ויכוח ולמיטה
ערב אחד, במסגרת מפגשי ה"ליגה", כך סיפר לי חבר, התקיים דיון ערני ותוסס באשר לעתיד להתרחש בבוקרו של היום החדש שיפציע מיד לאחר המהפכה. אלא שעד מהרה שינה הדיון את אופיו והפך לשורה של הצהרות נוקבות שנשאו כמה מן המשתתפים ובהן נחשפו השקפותיהם על עתידה של החברה החדשה שתהיה כמובן מפותחת לעילא.
סיפר חברנו:
בהתחשב בנושא, התנהל הדיון ברוח טובה ובמתינות, מכיוון שאלה שנכחו בדיון היו מורגלים היטב במפגשים פומביים או בוויכוחים הניטשים לעתים לאחר הרצאות. וכך, גם אם לא הקשיבו תמיד זה לדעותיו של זה (דבר שכמעט אין לצפות מהם), לכל לפחות לא ניסו לדבר כולם יחדיו ולהחריש זה את דבריו של זה, כפי שנוהגים הבריות בכל אגודה מנומסת בעת שדנים בנושא שעניין רב להם בו. ובאשר לשאר, נכחו בדיון שישה אנשים שייצגו, הלכה למעשה, שישה פלגים של המפלגה. ארבעה מתוך השישה ייצגו דעות אנרכיסטיות מוצקות, גם אם מגוונות. אחד הפלגים, מספר חברנו, היה מיוצג על ידי אדם שהיה מוכר לו היטב, אשר ישב בשתיקה כמעט מוחלטת לאורך כל החלק הראשון של הדיון ורק לקראת סופו נגרר לוויכוח וסיים את דבריו בהרמת קול כשהוא מאשים את כל האחרים בכסילות; מה שהביא מיד לפרץ של רעש ולאחר מכן לדקות של מלמול ורגיעה שבמהלכן אותו אדם, לאחר שבירך לילה טוב בצורה חברית, עזב בגפו ושם פעמיו לביתו שבפרבר המערבי תוך שימוש באמצעי התעבורה החדש שהציוויליזציה השיתה עלינו כאילו היה הרגל שגור מימים ימימה.
כאשר ישב לו, אותו אדם, בקרון הדחוס של הרכבת התחתית שלא היה אלא מרחץ אדים של אנושות נחפזת ונרגנת, חש, ממש כשם שהיה חש כל אחד אחר במצבו, כאילו הוא מתבשל בתוך נזיד של חוסר נחת ואי-שביעות רצון. וכך, כשהוא נתון במצב רוח של הלקאה עצמית, חזר וגלגל במוחו את הטיעונים המצוינים והמשכנעים שבהם לא השכיל לעשות שימוש בדיון של אותו הערב, אף על פי שהיו מונחים ממש על קצה לשונו. אלא שהלך רוח זה של החמצה, שאליו כבר היה מורגל, לא האפיל על מחשבותיו לזמן רב מדי. כך גם הבזק קצר של חוסר נחת, שנגרם בעיקר מסלידה עצמית על כך שיצא מכליו (דבר שגם אליו היה מורגל למדי), לא מנע ממנו להרהר בעצב ובתסכול בנושאי הדיון עצמם. "לו רק יכולתי לראות זאת!", מלמל לעצמו.
בעודו הוגה מילים אלו עצרה הרכבת בתחנה, מהלך חמש דקות הליכה מביתו שהיה נטוע על גדת התמזה, בסמוך מאוד לגשר ברזל תלוי ומכוער להפליא. הוא יצא מפתח התחנה, עדיין מוטרד ונעצב, כשהוא ספק ממלמל לעצמו ספק רוטן: "לו רק יכולתי לראות זאת! לו רק יכולתי לראות זאת!", אלא שלא הספיק להרחיק יותר מכמה צעדים אל מחוץ לתחנה בכיוון הנהר (אומר חברנו המספר את הסיפור), וכל תחושת חוסר הנחת שאפפה אותו דומה שהסתלקה ממנו כלא הייתה.
