אוטוביוגרפיה

 

עורך גרמני כתב אליי וביקש שאגיש לו תיאור של התפתחות שכלי ואישיותי וכן רשימה על תולדות חיי. חשבתי שהניסיון ישעשע אותי, ושייתכן כי ילדיי או ילדיהם ימצאו בו עניין כלשהו. אני יודע שהייתי מוצא עניין רב בקריאת רשימה כזאת לו נכתבה בידי סבי ובאמצעותה יכולתי לדעת מה חשב ועשה וכיצד עבד.[1] ניסיתי לכתוב את הרשימה הבאה על אודותיי כאילו הייתי אדם מת בעולם הבא המשקיף לאחור על חייו. המשימה לא הייתה קשה עליי, שכן חיי כמעט נגמרו ממילא. אף לא טרחתי כלל מבחינת סגנון הכתיבה.

נולדתי בשרוזברי (Shrewsbury)[2] ב-12 בפברואר, 1809. שמעתי את אבי אומר שהוא סבור כי אנשים בעלי שכל ניכר מסוגלים להיזכר בתקופות מוקדמות מאוד של חייהם. אין זה המקרה שלי, שכן זיכרוני המוקדם ביותר מרחיק רק לזמן שבו הייתי בן ארבע שנים וכמה חודשים, כאשר נסענו למקום ליד אברגיל (Abergele)[3] כדי לרחוץ בים, ואני יכול להיזכר בחדות מסוימת בכמה מאורעות ומקומות שם.

אמי נפטרה ביולי 1817, כאשר הייתי בן מעט יותר משמונה שנים, ומוזר שאינני יכול לזכור כמעט דבר על אודותיה מלבד ערש הדווי שלה, שמלת הקטיפה השחורה ושולחן העבודה המיוחד שלה. אני סבור ששכחתי נגרמה בחלקה על ידי אחיותיי, שבגלל צערן הרב לא הצליחו מעולם לדבר על אודותיה ואף להזכיר את שמה, וכן משום מצבה המוגבל בטרם מותה. באביב של אותה שנה נשלחתי לבית ספר יוֹמי בשרוזברי, שם למדתי במשך שנה. לפני שהלכתי לבית הספר לימדה אותי אחותי קרוליין, אבל אני מסופק אם הייתה בכך תועלת מרובה. נאמר לי שהייתי איטי בלימודיי לעומת אחותי קתרין, ואני סבור שמבחינות רבות הייתי ילד שובב. קרוליין הייתה חביבה מאוד, נבונה ועיקשת; אבל היא הייתה עיקשת מדי בניסיונותיה לשפר אותי, משום שאני זוכר בבירור שלאחר שנים ארוכות אלו, בעת שעמדתי להיכנס לתוך חדר ששהתה בו, אמרתי לעצמי, "במה תאשים אותי עכשיו?" ופרעתי במתכוון את מלבושיי כדי שלא יהיה אכפת לי מה תאמר.

כשהלכתי לבית הספר כבר פיתחתי עניין רב בחקר הטבע ובייחוד באספנות. ניסיתי לברר את שמותיהם של צמחים, ואספתי דברים מדברים שונים, קונכיות, חותמות, חותמות-מכתבים, מטבעות ואבני מינרלים. התשוקה לאספנות, המובילה אדם להיות חוקר טבע שיטתי, וירטואוז או קמצן, הייתה חזקה בי מאוד, וללא ספק הייתה מולדת, שכן לאף אחד מאחי ומאחיותיי לא הייתה העדפה מעין זו.

מאורע אחד פעוט מאותה שנה נחרת היטב במוחי, ואני מקווה שהסיבה לכך היא שמצפוני ייסר אותי מאוד בעקבותיו. ראוי לציינו כי הוא מעיד על כך שבגיל צעיר כבר גיליתי עניין רב במגוון של צמחים! סיפרתי לאחד מידידיי (נדמה לי שהיה זה לייטון,[4] שמאוחר יותר היה ליכֶנולוג[5] ובוטניקאי ידוע) שיש ביכולתי ליצור פרחי בכור-האביב[6] ורקפות בשלל צבעים, באמצעות השקייתם בנוזלים בצבעים מסוימים. היה זה שקר מפלצתי כמובן, ומעולם אף לא ניסיתי לעשות כן. כאן אולי מוטב שאתוודה כי בהיותי ילד קטן נטיתי מאוד להמצאת בדיות במתכוון, ועשיתי זאת כדי לעורר את התרגשות הסובבים. למשל, פעם אחת קטפתי פירות רבים ויקרי ערך מעציו של אבי והסתרתי אותם בגדר החיה, ואז רצתי במהירות עד שנשמתי נעתקה ובישרתי שמצאתי מצבור של פירות גנובים.

בערך באותה תקופה - ואולי, כך אני מקווה, בגיל צעיר יותר - נהגתי לגנוב פירות למטרת אכילה. אחד התכסיסים שנקטתי לשם כך היה מחוכם ביותר. הגינה הפונה למטבח הייתה נעולה בערבים, והייתה מוקפת גדר גבוהה, אבל בעזרת העצים שבקרבת הגדר יכולתי לטפס עליה בקלות. נעצתי מקל ארוך בתחתיתו של עציץ גדול, ומשכתי אותו כלפי מעלה כך שהאפרסקים והשזיפים נעקרו ונשרו אל תוך העציץ והשלל היה שלי. אני זוכר שכאשר הייתי ילד קטן מאוד הייתי גונב תפוחים מהמטע כדי לתת אותם במתנה לכמה נערים ובחורים צעירים שגרו לא הרחק משם, ובטרם נתתי אותם הייתי מתרברב בריצתי המהירה. מופלא הוא שלא תפסתי כי ההתפעלות וההערצה שהפגינו כלפי יכולות הריצה שלי לא נועדו אלא לשם השגת התפוחים. אבל אני זוכר היטב כיצד התענגתי כשהכריזו כי מעולם לא ראו נער רץ מהר כל כך!

אני זוכר בבירור רק מקרה אחד נוסף מאותן שנים שבהן למדתי בבית הספר היומי של מר קייס: כוונתי לטקס הקבורה של חייל דרגוּן.[7] מפתיע שגם היום אני יכול לראות בעיני רוחי בבהירות מוחלטת את הסוס שבאוכפו הונחו מגפיו הריקים של המת ורובה הקרבִּין שלו ואת היריות שנורו ליד הקבר. התרחשות זו עוררה בחוזקה את הדמיון הפיוטי הדל שהיה טמון בי.

בקיץ 1818 הלכתי לבית הספר הגדול בשרוזברי שאותו ניהל ד"ר בטלר, ושם למדתי במשך שבע שנים עד לאמצע הקיץ של 1825, כשהייתי בן שש-עשרה. בבית הספר הזה גם לנתי, וכך התמזל מזלי לחוות את חיי התלמיד האמיתיים; אך היות שבית הספר היה מרוחק בקושי מייל אחד מביתי, הייתי רץ הביתה לעתים קרובות במרווחים הארוכים שבין השיעורים או לפני שעת העוצר הלילי. אני סבור שהיה בכך יתרון גדול עבורי, כי יכולתי לשמור על קשריי עם הבית ולהתעדכן בנעשה בו. זכור לי שבתקופה הראשונה ללימודיי בבית הספר נאלצתי לרוץ במהירות רבה כדי להגיע בזמן, ומאחר שהייתי רץ מהיר עלה הדבר בידי בדרך כלל; אבל כשלא הייתי בטוח בהצלחתי, הייתי מתפלל בדבקות רבה לאלוהים שיסייע בידי, ואני זוכר היטב שייחסתי את הצלחתי לתפילותיי ולאו דווקא לקלוּת רגליי, והשתוממתי על כך שכמעט תמיד הן נענו בחיוב.

שמעתי את אבי ואת אחיותיי הגדולות אומרים שכנער צעיר אהבתי מאוד לטייל לבדי; אבל אינני יודע על מה חשבתי בטיולים אלו. לעתים קרובות הייתי שקוע מאוד בשרעפים, ופעם אחת, בעת שהלכתי חזרה לבית הספר על פסגת הביצורים הישנים שסביב שרוזברי, אשר הוסבו לטיילת ציבורית ללא חומה בצדה האחד, כשלתי בצעדיי ונפלתי ארצה. אף על פי שגובה הנפילה לא היה אלא שבע או שמונה רגליים, מדהים עד כמה רב היה מספר המחשבות שעברו במוחי במהלך אותה נפילה קצרה אך פתאומית ובלתי צפויה. נראה כי עובדה זו אינה מתיישבת עם העובדה שפיזיולוגים הוכיחו, כמדומני, שכל מחשבה נמשכת זמן רב למדי.

