המפתח

1.
 
מינו פותחת את התא האישי שלה ומותקפת על ידי נחשול של ספרים, עטים ומחברות. היא מצליחה לתפוס את ספר הביולוגיה שלה ואת העותק של 'החטא ועונשו', אבל כל שאר תכולת התא נופלת על הרצפה בחבטה עזה ומתפזרת לכל עבר.
היא מתכופפת לאסוף את הדברים ואוזניה מתלהטות במבוכה. היא מצפה לקולות גיחוך ולעג, אבל נראה שאיש לא הבחין בתקרית. כולם עסוקים במשהו אחר לגמרי, וכולם מדברים רק עליו.
יהיה מה־זה כיף. סוף־סוף יקרה פה משהו אחרי הרבה זמן... חבר של אחי הגדול יארגן לנו שתייה... אני יכולה לקחת ממך בהשאלה את השמלה הזאת? בבקשה! … בטח, כולם באים...
מינו דוחפת את חפציה בחזרה לתא. היא מוציאה את תרמיל הגב שלה ומתחילה למלא אותו עד אפס מקום.
"מסיבבבבהההה!" שואג מישהו. זה תלמיד שמינית שחוצה בריצה את המסדרון.
מינו מזכירה לעצמה שהיא לא טיפוס של מסיבות. כולם יודעים את זה ולכן אף פעם לא מזמינים אותה. זה לא ששונאים אותה, אבל כשיש מסיבה היא פשוט לא עולה בדעתו של אף אחד. זה בסדר גמור מצדה. ממש בסדר.
היא טורקת את דלת התא, פונה לאחור ונתקלת בשתי עיניים כחולות.
ויקטור ארנסקלד לובש חולצת תכלת יפה ואפודה מושלמת בצבע חול. שיערו הבלונדיני־אפור מסודר למופת, כמו תמיד. שום ריח בושם משום סוג לא עולה ממנו. גופו אינו נושא ריחות כלל. זה עדיין מטריד אותה.
"הפלת את זה," הוא אומר ומרים את אחד מעטיה.
"תודה," היא אומרת ולוקחת ממנו את העט.
זאת השיחה הארוכה ביותר שניהלו בחודש האחרון. מאז שיחתם במכונית, שבה הכריז ויקטור כי החליט להשאר נאמן למועצה, היא השתדלה להתחמק מפניו והוא עזב אותה במנוחה.
מינו מעמיסה על גבה את התרמיל, ומנסה להתמודד עם כובד הספרים.
"זה נראה כבד," מעיר ויקטור. "את עובדת ביום החופשי של האחד במאי?"
היא לא עונה ומתחילה ללכת לעבר הכניסה. הוא הולך אחריה ואומר, "או שאת הולכת למסיבה הקטנה אצלו?"
הוא מחווה בראשו לעבר לואן, שעומד בהמשך המסדרון, מוקף בתלמידי שמינית. כולם צוחקים וטופחים על גבו, והוא דוחף את משקפיו במעלה אפו.
לואן. אז אפילו למסיבה של אחד החנונים האחרים בבית הספר היא לא מוזמנת. זה פוגע בה ומכאיב לה יותר ממה שהיא מוכנה להודות.
"אז כן או לא?" מתעקש ויקטור.
"למה אתה רוצה לדעת?"
"אני סתם רוצה לנהל שיחה."
"חפש מישהו שמעוניין לשוחח איתך."
"אאוץ'." ויקטור מניח יד על חזהו במחווה תיאטרלית.
כשהם מגיעים למבואת הכניסה, מינו מבחינה באחד הפוסטרים עם תמונתה של אוליביה. מתחת לתמונה כתוב באותיות גדולות, 'האם ראיתם את אוליביה הנריקסון?', ובצד מופיע מספר קשר של המשטרה.
פניה של אוליביה מכוסים באיפור לבן וממסוגרים על ידי ענן שיער כחול. עיניה החומות הגדולות בוהקות. לחייה מלאות. האוליביה הזו שונה מאוד מהדמות השבורה והמעוותת שאלכסנדר הרים מרצפת אולם ההתעמלות.
