חדשות משום מקום או עידן של מנוחה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חדשות משום מקום או עידן של מנוחה

חדשות משום מקום או עידן של מנוחה

ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

ויליאם מוריס

ויליאם מוריס (1896-1834) נולד במחוז וולתָ'מסטו (Walthamstow) שגבל בעת ההיא באזורים הצפון-מזרחיים של לונדון רבתי, למשפחה אמידה מן המעמד הבינוני. אבי המשפחה עבד בסיטי של לונדון בעסקי פיננסים. מותו הפתאומי של האב בשנת 1874 אמנם אילץ את המשפחה להסתגל לחיים מעט יותר צנועים, אך די היה בירושתו של ויליאם הצעיר כדי שזו תבטיח לו חיים נוחים ואי-תלות כספית, בעיקר בגין השקעות נבונות של אביו שהניבו למוריס תשואה נאה ממניות בחברות מצליחות בעסקי כרייה של בדיל ונחושת. 
כנער רכש מוריס את השכלתו הבסיסית בבית הספר הכנסייתי והיוקרתי מרלבורו קולג' (Marlborough College) ולאחר מכן, כסטודנט אמיד שאינו תלוי כלכלית, למד באקסֶטֶר קולג' (Exeter College) שבאוקספורד. מוריס הצעיר לא גילה עניין מיוחד בלימודים הרשמיים, אך לעומת זאת התעניין עד כדי תשוקה בארכיטקטורה, בהיסטוריה ובתרבות הנורדית בכלל ובזו האנגלית בפרט, תוך שימת דגש מיוחד על פרקי ימי הביניים. הוא סיים את לימודיו בשנת 1853 בכוונה להצטרף לשורות המשמשים בקודש (holy order) ככהן דת קהילתי, אולם ככל שחלף הזמן הלך מוריס והתרחק מהכנסייה, ובעצה אחת עם חבר נפש שליווה אותו כמעט לאורך כל חייו הבוגרים, אדוארד ברן-ג'ונס,  נטש בשנת 1855 את הרעיון להיות איש דת ובחר בקריירה אומנותית, בידיעה שהחלטה זו תאכזב מרות את משפחתו. 
את פעילותו האומנותית ניתב מוריס בשני ערוצים מקבילים: ספרות ואומנות דקורטיבית. ב-1854 נכבש על ידי השירה ועד מהרה החל לפרסם בקביעות ב-Oxford and Cambridge Magazine, כתב עת שייסד, ערך ואף מימן את רוב הוצאותיו. רשימת פרסומיו של מוריס ארוכה ומכובדת: ארבעה כרכי שירה, סיפורת, רומנים, ספרי פנטזיה היסטוריים, קובצי מאמרים וכתבים סוציאליסטיים, ואחרון – תרגומי מופת משפות מודרניות, משפות קלאסיות ומלשונות נורדיות עתיקות.  מוריס נחשב למשורר איכותי, ובני-זמנו הניחו את ספריו על המדף לצד גדולי השירה כמו טניסון ובראוניג. אך לא פחות חשוב מכך, מוריס נחשב לבולט ולמרתק שבמעצבים האנגלים של כל הזמנים וכמי ששלח ידו כמעט בכל תחום: טיפוגרף גאוני ומחיה האומנות העתיקה של הוויטראז', מעצב רהיטים וטקסטיל, והוא כמובן ייזכר לעד כמי שהשפיע עמוקות על התפתחות הארכיטקטורה המודרנית.  
קריירת העיצוב של מוריס החלה בשנת 1856, עת החל לעבוד עם הארכיטקט ג'ורג' אדמונד סטריט (Street). גם אם ההתקשרות עם סטריט הייתה קצרת מועד, הארכיטקטורה נותרה אהבתו הגדולה. לאחר תשעה חודשים שוכנע על ידי המשורר והצייר הפרה-רפאליטי דנטה גבְּריאל רוסטי (Rossetti) לזנוח את עבודתו כארכיטקט ולהתרכז בנעלה שבאומנויות, לטעמו של רוסטי – אומנות הציור. אלא שעד מהרה נוכח מוריס שאומנות הציור אינה ממלאת את עולמו ואינה עונה על ציפיותיו האתיות. עדיין משוכנע שייעודו מונח באומנות, החל מוריס לעסוק בעיצוב או במה שכונה אז "אומנויות דקורטיביות", ובלשונו האירונית של מוריס "האומנויות הפחותות" (the lesser arts""). בהתחלה עיצב יחד עם ידידו ברן-ג'ונס את הרהיטים למעון שחלקו יחדיו בכיכר רֶד לַיון בלונדון. באותה רוח, כשבשנת 1860 בנה עם חברו, הארכיטקט פיליפ אדוארד ווב (Webb), את ביתו שבבקְסליהית' שמדרום מזרח ללונדון, הידוע כ"בית האדום", העדיף גם כן את העבודה בצוותא עם חבריו על פני שכירתם של בעלי מקצוע ויצרנים.  כך, במעין אחוות ארטיזנים ימי-ביניימית, עיצבו מוריס וחבריו את פנים הבית שנבנה בסגנון ניאו-גותי מקורי. בעקבות כך נפתחו לפניו אפיקי פעולה חדשים, עולם חדש שחיבר בין רגישותו האסתטית לרגישותו האתית, ובין העולם היצרני לעולם הסוציו-פוליטי. עד מהרה, יחד עם חבריו ביניהם, פורד מדוקס בראון (Madox Brown), ברן-ג'ונס ופיליפ ווב, ייסדו שותפות, או בלשונם "אחווה", שנודעה בשם מוריס, מרשל, פוקנר ושות' שעסקה בייצור ארטיזני ומכירה של פריטים מעוצבים, ובמסגרתה פיתחו יחדיו שפה אסתטית מקורית ששימשה בתחום רחב של פרקטיקות כמו אדריכלות, טקסטיל, אריגה, עיצוב לדפוס, עיצוב ריהוט וויטראז'ים. בלב פילוסופיית העיצוב של מוריס וחבריו, אותה קבוצה שנודעה כתנועת "אומנויות ומלאכות" (Arts and Crafts), היה מונח מושג האותנטיות, כלומר שימוש בחומרים טבעיים, פשטות, זיקה לטבע, עבודה ידנית לאורך כל שלבי הייצור והשראה מורלית מהאסתטיקה ופרקטיקות הייצור של ימי הביניים, כשבמרכזם אחוות בעלי-מלאכה כיחידת הייצור הבסיסית. 