נראה שהייתי ברנש תמים למדי כשהתחלתי את לימודיי בבית הספר. נער ששמו גָארְנֶט לקח אותי יום אחד לחנות עוגות, וקנה כמה עוגות שעליהן לא שילם, משום שהמוכר בטח בו. כאשר יצאנו מהחנות שאלתי אותו מדוע לא שילם עבור העוגות, והוא ענה לי ללא שהות, "וכי אינך יודע שדודי הוריש סכום כסף גדול לעיר, בתנאי שכל סוחר ייתן את סחורתו חינם אין כסף לאיש שיחבוש את כובעו הישן ויניע אותו באופן מסוים?"; ואז הראה לי כיצד יש להזיז את הכובע. אחר כך הלך לחנות אחרת שבה בטחו בו, וביקש איזה פריט קטן, בעודו מניע את כובעו באופן זה, וקיבל אותו כמובן ללא תשלום. כאשר יצאנו אמר, "עכשיו, אם תרצה ללכת בעצמך לחנות העוגות (אני זוכר בבהירות את מקומה המדויק), אשאיל לך את כובעי, ותוכל לקבל כל שתרצה אם תזיז את הכובע כהלכה". קיבלתי את הצעתו הנדיבה בשמחה רבה, הלכתי לחנות וביקשתי כמה עוגות בעודי מניע את הכובע הישן. יצאתי מן החנות כשהמוכר דולק בעקבותיי, שמטתי את העוגות מידיי ונמלטתי על נפשי, נדהם לשמע שאגות הצחוק של חברי הכוזב גארנט.

לטובתי אוכל להעיד שהייתי נער הומני, אבל חבתי זאת לחלוטין להדרכה ולדוּגמה שקיבלתי מאחיותיי. לאמיתו של דבר אני מסופק אם ההומניות היא תכונה טבעית או מולדת. אהבתי מאוד לאסוף ביצים, אבל מעולם לא לקחתי יותר מביצה אחת מקן הציפור, להוציא מקרה אחד שבו לקחתי את כולן, לא בגלל ערכן אלא כאיזו הפגנת אומץ שחצנית.

אהבתי מאוד לדוג, והייתי יושב שעות אחדות על גדת הנהר או האגם ומתבונן במצוף החכה. כאשר הייתי במייר (Maer)[8] נודע לי שניתן להרוג את התולעים בעזרת מלח ומים, ומאותו יום והלאה מעולם לא שיפדתי תולעת חיה על הקרס, הגם שסביר להניח כי הדבר פגע במידה כלשהי בהצלחתי.

פעם, בעודי נער צעיר, כשהייתי תלמיד בית הספר ואולי עוד לפני כן, הכיתי כלבלב באכזריות, פשוט משום שנהניתי מתחושת הכוח; אך ההכאה לא הייתה חמורה ביותר, שכן הכלכלב לא ייבב לאחר מכן, ובזאת אני בטוח שכן המקום לא היה מרוחק מביתנו. מעשה זה הכביד מאוד על מצפוני, כפי שמתחוור מהעובדה שאני זוכר את המקום המדויק שבו בוצע הפשע. הוא מכביד על מצפוני עוד יותר מאז, שכן אהבָתי לכלבים הייתה, ונותרה כן במשך זמן רב ביותר, תשוקה של ממש. ניכר שכלבים יודעים זאת, שכן תמיד הצלחתי להסיט את אהבתם מבעליהם.

שום דבר לא היה גרוע יותר להתפתחותו של שכלי מבית הספר של ד"ר בטלר, שכן החינוך שניתן בו היה חינוך קלסי לחלוטין, ושום דבר אחר לא נלמד בו להוציא מעט גיאוגרפיה עתיקה והיסטוריה. כאמצעי חינוכי היה בית הספר מיותר לחלוטין מבחינתי. במשך כל חיי לא הצלחתי לשלוט בלשון כלשהי. תשומת לב מיוחדת הוקדשה לחיבור שירים, וגם זאת לא היטבתי לעשות. היו לי חברים רבים, ובאמצעותם הרכבתי לי אוסף עצום של חרוזים כתובים, שיכולתי לחבר זה לזה, לעתים בסיועם של נערים אחרים, כך שיתאימו לכל נושא. תשומת לב רבה הוקדשה לשינון השיעורים של היום הקודם, את זאת יכולתי לעשות בקלות רבה, ושיננתי ארבעים או חמישים שורות מתוך וירגיליוס או הומרוס בזמן תפילת הבוקר; אך התרגיל כולו היה חסר תועלת לחלוטין, משום שכל החרוזים נשתכחו מזיכרוני בתוך ארבעים ושמונה שעות. לא הייתי עצלן, ולהוציא את עניין כתיבת השירה בדרך כלל שקדתי ברצינות על הלימודים הקלסיים, ולא השתמשתי בתקצירים. העונג היחיד ששאבתי מלימודים אלו היה מכמה אוֹדוֹת של הורציוס, שאותו אני מעריץ מאוד. כאשר עזבתי את בית הספר לא הייתי טוב יותר או פחות ביחס לבני גילי, ואני סבור שנחשבתי בעיני מוריי ואבי לנער רגיל עד מאוד, מעט מתחת לרמת האינטלקט הממוצעת. לתדהמתי הרבה אמר לי אבי פעם, "דבר לא מעניין אותך מלבד ירי, כלבים וציד עכברושים, וסופך שתמיט חרפה על עצמך ועל המשפחה כולה". אבל אבי, שהיה האיש העדין ביותר שהכרתי מימיי, ושאת זכרו אני מוקיר בכל לבי, היה ודאי שרוי בכעס בעת שאמר דברים אלו, ולא צדק לחלוטין.

אולי כעת ראוי שאקדיש כמה עמודים לאבי, שהיה אדם ראוי לציון מבחינות רבות.

גובהו היה כשישה רגל ושני אינץ',[9] כתפיו היו רחבות, והוא היה כבד גוף מאוד, כך שהיה האדם הגדול ביותר שראיתי מימיי. בפעם האחרונה ששקל את עצמו, היה משקלו עשרים וארבעה סטון,[10] אבל מאוחר יותר הוסיף עוד הרבה למשקלו. הוא הצטיין במיוחד ביכולת האבחנה והאהדה שלו - לא פגשתי איש שהגדיל ממנו במידות אלה או אף השתווה לו. אהדתו לא כוּונה רק למצוקותיהם של אחרים, אלא במידה רבה יותר לשמחתם של כל הסובבים אותו. משום כך רקם תמיד תוכניות שתכליתן להביא עונג לאחרים, והגם ששנא רהבתנות, ביצע מעשי נדיבות רבים. כך למשל, אדון ב', יצרן זעיר בשרוזברי, בא אליו יום אחד וסיפר לו כי יהיה אנוס לפשוט את רגלו אלמלא יקבל מיד הלוואה על סך 10,000 לירה שטרלינג, אף על פי שלא היה בידו לתת כל בטוחה להלוואה. אבי האזין לאיש, שהסביר כיצד יוכל בסופו של דבר להחזיר את הכסף, ובאמצעות יכולתו לחוש באופן אינטואיטיבי את אופיו של אדם, היה משוכנע שניתן לבטוח בו. אשר על כן העניק לו את הסכום, שהיה עבורו סכום עתק בצעירותו, וכעבור זמן-מה אמנם קיבל אותו בחזרה.