"מינו," אומר ויקטור. "אני מבין שאת ואני לא מסכימים בקשר להרבה דברים, אבל זה לא אומר שאנחנו לא יכולים לדבר."
מינו נעצרת בפתאומיות ליד דלת הכניסה ומיישירה אליו מבט. "ברור שאנחנו יכולים לדבר," היא אומרת בשקט. "האמת היא שעולים בדעתי כמה וכמה דברים שאני אשמח לקבל עליהם תשובה כמו, למשל, איפה אוליביה? האם היא חיה? למה אתה ואלכסנדר עדיין נמצאים באנגלספורס? אתה אפילו לא מאמין באפוקליפסה וגם בזה שאנחנו הנבחרות. בטח יש לך דברים יותר חשובים לעשות מאשר להיתקע פה, לא?"
"את יודעת שאני לא יכול לענות על השאלות האלה," אומר ויקטור.
"אם כך, אין לנו על מה לדבר."
הוא מניח את ידו על כתפה, כדי שלא תעזוב ואומר, "את באמת מאמינה שאני האויב שלך?"
"אתה בהחלט לא חבר שלי."
ויקטור מסיר מעליה את ידו ומוסיף, "אני מבין שאת באמת מתכוונת לזה."
יכולת גילוי האמת שלו חשפה בפניו כנראה עד כמה מינו מתכוונת לזה. הוא נראה פגוע ולרגע חטוף אחד מינו מרגישה אשמה, אבל אז היא מזכירה לעצמה שזאת בדיוק הייתה כוונתו. אין לה שום מושג מיהו ויקטור באמת, איזה חלק בו טהור מאינטרסים ואיזה חלק כולו תעתועים. כל מה שמינו יודעת זה שהיא הבטיחה לעצמה לא לבטוח בו שוב לעולם.
"תעזוב אותי בשקט," היא מבקשת ויוצאת החוצה. הוא לא הולך בעקבותיה.
חצר בית הספר שטופה באור אפור חיוור, שעדיין גורם למינו למצמץ. גוסטף, עטוי בז'קט הצבאי הירוק שלו, עומד ליד שער הכדורגל. הרוח פורעת את שיערו הבלונדיני והוא מחייך ומנופף לה לשלום.
גופה של מינו נדרך ונזעק. אוזניה שוב מתלהטות. היא מתקרבת לעברו וגופה כאילו נטען בזרם חשמלי. היא מנסה לשמור על קור רוח. אסור שהוא יראה ויידע מה היא מרגישה כלפיו.
"היי," אומר גוסטף ומחבק אותה.
"היי, גוסטף," היא אומרת, ומתנתקת ממנו בעל כורחה, רגע לפני שתתחיל להיצמד אליו כמו שדובון קואלה נצמד לעץ איקליפטוס.
"רוצה לטייל קצת ברגל?" שואל גוסטף. היא נענית בהנהון ראש.
העננים סוגרים על אנגלספורס כמו מכסה של בקבוק כשהם עוברים ליד מרבד זוהר של פרחי כרכום וסביונים. הם חולפים על פני בית העץ הלבן והמקסים עם פיתוחי הנוי, שם גרה אדריאנה לופז עד לפני שבועות אחדים. הבית נראה נטוש. אדריאנה מתאכסנת כעת בבית האחוזה של ויקטור ואלכסנדר, ומינו תוהה איך היא מרגישה. היא לא ראתה אותה מאז שהעלימה את כל זיכרונותיה של אדריאנה על מה שקרה מאז הגיעה לאנגלספורס. היא עשתה זאת כדי להגן על אדריאנה מפני המועצה.
הם ממשיכים דרומה, לכיוון התעלה. גוסטף מדבר על האוניברסיטאות שהיה רוצה ללמוד בהן בסתיו. הוא פנה להמון מקומות, אבל מעדיף לימודי משפטים באופסלה. מינו מנסה להישמע מעודדת ולהתעלם מהכאב שלה.