תקציר

חדשות משום מקום (1890) היא יצירת הפרוזה הנודעת ביותר של וויליאם מוריס אשר פורסמה לראשונה בהמשכים בעיתון הרדיקלי "קומונוול" וראתה אור כספר רק שנתיים מאוחר יותר. עלילת הספר, או כפי שמוריס כינה אותו "פרקים מרומנסה אוטופית", מתרחשת באנגליה של שנת 2102, מאה חמישים שנה לאחר התפרצותה של מהפכה בשנת 1952 אשר בעקבותיה הלכה ונבנתה חברה חדשה ומופתית. עלילת "הרומנסה" נסובה סביב הציר של שני מסעות קצרים: הראשון – בתוך לונדון גופה; השני – שייט במעלה נהר התמזה בואכה אחוזת קֶלְמסקוֹט, ביתו הכפרי של וויליאם מוריס באוקספורדשייר, אשר במהלכם נפגש מבקר מהמאה ה-19, וויליאם גֶּסְט שמו, עם אנשיה ונופיה של חברת עתיד זו. מוריס מתאר חברה אוטופית זו של המאה ה-21 כחברה מבוזרת מבחינה פוליטית, שוויונית מבחינה חברתית, אסתטית לעילא בכל מה שנוגע בתרבותה החומרית וגן עדן אקולוגי מצד נופיה האורבניים והכפריים המתמזגים בנינוחות אלו באלו.
 