היה זה לילה מרהיב של ראשית החורף, האוויר היה חריף דיו לרענן את מוחו לאחר השהות בחדר החם והצפוף, וכמובן לאחר המסע בקרון הרכבת המצחין. הרוח, ששינתה מעט ממהלכה לכיוון צפון-מערב, גרפה את העננים והותירה שמים בהירים שבהם נעו בזריזות שני כתמים זוהרים כאילו מיהרו לרדת מן המרומים. אחד מהם היה ירח צעיר בחצי דרכו במעלה השמים שהיה נדמה לגיבורנו, הנחפז לביתו, כאילו הוא לכוד וסבוך בענפיו הגבוהים של עץ בוקיצה עתיק ונישא. המראה היה כה מרומם עד שהוא הצליח לסלק ממחשבותיו כמעט לגמרי את הפרבר הלונדוני העלוב שבו נמצא באותו רגע, עד שחש כאילו הוא נמצא במחוז כפרי נידח הממלא את האדם סיפוק, נעים בהרבה אפילו ממה שהיה אזור הכפר באמת, כפי שהכירו מאז ומתמיד.
הוא ירד ממש עד לגדת הנהר והשתהה שם מעט. בהביטו אל מעבר לחומה הנמוכה שלאורך הגדה היה יכול להבחין כיצד, לקראת הגאות, חלקת המים המוארת באור ירח כסוּף מתערבלת ומנצנצת מעדנות בואכה האי צ'יזיק. באשר לגשר המכוער, היה נדמה שכלל לא הבחין בו או חשב עליו, לבד מאותו רגע (אומר חברנו) שבו הבחין שהגשר מנתק באחת את שורת האורות שנצנצה על פני המים במורד הזרם. או אז פנה לדלת ביתו ונבלע בתוכו. אז, מיד לאחר שננעלה הדלת מאחוריו, נמחקו מזיכרונו כבמטה קסם שלל הטיעונים ההגיוניים והתחזיות הנועזות שבהם ביקש להעשיר את הוויכוח מוקדם יותר באותו הערב. אפילו הדיון עצמו נמוג בלי להותיר עקבות, ונותרה בלבו רק תקווה מעורפלת שהפכה עתה לתחושת עונג בלתי מוסברת לימים של שלום, מנוחה, ניקיון, חיוך ורצון טוב.
במצב רוח זה צנח על משכבו, וכמנהגו נרדם בתוך דקותיים; ואולם (וזאת כבר בניגוד למנהגו) שב והתעורר תוך זמן קצר למצב של ערות מלאה, אשר לעתים מפתיעה אפילו את אלה המיטיבים לישון; מצב שבו אנו חשים שכל תודעתנו מתעוררת לחיים ושכלנו מתחדד כמעט שלא כדרך הטבע. כל המבוכות המייסרות שבהן שקענו אי-פעם, כל החרפות והכישלונות של חיינו מתעקשים אז לצוף מול עינינו ולהיות נתונים לבחינתה של אותה ערות שכלית מושחזת.
במצב זה של ערנות שכב גיבורנו עד שכמעט החל להתענג על היעדר השינה; עד שסיפורי מעשי האיוולת שעשה בחייו החלו לשעשע אותו, והסיבוכים והלבטים שעוד נכונו לו בעתיד ושאותם ראה כעת בבהירות כה רבה החלו להתגבש מעצמם לכלל עלילה מבדרת.
הוא הקשיב להלמות פעמוני השעון שהכריזו על השעה אחת אחר חצות ואחר כך שתיים אחר חצות ואף שלוש אחר חצות; רק אז נעטף שנית בקורי השינה ונרדם בשלווה. חברנו מספר שמתנומה זו הוא התעורר פעם נוספת, ומיד אחר כך נקלע להרפתקאות כה מפתיעות שמן הראוי שיסופרו לכל חברינו בפרט ולציבור הרחב בכלל. לפיכך הציע חברנו שהוא יספר את הסיפור כאן ועכשיו. אבל, הוסיף ואמר, אני חושב שיהיה זה נכון יותר אם יסופר הסיפור בגוף ראשון, כאילו מי שחווה את ההרפתקאות המפתיעות הללו הייתי אני עצמי. למען האמת, אין קל יותר וטבעי יותר עבורי לנהוג כך, מכיוון שאני מבין את רגשותיו ורצונותיו של אותו חבר, שעליו אני מספר, טוב יותר מכל אדם בעולם.