אופסלה. שטוקהולם. לונד. לינקופינג. אומאה. גטבורג. כל אוניברסיטה ברשימה שלו היא עוד דקירת סכין. בעוד כמה חודשים, גוסטף ייסע לאחת מהערים האלו ולא יהיה עוד חלק מהחיים באנגלספורס. אולי מוטב שכך. אולי עדיף לתת לקשר הלא ברור שלהם להתפוגג מעצמו.
הם מגיעים לגבעת אולסון ועיניה של מינו משוטטות אל הפסגה, שם מתנשאת ערימה עצומה של עצים לשריפה. אנשים גררו במעלה ההר ענפים וקרשים ושברי רהיטים.
"את באה לראות את המדורה של האחד במאי?" שואל גוסטף.
"לא..." ממלמלת מינו, ואז מזנקת למשמע קול נפץ קטן וחד. היא פונה לאחור ורואה קבוצה של ילדים בהמשך הרחוב צוחקים בקולי קולות.
"חשבתי שלילדים בגיל הזה אסור בכלל לשחק בזיקוקים," היא אומרת ונשמעת לעצמה כמו קשישה נרגנת.
גוסטף מחייך. "פחדת?"
"אני פשוט לא מבינה מה הקטע שלהם."
"לא אהבת לפוצץ דברים כשהיית ילדה? אנחנו השתגענו על זה."
מינו מנידה בראשה לשלילה. זה נראה לה טבעי ומובן מאליו שגוסטף שיחק בזיקוקים והיא לא.
היא חושבת על הגוסטף שהייתה צופה בו ממרחק כששניהם למדו בבית ספר יסודי. בזמן הפסקת הצהריים הוא היה תמיד בחוץ, בדרך כלל במגרש הכדורגל, מוקף בחברים ובמעריצים. מינו הייתה נוהגת להתחבא בספריית בית הספר, כדי שלא תצטרך לצאת החוצה.
המחשבה עליהם כילדים, וילדים שונים כל־כך זה מזו, מעוררת במינו אי נוחות. זה מזכיר לה שהם עדיין שונים בתכלית. מה בעצם יש להם במשותף? איזו סיבה יש להם להיות חברים עכשיו? ובאשר לרגשות האחרים - מה הם בדיוק? כנראה משהו שהיא מעדיפה לא לחשוב עליו.
"ולמסיבה את הולכת?" שואל גוסטף. זיקוקים נוספים מהדהדים מאחוריהם.
"אתה מתכוון למסיבה של לואן?" שואלת מינו, ומיד מבינה שזה נשמע כאילו היא מעמידה פנים שיש לה לפחות עוד כמה מסיבות מפתות לבחור מתוכן.
"כן."
"אני צריכה ללמוד. וחוץ מזה, לא הוזמנתי," היא עונה, ומקווה שהיא לא נשמעת כמו קדושה מעונה.
"זה בכלל לא משנה אם את מוזמנת או לא. אני חושב שללואן אין מושג מה הולך לקרות שם. אולי כדאי שנלך רק בשביל לוודא שהכול בסדר ושהוא לא מאבד שליטה."
גוסטף חותם את דבריו בצחקוק שנשמע כמעט עצבני. מינו מציצה לעברו ומגלה שהוא מביט בה באופן מוזר, אלכסוני.
הוא באמת רוצה שנלך למסיבה ביחד? היא תוהה לעצמה. ואם כן - למה? פתאום עלתה בדעתו ההברקה שכיף לבלות איתי? או שאולי הוא מרחם עליי כי אני עומדת להישאר לבד בבית בערב האחד במאי? או שאולי הוא מתכוון בדיוק למה שהוא אומר, ואני מתאימה לתפקיד שוטרת המסיבות שבאה לוודא שהכול בסדר? או שאולי הוא מזמין אותי מפני שהכול יכול לקרות במסיבה הזאת?