חדשות משום מקום נכתב על רקע הוויכוח הפוליטי והאידיאולוגי שליווה את שנותיה המוקדמות של התנועה הסוציאליסטית האנגלית, ומהדהדים בה צלילים מרקסיסטיים מהפכניים יחד עם קולות ממורשתו הפוליטית-אסתטית של ג'ון רסקין, לצד מבט רומנטי אל העבר הימי-ביניימי כמקור השראה. כאוטופיה פוליטית וסביבתית הייתה הופעת "חדשות משומקום" שיאו של מאמץ אינטלקטואלי וביקורתי מצד מוריס אשר נועד, בין השאר, לנסח את הקשר בין הסוציאליזם לסביבת החיים, ובלשון ימינו – בין צדק חברתי לבין צדק סביבתי.
 
חדשות משום מקום אינו דומה לשום אוטופיה אחרת; הקורא, ובכלל זה הקורא העכשווי, יכול להיכנס בגופו אל מרחבה הגיאוגרפי, להלך בשביליה, לשייט בנהרותיה ולבקר באתריה. ה"שומקום" מתברר כמקום מוחשי מאוד; כך יכול החיזיון האוטופי להיות לחלק מעולם-החיים של הקורא ולמרכיב פעיל בגיבוש הפרקסיס הפוליטי שלו.
 
חדשות משום מקום רואה אור לראשונה בעברית בתרגומו של ד"ר משה אלחנתי מאוניברסיטת תל אביב, אשר הוסיף ביאורים מאירי עיניים ורבי השראה, הקדמה נרחבת על מוריס ותקופתו ואחרית דבר על אודות המורשת האקו-פוליטית של מוריס.

פרק ראשון

ויכוח ולמיטה
 
ערב אחד, במסגרת מפגשי ה"ליגה",  כך סיפר לי חבר, התקיים דיון ערני ותוסס באשר לעתיד להתרחש בבוקרו של היום החדש שיפציע מיד לאחר המהפכה. אלא שעד מהרה שינה הדיון את אופיו והפך לשורה של הצהרות נוקבות שנשאו כמה מן המשתתפים ובהן נחשפו השקפותיהם על עתידה של החברה החדשה שתהיה כמובן מפותחת לעילא.
 