אני מניח שהייתה זו אהדתו שהעניקה לו יכולת בלתי מוגבלת לרכוש את אמונן של הבריות, ועקב כך היה רופא מצליח ביותר. הוא החל לעסוק במקצוע זה בטרם מלאו לו עשרים ואחת שנים, ושכרו במהלך השנה הראשונה הספיק כדי להחזיק שני סוסים ומשרת. בשנה שלאחר מכן גדל חוג מטופליו, ואף הוסיף לגדול במהלך יותר משישים השנים הבאות, עד אשר חדל מלטפל. הצלחתו כרופא ראויה לציון במיוחד משום שסיפר לי כי בתחילה שנא את המקצוע כל כך עד שאילו הייתה בידו קצבה, ולו זעומה ביותר, או אילו הותיר לו אביו ברירה אחרת, לעולם לא היה בוחר ברפואה כמשלח יד. עד סוף ימיו הייתה המחשבה על ניתוח מביאה אותו לידי הקאה כמעט, וכמעט שלא יכול היה לשאת את מראהו של אדם מדמם - חרדה שאותה הוריש לי; אני זוכר את האימה שאחזה בי כתלמיד בית ספר כשקראתי על פּליניוס (כך נדמה לי), שדימם למוות באמבט של מים חמימים. אבי סיפר לי סיפורים מוזרים על אודות דימום: אחד מהם התרחש בצעירותו בעת שנעשה חבר בבונים החופשיים. חבר למסדר העמיד פנים שאינו יודע על רתיעתו העזה מדם, והעיר באוזניו אגבית בשעה שהלכו לפגישה, "אני מניח שאינך חושש לאבד כמה טיפות של דם". כאשר נערך טקס הקבלה שלו למסדר, כוסו עיניו בתחבושת ושרוולי מעילו הופשלו. אינני יודע אם טקס ממין זה נהוג גם היום, אבל אבי הזכיר את המקרה כדוגמה מצוינת לכוחו של הדמיון, שכן הוא חש בבהירות את הדם המטפטף במורד זרועו, וכמעט שלא האמין למראה עיניו כאשר לאחר הטקס לא הצליח למצוא אף לא דקירה קטנה בזרועו.

קצב ידוע אחד מלונדון נועץ פעם בסבי כשאדם חולה מאוד הובא פנימה וסבי דרש כי דמו יוקז מיד על ידי הרוקח המלווה. הקצב התבקש לאחוז בזרועו של המטופל, אבל הוא השמיע איזה תירוץ ועזב את החדר. לאחר מכן הסביר לסבי כי אף על פי שלמיטב זיכרונו המית במו ידיו יותר בעלי חיים מכל אדם אחר בלונדון, ועד כמה שיישמע הדבר מגוחך, ללא ספק היה מתעלף לו ראה כיצד מקיזים את דמו של המטופל.

הודות ליכולתו של אבי לרכוש אמון, היו מטופלים רבים, ובייחוד גבירות, נועצים בו כשסבלו מדבר-מה, כאילו היה כומר מוודה. הוא סיפר לי שתמיד החלו בתלונה מעורפלת על אודות בריאותם, ובזכות ניסיונו הצליח תמיד לנחש את הבעיה האמיתית. אז רמז להם שהסבל הוא פרי מוחם בלבד, ומכאן והלאה החלו לשטוח את צרותיהם ולא הוסיפו לדבר על אודות גופם. מריבות משפחתיות היו נושא נפוץ. כאשר התלוננו גברים לפניו על נשותיהם, וכאשר הריב נראה רציני, יעץ להם אבי לנהוג באופן הבא - ועצתו הצליחה תמיד אם האדון דבק בה כלשונה, מה שלא תמיד היה המקרה: על הבעל היה לומר לאשתו שהוא מצטער מאוד על כך שאין הם יכולים לחיות באושר יחדיו; שהוא בטוח כי יהיה מאושר יותר אם ייפרדו; שאין הוא מאשים אותה בדבר (בנקודה זו נכשלו הגברים לעתים קרובות); שלא יאשים אותה אם תקיים מערכות יחסים או חברויות; וכן שיעניק לה דמי מזונות גבוהים ככל שרק יוכל. אז התבקשה האישה לשקול את הצעתו. מאחר ששום חיסרון לא נמצא בהצעה, זעמה שכח, וכעבור זמן קצר החלה לחוש מבוכה על כך שאין שום האשמה שהיא יכולה להפריך ועל כך שבעלה הוא שהציע את הפרידה. בסופו של דבר הפצירה הגברת בבעלה שלא יחשוב עוד על פרידה, ובדרך כלל החלה להתנהג יפה יותר לאחר מכן.

בזכות יכולתו של אבי לרכוש את אמון הבריות, זכה לשמוע וידויים רבים על אומללות ועל אשמה. לעתים קרובות היה מציין את מספרן הרב של הנשים האומללות שהכיר. בחלק מהמקרים הסתדרו הבעל ואשתו היטב במשך עשרים או שלושים שנים, ואז החלו לשנוא זה את זה בכל מאודם. אבי סבר כי הדבר קרה משום שלא נותר להם דבר במשותף לאחר שילדיהם התבגרו.

כוחו המרשים ביותר של אבי היה יכולתו לקרוא את אופיים ואפילו את מחשבותיהם של אנשים שהכיר ולו במשך זמן קצר ביותר. זכינו להכיר דוגמאות רבות לכוחו זה, שלעתים נדמה כעל-טבעי ממש. כושר זה אפשר לאבי להימנע מלהתחבר עם אנשים בלתי ראויים (להוציא פעם אחת, שגם בה נחשף בסופו של דבר אופיו האמיתי של האדם). איש דת מוזר אחד הגיע לשרוזברי, וניכר בו שהוא אדם עשיר; הכול ניסו להתחבר עמו, והוא הוזמן להתארח בבתים רבים. אבי שב הביתה ואמר לאחיותיי שלא יזמינו את האדם ההוא בשום אופן, משום שהיה משוכנע שאין לבטוח בו. כעבור חודשים ספורים נמלט האיש כשהוא חייב כספים רבים, והתברר שהיה לא יותר מנוכל פשוט. והנה מקרה של אמון שלא רבים האנשים אשר היו מסתכנים בו: אדון אירי אחד, שהיה זר גמור, ביקר את אבי יום אחד ואמר שארנקו אבד לו ושתהיה זו טרדה רבה עבורו אם ייאלץ להמתין בשרוזברי עד שיקבל משלוח של כסף מאירלנד. הוא ביקש מאבי שילווה לו עשרים לירה שטרלינג, ואבי עשה כן מיד, משום שחש בביטחון כי סיפורו של האיש היה אמת לאמיתה. מיד לכשהתאפשר הדבר, הגיע מכתב מאירלנד, משופע בדברי תודה, ובו נכתב, כפי שהבטיח האיש, כי הוא מצרף שטר של עשרים לירה שטרלינג של בנק אנגליה. ואולם, שום שטר לא היה מצורף. שאלתי את אבי אם אין הדבר מטריד את מנוחתו, והוא ענה, "כלל וכלל לא". ביום המחרת הגיע מכתב נוסף, ובו דברי התנצלות רבים על כך שהאדון שכח (שהרי היה אירי אמיתי) לצרף את השטר ביום האתמול.

קרוב משפחה של אבי נועץ בו בנוגע לבנו, שהיה עצלן במיוחד וסירב לעבוד בכל עבודה. אבי אמר, "נדמה לי שהברנש הצעיר והסכל סבור שאוריש לו סכום גדול של כסף. אמור לו שהצהרתי בפניך שלא אוריש לוֹ ולוּ פני אחד". אביו של הצעיר התוודה בבושת פנים כי אכן רעיון עוועים זה קנה חזקה במוחו של בנו. הוא שאל את אבי כיצד יכול היה לגלות זאת, אך אבי אמר שלא ידע זאת כלל.

הרוזן מ' הביא את אחיינו, שהיה מטורף אך עדין למדי, לפגוש את אבי. טירופו של הצעיר גרם לו להאשים את עצמו בכל הפשעים שתחת השמים. מאוחר יותר, כאשר שוחח אבי עם הדוד על אודות המקרה, הוא אמר, "אני משוכנע שאחיינך אשם באמת בפשע מתועב זה...". הרוזן קרא בהפתעה, "אלוהים אדירים, מר דרווין, מי גילה לך? חשבנו שאיש בעולם אינו יודע זאת מלבדנו!". אבי סיפר לי את הסיפור שנים רבות לאחר המקרה, ושאלתי אותו כיצד יכול היה להבחין באשמה האמיתית מבין כל אותן האשמות עצמיות שקריות. תשובתו האופיינית של אבי הייתה שאין הוא יכול להסביר כיצד עשה זאת.