אוזניה שוב בוערות והיא שואלת, "למה אתה חושב שהמסיבה תאבד שליטה?"
"כי זה ערב האחד במאי, כי כמעט אף אחד לא מכיר את לואן או מתעניין בו, ובעיקר כי זאת המסיבה הגדולה הראשונה מאז מה שקרה באולם ההתעמלות."
מה שקרה באולם ההתעמלות...
אוליביה הצטרפה להלנה וקריסטר מלמגרן וביחד הם תכננו להקריב את כל תלמידי בית הספר החברים בתנועת 'אנגלספורס חיובית'. הרעיון היה להשתמש בכוח החיים המשותף של מאות אנשים כדי להחזיר את אליאס מן המתים ולהקים אותו לתחייה. אבל מה שהלנה וקריסטר לא ידעו זה שאוליביה רצתה להעלות גם אותם קורבן.
אוליביה המסכנה לא ידעה שהשדים הוליכו אותה שולל לחלוטין. לו הייתה מצליחה ברצח ההמוני שלה, אליאס לא היה חוזר לחיים. זה היה רק מדרבן את תחילת האפוקליפסה.
אבל גוסטף אינו יודע את כל זה. כמו כל החיוביים שענדו את תליוני הקמעות של אוליביה, הוא כמעט שאינו זוכר דבר ממאורעות הלילה ההוא. מינו דאגה שזיכרונותיו של גוסטף יישארו חבויים עמוק בתוכו.
הלוואי שמישהו היה יכול לגרום גם לה לשכוח.
היא ראתה את אידה מתה, דרך עיניה שלה ודרך עיניו של גוסטף. היא ראתה יותר מדי דברים מבעד לעיני אחרים. דרך עיניה של אדריאנה. דרך עיניו של מקס.
גוסטף נוגע בכתפה בעדינות. המגע שלו מעורר אותה ומניס את מערבולת הזיכרונות של מקס.
"היי, לאן הלכת?" הוא שואל אותה.
היא כל־כך הייתה רוצה להשיב לו בכנות. היא הייתה רוצה לספר לו הכול, אבל חוקי המועצה אוסרים עליה לחשוף בפני הציבור הרגיל את עובדת היותה מכשפה. בשלב הזה, הנבחרות חייבות לשמור על חשאיות ולפעול בצנעה, כדי לא למשוך תשומת לב בלתי רצויה של המועצה. מעל הכול, מינו חוששת ממה שהמועצה תעשה לגוסטף במקרה שהאמת תיוודע לו.
"אה, אני מצטערת. סתם יש לי המון עניינים על הראש."
"תקשיבי, אולי לא מכרתי את הרעיון כל־כך טוב, אבל ברצינות, מה את חושבת? מה דעתך ששנינו נלך למסיבה של לואן?"
פתאום מינו ממש רוצה ללכת למסיבה. היא רוצה להפסיק להיות הילדה הטובה והמחושבת שעושה תמיד את הדבר הנכון, ולו רק לערב אחד.
היא נפנית אל גוסטף, אבל הוא בדיוק רואה מישהי ומנופף לה לשלום.
איזבל מולין, אמה של רבקה, צועדת לקראתם. שתי ילדות קטנות, אחיותיה הצעירות של רבקה, אוחזות בידיה. שיערה הבלונדיני של איזבל קצר יותר כעת, אבל היא עדיין דומה כל־כך לרבקה. היא מחייכת אל גוסטף בשמחה ומחבקת אותו חיבוק גדול וחם.
"איזה יופי לראות אותך!" היא אומרת לבסוף ומרפה ממנו.
"גם אותך," אומר גוסטף, ומתכופף לומר שלום לאלמה ומואה.
"היי," מחייכת איזבל אל מינו.
"היי," עונה מינו.
האם איזבל קולטת שמינו וגוסטף היו שניים מהאנשים הקרובים ביותר לרבקה? האם היא שואלת את עצמה איך גם הם פספסו סימני אזהרה שהיא עצמה לא הבחינה בהם? סימנים בלתי קיימים, למעשה, מאחר שרבקה לא באמת התאבדה.