סיפר חברנו:
בהתחשב בנושא, התנהל הדיון ברוח טובה ובמתינות, מכיוון שאלה שנכחו בדיון היו מורגלים היטב במפגשים פומביים או בוויכוחים הניטשים לעתים לאחר הרצאות. וכך, גם אם לא הקשיבו תמיד זה לדעותיו של זה (דבר שכמעט אין לצפות מהם), לכל לפחות לא ניסו לדבר כולם יחדיו ולהחריש זה את דבריו של זה, כפי שנוהגים הבריות בכל אגודה מנומסת בעת שדנים בנושא שעניין רב להם בו. ובאשר לשאר, נכחו בדיון שישה אנשים שייצגו, הלכה למעשה, שישה פלגים של המפלגה. ארבעה מתוך השישה ייצגו דעות אנרכיסטיות מוצקות, גם אם מגוונות.  אחד הפלגים, מספר חברנו, היה מיוצג על ידי אדם שהיה מוכר לו היטב, אשר ישב בשתיקה כמעט מוחלטת לאורך כל החלק הראשון של הדיון ורק לקראת סופו נגרר לוויכוח וסיים את דבריו בהרמת קול כשהוא מאשים את כל האחרים בכסילות; מה שהביא מיד לפרץ של רעש ולאחר מכן לדקות של מלמול ורגיעה שבמהלכן אותו אדם, לאחר שבירך לילה טוב בצורה חברית, עזב בגפו ושם פעמיו לביתו שבפרבר המערבי תוך שימוש באמצעי התעבורה החדש שהציוויליזציה השיתה עלינו כאילו היה הרגל שגור מימים ימימה.  
כאשר ישב לו, אותו אדם, בקרון הדחוס של הרכבת התחתית שלא היה אלא מרחץ אדים של אנושות נחפזת ונרגנת, חש, ממש כשם שהיה חש כל אחד אחר במצבו, כאילו הוא מתבשל בתוך נזיד של חוסר נחת ואי-שביעות רצון. וכך, כשהוא נתון במצב רוח של הלקאה עצמית, חזר וגלגל במוחו את הטיעונים המצוינים והמשכנעים שבהם לא השכיל לעשות שימוש בדיון של אותו הערב, אף על פי שהיו מונחים ממש על קצה לשונו. אלא שהלך רוח זה של החמצה, שאליו כבר היה מורגל, לא האפיל על מחשבותיו לזמן רב מדי. כך גם הבזק קצר של חוסר נחת, שנגרם בעיקר מסלידה עצמית על כך שיצא מכליו (דבר שגם אליו היה מורגל למדי),  לא מנע ממנו להרהר בעצב ובתסכול בנושאי הדיון עצמם. "לו רק יכולתי לראות זאת!", מלמל לעצמו.
בעודו הוגה מילים אלו עצרה הרכבת בתחנה, מהלך חמש דקות הליכה מביתו שהיה נטוע על גדת התמזה, בסמוך מאוד לגשר ברזל תלוי ומכוער להפליא.  הוא יצא מפתח התחנה, עדיין מוטרד ונעצב, כשהוא ספק ממלמל לעצמו ספק רוטן: "לו רק יכולתי לראות זאת! לו רק יכולתי לראות זאת!", אלא שלא הספיק להרחיק יותר מכמה צעדים אל מחוץ לתחנה בכיוון הנהר (אומר חברנו המספר את הסיפור), וכל תחושת חוסר הנחת שאפפה אותו דומה שהסתלקה ממנו כלא הייתה. 