הסיפור הבא נועד להדגים את כוחו של אבי בהסקת מסקנות. הלורד שרבֶּרן, שהיה מאוחר יותר המרקיז של לנסדאון, התפרסם (כפי שמעיר מקולי[11] במקום כלשהו) בזכות בקיאותו בפוליטיקה האירופית, ועל זאת אף התגאה מאוד. הוא נועץ באבי בכמה עניינים רפואיים, ולאחר מכן נשא הרצאה על מדינת הולנד. אבי למד רפואה בליידֶן, ויום אחד יצא לטיול רגלי ארוך מחוץ לעיר בחברתו של ידיד שלקח אותו לביתו של כומר (אקרא לו הכומר א' שכן שכחתי את שמו) שהיה נשוי לאישה אנגלייה. אבי היה רעב ביותר, אך המזון היחיד לארוחת הצהריים היה גבינה, שאבי לא יכול היה לאכול מעולם. הגברת הזקנה הייתה מופתעת ונעצבה בשל כך. היא הבטיחה לאבי כי הגבינה מצוינת, ונשלחה מבּואווד, מקום מושבו של לורד שרברן. אבי תהה בלבו מדוע נשלחה הגבינה מבואווד, אבל לא חשב על כך עוד עד שצץ הדבר במוחו שנים רבות לאחר מכן, כשלורד שרברן שוחח עמו על אודות הולנד. משום כך השיב, "נראה לי, על פי מה שראיתי אצל הכומר א', שהיה אדם בעל יכולות גבוהות ביותר ובקיא מאוד בענייניה של הולנד". אבי הבחין כי הרוזן, אשר שינה מיד את נושא השיחה, היה מופתע ביותר. בבוקר המחרת קיבל אבי מכתב מהרוזן, ובו נאמר כי הרוזן דחה את מועד נסיעתו והוא רוצה מאוד להיפגש עם אבי. כאשר הגיע אמר הרוזן, "ד"ר דרווין, הדבר יהיה בעל חשיבות יתרה הן לדידי והן לדידו של הכומר א' אם תאמר לי כיצד גילית שהוא משמש כמקור לידיעותיי על הולנד". אבי נאלץ להסביר את כל העניין, וברור היה לו שהרוזן התרשם מאוד מכושר הניחוש הדיפלומטי שלו, משום ששנים רבות אחר כך הוסיף לקבל ממנו מסרים שונים באמצעות חבריו. אני סבור שאף סיפר את הסיפור לילדיו, שכן סר צ' לאייל[12] שאל אותי לפני שנים רבות מדוע המרקיז של לנסדאון (בנו או נכדו של המרקיז הראשון) הביע עניין רב כל כך במשפחתי ובי, אף שמעולם לא פגש בי. כאשר נקראו ארבעים חברים חדשים (שכונו אז "ארבעים השודדים") להצטרף למועדון האתניאום,[13] ניסו רבים להיכלל ביניהם, ובלי שביקשתי זאת מאיש, הציע לורד לנסדאון את מועמדותי וארגן את בחירתי למועדון. אם חשדותיי מוצדקים, היה זה רצף מאורעות מוזר שהחל באבי, שלא אכל גבינה כחצי מאה שנים קודם לכן בהולנד, והסתיים בהיבחרי כחבר באתניאום.

בהיותו צעיר כתב אבי מדי פעם חיבורים קצרים על כמה מאורעות ושיחות ראויים לציון, המצורפים במעטפה נפרדת.[14]

חריפוּת אבחנותיו אפשרה לו לחזות בדיוק נמרץ את מהלכה של כל מחלה, והוא הציע אמצעים קטנים ורבים להקלת המכאוב. סוּפר לי שרופא צעיר אחד בשרוזברי, שלא חיבב את אבי, נהג לומר כי לא היה מדעי כלל, אולם יכולתו לחזות את מהלכה של המחלה הייתה ראשונה במעלה. בתחילה, כשעוד סבר שעליי להיות רופא, שוחח עמי רבות על אודות מטופליו. בימים ההם היו הקזות דם נפוצות ביותר, אבל אבי סבר שהן גרמו יותר נזק מתועלת. הוא יעץ לי שאם אחלה פעם, לא ארשה לשום רופא להקיז מגופי יותר מכמות זעירה של דם. זמן רב בטרם זוהה טיפוס המעיים כמחלה מובחנת אמר לי אבי כי שתי מחלות נבדלות נכרכו תחת השם טיפוס.[15] הוא היה נחרץ בדעתו נגד שתיית אלכוהול, והיה משוכנע בנזקים הישירים והעקיפים שגרמה שתייה יומיומית של אלכוהול לרוב האנשים, גם אם שתו כמות מתונה. אך הוא ידע על אנשים מסוימים שיכולים היו לשתות כמויות גדולות במהלך חייהם ללא נזק או סבל כלשהו שנגרם מכך, והאמין כי יש ביכולתו לזהות אנשים כאלה מראש. הוא עצמו לא שתה מעולם אפילו לגימה אחת של משקה אלכוהולי. הערה זו מזכירה לי מקרה המראה כיצד יכולה עדות, ואפילו היא אמינה ביותר, להיות מוטעית מן היסוד. אדון אחד טופל על ידי אבי, שעודד אותו לחדול משתייה, וסיפר לו שהוא עצמו לא שתה מעולם משקאות משכרים. האדון אמר, "באמת, דוקטור, לא יאה לך - שהרי ידוע לי היטב שאתה נוהג ללגום כוס גדולה מאוד של ג'ין חם ומים בכל ערב לאחר הארוחה". אבי שאל אותו מניין דבר זה ידוע לו, והאדון השיב, "הטבחית שלי שימשה עוזרת אצלך במטבח במשך שנתיים או שלוש שנים, וראתה שרב-המשרתים מכין בכל יום ג'ין ומים כדי לקחת אותם אליך". ההסבר הוא שלאבי היה הרגל מוזר לשתות מים חמים בכוס גבוהה וגדולה מאוד לאחר ארוחת הערב; רב-המשרתים נהג למזוג מעט מים קרים לתוך הכוס - שהמשרתת טעתה וסברה שהם ג'ין - ואז למזוג לתוך הכוס מים רותחים מהמיחם במטבח.

אבי היה מספר לי על כל מיני דברים קטנים שהועילו לו במקצועו כרופא. למשל, נשים נהגו לבכות במשך שעה ארוכה בעת שסיפרו לו על תחלואיהן, וגרמו לו להפסיד זמן יקר. הוא גילה שאם יבקש מהן להשתלט על עצמן ולקצר בדברים, הייתה התוצאה בכי נוסף, ולכן עודד אותן תמיד לבכות ואמר שהדבר יקל מאוד את כאבן. עקב כך תמיד שכך הבכי במהרה, והוא יכול היה להאזין בנחת לדבריהן ולהעניק את עצתו. כאשר ביקשו מטופלים שהיו חולים מאוד איזה מזון מוזר ובלתי טבעי, היה אבי שואל אותם מה נטע רעיון ממין זה במוחם. אם ענו שאינם יודעים, הרשה להם לנסות את המזון - ולעתים קרובות הייתה לכך תוצאה רצויה - משום שסמך על כך שיש לחולה איזו תשוקה אינסטינקטיבית בריאה. אבל אם השיבו ששמעו שהמזון הזה הועיל לאדם אחר, סירב אבי לבקשה בכל תוקף.

יום אחד נקרתה לאבי דוגמה משעשעת לטבע האנושי. היה זה כאשר היה צעיר מאוד ונקרא לייעץ לרופא משפחה אחד בנוגע למקרה של אדון מכובד אחד בשרופשייר. הרופא הזקן אמר לאישה שמטבעה של המחלה שתסתיים במותו של האיש. אבי היה בדעה שונה וטען כי האדון יחלים: הוא נוכח כי טעה מכל הבחינות (לאחר נתיחת הגופה אם אינני טועה), ואף הודה בטעותו. אז השתכנע כי לעולם לא ייעץ עוד למשפחה זו; אך לאחר כמה חודשים זימנה אותו האלמנה לאחר שפיטרה את הרופא הזקן. אבי הופתע כל כך עד שביקש מידיד של האלמנה שיברר הכיצד הוזמן שוב לייעוץ. האלמנה השיבה לידידה כי "לעולם לא תסכים עוד לראות את אותו רופא מגעיל וזקן שקבע כי בעלה ימות בעוד שד"ר דרווין סבר תמיד שיחיה!". במקרה אחר אמר אבי לאישה אחת שבעלה ימות לבטח. כמה חודשים לאחר מכן פגש באלמנה, אישה נבונה ביותר, שאמרה לו, "אתה אדם צעיר מאוד, והרשה לי לייעץ לך שכל עוד הדבר אפשרי, תן תמיד תקווה לקרובים הסועדים את החולה. גרמת לי לייאוש כבד, ומאותו רגע נטשו אותי כוחותיי". אבי אמר שמאז ראה תמיד חשיבות עליונה, לטובתו של החולה, לשמור על תקוותם של אלו המופקדים על הטיפול בו. לפעמים מצא שקשה לדבוק בנוהג זה ויחד עם זאת לשמור על אמירת האמת. ואולם, אדון מבוגר אחד, מר פֶּמבֶּרטוֹן, לא עורר בו כל התלבטות. הוא נקרא על ידי מר פמברטון, שאמר לו, "על פי כל מה שראיתי ושמעתי על אודותיך אני סבור כי אתה מסוג האנשים שאומרים תמיד את האמת, ואם אשאל אותך תאמר לי זאת כשאהיה גוסס: ובכן, אני מעוניין מאוד שתטפל בי, אם רק תבטיח שאומר אשר אומר, תמיד תצהיר בפניי שאינני עומד למות". אבי שתק מפני שהבין שלהבטחתו לא תהיה כל משמעות.