"אמא," אומרת מואה בקול הצפרדעי מעט של ילדה קטנה. "בואי נלך בבקשה. אני צריכה פיפי."
"כן, מתוקה, תיכף נגיע הביתה," מרגיעה אותה איזבל ופונה שוב לגוסטף. "אני צריכה להאכיל את כולם לפני שאני יוצאת לעבודה. תודה לאל שאני כבר לא עובדת בחדר מיון. אתה יודע איך זה בערב האחד במאי, עם כל המשחקים והשעשועים והתאונות."
"אמממממא," לוחצת מואה, ומפעילה את כל משקל גופה כדי למשוך בזרועה של אמה.
"כן, חמודה." איזבל אינה מסירה את מבטה מגוסטף. "אתה יודע שאתה תמיד מוזמן אלינו, נכון? אם כי אני מבינה שאתה מאוד עסוק כרגע, עם הבחינות של סוף השנה והכול."
"רק עוד כמה בחינות ואז הכול יירגע," עונה גוסטף. "ואז אני אזמין את כולכם למסיבת הסיום שלי."
"נשמע נהדר!" אומרת איזבל. "ננסה להגיע. אם לא כולנו, אז לפחות אחד מאיתנו. להתראות בינתיים. ביי, מינו."
"גוסטף," אומרת מינו אחרי שאיזבל והבנות מתרחקות, "אני לא יכולה לבוא למסיבה הערב. אני ממש צריכה ללמוד."
היא מבחינה בפניו הנרעדים. "אם את בטוחה..."
הוא לא מחבק אותה כשהם נפרדים והיא תוהה אם זה אומר משהו. היא שונאת את עצמה על התהייה הזאת, ומייחלת לחיבוק.
* * *
מינו פותחת את דלת הכניסה לבית, חולצת בבעיטה את נעליה, רצה למעלה לחדרה ומשליכה את עצמה על המיטה. היא מרגישה כאילו המחשבות שלה הן אלף ווים קטנים שקבורים בתוך ראשה וקורעים אותו לגזרים מכל הכיוונים.
היא מחזיקה את ידיה לפניה ומשחררת את הקסם שלה. העשן השחור מתחיל להתפתל מסביב לאצבעותיה. הוא נע באיטיות. עקבות העשן מתמזגים, מתעבים ומתפשטים עד שהחשכה מרחפת מעליה כמו מים שחורים.
"משהו לא בסדר איתך," אמרה לה מונה קרן־סהר, "אבל את זה את כבר יודעת, נכון? את אפופה בקסם, אבל כזה שלא דומה לשום דבר שראיתי לפני כן. אני לא מצליחה לזהות אותו בכלל וזה לא מוצא חן בעיניי."
שבוע לאחר הלווייתה של אידה, מינו חזרה למערת הבדולח כדי לשאול את מונה קרן־סהר למה היא התכוונה בדברים האלה.
"ידעתי שיש בך משהו מוזר עוד לפני שנפגשנו," אמרה לה מונה בעודה מורחת שכבה נוספת של שפתון ורוד נוצץ. "אבל רק בפעם הראשונה שהופעת בחנות הבנתי עד כמה זה מוזר. קסם מציג את עצמו בכל מיני דרכים, אבל אבני היסוד תמיד זהות."
"את מתכוונת ליסודות?" שאלה מינו.
"כן, אני מתכוונת ליסודות," אמרה מונה בקוצר רוח. "העניין הוא שאין לך יסוד משלך, נכון?"
לא, חושבת מינו. היא עוקבת אחר נתיב העשן המסולסל ושוקעת בתוכו. לא, אין לי יסוד משלי. יש לי משהו הרבה יותר טוב.
עכשיו מוחה נעשה דומם. רגשותיה נעשים חרישיים. היא מרגישה כאילו היא נמסה ונעלמת. היא לא פוחדת עוד משום דבר. דבר לא יוכל לפגוע בה בתוך העשן הזה. דבר אינו כואב. בין אם הכאב נמצא בתוכה או מחוצה לה, הוא אינו יכול לגעת בה כל עוד הקסם של השומרים פועם בגופה וממלא את החלל שמסביבה.