היה זה לילה מרהיב של ראשית החורף, האוויר היה חריף דיו לרענן את מוחו לאחר השהות בחדר החם והצפוף, וכמובן לאחר המסע בקרון הרכבת המצחין. הרוח, ששינתה מעט ממהלכה לכיוון צפון-מערב, גרפה את העננים והותירה שמים בהירים שבהם נעו בזריזות שני כתמים זוהרים כאילו מיהרו לרדת מן המרומים. אחד מהם היה ירח צעיר בחצי דרכו במעלה השמים שהיה נדמה לגיבורנו, הנחפז לביתו, כאילו הוא לכוד וסבוך בענפיו הגבוהים של עץ בוקיצה עתיק ונישא. המראה היה כה מרומם עד שהוא הצליח לסלק ממחשבותיו כמעט לגמרי את הפרבר הלונדוני העלוב שבו נמצא באותו רגע, עד שחש כאילו הוא נמצא במחוז כפרי נידח הממלא את האדם סיפוק, נעים בהרבה אפילו ממה שהיה אזור הכפר באמת, כפי שהכירו מאז ומתמיד.
הוא ירד ממש עד לגדת הנהר והשתהה שם מעט. בהביטו אל מעבר לחומה הנמוכה שלאורך הגדה היה יכול להבחין כיצד, לקראת הגאות, חלקת המים המוארת באור ירח כסוּף מתערבלת ומנצנצת מעדנות בואכה האי צ'יזיק.  באשר לגשר המכוער, היה נדמה שכלל לא הבחין בו או חשב עליו, לבד מאותו רגע (אומר חברנו) שבו הבחין שהגשר מנתק באחת את שורת האורות שנצנצה על פני המים במורד הזרם. או אז פנה לדלת ביתו ונבלע בתוכו. אז, מיד לאחר שננעלה הדלת מאחוריו, נמחקו מזיכרונו כבמטה קסם שלל הטיעונים ההגיוניים והתחזיות הנועזות שבהם ביקש להעשיר את הוויכוח מוקדם יותר באותו הערב. אפילו הדיון עצמו נמוג בלי להותיר עקבות, ונותרה בלבו רק תקווה מעורפלת שהפכה עתה לתחושת עונג בלתי מוסברת לימים של שלום, מנוחה, ניקיון, חיוך ורצון טוב. 
במצב רוח זה צנח על משכבו, וכמנהגו נרדם בתוך דקותיים; ואולם (וזאת כבר בניגוד למנהגו) שב והתעורר תוך זמן קצר למצב של ערות מלאה, אשר לעתים מפתיעה אפילו את אלה המיטיבים לישון; מצב שבו אנו חשים שכל תודעתנו מתעוררת לחיים ושכלנו מתחדד כמעט שלא כדרך הטבע. כל המבוכות המייסרות שבהן שקענו אי-פעם, כל החרפות והכישלונות של חיינו מתעקשים אז לצוף מול עינינו ולהיות נתונים לבחינתה של אותה ערות שכלית מושחזת. 
במצב זה של ערנות שכב גיבורנו עד שכמעט החל להתענג על היעדר השינה; עד שסיפורי מעשי האיוולת שעשה בחייו החלו לשעשע אותו, והסיבוכים והלבטים שעוד נכונו לו בעתיד ושאותם ראה כעת בבהירות כה רבה החלו להתגבש מעצמם לכלל עלילה מבדרת. 
הוא הקשיב להלמות פעמוני השעון שהכריזו על השעה אחת אחר חצות ואחר כך שתיים אחר חצות ואף שלוש אחר חצות; רק אז נעטף שנית בקורי השינה ונרדם בשלווה. חברנו מספר שמתנומה זו הוא התעורר פעם נוספת, ומיד אחר כך נקלע להרפתקאות כה מפתיעות שמן הראוי שיסופרו לכל חברינו בפרט ולציבור הרחב בכלל. לפיכך הציע חברנו שהוא יספר את הסיפור כאן ועכשיו. אבל, הוסיף ואמר, אני חושב שיהיה זה נכון יותר אם יסופר הסיפור בגוף ראשון, כאילו מי שחווה את ההרפתקאות המפתיעות הללו הייתי אני עצמי. למען האמת, אין קל יותר וטבעי יותר עבורי לנהוג כך, מכיוון שאני מבין את רגשותיו ורצונותיו של אותו חבר, שעליו אני מספר, טוב יותר מכל אדם בעולם.