אבי ניחן גם בזיכרון יוצא מגדר הרגיל, בייחוד לתאריכים, כך שבזקנתו ידע לומר את תאריכי הלידה, הנישואין והמוות של רבים מאנשי שרופשייר. פעם אמר לי שכישרון זה ייסר אותו, משום שאם שמע תאריך, שוב לא יכול היה לשכוח אותו; וכך מיתותיהם של ידידים רבים היו עולות לעתים קרובות בזיכרונו. בזכות זיכרונו המופלג ידע מספר עצום של סיפורים מעניינים, שאהב לספר היות שהיה דברן גדול. בדרך כלל היה מצב רוחו מרומם, והוא צחק והתבדח עם כל אדם - לעתים קרובות אף עם משרתיו - בחופשיות רבה ביותר; עם זאת הפליא לגרום להם לציית לדבריו בפרוטרוט. אנשים רבים חששו מפניו. אני זוכר כיצד סיפר לנו אבי יום אחד בעודו צוחק שכמה אנשים שאלו אותו אם מיס פּיגוֹט (קשישה שהתגוררה בשרופשייר) ביקרה אותו. לבסוף שאל מדוע הם שואלים זאת, ונענה שמיס פיגוט, שמשום-מה נעלבה מאבי עד עמקי נשמתה, סיפרה לכולם שתבוא ותאמר "לאותו רופא זקן וטיפש בדיוק מה היא חושבת עליו". ואמנם היא הגיעה לביקור, אך לבסוף בגד בה אומץ לבה, והיא הייתה אדיבה וידידותית ככל שרק אפשר. כנער, נשלחתי להתארח בביתו של המייג'ור ב', שרעייתו הייתה בלתי שפויה. כאשר ראתה אותי האישה האומללה, נתקפה אימה שכמוה לא ראיתי מימיי, בכתה בפראות ושאלה אותי שוב ושוב, "האם אביך עומד לבוא?", אך נרגעה עד מהרה. כאשר שבתי הביתה, שאלתי את אבי מדוע הייתה כה מפוחדת. הוא השיב כי שמח מאוד לשמוע זאת, שכן הוא הפחיד אותה בכוונה תחילה, משום שסבר שניתן יהיה לשמור עליה בטוחה ומאושרת ללא הגבלות אם רק יוכל בעלה להשפיע עליה, כל אימת שהפכה אלימה, באמצעות האיום שיזמין את ד"ר דרווין. מילים אלו הוסיפו להשפיע עליה במשך שארית חייה.

אבי היה רגיש ביותר, כך שאירועים פעוטים רבים הרגיזו אותו או הכאיבו לו מאוד. פעם שאלתי אותו, כאשר כבר היה זקן ולא היה מסוגל ללכת, מדוע אין הוא יוצא להתאמן ברכיבה. הוא השיב, "כל אחת מהדרכים לשרופשייר קשורה בזיכרוני למאורע מכאיב כלשהו". אבל בדרך כלל היה מצב רוחו מרומם. הוא היה מתרגז על נקלה, אבל משום שחביבותו הייתה ללא גבול, היה אהוב עד מאוד על רבים.

הוא היה איש עסקים טוב וזהיר, כך שכמעט ולא הפסיד כסף בהשקעותיו, והוריש לילדיו הון גדול ביותר. אני נזכר בסיפור המלמד באיזו קלות יכולות אמונות שקריות לנבוט ולהתפשט. מר א', אדון שהשתייך לאחת המשפחות הוותיקות ביותר בשרופשייר, ושותף ראשי בבנק, שם קץ לחייו. אבי נשלח לבדוק את האיש כעניין רשמי, ומצא אותו מת. אעיר רק כדרך אגב, כדי להבהיר כיצד נוהלו העניינים באותם ימים, כי משום שמר א' היה אדם מוערך מאוד שהכול כיבדו, לא נבדקה הגופה כלל. כששב הביתה חשב אבי כי ראוי לבקר בבנק (שבו היו לו חשבונות) כדי לספר לשותפים על המאורע, היות שלא היה זה בלתי סביר שהחדשות יביאו למפולת. מיד התפשט סיפור שלפיו אבי משך את כל כספו מן הבנק, עזב את המקום, ואחר כך שב ואמר, "אומר לכם רק שמר א' שלח יד בנפשו", ועזב. אמונה נפוצה הייתה אז שכסף שנמשך מהבנק אינו בטוח עד שלא פסע האדם מבעד לדלתות הבנק. אבי לא שמע את הסיפור אלא כעבור זמן, כאשר אחד השותפים בבנק סיפר שחרג מהרגלו שלא להניח לאיש לראות את חשבונותיו של אדם אחר, כשהראה לכמה אנשים את ספר החשבונות ובו חשבונותיו של אבי, כדי להוכיח שאבי לא משך ולוּ אגורה אחת מחשבונו ביום ההוא. אבי היה עוטה חרפה על ראשו לו השתמש בידע מקצועי לצרכיו הפרטיים. ועם זאת, המעשה-כביכול היה נערץ בעיני אנשים מסוימים, ושנים רבות לאחר מכן העיר אדון אחד, "אה, דוקטור, איזה איש עסקים נהדר היית כאשר הוצאת בחוכמה את כל כספך מהבנק".

לאבי לא היה ראש מדעי, והוא לא ניסה להכליל את ידיעותיו לחוקים כלליים. ואולם, הוא הגה תיאוריה כמעט לגבי כל דבר שאירע. אינני חושב שתרם לי רבות מהבחינה האינטלקטואלית, אבל הוא נתן דוגמה מוסרית רבת ערך לכל ילדיו. אחד מכללי הזהב שלו (הגם שהיה זה כלל קשה לביצוע) היה, "לעולם אל תהיה חבר של אדם שאינך מסוגל לכבד".

בנוגע לאביו של אבי, מחברו של הגן הבוטני וכו', קיבצתי את כל העובדות שיכולתי למצוא על אודותיו בתיאור חייו שהתפרסם בדפוס.[16]

לאחר שסיפרתי על אודות אבי, אוסיף כמה מילים בנוגע לאחִי ולאחיותיי.

לאחי ארסמוס היה מוח חד להפליא, וכן תחומי עניין מגוונים ועשירים וידע בספרות, באמנות, ואף במדע. במשך תקופה קצרה אסף וייבש צמחים, ובמשך תקופה ארוכה מעט יותר ערך ניסויים בכימיה. הוא היה בעל מזג נוח ביותר, ושנינותו הזכירה לי לעתים קרובות את מכתביו ויצירותיו של צ'רלס למב.[17] הוא היה חביב ביותר; אך בריאותו היה חלשה מילדות, ובשל כך היו כוחותיו דלים. רוחו לא הייתה מרוממת, ולעתים אף שפופה, בייחוד בתקופת בגרותו המוקדמת והאמצעית. הוא קרא הרבה, אפילו בהיותו נער, עודד אותי לקרוא בתקופת בית הספר והשאיל לי ספרים. ואולם, שכלינו וטעמינו היו כה שונים עד שאינני סבור כי אני חב לו רבות מהבחינה האינטלקטואלית - גם לא לארבע אחיותיי, שהיו בעלות אופי שונה מאוד משלו, הגם שלחלקן היה אופי מיוחד עד מאוד. כולן היו חביבות ושופעות אהבה כלפיי במשך כל חייהן. אני נוטה להסכים עם פרנסיס גלטון, שהאמין כי החינוך והסביבה משפיעים אך השפעה מועטת על אופיים של אנשים, וכי רוב תכונות האופי שלנו מולדות.[18]

שרטוט זה של חיי אחי נכתב לפני זה שפורסם בזיכרונותיו של קרלייל,[19] ושיש בו אך אמת מועטה ואין בו ערך כלל.