היא הרגישה כך בפעם הראשונה אחרי שהביסה את מקס ומאוחר יותר כשהצליחה להחביא את זיכרונותיה של אדריאנה. אבל רק אחרי הלווייתה של אידה היא התחילה למצוא מקום מפלט בעשן, ולמדה להימלט לתוכו. ואולי זו המתנה הגדולה ביותר שהעניקו לה השומרים: דרך לשחרר אותה מעצמה.
מינו מזדקפת, פותחת את מגירת השידה שלה ומוציאה את ספר התבניות. העשן העצל מתפתל סביב ידיה כשהיא מניחה את הספר לפניה על המיטה ומתחילה לעלעל בדפיו.
בכל יום שעבר מאז מותה של אידה, מינו דיברה עם השומרים באמצעות הספר. הם ממעטים להשיב לשאלותיה, אבל מנחם אותה לדעת שהם קיימים.
מינו צופה בסימני היסודות מרחפים על פני הדפים, מותכים ושוב מופרדים ויוצרים תבניות חדשות.
אנחנו צריכים להראות לך משהו.
"מה?" היא שואלת וידיה מחליקות מעל הסימנים.
לפתע היא נתקפת סחרחורת. החדר מסתובב סביבה וראשה נעשה קל, כאילו התמלא בהליום. היא מרחפת כעת, בתחילה רק מעל גופה שלה, ואז היא נישאת כלפי מעלה, לעבר התקרה. היא רואה את עצמה יושבת על המיטה, והספר עדיין מונח בחיקה.
לאחר מכן היא רואה את רעפי הגג מתחתיה. היא מרימה את ראשה ומשקיפה על העיר מגובה רב. השמש היא צלחת עגולה ובוהקת בשמים. הבית שלה ניצב לרגליה. השכונה שבה גדלה. היא רואה את הכול מצטמק ומצטמצם יותר ויותר בעודה ממשיכה בעלייתה האיטית. היא אמורה בוודאי לפחד, אבל אין בה כל פחד. היא צופה באנגלספורס ממעוף הציפור ורושמת הכול בסקרנות בריאה ובוטחת.
הכול יפה כל־כך.
הרחובות נראים שונים מלמעלה. אחדים מהם מתעקלים באופן שמעולם לא הבחינה בו בזמן שצעדה בהם. היא בוחנת את היער שמקיף את העיר. מי התעלה ונהר דמסון נוצצים באור השמש. בית החולים. בית האחוזה. הדממה עצומה ומוחלטת. העיר נראית ישנה. אין בה שמץ של תנועה בשום מקום. התנועה היחידה היא בשמים.
מינו מביטה עכשיו בתיכון אנגלספורס. עננים שחורים נערמו מאחורי בניין הלבנים המרובע והם מזדחלים עתה מעל האופק מכל עבר, תופחים ומתפשטים ברחבי השמים.
אבל אלה אינם עננים. עשן שחור ניגר ללא קול מעל אנגלספורס. זרועותיו נמתחות בין שיכוני הדירות הגבוהים ואל תוך גינות הבתים, עד שהעשן בולע חיים את כל הבניינים ואת העיר כולה. השמש מחווירה ומתכווצת, עד שהיא הופכת לכוכב רחוק, ואז, בסופו של דבר, גם הכוכב הזה נכחד.
מינו לא יודעת אם היא מושלכת אל החלל או עומדת ליפול. היא פוקחת את עיניה ואימה מציפה את גופה. כל הפחד שלא חשה לפני כמה דקות. היא קמה ממיטתה, ניגשת אל החלון ברגליים רועדות ומביטה החוצה. ואף על פי שהכול נראה רגיל לגמרי, היא מרגישה בוודאות שמה שראתה היה אמיתי.
אלא שזה עדיין לא קרה.