הטוראי, וביד האחרת מסמן לה לעבור. אבל הוא עושה את זה בקוצר־רוח, מנסה לשמור על תמימות דעים עם הטוראי לפחות ברמה הזאת.
החיילים מתוחים, נרגזים, הם כועסים עליו. הם כועסים עוד יותר על הקצין. הפלסטינים כבר יודעים שאפשר לפנות אליו, אז מה הטעם בכלל, כל הזמן הוא שובר להם את המילה. הקצין מקשיב להם, בשקט, ואז נעלם. כעבור שעה קלה הוא מופיע שוב בעמדת התצפית על הגבעה, משם משקיפים אל המחצבה, לתפוס את מי שניסה לעקוף את המחסום בדרכים אחרות. הקצין עומד בתצפית, מתנתק, נח, מתקן את החורים שנפערו במעטפת השקט שלו.
עכשיו החיילים שולטים בזירה, ויש להם חשבונות ליישב. יש כאן מישהי שניסתה לברוח להם, היא לא תעבור, זה ברור, אבל היא גם לא תקבל חזרה את התעודה שלה, שתחכה קצת, היא בעונש עכשיו. יש קופסה מיוחדת לתעודות מוחרמות, זה המקום לתעודות שנמסרות לבירור בשב"כ, תעודות של חשודים שצריך לבדוק את דינם. אבל יש גם מקום נוסף להחזיק בו תעודות, והמקום הזה הוא כיס במכנסי הדגמ"ח. לכל חייל יש מכנס ובכל מכנס יש כיס, ולפעמים החייל מחליט להחזיק תעודה בכיס הזה, בלי להגיד לאף אחד. וקורה לפעמים שהחייל מסיים משמרת, וכשהג'יפ מגיע ואפשר ללכת מכאן סוף־סוף הוא באמת שוכח את הכיס ושוכח את התעודה, ורק כעבור שעתיים, כשמגיע איזה בכיר, והפלסטיני האומלל מנסה לברר מה עלה בגורל התעודה שלו, מתחילה לעלות השאלה שמא היא חזרה לבסיס, ספונה בתוך הכיס, ואולי היא כבר זרוקה על הרצפה, עדיין בתוך הכיס, והחייל כבר ישן, ולך תמצא לך זהות בתנאים כאלה.
הקצין עטוף בשתיקתו בעמדת התצפית. החיילים עייפים. "אל תשגע אותי, אל תשגע אותי," הם אומרים שוב ושוב לפלסטינים המתחננים, ונראה שהם באמת מצפים להבנה, להתחשבות - די, תפסיקו לשגע אותנו. אבל הפלסטינים מצידם כבר יודעים שאם משגעים את החיילים מספיק, לפעמים אפשר לעבור. לפעמים מגיע פתאום איזה חייל חדש שאומר כן, רוח, יאללה, רק תעוף לי כבר מהעיניים.
"סוּרדא, סוּרדא," צועק אחד החיילים שוב ושוב על שלושה גברים עייפים מחברון, מסביר להם שמסורדא יוכלו להמשיך הביתה. עוד כמה שקלים לטרנזיט שיוביל אותם עד לשם, עוד שעה־שעתיים בדרכים, אבל מסורדא אפשר לנסוע, בסורדא פתוח, שם לא בודקים תעודות. הסכנה הבטחונית נשלחת לכתת רגליים, עד שתגיע לסורדא היא כבר לא תהיה סכנה בטחונית כנראה, כי שם מותר לעבור.
"מה הרעיון? למה בסורדא מותר להם וכאן לא?" אנחנו שואלות את החיילים. הם לא מבינים, מה זה השאלות האלה, מה אנחנו נתקעות להם שם עם כל השאלות האלה. אבל החיילים ברובם לא מצליחים להתאפק, הם לא מצליחים להתעלם מהשאלות, מרגישים צורך למצוא תשובה. יש כמה ניסוחים - "אלה ההוראות שלנו," "כאן הם לא יעברו," "התפקיד שלי זה לדאוג שלא יעברו בקלנדיה."
ואחרי שאלה נוספת מגיעה שורת המחץ, השורה שאף אחד לא יכול להתווכח איתה - "הוא בקלנדיה לא יעבור היום. נקודה."
נקודה.
בינם לבין עצמם, החיילים מדברים אחרת. לרגעים אפשר לשמוע מישהו אומר שאין שום טעם בטחוני לכל המקום הזה, מי שבאמת רוצה לעבור לא יתקשה לעשות את זה בדרכים אחרות. אבל כשהם רואים את הדודות מהשמאל מקשיבות להם, הם מסמנים זה לזה בתנועות ראש שצריך לשתוק עכשיו. היה איזה רגע, היה איזה דיבור, הם נקטעו.
"תראה את זאתי, לא מבינה מה שאני מדבר איתה, כבר שעות היא תקועה לי פה," אומר חייל ג'ינג'י אחד.
האישה בת שלושים וחמש בערך, היא עומדת זקוף מאוד, לא זזה, לא ממש מתַקשרת, כי היום אין כאן אף אחד שמדבר ערבית. היא מצביעה לכיוון א־ראם, שם הבית שלה. היא ביקרה ברמאללה רק לשעה ועכשיו היא רוצה לחזור, חג הערב, היא ממהרת, אין לה טַסְריח.
טסריח זה אישור, אבל אני שומעת כל הזמן תשׂריך, וחושבת איך הם משרכים כאן רגליים.
האישה מתחננת, החיילים מתרגזים, משהו בעמידה המכווצת שלה מעצבן אותם במיוחד.
בסוף הקצין מעביר אותה.
ככה זה, אפשר להחליט כך וגם אחרת, והכל בידי החיילים.
החיילים הם המפתח.
החיילים עומדים כאן שעות, ימים, שבועות.
לא פלא שהם מרגישים שהמחסום שלהם.