כאשר אני משקיף כמיטב יכולתי על דמותי בתקופת בית הספר, התכונות היחידות באופיי שהייתה בהן הבטחה כלשהי לעתיד היו העובדה שהיו לי תחומי עניין מגוונים וחזקים, קנאות עזה לכל מה שעניין אותי ועונג עצום בהבנת כל דבר וכל נושא מסובכים. למדתי את אוקלידס בעזרת מורה פרטי, ואני זוכר בבירור את הסיפוק העצום שהסבו לי ההוכחות הגיאומטריות הבהירות. אני זוכר בבהירות דומה גם את התענוג שהסב לי דודי (אביו של פרנסיס גלטון) כשהסביר לי את עקרונות פעולתו של הברומטר. באשר למגוון תחומי העניין הנוספים שהיו לי, ושלא היו קשורים למדע, חיבבתי מאוד קריאת ספרים, והייתי יושב במשך שעות ארוכות וקורא את המחזות ההיסטוריים של שייקספיר, בדרך כלל על אדן של חלון ישן באחד מקירותיו העבים של בית הספר. קראתי גם ספרי שירה נוספים, כגון ספריהם האחרונים של ביירון וסקוט ועונות של תומסון.[20] אני מזכיר זאת מכיוון שמאוחר יותר איבדתי, לצערי הרב, כל עונג הנובע מקריאת שירה מכל סוג, ובכלל זה אף משייקספיר. בהקשר זה אוכל לציין עוד כי ב-1822, בעת טיול רכיבה בגבול ויילס, ניעור בי לראשונה אותו עונג עז שהסבה לי ההתבוננות בנוף, ועונג זה נמשך זמן רב יותר מכל תענוג אסתטי אחר שידעתי מימיי.

בראשית ימי בית הספר שלי היה לילד אחד עותק של הספר פלאי העולם, שבו קראתי לעתים קרובות והתווכחתי עם ילדים אחרים על מידת דיוקן של כמה מהטענות בו. אני סבור שספר זה העניק לי לראשונה את התשוקה לצאת למסע בארצות רחוקות, תשוקה שבאה על סיפוקה בסופו של דבר במסע על ה"בִּיגְל" (Beagle). מאוחר יותר בתקופת בית הספר גיליתי חיבה נלהבת לירי, ואינני סבור כי מישהו יכול להיות קנאי יותר למטרה קדושה כלשהי כפי שהייתי אני בציד ציפורים. אני זוכר היטב כיצד קטלתי את החרטומן הראשון שלי, והתרגשותי הייתה כה רבה עד שהתקשיתי מאוד לטעון שוב את הרובה בגלל הרעידות בידיי. המשכתי בעיסוק זה לאורך זמן רב, והפכתי לצלף מעולה. כאשר הייתי בקיימברידג' נהגתי להתאמן בהטלת הרובה על כתפי לפני המַראה כדי לוודא שההטלה ישרה. אימון אחר, טוב יותר, נערך באמצעות חבר שנופף למולי בנר דולק, ואז יריתי לעברו כשהנוקר מכוסה בקפצון. אם הייתה הירייה מדויקת, היה זרם האוויר הדק מכבה את הנר. התפוצצות הקפצון השמיעה צליל הצלפה חד, ונאמר לי שהמרצה שלי בקולג' העיר, "איזה דבר מוזר, נראה שמר דרווין מבלה שעות בחדרו בהצלפות בשוט, כי לעתים קרובות אני שומע את צלילי ההצלפות כשאני עובר מתחת לחלונו".

היו לי חברים רבים בין נערי בית הספר, שאותם אהבתי בכל מאודי, ונראה לי שהייתי שופע חיבה כלפיהם. כמה מנערים אלו היו חכמים למדי, אבל אני נאלץ להוסיף, על פי עקרון noscitur a socio,[21] שאף לא אחד מהם היה לאדם ראוי לציון מבחינת הישגיו.

באשר למדעים, הוספתי לאסוף אבני מינרל בקנאות רבה, אבל לא באופן מדעי ביותר - כל מה שעניין אותי היה למצוא דוגמאות של מינרלים שזה עתה ניתן להם שם, וכמעט שלא טרחתי למיינם. ככל הנראה הקדשתי תשומת לב מסוימת לתצפיות בחרקים, שכן בהיותי בן עשר (1819) ביקרתי במשך שלושה חודשים בפּאלאס אדוארדס שעל חוף הים בוויילס, וגיליתי עניין והפתעה מרובים כאשר ראיתי חרק (Hemipterous) גדול בצבעי שחור ושָׁני, עשים רבים וגַדִית שכיחה (Cicindela), שאינם מצויים בשרופשייר. כמעט שגמרתי אומר בדעתי לאסוף את כל החרקים המתים שמצאתי, כי לאחר התייעצות עם אחותי הגעתי למסקנה שאין זה צודק להרוג חרקים למטרת איסוף. לאחר שקראתי את סלבורן מאת וייט[22] התחלתי ליהנות מצפייה במנהגי הציפורים, ואפילו ערכתי רשימות בנושא זה. אני זוכר שלתומי תהיתי מדוע לא הופך כל ג'נטלמן לאורניתולוג.[23]

לקראת סוף תקופת בית הספר שלי טרח אחי רבות בכימיה, והכין מעבדה נאה, מצוידת בכלים הנאותים, במחסן הכלים שבגן. לי הרשה לסייע לו כמשרת ברוב ניסוייו. הוא הכין את כל הגזים ורבות מהתרכובות, ואני קראתי בתשומת-לב רבה ספרי כימיה, כגון הקטכיזם הכימי של פרקס[24] ואת ספרו של אנרי.[25] הנושא עניין אותי מאוד, ולעתים קרובות היינו עובדים עד השעות המאוחרות של הלילה. זה היה החינוך הטוב ביותר שרכשתי בתקופת בית הספר, היות שכך למדתי באופן מעשי את משמעותו של הניסוי המדעי. העובדה שעסקנו בכימיה נודעה איכשהו בבית הספר, ומשום שהיה זה חסר תקדים, קיבלתי את הכינוי "גָז". פעם אחת גם ננזפתי בפומבי על ידי מנהל בית הספר, ד"ר בטלר, על כך שבזבזתי את זמני בעניינים חסרי תועלת אלה. הוא כינה אותי, שלא בצדק, "poco curante",[26] ומאחר שלא הבנתי אז את דבריו, הם נדמו לי כנזיפה חמורה ביותר.