ויליאם מוריס

ויליאם מוריס (1896-1834) נולד במחוז וולתָ'מסטו (Walthamstow) שגבל בעת ההיא באזורים הצפון-מזרחיים של לונדון רבתי, למשפחה אמידה מן המעמד הבינוני. אבי המשפחה עבד בסיטי של לונדון בעסקי פיננסים. מותו הפתאומי של האב בשנת 1874 אמנם אילץ את המשפחה להסתגל לחיים מעט יותר צנועים, אך די היה בירושתו של ויליאם הצעיר כדי שזו תבטיח לו חיים נוחים ואי-תלות כספית, בעיקר בגין השקעות נבונות של אביו שהניבו למוריס תשואה נאה ממניות בחברות מצליחות בעסקי כרייה של בדיל ונחושת. 
כנער רכש מוריס את השכלתו הבסיסית בבית הספר הכנסייתי והיוקרתי מרלבורו קולג' (Marlborough College) ולאחר מכן, כסטודנט אמיד שאינו תלוי כלכלית, למד באקסֶטֶר קולג' (Exeter College) שבאוקספורד. מוריס הצעיר לא גילה עניין מיוחד בלימודים הרשמיים, אך לעומת זאת התעניין עד כדי תשוקה בארכיטקטורה, בהיסטוריה ובתרבות הנורדית בכלל ובזו האנגלית בפרט, תוך שימת דגש מיוחד על פרקי ימי הביניים. הוא סיים את לימודיו בשנת 1853 בכוונה להצטרף לשורות המשמשים בקודש (holy order) ככהן דת קהילתי, אולם ככל שחלף הזמן הלך מוריס והתרחק מהכנסייה, ובעצה אחת עם חבר נפש שליווה אותו כמעט לאורך כל חייו הבוגרים, אדוארד ברן-ג'ונס,  נטש בשנת 1855 את הרעיון להיות איש דת ובחר בקריירה אומנותית, בידיעה שהחלטה זו תאכזב מרות את משפחתו. 
את פעילותו האומנותית ניתב מוריס בשני ערוצים מקבילים: ספרות ואומנות דקורטיבית. ב-1854 נכבש על ידי השירה ועד מהרה החל לפרסם בקביעות ב-Oxford and Cambridge Magazine, כתב עת שייסד, ערך ואף מימן את רוב הוצאותיו. רשימת פרסומיו של מוריס ארוכה ומכובדת: ארבעה כרכי שירה, סיפורת, רומנים, ספרי פנטזיה היסטוריים, קובצי מאמרים וכתבים סוציאליסטיים, ואחרון – תרגומי מופת משפות מודרניות, משפות קלאסיות ומלשונות נורדיות עתיקות.  מוריס נחשב למשורר איכותי, ובני-זמנו הניחו את ספריו על המדף לצד גדולי השירה כמו טניסון ובראוניג. אך לא פחות חשוב מכך, מוריס נחשב לבולט ולמרתק שבמעצבים האנגלים של כל הזמנים וכמי ששלח ידו כמעט בכל תחום: טיפוגרף גאוני ומחיה האומנות העתיקה של הוויטראז', מעצב רהיטים וטקסטיל, והוא כמובן ייזכר לעד כמי שהשפיע עמוקות על התפתחות הארכיטקטורה המודרנית.  
קריירת העיצוב של מוריס החלה בשנת 1856, עת החל לעבוד עם הארכיטקט ג'ורג' אדמונד סטריט (Street). גם אם ההתקשרות עם סטריט הייתה קצרת מועד, הארכיטקטורה נותרה אהבתו הגדולה. לאחר תשעה חודשים שוכנע על ידי המשורר והצייר הפרה-רפאליטי דנטה גבְּריאל רוסטי (Rossetti) לזנוח את עבודתו כארכיטקט ולהתרכז בנעלה שבאומנויות, לטעמו של רוסטי – אומנות הציור. אלא שעד מהרה נוכח מוריס שאומנות הציור אינה ממלאת את עולמו ואינה עונה על ציפיותיו האתיות. עדיין משוכנע שייעודו מונח באומנות, החל מוריס לעסוק בעיצוב או במה שכונה אז "אומנויות דקורטיביות", ובלשונו האירונית של מוריס "האומנויות הפחותות" (the lesser arts""). בהתחלה עיצב יחד עם ידידו ברן-ג'ונס את הרהיטים למעון שחלקו יחדיו בכיכר רֶד לַיון בלונדון. באותה רוח, כשבשנת 1860 בנה עם חברו, הארכיטקט פיליפ אדוארד ווב (Webb), את ביתו שבבקְסליהית' שמדרום מזרח ללונדון, הידוע כ"בית האדום", העדיף גם כן את העבודה בצוותא עם חבריו על פני שכירתם של בעלי מקצוע ויצרנים.  כך, במעין אחוות ארטיזנים ימי-ביניימית, עיצבו מוריס וחבריו את פנים הבית שנבנה בסגנון ניאו-גותי מקורי. בעקבות כך נפתחו לפניו אפיקי פעולה חדשים, עולם חדש שחיבר בין רגישותו האסתטית לרגישותו האתית, ובין העולם היצרני לעולם הסוציו-פוליטי. עד מהרה, יחד עם חבריו ביניהם, פורד מדוקס בראון (Madox Brown), ברן-ג'ונס ופיליפ ווב, ייסדו שותפות, או בלשונם "אחווה", שנודעה בשם מוריס, מרשל, פוקנר ושות' שעסקה בייצור ארטיזני ומכירה של פריטים מעוצבים, ובמסגרתה פיתחו יחדיו שפה אסתטית מקורית ששימשה בתחום רחב של פרקטיקות כמו אדריכלות, טקסטיל, אריגה, עיצוב לדפוס, עיצוב ריהוט וויטראז'ים. בלב פילוסופיית העיצוב של מוריס וחבריו, אותה קבוצה שנודעה כתנועת "אומנויות ומלאכות" (Arts and Crafts), היה מונח מושג האותנטיות, כלומר שימוש בחומרים טבעיים, פשטות, זיקה לטבע, עבודה ידנית לאורך כל שלבי הייצור והשראה מורלית מהאסתטיקה ופרקטיקות הייצור של ימי הביניים, כשבמרכזם אחוות בעלי-מלאכה כיחידת הייצור הבסיסית. 