מאחר שלא הצלחתי כל כך בבית הספר, אבי הוציא אותי משם בחוכמתו בגיל מוקדם מהמקובל, ושלח אותי (באוקטובר 1825) לאוניברסיטת אדינבורו עם אחי, שם נשארתי במשך שנתיים. אחי השלים את לימודי הרפואה, אף על פי שאינני מאמין כי התכוון אי פעם לעסוק במקצוע זה, ואני נשלחתי להתחיל ללמוד את המקצוע הזה. אבל זמן קצר לאחר מכן השתכנעתי, באמצעות כל מיני רמזים, שאבי יוריש לי סכום נכבד שיאפשר לי חיי נוחות, אף על פי שמעולם לא עלה בדעתי שאהיה אדם עשיר כל כך כפי שאני היום. אבל די היה בסברה זו כדי להטיל ספק בנחיצות המאמצים שדרשו ההרצאות ברפואה, שהיו משעממות עד מאוד, להוציא את הרצאותיו של הופ בכימיה.[27] לדעתי יש יתרונות מעטים בלבד וחסרונות רבים בהרצאות לעומת קריאה. זיכרון הרצאתו של ד"ר דנקן על ה-[28]Materia Medica בשעה שמונה בבוקר ביום חורף קר עדיין ממלא את לבי אימה. ד"ר מונרו, שהיה אדם משעמם, נשא את הרצאותיו על האנטומיה האנושית באופן המייגע ביותר, והנושא הגעיל אותי. בדיעבד ברור שאחת הרעות הגדולות ביותר בחיי היא שלא התאמנתי באמנות הניתוח, כי ודאי הייתי מתגבר על דחייתי בתוך זמן קצר, ויכולת זו הייתה יקרת ערך מאוד לכל עתידי המקצועי. לרעה זו לא נמצא מרפא מעולם, כמו גם לחוסר יכולתי לרשום רישומים. נהגתי לבקר בקביעות במחלקות הקליניות של בית החולים. כמה מהמקרים הטרידו אותי מאוד, ועדיין יש במוחי תמונות בהירות של כמה מהם; אבל לא הייתי טיפש מספיק כדי להפחית עקב כך את תדירות ביקוריי. אינני יכול להבין מדוע חלק זה של הכשרתי לא עניין אותי במידה רבה יותר, משום שבקיץ שלפני הגיעי לאדינבורו התחלתי לטפל בכמה עניים, בעיקר ילדים ונשים בשרוזברי. כתבתי תיאורים מפורטים ככל האפשר של המקרים ושל התסמינים, והקראתי אותם לאבי, שהציע חקירות נוספות ויעץ לי אילו תרופות לתת, שאותן רקחתי בעצמי. בתקופה מסוימת היו לי תריסר מטופלים לפחות, וגיליתי עניין נלהב בעבודתי. אבי, שהיה ללא ספק שופט האופי הטוב ביותר שהכרתי מימיי, הכריז שאוכל להיות רופא מצליח - ובזאת התכוון לרופא בעל מספר רב של מטופלים. הוא טען שהיסוד העיקרי להצלחה הוא היכולת לעורר אמון, אבל אינני יודע מה ראה בי שהביא אותו לחשוב כי יש ביכולתי לעורר אמון. פעמיים נכחתי גם בתיאטרון הניתוחים של אדינבורו, וחזיתי בשני ניתוחים קשים מאוד, אחד מהם בילד, אבל נמלטתי מהמקום עוד לפני שנשלמו. מעולם לא חזרתי לחזות שוב בניתוחים, ושום סיבה לא הייתה טובה דייה כדי לגרום לי לעשות זאת. זה היה בימים שלפני הכלורופורם המבורך. שני הניתוחים רדפו את רוחי במשך שנים רבות לאחר מכן.

אחי נשאר רק שנה אחת באוניברסיטה, כך שבשנתי השנייה נותרתי לבדי. היה בכך יתרון, משום שכך התוודעתי לכמה בחורים צעירים שהתעניינו במדעי הטבע. אחד מהם היה אינסוורת', שלאחר מכן פרסם את מסעותיו בסוריה.[29] הוא היה גיאולוג ורנריאני[30] וידע אך מעט על אודות נושאים ממין אלו, אך היה שטחי ופזיז לשון. ד"ר קולדסטרים היה אדם צעיר מזן אחר: מהוגן, רשמי, דתי מאוד ונדיב לב מאוד. מאוחר יותר פרסם כמה מאמרים טובים בזואולוגיה. הצעיר השלישי היה הַרדי, שלדעתי יכול היה להיות בוטניקאי מעולה, אך מת בהודו בדמי ימיו. לבסוף היה גם ד"ר גרנט,[31] שהיה מבוגר ממני בכמה שנים, ושאינני יכול לזכור כיצד נפגשנו. הוא פרסם כמה מאמרים מעולים בזואולוגיה, אבל לאחר שעבר ללונדון כדי לשמש מרצה ביוניברסיטי קולג', לא עסק עוד בעבודה מדעית כלל - דבר שלא הצלחתי להבין מעולם. הכרתי אותו היטב. אורח התנהגותו היה יבשושי ורשמי, אבל מתחת למעטה חיצוני זה שָׁכנה התלהבות רבה. פעם אחת, בעת שטיילנו יחדיו, פתח בדיבור מלא הערצה על למארק[32] ועל השקפותיו על אודות האבולוציה. האזנתי לו בהשתוממות שקטה, וככל שאני יכול לשפוט, בלא שהדבר הותיר כל חותם ברוחי. עוד קודם לכן קראתי את הזואומניה של סבי, שבו מובעות עמדות דומות, ושגם הוא לא השפיע עליי כלל. ואולם ייתכן מאוד שמשום ששמעתי טענות בזכות עמדות ממין אלו בשלב מוקדם כל כך של חיי יכולתי לפתחן, גם אם באופן שונה, במוצא המינים. בתקופה זו הערצתי מאוד את זואומניה, אך כאשר קראתי את הספר בשנית כעבור עשר או חמש-עשרה שנים, התאכזבתי מאוד משום שמספר הניחושים בו היה גדול מאוד ביחס למספר העובדות.

ד"ר גרנט וד"ר קולדסטרים עסקו רבות בזואולוגיה ימית, ולעתים קרובות הצטרפתי לגרנט באיסוף בעלי חיים בבריכות גיאות, וניתחתי אותם כמיטב יכולתי. התחברתי גם לכמה דייגים מניו הייבן, ולעתים ליוויתי אותם כאשר דגו צדפים במכמורות, ובאופן הזה השגתי לי דוגמאות רבות. ואולם, משום שלא היה לי די ניסיון בניתוחים, וכן משום שהמיקרוסקופ שעמד לרשותי היה עלוב לגמרי, לא עלו ניסיונותיי יפה. בכל זאת הייתה לי תגלית קטנה ומעניינת אחת, ואף הקראתי על אודותיה בפני החברה הפּלינית בראשית שנת 1826. גיליתי שמה שנחשב עד אז לביצית של [33]Flustra ניחן למעשה בכוח תנועה עצמאי באמצעות רִיסים (cilia), ולאמיתו של דבר לא היה אלא זחל (larva). במאמר קצר אחר הראיתי כי הגופים הכדוריים שנחשבו לפני כן למופעים הצעירים של Focus loreus היו למעשה תרמילי הביצים של היצור דמוי התולעת Pontobdella muricata.

האגודה הפלינית נוסדה כמדומני על ידי פרופסור ג'יימסון,[34] וזכתה לתמיכתו: החברים בה היו סטודנטים שנפגשו במרתף באוניברסיטה כדי לקרוא מאמרים במדעי הטבע ולדון בהם. נהגתי להשתתף בקביעות בפגישות, והשפעתן עליי הייתה מבורכת משום שהן עודדו את התלהבותי ומשום שבאמצעותן זכיתי במכרים חדשים וידידותיים. באחד הערבים קם צעיר אומלל אחד, ולאחר שגמגם באריכות רבה בעודו סמוק, הצליח לבסוף להגות את המילים: "אדוני הנשיא, שכחתי את שרציתי לומר". הברנש האומלל נראה המום למדי, וכל הנוכחים היו מופתעים כל כך, עד שאיש לא יכול היה לחשוב מה לומר כדי להסתיר את בלבולו. המאמרים שהוקראו באגודתנו הקטנה לא היו מודפסים, כך שלא זכיתי לסיפוק לראות את מאמריי מופיעים בדפוס. אבל אני סבור שד"ר גרנט ציין את תגליתי הקטנה בחיבור המעולה שלו על ה-Flustra.

הייתי חבר גם באגודה הרפואית המלכותית, והשתתפתי בפגישותיה בקביעות מסוימת, אבל משום שנושאי הדיון היו רפואיים בלבד, לא גיליתי בהם עניין רב. הרבה שטויות נאמרו שם, אבל היו כמה נואמים טובים, והטוב שבהם נודע כיום כסֵר ג' קיי-שטלוורת'.[35] ד"ר גרנט לקח אותי מדי פעם לפגישות האגודה הוורנרית, שבה נערכו דיונים על אודות מאמרים שונים במדעי הטבע, שלאחר מכן פורסמו בדיונים. שמעתי את אודובון,[36] שנשא כמה הרצאות מעניינות על ההתנהגות של ציפורים בצפון אמריקה, אשר הכילו כמה דברי לעג בלתי מוצדקים על ווטרטון.[37] אגב, כושי אחד שחי באדינבורו נסע עם ווטרטון והתפרנס מפחלוץ ציפורים, מלאכה שבה הצטיין מאוד. הוא נתן לי כמה שיעורים בתשלום, וישבתי במחיצתו לעתים קרובות, משום שהיה אדם נעים סבר ומשכיל ביותר.