עוד על הספר

חדשות משום מקום או עידן של מנוחה ויליאם מוריס
ויכוח ולמיטה
 
ערב אחד, במסגרת מפגשי ה"ליגה",  כך סיפר לי חבר, התקיים דיון ערני ותוסס באשר לעתיד להתרחש בבוקרו של היום החדש שיפציע מיד לאחר המהפכה. אלא שעד מהרה שינה הדיון את אופיו והפך לשורה של הצהרות נוקבות שנשאו כמה מן המשתתפים ובהן נחשפו השקפותיהם על עתידה של החברה החדשה שתהיה כמובן מפותחת לעילא.
 
סיפר חברנו:
בהתחשב בנושא, התנהל הדיון ברוח טובה ובמתינות, מכיוון שאלה שנכחו בדיון היו מורגלים היטב במפגשים פומביים או בוויכוחים הניטשים לעתים לאחר הרצאות. וכך, גם אם לא הקשיבו תמיד זה לדעותיו של זה (דבר שכמעט אין לצפות מהם), לכל לפחות לא ניסו לדבר כולם יחדיו ולהחריש זה את דבריו של זה, כפי שנוהגים הבריות בכל אגודה מנומסת בעת שדנים בנושא שעניין רב להם בו. ובאשר לשאר, נכחו בדיון שישה אנשים שייצגו, הלכה למעשה, שישה פלגים של המפלגה. ארבעה מתוך השישה ייצגו דעות אנרכיסטיות מוצקות, גם אם מגוונות.  אחד הפלגים, מספר חברנו, היה מיוצג על ידי אדם שהיה מוכר לו היטב, אשר ישב בשתיקה כמעט מוחלטת לאורך כל החלק הראשון של הדיון ורק לקראת סופו נגרר לוויכוח וסיים את דבריו בהרמת קול כשהוא מאשים את כל האחרים בכסילות; מה שהביא מיד לפרץ של רעש ולאחר מכן לדקות של מלמול ורגיעה שבמהלכן אותו אדם, לאחר שבירך לילה טוב בצורה חברית, עזב בגפו ושם פעמיו לביתו שבפרבר המערבי תוך שימוש באמצעי התעבורה החדש שהציוויליזציה השיתה עלינו כאילו היה הרגל שגור מימים ימימה.  
כאשר ישב לו, אותו אדם, בקרון הדחוס של הרכבת התחתית שלא היה אלא מרחץ אדים של אנושות נחפזת ונרגנת, חש, ממש כשם שהיה חש כל אחד אחר במצבו, כאילו הוא מתבשל בתוך נזיד של חוסר נחת ואי-שביעות רצון. וכך, כשהוא נתון במצב רוח של הלקאה עצמית, חזר וגלגל במוחו את הטיעונים המצוינים והמשכנעים שבהם לא השכיל לעשות שימוש בדיון של אותו הערב, אף על פי שהיו מונחים ממש על קצה לשונו. אלא שהלך רוח זה של החמצה, שאליו כבר היה מורגל, לא האפיל על מחשבותיו לזמן רב מדי. כך גם הבזק קצר של חוסר נחת, שנגרם בעיקר מסלידה עצמית על כך שיצא מכליו (דבר שגם אליו היה מורגל למדי),  לא מנע ממנו להרהר בעצב ובתסכול בנושאי הדיון עצמם. "לו רק יכולתי לראות זאת!", מלמל לעצמו.
בעודו הוגה מילים אלו עצרה הרכבת בתחנה, מהלך חמש דקות הליכה מביתו שהיה נטוע על גדת התמזה, בסמוך מאוד לגשר ברזל תלוי ומכוער להפליא.  הוא יצא מפתח התחנה, עדיין מוטרד ונעצב, כשהוא ספק ממלמל לעצמו ספק רוטן: "לו רק יכולתי לראות זאת! לו רק יכולתי לראות זאת!", אלא שלא הספיק להרחיק יותר מכמה צעדים אל מחוץ לתחנה בכיוון הנהר (אומר חברנו המספר את הסיפור), וכל תחושת חוסר הנחת שאפפה אותו דומה שהסתלקה ממנו כלא הייתה. 