מר ליאונרד הורנר[38] גם הוא לקח אותי פעם לפגישה של החברה המלכותית של אדינבורו, שם ראיתי את סֵר וולטר סקוט,[39] שישב על כס הנשיא והתנצל בפני הנוכחים משום שלא חש כי הוא מתאים למילוי התפקיד. התבוננתי בו משך כל הזמן ביראה עצומה, ואני סבור שבגלל ביקור זה, שנערך בהיותי צעיר, ובגלל ביקוריי באגודה הרפואית המלכותית, חשתי כבוד רב כל כך כשהתקבלתי לפני שנים מספר כחבר של כבוד בשתי אגודות אלו, יותר מכל גילויי הכבוד האחרים שזכיתי להם. אילו סיפר לי מישהו באותו הזמן שיום אחד אזכה לכבוד הזה, הייתי ודאי חושב שזה מגוחך ובלתי סביר, ממש כאילו אמר לי מישהו שיום אחד אהיה למלך אנגליה.

במהלך שנתי השנייה באדינבורו נכחתי בהרצאותיו של ג'יימסון על גיאולוגיה וזואולוגיה, אך הן היו משעממות עד מאוד. השפעתן היחידה עליי הייתה שהחלטתי שלא לקרוא עוד ספר גיאולוגיה כל עוד אני חי, ושלא לעסוק במדע זה בשום צורה אחרת. אך אני משוכנע שהיו לי הנטיות הדרושות לעיסוק בנושא זה, משום שמר קוטון הזקן בשרופשייר, שידע הרבה מאוד על אודות סלעים, הצביע בפניי שנתיים או שלוש קודם לכן על סלע וולקני גדול בעיר שרוזברי, שנקרא סלע הפעמון; הוא סיפר לי שאין עוד סלע מסוג זה אלא באזור קמבּרלנד או בסקוטלנד, והבטיח לי בהן צדק כי העולם יגיע אל קצו לפני שיוכל מישהו להסביר כיצד הגיע סלע זה לאזורנו. הדבר עורר בי רושם רב והגיתי רבות בסלע המופלא. משום כך חשתי עונג נפלא בעת שקראתי לראשונה על פעולתם של קרחונים בהזזת סלעים, והתפעלתי מההתקדמות בשדה הגיאולוגיה. מדהים לא פחות שאני, שאינני אלא בן שישים ושבע שנים כיום, זכיתי לשמוע את דבריו של פרופסור ג'יימסון, שבהרצאת שדה בסליסברי קרייגס נאם בעודו עומד על דייק ששוליו אמיגדלואידיים ושכבות קשיחות משני צדדיו, סלעים וולקניים מכל עברינו, וטען שהדייק נוצר על ידי בֶּקע שהתמלא במשקעים מלמעלה. הוא אף הוסיף בבוז שיש אנשים הסבורים כי הבקע התמלא מלמטה בתנאים של התכה.[40] כאשר אני חושב על הרצאה זו, אינני מתפלא כלל על שהחלטתי שלא לעסוק בגיאולוגיה.

היות שנכחתי בהרצאותיו של ג'יימסון, זכיתי להכיר את אוצר המוזיאון, מר מקְגיליוְורֵיי, שלאחר מכן פרסם ספר גדול ומצוין על ציפורי סקוטלנד. לא היו לו חזות ומנהגים של ג'נטלמן. קיימנו שיחות רבות ומעניינות על מדעי הטבע, והוא היה אדיב מאוד כלפיי. הוא נתן לי כמה קונכיות נדירות, משום שבאותה העת אספתי רכיכות ימיות, אם כי לא בהתלהבות יתרה.

חופשות הקיץ שלי במהלך אותן שנתיים הוקדשו כולן לתענוגות, הגם שתמיד היו לי כמה ספרים באמתחתי, שאותם קראתי בעניין רב. במהלך קיץ 1826 יצאתי לטיול ארוך עם שני ידידים, כשאנו נושאים תרמילים על גבינו, לאורך צפון ויילס. צעדנו שלושים מיילים ברוב הימים, ובכלל זה גם ביום שבו טיפסנו על הר סנודון.[41] יצאתי גם עם אחותי קרוליין לטיול רכיבה בצפון ויילס, כשמשרת נושא את בגדינו בשקי האוכף. עונת הסתיו הוקדשה לירי, בעיקר אצל מר אוון בוודהאוס, וכן אצל דודי ג'וס[42] במייר. התלהבותי הייתה כה רבה עד שהנחתי את מגפי הירי שלי פתוחים לצד המיטה כשהלכתי לישון, כדי שלא לאבד ולו חצי שנייה כשנעלתי אותם בבוקר. פעם אחת הגעתי לחלק מרוחק של אחוזת מייר ב-20 באוגוסט כדי לצוד בחושך, אף על פי שלא יכולתי לראות דבר. לאחר מכן נאלצנו, אני ואחראי הציד, להיאבק במשך היום כולו כדי לעבור מבעד לשדה בור סבוך ואשוחים סקוטיים צעירים. תיעדתי בקפידה כל ציפור שצדתי במשך העונה כולה. יום אחד, כשצדתי בוודהאוס עם קפטן אוון, הבן הבכור, ובן דודו מייג'ור היל (לימים הלורד ברוויק), שאת שניהם חיבבתי מאוד, חשתי עצמי מנוצל מאוד, משום שבכל אימת שיריתי והייתי משוכנע שהרגתי את הציפור, התנהג אחד משניהם כאילו הוא טוען את רובהו וקרא, "אל תחשיב את הציפור הזאת, שכן גם אני יריתי באותו זמן עצמו". אחראי הציד, שהבין את הבדיחה, תמך בדבריהם. כעבור כמה שעות סיפרו לי את הבדיחה, אבל עבורי לא הייתה זאת בדיחה כלל, כי אף על פי שיריתי בציפורים רבות ביותר, לא ידעתי בכמה בדיוק ולא יכולתי להוסיפן לרשימותיי, שאותן ערכתי באמצעות חוט שקשרתי לחור של אחד מכפתורי. ידידיי המרושעים הבחינו היטב בדבר.

אף על פי שנהניתי מאוד מהציד, אני חושב שוודאי בושתי באופן מודע-למחצה בהתלהבותי, שכן ניסיתי לשכנע את עצמי שהציד הוא פעילות אינטלקטואלית כמעט: מיומנות רבה כל כך נדרשת כדי לקבוע היכן נמצא מרבית הציד וכדי להנהיג היטב את הכלבים.

אחד מביקוריי בסתיו במייר, ב-1827, זכור לי היטב, כי אז פגשתי את סר ג' מקינטוש,[43] שהיה איש השיחה הטוב ביותר שהכרתי מימיי. אחר כך שמעתי בגאווה שאמר, "יש משהו שמעניין אותי באדם צעיר זה". זה נבע ללא ספק מכך שהבחין שהאזנתי לכל דבריו בעניין רב מאוד, כי הייתי בור גמור בענייני היסטוריה, פוליטיקה ותורת המוסר. אני סבור שדברי שבח מדמות דגולה, אף שיש בהם כדי להצית יוהרה, הנם דבר טוב לאדם צעיר, משום שהם מסייעים לו להישאר במסלול הנכון.

ביקוריי במייר במהלך השנתיים ושלוש השנים הקרובות היו מענגים למדי, אף ללא קשר לציד בסתיו. החיים שם היו משוחררים לחלוטין; האדמה הייתה נוחה מאוד להליכה ולרכיבה, ובערבים התנהלו שיחות נעימות ביותר, אם כי לא אישיוֹת כפי שנהוג בדרך כלל במסיבות משפחתיות גדולות, ומלוות במוזיקה. בקיץ הייתה המשפחה כולה יושבת לעתים קרובות על מרפסת האכסדרה הישנה, כשגן הפרחים לפנינו, הגדה התלולה שממול לבית משתקפת באגם, דגים קופצים פה ושם וציפורי המים משייטות אנה ואנה. דבר לא הותיר רשמים חיים כל כך בזיכרוני כמו הערבים הללו במייר. הייתי קשור לדודי ג'וס, שאותו הערכתי עד מאוד. הוא היה שקט ומאופק במידה שהפכה אותו לאדם נורא למדי, אך לפעמים שוחח עמי בחופשיות. הוא היה אבטיפוס של אדם זְקוף גב בעל כושר שיפוט חד. אינני סבור שהיה כוח בעולם שיכול היה להסיטו ממה שהחשיב למסלול הנכון. נהגתי לייחס לו בראשי את שורותיו הידועות של הורציוס, שכעת נשתכחו ממני, ובהן מופיעות המילים nec vultus tyranny וכו'.[44]