היה זה לילה מרהיב של ראשית החורף, האוויר היה חריף דיו לרענן את מוחו לאחר השהות בחדר החם והצפוף, וכמובן לאחר המסע בקרון הרכבת המצחין. הרוח, ששינתה מעט ממהלכה לכיוון צפון-מערב, גרפה את העננים והותירה שמים בהירים שבהם נעו בזריזות שני כתמים זוהרים כאילו מיהרו לרדת מן המרומים. אחד מהם היה ירח צעיר בחצי דרכו במעלה השמים שהיה נדמה לגיבורנו, הנחפז לביתו, כאילו הוא לכוד וסבוך בענפיו הגבוהים של עץ בוקיצה עתיק ונישא. המראה היה כה מרומם עד שהוא הצליח לסלק ממחשבותיו כמעט לגמרי את הפרבר הלונדוני העלוב שבו נמצא באותו רגע, עד שחש כאילו הוא נמצא במחוז כפרי נידח הממלא את האדם סיפוק, נעים בהרבה אפילו ממה שהיה אזור הכפר באמת, כפי שהכירו מאז ומתמיד.
הוא ירד ממש עד לגדת הנהר והשתהה שם מעט. בהביטו אל מעבר לחומה הנמוכה שלאורך הגדה היה יכול להבחין כיצד, לקראת הגאות, חלקת המים המוארת באור ירח כסוּף מתערבלת ומנצנצת מעדנות בואכה האי צ'יזיק.  באשר לגשר המכוער, היה נדמה שכלל לא הבחין בו או חשב עליו, לבד מאותו רגע (אומר חברנו) שבו הבחין שהגשר מנתק באחת את שורת האורות שנצנצה על פני המים במורד הזרם. או אז פנה לדלת ביתו ונבלע בתוכו. אז, מיד לאחר שננעלה הדלת מאחוריו, נמחקו מזיכרונו כבמטה קסם שלל הטיעונים ההגיוניים והתחזיות הנועזות שבהם ביקש להעשיר את הוויכוח מוקדם יותר באותו הערב. אפילו הדיון עצמו נמוג בלי להותיר עקבות, ונותרה בלבו רק תקווה מעורפלת שהפכה עתה לתחושת עונג בלתי מוסברת לימים של שלום, מנוחה, ניקיון, חיוך ורצון טוב. 
במצב רוח זה צנח על משכבו, וכמנהגו נרדם בתוך דקותיים; ואולם (וזאת כבר בניגוד למנהגו) שב והתעורר תוך זמן קצר למצב של ערות מלאה, אשר לעתים מפתיעה אפילו את אלה המיטיבים לישון; מצב שבו אנו חשים שכל תודעתנו מתעוררת לחיים ושכלנו מתחדד כמעט שלא כדרך הטבע. כל המבוכות המייסרות שבהן שקענו אי-פעם, כל החרפות והכישלונות של חיינו מתעקשים אז לצוף מול עינינו ולהיות נתונים לבחינתה של אותה ערות שכלית מושחזת. 
במצב זה של ערנות שכב גיבורנו עד שכמעט החל להתענג על היעדר השינה; עד שסיפורי מעשי האיוולת שעשה בחייו החלו לשעשע אותו, והסיבוכים והלבטים שעוד נכונו לו בעתיד ושאותם ראה כעת בבהירות כה רבה החלו להתגבש מעצמם לכלל עלילה מבדרת. 
הוא הקשיב להלמות פעמוני השעון שהכריזו על השעה אחת אחר חצות ואחר כך שתיים אחר חצות ואף שלוש אחר חצות; רק אז נעטף שנית בקורי השינה ונרדם בשלווה. חברנו מספר שמתנומה זו הוא התעורר פעם נוספת, ומיד אחר כך נקלע להרפתקאות כה מפתיעות שמן הראוי שיסופרו לכל חברינו בפרט ולציבור הרחב בכלל. לפיכך הציע חברנו שהוא יספר את הסיפור כאן ועכשיו. אבל, הוסיף ואמר, אני חושב שיהיה זה נכון יותר אם יסופר הסיפור בגוף ראשון, כאילו מי שחווה את ההרפתקאות המפתיעות הללו הייתי אני עצמי. למען האמת, אין קל יותר וטבעי יותר עבורי לנהוג כך, מכיוון שאני מבין את רגשותיו ורצונותיו של אותו חבר, שעליו אני מספר, טוב יותר מכל אדם בעולם.